Posts Tagged ‘הציונות’

בין מירי רגב למחאה החברתית: קווים לדמותו של הפופוליזם הישראלי

16 ביוני 2012

דניאל רוזנברג

"אין הם יכולים לייצג את עצמםיש לייצג אותם" (קרל מרקס, השמונה עשר בברימר)

המלה פופוליזם נוטה להשתבץ בהקשרים רבים מאוד בשיח הפוליטי הישראלי. דרישות בלתי ריאליות, בעיקר כאלה שמוצגות בצורה מתלהמת או קולנית יחסית, לרוב מגונות כ"פופוליזם" בשל חוסר ההיתכנות שלהן. המחאה החברתית, החרם הצרכני, ההצעות לסיפוח השטחים, רעיונות לשינוי שיטת משטר, כל אלה הוגדרו או מוגדרים כפופוליזם על ידי דוברים שונים. אישים מסוימים מוגדרים כפופוליסטים באופן שגור. מופעיה של המלה הם רבים ומגוונים ממש כשם שהם לא מדויקים. המונח פופוליזם נהפך למסמן ריק, מעין כלי פולמוסי המשמש לניגוח. עם זאת, פופוליזם, בתור מושג מפתח בתורת המדינה, הזוכה לפופולריות בארץ ובארצות אירופאיות שונות, ראוי להגדרה שיטתית יותר בכדי להפוך שימושי.

את הפופוליזם אפשר להגדיר בתור תשוקה לביטול התיווך הפוליטי בתוך משטר נתון – תשוקה הבאה לביטוי בעיקר בשיטות ממשל דמוקרטיות (כלומר כאלה המבוססות על שלטון עצמי ובחירות עממיות, יהיו אשר יהיו הסממנים הספציפיים שלהן), ומקבלת ביטוי ציבורי משמעותי, ולרוב קונפליקטואלי. הפופוליזם שואף ליצור קשר בלתי מתווך בין העם, בהיותו הריבון, לבין מנהיגיו, ללא גופי ביניים מוסדיים כגון מפלגות, תקשורת, ארגוני חברה אזרחית וכדומה. התשוקה הפופוליסטית מבקשת לבטל את המרחק המצוי בכל שיטה פוליטית הקיימת בחברה מודרנית, בין השליט לבין הנשלטים; היא מבקשת להביא את המנהיג אל העם באופן ישיר, ולבטא באופן מילולי את עקרון הריבונות הפופולרית.

הפופוליזם, כאמור, עוין את הגופים המתווכים בין העם והיחיד לבין השלטון. הגופים האלה נתפסים לדידו כגורמים הזורעים פילוג, מבוכה ובלבול; במירעם, הם אפילו יכולים לחטוף החלטות שלטוניות לטובתם או למנוע מהחלטות אחרות להתבצע. הגופים האלה פוגעים ברצון הכללי, ביכולת ובפוטנציאל של העם, המוצג כגוף הומוגני, לקבוע את גורלו; הם מוצגים כמביאים למיסוך מיותר ביחסים השלטוניים, כהסחת דעת מהריבונות ההחלטית והנחרצת (ולכן מהדמוקרטיה). הפופוליזם חושד בפלורליזם הממסדי, כפי שזה התקבע בדמוקרטיות המודרניות, ובריבוי של דעות ועמדות, במיוחד כפי שזה בא לידי ביטוי בארגוני חברה אזרחית הנושאים אופי דליברטיבי (התדיינותי).

היחסים בין דמוקרטיה לפופוליזם הם מורכבים: מחד גיסא, רוב בעלי הכוונות הדמוקרטיות ירחיקו את עצמם מפופוליזם לסוגיו, או לפחות מהגילויים החברתיים הבוטים יותר שלו. מאידך גיסא, הפופוליזם דווקא מתיימר להוציא לפועל את המהות הפנימית של הדמוקרטיה, זו המתבטאת בריבונות העם ובאוטונומיה שלו. התשוקה למימוש מיידי ובלתי מתווך של רצון העם היא מהאספקטים הטראגיים של הדמוקרטיה המודרנית: רוסו ביטא זו בדברו על כך כי "את הריבונות לא ניתן לייצג" (la souveraineté ne peut pas être représentée) – מה שמוביל בהכרח לנסיונות חוזרים ונישנים, חסרי תוחלת באותה מידה, להביא להשלמה של אותה ריבונות עממית דרך מבנים פוליטיים כאלה ואחרים.

