Posts Tagged ‘הפגנות’

מ-זו-ע-ז-עים

5 באוקטובר 2011

יסמין הלוי

טוב, הסיפור כבר מוכר. בראש השנה יצאו פעילים שמאלנים להזדהות עם יאסין אלריפאעי הנאבק לאחוז באדמתו שבענאתה ולחזק אותו. בבוקר היה קצת בלגן, בערב חזרו הפעילים להפגנת כוח ואכלו אותה בגדול: המתנחלים מענתות יצאו עליהם ופוצצו אותם במכות. היו שם שוטרים שלא עשו כלום, ואם כבר הם נראו די מבסוטים מכל ההתרחשות.

ועכשיו כולם נורא מזועזעים.

נגד הזעזוע שמתלווה למעורבות באלימות עצמה, ואחת היא אם היא מגיעה משוטרים, חיילים או אזרחים, אין מה לעשות: זה משהו פיזי, אורגני ממש. האלימות מתנפלת פתאום, כמו גל. אף אחד לא מבין מה בדיוק קורה, איך זה התחיל, וכולם רצים, צועקים, כל אחד מנסה להציל את עצמו ואולי לעזור למי שלידו. אפילו רגעים אחר כך כבר קשה לשחזר מה בדיוק היה שם. רק הרגליים עוד רועדות, הברכיים פקות, האלימות מפעפעת בכל הגוף ותחושת הלכלוך לא מרפה.

הזעזוע הרעיוני, לעומת זאת, הוא זעזוע מדרגה שנייה. ובלי להיתמם, ובלי להצטדקן (הדבר השנוא עלי בתבל) – אני לא כל כך מבינה אותו.

בשנת 2000, שבועות ספורים אחרי שהתחילה האינתיפאדה השנייה, עמדתי יחד עם קומץ פעילי תעאיוש המתהווה, יהודים וערבים, ביום שישי בבוקר בגינת שינקין וגייסנו תרומות לתושבי הגדה הנצורים, כהצהרה פוליטית שמצור והרעבה הם לא הדרך. ספגנו קללות וצעקות כרגיל, אבל גם גייסנו כסף. כמה אנשים אף הגנו על זכותנו לעמוד שם מול עוברי אורח אלימים, הגם שלא הסכימו איתנו.

כעבור שבוע-שבועיים חזרנו על הפעולה, הפעם ברחוב בזל. מקץ דקות אחדות יצאה אלינו קשישה אשכנזייה שברירית ועדינה למראה, בעלת חנות סמוכה, פתחה עלינו פה שלא היה מבייש שום בריון וקראה לפיקוח העירוני. בינתיים באו שני צעירים, הודיעו שהם הולכים לשתות משהו בבית הקפה הסמוך, ואם אנחנו עדיין שם כשהם יוצאים הם מפרקים לנו את הסטנד. הימים ימי ברק, ליברמן עדיין לא השתלט אז על נוף חיינו, ויושבי בזל ביום שישי, הַיי-גלוס, שיער משוח-מתוח לאחור, הרבה בלונד, ארבע על ארבע, מרלבורו לייט, טלפונים ניידים, ג'ינס מעצבים וכל השפיל באו והודיעו לנו שכל ילד ערבי שמיידה אבן על חייל צריך לירות לו כדור בין העיניים.

קבוצת אוסטרלופיתקוס (רובוסטוס) נלמים בהומו (הביליס), לפני כשני מיליון שנה. איור מתוך "האדם הקדמון", סדרת טיימלייף

לבסוף הם גמרו לשתות את הברד לימונענע שלהם, ומשראו שאנחנו עדיין שם קיימו את הבטחתם: בלי להשתהות הם שברו, העיפו והשחיתו. יושבי הקפה שממול נעמדו כולם על רגליהם לאור המחזה, מחאו כפיים והריעו: "סוף סוף גבר אחד!". מי צריך את הרשויות כשהאזרחים מוכנים לעשות בשבילם את העבודה?

קרצפתי את עצמי בהרבה מים וסבון באותו יום, אבל הבחילה לא עברה עד הבוקר.

