Posts Tagged ‘השמאל המזרח תיכוני’

מריבה במשפחת השמאל המזרח תיכוני (תגובה)

21 באוגוסט 2013

מתן קמינר

תגובה לפוסט "ניסיון להגיד משהו על מצרים, ובכלל"

היש קהילה יותר מדומיינת מאשר "השמאל המזרח תיכוני"? מה מקשר בין לוחמי גרילה כורדים, פמיניסטיות תימניות, פעילי איגודי עובדים מצריים ומפגינות מחאה חברתית בישראל? ברוב הימים, לא הרבה. אולם כמו הבורגני הבריטי שקורא את עיתון הבוקר שלו ומדמיין את מיליוני הבריטים האחרים שעושים כך, גם אני חש לאחרונה את החוויה הכמו-מיסטית הזאת של השתייכות לקולקטיב, ודווקא סביב אירוע לא מעודן כלל: המריבה המשפחתית.

בשנה-שנתיים האחרונות, ברחבי האזור, אני יכול להגיד בוודאות שעשרות אם לא מאות אלפי משפחות שמאלניות מתקוטטות ביניהן בקולי קולות ומפריעות למנוחת השכנים. בהרים הצחיחים של כורדיסטאן, בשיכונים הצפופים של אלכסנדריה, בדירות פרבריות ברמת אביב ובטייבה, מפנים את הכלים, מוזגים כוסית ויסקי ומתחילים לצרוח. התחלנו עם לוב, המשכנו עם סוריה, עכשיו יש לנו את מצרים. משהו מאחד אותנו: הגרונות הניחרים והסחרחורת הקלה שמלווה את הקימה המאוחרת והמיואשת מהשולחן.

בחלקו, הוויכוח נסוב סביב שאלת השאלות הפוליטית – מה לעשות? לדור המבוגר, זה שחטף בצעירותו מכות ויריקות ומאסרים על חלוקת כרוזים, יש תשובה: להוציא גילוי דעת. עדיף לטעות, אומר הדור הזה, מאשר לשתוק. לגילוי הדעת עצמו יש לדעתם יכולת להשפיע על המציאות. הדור הצעיר, זה שגדל על שפע בלתי-אפשרי של מלל תיאורי ודימויים גראפיים, צמא דווקא לניתוח – איך הגענו לשוקת השבורה הזאת – ולהצעות ארגוניות חדשות. מעל כולם מרחף זיכרונן של שלוש השנים האחרונות, של הפער בין התקוות האופוריות של 2011 לבין המדמנה המדממת שבה כולנו מתבוססים בואכה שנת 2014.

לכולנו דווקא ברור שהתנגדות לאימפריאליזם איננה אידיאל מעורפל. האימפריאליזם המערבי הוא שהפיל משטרים מתקדמים באיראן, עיראק ותימן. הוא שמממן ומחמש את המשטרים הרצחניים באזור, מסעודיה ועד מרוקו. הוא שפיתה ורוקן מתוכן את התנועה הלאומית הערבית במצרים ובפלסטין והקים עליהן את הפונדמנטליזם האיסלאמי, שאותו טיפח בשמחה. הוא שמונע את פיתוחם של משאבי האנרגיה באזור לטובת תושביו ומרוויח מכאן ומכאן על כל מלחמה שפורצת והורגת בנו. הוא שבשירותו נכלאו, עונו ונרצחו חברינו וקרובי משפחתנו.

נכון, המצב כיום יותר מסובך מכפי שהיה עם נפילת ברית המועצות, ובניגוד לתחזיות (גם שלנו) הוא רק הולך ומסתבך. רוסיה וסין מטפחות יחסים אימפריאליים עם מדינות באזור בניגוד לאינטרס המיידי של ארצות הברית. אבל גם ברור לנו שאין להשוות את המצב היום למלחמה הקרה, כיוון שרוסיה וסין אינן מציגות כיום מודל לא-קפיטליסטי של פיתוח לאומי, וגם לא לעידן המעצמות הלוחמות של המאה התשע-עשרה, כיוון שכיום אין מאבק בין הונות לאומיים אלא הון גלובלי שמתמרן את היחסים בין המעצמות לצרכיו. יתר על כן, נראה שגם בתוך המחנה האימפריאליסטי המערבי נפער אל מול עינינו בקע בין פלג שתומך בצבא המצרי (סעודיה, ישראל) לבין פלג שתומך באחים המוסלמים (טורקיה, קטאר).

