Posts Tagged ‘הפרקליטות הצבאית’

תורת המלך, תורת הפרקליט

10 ביולי 2011

איתמר מן

1.

בספר "תורת המלך" מאת יצחק שפירא ויוסף אליצור, תוכלו למצוא דברים שבאמת קשה לקרוא. המחברים מורידים את "האויב", ובכלל את מי שאינו יהודי, למעמד תת-אנושי שערך חייו שואף לאפס. אי אפשר להימנע מהתחושה שמה שכותבים השניים משודר אלינו ישירות מעולם חשוך ופרימיטיבי. בין הדברים הללו תמצאו, בין היתר, את השאלה הבאה:

"אזרחים חיים בסמוך למפעל נשק או מחנה צבא של הרשעים, והפצצת המקום תפגע בהם. אם לא נפציץ את המקום – נסכן את נפשות אנשי המלכות שלנו."

והתשובה:

"אם האזרחים נשארים מרצונם וחוסמים בזה את הדרך לפגוע ברשעים – הם רודפים".

אבל נסו כעת להשוות את התשובה הזו לתשובה שמציע בכיר במחלקה לדין בינלאומי של הפרקליטות הצבאית, כפי שהוא מצוטט בכתבתם של יותם פלדמן ואורי בלאו (הארץ, 23.1.09):

"אותם אנשים שבאים לבית למרות שהיתה אזהרה, אותם אני לא צריך לספור בתוך הנזק לאזרחים, כי הם מגינים אנושיים וולונטריים. מבחינה משפטית אני לא צריך להתחשב בהם, אלה אנשים שמשתתפים בלחימה, אם יש מקרה שאנשים חוזרים לבית כדי להגן עליו."

מעל ומעבר לגלגולי העיניים הדי מעייפים בשם שלטון החוק, השאלה הדחופה יותר כעת היא מה הקשר בין המתת התינוקות המתוארת בספר, בין גלגלי העינויים וקרבנות האדם שמצויירים בין שורותיו, לבין פסקה מוכרת כל כך מהשיח המשפטי שבו אנו משוקעים כיום. במלים אחרות, במקום להגיב בטענה מעט מתחסדת בזכות שלטון החוק, פרשת תורת המלך נותנת הזדמנות נוספת לשאול מהו בעצם שלטון החוק – ובאופן ספיציפי יותר – על מה אנחנו מדברים בעצם כשאנו טוענים בזכותו של שלטון החוק בזמן ובמקום הזה, מבחינת היחס בין חוק לאלימות.

יצחק שפירא. תצלום: מתוך אתר "הקול היהודי"

2.

דווקא בגלל שהרבה מהדברים שכתובים בספר מטרידים כל כך, חקירתם של מפרסמי "תורת המלך" מעוררת שאלות קשות על חופש הביטוי. למיטב ידיעתי, היחידה שהתייחסה אליהם עד כה באופן רציני היא ציפי חוטובלי (זהירות .doc). הממרה השחוקה המיוחסת לוולטייר, "אני לא מסכים עם מה שאתה אומר, אבל אחרף נפשי להגן על זכותך להגיד את זה" נדחקה הצדה לא רק מליבם של יהודה וינשטיין ומשה לדור: גם באקדמיה וגם בארגוני זכויות האדם מחרישים מול חשדות נגד אנשים שגם אם מילותיהם מצחינות, קשה להאמין שדווקא הם אלו שיובילו ליותר אלימות ממה שיש ממילא.

אפשר להסביר את השתיקה הזו על רקע העובדה שחופש הביטוי כפי שהוגדר על ידי שופטים בישראל באמת לא ממש חזק בהגנה על ביטויי גזענות. פסק דינו של השופט מצא מ-1995 בעניינו של הרב עידו אלבה הוא העקרוני בעניין הזה, ואותו לומדים בשיעורי המבוא בפקולטה למשפטים. אלבה הורשע בהסתה לגזענות, לאחר שפרסם את "בירור הלכות הריגת גוי". בקונטרס נכתב כי האיסור "לא תרצח" אינו חל על יהודי שהורג מי שאינו יהודי, מסקנה שגם הספר החדש של שפירא ואליצור חוזר עליה. אלבה הוסיף תובנות בדיני מלחמה כשהכשיר הרג נשים וילדים בקרב, מתוך חשש שיסייעו לאוייב. גם הן מהדהדות בגרסה החדשה יותר. אך בכדי להרשיע את אלבה בהסתה לגזענות נזקק בית המשפט לא רק למסקנות הללו, אלא גם להקשר בו הושמעו: הכוונה להסית לגזענות לא נלמדה מהפרסום עצמו, אלא מכך שנעשה במערת המכפלה, חודשיים אחרי הטבח שביצע ברוך גולדשטיין.

אביחי מנדלבליט. תצלום: דובר צה"ל

2.