הרבה מים התייקרו והופרטו מאז. אמנם אנחנו מעטים, אבל ממקום מושבי הנידח מול האינטרנט אני מסתכלת בהשתאות על הפעילות השוקקת הממלאה את הארץ: המוני צעירים שלא הכרתי הצטרפו בשנים האחרונות אל תנועות המחאה (הפוליטיות נגד הכיבוש) וההתנגדות, ועושה רושם שכולם מבינים טוב מאוד איפה הם חיים: כולם מלאים קיתונות של מררה על הציונות, מנוכרים לגמרי לממסד, לאתוס הלאומני ולבליל הדוחה של דת, פופוליזם, מיליטריזם וגזענות שממלא את חיינו, ועסוקים מבוקר עד ערב בניסיונות לשכנע את כולם שהכל אותו דבר: שאין באמת הבדל בין המתנחלים למדינה, בין המדינה לצבא ובין המשטרה לבתי המשפט. במחאת הקיץ התחדד היטב גם הקשר הכלכלי שמחזיק יפה כל כך את המבנה הזה.

ועתה, בעודם באים באומץ רב ומתוך מודעות ראויה להערכה לעצור בגופם עוד טרנספר קטן, עוד ייהוד, עוד ניצחון של כוחות האופל, ואחרי כעשר שנים של דה-לגיטימציה פרועה שלנו ושל האזרחים הערבים ושל הפלסטינים, בהשתתפותה הפעילה והצוהלת של התקשורת, הם למדו לפתע על גופם את כל מה שהם יודעים כל כך יפה כבר שנים: השוטרים לא נקפו אצבע. אם כבר, הם סייעו לתוקפים.

עד כאן טוב ויפה; כלומר קשה, כואב, מתסכל ומגעיל. אבל מאין ההפתעה? (ויש להזכיר כי פעילות יהודית-ערבית מחסנת קצת מפני ההפתעה הזאת; הרי אנחנו יודעים טוב מאוד שערבים, גם אזרחים, זוכים ליחס הזה כעניין שבשגרה.) הפעילים שנכחו במקום כותבים בכל מקום כצד התחננו לשוטרים שיצילו אותם, שיגנו עליהם, ש"ימלאו את תפקידם". אבל הרי זהו תפקידם: לשמור על המדינה, על האינטרסים שלה, בלאום ובקרקע. בסרטונים שהופצו נשמעים הקולות של המפגינים המנסים לפנות אל התוקפים בשאריות ההיגיון, בטון מעין-סחבקי: אל תיגע בו, היי היי, מה אתה עושה? אך ללא הועיל: אדוני הארץ, שלמרות יתרונם הברור הרגישו כנראה את האדמה הגזולה רועדת להם מתחת לרגליים, באו להראות להם מי הבוס, ולזיין אותם, ובעיקר אותן, בלי סנטימנטים. ולא רק הפעילים שהיו שם המומים ונדהמים כל כך. שוב נשמעים הדיבורים הרגילים על דמוקרטיה, ואיך הם מעזים, ואיזה ברברים, והפייסבוק עולה על גדותיו, והבלוגספירה גועשת.

ובכן, מה שעומד לדעתי מאחורי תחושת הבגידה וההלם, ההפתעה וההתקוממות, וגם מאחורי הטון הסחבקי וההגיוני, הוא הפרת הכלל העליון: "כולנו יהודים". "אחרי הכל, כולנו יהודים". למרות הניכור, האנטי-ציונות, הלוחמנות, הראייה המפוכחת, הקישורים הנכונים. האמונה המוחלטת שבאמת, יהודים לא ייגעו בנו. שזה לא יגיע למכות או לירי. והאמונה הזאת קיימת אפילו אצל כמה מהאנרכיסטים הכי רדיקלים, שלא פעם נשמעו צועקים ליד הגדר "אל תירו, אנחנו ישראלים", או משהו כזה. שיש איזו ערבות הדדית שהבסיס שלה אתני, ושלובשי מדים לא יעזו להתנהג כלפינו בהפקרות, שהם לא יפגעו בנו. הרי כמעט כולם גם לבשו את המדים האלה באיזשהו שלב בחייהם, וכמעט לאף אחד לא אכפת לשבת ליד כל הנשק הזה, שכדרך אגב נדחף לך לפעמים כמעט לגרון, באוטובוס או ברכבת, ואפילו במוסדות חינוך. כשיהודים מחזיקים בו, אף אחד בכלל לא חושב שנשק זה דבר מסוכן.

