Posts Tagged ‘השמאל’

האם ישראל יכולה להיות "מדינה קפיטליסטית ודמוקרטית"?

5 באוגוסט 2013

כפיר כהן

לאחרונה פרסם עיתון הארץ את אחד המחקרים החשובים בתולדותיו. למרות שרבים מודעים היטב ליחס בין מעמד ופוליטיקה בישראל המחקר של מכון מדלן מביא אותנו קרוב יותר להבנה מלאה יותר של המציאות בישראל ולאשליה העמוקה שבה חי השמאל, אם בכנסת אם בספירה הציבורית. למרות שלמחקר תפיסה צרה של מושג המעמד הרי שיש תואם מספיק בין רמת ההכנסה והקניין לבין דפוס ההצבעה על מנת לגזור כמה מסקנות חשובות. המחקר מראה שככל שהמעמד גבוה יותר כך הנטיה היא להצביע למה שמכונה כאן, בבעיתיות לא קטנה, "מרכז-שמאל" (קרי עבודה, מרצ, יש עתיד). ככל שהוא נמוך יותר כך הנטיה היא להצביע ימין. הדפוס כמובן מוכר מאוד, משמעותו, עם זאת, מודחקת תדיר. להלן כמה מן המסקנות שניתן להסיק:

1. אם השמאל טוען שהימין מקדם מדיניות של הפרדה ורק הוא יכול להביא שלום עם הפלסטינים, הרי שהמחקר מראה, באופן פרדוקסלי, שהשלום כלל לא קשור בפוליטיקה, אלא בכלכלה. שכן, לו היה השמאל טורח לשפר באופן ממשי את רווחתם הכלכלית של בני המעמדות הנמוכים, שרובם מזרחים, פלסטינים, אתיופים, ורוסים כך שאלה היו מגיעים למעמדות הביניים הרי שאז אלו היו מצביעים בעבורו ובא הקץ למדיניות ההפרדה ולסכסוך. אבל לשמאל אין שום כוונות כאלו, לא בספירה הציבורית ובוודאי שלא בספירה הפוליטית.

2. על אף ההצהרות הפומביות של שלי יחימוביץ ואחרים, הרוב המוחלט של חוגי השמאל בישראל מקבל את הקפיטליזם ואת הפער המעמדי שהוא מייצר כעובדת טבע שאין עליה עוררין. לאף אחד ממנהיגי השמאל אין שום כוונה לקדם מדיניות סוציאליסטית ממשית, שתפתור את בעיית המעמדות. הסיבה לכך היא בחלקה סיבה מעמדית: מפלגות ה"שמאל", במיוחד "יש עתיד", לא יכולות לקדם מדיניות סוציאליסטית שהרי אז ייאלצו להיפרד ממצביעיהם מהמעמדות הגבוהים והכסף וההשפעה שמחוברים אליהם. על הימין אין על מה לדבר בכלל: בין אם הם קיצוניים או לא, כולם נשענים על הון מקומי או אמריקאי.

3. ניתן לומר אם כך שהסדר הקפיטליסטי והפער המעמדי חוצים ימין ושמאל. למעט אחת או שתיים, המפלגות בישראל פועלות בפועל נגד האינטרס הכלכלי של מצביעיהם מן המעמדות הנמוכים, המהווים את רוב האוכלוסיה. משום הסתירה בין המעמד להתנהלות המפלגתית הכלי העיקרי לגיוס בוחרים אלה הוא רטורי ולא לוגי: הימין מקדם רטוריקה לאומנית-גזענית-דתית, ואילו השמאל רטוריקה הומניסטית-אתית-חילונית. הימין מוכר את דת הלאום והאתניות, השמאל את דת הדמוקרטיה וזכויות האדם. שתי האידיאולוגיות הללו הן אידיאולוגיות "רוחניות" המנותקות מהסיבות לפער המעמדי בישראל. (אשמח להרחיב על עניין זה בפוסט נוסף.)

 4. הפרלמנט בישראל אם כך לא מייצג את רוב העם, ויותר מכך, הוא דואג בפועל ובחריצות רבה להשאיר את רוב האוכלוסיה ענייה. אחת המסקנות המתבקשות כאן היא ששינוי עמוק בפער המעמדי בישראל ומכאן לפתרון הסכסוך, לא יכול להגיע דרך רפורמה פרלמנטרית אלא דרך כיכרות החירות. המסקנה הזו הולכת ומבשילה אט אט הן בדעת הקהל הליברלית (ראו מאמרו של גיא רולניק), הן בחוגים אקטיביסטים.

5. בהעדיפו את שאלת הלאומית על פני השאלה המעמדית, גם השמאל האקדמי, ה"אנטי-ציוני" שמספר לעצמו שהוא "רדיקלי", הפנה עורף לשורש המציאות הישראלית. מכיוון שהמציאות המעמדית היא זו שמכתיבה (יחד עם המציאות הגיאופוליטית) את גבולות האפשר של הדיון הפוליטי הלאומי, יש להסיק ששמאל זה איננו מסוגל להכיר בתנאי המציאות בישראל. סיבה לעיוורון זה של שמאל זה נעוצה שוב במעמד, שכן הרוב המוחלט של הסגל האקדמי, לפי מחקרה של נינה תורן, מגיע ממשפחות אשכנזיות, ורוב המשפחות האשכנזיות משתייכות למעמד הבינוני גבוה. מאז קום המדינה שמאל זה (יחד עם הימין) מקיים משטר הפרדה מחמיר באקדמיה ומטהר אותה באופן קבוע ושיטתי ממזרחים, ערבים ואחרים, זאת אומרת בני מעמדות נמוכים. מתוך כלל הסגל האקדמי, אשכנזים מונים 90%, מזרחים 9%, ערבים 1%. אנא חישבו על מספרים אלו בפעם הבאה שאתם שומעים אקדמאי "רדיקלי" המדבר על הפרדה.

 שמאל זה המקדם אידיאולוגיה אתית ולא פוליטית כלל שוב ושוב מוצא את עצמו "מגן" על עקרונות הייצוג של הדמוקרטיה בעוד שהוא נשאר עיוור לתנאי אפשרותה הממשיים. דוגמא מאלפת לכך ניתן למצוא בסערה שהתחוללה עם הכוונה לסגור את המחלקה לפוליטיקה באוניברסיטת בן-גוריון. מחלקה המונה אחת עשרה מרצים הצליחה לשכנע את הספירה הציבורית בישראל ואת העולם האקדמי האירופי והאמריקאי שפיטוריהן של מרצים אלו ייחשב פגיעה בעקרון החופש האקדמי. אין ספק שיש להגן על החופש האקדמי מפני המדינה, אך כאשר בודקים מי נהנה מחופש אקדמי זה מתגלה תמונה לא דמוקרטית בעליל. שכן, על פי מרכז אדווה לא רק שיותר משישים אחוז מהאוכלוסיה המסיימת תיכון לא זכאית כלל לתעודת בגרות אלא שרק רבע ממנה נכנס בשערי האקדמיה. זאת אומרת שהחופש האקדמי שייך מראש רק לאחוז קטן מאוד מהאוכלוסיה, רובו ככולו אשכנזי ממעמד הביניים. ולמרות זאת, במקרה של אחת עשרה המרצים ייצר השמאל תחושת חירום בלתי רגילה לפיה הדמוקרטיה עצמה בסכנה ואילו במקרה של רוב האוכלוסיה בישראל המודרת באופן קבע מן האקדמיה, לא נמצא ולו ציוץ טויטר אחד.

בחיבורו "התזות על מושג ההיסטוריה" מ-1940 התיאורטיקן הגרמני ולטר בנימין כתב כך: "המסורת של המדוכאים מלמדת אותנו ש'מצב החירום' בו אנחנו חיים [פאשיזם, כ.כ] איננו היוצא מן הכלל אלא הכלל". אני מציע לתפוס את בנימין לא כתיאורטיקן יהודי, כפי שהפילוסופית הליברלית האמריקאית יהודית בטלר מציעה, אלא כתיאורטיקן מזרחי, ולהחליף בהתאם את ה"מדוכאים" ב"מזרחים". הפער בין תפיסת הזמן של השמאל האנטי ציוני (יוצא מן הכלל) ותפיסת הזמן של המעמדות הנמוכים/מזרחים (כלל) הוא אחת הסיבות לשוליות ההולכת וגוברת של שמאל זה. ההמשגה של הזמן הפוליטי-חברתי היא אחת האופנים בו ניתן לתפוס הן את עומקי המציאות הישראלית והן את הביטוי המודחק שלה במושגים הפוליטיים של השמאל ובאופני ההופעה האמנותיים שלו. (גם על נקודה זו אשמח ארחיב בפוסט אחר).

ניתן לומר אם כך שלמרות השיח הפופולרי, עתידה של החברה הישראלית מבית איננו נקבע בגבולותיה ואיננו קשור לשאלה הלאומית. להיפך, נראה שעתידה הכלכלי מבית הוא זה שקובע את גבולות השאלה הלאומית ואין זה מקרה שמאז התגברות המדיניות הניאוליברלית מאמצע שנות השמונים זז הציבור הישראלי ימינה באופן מבהיל. ההבדל בין הפרספקטיבה העולה מן המחקר של מכון מדלן ובין זו של השמאל מסתכמת בשאלה הבאה: בעוד שהשמאל מתעסק בשאלה האופנתית "יהודית ודמוקרטית?" הרי שהמחקר מעלה שאלה דחופה הרבה יותר – האם ישראל יכולה להיות "מדינה קפיטליסטית ודמוקרטית"? להבדיל מהשאלה הראשונה, המאפשרת לנציגי השמאל לנוע בעולם כנציגי החילון והאוניברסלי, לשאלת הקפיטליזם בישראל אין עדיין לשון אוניברסאלית, ולא בכדי. נסו אתם להכנס לכנס אקדמי בארה"ב ולדבר על מעמדות בישראל; רוב הקהל לא יבין מדוע שאלה זו עולה כלל ויחשוב שמדובר באיזה עניין איזוטרי מקומי.

לסיום: בניגוד למשה דיין שהסביר פעם שאי אפשר להרים את הדגל החברתי והדגל הלאומי יחדיו הרי שהמחקר האחרון מראה בבירור את הקשר הדיאלקטי בין השניים. הלאומיות משמשת לעיכוב התיקון החברתי, ואילו מנגד תיקון הפער המעמדי יביא גם להחלשת הלאומיות ופשעיה. ועם זאת אין להשאיר דיאלקטיקה זו לשמאל הפרלמנטרי או האקדמי ויש להתחיל לקדם חלופות אחרות באתרים חלופיים.

הדימוי: נדלויוביץ', ברשיץ' וקואריץ', הפירמידה הקפיטליסטית, 1911


פורסם גם בבלוג "תנאי האפשר"

נתזים (β): אם אתה לא מנוצל, כנראה שאתה פרזיט

11 באפריל 2011

איורים: אתנסיוס קירשר (1601-1680)

יואב פלד ואורית הרמן מסבירים בהרחבה לשמאל העולמי ב-New Left Review את הפאזה הפוסט-פוסט-ציונית של האינטליגנציה הישראלית העכשווית (או במלים אחרות: בכירי גילמן וקפה נח), תוך התייחסות לשלושה ספרים שיצאו כאן לאחרונה:  "משטר זה שאינו אחד" של אריאלה אזולאי ועדי אופיר, "תשוקת החלוצים" של בועז נוימן ו"במלכודת הקו הירוק" של יהודה שנהב.
לטענת המחברים, המשותף לשלוש היצירות הוא ההבנה של קריסת קונספציית שתי המדינות. בין השאר, הם מבקרים את הערפול, לשיטתם, בפרוגרמה הפוליטית של שנהב בדבר דמוקרטיה הסדרית במבנה של קנטונים; את היעדר התוכן בפרוגרמה של אופיר ואזולאי; ואת הרהביליטציה של השפה הציונית שגלומה בספרו של נוימן. כל מי שמחויב לערכי הנאורות צריך לטענתם לתמוך בפתרון פשוט: מדינה דמוקרטית לא-אתנית ובעיקר חילונית בין הים לירדן.

