Posts Tagged ‘הקטסטרופה’

חשיפה: כך ייראה העולם אחרי סוף ההיסטוריה

23 בפברואר 2012

אני רוצה לברוח. אני לא יכול לחשוב על שום דבר טוב יותר מאשר לברוח. באחד הפולמוסים שהיו כאן בחודשים האחרונים על שאלות הייצוג, הצעתי הצעה כלשהי כדי להתגבר על הבעיה – במקרה זה, את אופציית המין השלישי. בתגובה  מישהי האשימה אותי שאני מנסה "להתחמק מהמתח". אחר כך האשים אותי מישהו אחר שאני "לא מסתכל במציאות בעיניים מפוקחות", שאני "מתנתק".

אפשר לדרוש כל מיני דרישות פוליטיות, וכל הדרישות עשויות להיות לגיטימיות, מלבד דרישה אחת לא אוכל לקבל על עצמי: הדרישה להתמודד כמו גבר ולא לברוח. כל העניין, בעיניי, הוא לא להתמודד כמו גבר. לא ברור אם יש לי זכות לדבר, אבל יש לי זכות לשתוק, אם אני רוצה לשתוק; יש לי זכות לא לענות, לא להביע את דעתי על נושאים מסוימים, ולהתעלם מנושאים אחרים, להתאבד או להמשיך לחיות.

אבל אני לא רוצה לברוח לשום מקום אחר, או לשום ארץ אחרת. לא רק כי אני לא יכול, אלא כי הבעיות לא נמצאות בשום מקום ספציפי. אפשר לברוח לברלין או לג'ייפור, והכול יישאר באותו מקום. אני רוצה לברוח לעולם שלא קיים, לעולם שאי אפשר לדמיין, כי הכול בו שונה לגמרי – העולם הבא, העולם שאחרי הקפיטליזם. אני רוצה לברוח לעולם הקודם, זה שלפני המבול, כלומר העולם הבא, זה שאחרי הקטסטרופה.

אני מניח שכאן נחוץ הסבר.

באופן כללי, אני לגמרי מסכים עם הטענה שנכון הרבה יותר להתחיל בהקמת העולם האחר, מאשר להיאבק בעולם הנוכחי, בתוך הזירות שהוא כופה עלינו. גם במחאה החברתית של הקיץ, האמנתי שיש פחות חשיבות למאבק נגד המדינה הקיימת, ויותר חשיבות ליצירה של רפובליקה חדשה. הבעיה היא שמעט אנשים יודעים לתאר באופן משכנע איך ייראה העולם שאחרי הקפיטליזם. המשפט "קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר לדמיין את סוף הקפיטליזם" הפך בתקופתנו לאמירה נדושה. מצד שני, בלי לדמיין את העולם שאחרי הקפיטליזם קשה לשכנע אנשים להאמין ש"עולם אחר הוא אפשרי".

אני חושב שבמרחבים האוטונומיים שנוצרו במקומות שונים במחאות של השנה האחרונה אפשר היה למצוא רמזים מטרימים לעולם שאחרי הקפיטליזם. ועם זאת, אלה היו רק רמזים. בשנים האחרונות, על רקע משבר העולמי, מתפרסמים כל מיני ספרים שמנסים לתאר את השיטה הכלכלית והפוליטית הבאה. אבל כשמסתכלים בספרים האלה, כמעט תמיד מתאכזבים. לאורך 90 מהספר מאופיינת תמיד השיטה העכשווית, והגורמים שמאיימים עליה. רק בעמודים האחרונים יש לפעמים צל חיוור של ניחוש על דמות העולם הבא. יותר מכך: גם כל ספרי המדע הבידיוני שמתיימרים לתאר חברה עתידנית מצליחים לדמיין בסך הכול את החברה העכשווית, עם כמה קישוטים ביוֹנִיים. סופרי מדע בדיוני לא מבינים בדיאלקטיקה היסטורית.

אני מכיר טקסט אחד ויחיד שמצליח לתאר עולם שונה לגמרי. הטקסט הזה הוא ספר בראשית, וגם זה רק בקטע הקצר שבין הגירוש מגן עדן למבול, כלומר בערך מפרק ד' לפרק ו'. זו התקופה שקרויה באופן מסורתי "העולם הראשון", העולם שהתקיים לפני המבול.

הייתי רוצה להתבונן בעולם הקדום הזה, ולנסות ללמוד ממנו איך ייראה העולם העתידי שיקום כנראה עוד בחיינו. במלים אחרות: אילו מרכיבים צריכים להיות בעולם הבא, כדי שהוא יהיה העולם הבא, ולא וריאציה נוספת על העולם שלנו.

