Posts Tagged ‘השמאל הלאומי’

על הזכות (והחובה) להוקיע: תגובה

31 במרץ 2011

נועם שיזף

ביומיים האחרונים, כל מיני אנשים שלחו לי את הפוסט של עפרי אילני על "פרקטיקת ההוקעה של השמאל", וחבר טוב וחכם גם התקשר לספר לי עליו, "כי יש בו משהו". קראתי את הפוסט פעמיים ועדיין לא הבנתי מה רוצים ממני. נפתח בכך ש"פרקטיקת ההוקעה" ואפילו הטיהורים הם לא המצאה של השמאל. אני חושב שהמחבר בעצמו מבין את זה באיזשהו שלב. הרי החרדים בארץ שיכללו את ההוקעות לידי אמנות, והם מחזיקים במנגנונים משוכללים מאוד של כפיית סנקציות חברתיות שונות על מי שיחרוג מהחוקים והנהלים המקובלים בחצרות ובחסידויות השונות. גם המתנחלים חזקים מאוד בהוקעות, וסביב פינוי גוש קטיף היה שם פיצול גדול בין "משתפי פעולה" לבין אלו שדרשו מאבק אקטיבי יותר נגד הריסת היישובים. כל כמה זמן יש ידיעות על הקצין הבכיר ההוא שסולק מהיישוב שלו והשני שלא נתנו לו להתפלל בבית הכנסת בגלל עניין כזה או אחר, ואני לא רואה הבדל גדול בין ההתנהלות הזו למאבקים סביב כנסים באקדמיה. כל אחד ובית הכנסת שלו. הייתי אומר כאן משהו על המנהג של השמאל לא לראות שום דבר מעבר לקצה אפו, אבל נראה לי שזה אותו בור רטורי שהטקסט ב"ארץ האמורי" נפל אליו.

מעבר לכך, אני עומד על זכותי להוקיע ולהיות מוקע (להיווקע?). גם אם לפעמים יש משהו נלעג באופן שבו הדברים מתבצעים, שרטוט תנאי סף אידיאולוגיים כתנאי לקבלה למחנה מסוים הוא פרקטיקה הגיונית ואפילו שימושית (והמשמעות האמיתית של "המחנה" היא האפשרות לפעולה פוליטית משותפת – על כך עוד בהמשך). הנה דוגמה: כשיצא המניפסט של השמאל הלאומי היה לי חשוב לצאת נגד הלאומנות הבוטה שבו. מאחר והשמאל הלאומי מנכס לעצמו את המושג "שמאל" לצורך מניפולציה בדעת הקהל ושימוש מתוחכם בפוליטיקת הזהויות הישראלית, חשוב לי לטעון שהוא אינו יכול להיקרא שמאל – אלא נניח, "האגף החברתי של ישראל ביתנו". לטעמי ביקורת שכזו היא פעולה מוסרית וקונסטרוקטיבית, אבל אם נחיל עליה את ההיגיון של "ארץ האמורי", יימצא שגם אני עוסק בטיהורים סטליניסטיים. ולענייננו, אם מה שעיצבן את מחבר פוסט ההוקעות זו ההתקפה על אורלי לובין בשל הזמנתו של בני ציפר לכנס באוניברסיטה, צריך לומר משהו עצבני והולם על ההתקפה עצמה ועל המתקיפים (מתקיפה, במקרה הזה). הניסיון לנסח פה אנליזה נקייה ויפה של "פרקטיקה" נראה לי מיותר לחלוטין, ובעיקר, מיועד לשמור את הכותב מעל למהומה המטונפת.

[אגב, לאחרונה יצא לי לשתף פעולה בארגון אירוע פוליטי עם אחד ממחברי מניפסט השמאל הלאומי, ואני לא רואה בכך שום דבר הסותר את הפסקה הקודמת. צריך להפריד בין התנגדות אידיאולוגית – בתחומים מסוימים – ליכולת ליצור קואליציות, שהיא קריטית לפעולה פוליטית אפקטיבית. זו נקודה מהותית: השמאל (לא רק בארץ) מורכב מערב רב של ארגונים בעלי אג'נדות נפרדות ולעתים אף סותרות, אולם הוא מסוגל להתאחד לצורך מאבקים מסוימים. כוחנו, צריך לומר, אינו באחדותנו אלא דווקא בפירוד ובפרגמנטיזציה של השמאל, וגם לה פעולת ההוקעה המדוברת חיונית ביותר].