ריאיון מעניין ב-New Left Project עם התיאורטיקן הסוציאליסט ליאו פאניץ',על הדרכים שבהם השמאל העולמי יכול לצאת מהמשבר בו הוא מצוי. פאניץ מזכיר שגם במאה ה-19, עברו כ-40 עד 50 שנה בין כשלון השמאל במהפכות 1848 לעלייתו המחודשת בסוף המאה. לכן לא צריך לאבד תקווה. בנוסף הוא טוען שפוליטיקת הזהויות "גמרה את הסוס", לאחר שהשיגה הישגים אבל גם  גרמה להטמעה של נשים ושחורים בשיטה הקפיטליסטית

מפלגת הירוקים, שהיתה בעבר המפלגה הרדיקלית ביותר בגרמניה, הלכה והתמתנה במשך השנים. אחרי שניצחה בבאדן-וירטמברג, יש לה עכשיו סיכוי ממשי לנצח בבחירות הפדרליות הבאות. עיתונות השמאל בגרמניה דנה בהרחבה בסיטואציה: האם השמאל יכול לתת בירוקים אמון? האם הם מוטרדים ממצבן של הקבוצות החלשות בחברה, או רק מהיערות והמורשת האדריכלית של שטוטגרט? ודי צייט מציג את ההיסטוריה של המפלגה מאז שהכניסה לבונדסטאג היפים רדיקלים עם זקנים

בית המשפט בצרפת פסק שמשתתפי תוכניות ריאליטי ראויים לשכר מינימום על שעת עבודה כמשתתפים בתוכנית. עו"ד שניצח בתביעה מסתער עכשיו על תוכניות "האח הגדול", שבהן עובדים המתמודדים 24 שעות ביממה, וטוען: מדובר בעבדות

פרויקט נחמד של FP על פרוזה של דיקטטורים: הסיפורים הקצרים של מועמר קדאפי, האלגוריות הפורנוגרפיות של סדאם חוסיין ושל סטאלין וביקורות הקולנוע של קים ז'ונג איל (שכתב לא פחות מ-1,500 ספרים)

אז איך בעצם נראו חיי המין של המעמד הבינוני והנמוך בעשורים שלפני המהפכה המינית? ספר חדש ומעניין מנסה להציג לא את המין שדוכא, אלא את המין שהיה

הדיון הציבורי על שאלת מהגרי העבודה מתעלם לרוב מהצד הדתי שיש לשהות בישראל מבחינת המהגרים עצמם. מאמר בכתב העת Feminist Review עוסק באופן שבו עובדות סיעוד פיליפיניות בישראל מקנות לשהות ולעבודה שלהן פה משמעות רוחנית נוצרית (תודה לעידו)

הפגנה של עובדות תעשיית המין בברלין מול ה-Schaubühne, שהדיר אותן מדיון על זנות

תרבות המנגה מגיעה לשיאים חדשים של פופולאריות בקרב צעירי גרמניה

המדריך לסקס בטיולי תגלית מספק כמה המלצות לצעירים האמריקאים שהחליטו להיות פעילים מינית בזמן שהם מגשימים את זיקתם לפרויקט הציוני. בין שאר ההמלצות: לא לקנות קונדומים ב-makolet; להיזהר מחיילים שרק רוצים את הדרכון שלך כדי לעבוד בלוס אנג'לס; ובעיקר – לא להזדיין עם מורי דרך ועם נהגי אוטובוס (תודה לחגי)

הפמיניזם נהנה מפריחה חסרת תקדים בפולין

גם הימין וגם השמאל משלבים בימים אלה בין אנטישמיות לפילושמיות ומתאמצים להבחין בין "יהודים טובים" ל"יהודים רעים". היהודים צריכים להתנגד, טוען הסוציולוג קית קאהן-האריס

אנטון היסן: שחקן הכדורגל המקצועי הראשון בהיסטוריה שיצא מהארון

נרציסיסטים – לא מה שחשבתם

ספר חדש על להט"בים בשמאל האמריקאי של שנות ה-60

וביוגרפיה חדשה של מלקולם X

חזית הריאקציה

ועוד סוג של מדינה אחת: בעוד הגזענות והסגרגציה מגיעות לשיאים חדשים בימין, בחוגי ימין מסוימים צומחת תנועה אידיאולוגית חדשה ומסקרנת, התובעת להשתחרר מהיגיון ההפרדה ולהטמיע את הפלסטינים בעם היהודי. בדומה לשלמה זנד ואחרים, טוענים חברי הקבוצה שהפלסטינים הם יהודים שהתאסלמו, ומביאים עדויות ל"ערבים שמניחים תפילין שמוחבאים בגרביים". לטענתם, "הגיעה זמנה של התנועה הציונית להשלים את יעודה ולפעול לביצוע השיבה האמיתית – זו של הפלשתינאים לעמם המקורי, תוך צירופם ללאום הישראלי ללא כפייה בענייני דת, כמקובל בהלכה היהודית הרלבנטית לארץ ישראל". אחד מדובריה הרהוטים של הקבוצה הוא המוסיקאי דודו אלהרר – אדם מעניין כשלעצמו. לאתר שלהם קוראים "התחברות"

במגזין "פטריוט ישראלי" לא שונאים רק ערבים ופליטים, אלא גם יפאנים – ודווקא בזמן אסונם. בניסיון להסביר ולהצדיק את רעידת האדמה, מסביר המגזין שהיפאנים הם מניאקים

ד"ר לאשה דארקמון על הקונספירציה היהודית באמנות המודרנית. וזאת, בלשון המעטה

לפני כמה שבועות נמצאה ליד ההתנחלות רבבה גופתו של הרב משה טלבי, רב צבאי בדרגת רס"ן מחיספין בגולן. המשטרה הודיעה שמדובר בהתאבדות. הקול היהודי טוען: "טלבי  לא ראוי לפגיעה הזו בשמו הטוב." אז מי הרוצח?

אמריקן ספקטייטור מוכיח, באופן די משכנע, שיותר עשירים מצביעים לדמוקרטים מאשר לרפובליקנים

מגזין האינטרנט "ההומו השמרן" מתוסכל שוב מהמפלגה הרפובליקנית, מושא תשוקתו. זאת, בעקבות מנהיג סטודנטיאלי מבטיח של ה-GOP שכינה את יריביו nerds and fags והזהיר אותם שהם יצטרכו להתאושש מכאב בתחת. חוץ מזה קורא המגזין להומואים צעירים לא להיות הומואים ו"להשיב מלחמה" כשהומופובים מציקים להם

אחרי שהימין המילטון-פרידמני פיתח את רעיון הוואוצ'ר כמודל תקציבי למערכת החינוך, הטלגרף מביא הצעה לטיפול בבעיית ההשמנה הקיצונית באמריקה על בסיס עקרונות השוק החופשי: ואוצ'רים לשמנים

איזה דגל?

1 במרץ 2011

יוני שדמי

לפני שלוש שנים בערך נסעתי לסיום קורס קצינים של אחי הצעיר, בבה"ד 1 בנגב. הבטתי בכעס במצעד ובדוברים מלאי הפאתוס, שמילותיהם הסתירו עוולות ודם שנשפך לשווא, ובה בעת התלהבתי מהתופים ההולמים ומהטקס, והתחבקתי בהתרגשות אמיתית עם בני המשפחות האחרים בקהל. למופעים מסויימים של קהילת הלאום הישראלית יש כוח שחודר מעבר לכל ההגנות, לפחות עבורי, ולמרות שלא תמיד תרצה להרגיש את הרגשות הללו, והשכל מבקש לעכב ולהשתהות, הלב אומר: ישראל.

הרגש הלאומי ניכר גם בשינויים האחרונים במזרח התיכון. ממצרים ולוב עד בחריין, ירדן ומרוקו, בכמעט כל ההפגנות שקראו לשינוי שלטוני רדיקלי, חזר אלמנט קבוע: דגלי לאום ענקיים, שהמפגינים נופפו בגאווה. כיכר א-תחריר הייתה מכוסה בהם, כך גם רחובות צנעא. זו תופעה שראוי לומר עליה משהו. למה בעצם מכוון מפגין מצרי כשהוא מנפנף בדגל המצרי? הוא הרי מתנגד למשטר מובארק, מייצג הלאומיות המצרית הרשמית השנים האחרונות. מהי מצרים הלאומית אם לא המנגנון הרודני של מובראק? איך אפשר לחשוב על לוב כמדינה, למשל, בנפרד מהאדמיניסטרציה של קדאפי, או על אלגי'ר ללא המשטר של בוטפליקה?

(הדימויים הויזואליים מטעם מערכת הבלוג ובאחריותה)

ובכל זאת – דגלים. ולצידם צבעי הלאום שחוזרים וצצים בצבעי שלטי המפגינים וכאיפור פנים. מדוע המהפכה הזאת מדברת בשפת הלאומיות? בסך הכל, ללאומן ערבי מאחת המדינות השכנות יש סיבות טובות לא להתלהב מהלאומיות שלו. אם נביט בתולדותיה של מדינת ישראל, לא נתקשה למצוא דברים שאמורים לגרום לנו חרטה עמוקה, זעם וניכור. אבל גם במצרים ובלוב לא חסרות עוולות שביצעו המדינה ותושביה, כפי שהמפגינים המורדים בשלטון יודעים על בשרם: עריצות, הפרות חוזרות ונשנות של זכויות אזרח, והרשימה ארוכה.

המשטרים העושקים השתמשו שוב ושוב בדגל הלאום וברגש הגאווה הלאומית כשביצעו את פשעיהם, ובכל זאת המתנגדים לשלטון לא זיהו את סמלי הלאומיות עם הדיכוי. הם הצליחו להפריד בין השימוש המסואב שעשה השלטון בלאומיות לבין הלאומיות עצמה. כיצד אפשר לחוש זעם על המדינה, ובכל זאת לחוש התלהבות לאומית?

כשאדם מנפנף בדגל בהפגנה רדיקלית, הוא מורד בשלטון בשם הקהילה הלאומית שלו, ולא נגדה. תימני רדיקלי שמנפנף בדגל מעוניין להחליף את השלטון, לא את הלאום התימני. נדמה שזוהי תובנה חשובה עבור השמאל הישראלי, משום שדיון אודות השימוש בדגל ישראל בהפגנות שמאל בארץ מסתיים תכופות על דרך השלילה, זאת אומרת בהימנעות משימוש בדגל ישראל. מצרי שנאנק תחת שלטון דיקטטורי כל ימיו יכול לנפנף בדגל ענק של מולדתו ולהרגיש שמחה וגאווה בעמו, ואנחנו מתקשים לעשות זאת עם דגלנו שלנו. בעזרת הדגל הצליחו הרדיקלים הערבים לעשות מהפכות בארצם, הישג שהרדיקלים הישראלים מעולם לא התקרבו אליו, על אף תקפות רעיונותיהם.

הזיקה של השמאל הישראלי ללאום דחוסה כל כך בקונפליקטים וברגשות סותרים, עד שאנחנו מעדיפים לוותר על הרגש הזה כליל, או לראות בתנועות כמו השמאל הלאומי רק גילוי וולגרי של שנאה, ולא רעיון מורכב שלצד בעיותיו העמוקות יש בו גם אלמנטים חיוביים.

הקושי להבחין בין הרקב שפשה בישראל לבין סמליה של ישראל מרתיע אנשי שמאל רבים. לסנטימנט הזה יש כמובן סיבות. אם אדם חי מתוך התנגדות פוליטית לדעתה של חלק גדול מהקהילה הישראלית, ולוקח את ההתנגדות הזו ברצינות ולא כמחשבה חולפת, האם הוא עדיין מסוגל לאהוב את אותה קהילה?