אנשים עשויים כעת לחשוב שאני נודד שוב להגיגים תיאולוגיים תלושים. אבל אני מבקש מכם להתייחס רגע ברצינות למה שאכתוב כאן – לא צריך "להאמין בתנ"ך" בשביל זה. גם אם התנ"ך הוא לא אמיתי, מחבר התנ"ך הצליח לתאר באופן פלאי, אפילו בלתי ניתן להסבר, עולם שונה לגמרי. העולם שהוא מתאר קשור מצד אחד לעולם שלנו (יש בו חיות ובני אדם שחיים ומתים ועושים מעשים טובים ורעים) ומצד שני הוא שונה לגמרי, מכיוון שהכללים שעל פיהם הוא מתפתח הם שונים לגמרי מאלה שאנחנו מכירים.

כי כמו שאראה תיכף, המבול לא רק הרג את רובו המוחלט של המין האנושי, אלא שינה לגמרי את כללי היסוד של העולם. הוא שבר היסטורי מסוג שאנחנו לא מכירים. רובנו נולדנו בעולם שאחרי המלחמה, אבל כולנו נולדנו בעולם שאחרי המבול. חלקנו, לעומת זאת, נמות בעולם אחר. העולם שלפני המבול יכול לשמש לדעתי תמונת ראי לעולם שאחרי המבול הבא.

אני מזהה בעולם הטרום-מבולי ארבעה מאפיינים מהותיים שמבדילים אותו מהעולם שלנו:

א. אנשים חיים אלף שנה. אנחנו חיים בתודעה מוזרה. מצד אחד, נראה שהסוף מעולם לא היה קרוב יותר. קטסטרופה מסוג כלשהו – סביבתית, גרעינית או פוליטית – שתגרום למוות המוני נראית בלתי נמנעת בטווח הבינוני. מצד שני, אומרים שהאיש הראשון שיחיה עד גיל 200, כמו לובסטר, כבר נולד. החיים המתארכים הם גם אחד הגורמים המשמעותיים הגורמים לקריסת הקפיטליזם – ראו משבר גיל הפנסיה.

מבחינה זו, החיים שלנו מתחילים להידמות לאלה של מתושלח, שחי 969 שנה, או של בני תקופתו שחיו לא הרבה פחות. כמו אדם הראשון, אנחנו עשויים לעשות ילדים גם בגיל 130.

אין הכרח שאחרי קריסת הציוויליזציה חייהם של בני האדם יהיו "solitary, poor, nasty, brutish, and short", כפי שתיאר הובס את המצב הטבעי. יכול להיות שתרופות מאריכות חיים יומצאו לפני כן או תוך כדי. אנשים בני 600 יימצאו בכל מקום. ממילא, לגיל תהיה פחות משמעות כי לא תהיה היסטוריה.

אנשים שחיים אלף שנה חיים בעולם שונה לגמרי מזה שלנו. האדם, כמו שהוא מוכר לנו, הוא יצור שהמוות נוכח בחייו. גם הכלכלה, כפי שמלמד מרקס, מבוססת על הרעיון שהזמן הוא מוגבל, ואנשים מקבלים שכר לפי החלק מהחיים שהם מוכנים להקריב למען העבודה.

מתושלח נולד שבעה דורות אחרי אדם, 687 שנים אחרי הבריאה. ועם זאת, הוא הספיק לחיות יותר ממאתיים שנה יחד עם אדם הראשון. אנחנו לא נחיה בתקופה שאחרי הקפיטליזם, אלא את התקופה שאחרי הקפיטליזם. נחיה את כולה, אלא אם מישהו יהרוג אותנו. המשמעות היא שיהיה הרבה יותר מסוכן לחצות את הכביש – לאורך 800 שנות חיים, יש סיכוי גדול פי עשרה להידרס. אבל בעולם שאחרי הקפיטליזם גם לא יהיו לאנשים מכוניות – כולם יסעו בתחבורה ציבורית (תיבת נח).

ב. אין היסטוריה. אחד הרעיונות המושמצים ביותר בכל צורה של מחשבה אוטופית הוא הרעיון של קץ ההיסטוריה. במרקסיזם, למשל, קוראים לזה "חברה חסרת מעמדות" – כלומר נטולת  קונפליקטים חברתיים. לרובנו זה נשמע כמו בדיחה: עולם שבו כל הבעיות נפתרו, ואנשים פשוט חיים בשלווה נטולת פגמים, נשמע בלתי אפשרי וגם משעמם.
אבל עולם מחוץ להיסטוריה לא חייב להיות עולם סטאטי. המשמעות של עולם כזה היא פשוט שהוא שאינו מתנהל בהתאם למה שאנחנו מכירים בתור "חוקיות היסטורית", כלומר חץ הזמן לא חל עליו.
הכלל העיקרי של החוקיות ההיסטורית המוכרת לנו הוא הקידמה. גם אם ננסה להיות פוסט-מודרניסטים אדוקים, נמצא שאנחנו עדיין מאמינים בקדמה במידה כזו או אחרת. אנחנו עדיין מניחים שהטכנולוגיה הולכת ומשתפרת, שאנחנו יודעים היום יותר מאשר בעבר, ושרעיונות פוליטיים ותרבותיים מסוימים הם "מיושנים". ובעיקר, בלתי נסבל בעינינו לחשוב שהעולם מידרדר, שהדמוקרטיה נשחקת ושזכויותינו מתמעטות.