אז ברוכים הבאים לעולם של ההתנגדות שיש בצידה מחיר: בדרום אמריקה, בדרום אפריקה ואפילו בגרמניית-הדם, ובעוד הרבה מקומות אחרים, מתנגדי משטר נענשו, עונו, נכלאו ואף הומתו. המשטר וכל זרועותיו שנאו אותם, והציבור, גם זה שתמך בהם, בדרך כלל שתק, כי רצה לשמור לעצמו ולילדים שלו על התחת.

אז לא, זה לא עוד פוסט בסדרה "הכה את השמאלנים החבוטים ממילא"; נהפוך הוא, זה ניסיון לחזק: להאיר כשל אחד ולומר שהגיע הזמן להתנער ממנו. להתנער מהאשליה שבאקלים פוליטי של הפרדות על גבי הפרדות, הסתה ושנאה מלמעלה ומלמטה, השייכות לקולקטיב היהודי מחסנת מפני משהו. אם אנחנו נלחמים באומץ וביושר במדינה, בציונות, בהתנחלות, בקולוניאליזם, בצבא, בכיבוש וברשע – בואו ניקח על זה אחריות. הרי כבר ראינו ש"העם" לא מטומטם: גם הם מבינים שאנחנו נגדם, נגד הפרנסה שלהם, האדמה שהם יושבים עליה וכל מה שהם מאמינים בו. ואם אנחנו מערערים על זכותם של לובשי מדים להפעיל את האלימות הממוסדת, בתוך הקו הירוק או מחוצה לו, בואו לא נישבע בשם הדמוקרטיה ושלטון החוק כאשר אנחנו הקורבן. הרי אנחנו יודעים כבר מזמן שזו לא דמוקרטיה, בטח לא בשטחים, אז בואו לא נבקש את חסדיהם ולא נצפה לרחמיהם כאשר חבריהם מכים אותנו.

פלוגות הפועל. במרכז: אבא חושי

הלוא אלה אויבינו האידיאולוגיים המובהקים, ואם לצטט מכלי שני את עזמי בשארה – זה מאבק, לא תה עם עוגיות. לגישה הזאת יכולה להיות השפעה אמיתית על הפעילות, על הזירה שבה היא מתנהלת (בשטחים או בשדרות רוטשילד, למשל), על מטרותיה (הפלסטינים, השלטון או הציבור, למשל) ועל הקוהרנטיות הפנימית שלה, ובוודאי על התחושה שלנו. מה שנקרא "המורל", ואין לזלזל בו. אז בואו נתכנן פעולות שפויות שאנחנו יכולים לנהל מההתחלה ועד הסוף ולא נסתכן בלי סיבה ובלי תכנון. בואו נבין אחת ולתמיד עם מי יש לנו עסק: עם עַם של כובשים ומנשלים, בפועל, שלחלקים ניכרים ממנו יש אינטרס ברור לשמור על השטחים והכיבוש, ושלצדם נצטרך לחיות גם אם הוא ייגמר פעם (וגם אז מן הסתם נמשיך להיאבק). וכך, גם אם נחזור הביתה מוכים וחבולים – זה הרי סיכון שלא תמיד אפשר לחזות מראש – לפחות לא נרגיש מושפלים ולא נבגדים, אלא נחוש גיבורים, נדע שעשינו משהו, ונהיה גאים בהצלחתנו להוציא את יריבינו משלוותם ולערער את בטחונם.