ישראל היא מדינה בעלת מאפיינים דמוקרטיים מובהקים, ומכאן שהאחריות על התנהלותה רובצת לפתח אזרחיה. הישראלים מצביעים, הישראלים קובעים, הישראלים משרתים בצבא, ולכן כביכול הגיוני להתנכר מהם. המדינות הערביות, על פי תפיסה זו, הן דיקטטורות, ולכן פטורים עמיהן כביכול מאחריות. האשמה כולה רובצת לפתחם של מובארק וקדאפי.

אלא שזוהי תפיסה מתנשאת ומסוכנת, שבימים אלו העמים עצמם הופכים לבעייתית. כאשר קצו במובארק, ידעו המצרים מה לעשות כדי לזרוק אותו. מכאן שהם גם אחראים , ולו חלקית ובאופן עקיף, לעוולות שמדינתם ביצעה בעבר. בסופו של חשבון, הקונפליקטים הללו לא מונעים מהם להתלהב מהלאום שלהם.

אמת, דגל ישראל התנופף מעל רבים מסמלי העוולות שאנחנו נאבקים בהן. אבל היכן התנופפו הדגל המצרי, התימני והמרוקאי בעשורים האחרונים? הדיקטטורות הלא הקפידו על זיהוי גמור של הדגל איתן, לא פחות ואולי הרבה יותר מבישראל. ההיסטוריה הזו לא מנעה מהמפגינים להניף את הדגל הלאומי, אולי משום שראו לנגד עיניהם מצרים חדשה, לאום ששקע תחת שלטון קלוקל ועכשיו יולד את עצמו מחדש.
גם חסידי הדו לאומיות צריכים לשקול ברצינות את חשיבותו של הדגל. נקל להבין את ההזדהות של פלסטיני עם דגל פלסטין, ולא אבקש ממנו לוותר עליו. אני לא אנופף בדגל פלסטין משום שאינני פלסטיני. האם אין משמעה של דו לאומיות, במובנה הפרקטי והמיידי ביותר, הוא שמי שחש הזדהות עם הלאום הפלסטיני ינופף בדגל פלסטין, ומי שמזדהה עם ישראל יחזיק בדגל ישראל, ויחד נפעל?

דברים רבים בישראל ובציונות דורשים תיקון, אך ביקורת עצמית אין משמעה בהכרח וויתור על הלאום. זהו אינו רעיון מובן מאליו. בבילעין האשימו אותי, פעם אחת בחיוך ופעם ברצינות, שאני סוכן שב"כ. זה מובן. התרבות הישראלית עלולה לגרום לנו לחשוד בפטריוטיות. הנאמנות המזוייפת שדורשות החדשות בטלוויזיה, ההבטחות ומילות החלקה של היהדות הממוסדת, האהבה והשנאה הטלנובליות של הידיעות בעיתון, כולן מעוררות דחייה והתנגדות. לכאורה נותרה רק ברירה של קיום מנוכר, המבקש להתרחק מהקהילה הישראלית ולדחות את דגל ישראל. אך זו טעות. כאשר אינך מסכים עם אחיך, אינך מכריז חרם עליו ועל כל מה שמסמל אותו. אתה מתקן אותו, נאבק איתו, הולך איתו מכות. אינך מבקש להתרחק ממנו, אלא ההפך בדיוק: המאבק דווקא מקרב בין הניצים, כשם שאחים ילדים הנאבקים זה בזה מתקרבים זה לזה, פיסית ונפשית.

המהפכה המצרית: שלוש בשורות לפעילים בישראל-פלסטין

17 בפברואר 2011

אסף אורון

לא מזמן, הפתיעה אותי זוגתי בשאלה: "אם אתה פעיל שלום, איך זה שכל הזמן אתה רב ומתעצבן?" תשובתי היתה קצרה, ברורה ומיידית: אני לא נאבק למען השלום, אני נלחם בשלטון עריצות. כל עוד העריצות הזו חיה וקיימת, אין משמעות למילה "שלום". כשתיפול העריצות, יבוא גם השלום.

אולי זה נשמע מליצי, אבל מי שעוקב אפילו קצת אחרי ההתפתחויות במקומות כמו אל-עראקיב, מזרח ירושלים, דרום הר חברון, הכפרים שאדמתם נאכלה על-ידי "גדר ההפרדה" וכו' וכו', יודע בדיוק על מה אני מדבר. בעצם המקומות האלה הם לא המוקדים העיקריים של משטר העריצות בישראל-פלסטין, אלא תופעות-לוואי גרוטסקיות של משטר שהפך כל-כך שאנן, שכבר בכלל לא אכפת לו אם רואים לו באמצע היום בכיכר העיר.

והנה באה כיכר תחריר, העניקה למאבק שלנו הזדמנות להיוולד מחדש, וצבעה את העתיד בצבעים אחרים לגמרי. הנה שלוש בשורות, והן לא היחידות.

בשורה 1: שובה של התקווה

טבע האדם הוא למצוא הסברים שמקדשים את המציאות הקיימת, להפוך תרחישים חלופיים לבלתי-אפשריים בדיעבד, ולחזות את העתיד כהמשך לינארי של ההווה. בפוליטיקה מובילה הנטייה הזו לעיוורון ולקוצר-ראות. לדוגמא, ב-2004 אחרי שבוש נבחר מחדש, קפצו שלל פרשנים וכתבו ספרים שהסבירו למה ארה"ב נדונה לדורות של שלטון רפובליקני. לא עברה שנה ומחדל הוריקן קתרינה קבר את הנשיאות של בוש ואת הרוב הרפובליקני. ב-2008 אחרי שהרפובליקנים החריבו את הכלכלה העולמית ונחלו תבוסה שנייה ברציפות למפלגה דמוקרטית שבראשה מנהיג רענן וכריזמטי, שוב מיהרו רבים – כמעט כולם, בעצם – והכריזו על מות הימין האמריקני. ושוב הכל התהפך.

אצלנו, במהלך העשור האחרון השתרשה בשמאל הישראלי-פלסטיני התחושה שהכיבוש פשוט חזק מדי. קשה היה להתווכח עם מה שנראה כמו עובדות מוצקות. אבל בשורה התחתונה הכל מסתכם בגיאופוליטיקה. עם של 6 מיליון איש שחי באזור שזוכה לכל-כך הרבה תשומת לב, לא יכול גם לשלוט בכוח בעם של 4 מיליון וגם להמשיך לחגוג כאילו אין מחר. בטח לא כשמסביב חיים 300 מיליון קרובי משפחה של ה-4 מיליון האלה.

הגלגול החדש של הכיבוש פוסט-אוסלו בנה את עצמו על צירוף נסיבות מאוד מאוד קיצוני, שנותן לו מראית עין של עוצמה ויציבות. אבל בבסיסו זהו משטר לא יציב בהגדרה. ברגע שנשמט אפילו יסוד אחד מן המערך הגיאופוליטי שהכיבוש סמך עליו בעיניים עצומות, אי היציבות המבנית יכולה שוב לבוא לידי ביטוי. ועכשיו זה קרה: ישראל כבר לא יכולה לבנות על משטרי הבובה הפרו-מערביים בארצות השכנות, שיעשו עבורה את העבודה המלוכלכת. המשך יבוא.

בשורה 2: בסך הכל הם כמונו

אני לא מתיימר להיות מומחה למצרים בכלל ולמהפכה הזו בפרט. אבל מן השעות שביליתי בזמן האחרון בספיגת מידע על הדרך בה התפתחה, נראה שיסוד חשוב – אם לא המרכזי – במהפכה היה פעילות מתמשכת לאורך שנים, של פעילים שבישראל היו קוראים להם "שמאלנים לפלפים". בלוגרים וקבוצות קטנות של זכויות אדם וארגוני עובדים, שבילו שנים בעבודה סיזיפית של התארגנות, משחקי חתול ועכבר עם השלטונות, פוסטים שנקראים על ידי (אולי) מאה איש, הפגנות קטנות שמפוזרות באכזריות, וכל הדברים שמוכרים לפעילים בארץ מגוף ראשון.

במילים אחרות, אין כאן שום קסם. או כמו שאמר איש חכם לפני 2000 שנה: יגעת ומצאת תאמין. המרירות והייאוש שהם מנת חלקו של השמאל הישראלי, וקשורים לחוסר-הסיכוי כביכול (ע"ע בשורה 1 למעלה) ולבידוד ושנאה מצד רוב העם (ע"ע בשורה 3 למטה), אינם הכרח המציאות. בסך הכל, בראייה גלובאלית, זה לא שאנחנו דפוקים, אלא עד עכשיו פשוט לא היה לנו מזל, או אולי יותר מדוייק, לא מצאנו את החולייה הקריטית ברגע הקריטי, שתשנה את התמונה הגדולה. המאבק שלנו צודק, אנחנו עושים המון דברים נכונים וגם המון טעויות מן הסתם. אבל אפשר, כדאי, ומוצדק להתעודד וגם לפרגן קצת לציבור של אלפי ישראלים ופלסטינים שעובדים כל-כך קשה כל-כך הרבה שנים, וממשיכים למרות הכל לפעול למען חופש ושוויון.

ועוד יותר כדאי ללמוד מקרוב איך ולמה זה הצליח במצרים. בין השאר הם קיבלו הדרכה ממוקדת מתנועת המחאה שהפילה את מילושביץ בסרביה, כך שיש גם ידע מעשי שניתן לרכוש, פתרונות פרוזאיים לבעיות שחוזרות על עצמן ברחבי העולם. אפשר ללמוד צעדים ואסטרטגיות שינחילו הצלחות גדולות יותר בשטח. שווה מאוד ליצור עם הפעילים האלה, וגם עם הסרבים, קשר ישיר. גם כאן אני מנחש שאין יותר מדי קסמים שנעלמו מעינינו עד עכשיו. למשל, זו אולי כבר קלישאה, אבל עדיין לא מאוחר למצוא דרכים לחבור אל ציבורים אחרים העשויים להיות שותפים טבעיים אבל היו מנוכרים מן המאבק שלנו עד עכשיו. בטוח שאפשר ללמוד משהו מן המצרים, שם בחור שגדל באליטות העשירות ונחת לג'וב מרופד במטה גוגל באמירויות, הפך בן לילה לגיבור ולדובר הבלתי רשמי של המהפכה. בהקבלה אלינו, זה כמו שדויד זונשיין, נטע גולן או אפילו יונתן פולק היו הופכים לגיבורי המונים במקום למטרות ללגלוג ולשנאה.

בשורה 3: מדינת ישראל באופסייד סטורי, לא אנחנו

הייאוש השמאלני נובע גם מן הפער התהומי בראיית המציאות. פעם אחרי פעם מצאתי את עצמי נדהם: איך הציבור קונה את זה? איך קנו את ההתנתקות, תרגיל שקוף וציני מן הרגע הראשון, והתמכרו להיסטריה של "כחולים נגד כתומים" ולקינות על חבל ארץ שאף ישראלי לא רצה בו? איך קנו את מלחמת לבנון 2006 (קנו בקלות: "מה אתם רוצים, זה לא כיבוש אז למה אתם נגד זה, יא שמאלנים מטומטמים?") ושוב קנו את עופרת יצוקה? ועוד עשרות אירועים קטנים יותר בהם נחשפה ערוותו של הכיבוש, ובכל זאת עם ישראל המשיך להלל את בגדי המלך החדשים.

אז בסדר, אנחנו יודעים שהניתוח שלנו מסביר את המציאות בארץ יותר טוב מזה של המרכז או הימין, ושהעקרונות שאנחנו נלחמים עליהם הם אוניברסליים ונצחיים ולא איזו קומבינה. אבל זו נחמה מאוד קטנה עבור כל מי שאינו מוקף בבעלי דעות דומות. אלה בינינו שרוב החוג החברתי והמשפחתי שלהם הוא בקונצנזוס, מסתובבים כבר שנים עם אות קין על המצח. במקרה הטוב זה גורם להחלטה קולקטיבית ש"לא מדברים על פוליטיקה" (לפחות לא לידנו), החלטה המופרת מדי פעם כשמישהו רוצה להשתעשע ולהתגרות קצת בשמאלן ההזוי. במקרה הפחות טוב, כבר מפקפקים בכושר השיפוט שלך לגבי כל דבר אחר, או בכלל מצננים את היחסים איתך. המראה הרב-מימדית הזו – המשפחה, החברה, התקשורת – שמשדרת לך כל הזמן שמשהו לא בסדר בראיית העולם שלך ובאישיות שלך, היא מאוד שוחקת. ואני כותב את זה כמישהו בחו"ל שלא סובל מכך באותן עוצמות של מי שנמצא בארץ.