מבחינה פילוסופית, הפופוליזם מייצג משבר עמוק יותר, זה של חוסר היכולת להשלים עם מרחק, עם יצוג סמלי וחלקי, עם תיווך באשר הוא. היחס בין פופוליזם לבין הפוליטיקה הדמוקרטית מקביל ליחס בין ריב לבין שיחה, בין בין פורנוגרפיה לאמנות, בין פולחן לתיאולוגיה. הריבוי והמרחק, ההכרחיים לדיון שקול, נדחקים הצידה לטובת הפעולה לשם הפעולה; הפער הסמלי, שמאפשר בתורו שפה ותקשורת, נדחק לטובת עיסוק כפייתי ב"מציאות", המופיעה בתור הכותר הסופי והמוחלט תחתיו יש לשפוט כל פעילות וכל תופעה פוליטית וחברתית. הבוז למלה, להבטחה, ולהסכם, ובשל כך גם לכוונה הטובה, למצפון ולתבונה הציבורית, שב ועולה בטקסטים הפופוליסטים על סוגיהם השונים.

פופוליזם בישראל

לא זה המקום להתחקות אחר התפתחות הפופוליזם בישראל. יש לו יש היסטוריה ארוכה ומפותלת המגיעה לראשית הפוליטיקה היהודית בפלסטינה, וגם קודם לכן (ניתן אף לומר כי הדוגמא הפופוליסטית הראשונה מופיעה בתנ"ך, במהלך שבו מבכר העם את המלך הריכוזי על פני המעמד המתווך של השופטים). הציונות תמיד פלירטטה בצורה כזו או אחרת עם הפופוליזם, בין אם במדיניות הריכוזית של חלק מראשי ההתיישבות המוקדמת, ובין אם באופן הניהול הכלכלי הממלכתי בשנותיה הראשונות של המדינה, אופן ניהול שהכיר בהתאגדויות חברתיות שונות רק במידה ואלה תרמו לטוב הכללי האידיאלי (יש לציין גם כי עד היום לא נמצא חופש ההתאגדות באף מסמך חוקתי במדינת ישראל, כאשר החוק המבטא אותו בעקיפין, חוק העמותות, נחקק רק ב-1980).

עם זאת, ובניגוד מובהק לתנועות לאומיות אחרות, העמדה הפופוליסטית אינה מוטמעת בקוד החיים של הציונות הלאומית. מדובר, ככלות הכל, בתנועה פלורלית ביותר בהרכבה, גם אם לא תמיד פלורליסטית באופיה, כך שהיכולת להמליך מנהיג שחורץ משפט לכאן או לשם תמיד הוגבלה בידי קבוצות אינטרסים שידעו לעמוד על שלהן. הציונות, לטוב ולרע, תמיד הכילה כוחות צנטריפוגלים חזקים שעמדו בניגוד ליכולת לבסס שלטון ריכוזי של ממש. אמרתו המפורסמת והידועה לשמצה של בן גוריון, "אני לא יודע מה העם רוצה, אבל אני יודע מה הוא צריך", דווקא אינה פופוליסטית: היא מייצגת עמדה אגנוסטית, ספקנית, ביחס לרצון הישיר והמאוחד של העם, ואפילו מזהירה מפני היכולת לייצג רצון שכזה. במובן מסוים היא המשכו של הפסוק המצוטט לעיל של רוסו. את הדמוקרטיה הישראלית המוקדמת ניתן לזהות יותר בתור שלטון הארגון: בעיקר המפלגה, אך גם האיגוד (ההסתדרות) וגופים קולקטיבים אחרים שניחנו בכוח פוליטי; גופים אלה לא נודעו באופן ההתנהלות הדמוקרטי במיוחד שלהם, אך למרות זאת שימשו כחוצץ בין הפרט והקהילה לבין השלטון המרכזי.

ניתן לתארך את צמיחתו של הפופוליזם הישראלי כתופעה פוליטית קוהרנטית ובת-זיהוי דווקא לתקופה הנוכחית, בעיקר לעשור האחרון. יהיה מפתה לראות מנהיגים חזקים ודומיננטים, כגון נתניהו או שרון, בתור מייצגים של הפופוליזם הישראלי, אך למעשה מדובר בתופעה מורכבת יותר מכך, העולה דווקא כתנועת מחאה נגד השלטון ומהלכיו. את עלייתו של הפופוליזם לא ניתן לייחס לפוליטיקאי כזה או אחר, בוודאי שלא כזה המצוי בעמדת הנהגה, אלא, באופן פרדוקסלי קמעא, דווקא למה שמכונה החברה האזרחית, זו שאינה קשורה במוסדות השלטון.

