Posts Tagged ‘השמאל הגרמני’

גילוי דעת איראני-ישראלי

23 במאי 2013

ברלין

ב-5 במאי חגג המעגל האיראני-ישראלי את יום הולדתו הראשון. לפני שנה אירגנו הפגנה גדולה בברלין נגד מלחמה, סנקציות, כיבוש ודיכוי. מאז ועד היום הוספנו לעבוד כקבוצה, פעילות ופעילים איראניות וישראליות המתגוררות בברלין. האיראניות בקבוצה הן פעילות ותיקות נגד הדיקטטורה האיראנית, וחלקן אף איבדו בני משפחה במאבק והגיעו לגרמניה כפליטות. בין חברות הקבוצה הישראליות ניתן למנות פעילות מ"אנרכיסטים נגד הגדר" וכן מתנועות נוספות הפועלות נגד הכיבוש. איננו תומכות באף חלק של המשטר האיראני, ובו בזמן אנחנו גם לא ציוניות.

שמועות רבות נפוצו בקשר אלינו, הן במדיה הגרמנית והן בשיחות אישיות. על פי שמועות אלה אנחנו, מסתבר, ציוניות, שונאות ערבים, ובאותו הזמן גם לוביסטיות של המשטר האיראני. יצא לכן פעם לשמוע על חבורה פחות סימפטית מזו? על פי השמועה האחרונה ששמענו, ושבגללה החלטנו לכתוב את הטקסט שלפניכן, אנחנו למעשה סוכנות של המשטר האיראני, לא פחות. משעשע, כי הפצת שמועות שכזו היא בדיוק מסוג הדברים שהמשטר האיראני עצמו עושה מדי פעם כדי להיפטר ממתנגדיו, כפי שהפעילות האיראניות בקבוצה נאלצו לחוש על בשרן בעבר.

אבל צחוקים בצד, אנחנו מבינות שיש אנשים שקשה להם להבין איך אפשר להיות גם נגד המשטר האיראני וגם נגד ממשלת ישראל, גם נגד מלחמה וגם נגד סנקציות. איך אפשר גם לחשוב שהסנקציות המוטלות על איראן הן איומות וגם לשאוף לנפילת הדיקטטורה האיראנית. איך אפשר להתנגד למשלוחי נשק וטכנולוגיות עיקוב מן המערב בכלל ומגרמניה בפרט, לכל מדינה שהיא במזרח התיכון מוכה הקונפליקטים, גם לישראל, גם לאיראן, גם לערב הסעודית וגם לבחריין. איך אפשר להגיד לא גם להתערבות האיראנית וגם לזו הישראלית בסוריה. אבל אפשר, ואלו בדיוק עמדותינו.

אנחנו מגנות את כיבוש פלסטין לדורותיו ואת דיכוי עמה בידי ישראל, מגנות את דיכוי הציבור האיראני על ידי המשטר האיראני הרודני, מגנות את איומי וחרחור המלחמה על ידי מעצמות זרות שעבורן "דמוקרטיה" היא רק תירוץ למימוש שאיפותיהן האימפריאליסטיות במזרח התיכון, מגנות את הסנקציות הפוגעות בציבור בעודן מחזקות את המשטר באיראן, מגנות את משלוחי הנשק מגרמניה ומארצות רבות אחרות לישראל, איראן והמזרח התיכון כולו, וכן כל סוג של התערבות בענייניהן של מדינות אחרות, כולל ההתפתחויות האחרונות בהן ישראל, איראן ומעצמות העולם מעורבות בסוריה.

החודש לפני שנה הופיעו רבים ורבות להפגנה שלנו. כמה מהם צעדו בראש התהלוכה, והיו גם כאלה שניסו להבריח אותנו משם באלימות ולהפריע למחאתנו. מאוחר יותר, היו כאלה שזיהו את הקבוצה שלנו עם אנשים אלה. המעגל האיראני-ישראלי הוא קבוצה עצמאית, שאינה קשורה לשום קבוצה, מפלגה או ארגון התומכים במשטר האיראני או בזה הישראלי. אנו מסרבות להפוך למכשיר בידיהם של קבוצות, מפלגות וארגונים כאלה, אך אין בכוחנו למנוע מתומכיהם להגיע לפעילויות הציבוריות שלנו. בו בזמן, עמדותינו מתוארות בבירור בבלוג ובעמוד הפייסבוק שלנו, כמו גם בדפי המידע, הנאומים וחומר המולטימדיה שפרסמנו עד כה.