לאחר זיהוי שגוי של בעיה, מגיע פיתרון שהוא גרוע עוד יותר. מעכשיו, מבקש הכותב, אל תקראו לי שמאלן. זה מזכיר לי את האנשים שמבטלים מנויים על עיתון הארץ. לרובם, מתברר, לא היה כזה מלכתחילה. זה לא מקרה שחלק מהטקסטים ב"ארץ האמורי" היו יכולים להתפרסם, בשינויים מסוימים ולאחר שתילה של שגיאות כתיב הולמות, בכמה אתרי ימין. יש ב"ארץ האמורי" משהו שהופך את הפוליטיקה לפנטזיה. זה כמו הטענות הקבועות של הימין נגד שמאלנים: "איך זה שהשמאל אוהב שלום אבל תומך בהפגנות אלימות?"… "איך זה שהשמאל בעד חופש דיבור אבל משתיק את הכהניסטים?", וכו'.

מה בדיוק המשמעות של "לא לקרוא לי שמאל"? האם הכוונה להצטרפות לליכוד? לא נראה לי. האם זו הכרזה על פתיחתה של תנועה חדשה, אולי "הדרך השלישית?" קשה להאמין. יותר מהכל, זה נראה כמו סוג של טהרנות. הכותב, מעכשיו, אינו חלק משום מחנה. הוא הפך לאינדיבידואל האולטימטיבי, סובייקט הנשפט רק על פי דעותיו, כתיבתו ומעשיו. כמובן, שהטיפוס הזה גם לא לוקח שום חלק במאבק הפוליטי הקונקרטי, שכן זה מורכב ממחנות, מפשרות ומחרמות. ואגב, אם משהו הרג את השמאל העולמי זה האינדיבידואליזם הקפיטליסטי, לא ההוקעות.

תחושת הבטן שלי היא שהשמאל דווקא צריך מוקיעים כועסים וסטליניסטים קטנים, כי זה בדרך כלל בדיוק הטיפוסים הקטנוניים הללו שגם מוכנים לעשות משמרות מחאה בגשם או ללכת להיעצר בכל מיני חורים בשטחים או בנגב. אני לא קונה את הטענה שמה שדירדר את השמאל בארץ זה המריבות הפנימיות וההוקעות הפומביות. סטליניזם הופך מסוכן כשהוא הגישה של השלטון, לא כשהוא בשוליים של האופוזיציה. פוליטיקה היא קודם כל קונטקסט, ובקונטקסט הישראלי, להסיר את הידיים ממחנה השמאל בגלל זיהוי (שגוי!) של מאפיינים מסוימים בהתנהלותו, ותוך התעלמות מהמטען הערכי שהמושג הזה נושא – זה נראה לי כמו פרובוקציה נרקיסיסטית, ולא כמו טענה פוליטית רצינית. מאחר ואני מכיר את שני כותבי "ארץ האמורי", את דעותיהם ואת פעילותם שמחוץ לבלוגוספרה, אני דווקא מתעקש לקרוא להם "שמאל", ובעיני זו מחמאה (למרות שעוד כמה פוסטים כאלו, אולי אצטרך לחשוב על זה מחדש).

אני רוצה לומר משהו כללי יותר: המשחק בין התחושה הרדיקלית שמלווה רבים מהטקסטים ב"ארץ האמורי", לצד השמרנות המובנית בהם (ושמרנות כאן במובן היומיומי שלה), הופך את הקריאה בבלוג למענגת במיוחד, אבל גם מקנה לו תפקיד ראקציונרי בהקשר הישראלי. לטעמי, המתח הפוליטי בשמאל אינו בין מוקיעים למוקעים, וגם לא בין רדיקליים לבין ציונים, אלא משהו שאפשר להגדיר כמו המאבק בין אקטיביזם לפילוסופיה פוליטית. זהו ההבדל בין וויכוח על הפיתרון הרצוי לכיבוש לבין המאבק בכיבוש עצמו, או בין חתימה על עצומה למען חרם, לבין העיסוק בשאלות המוסריות הנובעות מהחרם.