את התנועה הפופוליסטית הראשונה של ישראל החדשה ניתן לזהות עם מחאת המילואמניקים לאחר מלחמת לבנון השנייה. כשלון המלחמה הזו נתפס בציבור הישראלי ככשלון מנהיגותי, כזה שבו "הדג מסריח מהראש". נערכו ראיונות עם חיילים שנשלחו למבצע אשר התלוננו על ההוראות הסותרות, חסרות המשמעות, מצד המפקדים והקצינים, המפקדים והקצינים בתורם האשימו את הדרג הפיקודי העליון, אשר גלגל בתורו את הכדור לכיוון הממשלה. הסנטימנט שליווה את כל תהליך הקמת ועדת הבדיקה ופרסום תוצאותיה, שנדחף וזכה לציבוריות רבה בזכות תנועת המחאה, היה כזה של התנגדות לכל אותם אישים ומוסדות המסמלים את הממסדיות, את המבנים של המערכת הקיימת הרקובה. ברטוריקה שניהלה תנועת המחאה בעקבות המלחמה הובילו שני אלמנטים עיקריים: השטח מול הדימוי. השטח יוצג על ידי החיילים שלחמו בחזית או בתפקידים מסייעים על הקרקע, שנשאו בעול הלחימה בפועל. הדימוי יוצג על ידי המפקדים, הקצינים והפוליטיקאים, כל אותם בירוקרטים המנותקים מהמתרחש על הקרקע. לפי אותה רטוריקה, אלה השייכים למחנה הדימוי לא מבינים את השטח, הם לא נחשפים אליו אלא דרך אמצעים מתווכים (מסכי הפלזמה הזכורים לשמצה, ניירות הבורסה של דן חלוץ) ולכן לא מסוגלים למלא את תפקידם המנהיגותי. אל מול אלה עמדו המילואמניקים, הלוחמים, שבזים לגופים המתווכים ולא זקוקים להם; העדויות והחוויות הישירות שלהם זוכות לערך אמת, ולכן לערך מוסרי גבוה יותר.

זו היתה יריית הפתיחה של הפופוליזם הישראלי, של התשוקה הפוליטית להתקרב לדברים כשלעצמם ולבטל את התיווך בשם עקרון המציאות. תשוקה הרואה עצמה כנושאת את דברו של העם, הסובייקט הפוליטי העליון והיחיד. מהלך זה התגלגל בשנים שלאחר מכן ברבים מהמיזמים הפוליטיים הבולטים. העניין העיקרי היה למצוא את אותו עם, אותו גורם בלתי מתווך, שאמור לכפות את שררתו על הגורמים האחרים בחברה. המאבק ניסוב אודות מהות ההגדרה של העם, מאבק שהיה סמנטי בעיקרו. כך ניתן למשל לראות את המקרה של תנועת אם תרצו, שייצגו נסיון לבטא את הרצון של העם כפי שזה מוגדר במונחים פחות או יותר אתניים ותרבותיים. התשוקה לאמת הבלתי-מתווכת פגשה את התשוקה הלאומית, והן נכנסו לעבודה בבדיקת סילבוסים, ספרי לימוד ושאר תכנים.

עם זאת, הפופוליזם לא פסח גם על חלקים מסוימים בשמאל הישראלי, שתמיד לקה בתשוקה לבטל את התיווך הפוליטי. כך ניתן גם להבין את אחד המומנטים המשמעותיים של מחאת קיץ 2011. הקריאה הפלביסצטרית "העם דורש צדק חברתי", בעיקר כשהיא מגובה באסטרטגיה שנועדה לעקוף, ואף לסלק את הגופים המתווכים (מפלגות, תקשורת וכו'), בהחלט מייצגת את אותו שיח פופוליסטי, גם אם זאת תוך הגדרה מחודשת של העם.

המקרה של מירי רגב

ניתן לבחון את עליית הפופוליזם החדש באמצעות המקרה של ח"כ מירי רגב. עלייתה של מירי רגב כרוכה בעלייתו של הפופוליזם החדש בישראל מכמה טעמים. ראשית, הופעתה של מירי רגב בספרה הציבורית, באמצע העשור הקודם, חופפת בערך להופעתו של הפופוליזם כתופעה בת-הגדרה. מירי רגב זיהתה עצמה הן עם המערכת, בכהונתה כדוברת צה"ל ובתפקידים אחרים מסוג זה, ולאחר מכן עם "העם" או "השטח", בכהונתה כחברת כנסת, ובעיקר החל משנת 2011 ומפריצת המחאה החברתית של הקיץ. סקירה של פועלה של מירי רגב יכול ללמד אותנו רבות על תנאי הופעתו של הפופוליזם הישראלי, אשר התגבש כתגובת נגד לניכור הפוליטי שחוללו רגב ודומיה לאורך השנים האחרונות.