כשאנחנו שומעות שמועות מהסוג שהזכרנו למעלה, אנחנו מבינות שאנחנו כנראה עושות משהו נכון. אנשים רואים מה אנחנו עושות, חושבים על זה ומדברים על זה. זה גם מראה כמה חשוב להפיץ בגרמניה ובעולם את השיח של שינוי מלמטה, על ידי העם, כי השיח השליט בשמאל הגרמני ומחוצה לו מורכב כרגע מחד מאלה שמאמינים כי "אויבו של אויבי הוא ידידי" ולכן אסור לדבר או לפעול נגד הדיקטטורה האיראנית, ומאידך מכאלה שרוצים להציל את עמי המזה"ת הנאנקים על ידי הטלת פצצות, או לחילופין סנקציות כואבות, על ראשיהם. גם אלה וגם אלה רואים את המדינה, ולא את הציבור, כגורם היחיד שיכול להביא שינוי. אנחנו מתנגדות בתוקף לנקודת ההשקפה הזאת, ונוסיף להיאבק לצדן של אלה המאמינות כמונו שאין שום כח כמו כוחו של הציבור.

בהזדמנות זו, אנחנו רוצות להודות לכל הפעילים והפעילות, החברים והחברות על תמיכתן בנו. המאבק למזרח תיכון נקי מרודנות והתערבות צבאית יימשך עד שיבוא סוף לדיכוי העמים הפלסטיני והאיראני כאחד, סוף לאימפראיליזם וסוף למלחמות.

December5th2012NetanyahuinBerlin

email: iio.anti.war@gmail.com

Blog: http://www.israelis-iranians-against-war.blogspot.de

Facebook page: http://www.facebook.com/iranian.israeli.circle

סולידריות עם גינתר גראס

5 באפריל 2012

לפני קצת יותר משבוע כתב כאן יהושע סימון בהתייחסות לתערוכה איראן, שבעידן הנוכחי שבו הזירה הפוליטית הפכה לבדיחה, "יותר ויותר הצעות פוליטיות ממשיות מוצאות מקלט באקדמיה ובעולם האמנות". היו מי שפירשו את טענתו של סימון כשעשוע אינטלקטואלי, ואולי כקריאה חסרת אחריות לפוליטיזציה של האמנות. פרשת שירו האנטי-ישראלי של הסופר חתן פרס נובל גינתר גראס, "מה שחייב להיאמר", מוכיחה שוב שהאמת הפוליטית יכולה להיאמר היום כמעט רק בתוך הספירה האמנותית.

הבוקר, במאמר ב"הארץ", טוען תום שגב ששירו של גראס הוא לא אנטישמי וגם לא אנטי-ישראלי, אלא פשוט "פאתטי". כרגיל במצבים כאלה, הוא מוצא לנכון לבקר את גראס על האיכות הספרותית של שירו, וממליץ לו לחזור לכתוב רומאנים. זאת דרך פשוטה למדי להגחיך טענה – להגיד שאין בה שום דבר חדש, ושהיא לא יותר מפליטת קולמוס של סופר דמנטי. אבל בעובדה שבכיר האינטלקטואלים הגרמנים תוקף את יחסה המתרפס של גרמניה כלפי הביריונות הישראלית יש הרבה מאוד חדש. כאחרון הפרשנים הביטחוניים, שגב ממליץ לגראס לשתוק, כי "כמו רוב קוראי העיתונים בעולם – אין לו שמץ של מושג על מה מדובר". לשיטתו, רק למאיר דגן ולמומחי המודיעין הישראלים מותר לדבר על המלחמה האפוקליפטית שעומדת בפתח.

נראה לי כמעט מיותר לציין שגראס צודק לגמרי, ברוב מוחלט של הטענות המושמעות בשירו, ובפרט בנוגע לקשר השתיקה בדבר מדיניות אספקת צוללות הגרעין של גרמניה לישראל. ככל שהאיום לתקוף את איראן נעשה מוחשי יותר, האספקה הפראית של צוללות גרעיניות מקיל לחיפה נראית יותר ויותר מופרעת. מי שרוצה לקרוא על צי הצוללות הגרעיניות של ישראל יכול למצוא לא מעט מידע כאן. אבל מאז שהועלה הטקסט הזה, המצב רק מחמיר. גרמניה של מרקל מצויה בריצת-אמוק (מושג חביב על הגרמנים) להעצמת יכולתה של ישראל להשמיד חלקים ניכרים מהעולם. כדאי להזכיר את הדברים שאמר עוזי ארד בריאיון ב-2009, שנוגעים לצוללות האלה באופן ישיר –