בעולם שלפני המבול לא היתה קידמה. התנועה בזמן היתה דו-כיוונית, ואולי כאוטית לגמרי. הדורות הראשונים שאחרי אדם הראשון ידעו כבר הכול, או ידעו דברים שהדורות האחרונים לא יודעים. אדם וחווה לא היו אנשי מערות. וכך גם הצאצאים שלהם – יובל כבר ידע לנגן, כלומר שלט באמנויות היפות, ותובל קין כבר פיתח את הנפחות, כלומר שלט בטכנולוגיה. העולם הראשון ניצב בפסגת ההתפתחות כמעט מראשיתו. יש שיטענו שהוא הידרדר משם, אבל סביר יותר שמושגים של הידרדרות והתפתחות לא היו רלוונטיים.

במה זה דומה לעולם שיבוא אחרינו?

העולם שיבוא אחרינו לא יבוא מעצמו. הוא יבוא אחרי שהעולם שלנו יחטוף מהלומה, כלומר אחרי שהציוויליזציה שלנו תקרוס. הציוויליזציה תקרוס, אבל חלק משמעותי מהאנושות ישרוד, מן הסתם – שרדנו כבר בתנאים קשים למדיי, למשל באירופה של תקופת הקרח.

על כל פנים, לאנשים בעולם שאחרי סוף העולם (כלומר אנחנו, כי זה יקרה בקרוב) יהיה יחס מורכב לעולם הקודם. מצד אחד, הם יהיו מאושרים מהשחרור, מהחופש שמעניקה ההתפרקות הכללית של כל המוסדות המדכאים. מצד שני, ברור שהרבה דברים שקיימים בעולם שלנו לא יהיו קיימים בעולם ההוא. הילדים שלנו יידעו שההורים שלהם ידעו דברים שהם לא יודעים.

בד בבד, אין שום הכרח שהעולם שאחרי הקריסה יהיה ברברי ואפל, כמו זה שמתואר למשל ב"הדרך" של קורמאק מקראתי. אין סיבה שנחזור לאיזשהו "מצב טבעי", ברברי של מלחמת הכול בכל, כי חלק מהטכנולוגיות ישרדו, וטכנולוגיות אחרות ייווצרו. העולם יהיה פרגמנטרי. במקומות מסוימים אנשים ינסו ויצליחו לשמר חלק מהמבנה של העולם הנוכחי, במין איים אנכרוניסטיים. במקומות אחרים הוא יוחלף במבנה אחר לגמרי, למשל בולו'בולו.

בעולם שלנו קורים כל הזמן דברים חדשים, אבל גם שום דבר הוא לא חדש, כי גם היחסים בין הישן לחדש נקבעים לפי חוקיות מוכרת. אנשים בעלי חושים חדים יכולים לחזות את הטרנד הבא – למשל מה יבוא אחרי משקפי ההיפסטר. בעולם האחר לגמרי, החדש הוא חדש לגמרי. ההתרחשויות קורות בסדר שעשוי להיראות לנו שרירותי ואקראי. כדי להבין את הסדר הזה, נצטרך כנראה לחיות בעולם האחר.

ברור שלעובדה שאין קידמה יש עוד המון משמעויות. כשאין קידמה גם אין אנשים "מודרניים" ואנשים "פרימיטיביים", ולכן למעשה אין קולוניאליזם במובן המוכר לנו. אין גם אוריינטליזם: גן עדן נמצא במזרח, משמע שהמזרח הוא המקום שממנו יצאו הקומוניסטים הראשונים והשתלטו על אירופה. בעולם של ספר בראשית, המזרח כובש את המערב. זה קורה כבר עכשיו, כשהסינים וההודים קונים את ספרד ואת ארה"ב.

למעשה, החוקים של ההיסטוריה כבר התחילו להשתנות. אבל יש אנשים שמסרבים לראות את זה, ומדברים בקלישאות שמאלניות שהיו נכונות ללפני 15 שנה. זה דומה לאותם קומוניסטים שנאבקו למען סולידריות עם ברה"מ גם אחרי כשברה"מ כבר התפרקה.

ג. אין פוליטיקה. כלומר אין פוליטיקה במובן שאנחנו מכירים. קין בנה עיר, אבל איש לא טען שהוא בנה מדינה. שנאמר: "ומאלה נפרדו הגויים בארץ אחר המבול" (בראשית י ל"ב).

בעולם שאין בו היסטוריה, קל יותר לדמיין שגם אין מדינות. אני מניח שאנשים לא יסכימו לצאת למלחמה, כי היה להם המון מה להפסיד: מאות שנים של חיים. כשאתה חי 800 שנה ויוצא למלחמה כל כמה עשורים כמעט בטוח שתמות באחת מהן. בנוסף, כיוון שרוב תושבי העולם הראשון הכירו את אדם הראשון כמעט באופן אישי, הם ידעו שלכולנו יש מקור אחד. אנשי העולם הראשון חיו באימפריה עולמית אחת, שבשל כך אין משמעות להיותה אימפריה. אבל יש סוגים שונים של שחקנים: יש בני אדם ויש בני אלוהים, יש בני קין ויש בני אנוש.