אם אפשר לסכם את ההיסטוריה התעסוקתית של מירי רגב, יהיה זה באמצעות המלה "תיווך". רגב השתתפה בהקמת מדור יחסי ציבור של מפקדת חילות השדה, כיהנה כמנהלת ההסברה של ראש הממשלה אריאל שרון ולאחר מכן מונתה לצנזורית צבאית ראשית. במשך שנים זוהתה רגב עם התיווך, עם החיץ, בין הציבור לבין מקבלי ההחלטות, בין אם בצבא או בצמרת הרשות המבצעת. הקריירה של רגב, למעשה סוג של יועצת תקשורת, פרחה בתקופת ההתנתקות, אולי התקופה "המתווכת" ביותר בהיסטוריה הישראלית החדשה, שלוותה בהתפוצצות של אנשי תקשורת, יועצים, דוברים ושאר מתווכים. בתקופה זו היה צורך בעשרות ומאות טכנוקרטים אשר "יסבירו" את המהלך לציבור וינסו לגשר על הפערים העצומים בין חלקי הציבור, ובין הציבור לבין המציאות.

רגב פרצה לתודעה הציבורית ונעשתה מוקד לדיון בתור דוברת צה"ל במלחמת לבנון השנייה. ככזו, היא זוהתה באופן מובהק עם הדרג הצבאי הבכיר ואף עם ההנהגה הפוליטית. היא היתה הדמות שזוהתה ביותר עם ה"פלזמות", עם המיסוך שבין ההנהגה הצבאית לבין החפ"שים, ובין השלטון הלא-יוצלח, השלומיאלי והמושחת, לבין הציבור. בעדויותיה בועדת וינוגרד ובראיונות מהתקופה, היא נראית כמקדמת מובהקת של הקו המתווך; שם היא טוענת כי יש צורך בהקמת רשות הסברה לאומית, במאבק בהדלפות משדה הקרב (באמצעות החרמת טלפונים פרטיים של חיילים) ובאופן כללי בדיברור יעיל ומתקדם של הנעשה בשטח. מירי רגב של אותה תקופה היא מופת של פוסט-מודרניזם, של עליונות התדרוך על השטח, או הדימוי על המציאות.

עם תחילת הקריירה הפרלמנטרית שלה, החליפה מירי רגב דמות באופן קיצוני. מיועצת תקשורת היושבת בקריה בתל אביב ומדבררת את הצמרת הפיקודית, הפכה רגב ללוחמת חברתית. התמודדותה בפריימריס בליכוד ב-2008 נעשתה על בסיס ילדותה בפריפריה (רגב היא ילידת קרית גת), מאמציה לטובת האוכלוסיות העניות והנשים. לאחר בחירות 2009 נכנסה לכנסת, שם מיתגה עצמה כחברת כנסת חברתית העושה למען השכבות החלשות. כל אותה תקופה גם העמידה עצמה רגב ככוח נגדי להנהגת מפלגתה: כך למשל במאבקה נגד ההכרזה על הקפאת הבניה בהתנחלויות. במרס 2011 נשאה נאום בו קישרה בין השבתת הבנייה בגדה המערבית למצוקת הדיור הפוגעת "בזוגות הצעירים, בנוער שלנו , בילדים שלנו".

אך המפנה הסופי שעברה רגב לכיוון הפופוליזם התרחש לאחר מחאת קיץ 2011. במחאה זו כמובן ניתן לומר שנחשף פרצופה האמיתי של רגב, שתקפה וגידפה את אוהלי המחאה, ואף זכתה מהם לבוז גלוי על היותה חברת קואליציה ומזוהה עם הממסד (שפיכת המים הזכורה בשדרות רוטשילד). עם זאת, רגב לא נסוגה מהעניין החברתי, אלא אף הגבירה את תמיכתה בו, זאת תחת הדגשת היסודות הרטוריים האותנטיים והבלתי-מתווכים. עניין זה ניתן להדגים בהתנהלותה בשתי אפיזודות שונות מאותה תקופה: ב-17 ביולי, יומיים לאחר תקרית התזת המים, התארחה באולפן ערב חדש לצד סתיו שפיר. בשידור זה, גינתה מירי רגב את מחאת האוהלים כ"לא נחמדים", בהפניה לניסוח הגולדאי, ללא שמץ של אירוניה. כזכור, רגב גם התרעמה על אופן פנייתה העממי של שפיר באולפן, ותיקנה אותה: "חברת הכנסת מירי רגב, לא גברת". מספר ימים לאחר מכן, לעומת זאת, בצילומי התכנית צינור לילה, קראה רגב בפמיליאריות בוטה למנחה גיא לרר "אני מרשה לך לקרוא לי מירי".