"… אם אתה רוצה שלא כל מלחמה גרעינית תסלים לגוג ומגוג אתה חייב לחשוב על הדברים הללו. ובנקודה מסוימת קורה לך מה שקורה לשנינו עכשיו. אנחנו חוצים את הקו מהעולם השפוי לעולם החצי הזוי של הבלתי ניתן לחשיבה. אבל כשהמצב הוא מצב גרעיני אתה חייב לעשות זאת. אם לא תעשה זאת ואם לא תחשוב על הבלתי ניתן לחשיבה – אתה אבוד […]. לכאורה, מה הטעם בכך. מדוע לממש את האיום על האויב אחרי שההרתעה כשלה. אבל על פי דרור צריך לוודא שההרתעה תפעל, גם אם אתה עצמך הושמדת. הוא רואה בכך תרומה לתיקון עולם. כשאנחנו אומרים לא עוד יש בכך שלושה ציוויים: לא עוד יפילו בנו המונים, לא עוד נהיה חסרי מגן, לא עוד מי שיפגע בנו לא ייענש. במצב גרעיני, הציווי הראשון לא מובטח לנו. אויבנו עלולים להרוג בנו רבים. אבל עלינו להבטיח ששני הציוויים האחרים יתקיימו. לכך התכוון שמעון פרס כשאמר שאם איראן מאיימת להשמיד את ישראל, גם את איראן יש להרוס".

שר הביטחון הגרמני פגש לאחרונה את ברק ואמר שאחרי הפגישה "הוא נעשה מודאג יותר" – התבטאות נדירה בקנה מידה דיפלומטי, במיוחד כשמדובר ביחסי גרמניה-ישראל. ובכל זאת, הצוללת הגרעינית השישית כבר בדרך לחופינו. יש כאן, אם כן, ברית מאוד בלתי-קדושה בין מדינה המתאוששת עדיין מסימפטומים של מופרעות, למדינה הנעשית מופרעת יותר ויותר. כידוע, השיפוטים של גרמנים בנוגע לישראל נוטים לקרוס לכדי פסיכוזה. רק גרמנים יכולים להגיד בימינו אלה משפט כמו: "אני אנטי-לאומי ושונא כל דגל, חוץ מדגל ישראל, כי ישראל היא התשובה לפאשיזם". לכן, גם גרמנים פיקחים נעשים מבולבלים לגמרי כשמדובר על ישראל.

אנשי שמאל ישראלים, בפרט אלה המצויים על ציר תל אביב-ברלין, חייבים לדעתי לעמוד לצדו של גראס ולהגן עליו מפני מתקפת הצביעות וה-Schwärmerei של גרמנים פילו-ישראליים מגלגלי עיניים לשמיים. בד בבד, יש לשמור על המומנטום, להשאיר את נושא ה- U-Boot על סדר היום ולהרחיב את הדיון הציבורי בנושא בגרמניה ובישראל. בכל הזדמנות של מפגשים תרבותיים, אקדמיים או מיניים בין גרמניה לישראל, חובה לדעתי להגיד לגרמנים באופן ברור: "תפסיקו למכור לברק ולליברמן צוללות להשמדת העולם! אתם לא מפצים בזה על שום עוול היסטורי, אלא מזרזים את התרחשותו של עוול אחר".

תגידו את זה ל-Linke, ותגידו את זה ל- Rechte. תגידו את זה לכולם. זה בדיוק סוג המאבקים שבו לקול הישראלי עשויה להיות אפקטיביות – הרבה יותר מחרם טוטאלי על ישראל, שהוא בעיניי ממש לא ריאלי ואפילו לא רצוי כשמדובר על גרמניה.

אגב, זה נכון גם לגבי ארה"ב. שלשום פירסם ראובן פדהצור נתונים מדהימים, על פיהם ארה"ב העבירה לישראל במשך השנים סיוע של 431 מיליארד שקל – סכום גדול יותר מזה שקיבלו 15 מדינות באירופה במסגרת תוכנית מרשל. יש מי שמנסים לשכנע את האמריקאים להחרים את ישראל – מבחינה צרכנית, אקדמית ותרבותית. נחמד מאוד לדבר בלי סוף על Pinkwashing – גם אני חושב לפעמים שגל אוחובסקי הוא נושא גורלי מבחינה אסטרטגית. אבל זה ילדותי.

הקריאה לחרם אמריקאי על ישראל הוא לדעתי פרויקט חסר סיכוי, ובמידה מסוימת אפילו לא אחראי, כיוון שהאמריקאים (יהודים ונוצרים) יצרו את הבעיה שנקראת ישראל העכשווית, ואין סיבה שרדיקלים יהודים בחוף המערבי ישתו מיץ אננס ורק אנחנו ה-Ostjuden נישא עכשיו בתוצאות. האמריקאים, יותר מכל גורם אחר, אחראים לקטסטרופה שנקראת ישראל 2012, ועכשיו כבר אין סיבה שהם ימשכו את ידיהם בהצטדקות. בקיצור, אין שום סיבה שאמריקאים יחרימו אותי – אולי להיפך. לא בגלל מה שהם עושים בעיראק, אלא בגלל מה שהם עושים בישראל.