ישראל היא מקום המייחל לפעולה חד משמעית. אנו סובלים מבזבוז משווע של הון פוליטי על דיונים בנושאים הקשורים למבנה השיח, וממחסור חמור בפוליטיקה עצמה. האמת הבנאלית היא שזו עוד אחת מתוצאותיו של הכיבוש, על עוצמתו המהממת. אני תוהה אם דברים היו כך גם במצבים דומים לאורך ההיסטוריה. האם האמריקאים ניהלו דיונים אינסופיים הנוגעים למבנה השיח הרצוי בעת ההתנגדות להפרדה הגזעית, או למלחמת וייטנאם? האם בדרום אפריקה הוחלו הכללים המחמירים של "ארץ האמורי" על מתנגדי האפרטהייד? האם היו שם דיונים אינסופיים על "הפיתרון" לאפרטהייד, מהסוג המתנהל במדינת ישראל מבוקר עד ערב? מה שברור הוא שבמבט לאחור, במידה ודיונים האלו היו קיימים, הם נשכחו ונעלמו. אנו זוכרים את מי שכתב את הדברים הבנאליים ביותר נגד הגזענות והמלחמה, ואת מי שהפגינו, החרימו והוחרמו, הוכו, נעצרו ונשפטו. זה הכל.

העיסוק בפילוסופיה ולא בפוליטיקה, אני חושש, הוא גם העדפה אסתטית. פוסטים הקוראים להפגין למען ילדי העובדים הזרים או לנסוע לבלעין תמיד ייראו פחות מעניינים או עמוקים מפוסטים העוסקים בדהקונסטרוקציה של אותם מאבקים. אלו גם יזמינו, מצידם, תגובות מענגות ואסתטיות לא פחות, וכך כולנו ניקלע לאותו שיח סגור, סתום, ומנותק מהזוועה שהיא המציאות הפוליטית הקונקרטית ומהתחושה הסיזיפית, המלוכלכת והמאוד לאנעימה שמלווה את המאבק בה. האם זו המטרה של הבמה הרעיונית הזו? ספק רב.

נתזים (14): יולאמו המספרות!

16 ביוני 2010

בעידן של קטסטרופות נפט ושינוי אקלים, האנושות צריכה לקחת את הסיכון ולאפשר למדענים לשנות את חוקי הטבע – אחרת אנחנו אבודים, טוען פיטר סינגר.

מקצוע התיאולוגיה האיסלאמית הופך ללהיט בגרמניה,  ומסלולים נפתחים בזה אחר זה באוניברסיטאות. בקרוב: מסלול משולב לתיאולוגיה איסלאמית ותיאוריה קווירית.

"נגיד שאנחנו מבקשים ממישהו להניח זר פרחים, לצורך העניין, על תמונה של האדון קרישנה. אסור לנו להגיד לו: 'שים את הפרחים על התמונה של האדון קרישנה', אלא 'שים את הפרחים על הצוואר של האדון קרישנה'". מדור הלייפסטייל והרוחניות של The Hindu מסביר בכתבה מעניינת על עבודת אלילים בת זמננו, הלכה למעשה.

וגם: אלבום חדש של מזמורים סיקיים מציג את ההיסטוריה של הדת.

מחקר: כיצד הפכה מילת גברים לפרוצדורה מקובלת בארה"ב ולסממן של זהות ואזרחות אמריקאית. וכיצד ניו זילנד, שבה המילה היתה פופולרית כמעט יותר מכל מדינה אחרת, הפסיקו לפחוד מהעורלה שלהם.

מאמרה של ליאת קוזמא מתאר את ביקורו של חלוץ ההומוסקסואליות מגנוס הירשפלד בתל אביב ובבית אלפא ב-1931.

ועוד מחקר מוח מרתק, הפעם: איזה אזור במוח מופעל כשהוגים מלה בפרסית?