נכתב כאן כבר שאחרי הקטסטרופה אין פוליטיקה. הפוליטיקה נועדה למנוע את הקטסטרופה, ומרגע שהקטסטרופה כבר התרחשה היא חסרת משמעות.

אגב, אין גם יהודים. אדם הראשון לא היה יהודי. יהודים זה המצאה של אחרי המבול.

ד. יחסים מוזרים עם העולם שמעבר. בתנ"ך, העולם שלפני המבול מתואר בקיצור רב, ורוב התיאור מורכב מרשימות יוחסין. עם זאת, לכמה אנשים שם קורים דברים מוזרים. כולנו יודעים מה קרה לחנוך, אביו של מתושלח. ביחס לבנו ולבני תקופתו – חנוך חי מעט מאוד זמן – 365 שנה בסך הכול. אבל זאת לא מכיוון שמת, אלא, ככתוב: "ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו האלוהים" (בראשית ה כ"ד).

בפרק שאחרי זה בא הסיפור האניגמטי על בני האלוהים שבאו אל בנות האדם. כאן לא המקום להתייחס לשלל הפרשנויות בנושא. בהקשר הנוכחי, אפשר לראות ברעיון של יחסי גומלין בין בני אדם לבני אלוהים ביטוי לאחרות המוחלטת של העולם הראשון. אין כאן דת או פולחן מהסוג המשעמם שנולד אחרי אברהם, כלומר שהיהודים הביאו לעולם. אין אל שאפשר לרצות אותו, אלא פעולות שרירותיות של כוחות עלומים.

* נספח בנושא שירת למך: מוסר בעולם שאחרי המבול

ברור שאי הוודאות היא חלק מהעולם שאחרי הקפיטליזם. ברור גם שבעולם הזה לא יהיו חילונים, כי הספירה האלוהית תהיה נוכחת בחיים.

העולם שלנו הוא עולם צבוע, כי את כללי המוסר קובעים החזקים. בעולם שלפני המבול היו לפחות שתי מערכות מוסריות מקבילות: זו של בני קין וזו של בני אנוש.

כיוון שנוח היה צאצא של אנוש, והוא זה ששרד את המבול, ההיסטוריה שלנו נכתבה על ידי בני אנוש, ולכן היא מוטה לטובתם ונגד בני קין. אבל אפילו מההיסטוריה הזאת אפשר להסיק שבעולם הראשון דווקא בני קין היו הכוח הויטאלי. יובל ותובל קין, שהוזכרו קודם, היו מצאצאיו של קין. למעשה, אין לדעת מה קרה באמת בין קין להבל.

לכן אפשר רק לדמיין איך נראו החיים בעיר המסתורית "חנוך" שהוקמה על ידי קין. שימו לב שקין נשא אות קלון, אבל מבחינות מסוימות הוא היה גם האיש הבולט ביותר בעולם הקדום, במושגים עכשוויים: היזם המצליח ביותר. מה המציאו בני שת ואנוש? כמעט כלום, מלבד דבר אחד חשוב שקרה בתקופתו של אנוש: "אז הוחל לקרוא בשם ה'".

ניכר שגם אם בעולם הראשון היתה חוקיות מסוימת (שכאמור אינה ברורה לנו), היתרון הטכנולוגי והפוליטי לא חפף אז ליתרון מוסרי, ולהיפך. זאת, לשיטתם של היהודים והנוצרים, הסיבה שבגללה העולם הראשון נחרב.

כדי להדגיש את עולמם המוסרי המעורפל של בני העולם הראשון, אני רוצה לסיים בציטוט שירתו המסתורית של למך, אחד מהגיבורים הארורים של שושלת קין:

וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו:

עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.כד כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.

כידוע, לא ברור את מי הרג למך, ואיך זה קשור לקין. לא ברור גם איך זה קשור לבניו הגאונים של למך, שייסדו כאמור את כל המדעים והאמנויות. לא ברור גם מדוע למך הוא הדמות היחידה מבין אבות האנושות שהתנ"ך מזכיר גם את בתו, נעמה. כל זה אולי יתברר בעתיד.

לא מזמן, עם זאת, נתקלתי ברמז כלשהו – משפט שקשור ליחסים בין אסון, זכרון וציוויליזציה. אני מודה לליאורה לופיאן על ההפניה. מדובר על משפט מדהים שאמר אייל אופנהיים, מנהל ערוץ 8, בריאיון לעופר מתן ב"ז'ורנל" –

"יסודות התרבות שלנו הם כמו השואה. חייבים לתעד ולשמר את זה כדי שהזיכרון לא ייעלם בדורות הבאים".