ההקשר שבו נשמעים הדברים כעת שונה לחלוטין מזה שיכלו שופטי שנות התשעים להכיר. המעטפת המילולית המסייעת ומחבקת פגיעה באזרחים עבתה ותפחה ופשטה בכל. אז מה ניתן ללמוד מההקשר הפעם? מה שמדהים יותר מכל במעצרי "תורת המלך" הוא הצביעות שבהם: משפטני הפרקליטות, שבכובעם כיועצים לצה"ל עושים כל מאמץ לאפשר לצבא "מרחב תמרון" תוך פגיעה באזרחים, רודפים כעת את בני-דמותם הרבנים שאומרים דברים דומים לשלהם – גם אם לא בשפה המכובסת של המשפט.

מאז ה-11 בספטמבר, ובמידה אינטסיבית אף יותר מאז דו"ח גולדסטון, הגיוס (וההתגייסות) של עורכי דין בארץ ובעולם למאמצים המלחמתיים של ישראל ושל בת בריתה העיקרית היא חסרת תקדים. כך למשל, בראיון לפלדמן ובלאו, הסביר זאת אל"מ (מיל') דניאל רייזנר בהקשר של מדיניות "החיסולים הממוקדים". "מה שעושים היום זה ריוויזיה של הדין הבינלאומי. ואם אתה עושה משהו מספיק זמן, אז העולם יקבל את זה. כל המשפט הבינלאומי בנוי על זה שמעשה שאסור היום הופך מותר, אם מספיק מדינות היו עושות אותו". האופן שבו יוון מנעה את הפלגתן של ספינות המשט בשבוע שעבר הוא דוגמה לרוויזיה שמתרחשת מול עינינו ממש, ובמהירות מפתיעה הראויה להתפעלות.

אך הכתיבה שמעודדת פגיעה בחפים מפשע אינה מוגבלת לעורכי הדין של הצבא בלבד. כך למשל, בכנס באפריל האחרון פתחה את דבריה פרופ' גבריאלה בלום, ישראלית המלמדת משפטים בהארווארד, ואמרה כי דיני המלחמה כפי שאנו מכירים אותם חוברו על ידי "חבורה קוסמופוליטית", שחלמה בטעות שאכפת לנו בדיוק באותה מידה מכל באי העולם באשר הם. הצרה, הסבירה בלום, היא שהתפיסות הללו אינן נותנות ביטוי לאינטואיציות מוסריות הבסיסיות שלנו: אכפת לנו הרבה יותר כשמישהו "משלנו" נפגע. במאמר שהציגה, הציעה כיצד יש לבצע רפורמה בדיני המלחמה כך שיהלמו בצורה טובה יותר הבחנה אינטואיטיבית זו. המסר – אותו ניסח כבר לפניה אסא כשר – הוא שיש ליצור כללים שייתנו משקל פחות לפגיעה באויב על מנת למנוע מחיילנו כל סכנה.

אכן, פייפר מעניין, טענות פרובוקטיביות, ואפשר גם להעריך את העובדה שהוא גרם לחלק מהקהל (ובו אני) לנוע באי-נחת בכיסא. אני לא בטוח שהקביעות התיאורטיות של בלום ממש משכנעות, אך זו בכלל לא הנקודה. כשמשפטנית מובילה בוגרת צה"ל משמיעה דברים כאלו באולמות ייל – בנוכחותם של עמיתים במדי הצבא האמריקאי – דבריה אינם נופלים על אזניים ערלות. האנשים האלו לא מסתפקים בתיאוריה (ואולי גם לא ממש מתעניינים בה), אלא באים לשאוב רעיונות פרקטיים. יש להניח אפוא שמחשבותיה של בלום מוצאות את דרכן – הישירה או העקיפה – לשולחן הדיונים שמסביבו יושבים לפני הפצצה באפגינסטן. כמה אזרחים יומתו? כל שאלה במסגרת דיון תיאוריטי בהצדקות ובתכליות של דיני המלחמה מחווירה אל מול שאלת ההשפעה שיש לדיון הזה בתוך ההקשר שבו הוא נמצא – או במלים אחרות – אל מול המחיר שהוא גובה בנפש. אז עכשיו דמיינו מה עושה כאן הקביעה התיאורטית שצריך דיני מלחמה לא-קוסמופוליטיים, ממש כפי שהתעניינו השופטים של אלבה מדוע התנוססו דברי הרב במערת המכפלה דווקא.

3.

לעתים רחוקות בלבד נכשלים עורכי הדין והיועצים המשפטיים בשירות הכוח בשימוש באוצר מלים גזעני, בטח שלא בצורה הערומה כל כך בו ניתן למצוא אותו ב"תורת המלך". במובן זה כנראה אין בדבריהם עבירה פלילית לפי ספר החוקים הישראלי (לפחות לא הסתה לגזענות). המלים שנבחרות ביצהר מכוערות וגסות מאלו שנבחרות בקריה (גם אם לפעמים הן כנות יותר), ואלו מתעדנות פעם נוספת במעופן אל אולמות הרווארד, לפני שהן נוחתות על שולחן המפקדה האמריקאית בקאבול.