האם ידעתם שהיוונים העתיקים לא ידעו מזה צבע כחול? הבלשן הישראלו-בריטי גיא דויטשר מסביר מה זה אומר.

אמירה נואירה, ראש המחלקה לספרות אנגלית באוניברסיטת אלכסנדריה, בפרק יפה מהממואר שלה המתאר את החיים האינטלקטואליים באוניברסיטאות המצריות מאז 67'.

האוסטרלים הם מצרכני המריחואנה הכבדים בעולם, ועישון גראס הוא סוג של סמן זהות מקומי. אז למה החוקים נגד אחזקת סמים קלים עדיין כל כך נוקשים, שואל דה אייג'?

ובינתיים, אוסטרליה חווה גל של אלימות גזענית. גאוטם גופטה, מייסד פדרציית הסטודנטים ההודים באוסטרליה מתראיין ל"דה אייג'" ומזהיר מפני הסכנה.

הגרדיאן בפרויקט מיוחד: מי הכופר החביב עליך?

מפלגת השמאל השוודית דורשת להלאים את המספרות במדינה, או לפחות להעסיק ספרים כפונקציונרים מטעם העירייה, מדוח הלוקל.

וגם: הפופולאריות של הצבא בשוודיה נמוכה מתמיד, וכוחות הביטחון יצאו בקמפיין גיוס בסגנון "מת לחיות". המבקרים טוענים שחיי הצבא השוודי מתוארים בפרסומות באידיאליזציה מטעה, ומוחים על הבזבוז של 25 מילון קרונות.

גם לגרמניה יש מין שמאל לאומי (זה נשמע עוד פחות טוב מאשר כאן): פוליטיקאי מהירוקים מנסה להמציא קונספט של "פטריוטיזם שמאלי".

אחרי כמה עשורים בשטח, הגיע הזמן  שגם הניאו-שמרנות תהפוך למיתוס.  ספר חדש מגולל את ההיסטוריה של הניאו-שמרנות, התנועה האינטלקטואלית המשפיעה ביותר באמריקה (ובישראל). זאת ההזדמנות היחידה לקרוא ספר על אינטלקטואלים שאותם אפשר לפגוש בעמוד  הראשון של ידיעות ומעריב. במוקד נמצאות כל המפלצות הגדולות מהחיים שכולנו אוהבים: פול וולפוביץ', נורמן פודהורץ, נתן גלייזר, ארווינג קריסטול, אליוט אברמס. תודו שהם סקסיים!

ולמי שזה לא מספיק: עוד לפחות שלושה ספרים על נורמן פודהורץ.

אדריאנה קמפ מגדירה את "הדור השני החדש" של המהגרים בישראל: ילדי מהגרי עבודה ובנים לעולים לא יהודים.

מחקר: מי משתתף בתוכניות המופרטות למנהלים באוניברסיטאות, ואיך זה משפיע על מעמדו של התואר האקדמי בישראל?

אפשר להירגע: החוג לפילוסופיה של מידלסקס לא ייסגר, אלא יעבור לאוניברסיטת קינגסטון.

"מבחינתנו זה היה סוף העולם או עולם חדש בשביל נשים": ספר חדש על גיבורות הפמיניזם המוקדם של התקופה הוויקטוריאנית.

מרטין טיילור, לשעבר יועץ של טוני בלייר, פירסם ספר שקורא להתחיל מחדש מהפכת נאורות בסגנון המאה ה-18. חבל שהבוס שלו הצטרף לכנסייה הקתולית.

ולמי שרוצה לקחת הפסקה מנתזים ומחפש  אלטרנטיווה: הבלוג החדש "כיכר המיואשים" מגיש את "דר שפיגל השבוע". ויש גם סקירה משעשעת על גלן בק והמשט.

השמאל הדו לאומי

18 באפריל 2010

1.