החל מתקרית זו פנתה מירי רגב באופן נחרץ לכיוון הפופוליסטי. במעשיה, כמו גם בהתבטאויותיה הציבוריות, הקרינה רגב קשר בלתי מתווך ובלתי אמצעי עם העם. במישור ההתנהלות הפרלמנטרית היא נודעה בסרבנותה לשיתוף פעולה עם הקואליציה והנהגת המפלגה שלה; במישור הרטורי היא נודעה בצעקותיה, בקולה הרם ובאופן התבטאותה הישיר והלא-מלאכותי. לפי דיווח אחד, בישיבה של הכנסת בפברואר 2012 קראה מירי רגב כלפי פעילה חברתית "אתם כבר לא באוהלים שלכם! את לא תנופפי פה בידיים!"; ציטוט זה מבטא היטב את רוחה של רגב החדשה: הצלפה בקודים התקשורתיים המוסכמים (סימני הידיים שהיו נהוגים במחאת האוהלים לצורך סימון תגובה לדוברים) כתיווך מיותר ועודף בשם הישירות.

רגב, כידוע, נעשתה גם לחברת הכנסת המזוהה ביותר עם שוועתן של שכונות דרום תל אביב בנושא המהגרים האפריקאים. בתקופה זו התגבשה – ומתגבשת – זהותה של רגב בתור מנהיגה פופוליסטית, אשר מבכרת תקשורת ישירה, וייצוג ישיר, בניגוד למנגנוני היצוג העקיפים והמסורבלים, המעוותים את רצון העם ועומדים כחיץ בינו לבין השלטון. רגב תקפה לא רק את הפליטים עצמם, אלא גם את ארגוני "זכויות האדם" המטפלים בהם ולכאורה גם מקדמים את כניסתם לארץ, את השמאל, ואף את ממשלתה שלה שלא עושה די למען גירושם של האפריקאים. רגב נקטה באסטרטגיה של ציטוט עובדות סטטיסטיות כאלה ואחרות בנוגע למספרי המסתננים, לשיעור הפליטים בתוכם ואף לקשר שלהם למפגעים פליליים ותברואתיים (היותם של רוב הנתונים שגויים או מסולפים לא רלוונטי כלל לעניין); זאת בשם ההבאה הישירה והבלתי-מתווכת של השטח, של המציאות האותנטית, האמיתית.

דבריה הבוטים של רגב, הקיצוניים אפילו ביחס לשיח הנהוג בצדדי הפוליטיקה הישראלית, מוצגים יותר כהשתלחות והתרסה בפני התקשורת ונסיונות הנפל שלה להעביר את זהותה ומהותה הבלתי-מזוקקת של רגב ("אני אומרת את מה שאני חושבת", "אני אשים לאנשים את האמת בפנים"), שבתורה מייצגת באופן ישיר את השכבות העממיות ("קיבלתי את המידע מועד השכונה"). הנרקיסיזם של רגב, אשר חוזרת באופן קבוע לדיבור בגוף ראשון כחלק מהטקטיקה העימותית שלה, נהפך, בשל ההקשר שלו, לקריאת תיגר בפני הגופים המתווכים בחברה הישראלית. מירי רגב נהפכת, בגופה ובאישיותה, לשופרו של העם, לפקידה הנושאת את דברם של ההמונים. רגב, מדוברת של צבא העם, של המנגנון הטכנוקרטי המשומן של אריאל שרון ודן חלוץ, נהפכה לדוברת העם עצמו, ודווקא בדרך זו היא כופה עליו אילמות.