כמו אחרי השואה, גם אחרי המבול, כשהעיר של קין נהרסה והזיכרון של העולם הראשון הלך ונמוג, היו כאלה שרצו לשמור את זכר העולם שהיה, והיו כאלה שרצו לשמור את זכר הקטסטרופה, כלומר המבול – שדווקא אותה לא ישכחו. התרבות שלנו היא תרבות זיכרון המבול. וככה העולם שלנו גם נראה.

מאלפיים השנה של העולם שלפני המבול, אנחנו זוכרים בעצם בעיקר אירוע אחד: המבול. אבל קרו כל מיני דברים בעולם שלפני המבול, ויקרו כל מיני דברים בעולם שאחרי הקפיטליזם. כל מה שצריך זה לנסות לשרוד.


(כל הדימויים לקוחים מתוך "גן התענוגות הארציים" של הירונימוס בוש)

העתיד הוא אוהלים

18 ביולי 2011

קול צקצוק הלשון נשמע שוב בארצנו. מהשמאל ועד הימין, כולם מחלקים עצות ומנופפים באצבע לשוכני האוהלים. בימין מזעקים שההתארגנות היא פוליטית, ומאחוריה מסתתרת קונספירציה שמאלנית אנטי-ציונית. בשמאל, לעומת זאת, מסבירים ליושבי האוהלים שהמאבק שלהם לא פוליטי, שהמאבק שלהם צריך להיות פוליטי, או במקרה הטוב – שהמאבק שלהם הוא כבר פוליטי והם לא יודעים את זה.

כולם שואלים "מה ייצא מזה?", ומצפים שיושבי האוהלים יעברו פתאום לדבר על הכיבוש. אני חושש שמי שמצפה לזה יתבדה. נעזוב את הכיבוש: אפילו מי שמצפה שהמחאה "תשיג משהו", במובן של שינוי במדיניות הכלכלית של השלטון שהיא מעבר לספין – יתבדה גם הוא. למעשה, המשאלה הזאת להפוך את עיר האוהלים ל"מחאת שמאל" מבטאת בדיוק את סוג הפוליטיקה שמעולם לא ממש הצליחה בישראל.

בראש ובראשונה, כי זה לא מה שהם רוצים. שוכני האוהלים הם ממש לא "שמאלנים שלא יודעים שהם שמאלנים". אם תסתכלו על האייטם הזה למשל, תראו שלפני כל דבר אחר, שוכני האוהלים נמצאים שם כי כרגע יותר טוב להם לגור באוהל בשדרות רוטשילד מהאפשרויות האחרות שמצבם מעמיד בפניהם. חלקם באמת מחוסרי דיור – באופן קבוע או זמני. אחרים פשוט אוהבים לגור באוהל, בעיקר כשהוא נמצא בלב תל אביב, ויש מסביבם עוד אנשים צעירים, מוסיקה והופעות.

מכל זה, אין סיבה להסיק שעיר האוהלים היא "סתם פסטיבל" או "סתם מסיבה". קודם כל – כדאי לשים לב שבשונה מכל אירוע המוני אחר שמתקיים היום בישראל, בעיר האוהלים אין מאבטחים, אין שוטרים, אין דוכנים של סלקום ולמיטב ידיעתי גם אין יחצ"נים.

אוהלים בכיכר תחריר. מה כבר יקרה?

מעבר לכך, העובדה שבעיר האוהלים היתה מהרגע הראשון ממש מוסיקה ודינמיקה קבוצתית היא לא עניין מקרי. לא פחות מאשר מחאה, האוהל הוא צורת חיים ותרבות נגד – כמו התרבות החתרנית של ה-Survivalists בארה"ב. כמו שאמרה לי היום חברה שסיירה במקום, נראה שחלק מהאנשים הם חובבי טיולים – עובדה שיש להם אוהל (שהרי, לא לכל תל אביבי יש אוהל). מבחינה זו, זה גם מרד נגד תל אביב, נגד קשקושי האורבניות, נגד ולטר בנימין שהעלה עובש.

אני נזכר בשביתת הסטודנטים הגדולה של 2007. בשלב מסוים, נראה היה שמושג הסכם. אבל הרבה אנשים היו באקסטזה פוליטית, וממש לא רצו לחזור לשגרה. בעצם, מה שהסטודנטים רצו הוא לשבות. כך גם יושבי האוהלים תובעים את הזכות להקים מאהל בלב תל אביב. שימו לב למה שאומרת דפני ליף כששואלים אותה "מה היא רוצה שיקרה": היא אומרת ש"המטרה שלנו היא למלא את שדרות רוטשילד באוהלים". השאר כבר פחות משנה.

אני לא חושב שאפשר להגיד שיושבי האוהלים רוצים לגור באוהל כל החיים שלהם. עם זאת, אפשר לדעתי להגיד שהמחאה שלהם היא לא רק נגד אידיאולוגיה פוליטית כזו או אחרת, אלא נגד החיים האורבניים עצמם, כלומר נגד התל אביביות. אצטט בעניין את תגובה ממצה של יואב ליפשיץ מהפוסט הקודם –

מה שמדהים בעיני במאהל כצורת מחאה היא הארכיטקטורה שלה. היא שוברת את מה שמכונה הניכור האורבני. לא עוד כל אחד בביתו, באינטרנט שלו, אלא פסטיבל עממי, כמו ערי הירידים של פעם, שבו אנשים נפגשים, מדברים, ללא מחיצות בטון או טכנולוגיות.