 במקום זה, למה לא לנהל קמפיין ממוקד יותר להפסקה, או לפחות הפחתה מאסיווית, של הסיוע הצבאי לישראל? בעידן של גירעון תקציבי, קמפיין כזה יכול גם להתחבר לכוחות פוליטיים ממשיים באמריקה.

זה נחמד להשתעשע בהרהורים מטאפיזיים על עולם ללא ישראל – בעיקר כשאתה לא בישראל. אבל כל זה מסמן הכרעה טוטאלית, גורלית, שאפילו שמאלנים עומדים מולה נבוכים. התוצאה עשויה להיות דווקא שיתוק של הקמפיין נגד המיליטריזם הישראלי.

מה דעתכם להתחיל במשהו פשוט יותר, כמו "חיפה ללא צוללות"?

ולסיום: לחיי גינתר גראס! יוחזרו הצוללות לגרמניה!

[הדימויים מתוך הסרט "תוף הפח", פולקר שלנדורף 1979]

גרד אלברטוס מת

30 במרץ 2011

תרגם מגרמנית: יוסי ברטל

תרגום השיר מספרדית: מתן קמינר

הדימויים הויזואליים מתוך הסרט Deutschland im Herbst

הטקסט שלהלן נכתב בגרמנית ב1991 על ידי קבוצה מארגון "התאים המהפכניים". הוא עוסק בעיקר בשאלת המאבק האלים והסולידריות עם פלסטין ועם עמי העולם השלישי בכלל.

גרד אלברטוס עבד כנראה יחד עם החזית העממית – המפקדה הכללית, והוצא להורג על ידי הארגון כשהיה בלבנון או בעזה. הסיבות למותו לא הובהרו עד היום, אך נטען שהיותו הומו או החשש שקיים קשרים מיניים עם ישראלים הובילו את חברי הקבוצה להחלטה להורגו.

הטקסט, שנכתב על ידי התא מדיסלדורף, מתרכז בעיקר בקשר בין התאים המהפכניים לבין החזית העממית לשיחרור פלסטין, איתם חטפו יחד את המטוס לאנטבה ("מבצע יונתן"), ועם החזית העממית לשיחרור פלסטין, המפקדה הכללית (של אחמד ג'יבריל).

ה"תאים המהפכניים" היתה קבוצה שקמה בראשית שנות השבעים ועסקה בפעילות ישירה די אלימה כנגד השלטון הגרמני, הקפיטליזם והאימפריאליזם. הם פעלו יחד עם סיעת הצבא האדום (רא"פ, הידועים גם בתור באדר-מיינהוף) ותנועת השני ביוני, על אף שחלקו על עמדות פוליטיות רבות של שתי הקבוצות האחרות. צורת הארגון שלהם הייתה בתאים, ללא הנהגה מרכזית או היררכיה ברורה אך תוך כדי שמירה על תקשורת בין התאים השונים.

בשונה מקבוצות אחרות בסביבה זו, הת"מ תמכו פחות ברצח של פוליטיקאים והאמינו יותר בטקטיקה של סבוטאז'. מתוך הת"מ התפלגה קבוצת נשים שקראה לעצמה "צורה האדומה" על שם ספר ילדים אנרכיסטי מפורסם. בראשית שנות ה-90 הפסיקו הקבוצות השונות של התאים המהפכניים לבצע פעולות מיליטנטיות.

רוקו דלטון, ששירו מובא בפתיחה, היה משורר אל-סלוודורי אשר נרצח בשנות ה70 על ידי הקבוצה שבה עבד (צבא העם המהפכני) בהאשמה שהיה סוכן של הסי.אי.איי. הסיבות האמיתיות לרציחתו נבעו מתוך מאבק כוחות בתוך הארגון.

את המאמר במלואו בגרמנית אפשר לקרוא כאן. לנוסח מלא של המאמר בעברית אפשר לשלוח לי מייל – הכתובת שמורה במערכת הבלוג.

י. ב.

דצמבר 1991

חדשות רעות בחתיכת עיתון

היום, כשמתים לי החברים

רק שמותיהם מתים.

בבור האלים הזה, איך אפשר לצפות

להגיע מעבר לאותיות,

הנוֹרוֹת בזוהר שחור ועדין

כמו חצים אל תוך הזיכרונות הכי אינטימיים?

רק מי שחי מחוץ לכלא

יכול לתת כבוד לגוויות, להתמרק

בחיבוק מכאב המתים,

לחרוט בציפורן ודמעה על המצבות.

לנו אסור; לאסירים לא נותר אלא לשרוק

עד שההד ישתיק את הידיעה.

 

גרד אלברטוס מת.