"השמאל הלאומי", המניפסט האנטי ליברלי של שמוליק הספרי ואלדד יניב, מביא לשיא תופעה שנולדה אי שם בשלהי האינתיפאדה השנייה. זהו גלגול עכשווי להתבכיינות קדומה יותר, שהיתה ידועה בשמות כמו "שמאלנים לשעבר", “שמאלנים שהתפכחו", “השמאל המאוכזב". ממה הם התאכזבו? מהפלסטינים כמובן, שאחרי עשור בו הוכפל מספר המתנחלים והקולוניזאציה של השטחים העמיקה, תקעו סיכה בבלון הנפוח שכונה "אוסלו". במקום להסיק מסקנות, להביט פנימה לשם שינוי, יניב והספרי יחד עם גדי טאוב, דן מרגלית, בן כספית (והרשימה ארוכה) — גילו את הנוסחה להצלת השמאל: עוד מאותו דבר. עוד מפא"י, עוד חולצות כחולות, עוד פוזהסוציאליסטיתלהמוניםומגדליאקירובלמנהיגים, עוד גזענות נגד ערבים ומזרחים, עוד הטוביםלטייסוהטובותלחייםרמון.

משה אורנג'דה. מי שצוחק אחרון

השמאל הלאומי הוא איתות מצוקהכותביו (ובני מינם) עדיין נהנים מהשפעה רבה, מציפי לבני ועד האחים עופר, אבל אין להם מה להגיד לציבור הישראלי. לכן הם חוזרים על הסיסמאות הישנות והשחוקות, אלה שאפילו לרבין הביאו ניצחון על חוט השערה, וזה היה לפני רוב העלייה מרוסיה ושינויים דמוגרפיים אחרים. הקבוצה החברתית שיניב ואלדד מייצגים, זו שברוך קימרלינג כינה פעם "האחוס"לים", איבדה את זה לבלי שוב: היא אמנם נהנית מהכיבוש ברמת החי"ל ובהרצליה פיתוח, אבל היא הולכת ומתכווצת מבחינה דמוגרפית ונפרדת משארית היוקרה הסימבולית שהיתה לה. אם ימצאו פעם את מכתב ההתאבדות של דודו טופז, זה מה שיהיה כתוב שם: הצ'חצ'חים ניצחו. מזמן.

עם זאת, אני שמח על תופעת השמאל הלאומי – ולא רק מפני שהפוטנציאל האלקטורלי שלה קלוש כל כך. המסכות נקרעות. במשך עשרות שנים היה "השמאל הלאומי" המובן מאליו הפוליטי. איש לא טרח לנסח אותו. היו המרוקאים שהקימו את ש"ס והרוסים שהקימו את "ישראל בעלייה". האחוס"לים, לעומת זאת, היו התקן של החברה הישראלית, אלה שאינם זקוקים להגדרה. גם האידיאולוגיה שלהם נותרה מטושטשת. כפי שכותבים הספרי ויניב, "ימני הוא שמרן, מאוהב במלים, פולמוסן", ואילו השמאל "עושה”, לא מדבר יותר מדי (סעיף 2 במניפסט האימים).

כעת הם נאלצים לדבר סוף סוף וחושפים את פרצופם האמיתי: צריך לתמוך במלחמה הרצחנית בעזה (המכונה במניפסט "מלחמונת, עזה סימן 2”), להציע לממשלה “להכות על המקום, בכוח והרבה”, להתנות זכויות אזרח בסיסיות בשירות במה שהם מכנים צה"ל 2 ("צבא החובה לישראל"), כלומר בשת"פ עם הרפובליקה הגזענית והמיליטריסטית שלהם. בקיצור: דמוקרטיה ליברלית ליהודים טובים מהמיינסטרים, דמוקרטיה מוגבלת ומפוקחת לערבים בשטחי 48 (כלומר לאלה מהם שלא גורשו), דיכוי ואלימות כלפי הערבים בשטחי 67, “קיר ברזל" מול העולם הערבי. כך מתגלה האג'נדה הגזענית שלהם קבל עם ועולם, ופותחת את הדרך ליותר לחץ וחרם.