אז באיזשהו מקום זה מרגיע ומחזק, לדעת באופן מוחלט וסופי שהבעייה לא אצלך אלא אצלם. ללא ספק הפסיכוזות הלאומיות שישראל נכנסה אליהן באירועים שנזכרו לעיל (התנתקות, לבנון, עזה) עזרו להזכיר את זה. ההתקפה על המשט, אחריה עם ישראל איכשהו קיבל את התיאוריה שלוחמי השייטת היו תיירים חסרי אונים שהותקפו על-ידי מחבלים בלב ים, היתה דוגמא עוד יותר בוטה. אבל עדיין, במקרים אלה ישראל וה"ביטחון" הקדוש שלה שיחקו תפקיד ראשי, התקשורת העולמית (במיוחד האמריקנית) נתנה משקל יתר בלתי-מוצדק לגירסת ירושלים, וכך יכול הקונצנזוס לפחות ליהנות מן הספק.

לעומת זאת, בסיפור תחריר ישראל היתה רק קיביצער. ואיזה קיביצער. כשכל העולם ראה ציבור רחב נאבק בגבורה ואצילות למען חירות ושוויון, ישראל ראתה אספסוף מוסת בידי האחים המוסלמים. כשכל העולם ראה ניצחון, יום חדש ומלא תקווה העולה על המזרח התיכון, ישראל ראתה מחדל – איך ולמה נתנו למובארכ ליפול – ולבסוף החליטה להסביר את ה"כישלון" כקונספירציה של אובמה נגד האנושות. דווקא אובמה, שהמימשל שלו גימגם ונגרר באופן כל-כך מביך כמעט עד הרגע האחרון. התיאורים וההסברים השקריים וההזויים של התקשורת בארץ למתרחש, והמעורבות הבזיונית של גורמי שלטון בניסיון להציל את מובארכ, גורמים אי-נוחות אפילו להרבה ישראלים הנמצאים עמוק בקונצנזוס, ומבהירים באופן סופי מי מבין את המזרח התיכון ומי לא.

אז בפעם הבאה שמישהו יתקוף אתכם במילים או סתם ילעג לדעותיכם ההזויות, תזכרו שבמקרה הטוב הוא תינוק שנשבה ונפל קורבן להונאה רחבת-היקף, ובמקרה הרע הוא בעצמו שותף ברצון להונאה הזו, או לכל הפחות משתמש בה כטריפ הזייתי קולקטיבי שנמשך עשור שלם, טריפ של הכחשת המציאות והיפוכה על ראשה. תהיו סלחנים אליהם ואל תקחו ללב, ובעיקר אל תתנו לזה להפריע לכם להיות פעילים אפקטיבים.

לא פחות חשוב: אפשר להירגע קצת מן התחביב החדש של למצוא הסברים למה בעצם המשפחות המורחבות שלנו צודקות ומשהו לא בסדר איתנו. ש"אולי אנחנו רק נשמות תועות המוצאות טעם בחיים דרך עבודה בארגונים במימון אירופי שמספרים לעולם כמה הכיבוש אכזרי". או שאולי כל הבעייה תיפתר כשימצאו איזה סידור חלופי לנפש האבודה שלנו, כי ממילא אנחנו לא רציניים בקשר לסיום הכיבוש, הנה עובדה שהוא נמשך. כמו שיותם פלדמן כתב כאן לא מזמן.

לא. אפשר להירגע מן השטויות האלה, וגם ממשחקי לגלוג וזילזול הדדי פנימיים בין פעילים שהם ציונים מדי או קיצונים מדי, תוקפנים מדי או רוחניים מדי, חיים רק באינטרנט או חיים רק בשטח בסגנון ימי הביניים. אני חושב שרוב הפעילים יודעים לשתף פעולה באופן רוחבי, אבל יש כאלה שלא ושאוהבים את המשחקים האלה. אז כדאי להפנות את תשומת הלב לכך שהמהפכה המצרית השתמשה בתרומה של כל סוגי הפעילים, בשטח, ברשת, בשאנטי ובקריזה, עם או בלי מטפחת על הראש. כולם היו חיוניים למאבק, כולם שיתפו פעולה כמו גדולים, וגם אנחנו יכולים. צריך רק לקבל השראה מהם, להמשיך ולבנות את הקהילה היפה הזו, לא להתייאש ובטח שלא להתבייש.

לידיעת השמאל-מודרנים: היופי כבר כאן

20 בינואר 2011

איתמר טהרלב

פעיל שמאל ותיק סיפר לי לפני כחודש כמה בעייתי לארגן סמינרים של "שמאל", כאשר הצד הישראלי ברובו צמחוני בעוד שהצד הפלסטיני איננו כזה. תמונת התשליל נוגעת להיבטים נוספים, ביניהם: עישון סיגריות, יחס  לדת, לבוש ותספורת וסוג גבריות.

בהכללה סוציולוגית גסה, בין הירדן לים, רוב החיים בו- היהודים הנוצרים והמוסלמים- אינם צמחוניים, הינם מעשנים אקטיביים ופסיביים, מסורתיים לא חילוניים (למשל לא יאכלו חזיר), דומים מאוד פיזית והתנהגותית, ולא מצביעי שמאל.

במפגשים של פלסטינים עם שמאל-מודרניסטים, נראה כי השמאל-מודרניסטיים אינם נמצאים בהוויה משותפת במובן ה- Dasein של המילה. נראה שהמפגש מתרחש בכלל בזמן עתיד ולא כבילוי מהנה. המודרניים מדמיינים את מסמך קורות החיים שלהם מתמלא, בדרך לעוד משרה נוחה או תכנית לימודים באנגליה, כולל מלגה מלאה. לפי רעיון של "הזמן הכלכלי המערבי", המתקיים בעיקר לפי פרודוקטים של העתיד, השמאל-מודרניסטיים בסה"כ רוצים שמפגש השלום "ייגמר בשלום" והם יוכלו כבר ללכת הביתה, אחרי שסימנו וי ביומן הנאורות הנקי שהם מנהלים בדמיונם. מפגשים אלו יכולים להצטייר כמעשה דתי, במובן הדתי המערבי-נוצרי: מעין חוב לדת שצריך לפרוע.


במחנה קלנדיה שומעים אייל גולן 

 השמאל-מודרני הישראלי מתקרב לפלסטינים ומנסה לייצר התחברות וחתירה למגע עימם במפגשי השלום. אלו מפגשים שאמורים לכאורה לאתגר את התפיסה הקיימת, המנסה להפריד בין ישראלים לערבים. אך באותו הזמן, השמאל-מודרני יטהר את המרחב והפועלים בו דרך החלוקה של מערביים ומזרחיים. כך מעולם לא תישָּׁמַע מוזיקה מזרחית בשיח ג'ראח או במועדון "הקצה". כאשר אגיע ביום חמישי לאותו מועדון "הקצה", יעירו לי למה התלבשתי כמו "ערס"(כך קרה), אבל השמאל-מודרנים יחפשו במקביל להוסיף חברים פלסטינים מזרחים בפייסבוק, כי ככה עושים מודרנים: "לאהוב ערבים ולשנוא מזרחים" או במילים אחרות "לאהוב מזרחים ולשנוא מזרחים", בדיוק באותו זמן.

גם מזרחים שפעילים בהפגנות שמאלניות תמיד יטשטשו את הזהות שלהם בשביל לא לבלבל את המודרנה הפושה בשמאל: הם יגדלו ראסטות, יעשו תספורות של חצי קרחת, ילבשו מכנסיים קצרים, ירכיבו משקפיים גדולות ועוד כל מיני דברים בשביל לא להיות דומים בטעות לפלסטיני הממוצע וכך ליצור בלבול מתבקש בסדר.

ברונו לאטור, אולי גדול האנתרופולוגים החיים כיום, מדבר על המודרניות כפעולה של טיהור והכלאה בו זמניים, "המודרני מעמיד תמיד שני סירים על האש". זאת אומרת, עושה שתי פעולות סותרות במקביל, תוך שמעמיד פנים שאינו יודע על כך.

במכונית עם מודל ישראלי עברנו את המחסום מתוככי הממלכה-ספק גטו לבית לחם, אני ושני חברים ערבים ישראליים, שהם גם חבריי לעבודה, בדרך למפגש מאורגן ומאושר (מול כוחות הביטחון יש לחתום על טופס ויתור) על ידי עמותת המפגש הבין דתי. בעמותות רבות למען השלום רוב המשתתפים הינם מהשמאל החילוני הלבן, אך בעמותה הזו לא כך הדבר. אולי מאחר וזו עמותה ענייה שעניינה דיבור דתי נמצאים בה בעיקר מזרחים. אם כבר ישנם אשכנזים הם לרוב דתיים (או דתיים לשעבר ולפיכך אינם חלק הכרחי מההגמוניה הישראלית מודרנית, בדומה למזרחים). אני מודה שחששתי בתחילה, אך לאחר שהגענו הבנתי שמראי החיצוני, סגנון לבושי והערבית הסבירה שלי (Thanks Mom and Dad!) מייצרים תחושת נוחות ומקומיות שמשתלטת עליך כאילו אתה ממש חלק מהסדר של הדברים.

 מה שלא עוזר לי ולחבריי בכניסה למועדונים בשטחי 48' המולבנים הוא יתרון חברתי עצום בשטחי 67'. "בשטחי 67' למראה ולאופי שלנו יש ערך", כך הסברתי לחבר ערבי-יהודי קרוב מהשכונה שהצביע בבחירות האחרונות לליברמן. בשטחי 67', מזרחים נחווים על ידי פלסטינים בתור "ערבים על חצי קלאצ'" שרק טכנית רובם עדיין אינם דוברי ערבית באופן מלא. גם אם אינם מלהטטים בערבית, הם עדיין מפורשים כערבים פוטנציאלים וכך מוזמנים אינספור פעמים, בסבלנות עקשנית, לחזור ולדבר ערבית ובעצם לחזור ולדבר עם הוריהם, סבתותיהם ועם עצמם. אולי בשונה מחוויות של אשכנזים עם ערבית, מזרחים, אם כבר, לומדים ערבית גם בשביל לדבר טוב יותר עם משפחתם ולא בהכרח בגלל פוליטיקה או על פוליטיקה. ובאמת, מאז שהתחלתי (או חזרתי) לדבר ערבית עם הוריי זכור לי שמשהו לא מוסבר באווירה ובתקשורת בינינו התחיל להשתנות.

 אם להרחיב על הנקודה המזרחית שמדוברת לעיתים בבלוג, טרם הציונות יהודי האסלאם בעיקר היו לא מודרניים במונחיו של לאטור, שכן הם לא עסקו בהפרדה בין צרפתיות לערביות או בין דת לחילון. הם היו הכול ביחד: ערבים-צרפתים, מסורתיים וכו. יהודי ארצות האסלאם, שהגיעו ברובם יותר משכילים ואף "מערביים" יותר מיהודי מזרח אירופה, במקביל להיותם מסורתיים וערביים יותר, "טוהרו" על ידי המדינה המודרנית הישראלית ממאפייניהם החזקים והמבלבלים. "גם ערבי וגם מערבי, גם חילוני וגם דתי" היה כנראה יותר מדיי בשביל המודרניסטים ממזרח אירופה. עזיזה כזום (וגם ברוך קימרלינג, אללה ירחמו) עושים מהטענה הזו דברים מעניינים נוספים.