כִּי-אָבִיא רָעָה אֶל-אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת, שְׁנַת פְּקֻדָּתָם

2 באוקטובר 2011
אמיר עצמון
1. שוו בנפשכם.כפר ערבי. בכניסה קבוצה קטנה של כמה עשרות יהודים, המבקשים להכנס ולבקר בשטח הכפר, נענים בסירוב ומחליטים לחסום את כביש הגישה. מצטברים טורים ארוכים של מכוניות משני צידי השער. הרוחות מתלהטות, מתקבץ המון זועם מבני המקום, השער נפתח והם זורמים החוצה ומתחילים להכות את העומדים בשער. במקום, תודה לאל, יש לפחות ניידת מג"ב אחת ועוד בדרך. שוו בנפשכם, כיצד הדברים מתגלגלים מכאן? מה יעלה בגורל כל אחד מהצדדים? מה יעשו השוטרים?

2. הנעל השנייה.

בדקנו מייל. אחר צהריים ביום שישי. התלבטות אם לראות סרט גם עכשיו וגם בערב. במייל כתוב שמתארגנת הפגנה בתגובה על אלימות המתנחלים בענתות כלפי כמה פעילים ופלסטינים שנפגשו סמוך לשם. שלושה פצועים. מעצרים של התוקפים? פחחח. תופסים טרמפ לגבעה הצרפתית, מתחיל להיות קר. עולים על טרנזיט ונוסעים ענתא. רצינו להגיע למקום שבו התרחשה האלימות ולמחות כנגדה, להראות שעל דברים כאלה לא עוברים בשתיקה. השומר סירב לפתוח את השער. מישהו החליט לחסום את השער עד שיתנו לעבור. ירדנו ועמדנו על הכביש. לאט לאט התחילה התקהלות. אנשים בדרכם לארוחות שישי, גוררים ילדים וסירים מן המכונית התקועה, מסננים קללות בין השיניים, עוברים דרך חרך צר בשער. בהדרגה, כמה נשים וילדים ("שמאלנים", מילת הגנאי החדשה שלהם) צועקים, מופתעים. אחר כך, צעירים ומבוגרים, חלקם הגדול משתייכים לכוחות הביטחון בנסיבות פחות אזרחיות, תמירים ורחבים, מקללים, מנופפים ידיים, מאיימים. שוטרי מג"ב עומדים בפנים, ליד השער ומנסים לשמור על כובעיהם. לאט לאט, השער נפתח והנחיל זורם החוצה. מתחילות דחיפות, התנפלויות, חניקות. הנשים צועקות ומעודדות, הילדים זורקים אבנים. לאט לאט, אנו מבינים שצריך לסגת. חלק עוד נשארים להתווכח, למחות, לזעום – מתוך הנחה שגויה שאלימות תופנה רק כלפי מי שאלים, שאפשר פשוט לדבר. אנשים הוטלו לרצפה, אבדו נעליים, ישבו בפנים מדממות או דומעות, באף שבור, נמלטו אחורה, עד קו המכוניות החונות, ואז שוב. השוטרים מנסים ברישול להפריד, להרגיע, להם לא נשקפת סכנת חיים. היא אבדה את אחת הנעליים שלה בדחיפוֹת, ניסיתי למצוא אותה בין הגופים המתגוששים, בין הרגליים המתרוצצות על הכביש. מי שנכנס לשם, לא יודע כיצד יצא. הפחד היה האוויר, וגם הבוז, העובדה שהם לא סופרים אותנו, ששום דבר לא עוצר אותם מלפוצץ אותנו במכות.

3. The Wrong Side of A Lynch Mob

ואז התחילה האימה ממש. נסוגנו עוד ועוד לאחור, חלק כבר פצועים, חבולים, מצלמות נשברו (זו נעשתה טקטיקה נפוצה ככל הנראה – לא להשאיר עדויות), אבל להם זה לא ממש שינה. הם המשיכו לצאת, לרדוף אחרינו, לצעוק שאיש לא יזיז אותם מביתם. היו חסרים רק הקלשונים והלפידים.