הוא הוצא להורג כבר בדצמבר 1987, לאחר שנשפט למוות על ידי קבוצה המשייכת את עצמה להתנגדות הפלסטינית ואשר למענה עבד. הידיעה על מותו הגיעה אלינו רק זמן רב לאחר מכן. עד אז שיערנו שגרד נמנע לחזור ממסעו אל הקבוצה מפני ששמע על גל הפשיטות, המעצרים והחיפושים בדצמבר  1987וחשש להיעצר בשובו לגרמניה. ניסיונותינו לקבל מידע על דבר הימצאו נשארו ללא מענה או שאיששו השערה זה. במשך הזמן המתמשך של היעדרותו, היינו בטוחים, כמו רוב חבריו וחברותיו, שהוא ניצל את ההזדמנות להתחמק מהמעקב וההצקות המשטרתיות שהחריפו מאז תקופת מעצרו. היינו משוכנעים שהוא ירד למחתרת ומצא מקום בטוח בחברת קבוצה אליה היה קרוב פוליטית.

גרד ישב בכלא בזמן שלאחר אנטבה. הוא היה תחת מעקב משטרתי כאשר ניסה להצית בית קולנוע בו הוקרן הסרט על חטיפת המטוס ("מבצע יונתן" של מנחם גולן – י"ב) והוא נעצר יום לאחר מכן, בינואר 1977. בית המשפט בדיסלדורף שפט אותו לחמש שנות מאסר באשמת הצתה וחברות בארגון הטרור "התאים המהפכניים". כשהשתחרר בסוף  1981 הוא פגש אותנו במצב שונה לחלוטין. הוא מעולם לא קיבל את השבר שאותו ביצענו עם החלק הזה של ההיסטוריה.

הוא חלק את הביקורת של חברים/ות אחרים שעימם היו קיימות מחלוקות קשות – מחלוקות שהובילו עד לכדי פילוג לאור ההתנתקות הגמורה שלנו מהקשרים הבינלאומיים. הוא חש שהצטמצמות להקשר המקומי היא חולשה וראה בהדגשת ההבדלים פיצול. המחיר אותו שילמנו לחיזוקה של האוטונומיה שלנו תוביל לדעתו להעלמות בחוסר משמעות. הוא טען שהויתור מרצון חופשי על ההוצאה לפועל של אנטי-אימפריאליזם מעשי הפכו את היומרות המהפכניות שלנו לפארסה והיוו בו זמנית ויתור על דרישות פרקטיות – למשל שמירת האפשרות של שחרור האסירים, היכולת לסגת למדינה שלישית או קיומה של דרגת פעילות קבועה. לדעתו הייתה זאת אשליה להאמין שהת"מ יוכלו לענות בכוחות עצמם על המשימות אשר הצבנו לעצמנו. בנוסף, סבר שהשבר יוביל להפסד ברדיקליות הסובייקטיבית, ושגם כך לשבר שאותו חווינו אחראית רוח הנכאים שלנו יותר מאשר הכרח אמיתי. למען היתרון המוטעה של "תיק נקי" הבאנו את הת"מ לרמת מיליטנטיות של סיעת שמאל קטנה, ואת יומרות הגרילה זרקנו מהסיפון. ה"ביקורת העצמית" שלנו בנושא אנטבה ולאחריו היוותה מסמך של מוסר כפול וכוזב, אשר התאפשרה רק בגלל שתפישתנו התעלמה לחלוטין ממציאויות אחרות. זאת הייתה משאלת לב מוטעית וציניות כלפי סבל ממשי כאשר אנו רוצים כמהפכניים לשמור לפני הכול על ידיים נקיות. פוליטיקה לא עובדת בקני המידה של מוסר בין-אישי. השבר, כך ניבא, יקדם את הסוף המהיר של הת"מ.