במקביל לטיהורים שהופעלו על מזרחים, המדינה המודרנית הכליאה אותם  לערביות פלסטינית מבחינה מעמדית (אפילו היום, באגד ירושלים, ישנם נהגים פלסטינים ויהודים מזרחים עם אותו צווארון כחול, נסו את קו 19 או את שוק המוניות בירושלים), תוך שהיא מתכחשת במודרניות מרהיבה לכל המהלכים שעוצבו על ידה.

פעם היו איכרים בפולין, היום עושים לנו דאווינים של מודרנים 

אולי המעניין מכל הוא שמדינת ישראל במובן מסוים מיזרחה את כולם (מזרחים ואשכנזים) שלא בכוונה, או כי "מעולם בעצם לא היינו מודרניים לפי לאטור". פה טמון יופי מסוים: כולנו דוברים שפה מזרחית-עברית, כינוס רוב מזרחי באוכלוסייה, תרבות מזרחית דתית-יהדות, ומגורים פיזיים במזרח התיכון, שהוא כאמור מאוד מאוד מזרחי. זאת אומרת שהציונות טיהרה את יהודיה, תוך שיפוי כלכלי לחלק מסוים אך גם מחקה את היידיש, הערבית, הספרדית, הצרפתית ומקביל הכליאה אותנו למציאות מזרחית (ולנו יש פלאפל) ומודרנית.

במקביל לעובדה שהציונות יצרה ליהודים סיטואציה מזרחית אירונית וצפופה, אליה המונים מתכחשים או מתנגדים בחירוף, במציאות הלא מודרנית מוגברים עוד ועוד חיבורים והכלאות "זרות" למודרנה. למרות התאווה לטיהור וניקיון, המציאות עצמה תמיד היברידית וכך, אני מכיר ערבי ישראלי שרכש דירה בכפר אלעיזרייה (שטח B )הסמוך למעלה אדומים וקיבל אישור לגור שם לאחר שהוכר כמתנחל בבית משפט ישראלי, לאור התקדימים של האזרחים היהודיים של זמן 67'.

פלסטינים כיום מתגוררים בפסגת זאב, גילה, גבעה צרפתית ומעלה אדומים (וכמובן חיפה, לוד, עכו רמלה) ולומדים במכללת אריאל. הילדים ההיברידיים של ההכלאות בשטח ממשיכים להגיח בדמות בנות יהודיות שרוצות לשכב עם ערבים ואפילו שיר עם כמה גרסאות על העניין, או מזרחים ופלסטינים שעוברים מסיבות גיבוש בבתי הכלא בישראל לעבירות קלות, בבתי החולים, בסופרים של רמי לוי עם מוזיקה מזרחית ברקע, אירועים מזרחיים כמו חתונה ביפו חיפה וירושלים (אף פעם לא בתל אביב שהיא מקדש מודרני), או סתם שותפים לעבודה במהלך שכנראה יגדל עד שלבסוף מתפרצים, יוצאים מאחורי הקלעים ומאיימים על החוקה המודרנית עצמה, וזו קורסת ולנו נהיה יותר קשה להסביר מה קורה פה. 

המשך קיומו של השמאל-מודרניזם, הפועל כמטהר אוויר בישראל, מוטל בספק מכמה בחינות:

השמאל-מודרני, אם יפעל לתיקון מעמדי כלל-חברתי, יבטל את מקורות הכוח שלו. למשל, הוא יכול בקלות יחסית, באמצעות קשריו, לפעול לביטול המבחן הפסיכומטרי הטאוטולוגי הפוגע בשכבות החלשות ובמצוינות הצמאה למגוון, אך אז הפריוילגיה שאיפשרה לו לטהר, להפריד ולסדר תפגע, כי  גילמן ייכבש על ידי "ברברים" והוא ייעלם כולו.

 או, שלא יפעל לתיקון מעמדי כמו תמיד, אך אז הוא לא בדיוק שמאל, אלא שלוחה של המודרניזם שסופו להיבלע.

לחלופין, נאמר ויהיה שלום. אז תתקיים "ערביזציה של המרחב", תהיה חלפנות תרבותית בין מזרחים למזרחים וירידת מחסומים תרתי משמע. יהיה קשה לדמיין פה מערב מודרני, מונוליתי, חילוני ולבן, שמהווה את צינורות ההזנה של פעולת השמאל המודרניסטי.

לכן אולי נראה כי השמאל המודרני בישראל בעיקר מושך זמן בין הפגנה להפגנה (או בין הלוויה להלוויה) כדי ליהנות, במקביל להיראות סובל וצודק, להנפיק דרכונים, להפוך להיפסטר ולהיות בברלין כמה שיוכל, על חשבון השיטה המודרנית שמסדרת לו את החיים ומכערת את כל השאר.

גם בלי "שלום" העלייה של המזרח כבר מתרחשת על רקע עליית המוזיקה המזרחית ובדמות ברואים היברידיים מגניבים של המציאות ה לעולם-לא-מודרנית. לפחות בירושלים, בפלאפונים של ערבים יש מוזיקה מזרחית בצלצול השיחה, רצון לגור איתנו בעיר אחת ואין סוף חוגים ללימוד ערבית מדוברת למתחילים. זה מזכיר לי את  דבריו של תום שגב מלפני שנה, שמדובר בכלל בתהליך עולמי שכן "האדם הלבן מאבד את השליטה על ההיסטוריה האנושית", או בהשאלה- על ניסוח המודרניות, וכך הוא חוזר סופסוף להיות אדם חי.

 כאמור, גם אם לא יהיה "שלום", הקשר למזרח יוסיף להתחזק, הרי שמזרחים וערבים יחזקו את הקשרים בשקט, מתחת לפני השטח, למרות הטיהורים ( למשל  וגם.)

 קובי פרץ. דו קיום לא מודני

מה יעשה אז השמאל המודרני? האם ייאלץ למצוא לעצמו מתנ"ס פעילויות אחר שבו ימשיך לדבר מול המראה? יעבור לקדימה? ישכפל את עצמו בעוד מפלגת שמאל חדשה?

בישראל נראה שתהליך קריסת הדיכוטומיות והמודרניות מואץ יותר, בשל התנאים הייחודיים של גלי היופי ההיברידיים המאיימים לפרוץ, ואולי כבר לא ניתנים לעצירה.

 כך גם האלימות, החזירות הקפיטליסטית והפשיזם הגואים בחברה הישראלית כיום הם תוצאה ישירה של מודרניזם יתר, דרך הפרדה שהשמאל המודרניסטי "החברתי" מקיים ומוביל בקנאות בין מזרח למזרח, אז נוצר וואקום שבו משגשגת האלימות. כי במציאות אי אפשר להיות גם שמאל וגם מודרניסט, דבר שפועל לבסוף נגד החברה.

ואולי, בעומק הקיום, השמאל הישראלי המודרני מודע לפרדוקסים הללו מקיים ומפעיל את החוקה המודרנית הפועלת לטובתו ולרעת כולם כפרקטיקת שליטה. השמאל המודרני בישראל הוא באופן אירוני חזית הקולוניאליזם המערבי שכן הוא מונע בלהיטות יתר "מהשמאל האמיתי" להתרחש ולהתחבר, דרך הטיהורים הקפדניים שהוא מבצע כל הזמן, בין מזרח למזרח שהוזכרו. לכן עיקר המאמצים של השמאל הזה כיום אינם להשגת שלום, אלא לקידום פרויקט הטיהור הקולוסאלי שמבטיח, בינתיים, את קיומו  העשיר והנפסד, שמירת ערך הנדל"ן בקווי 48', את טיסותיו לחו"ל בקיץ "לשיחות שלום" ועבודות בעמותות נקיות למען ה(ת)שלום. זהו אותו פרויקט טיהור שיחני וממשי המפריד בין יהודים וערבים או בין מזרחים למזרחים, בין רציונאליות ומסורת, בין חרדים לסטודנטים, בין הומואים לסטרייטים.

סמי זיבק. יותר מדי בשביל המודרניסטים ממזרח אירופה

 חלום השלום, של "מזרח תיכון חדש" הוא בסופו של דבר חלום קפיטליסטי, או שאולי בעצם לא היה יכול להיות מעולם אחרת, שהרציונאליות מסדירה אותו: כסף זר, מוח יהודי (מערבי) ידיים מזרחיות. הפרויקט הזה קשור בהשתקה והדחקה אדירה של ההיברידיות של המציאות העזה המאיימת לבלוע את כל הדיכוטומיות המוצגות ושתביך את הסדר הכלכלי הנוח של מוזמני עמותת כנס דה מארקר. לכן, כל ניסיון לבחון מחדש את שורשי הסדר המודרני יתקל באלימות, המבקשת לשמר את הסדר הקיים באמצעות הגדלת הפער בין הפרדיגמה והמציאות החריפה.

דומה שבפני השמאל המודרני שתי אפשרויות מבחינתו: או שיצטרך להוציא עצמו מהסדר השמאלי של הדברים או שיוותר על השאיפה האנוכית למודרניזם ויצטרף למציאות. אולי כמו ששלי יחימוביץ הפגינה חוסר מודרניות כשאמרה פעם בכתבה בעיתון "הארץ" טרם כניסתה לפוליטיקה: "אני לא אהיה השמאלנית הרגילה היאפית שהולכת להפגין נגד הכיבוש ואוהבת ערבים אבל שונאת מזרחים" (ופה אולי צריך בזהירות לאמץ עמדה פוסט מפלגתית, לא מודרנית, או שבטית). זאת, בשונה מתנועת השמאל הלאומי, המודרני אולי גם כן, שהתחיל לדבר על מזרחים רק אחרי שהצהיר שהוא "לא אוהב ערבים".

 כמו שלי יחימוביץ', ג'מאל זחאלקה יוצא גם כן לא מודרני, באופן מעניין בדרך שבה מדבר על יהודים מזרחים (תראו מדקה 2:30):

במפגש האחרון בבית לחם היינו רוב מזרחי. אפשר לחשוב שהמודרניות השמאלית כבר מתאיידת, נעלמת והפכת להיות קול שקוף ומארגן המדבר מתוך ארגונים, דרכונים זרים, סטאטוסים, חו"ל ועמותות עם ראשי תיבות בלטינית. השמאל המודרני, או המודרניזם עם זרועו השמאלית, הופך לרוח וצלצולי מטבעות מתוך המכונה נטולת עשן הסיגריות ונטולת המוזיקה המזרחית, אך הלעולם "מודרנית".

איתמר.

חם בצרפת: יותר לאט, יותר ואגנריאני, יותר מת

16 בנובמבר 2010

אוקייי.

באחד הלילות בשבוע שעבר התעוררתי בשעת בוקר אפלה ומוקדמת ושאלתי את עצמי: מה בעצם קורה? מה המצב הנוכחי של ההוויה, מה צופן לנו העתיד, ולאן צריך לשאוף? זה ממש לא נתן לי מנוחה. כשהייתי בישראל לא מזמן, שמעתי פילוסופית ופעילת שמאל שהגדירה את המצב העכשווי בארבע מלים: "ייאוש, ולא רק בישראל". נדמה לי שזאת תחושה שרבים מאיתנו חולקים, אבל השאלה היא תמיד מי מיואש, את מי הייאוש הזה משרת, ומי דווקא בכלל לא מיואש.

למרבה הצער, גרמניה היא כיום לא המקום הנכון למצוא בו תשובות לשאלות האלה. כבר כמה עשורים שהגרמנים די רדומים מבחינה מחשבתית, בכל מה שמשתרע מעבר לייצור מכשירים של רופאי שיניים. אבל לא רחוק מגרמניה ישנה ארץ ושמה צרפת. עד לא מזמן, היה מקובל שהרעיונות החדשים באים מצרפת. כיום, ספק אם אפשר להגיד את זה. הפילוסופים הצרפתים מתו, אלה שנשארו מבלים את זמנם באוניברסיטאות האמריקאיות, אבל גם זה לא בהכרח עוזר להם להיות מעניינים. אבל אולי בכל זאת שווה לתת הזדמנות, ולראות מה בעצם אומרים עכשיו בצרפת?