הם החלו לצעוק, לשיר, כמו קהל כדורגל, כמו כת, "כאן לא פלסטין". לצאת בעקבותינו, למחות אותנו, שביקשנו למחות. היה ברור, הם ביקשו דם. אנחנו נסוגנו לאורך הכביש המוביל לכניסה לישוב, עברנו עוד ועוד ציוני דרך – הנה המכוניות החונות שלנו, הנה, עד כאן מאירים הפנסים (לא, אל תכנסו לחושך, אל תרדו מהכביש), ועוד, שומעים אותם זועקים כמה מטרים מאחורינו (לא עצרתי להביט). מכונית משטרה עוברת מולנו, אנו מתדפקים על חלונותיה (מעולם לא חשבתי שכל כך אשמח לראות שוטרים!), מתחננים על חיינו, אבל היא ממשיכה לנסוע בלי כל התייחסות. המשכנו עד הצומת למטה, סופרים בתזזיתיות את מי שנמצא, את מי שאולי נשאר מאחור. עושים רשימות על גבי רשימות, מחברים שמות לפנים (אחר כך נגלה שמישהי נשארה מאחור, היא נשלחה לחדר המיון עם פנים פתוחות). כעבור כמה רגעים מגיעה ניידת. הקצין מודיע ברמקול לחבורה המוכה והרועדת בקור – "זהו שטח צבאי סגור, זו התקהלות לא חוקית, יש לכם רבע שעה לעזוב את המקום או שנאלץ לפנות אתכם".

4. שמשות שבורות

אחרי כמה דקות הגיע הטרנזיט ועלינו עליו. אחד החלונות שלו היה שבור וכל הכסאות הסמוכים אליו היו מכוסים זכוכיות. נסענו בחזרה לגבעה הצרפתית, דואגים להדק חגורות בטיחות לפני שעוברים במחסום (רק חסר שיעצרו אותנו על זה). המכוניות שנותרו מאחור (באחת מהן ישבה בחורה שקרעו את חולצתה), סבלו את נחת זרועם של אלה שלא הגיעו עד אלינו: שמשות מנופצות, צמיגים מנוקרים, על אחת אפילו חרטו מגן דוד. אני ול. הסכמנו שאין להם שום חוש אירוניה.

באיזשהו מקום זה היה יותר גרוע מהאלימות שהורגלנו אליה בהפגנות, ממשחקי-המג"ב הסטנדרטיים. היה משהו נוראי באנשים רגילים, בלי הטמטום והמרירות הכרוכים בעטיית מדים, בלי תפקיד או משימה או הוראה בלתי חוקית, ככה, פשוט, אדם מול אדם. "אני אבוא אליך הביתה ואהרוג אותך".

5. חלווה של מתנחלים

מהגבעה הצרפתית, שם התאספנו שוב, המשכנו ל"טרם" ליד הכניסה לעיר, כדי לתעד את הפציעות לקראת תביעה עתידית. (ניסיתי להעיר על כך שטרם זה שם מטופש, שהרי אם אתה שם, סימן שכבר מאוחר מדי). עמדנו בתור. כמה דקות אחר כך הגיע לשם גם אחד מתושבי ענתות, והסביר לסגל שצריכים להרוג אותנו בכלל. אבל הסגל היה ערבי ברובו, ומאוד מבין ותומך. חיכינו שם כשעה, עד שכולם יסיימו להיבדק ולקבל דוחות. בזמן ההמתנה התעודדנו בממתקים מהמכונה האוטומטית – חלווה "אחווה" ושוקולד תוצרת חוץ. אישה שהגיעה עם תינוקת לקבל טיפול יצאה מחדר הרופא ומלמלה "ערבי מסריח".

6. כיסוי חדשותי

ישנה תפיסה מובלעת-משהו בשמאל הרדיקלי שגובלת במרטיריות. המשחק הרי ידוע – אם יש נפגעים, יש תקשורת. לכן, ישנם כמה פעילים שששים להתעמת, ששים להעמיד את גופם בקו האש. ללא הועיל: בתקשורת נכתב כי "פעילי שמאל קיצוני מתעמתים עם תושבי ענתות". קיווינו שניתן יהיה לחלץ משהו מהמצלמות השבורות, שמישהו יוכל לדעת על מה שקרה לנו. אבל כאן אצלנו, מי בכלל רוצה לשמוע על חבורה של שמאלנים שהלכו והיכו קן צרעות, ונעקצו עד זוב דם? כאמור, המהפכה לא תשודר.