הקבוצה שהכי מעצבנת את האלדד יניבים, הבן כספיתים והגדי טאובים היא היהודים הרעים, השמאל היהודי. עם הערבים אפשר לחיות. הם ערבים. כך גם עם "הזירה הבינלאומית". מה כבר אפשר לצפות מכמה פקידי או"ם חיוורים? כל אחד ממלא את תפקידו במשחק. אבל השמאל עושים בעיות. הם זזים, חוצים את החומות במקום לפטרל לאורכן, הם מעבירים לגולדסטון מידע על פשעי מלחמה, הם מזדיינות עם ערבים. אנשים כמו כספית, בן דרור ימיני וגדי טאוב עוסקים באופן אובססיבי בסימון גבולות, לא רק בינם לערבים אלא בעיקר בינם לבין השמאל הרדיקאלי, הבוגדני והחתרני.

2.

עמיר בניון. גם הוא נגדנו

אחת הטענות השגורות נגד השמאל הרדיקאלי – או יותר נכון, נגד השמאל היהודי הרדיקאלי – היא שהשמאל הזה מנוכר למציאות הישראלית ולקבוצת ההתייחסות שלו, ציבור דוברי העברית בארץ. במניפסט של יניב והספרי נאמר שהשמאל אכן "שכח מה זה להיות יהודי". כך טוען גם אסף שגיב, עורך כתב העת "תכלת", בסוף לא אינטיליגנטי לסקירה אינטיליגנטית שפרסם לאחרונה על השמאל הרדיקאלי בישראל. שגיב חוזר על הקלישאה לפיה צריך לעמוד במחסום ו"לתקן מבפנים".

כעת, אם ישראל היא אכן המדינה שהספרי ויניב אוהבים (והיא כזו, לצערנו), קשה להאשים אותנו בניכור. יתרה מכך, לא סביר שימדדו את המעורבות של השמאל בחברה הישראלית לפי השירות הצבאי, שהרי הטענה השמאלית אינה רק מוסרית –כלומר גורסת שהשירות הצבאי מהווה שיתוף פעולה עם דיכוי ורצח פלסטינים. זו טענה הפונה פנימה, קוראת תיגר על התוכן המקובל של המושג "ישראליות", ומציעה תוכן חלופי שאינו כולל את המיליטריזם האלדד יניבי.

ובכל זאת, אני רוצה להרים את הכפפה של תוקפי השמאל. אני מסכים שבשמאל הרדיקאלי היהודי לא מדברים מספיק עלינו, היהודים, וכבר כתבתי על זה בפוסט הראשון שלי בארץ האמורי, כביקורת על יצחק לאור. לכן, בהשראת ספרו מעורר המחשבה של יהודה שנהב,"במלכודת הקו הירוק", אני מציע אלטרנטיבה שמאלית, שוויונית ולאומית למופע האימים של הספרי ובני מינו: השמאל הדו לאומי.

במקום להתווכח שוב סביב ההבחנה מדינה אחת/שתיים, אני מציע הבחנה אחרת, מעוגנת יותר בקרקע המציאות: חשיבה דו לאומית מול חשיבה הגמונית.

חשיבה דו לאומית רואה את השטח שבין הים לירדן כיחידה פוליטית אחת, שניהולה מחייב שיתוף פעולה הדוק ושוויוני בין שתי הקבוצות הלאומיות החיות בה. קשה, עד בלתי אפשרי, להציב גבולות בין האוכלוסיות המעורבבות, ולבטח אי אפשר לחצות את מאגרי מי התהום. לכן, גם אם פורמאלית הפתרון יבוא בדמותן של שתי מדינות, המדינות הללו ייאלצו לקיים מערך צפוף של קשרים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים. יתרה מכך, בישראל גופא (של אחרי החלוקה) תימשך התביעה העיקשת והצודקת של האזרחים הערבים לזכויות קולקטיביות, וקבלתה תגרור הסדרים דולאומיים בשטחי 48 (כפי שכבר מוצע במסמך "החזון העתידי של הערבים הפלסטינים בישראל”). מגמה זו תתחזק אם יינתן מענה הולם לבעיית הפליטים הפלסטינים, באופן שיגדיל מן הסתם את מספר האזרחים הערבים בצד המערבי של הקו הירוק.