בניגוד להחלטתנו, גרד המשיך להחזיק ברעיון של זיקה ישירה להתנגדות הפלסטינית. בין השאר גם כי משכו אותו הסולידריות אותה חווה במקום והרדיקליות הסובייקטיבית שם. הוא היה מודע לכך שהנחישות של המאבק הושגה דרך צורות יחסים מצ'ואיסטיות עמוקות, ולכן אף נמנע מהבחירה הסופית להעביר את חייו למסגרות שלהם. הוא ניסה לממש באישיותו את השונות של קביעת המטרות והדרישות. למרות הסתירות שנוצרו בינינו לבין גרד, חשנו שמדובר גם בעצמה, שהוא מסוגל לחשוב בניגודים ולשאת את המתחים שיצרו האמביוולנטיות והשבירות של הסוביקטיוויות המטרופולית. במקום בו אנו נסוגונו למשטח הבטוח לכאורה של הפרקסיס הפוליטי גרד חיפש פתרונות מקיפים יותר. במקום בו ספקות, שאלות וחוסר ביטחון עיכבו אותנו, הוא פרץ קדימה כשבפיו המוטו "לעזאזל, חייבים להמשיך". הוא שמר על הקשרים הישנים בגלל שכך רצה ומכיוון שהרגיש אחריות כלפי החברים/ות שם, אבל אולי גם מתוך הציפייה שלא נאמרה, שיום אחד נראה זאת לטובה והוא יוכל לשוב ולחבר את הקשרים שנותקו. הוא נחלץ מניסיונותינו להכריח אותו להתחייב להחלטותינו. הוא דבק בדרכו שלו – נגד דרישות טוטאליטריות של קבוצות, נגד כל ניסיונות ההשתלטות מכל הצדדים. הוא סירב לפסוע היכן שהתלם הצר של מחויבות הפך למשטור. היו לנו קשיים עם התנהגות זו, אך כנראה שדווקא בגלל כך אהבנו אותו. הדרך והאופן בה הוא חי את אמונתנו תמיד ריתקה אותנו, בדיוק בגלל שהיא הייתה זרה לנו בצורתה.

הוא לא כפה על עצמו שום דבר, גם כשהיה נראה לו כדבר הנכון. מי שהכיר אותו ידע על אלפי המעללים בהם לקח חלק בלא שהגביל את עצמו רק לפרויקט אחד. הוא חשד עמוקות בפוריטניות ובנוקשות של שמאלנים אחדים, אשר יום אחד גם יקוננו על כך שהקריבו פרק שלם מחייהם למען המהפכה. מה שבהתבוננות שטחית יכול היה ליצור  רושם של הפכפכות היה החשק לחיות בתוך הסתירות. רצון זה נולד מתוך הידיעה שקו ישר הוא אולי מתמטית הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות אבל מבחינה פוליטית בהחלט לא הדרך הטובה או המהירה ביותר להצלחה. מה שנופל לצדדים בדרך הישרה יוכל להוכיח את עצמו מאוחר יותר כהכרחי וחסר תחליף. היישוב של ניגודים לכאורה והשכנוע העצמי של להיות נגד כל מה שמדיר אחרות או אחרים היה תשובתו לשאלה איך, תחת תנאים מטרופוליים, מתאפשרים בכלל חיים באנטגוניזם ליחסים השולטים.

את ההבנה הזאת הוא לא הטיף אלא חי בהפגנתיות בכל מקום. ניתן לדמיין זאת רק אם נשווה לנגד עיננו את מגוון הפעילויות שהרכיבו את חייו לאחר היציאה מהכלא. הוא עבד כפקיד בשביל ה"ירוקים" בפרלמנט האירופי וערך כתבות בשביל הרדיו המערב-גרמני בהן הוא עסק בנושאים כמו הארכות מעצר ללא משפט, הימורים אסורים או אפילו התריאטלון. הוא היה מעורב ב"קבוצת הכלא" כתב לחברים אסורים וביקר אותם, השתתף בהקמת העיתון "ברוכשטוקה" (פיסות שבר) ושמר על קשרים עם חבריו למאסר שכבר שוחררו.

הוא חי בצורה מופגנת כהומו, הוא אירגן הרצאות על איידס ונהנה מהסצנה ההומואית באיביזה. הוא פירסם ספר על הפוליטיקה של ישראל ולקח על עצמו משימות אשר נבעו מקשריו הבינלאומיים. הוא חי במרכזה של הסצנה הפוליטית של דיסלדורף אך נמלט ממנה כאשר המצב החוקי נעשה דוחק מדי. הוא ביקר את חוסר ההחלטיות של הת"מ ועזר לנו ללא תנאים כאשר היה זה ביכולתו. הוא עורר ציפיות אצל רבים ובאופן בלתי נמנע הגשים רק את חלקן. מי שרצה לקבל את כולו, היה צפוי תמיד לאכזבה.

גרד נסע לפגישה עם הקבוצה בנובמבר  1987 לפי דרישתו. העמדתו למשפט לאחר הגעתו לבטח תפסה אותו לגמרי לא מוכן. אילו היה מודע לאיזושהי טעות או מחדל כנראה שלא היה נוסע לשם ללא חשש: הוא הרי הכיר וקיבל את הקודקס והחוקים של הקבוצה ולא השלה את עצמו לגביהם.