7. Les Comedians

יותר מכל זו הייתה תחושה של בחילה. בחילה שמסמנת כעס שהפך לחוסר אונים. באותם רגעים ספורים של הליכה-ריצה, מתחת לפנסים הכבויים של כביש הגישה, כמה צעדים לפני ההמון המשולהב, הזועק, מניף הדגלים, כשניידת המשטרה חולפת ליד וברור שאינה מתכוונת לעשות דבר – תחושה של זה הסוף, של לרוץ על נפשך, תחושה של נרדפות, במובנה העמוק, במובן של אין לאן לפנות, שאיש לא יגן עליך, איש לא יעצור אותם, שגופך הפקר לחושך, לבעיטות (אחת ספרה לנו אחר כך – היא נשארה להגן על המכונית שלה וכמה מתנחלים גררו אותה לשדה הסמוך והחלו לבעוט בה. שוטר שהגיע למקום עמד וצפה. כעבור רגע או שניים ביקש בנימוס שיפסיקו לבעוט. לבסוף שאל אם היא צריכה עזרה לקום). בחזרה אצלי בבית, שיר של שארל אזנבור נדבק לי בראש – בואו לראות את הליצנים, המוזיקאים, הקוסמים. אולי כאלה היינו נראים, לצופים בבית – לבושים מוזר, מצחיק, מזוהים בנקל (למעט מקרה אחד של פעיל גלוח ראש – כנראה שזה הסממן העיקרי – שלא ידעו אם הוא משלהם או לא), מבצעים את המופע שלהם שמסרוֹ שולי לעומת הבזות והגיחוך שהקהל נהנה לרחוש להם, וההתענגות על האלימות שאפשר להפנות כלפיהם. הרי לליצנים זה לא כואב.

אם דבר אחד התחדד אתמול זה היה שאין גבול, שאין כל בעיה עם לירוק על מישהו, להרביץ לו, לדחוף אותו, להכנס בו, לבוא אליו הביתה ולהראות לו מה זה – הכל רק בגלל שאנחנו שמאלנים. רוצה לומר, מזדיינים עם ערבים. רוצה לומר, בוגדים. רוצה לומר, לא יהודים, לא בני עמנו. אולי זה מה שהכעיס אותם כל כך, שאנחנו יהודים. לפי דרכם אנחנו עיוות, מוטציה, חילול-קודש בעצם קיומנו, השחתה של משהו נכון וצודק שאין מה לעשות עמה חוץ מלמחות את קיומה.

8. יום שישי, יום חג

הנשים עמדו וצעקו שאין לנו משפחות, שאין לנו חברים ובגלל זה אין לנו בושה לעמוד כאן בערב שישי, בראש השנה ולעשות את מה שאנחנו עושים. אני לא בטוח, אבל אני חושב שהם קצת פחדו מאתנו. קצת פחדו מאותו יקום מקביל שבו יפנו אותם. אבל הם היו אנשים שעבורם ההיאחזות בקרקע ההיא היא הכל, שבשבילם הבית הוא קדוש ומי שעומד בפתח ומפריע, ומשבש את המרחב הביתי, יש להשמידו מיד. "לא אכפת לי מה המחיר" צעק אחד מהם, "לא אכפת לי כמה צריכים למות כדי שאני אמשיך לשבת פה, זה המחיר שצריך לשלם". אנחנו הבאנו את הסכסוך לסף דלתם והם לא הססו, הם נהרו החוצה לנער אותנו מהם. איך זה שכולם כאלה מקררים, שאלה מישהי אחר כך, איך זה שלהרבה מהם היו אקדחים? התנחלות של שוטרים, מסתבר. לא פלא שהסתחבקו כל כך עם המג"בניקים, שאף אחד לא מיהר לעצור אותם. אחרת הציעה שאולי חלקם מתגעגע לאקשן של העבודה המשטרתית. אחד הוסיף שבטח עשינו להם את החג. לגוסטב דורה יש איור מופלא של גייסות המלאכים שסרחו נקראים לקרב, מתוך "גן העדן האבוד" של מילטון:

10. הנורא מכל.