מישהו אמר לי שזהו מאבק על האורבניות, כי התל אביבים מרגישים שהמרחב האורבני מצטמצם, ושזה מאוד הולם שהוא מתרחש בלב העיר – המקום היחידי שיש בו דופק, וצעירים רוצים להרגיש חיים. אם להתחבר לקו המחשבה הזה, אז מעניין לשים לב שהמאבק על האורבניות מתנהל בצורה מאוד לא אורבנית. כמו נגיף שמוכנס לגוף על מנת לפתח נוגדנים ולהתחזק. תל אביב כקיבוץ.

כמעט מהיום הראשון, גררה המחאה עיקומי אף מצד היפסטרים וטיפוסים אורבניים מקצועיים, שהתלוננו על סוג המוסיקה שנשמעת במאהל. ואכן, נראה שהאנשים שגרים במאהל הם לאו דווקא התל אביבים הכי אורבניים, ובטח לא "אנשי הסצנה". אלה דווקא אנשי הצללים, שגרים בדירות שותפים, עובדים במשמרות וחוזרים בסופי שבוע להורים במושב או בקריות.

אנשי האוהלים לא סומכים על הפוליטיקאים, במובן הכן והמילולי ביותר. אלה לא אנשים שמאמינים בשמאל או בימין, והם גם לא מנסים להגשים מטרות של שמאל. הם רוצים לקחת את גורלם בידיהם – גם במובן זה שהם דואגים לעצמם, וגם זה שהם מתארגנים בעולם שנעשה עוין. איש האוהלים הוא אדם חדש, עתידני, פוסט-אפוקליפטי, פוסט-היפסטרי – כמו אותו טיפוס כמעט-עירום שנאם אתמול בפני כרמל שאמה ויוליה שמאלוב. הוא סובייקט חדש, שמחשל חברה חדשה לחלוטין. לכן זאת חדשה טובה מאוד שבמאהל הוקם גם אוהל פמיניסטי, כי החיים הפוסט אפוקליפטיים נוטים לפעמים להיות מצ'ואיסטיים למדיי.

יותר מאשר צורה של פוליטיקה, עיר האוהלים היא צורה של טכנולוגיה – מה שכיניתי כאן לא מזמן טכנולוגיה לקריעת האופק.

איש התחתונים ממאהל המחאה. אדם חדש נוצר בקיץ התל אביבי

*

למה זה משמעותי? למה למרות שכלום לא ישתנה במדיניות של השלטון, עדיין משהו מאוד חשוב קרה כאן? ולמה בשורה התחתונה זה בכל זאת פוליטי, פוליטי יותר מהרבה מחאות אחרות?

כי החיים בישראל מבוססים על הפחדה. מפחידים אותנו שעכשיו יש לנו ביטחון, אבל אם ניקח סיכונים או ננסה לשנות משהו הכול יקרוס. בכלל, בכל העולם, החיים בעידן הזה מבוססים על האיום של קריסת הכלכלה, של המשבר הגלובלי האולטימטיווי.

טועה מי שחושב שבורגנים ישראלים, גם כאלה שיש להם בית משלהם באיזה פרוור, משלים את עצמם שהמצב כאן נורא יציב ושהחגיגה תימשך לנצח. כל ישראלי יודע שחייו מונחים על כרעי תרנגולת. אבל במצב הנוכחי, כל עוד הקטסטרופה לא הגיעה, לרוב האנשים אין דבר יותר טוב לעשות מאשר להמשיך לחיות, ובינתיים לנסות לחמוס ולצבור כמה שיותר נכסים וכמה שיותר כסף, בתקווה שזה יעזור להם כשהכול יקרוס. אני חושד שהכלכלה הישראלית פורחת דווקא בגלל שהיא כלכלה של "הסוף מעבר לפינה", שבה כולם ממהרים לפעול, לחמוס במהירות כדי לתפוס עוד קצת מהבשר, ככתוב בבמדבר י"א –

וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. לג הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד

והרי מה מעלה את מחיר הנדל"ן אם לא החמסנות הזאת? מעניין לבדוק איזה סוג של השקעות אנשים עושים בישראל. אני חושד שאלה בעיקר השקעות לטווח קצר. כולם יודעים שבישראל אין דבר כזה טווח ארוך. כמו שאמרו פעם באיזו טלנובלה, ישראלים אפילו לא קונים אבוקדו קשה כי הם לא יודעים אם הם יספיקו לאכול אותו.