איננו רוצים להעלות ספקולציות בקשר לסיבות אשר הניעו את אלו אשר אחראים למותו. הדבר היחיד שברור הוא שקני מידה אשר נובעים משני עולמות שונים התנגשו אחד בשני. תחת תנאים אשר מוכתבים על ידי היגיון המלחמה, מוענקת חשיבות למחויבות ללא תנאים ולמוכנות לקבלת מרות זוכות, בעוד השקפות ודרכי התנהגות שלא תואמים את המבנים המורגלים נתקלים בדחייה וחשד. הגבולות ברורים במקום בו החיים היומיומיים נקבעים על ידי תקיפות צבאיות, מצב חרום תמידי, עוצר, מעצרים ועינויים. יש שם מקום מועט לאמביוולנטיות אשר מאפשר המוצא המטרופולי. השאלה של המימוש העצמי נשמעת שם כמעט מגוחכת. החיפוש, הניסוי והמאבק אחר דחפים חדשים אשר לא רק מורשה אלא אף דרוש פה, מוחשד שם במהרה כחוסר נחישות, כהססנות וכסטייה. מדובר גבול דק מפריד בין פקפוק בנאמנות להאשמה בבגידה אשר מלווה בתוצאות רצחניות.

עם זאת אנחנו חושבים שהסבר שכזה הוא מוטעה, שטחי וקצר ראיה. הוא מכשיר הסכמה מודעת עם הכורח של הנסיבות ומכריז עליהם כקורבנות של פעולות אשר הם בעצמם ביצעו. החוויה של זוועות האויב אינו פוטר אף אחד מהמחויבות לתת בכל רגע דין וחשבון על השיטות והאמצעים בהם הוא נוקט. ניסינו למצוא הסבר לתהליכים אשר מבחינתנו הם בלתי נתפשים, בעזרת הסברה שתחת תנאי המלחמה חל פיחות בערך החיים, אך סברה זאת היא ציניות אשר מתבדה אל מול התמונות הנוראות שמגיעות משם. הבנה זאת תציע גם במקרה הקונקרטי שמה שנופל באחריות של קבוצה אחת נכון למעשה לכלל ההתנגדות הפלסטינית. עם זאת אין לנו כל סיבה לבצע הכללה. אנחנו מחזיקים בעמדה, שזה מוטעה להחיל על מצבה של תנועה שלמה מסקנות אשר נובעות מהשיטות והאמצעים של קבוצה אחת.

 המוכנות להרוג חבר אינה מצדיקה את עצמה בשל הקושי של התנאים. היא מהווה ביטוי של פרוגרמה פוליטית אשר תוכנה היחיד היא ההשגה של הכוח ושפתו, שפת הצוררים העתידיים. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של תנועות וארגונים מהפכניים אשר נאלצו להילחם תחת תנאים ברוטלים דומים בלי שאימצו את שיטות היריב (עליהם הם עירערו). אין זה טיעון נגדי לומר שמדובר רק בחלק קטן מאוד מהכלל, בעוד שרוב המפלגות הבולשוויקיות והתנועות לשחרור לאומי עקבו אחר המוטו שהמטרה מקדשת את האמצעים ושהכול כשר כנגד האויב. מדובר בויכוח פוליטי אשר נקודת ההתייחסות ההיסטורית שלו נמצאת בקומונה הפריזאית כמו גם במהפכת אוקטובר או במלחמת האזרחים בספרד: במקום בו הניצחון מהווה אמת המידה היחידה משוחררים לא רק הכוחות הטובים ביותר אלא גם הרעים ביותר.

מי שרוצה להשיג את הכוח (ויעלה כמה שיעלה) ולהגן עליו בכל מחיר, חותר תחתיו באותו הרגע."סטייתה של המהפכה" כתבה רוזה לוקסמבורג לבולשוויקים "גרועה יותר מכשלונה". הטיעון של ההצלחה, אשר על צדקתו התעקשו במשך עשרות שנים הקומוניסטים האורתודוקסים כנגד ה"מפסידנים הרומנטיים" מהקבוצות הליברטריות מוכיח בימים אלו את קוצר ידו. איננו רוצים להתעלם יותר מכך שמדובר פה בשחרור קיטור בעולם של גברים, שמדובר במבצרי כוח אבסולוטים וספירות של השפעה אשר מבודדים את עצמם אחד כנגד השני אל מול התנגדותו של העם, ושקיומה של זהות הומואית בעולם שכזה נתקלת תמיד בחשד. אנחנו מעדיפים לראות את עצמנו הרבה יותר כחלק מהמסורת של האנרכיסטים בספרד מאשר של הקומינטרן, ובשל כך אנחנו נמנעים מכל הדיבורים היופימיסטים אשר מסתמכים על חוקי מלחמה. חוקים מסוימים אולי ניתנים להסבר במקומות אחרים, אבל רק מפני שהם יוצרים לעצמם תחולה אשר קדמה לה החלטה פוליטית מודעת. איננו מסוגלים לאמץ חוקים אלו לא רק מפני שאנו נאבקים תחת תנאים שונים אלא מפני שהם עומדים בניגוד קוטרי לשאיפות ולאוטופיות שלנו. המוות של גרד הבהיר עוד פעם שעולמות מפרידים בין המחשבות שלנו לשלהם, וגישור ביניהם איננו אפשרי.