אז נסעתי לצרפת. ממש ליד הגבול, כמו באיזה ספר של לואיס קרול, עמדה חנות ספרים ממש טובה, שהציגה את כל החידושים במחשבה הפילוסופית והסוציולוגית. מבחינה כמותית, לפני כל דבר אחר, ההוגים הצרפתים עדיין פוריים מאוד. כל הספרים שיוזכרו להלן יצאו בחודשים האחרונים ממש, וזה לא מעט. מסורת המסה הפילוסופית עדיין חיה, גם אם לא ממש בועטת. ברור שחלק מהיצירות שיוזכרו להלן הן חיקויים די דהויים, ואפילו קריקטורות, של המחשבה הצרפתית מלפני כמה עשורים. אבל האם לא אמרו את זה בזמנו גם על בודריאר או על ליוטאר?

בכל מקרה, להלן הסקירה לטובת קוראי הבלוג – ספרים מרכזיים ומרכזיים פחות מהחודשים האחרונים שנראו לי מסקרנים. השתדלתי להימנע ככל האפשר משיפוטיות. את המסקנות נדמה לי שתוכלו להסיק בעצמכם. המטרה היא בעיקר להציג את השאלות המרכזיות ואת הכיוונים התרבותיים והמחשבתיים.

אלן באדיו הוציא לאחרונה שני ספרים. הראשון הוא "בשבחי האהבה" (Eloge de l'amour), שהוא ריאיון עם ניקולא טרואונג. באדיו מטיף כאן לאידיאל אוטופי-רומנטי של אהבה, שהוא מגדיר כאהבה "מסוכנת". הוא יוצא נגד האהבה המופרטת שנולדה מערכי 68', מדבר בשבחי  הנאמנות ומתנגד  לתרבות הדייטים המהונדסים באתרי ההיכרויות – אהבה לא מסוכנת, שהוא משווה לרעיון המלחמה עם zero death של האמריקאים. כדי שלא תחשבו שהוא נהיה ריאקציונר, הוא מצדיק שוב את מאו ואת מהפכת התרבות בריאיון שנתן לכבוד יציאת הספר.

הספר השני, Cinq leçons sur le 'cas' Wagner שיצא בחודש שעבר גם באנגלית, הוא אפולוגיה על וגנר, וחיפוש אחר הרלוונטיות של יצירתו לתקופתנו תוך קריאת תיגר על הליברליזם. לטענתו, גם אם ההאשמות נגד וגנר הן מוצדקות, הגיע הזמן "לפתוח דף חדש"  – ואגנר נחוץ בשביל "האמנות הגדולה", (או ליתר דיוק: אמנות עם "גדולה", grandeur ) שאנו עומדים בפתחה.

הפוליטולוג והדמוגרף עמנואל טוד, שחזה כבר ב-76' את נפילת ברה"מ ולא מזמן את נפילת האימפריה האמריקאית, פירסם לא מזמן תחזית חדשה ושמה Après la démocratie. טוד טוען שדווקא ההיחלשות של הקתוליות הביאה לכדי משבר את האידיאולוגיות החילוניות שכוננו עצמן כניגוד של הדת. מה שנשאר לאירופי החילוני כדי להגדיר את עצמו הוא שנאה לאיסלאם ולערבים – שלמעשה לא מהווים שום איום משמעותי על עתיד המערב. בדרך זו, צרפת הופכת למשטר גזעני הנשלט על ידי "עם אדונים" לבן, שנהנה מהדמוקרטיה אך שולט באופן לא דמוקרטי בשאר האוכלוסייה. הוא משווה את המצב המתהווה לאתונה הקלאסית ולישראל העכשווית. בד בבד, המדיניות הימנית "מתונה" של סרקוזי רק מחזקת את החזית הלאומית של לה פן.

מסתו הדלזיאנית של ז'אן-קלה מרטן Plurivers -Essai sur la fin du monde, (פלוריוורס: מסה על סוף העולם) משלבת את לייבניץ עם מדע בדיוני כדי לטעון שהגענו לסוף ה-עולם, אבל לתחילתם של אינספור עולמות. רבוי העולמות מתבטא בכל תחומי החיים שלנו. תוך הסתמכות על הקוסמולוגיה העכשווית, אנו גולשים מעולם לעולם בתוך מארג שנעשה נזיל יותר ויותר. זה דרך אגב אולי החיבור האופטימי היחיד מבין כל אלה שנסקרו כאן

בפינות שונות של היבשת התפרסמו כמה ספרים המציבים במרכזם את ההתנגדות ל"האצת הזמן" של התרבות העכשווית. פול ויריליו פירסם את Le Grand Accélérateur (המאיץ הגדול), שבו הוא מכריז, לא פחות, על קץ הזמן. ההאצה של החיים ניתקה את החברה מההיסטוריה. בעידן ה"פוסט היסטוריה" שבו חי הנוער, ההיסטוריה מתה והוחלפה על ידי הדיקטטורה של הרגע: האדם נתקע בתוך לופ תמידי ללא זיכרון. הוא רואה כמה סימנים לכך, כמו טוויטר, מאיץ החלקיקים בז'נווה ומה שקרה בוול סטריט ב-6.5.2010. המצב חמור, טוען ויריליו, וצריך להתנגד לזמן האינפורמטי-גנטי-פיסיקלי שהשתלט על היומיום שלנו.

בד בבד יצא בצרפתית ספרו של הגרמני לותאר באייר, "אין זמן" (Keine Zeit), שנכתב זמן לא רב לפני התאבדותו של המחבר. הספר עוסק בהיסטוריה של חוויית הזמן ובהיעדר זמן כתכונה של האדם בן זמננו; כך גם הספר Beschleunigung ("האצה") של הסוציולוג הגרמני הארטמוט רוזה מיינה עוסק "בטוטליטריות של ההאצה": לטענתו, אנשים מערביים, בתקופתנו אמנם חופשיים יותר מאשר בכל תקופה אחרת, אבל בהתאם לכך גם כבולים יותר מאשר בכל תקופה אחרת לשמירה על החופש הזה, ולחרדה מפני האפשרות שהוא יאבד. לכן אנשים עובדים יותר ויותר, וסובלים ממחלות ומספחות שונות בגלל זה.

ספרה של סופי איין "העזו לחשוב שמאלה" (Oser penser a Gauch) מתאמץ לנסח אידיאולוגיה ברורה ורלוונטית לשמאל העכשווי. לטענת המחברת, הימין השתלט בעשורים האחרונים על שלושה אידיאלים שמקורם בשמאל: ליברליזם, רפורמיזם וקוסמופוליטניזם. מושגים אמסיפטוריים אלה הפכו להצדקות המכסבות את הניצול והדה-פוליטיזציה של החברה. הקוסמופולטיות מוטטה את הריבונות של החברה על גורלה; הרפורמה מוססה את המוסדות של מדינת הרווחה; והליברליזם הפך לדגל של דה-פוליטיזציה וביטול מלחמת המעמדות. לא פלא ששמאלנים רבים הפכו לאנטי ליברלים, פטריוטים ומהפכנים. איין טוענת שהשמאל צריך לנכס לעצמו מחדש את הערכים האלה, וליצוק בהם משמעות חדשה ואופטימית

ספרו של הכלכלן ברנאר מריס "מרקס, מרקס, למה עזבתני?" (Marx, ô Marx, pourquoi m'as-tu abandonné ?) בוחן את מצבנו תוך חזרה לא אורתודוכסית למרקס. ההרס שגרם הקפיטליזם לעולם לא הביא למהפכה, אלא לעוד הרס. המרקסיסטים טעו בכך שחשבו שמהלך ההיסטוריה הוא ליניארי, ולכן התנגדו למדינת הרווחה שאחרי מלחמת העולם השנייה כי רצו להאיץ את סוף העולם, והם האמינו יותר מדי באינסטינקטים המהפכניים של מעמד הפועלים. לבסוף טוען מריס שאין טעם להתווכח עם הכלכלנים הניאו-ליברלים בנוגע להצבר ההון, כי בעניין הזה עם צודקים. מה שהם לא מבינים בו זה החיים, והתשובה לשאלה: מה אנחנו רוצים מהעולם?

ספרו של הבלשן האיטלקי רפאלה סימונה, Le monstre doux. L'Occident vire-t-il à droite בוחן את השאלה: האם הימין ניצח סופית, והוא מגלם את עתידו של המין האנושי? תחת הרושם של מסיבות התה בארה"ב ושל הישגי הימין הקיצוני בהולנד ונורווגיה, סימונה טוען שתחזיתו של אלכסיס דה טוקוויל התגשמה, ואנחנו חיים תחת שלטונה של "המפלצת הרכה" – השלטון האוטוריטארי של ההמון השבע, שקבר את התקווה לחירות לטובת תענוגות קטנים ואגואיסטיים. כמו ז'יז'ק ואחרים, הוא מציע את החזרה אל הקדושה כאחד הפתרונות שעשוי להציל את האנושות מדביליזציה מוחלטת תחת הימין

רג'יס דברה, האיש שלחם עם צ'ה גווארה אבל התמתן בינתיים (ויש אומרים שאפילו בחש מטעם ממשלת צרפת בהדחה של נשיא האיטי) קורא בספר "בשבחי הגבול" (Eloge de la frontière) לזנוח את האידיאל של "ללא גבולות". "רעיון אווילי מכשף את המערב: שהאנושות במצב רע, ומצבה ישתפר אם לא יהיו גבולות", הוא כותב בפתח הספר. דברה טוען שדווקא בעידן הגלובליזציה, התשוקה לגבולות גדולה יותר מאי פעם בעבר, ואין טעם להתנגד לה. הסרת הגבולות בסך הכול חושפת את כולנו לכנופיות הבינלאומיות של התאגידים. לבני אדם יש תרבויות שונות, שפות שונות ואמונות שונות, ועדיף שהמצב יישאר ככה.
(אגב, נדמה לי שהרדר אמר את זה לפני 250 שנה. רק שבצרפת כנראה לא קראו אותו).

ספרו של הסוציו-אנליסט דידייה רובן Violence de l’insécurité יוצא נגד העיסוק האובססיווי ב"חוסר הביטחון" בחברה המערבית ("הרחובות מסוכנים" וכו'). הוא מזכיר שמספר בני הנוער שמתאבדים גדול פי שלושה מהנרצחים, ושהתאבדויות גובות יותר קורבנות גם מתאונות דרכים (לפחות בצרפת). ובכל זאת, המדיה והדיון הציבורי עוסק הרבה פחות בהתאבדויות מאשר ברציחות. לפיכך הוא קורא להגדרה חדשה של חוסר-הביטחון והביטחון, שתכיל את הביטחון הפנימי ואת ההשתייכות.

הפסיכואנליטיקאי ז'אן פייר לברן בוחן בספר La condition humaine n'est pas sans conditions את תנאי הכינון של הסובייקט בחברה העכשווית, ואת השאלה האם התנאים (המינימליים) בכלל מתקיימים. לבראן מציין שהחברה האגליטארית של תקופתנו היא שטוחה, והסובייקט הוא נטול צל ואשמה ונטול "האחר הגדול" שהיה התנאי לכינון הסובייקט בכל החברות האנושיות של העבר. לפיכך אנו חוזים בהווצרותה של "כלכלה נפשית חדשה", תוצר של העידן הליברלי, שמשמעויותיה עדיין נסתרות.

והפסיכואנליסט סרגיי חפץ בוחן בספר Scènes de la vie conjugale (תמונות מחיי הנישואים) את מצבה של הזוגיות בתקופתנו. על בסיס הניסיון של 30 שנות טיפול זוגי, מצא חפץ שבמרכז היחסים בין זוגות נשואים (בצרפת כמובן) נמצא כיום הזוג ולא המשפחה. הזוגיות מובחנת מהמשפחה, שכבר אינה הכרחית ואינה מרכזית כמו בעבר. לכן הקשר הזוגי צריך "להוכיח את עצמו" שוב ושוב כדי להמשיך להתקיים – מה שלא נדרש ממנו בעבר. האתגר נעשה גדול עוד יותר עם היחלשות התשוקה – רק אז אנו מתוודעים באמת למסתורין של האחר

זהו בשלב זה. כשאני מסתכל על כל הרשימה הזאת, עולה לי בסופו של דבר שאלה אחת: הם באמת היו חייבים לכתוב על זה ספר? כבר אי אפשר להסתפק בפוסט אורח?