במקום מסקנה – הערה דיאלקטית

החשיבה הציונות מעולם לא הוטרדה בשאלות של הכרה אזרחית (או כמעט באף שאלה מופשטת אחרת, לצורך העניין), על כל המוסדות הפוליטיים הכרוכים בכך. ההתנהלות שלה תמיד התקיימה תוך קידוש הקונקרטי, המעשי, הכלכלי והצבאי, ולא ביחס לרצונו האוטונומי של פרט או קבוצה כזו או אחרת, כפי שרצון כזה יכול לבוא לידי ביטוי במערכת שוויונית והוגנת. הציונות תמיד נטתה לאקטיביזם על חשבון הקשבה, לטיפול על חשבון השתתפות. הפוליטיקה הישראלית של ימינו אינה יוצאת דופן ביחס למגמה זו: מתכנית ההתנתקות ועד לועדת טרכטנברג, וכך גם במלחמות השונות, הנטייה של המערכת הפוליטית היא לפתרון בעיות באמצעות מומחיות טכנית, העברות תקציביות כאלה ואחרות ופריסת כוחות מג"ב.

על רקע סוג כזה של פוליטיקה, המתיימרת לפתור כל קונפליקט באמצעות התיווך של מוסדות כגון הכלכלה או הבטחון, אין פלא כי צצים קולות המתריסים כנגדה, המבקשים את הקרבה האינטימית והישירה שמחוסלת בפוליטיקה הטכנית, את הקשר הישיר עם השלטון, לא באמצעות צילומי יח"צ ועתירות לבג"צ. התרסה זו באה לידי ביטוי בתנועות המחאה השונות של השנים האחרונות, אשר כולן שמו להן למטרה לייצג את השטח, העם או ההמונים אל מול השיטה הרקובה, האליטות, הבוגדים/מתווכים של החברה האזרחית. עם זאת, התרסה זו יכלה אלא להסתפח אל תוך הפוליטיקה הטכנית: מהלך שמגולם בדמותה של מירי רגב, על המטמורפוזה שעברה. דבר לא מסכן פחות את השיטה מאשר הקריאה לאותנטיות, לשיח ישיר ובלתי מתווך, שהיא מחלקה טיפולית וותיקה במיוחד בבית החולים הציוני; ככלות הכל, מה ישיר ואותנטי יותר ממש"קית ת"ש? או מנער גבעות? או מטור של יאיר לפיד? ככל שנפרשות בפנינו ההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות השונות בישראל, חוזרת ועולה העובדה כי כל מאבק פוליטי הוא ביסודו מאבק הנסוב אודות עיצוב התיווך הפוליטי, ולא אודת עקיפתו או ביטולו.

*

 דימויים: ז'ן ז'ק רוסו ושלושה ציורים של דייגו ריברה.


זה העולם

20 בדצמבר 2010
יעקב דוד פישר

בפוסט זה ארצה לעשות משהו בלתי רגיל ביחס לאתר הזה. ארצה להציג גישת ניתוח שתקושר לימין, אך בניגוד למסורת הימנית תנסה לומר משהו לכולם, שמאלנים וימניים גם יחד. אני ארצה לטעון כי הבסיס לקסנופוביה המתפתחת בישראל קשורה לשאלות יסוד לא פתורות שהמנהיגות של ישראל כושלת מלענות עליהם באופן רחב. לשאלות אלו יש השלכה מיידית על המציאות הקיימת ובלי התמודדות ישירה עם שאלות אלו לא ניתן להתקדם קדימה לעבר הרגעת המציאות.

את הבעיה של ישראל ניתן להגדיר באופן כוללני ככישלון של הפיתרון האוטופי ההרצלייני, כפי שמכנה זאת אברהם הרצברג, לבעיית היהודים. לפי הרצל, את בעיית אי הכרתם של אומות אירופה ביהודי, האזרח הפרטי, ניתן לפתור על ידי הכרה בין לאומית בקולקטיב היהודי כגורם אוטונומי. כלומר חוסר ההכרה ביהודי באופן פרטי יפוצה על ידי הכרה בקולקטיב היהודי הלאומי שבכך ישחרר את אומות אירופה מתסביך האנטישמיות הקלאסית. אני לא אכנס כאן לסבך של השאלות הקולוניאליות הציונות, אם הן מוצדקות או לא, אך ב1947 נראה היה שחזונו האוטופי של הרצל מוגשם. החלטת החלוקה של האו"ם הכירה באופן בין לאומי בזכות קיומה האוטונומי של מדינה יהודית המייצגת את הקולקטיב היהודי. פרוץ המלחמה רק אישש את העובדה הזאת, שכן אם אומות עושות מלחמות, מלחמות גם עושות אומות, וכך הקולקטיב היהודי נלחם על זכות הגדרתו העצמית למול הקולקטיב הערבי למען יצירת אוטונומיה יהודית מלאה בדמות המדינה היהודית.