,

אז מה, אם כן, יש לעשות? אנחנו כבר לא מאמינים שפעולה פוליטית צריכה להישפט "על סמך התרומה שלה לתהליך ההיסטורי שאמור להביא לחברה חסרת מעמדות", לא בגלל שאנחנו לא מאמינים שחברה כזאת היא אפשרית אלא מכיוון שאנחנו לא כל כך בטוחים שאנחנו יודעים איך התהליך אמור להיראות. מצד שני, אנחנו גם דוחים את "העמדה הליברלית הצדקנית שמצמצמת את הפוליטיקה למניעת פגיעה בזכויות האדם" – לא רק משום שהאויבים שלנו מתהדרים בצביעות באידיאולוגיה הזאת, אלא משום שאנחנו רואים את הפוליטיקה כפרקטיקה חיובית של בניית שחרור אנושי, פרקטיקה שכרוכה בסבל רב.

אנחנו גם דוחים, בעקבות ר' בנימין, את האשליה הליברלית הבסיסית יותר שלפיה מטרות צודקות ניתנות תמיד להשגה באמצעים צודקים. לעתים יש להשתמש באמצעים נעוולים כדי להשיג מטרה צודקת, ולפעמים יש לעשות את המעשה הצודק גם ביודעין שהוא לא יוביל למטרה המיוחלת. בבחירה הטראגית הזאת, ובאפשרות הקיימת תמיד שנטעה טעות קטסטרופלית, נטועה תחושת האחריות של השמאל. זו היא הדיאלקטיקה בפוליטיקה: בין האמצעי למטרה נפערת תהום הטעות, אך כדי להגיע אל עברו השני של האסון יש לאזור עוז ולעשות את הקפיצה. כאן טמון סודו של השילוב בין תודעת החולשה המוחלטת לבין החשיבות העצמית העמוקה של השמאל, שילוב שנראה לצופים רבים מן החוץ מוזר ונגוע בתיאולוגיה. מצד אחד, אנחנו חלשים ואף חלשים מאד (לפחות רוב הזמן). ומצד שני, אנחנו משוכנעים עמוקות בחשיבותנו שלנו. בכפילות הזאת יש משהו משונה, משיחי כמעט.

"אידיאל אוניברסאלי חדש"; "תנועה עולמית אחת שאליה כל אדם בעולם יוכל להצטרף". במובן אחד, התנועה הזאת כבר קיימת – וקוראים לה השמאל. במובן אחר, היא מעולם לא התקיימה ומי יודע אם אי פעם תתקיים. "להימנע מהכשלונות של הפרויקט הקומוניסטי": שאיפה ראויה, אבל כיוון שאנחנו כבר לא חיים בעולם שבו התחולל הפרויקט הקומוניסטי, אולי יש יותר מקום לדאגה שמא ניכשל בכשלונות חדשים, כשלונות שאותם איננו יודעים לזהות מראש בדיוק משום שאין הם דומים לכשלונות העבר.

עפרי מציע "להתבסס יותר על הסכמה בנוגע לפרקטיקה מאשר בנוגע למטרה הסופית" – אבל פרקטיקה ללא מטרה היא לא יותר מריטואל מרוקן ומחולל – אפילו לריטואלים הפשוטים ביותר יש מטרה. ובכלל, המטרה הסופית היא לא הבעיה, אלא דווקא יעדי הביניים – אותו תחום "מקיאווליסטי" אפור ומעופש של אסטרטגיה שממנו עפרי מנער חוצנו. על אסטרטגיה ניטשות מריבותינו המשפחתיות המרות, לא על אופייה של הגאולה, שאותו אנחנו יודעים שאין לנחש.

רוצים להצטרף למשפחתנו האומללה? תמיד יש מקום בשולחן