כמובן, אפשרי גם פתרון של שתי מדינות לפי הפנטזיה של "השמאל הלאומי", כלומר במסגרת החשיבה ההגמונית. במציאות כזו, של מדינה ענייה וצפופה (במיוחד אחרי קליטת מיליוני פליטים) לצד מדינה עשירה ומפונקת, הדרך היחידה להשאיר את הגבול סגור ואטום תהיה באמצעות שימור וביצור ההגמוניה היהודית במרחב – ורצועת עזה היא דוגמא מצויינת לכך. במציאות כזו, הכיבוש בעצם אינו פוסק ואילו הדיכוי וממדי ההרג רק מתרחבים. לפיכך, פתרון של שתי מדינות במסגרת החשיבה ההגמונית, משמעו בעצם מדינה אחת עם הגמוניה יהודית, בדומה למצב הנוכחי, כלומר דמוקרטיה לאדונים ומובלעות בנטוסטניות לילידים (נכון, כמו בדרום אפריקה). השטח שבין הים לנהר היה מחולק במאה הקודמת ל-19 שנים בלבד, וגם אז נחדר תדיר על ידי פליטים שביקשו לשוב לכפרים מהם גורשו. גם אז נשמרה החלוקה באמצעות מלחמות גבול תכופות והפלנגות של מאיר הר ציון ואריק שרון.

לפיכך, כל מי שתומך בשוויון, כלומר כל מי שהוא שמאלני, צריך לחשוב דו לאומית. אבל גם כל מי שהוא לאומי, כלומר כל מי שמזדהה עם הקהילה היהודית בארץ וחרד לשלומה, צריך לחשוב ככה. אחרי הכל, ההגמוניה הצבאית של היהודים היא הגמוניה אמריקאית במסכה, אולם אמריקה לא תהיה שם לעד. היא נחלשת כבר עכשיו. הריאלפוליטיק של אובמה מתחיל לבטא את התובנה הזו, אולם הפרשנים המלומדים שלנו עדיין מתקשים להבין את הכתובת המרוחה על הקיר. יתרה מכך, המשך ההתבצרות ההגמונית משמעו שיתוק תרבותי והמשך טיפוחה של הוויה מיליטריסטית וגזענית. מעבר לעובדה שלא כיף לחיות במדינה כזו, זה גם סותר כל רציונאל ציוני הומאניסטי.

לכן, כדי להגן על היהודים בישראל ולאפשר התפתחות ויצירתיות תרבותית יש להשתלב במרחב ולעמוד בנורמות הבינלאומיות – והדרך לשם עוברת בחשיבה דו לאומית. אתם יכולים (אבל לא חייבים) לקרוא לזה ציונות. ככה מרטין בובר והוגו ברגמן קראו לזה.

זאת ועוד, חשיבה דו לאומית גם פותחת אופציות לשוויון בתוך הקהילה היהודית. כשכתבתי קודם "הגמוניה יהודית", התכוונתי הרי להגמוניה של נוחי דנקנר, שרי אריסון, שלדון אדלסון ולהבדיל, אצולת הקרקע הוותיקה. חשיבה דו לאומית מערערת על משטר הקרקעות שהתעצב עם ההפקעה המאסיבית של 48 ועל המגמות הנאוליברליות של העשורים האחרונים (אלה ששימרו את הכיבוש באמצעים אחרים, כפי שהיטיב לתאר דני גוטוויין, למרות מסקנותיו השגויות). במסגרת שידוד המערכות הנדרש כדי לתקן את העוולות כלפי הפלסטינים, צריכה להתאפשר גם חלוקהמחדש של המשאבים, החומריים והסימבוליים, בתוך הציבור היהודי. הקבוצות שהורחקו היסטורית מהעוגה בשל הערביות שלהם יוכלו לקבל את מרכז הבמה. ערביותם של היהודים הערבים תהפוך בתוך כך לנכס תרבותי ופוליטי. חשיבה דו לאומית, איפוא, אינה רק שוויונית אלא גם יהודית. היא מונעת מתוך דאגה לאינטרסים התרבותיים, הפוליטיים והביטחוניים של הקהילה היהודית ומתוך סולידריות עם קבוצות מקופחות בתוכה.