הביקורת אותה אנו מוכרחים לקבל היא שרק עכשיו, לאחר שנפגענו בעצמנו מהאלימות בתוך השורות,  אנחנו זועמים, בעוד שקודם לכן הנושא היה טאבו מבחינתנו. אין לנו הצדקה לכך. רק מותו של גרד הפך אותנו לרגישים לממדיה של הטרגדיה של מענה באמצעים צבאיים על שאלות פוליטיות בתוך אירגונים מהפכניים. מותו של גרד היווה עילה להיזכר בכל האלפים, בחברים הידועים כמו גם בחסרי השם אשר סבלו או איבדו את חייהם בגלל שהואשמו בבגידה או רק בגלל שנפלו בין אבני הריחיים של מאבק כוחות פנים אירגוני.

עם זאת, מותו איננו השגה כנגד פרקסיס מהפכני בכללותו. הידיעה על האלימות בין השורות מהווה לנו סיבה לעצור, להתאבל ולהתייאש אבל לא כהזדמנות מבורכת להיכנע ולהשלים עם הנסיבות. מי שחושב שכעת לאחר שאחד משלנו נפגע, נחבור אל אלו אשר בשבילם הטרור תמיד היה האמצעי הנורמלי של העסק הפוליטי טועה לחלוטין. אנחנו סולדים מאותם בורגנים עם זחיחות ליבם והצביעות שלהם,  אשר מחטטים כעת בהנאה רבה בפצעיהן של תנועות מהפכניות ומתוכם מנסים לאתר את עקבות התנוונותן המוסרית. הם עושים זאת בעודם מתעלמים בידיעה ברורה מהררי גופות עליהם מונחים השפע המערבי המכובד בעיניהם והמערכת הדמוקרטית אשר באה כעת כקריאת קרב לגדולה מחודשת.

המחלוקת שרציחתו של גרד עוררה מתרחשת בצד הזה של הבריקדות. היא תעסוק בקשר בין פוליטיקה למוסר, בניגוד בין ריבונות לאומית ושיחרור חברתי ובהבדל בין אלימות מהפכנית וטרור. לרשותנו תעמוד אותה ירושה לניניסטית אשר התחפרה בראשנו ואשר השפיעה בחוזקה על החשיבה הפוליטית שלנו. הנסיגה אל ההיסטוריה כמו גם הזיקה האמפתית למאבקים ברחבי העולם לא יכולים לפתור את הקשיים שמולם אנו עומדים.  דווקא מכיוון שהפוליטיקה המהפכנית במדינה כמו גרמניה היא כה מבודדת, היא חייבת לשמור לעצמה באופן תמידי מיקום חברתי אם היא רוצה להיות יותר מביטוי הרגישויות הסובייקטיביות של שחקניה או ההשתקפות החלשה של המבנים האידיאולוגיים. ברגע שאנחנו לא מתייחסים למציאות קונקרטית אלא לדרישות אשר מוצאם בתנאים אחרים, הופכות במהרה כל המילים היפות והעמדות הטובות ביותר לנייר פסולת, ועל כך מעיד גם הפרק ההוא בהיסטוריה שלנו.

ב1973 צוטטו חברי הת"מ בראיון: "ישנו עוד חלק של הפוליטיקה שלנו שאותו (…) חברים רבים לא מבינים ולא מקבלים, וגם ההמונים לא מבינים ולא מתעניינים בו לעת עתה. ועם זאת אנו כנכון עומדים מאחוריו. חלק זה של המאבק מתייחס לאינטרנציונליזם אשר עיקרו הוא הסולידריות עם החברים בתנועות הגרילה בחו"ל ועם העמים הנאבקים של מדינות אחרות." מה שנוסח בראיון כניסיון למציאת תשובה להתפתחויות המהפכניות הלא-סימולטניות ברחבי העולם היה למעשה גם הניתוק מהתהליך החברתי המקומי […]. העובדה ששתקנו במשך שנים על אנטבה מגולמת כבר בהיגיון של הטיעון. בד בבד היתה השתיקה גם הוידוי שתמרנו את עצמנו למבוי סתום: מה שעשינו ברמה הבינלאומית לא היה המימד האנטי-אימפריאליסטי של מה שלמענו נאבקנו בגרמניה אלא עמד בניגוד בולט אליו. היינו חייבים להחליט. מי שעקב אחר הפרקסיס שלנו בשנות ה-80, יודע להיכן נפלה ההחלטה.