עם נבל ולא חכם

12 באוקטובר 2010

*

נאמר זאת בפשטות: הרבה אנשים שאני מכיר לא כל כך אוהבים את עם ישראל. אני מדבר כמובן על ישראלים-יהודים, לא על גרמנים או איראנים. בחוגי השמאל, זה סנטימנט נפוץ למדי, שנעשה נפוץ יותר ויותר ככל שהחברה היהודית בישראל נעשית לאומנית ושוביניסטית, וככל שהמדינה היהודית מחדדת את אופיה הגזעני-אתנוקרטי. עם זאת, ברמה המוצהרת הסנטימנט הזה מוכחש בדרך כלל, ונשמר לרוב לבדיחות או לשיחות סלון. השמאל, בהיותו שמאל, מעדיף לתאר את עצמו כאילו יש מאחוריו גייסות עצומים מהשכבות העממיות, שאם רק יקולף מעליהם קרום דק של תודעה כוזבת הם ישליכו מעליהם את המשטר המיליטריסטי המדכא.

לכן נוצרו בשנים האחרונות כל מיני אידיאולוגיות שנועדו במידה רבה להתמודד עם הקונפליקט. למשל, שהציונות היא אנטישמית, ואילו האנטי-ציונים הם היהודים האותנטיים; או שהעם היה רוצה להתנער מהגמוניה של הכנופייה הציונית, ורק בגלל מניפולציה של התקשורת מחאת ההמונים לא נשמעת. אני נשבע לכם שפעם דיברתי עם פעיל שמאל כלשהו, שהסביר לי שאתרי החדשות מצנזרים מאות ואלפי טוקבקים שמאלניים שנכתבים לכל ידיעה – מעין צבא פנטום של שמאלנים מושתקים. פעיל שמאל אחר נאם נאום חוצב להבות באירוע של חד"ש, שבו הבטיח שבבחירות הבאות המפלגה עומדת לגזול כמה וכמה מנדטים מליברמן.

נדמה לי שחשוב לשים על השולחן סנטימנטים כאלה, ולא לנסות לטשטש אותם באמצעות קלישאות נוחות. בסופו של דבר, ועל אף הייחודיות של המצב בישראל, הניכור מהציבור הרחב הוא בעיה שקיימת גם בתנועות שמאל במערב, שנעשות אליטיסטיות יותר ויותר ומתנתקות במידה רבה מהקהל "הטבעי" שלהן, כלומר מהפועלים ומהשכבות המדוכאות.

למעשה, בתרבויות שמאל אחרות, הרעיון של שנאה כלפי העם שלך היתה די מקובלת – במיוחד בסיטואציות קיצוניות. אבל בשמאל הישראלי מעטים מצהירים על שנאה כזו, אולי מחשש שהיא תתפרש כגזענות כלפי מזרחיים, ואולי מאימת רוח הרפאים של האוטו-אנטישמיות. ואכן, האבחנה בין עוינות כלפי יהודים לבין עוינות כלפי רוב מוחלט של היהודים היא די עדינה.

**

במשך השנים, פעילי שמאל מסורים ניסו כל מיני דרכים, ויצרו מיני קואליציות כדי להתקרב אל העם. אבל הייתי מציע לקחת רגע צעד אחד אחורה, ולנסות לבחון כיצד הגענו לסיטואציה הנוכחית. לא הייתי מתחיל באינתיפאדת אל-אקצה, אלא בנקודה מוקדמת הרבה יותר. נראה לי שאפשר להיזכר במקור קאנוני מאוד ופופולרי מאוד, שעשוי להיות רלוונטי להבנת היחסים האלה; מקור שקשה להחשיב אותו לאנטישמי, אך שבהחלט מעודד שנאה לעם ישראל. אני מתכוון לתורה.

יש המחפשים ציטוטים אנטי-יהודיים בקוראן, אבל למעשה, מעטים הספרים הגדושים יותר בשנאה לעם ישראל מהתנ"ך. דיוקנם של בני ישראל המצטייר מהספרים שמות, דברים ובמדבר הוא בלתי מחמיא באופן כמעט מביך, למשל בשירת האזינו:

"הליהוה תגמלו זאת עם נבל ולא חכם"

(דברים ל"ב, ו)

או למשל בישעיהו:

"הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים"

(ישעיהו א, ד)

אלה רק שני ניסוחים בוטים, אבל למעשה, כמעט לכל אורך המקרא, העמדה שמביע הטקסט כלפי עם ישראל היא שלילית להפליא – בין אם בתוכחות שמוטחות בו על ידי משה, הנביאים והקב"ה בכבודו ובעצמו; ובין אם בתמונה המצטיירת מהסיפור המקראי, של עם אנוכי, חסר אופי ובעיקר, כמובן, קשה עורף.

המסורת הפרשנית היהודית התמודדה עם הקושי הזה במגוון דרכים יצירתיות. אבל היו מי שאימצו את עמדתו של הטקסט המקראי כלפי עם ישראל כפשוטה, והוסיפו לפתח אותה הלאה. זוהי למעשה העמדה הנוצרית מפאולוס ואילך, שמבחינה בין קידושו של הטקסט התנ"כי לבין הפללתו של העם התנ"כי. זהו הפירוש של פאולוס למושג "זרע אברהם", על פיו בניו האמיתיים של אברהם אינם צאצאיו בבשר אלא צאצאיו ברוח. כותבים נוצרים מאוחרים יותר הוסיפו והדגישו את היותו של עם ישראל עם קשה עורף – לא רק בתקופתו של ישו, אלא כבר מתקופתו של משה. על אף כל התעמולה היהודית שספגנו מגיל צעיר, קשה לומר שההליכה בקו התנ"כי האנטי-ישראלי איננה בבחינת קריאה סבירה של הטקסט המקראי, לפחות כמו הקריאה היהודית שנאחזת במעלותיו של עם ישראל. התנ"ך, בסופו של דבר, הוא לא ספר יהודי; הוא לא שייך "לנו" יותר משהוא שייך לנוצרים.

***

על כל פנים, הקו הנוצרי הזה בקריאת התנ"ך עבר בירושה במאות ה-17 וה-18 להוגי הנאורות דוגמת שפינוזה וולטייר, שתיארו את העברים כעם גס, נבער, ואצל וולטייר אפילו קניבלי. באמצעות אלה, עברה הגישה הזאת גם לחוגים מסוימים של ההשכלה היהודית, ואחריה – לציונות.

כאידיאלוגיה, הציונות היא ביסודה תנועה אליטיסטית שנעה בין אהבה היסטרית כלפי עם ישראל לבין שטנה ובוז עמוק. הדבר נכון במיוחד למנהיגי הציונות הסוציאליסטית, שעוד בפאזה שלפני עלייתם לארץ נדרשו להסביר לחבריהם היהודים מהתנועות הסוציאליסטיות לא-יהודיות מדוע הם מתעקשים להיאחז בעם ישראל. בהתאם לכך, הם תיארו את העם כחומר אנושי גולמי ומושחת שיש לעצב מחדש. מפא"י העמידה את עצמה ככאוונגרד מהפכני הקשור אל העם ומגלם את רצונו. המשבר האידיאולוגי שהתעורר בעקבות העלייה הרביעית, שהיתה ברובה "לא פועלית", הביא את משה בילינסון לקבוע שהתנועה החלוצית היא דמוקרטית משום שמהותה הרעיונית זהה עם רצונו האמיתי של העם. במושגים של רוסו, היא מגשימה את "הרצון הכללי" של העם, ובאותה שעה מנסה ללמדו מה עליו לרצות (כלומר להתאים את "רצון הכלל" ל"רצון הכללי"). לפי בן גוריון, המהפכה החלוצית היא "לא מהפכה במשטר פוליטי או כלכלי – אלא מהפכה באשיות החיים האישיים של בני העם". ובילינסון מסכם שהחלוציות "כובשת מתוך פרוצס מכאיב ולעיתים מחריב את ההמונים".

מאידך גיסא, קיומו של העם היהודי מוצדק בכך שהוא מהווה בסיס שמתוכו מתקלפת ועולה התנועה החלוצית. לפי תורתו של טבנקין, ההגשמה הציונית היא בחשבון אחרון השתלטות רצונו של האדם על הטבע. השתלטות כזו חלה על הטבע במובנו המצומצם ("הטבעת חותם יהודי על כל הארץ"), אך בו זמנית גם על הטבע האנושי, כלומר על המכשולים והמשקעים ההיסטוריים והמסורתיים שמגבילים את חיבורו של היהודי אל הקרקע.

העמדה האליטיסטית-בן גוריונית הזאת, שלא במקרה הסתמכה לעתים קרובות על "מוסר נביאי ישראל", התמידה במידה רבה לכל אורך שנות שלטונה של מפא"י, עד הנאומים האחרונים של פרס לפני ההפסד לבגין. מבחינה זו, ניצחון הליכוד שיחרר לראשונה את העם מכבליו; למעשה, זה היה הניצחון הראשון של העם, והשתחררות האמיתית מהאנטישמיות הסובלימטיווית של השמאל. במושגים פרוידיאנים, העם הנבער רצח את משה באופן סופי (מה שמעורר מחשבה גם על רצח רבין). אהבת העם הפכה לאידיאולוגיה של מדינת הליכוד. אז פחות או יותר התחילו לשיר בכל הזדמנות את השיר הדבילי "לחיי העם הזה/ וכמה טוב שהוא כזה".

****

העמדה האנטישמית / אנטי פופוליסטית של הנביאים (ואולי של אלוהים עצמו) עברה עכשיו לאופוזיציה, ובעיקר לשני מחנות: המתנחלים והשמאל הרדיקלי. שני מחנות אלה הם היחידים שתובעים תביעות מהעם ושוללים את צורת קיומו הנוכחית. שימו לב למשל למאמר בשם "תשבי תל אביב, תתעוררו!" שפירסם מנהיג האיחוד הלאומי יעקב כץ, בשבתו כיו"ר הוועדה לעובדים זרים בכנסת:

כבר מזמן איש לא מתפלא הכיצד זה שרבים מתושבי ת"א מוכנים למכור את יו"ש וירושלים אבל לפלא עצום בעיני הוא איך לא מפריע להם שעירם שלהם הופכת להיות עיר אריתראית וסודנית. מתגנבת מחשבה לראשי כי ציבור חילוני, ליברלי ואליטיסטי זה פשוט איבד כל חשק לחיות. אני קורא לו להוציא את ראשו מן השמיכה ולהביט סביבו. האם לזה ייחלו כשבנו את ביתם בתל-אביב? שהיא תהיה עיר אפריקנית? איזה אדם רוצה למכור את עצמו ואת מקום מגוריו? על זה אמרה התורה "עם נבל ולא חכם". "נבל" כלפי אחיו תושבי ירושלים ויו"ש; "ולא חכם" כלפי עצמו.

מן הצד השמאלי, העמדה של תוכחה כלפי העם היא פחות נפוצה. השמאל, כאמור, מעדיף להציג עצמו כנציגו של העם, או לחילופין כמתנגדה של המדינה. העמדה הנבואית המתייצבת מול העם היא די נדירה, לפחות מאז מותו של ישעיהו ליבוביץ, שכונה כזכור "ישעיהו השלישי". גם נועם חומסקי מרגיש בנוח בעמדה הזאת, למשל בריאיון קצר בעקבות מותה של טניה ריינהרט:

מישהו שואל למה מרטין לותר קינג בחר להישאר בארה"ב, אף שהוא האשים אותה בגזענות, דיכוי מעמדי וחוסר צדק? או למה הנביאים לא נדדו לארצות אחרות, והשאירו מאחוריהם את כל אלה שקראו להם 'עוכרי ישראל'?… יש עוד הרבה אחרים שאנחנו מכבדים, בזכות המסירות שלהם לחברה שלהם. אבל כשמדובר בישראל, העניין חורג מעבר לכך. אם הישראלים יבחרו לדחות את הדרך להישרדות ראויה, ייתכן מאוד שהם לא ישרדו בכלל. זה הרי לא לקח חדש, הוא מוכר מההיסטוריה הפוליטית של היהודים, אבל בישראל של היום יש לו משמעות מרה במיוחד".