שפירא ואליצור מתערבים ישירות בשאלות המרכזיות של דיני המלחמה כפי שהתנסחו מאז 11.9 בין ירושלים לוושינגטון: ב"תורת המלך" תמצאו לא רק דיון בהבחנה (הנמצאת כעת תחת איום מתמיד) בין אזרחים ללוחמים, אלא גם שאלות של פרופוציונאליות, ו"נזק אגבי" שמנוסחות ממש כמו בשיח "המלחמה בטרור". ייתכן שהדימיון הרב בין שתי תפיסות-העולם המשפטיות (זו של המשפט הבינלאומי נוסח דבל"א וזו של ההלכה נוסח "תורת המלך") הוא עניין של השפעה תרבותית או חלחול מתחום המשפט הבינלאומי אל תוך עולמם של הפוסקים הרבניים. אך ייתכן גם שמדובר ביותר מזה; ששפירא ואליצור מחקים במכוון את השיח של חכמי המשפט הבינלאומי, מתוך מטרה להידמות לו אך גם לייצר הבדלים שיחשפו את האמת שמתחת לפני השטח. לפי קריאה זו, הרבנים הבינו היטב את מקומם ביחס לשלטון הישראלי. חתרנותם מתבטאת באופן שבו הם יוצרים לעורך הדין הצבאי את הכפיל המזעזע שלו, אותו הוא ייראה במקרה בהשתקפותו בחלון, בנסיעה ברכבת מבאר שבע לתל-אביב. בדרכו חזרה מן ההרצאה שנתן בפני משלחת של תגלית באוניברסיטת בן-גוריון, תתקוף אותו תחושת הזרות של מבט מקרי במראה.

4.

משום כך גם אין הבדל עקרוני בין השימוש שעושים שפירא ואליצור במשפט הבינלאומי, לבין השימוש שעשה בו גדעון ספירו בטור שפרסם בגדה השמאלית, בגינו גם הוא נחקר לאחרונה. ספירו כתב:

"כמעט כל מתנחל נושא עימו נשק, לעיתים הוא במדים לעיתים לא, ולכן הפגיעה בהם אינה זהה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית בלתי לוחמת. לא כך לגבי נשים, ילדים וזקנים. גם אם הם מתגוררים בהתנחלויות הם אינם כוח לוחם ולכן יש למנוע ולגנות כל פגיעה בהם על ידי מי שנאבק בכיבוש באמצעים חמושים."

במבט ראשון, מה שמטריד בדבריו של ספירו הוא שגלומה בהם קבלה מלאה של הפרדיגמה ההגמונית של המשפט הבינלאומי, זו שלפיה ההבחנה בין אזרחים ללוחמים כבר איננה קשיחה. ניתן להגמישה, בפרגמטיזם שמאפיין את ידידנו מהרכבת. אבל האמת היא שכל ניסיון לייצר הבחנה קשיחה היא בבחינת קרב מאסף, וממילא זה פחות חשוב אם ספירו "צודק" בפרשנותו את הדין הבינלאומי הקיים או לא. כמו שרייזנר יודע היטב, זה גם פחות חשוב גם אם צה"ל צודק בפרשנויותיו – או אפילו אם שפירא ואליצור הם שמשקפים בעצם בדרך נאמנה כלשהי את האמת לא רק של ההלכה אלא גם באופן מוזר של המשפט הבינלאומי פרי המלחמה-בטרור-המאוחרת. בכל המקרים הללו השיח ההגמוני של דיני המלחמה מבקש מונופול שלם על עולם המושגים המלחמתי. בלית ברירה, הוא חולק מונופול זה עם כמה ארגונים בינלאומיים פציפיסטיים כדוגמת הצלב האדום, מנסחי אמנות ז'נבה, שכל מטרתם היתה להפחית את האלימות במלחמה. אבל כשרומז מישהו מחוץ להגמוניה את מה שפרקליטי הצבא ומגיניו באקדמיה יודעים ואומרים מעל כל במה אפשרית – שמתוקף דיני המלחמה אפשר גם להרחיב את תחום האלימות ולא רק לצמצמה – או אז נתפס אותו אדם כנוגס במונופול ההגמוני, והתוצאה היא שנשלחים אליו שוטרים.

5.

באיסור ההסתה לגזענות ביכר המשפט הישראלי את מבחן הכוונה על פני מבחן הפגיעה בחפים מפשע. אך אם מטרת ההגבלה על חופש הביטוי היא להגן על בני אדם, נדמה לי שככל שהמלים נקיות יותר, כך בימינו גדלה הודאות שיגבו קרבנות מיותרים. דיני המלחמה החילוניים מסוכנים כיום הרבה יותר מהדינים הדתיים המקבילים להם, והעובדה שהפוסקים החילונים יצאו עכשיו למסע ציד כנגד עמיתיהם חובשי הכיפה, רק מלמדת עד כמה הם חסרי אונים ומבועתים מבבואת עצמם, כפי שהיא נשקפת בדברים שכותבים האחרונים. במובן זה, הרבנים מישיבת עוד יוסף חי הם באמת רק שעירים לעזאזל.