הרצל בסואץ

תהליך זה התרחש יחד עם תהליך של הפרדה אתנית בין שתי הקבוצות. עם זאת הפרדה אתנית זו לא נראתה נוגדת את עצם יצירת האוטונומיה היהודית. להיפך, אם כבר, היא ביטאה את הצד האפל, ואפשר לומר ההכרחי של יצירת האוטונומיה היהודית המעוגנת ברעיון זכות ההגדרה העצמית. שכן אם יש צד אפל ברעיון זכות ההגדרה העצמית הוא בדיוק העובדה שכדי להגשים אותו הוא נדרש להפרדה אתנית ברורה. וכתוצאה מכך הופרדו במהלך המאה העשרים עמים רבים באירופה, המזרח התיכון, אסיה הדרומית ועוד, לרוב בכוח הזרוע. הפרדה זו אמנם לא הייתה מוסרית במיוחד, אך כיון, שבתקופה המודרנית בעקבות הובס, הצדק נתפס כעניין של המדינה, שהיא בתורה נתפסה כעניין של הקולקטיב המגדיר אותה, הרי שהמוסריות הפגומה של תהליך ההפרדה האתנית נתפסה כמוצדקת לאור אי קיומה של המדינה היוצרת את החוק, ולפיכך את הצדק. תהליך ההפרדה האתני הרי הוא כאותו מצב מלחמה הובסיאני, שבו אין חוק, ושרק מתוכו מוקמת מדינה היוצרת את החוק ולפיכך את הצדק. כתוצאה מכך נתפס התהליך בעולם כולו כרע, אך הכרחי, שבסופו תתייצב האנושות שוב על בסיס יציב יותר ונכון יותר.

זה לא קרה לציונות. החלטה על זכות השיבה ביטלה למעשה את האוטונומיה היהודית המתגלמת בתהליך ההפרדה האתני של הנכבה, והחזירה את הציונות לנקודת ההתחלה של אי הכרה בזכות קיומו הקולקטיבי של העם היהודי. חזונו האוטופי של הרצל נכשל, ושוב היה צריך לנסות לכונן אותו כדי להבטיח את קיומו הלגיטימי של העם היהודי בין האומות. ב1993 הצליח פוליטיקאי ודיפלומט ישראלי להאמין כי הוא הצליח לפתור את הבעיה. הצלחת ישראל מאז הקמתה למרות המציאות המדכדכת סביבה שכנעה לדעתו את הערבים כי היא איננה ניתנת לתבוסה וכי במצב הזה ניתן ועדיף להתפשר עם ישראל. לפי אמונתו הוא הצליח להגיע להסכמה עם מנהיג קבוצה פוליטית בקרב הפלסטינאים שלפיו בתמורה למדינה בגבולות הקו הירוק יודיעו הפלסטינאים על ויתורם על זכות השיבה ובתמורה יבטל העולם את זכות השיבה. זה היה הבסיס להסכמי אוסלו. זה היה גם הבסיס לאמונתו של אותו פוליטיקאי כי בכך הוא השלים את הפרויקט ההרצלייני של השגת הכרה בין לאומית בזכות הקיום האוטונומית של העם היהודי בארץ ישראל. אותו פוליטיקאי היה יוסף ביילין, שבניגוד לאמונות של קבוצות דוגמת "זו ארצנו" היה כנראה הפוליטיקאי ההרצלייני ביותר של ישראל בשנים האחרונות. למרבה הצער הסתבר שהשמחה מוקדמת. אירועי קמפ- דיוויד הוכיחו שמנהיג הקבוצה הפוליטית של אותם פלסטינאים שאיתו ניהל ביילין את המשא ומתן הטעה את ביילין ולמעשה לא התכוון לוותר על זכות השיבה. הפוליטיקאי שלכאורה חשף את זה, אהוד ברק, לא רווה מכך הרבה נחת. אירועי הדמים שפרצו, והכעס בקרב השמאל על קריסת האוטופיה, הביאו לנפילתו, ולעליית הימין.