אוקלהומה. איש האוהלים הוא סוג של Survivalist

בכל מקרה, נאמר שהכלכלה תקרוס. נאמר שייגמר הגז, שייגמר הנפט, שהבורסה תצלול ב-90%, שמניות הנדל"ן יתרסקו. נאמר אפילו שישראל תקרוס, ואחרי תקופה מסוימת של אלימות יוצבו כאן איזה כוח של האו"ם. מה יקרה במצב הזה?

בסך הכול, נגור באוהלים. הרי בדיוק לפני שבוע, וילנאי ואטיאס הודיעו שהם מכינים לנו ערי אוהלים בערבה למלחמה המתקרבת. נגור באוהלים, נצטרך להתארגן באופן שיתופי, לבשל ביחד, אולי לצוד חתולים ואחרי שהם ייגמרו לאכול צדפים מהים או פירות של פיקוס. כאלה הם החיים אחרי הקטסטרופה.

והנה, שוכני האוהלים חיים ככה כבר עכשיו. עיר האוהלים ממסמסת את האבחנה בין "החיים של עכשיו" לבין "החיים שאחרי". יושבי האוהלים מבשרים: "החיים שאחרי" כבר התחילו, והם למעשה לא כל כך נוראים כמו שמספרים לנו. יושבי האוהלים מכריזים: האדם הוא יצור טוב מיסודו.

אדם שחי באוהל כמה שבועות כבר הרבה פחות פוחד מ"איומים", והרבה פחות מאמין ב"ביטחון". לכן אני ממליץ גם לבעלי משפחות לבוא עם ילדיהם הפעוטים והאורבניים למאהל, להרגיל אותם לחיים העתידיים כמו שמרגילים חתול לנוכחותו של תינוק, או להיפך.

בערב הראשון של מחאת האוהלים, חשבתי שכל זה ייעלם תוך יום. חשבתי שלמחרת חולדאי והמשטרה יתעשתו, היחצ"נים יבשלו איזה קמפיין, והאוהלים יהיו כלא היו.

עכשיו אני מבין שהאוהלים לא ייעלמו. הם כאן כדי להישאר. גם אם הם יתפנו מתישהו מרוטשילד, הם יצוצו במקומות אחרים. האוהלים הם עתיד שלנו.

נתזים: האיסלאם נעשה יותר איסלאמי

28 בפברואר 2011

טרנד סביבתני חדש: איסוף חיות דרוסות לצורך אכילה. כתבה נרחבת מפרטת את היתרונות והחסרונות של סגנון החיים ומזהירה: ההיפסטרים יגלו את זה בקרוב

תעשיית הפורנו ההומואי מזדהה עם הציונות: במרכז הקהילתי הגאה של ניו יורק היתה אמורה להיערך מסיבה נגד האפרטהייד הישראלי. מפיק הפורנו מייקל לוקאס, שידוע בחיבתו העזה לישראל, הפעיל לחץ כבד על מנהלי המרכז והצליח להביא לביטול האירוע, בטענה שהוא "אנטישמי". הוא גם תיאר כיצד צילם סרט פורנו בכפר ההרוס ליפתא. בינתיים ג'ודית בטלר מובילה את המחאה נגד לוקאס

ובינתיים בצ'כיה: מפיק הפורנו הפופולארי בלאמי הגדיר מחדש את גבולות הז'אנר לאחר שליהק שני אחים תאומים לאחד מסרטיו. כתבה ב-Salon עוסקת בשערוריה סביב שני האחים הצ'כים, אליה ומילו פיטרס, שדרך אגב מציגים את עצמם בתור "זוג"

אחד האלמנטים השנויים ביותר במחלוקת באידיאולוגיה של התנועה הפוליטית האפרו-אמריקאית "אומת האיסלאם" הוא האמונה בעב"מים. מתברר שלואיס פרחאן ראה במקסיקו ב-1985 גוף שמימי שהוא מכנה "הגלגל", שאותו הוא מקשר לחזון יחזקאל. בוועדית התנועה בשיקאגו ייערך פאנל בנושא

לסביות מוסלמיות בבריטניה מוצאות דרכים למסד את זוגיותן תוך השגת לגיטימציה הלכתית (כזו או אחרת)

 

(כל התמונות היום מתוך "אלף לילה ולילה" לפייר פאולו פאזוליני)

המאמר הפותח את הגיליון האחרון של Journal of the History of Sexuality עוסק ביחסי זוגיות בין נזירים ביזנטים במדבר יהודה, שנמשכו לפעמים לאורך כל חייהם של הנזירים – המבנה הדומה ביותר לזוגיות בין גברים שהתקיים בעולם הנוצרי. זוגות הנזירים חיו ביחד בתא אחד בפרישות משותפת, עד שהמוות הפריד ביניהם. מקורות בני התקופה מתארים את העניין שעוררה צורת החיים הזאת, כולל פנטזיות אירוטיות של נזירים אחרים