חשיבה דו לאומית היא בראש ובראשונה פוליטית, במובן זה שהיא אינה חרדה מהמציאות אלא רואה בה כר לשינוי והתפתחות. בניגוד לחשיבה הגמונית, הנצמדת להווה מתוך אשליה שהוא לא ייגמר לעולם, חשיבה דו לאומית מביטה לעתיד אבל גם לא חוששת להביט לעבר. לעומת החשיבה ההגמונית, המשותקת על ידי רגשי אשם ו”חוק הנכבה”, חשיבה דו לאומית חוזרת לעבר כדי לחפש בו מפתח לעתיד אחר. היא לא נעולה על הפנטזיה לפיה כל הרעות החלו ב-67 ו"היה פה שמח לפני שנולדתי" (פוליטיקה היא לא נוסטלגיה, למרות שגם אני מחבב את אריק איינשטיין), אלא חוזרת ל-48 ולשנים שקדמו לה – גם כדי להביט נכוחה בעוולות שנעשו וגם כדי לאתר אופציות לקיום יהודי וציוני אחר בארץ שלנו. בקיצור: חשיבה הגמונית היא מפוחדת ומשותקת, חשיבה דו לאומית — מקווה ויצירתית.

ב-1948 כתבה חנה ארנדט, שבצעירותה היתה חברה בתנועה הציונית "ברית שלום", את הדברים הבאים:

גם אם היהודים ינצחו במלחמה, בסופה יימצאו האפשרויות הייחודיות וההישגים המיוחדים במינם של הציונות בארץ ישראל פגועים ללא תקנההיהודים ה'מנצחים' יהיו מוקפים באוכלוסייה ערבית עויינת לגמרי, מסוגרים בתוככי גבולות מאוימיםתמיד, שקועים בהגנה עצמית פיזית במידה כזו שתאפיל על כל הפעילות והאינטרסים האחרים. התפתחותה של תרבות יהודית תחדל להיות דאגתו של העם כולו; ניסויים חברתיים יינטשו בשל היותם מותרות לא מעשיים; המחשבה הפוליטית תצטמצם לכדי אסטרטגיה צבאיתוכל זה יהיה גורלה של אומה אשר – יהיה אשר יהיה מספר המהגרים שתוכל לקלוט וככל שתרחיק ותרחיב את גבולותיה – תמיד תישאר אומה קטנה מאוד מוקפת מספר גדול לאין ערוך של שכנים עוינים" (מתוך מאמרה To Save the Jewish Homeland: There is still Time).

ארנדט. עוד אפשר להציל?

בנבואת הזעם הזו נתקלתי בזמן שירותי הצבאי, כשקראתי את ספרה של עדית זרטל "האומה והמוות". לספר הזה היתה השפעה עמוקה ומעצבת עליי. הבנתי שהנבואה של ארנדט במידה רבה התגשמה. אני לא רוצה לחיות במדינה של אביגדור ליברמן ובוגי יעלון, במוצב קדמי ופרנואידי של “המערב”, או יותר נכון, של האוונגליסטים המטורפים שמממנים את “אם תרצו”.

האם יכולה להיות לנו מדינה אחרת? אני מקווה. מדינה כזו צריכה להשתנות מהיסוד, מבחינת המבנה החוקי וסדר היום התרבותי שלה. פחות רלוונטי כרגע אם היא תהיה בסוף מדינה אחת מתוך שתיים, או מדינה אחת שהיא שתיים. אני נוטה לחשוב שהמבנה ההולם יותר את החשיבה הדו לאומית הוא אכן מדינה דו לאומית, דמוקרטיה הסדרית שתיתן ביטוי פוליטי ועצמאות תרבותית לשני הקיבוצים הלאומיים. אבל על זה עוד ידובר. לא חייבים להסכים. מה שכן, כדאי שיהיה לנו בסיס משותף לשיחה. לשם כך מוטב ללכת מעבר לקלישאות של יניב והספרי, ולהיות שמאל אחר – שמאל דו לאומי שחושב דו לאומית.