עם זאת גם במצב המסובך הזה נראה היה שניתן להשיג פיתרון. המנוף הישראלי ללחץ על הערבים היה ההתנחלויות. ההתנחלויות לכאורה הצביעו על כך שהיכולת של הערבים להשיג טריטוריה שלמה ואוטונומית מוגבלת וכי כדי להביא לפינוי התנחלויות הם יצטרכו לשלם במטבע קשה של זכות השיבה. קריסת גבולות החלוקה של 1947 השאירו את שאלת הגבולות פתוחה, וכך אפשרו למדינת ישראל להמשיך ליישב יהודים בשטחי ארץ ישראל ולאיים בכך על הנוכחות הערבית בפלסטינה. כאן התערבה הפורטנה או יד ההשגחה האלוהית או הצייטגייסט (כל אחד והביטוי המועדף עליו) ושוב טרפה את הקלפים. שרון החליט לפנות התנחלויות וכך הפך את מנוף הלחץ הזה של ההנהגה הישראלית לבלוף. פינוי ההתנחלויות של שרון ביטא הכרה ישראלית בקו הירוק כקו הגבול שלה וכך הרס את מנוף הלחץ היעיל הזה שהיה לממשלת ישראל.

מכאן ואילך היכולת הישראלית ללחוץ על הפלסטינאים לוותר על זכות השיבה וכך להביא לביטולה במסורת של אוסלו התפוגגה, וישראל נכנסה לסחרור. מצד אחד המשך ההתנחלויות נתפס כפגיעה בחוק הבין לאומי. אם ישראל מכירה בקו הירוק כגבולה מדוע היא ממשיכה לבנות מעבר לו? מצד שני עצם התביעה לביטולה של זכות השיבה כתנאי להקמת מדינת פלסטינאית וכך לסיום הסכסוך נתפס כמיותר שהרי ממילא מדינת ישראל מכירה במדינה פלסטינאית. מבחינת הפלסטינאים אם כן אין שום סיבה לוותר. מה שנשאר זו מתקפה בין לאומית על ישראל כמדינה פורעת חוק הפוגעת בחוק הבין לאומי בבניית ההתנחלויות בגדה, בזכות הפלסטינאים להגדרה עצמית, ובזכות השיבה הפלסטינאית לשטחי מדינת ישראל. מתקפה פרועה זו שנוצרה הישר ממדיניות ההתנתקות של שרון הביאה, לפיכך, בניגוד לתחזיות של השמאל לבידודה הגובר של ישראל ולערעור על זכות קיומה. את התוצאות בדמות קסנופוביה גוברת מכירים כולם.

יורשיו של הרצל

מה מדינת ישראל צריכה לעשות למול זה. דבר ראשון להכיר, שזה לא הפלסטינאים. זה העולם. העולם הוא הגורם שאיננו מכיר במדינה היהודית (ובאופן עקיף גם לא מכיר בזכות קיומה של מדינה פלסטינאית). זאת הנקודה הכול כך כואבת בסיפור. אין הכרה בין לאומית בעם היהודי כגורם אוטונומי באופן קולקטיבי. כנגד זה מנסים לעקוף את הבעיה דרך ניסיונות של "זוכרות" וכל מיני גופים שכאלה, שמקווים במסורת הנוצרית שאם הם רק יביעו חרטה ויכירו בזכות השיבה באופן סמלי יסלחו להם וישחררו אותם מהצרה הזו של 'זכות השיבה' (אינני מאמין שאותם גופים מכירים בזכות השיבה באופן פרקטי; ואולי אני טועה). בפועל כמובן זה לא יקרה. אך לא בגלל הפלסטינאים, אלא בגלל שהעולם לא מכיר באוטונומיה היהודית. זה הטרגדיה האמיתית של כל מי שהאמין בפתרון ההרצלייני לבעיית היהודים. בכך אנחנו הולכים בעקבותיו של הרצל שגם הוא הכיר בכישלון האמנציפציה לתת הכרה לפרט היהודי מצד הגויים אך במקום שהרצל הכיר בכישלון האמנציפציה לפרטים אנחנו מכירים בכישלון האמנציפציה לקולקטיב היהודי. הקהילייה הבין לאומית לא נותנת הכרה למדינה היהודית האוטונומית ולתהליך ההיפרדות האתנית הקשור אליה. התקווה ההרצליינית נכזבה. מה ניתן לעשות מכאן ואילך בזאת אפשר לדון, אפשר לנסות לחזור למציאות שקדמה לאוסלו ולסגת מהשטחים, תוך כפירה 'בזכות השיבה', ואפשר אולי ברוח ההצעות של הימין, והשמאל הקיצוני, לספח את יהודה ושמרון ולתת אזרחות ישראלית לכלל התושבים. מה שלא ניתן לעשות זה להמשיך לתלות את הבעיה של ישראל ברוחו של ביילין בפלסטינאים. הבעיה של ישראל, כמו הבעיה של היהודי הגלותי לפניו, איננה הפלסטינאים, אלא העולם. העולם הוא זה שאיננו נותן הכרה לקולקטיב היהודי ועם זה צריך לחיות.