ומאמרם של רג'ה חלידי וסובחי סמור ב-Journal of Palestinian Studies עוסק בפאזה הניאו-ליברלית הנוכחית של הלאומיות הפלסטינית תחת שלטונו של סלאם פיאד. הכותבים מראים כיצד הפרויקט הלאומי הפלסטיני, כמו תנועות אחרות שצמחו בתקופת הדה-קולוניזציה, נאלץ לאמץ לעצמו את לוגיקת הגלובליזציה, בחסותה של התמיכה הכלכלית האירופית וה-NGOs

זין ענק בגובה 65 מטר שצויר על אחד הגשרים בסנט פטרבורג על ידי קולקטיב האמנים האופוזיציונרי Voina מעורר מחלוקת בסצנת האמנות הרוסית השוקקת

גורבנגולי ברדימוחמדוב, שליטה האוטוריטארי-משהו של טורקמניסטאן מאז 2006, הוא חסיד נלהב של הפילוסוף הטורקמני מגטימגולי פיראגי (1797-1733). הפילוסופיה של פיראגי, בן זמנו של קאנט, ממלאת תפקיד מרכזי בניהול המדינה – מה שהופך את טורקמניסטן לדבר הקרוב ביותר בעולם למדינת הפילוסופים של אפלטון.

בית המשפט בהודו פירסם תקנות המגבילות את השימוש בחומרים מסוכנים לצורך ייצור פסלים של האל דמוי הפיל גאנש. המפלגה ההינדו-פונדמנטליסטית Shiv Sena מארגנת בתגובה מחאה של יצרני גאנשים

הפעיל הסביבתי מייק טידוול התחיל כבר לפני עשור להתכונן לסוף עידן הנפט והתקין קולטי שמש על הגג שלו. עכשיו בעקבות האירועים הסביבתיים האחרונים הוא העלה הילוך, והחל לגדל חסה במרתף. הוא ממליץ לכולנו לעשות כמוהו (אבל מה עם אנשים שגרים במרתף?)

ובינתיים, באמריקה מתחזקת תנועה "אחרינו המבול" של סרבני החיסכון והאנרגיה המתחדשת

נפילתו הצפויה של קדאפי מבשרת את סוף עידן הדיקטטורים האקצנטרים. עכשיו הדיקטטורים יהיו סתם מיליארדרים אפרוריים שלמדו בהרווארד ועובדים בשביל קרן המטבע העולמית

Neues Deutschland מנצל את הפיאסקו של הפרייהר צו גוטנברג כדי לדון בהתפוררותה של האצולה הגרמנית

בתקופתו של חוסני מובראק, השלטון במצרים העלים את המסמכים המתעדים את עברה של המדינה. ההיסטוריון יואב די-קפואה מסביר במאמר מעניין באלג'זירה שתעודות הנוגעות לתבוסה ב-67' או להסכמי קמפ דיוויד אינן נגישות להיסטוריונים

המושג הלוהט בתרפיה של הומוסקסואלים הוא Velvet Rage – התקפות של שנאה עצמית שמקורן בילדות נטולת אהבה. הפסיכולוג אלאן דאונס, מחבר הספר המשפיע, טוען שבגלל זה הומואים הם דכאוניים ואובססיוויים יותר

ההיסטוריון הפופולארי איאן קרשו מעריך את הסיכויים לפאשיזם אנטי-איסלאמי באירופה. המסקנה: זה יקרה במצב של קריסה כלכלית או של מגה-פיגוע בעיר אירופית גדולה

ובינתיים, הלך רוח אפוקליפטי גם בתנועה הראלית: מנהיג התנועה בישראל, לאון מלול, טוען שהעב"מים שנראו מעל הר הבית הם מסר מקבוצת המדענים Elohim לעם הישראלי, בדרישה להקים סוף סוף את השגרירות הראלית בירושלים שכולנו מצפים להקמתה במהרה בימינו (אגב, הם אפילו פנו בעניין אפילו לעוזי דיין – ללא הועיל)

חזית הריאקציה

הרב אורי שרקי, איש חטיבת "מנהיגות יהודית" של פייגלין, טוען ש"האיסלאם נעשה יותר איסלאמי" (???!), מה שמתבטא באירועים האחרונים בעולם המוסלמי. אבל דווקא בנקודה הזו, שבו הסכסוך נעשה יותר דתי, יש יותר מקום לדיאלוג בין היהדות לאיסלאם

יונגה פרייהייט מסביר: פוליטיקאים מהימין הם יותר חתיכים!, ומכריז בפעם המי יודע כמה: אין חיה  כזאת אשמה קולקטיווית

אם בן דרור ימיני היה כותב את "התפסן בשדה שיפון", כנראה שהתוצאה היתה נראית כמו הפוסט הזה של העיתונאי העצמאי עדי שוורץ: תיאור ארוך ומפותל למדי של מסעו של עיתונאי פטריוט בישראל ובשטחים עם קבוצת עיתונאים שוודים, חלקם יהודים, שמתואר על ידיו כ"מיקרוקוסמוס למתרחש בזירה הבינלאומית" וכביטוי של "אלימות מחשבתית קשה". טוב, בכל זאת שילמו לך על המלון, לא?