קשה לומר, עם זאת, שההשוואה הזאת לנביאי ישראל ממש הוטמעה בשמאל הישראלי. לגבי חומסקי – יכול להיות שבמקרה שלו מקורה של העמדה הזאת הוא דווקא נוצרי-פרוטסטנטי (נוסח מרטין לותר קינג), יותר מאשר יהודי.

*****

כל זה מעורר מחשבה, האם לא הגיוני יותר לנטוש את הפרדיגמה הנבואית, כלומר את אותו קו אנטי-עממי שמתמשך ממשה והלאה. שהרי, הקריאה בתנ"ך מעוררת לעתים קרובות הזדהות חזקה דווקא עם העם, ולא עם החוק ונציגיו עלי אדמות. יתכן מאוד, שהעמדה העממית-אנרכיסטית הזאת, שמבקשת לנער מעל עצמה את הכהנים, הנביאים והטהרנים האחרים, היא הבשורה הפוליטית העיקרית של התנ"ך – ולא העמדה שמייצג הטקסט עצמו.

קשה, עם זאת, לומר מה המשמעות של עמדה כזאת בישראל של היום – בעיקר בהתחשב בכך שהמשטר הליכודניקי הוא גם ככה פופוליסטי מאוד, ונעשה פופוליסטי יותר ויותר. אבל אפשר לדעתי להציע למחנה המוקצה והזעוף של השמאל לבחור באחת משתי העמדות שמציעים לנו הטקסטים המכוננים: בין אם בעמדה הנבואית המתייצבת מול העם באופן בוטה וברור, ובין אם בעמדה הפופוליסטית המתמרדת ומתנערת מכל ניסיון של יישור או תיקון.

"סלח לי, האם יש לך רגע להפגנת שמאל?"

18 באוגוסט 2010

 עודד נעמן

עפרי אילני טוען שאם השמאל רוצה לחזור לימי הזוהר עליו להתייחס ברצינות לבעיית החשק – לשמאלנים רבים אין חשק להפגין. הבעיה היא לכאורה בעיה מעשית: מה צריך לקרות כדי שמי שתומכות בהפגנות באופן עקרוני תואלנה גם להשתתף בהן? יש אמנם שמאל ישראלי אקטיביסטי, שמאל פעיל וקודח שראוי לשבח, אבל חלק בלתי מבוטל מהשמאל הישראלי הוא – בהעדר מילה קולעת יותר – פסיביסטי.

מזה שנים שהשמאל הישראלי קורא לאנשיו הפסיביסטים לצאת להפגין באמצעות צקצוק הלשון, באמצעות נזיפה. הפיתרון המקובל לבעיית החשק הפוליטי הוא להאשים את התומכת-חסרת-החשק בצביעות או חולשת רצון. לרוב ההאשמה מובלעת בשאלה רטורית בגוף שני: "אם אתה מסכים ומזדהה איתנו, למה אתה לא מצטרף אלינו?" והתשובה המשתמעת היא: או שאתה לא באמת מסכים איתנו או שאתה חלש אופי.

עפרי מזדהה כפסיביסט (כמי שאין לו חשק ללכת להפגנות) ואף מודה שיתכן שתחושת האשמה הפסיביסטית מוצדקת, שהוא חוטא בחולשת רצון. אבל בין אם רגש האשמה מוצדק ובין אם לאו, עם רגשי אשמה לא בונים תנועה עממית. עפרי מפציר בנו להודות שנזיפות לא יביאו את הפסיביסטים להשיל מעליהם את הטרנינג ונעלי הקיפי ולהחליפם במשקפי שמש וחולצת שייח-ג'ראח שחורה. בין אם נייחות השמאלנים ראויה לגנאי ובין אם לאו, כדי שהשמאל הישראלי החדש ימשיך להתקיים ולצבור תנופה עליו להפסיק להזין בתומכיו רגשי אשמה מסרסים ולהתחיל לעורר בהם תשוקה. השמאלנים יצטרפו לשמאל רק אם השמאל ישחרר אותם.

ראוי להתעכב רגע על שיטת הנזיפה שעפרי מציע לזנוח. כמו שיטות אחרות, גם שיטה זו זוקקה בארה"ב ליסודותיה המניפולטיביים ביותר. בכל איזור הומה בערי ארה"ב, תתקל עוברת האורח בנציגים של ארגונים וחברות שונות המתחרים על תשומת-ליבה ועל כספה. במרכזים אקדמיים, שמתאפיינים בעוברי אורח בעלי השקפת עולם ליברלית, אורבים בכיכרות נציגי ארגונים שהליברל הממוצע רוצה בטובתם. הבולטים שבהם הם נציגי Greenpeace  ונציגי ארגונים הפועלים לזכויות להט"ב (להלן: גייז). נציגי ארגוני הגייז נוהגים לפנות אל עובר האורח בשאלה מנומסת: "אדוני/גברתי, האם יש לך רגע לזכויות גייז?"

"Sir, do you have a moment for gay rights?" 

שאלתם של נציגי ארגוני הגייז – "האם יש לך רגע לזכויות גייז?" – מוצגת כשאלה רטורית. השואלים מניחים שעוברי האורח הם ליברלים ושכל ליברל שפוי יענה בחיוב לשאלה. אלא שאם הנשאלת מעדיפה שלא לפתוח בשיחה עם נציגי הארגון נדמה שתשובתה לשאלה היא שלילית, נדמה שאין לה רגע פנאי לזכויות גייז. וכאן מכה ההאשמה: או שאת צבועה ואינך דואגת לזכויות גייז או שאת חלשת אופי ובוגדת במחויבותך לזכויות גייז. שאלה קצרה מספיקה כדי שהליברל האמריקאי יזדעק לגונן על חפותו המוסרית ויקדיש רגע לנציג ארגון זכויות גייז באמצע הרחוב. זוהי תמציתה הבוטה אך היעילה (כנראה) של שיטת הנזיפה.

אלא שהמניפולציה לא תמיד עובדת. להט"ב צעיר שעייף מלהתקל בשאלתם של נציגי הקהילה פעמיים ביום, סיפר לי פעם שכשהשאלה ניטחת בו בהולכו ברחוב הוא נוהג לנעוץ בנציג המתחנחן מבט מבועת ולפטור בבוז: "גייז?! איכס!" לרוב הנציגים המנומסים נדהמים. הם לא מעלים על דעתם שאם הנשאלת אינה מכבדת את זכויות הגייז השאלה הרטורית שהם מציגים מאבדת את כוחה. השאלה מאבדת את כוחה גם במקרה ההפוך, למשל כשהנשאל השקיע את מיטב שנותיו במאבק למען זכויות להט"ב. למעשה, מהעובדה שלנשאלת אין פנאי לשוחח עם נציגי הגייז לא משתמע דבר באשר לפעולותיה לקידום זכויות גייז. השאלה "האם יש לך רגע פנאי לזכויות גייז?" כלל אינה שאלה רטורית, היא שאלה אמיתית ולה תשובות אמיתיות, בין אם עוברי האורח בוחרים לנקוב בהן ובין אם לאו.

באופן דומה, נדמה לי שזו טעות לחשוב על העדר החשק ללכת להפגנות כבעיה מעשית – כאילו כולנו מסכימים באופן עקרוני מה צריך לעשות ונותר רק למצוא דרך להרים אותנו מהכורסא. ההסכמה עם המפגינים אינה עניין של מה בכך. השאלה היא רצינית: מה הם/אנחנו בעצם עושים שם, בשייח-ג'ראח (למשל)? עד כמה באמת חשוב לי להיות חלק מהפעולה הזו? מהתנועה הזו? יש לשאול ברצינות, על מנת למצוא תשובה: "אם אני מסכימה ומזדהה עם המפגינים, למה אני לא מצטרפת אליהם?"

ובאמת, בתגובות לרשימה של עפרי התעוררו לבטים ושאלות באשר לטבען של הפגנות בכלל ושל הפגנות השמאל היום בפרט. בעיקר הדהדה מן התגובות השאלה: מדוע אנחנו הולכים להפגנות? האם אנחנו באמת מאמינים שיש לנו סיכוי להשפיע על מישהו? לשנות משהו? וגם אם יכולנו, אנחנו, להביא לקץ הכיבוש, מה אז? נדמה שגם אחרי שהכיבוש יגמר יהיה רע. כל עוד אין תכנית מתאר לסדר עולם חדש רק טבעי שנהסס להחריב את העולם הישן, המוכר. מגיבים אחרים התעקשו שערכה של ההפגנה, של הפעולה הפוליטית, הוא בעצם קיומה, בעצם ההתנגדות. אבל האם מי שהשתתפה בהפגנה ולא חשה בערכה הפנימי של ההתנגדות תוכל להאמין בקיומו של ערך כזה? והאם האמונה שערך כזה קיים תספיק כדי לחלץ אותה מהספה כל יום שישי?

העדר החשק ללכת להפגנות אינו סימן לחולשת אופי. להפך, העדר חשק הוא תוצאה טבעית של תהיות אודות ערכן של ההפגנות. למה שנשתתף בפעילויות שטיבן סתום בעינינו? כדי ללכת להפגנה לא מספיק לדעת שצריך ללכת להפגנה; כדי ללכת להפגנה יש להבין מדוע צריך ללכת להפגנה. הרשימה של עפרי נועזת וכנה לא משום שעפרי מודה בחולשת הרצון שלו אלא משום שעפרי מודה שהוא לא לגמרי מבין מה אנחנו עושים שם, בשייח-ג'ראח ובכל שאר המקומות.

הבעיה איננה העדר תמריצים. עפרי לא מבקש שנמנה עבורו את כל הדברים הטובים, המעניינים, המסקרנים והסקסיים בפעולות השמאל. הוא לא מבקש שנמכור לו אקטיביזם. כדי שהפגנות השמאל יהפכו לתנועה פוליטית של ממש הן צריכות להיות יותר ממוצר. ההפגנות בשייח ג'ראח הן לא אלטרנטיבה לג'יי-דייט, לטיול של החברה להגנת הטבע או למפגש חברתי של החוג לפילוסופיה. איני מכחיש שההפגנות יכולות להיות כאלו. בהחלט – רבים מתייחסים אליהן ופוקדים אותן מטעמים כאלו. אלא שכל עוד ההפגנה תהיה מוצר היא לא תהווה כוח פוליטי. או, ליתר דיוק, במידה שלהפגנות השמאל היום יש כוח פוליטי, מקור כוחן אינו בעליונות השיווקית שלהן. אדרבא, כוחן של ההפגנות בכך שהן מציעות סדר עדיפויות ערכי שונה מזה המקובל. בשייח ג'ראח מפגינים תפיסת עולם שאין לה מקום בחיים הישראליים של היום. נותנים קול לתשוקה שהחיים בישראל משתיקים. ברשימתו, עפרי לא מכחיש את קיומה של תשוקה כזו, הוא מאיץ בנו לנסח אותה.

אז הנה ניסיון לנסח במילים ובקיצור נמרץ את התשוקה שהשמאל הישראלי משמיע היום בשייח-ג'ראח, בסילוואן, בבילעין, בדרום הר-חברון, באל-עראקיב, בדהמש ובמקומות אחרים:

החיים בישראל היום מציבים בפני ישראלים וישראליות בחירה: או שרק חיי יהודים הם בעלי ערך בעיניכם או שאינכם ישראלים. אם בוערת בך התשוקה להתנגד, לבחור באפשרות שלישית, אם את נחושה להשאר ישראלית ולהכיר בערך חייהם של בני-אדם בכלל, את אקסטיביסטית.