הנורא מכל הוא שאנחנו עוד נראה את האנשים האלה. בבנק, ברחוב, באוטובוס. הם חלק מהחברה שלנו. אותם אנשים שלא מהססים לרגע לפני שהם מכים עד זוב דם מישהו שלא הרים עליהם יד. הולכים בינינו ובתוכם השנאה ובתוכם האלימות ובתוכם הזעם. אותם אנשים שעוברים ליד המצעד לשייח ג'ראח במרכז ירושלים ומקללים ומבטיחים להרוג אותנו. במגרש הביתי שלהם הם גם יקיימו. עמדתי בצד, ברחתי ככל שיכולתי מהמקומות שבהם הייתה האלימות. כל הזמן שקלתי בראשי אם לדבר איתם, לפנות אליהם. לומר משהו על החייתיות הזו שמתפרצת מהם – חתולות פרא המגנות על גוריהן (גורי גזל, גורי עליונות, גורי תקציבי עדיפות לאומית) – על כך שאדם המתנהג בכזו אלימות משחית בעיקר את עצמו. ויתרתי. לא משנה מה טענו כנגדם, הם האשימו אותנו בכך – אנחנו גנבנו את האדמות (ע"ע תל אביב), אנחנו הסטנו את הפלסטינאים כנגדם ("עד היום לא היו שום בעיות, אני חבר של ערבים, תמיד אני קונה אצלם"), אנחנו אחראים לאלימות ("תראו איזה אש הדלקתם!"). ועכשיו, לא משנה מה יקרה ברמה הפוליטית, אלה אנשים שהם חלק מהחברה שלנו. אולי אפילו אגיש להם קפה באחד הימים. אני לא חושב שאף אחד מהם היה מהסס לשרוף ספרים.

11. Pick Your Battles

שמעתי שהיו כמה אנשים באירוע אתמול שחשבו שהיה מוצלח, שצריך לעשות זאת שוב, לבוא כל יום שישי ולהפריע למנוחתם. לדעתי, אתמול היה כשלון חרוץ מכל בחינה שהיא – באנו למחות כנגד אלימות, לומר שמה שקרה בצהריים לא יכול לקרות שוב והנה זה קרה – פי כמה – יותר אלימות, יותר פצועים, יותר שנאה. היה לנו מעט מאוד לעשות שם (לשכנע? לכעוס? להאשים?) והיינו צריכים להסתלק הרבה יותר מהר. אם פעולות כאלה הם הטקטיקה שלנו כשמאל, אז כבר הפסדנו: זה לא היה קרב שיכולנו לנצח בו, אפילו לא לזכות בנקודות: לא היה טעם להגרר לאלימות או להיות קרבנות לאלימות, ממילא התקשורת תסלף, השוטרים ישקרו, איש לא ייענש ויש סיכוי טוב שהנה התנחלות שתהיה עוד יותר עצבנית ונוטה לתג-מחיר בזמן הקרוב. האם זה צודק למחות כנגד אלימות ונישול? ודאי! האם מחאה כזו מקדמת במשהו את סיום הכיבוש? לא במיוחד.

אם מה שהשמאל יודע לעשות זה לעמוד ולצעוק עד שכל שאר החברה הישראלית חושבת שהוא גיס חמישי, חסר סולידריות עמה, יפה נפש, חסר אמירה אמיתית ובעיקר סכנה לציבור – אז הוא כנראה לא לגמרי רוצה להביא שינוי אמיתי. אם חשוב לנו יותר להיות צודקים מאשר חכמים, אולי מוטב שנהיה צודקים במקום אחר, שחכמה פחות דרושה בו, שטפשות עולה בו פחות ביוקר. המלחמה שלנו היא על דמות החברה שאנחנו חיים בה ואם התרומה העיקרית שלנו היא "שמאל-המגאפון", אז פירוש הדבר שויתרנו מראש על אפיקי ההשפעה המרכזיים שעומדים לרשותנו. משמרות מחאה, מצעדים, הפגנות – אלה טובים תקשורתית על הנייר, אבל בפועל השיח כבר כל כך השתנה לרעתנו, שאנחנו נדחפים יותר ויותר למרטיריות כדי לנסות ולקבל דיווח אוהד. צר לי, אין כל ערך פוליטי או אחר ללחוות את האלימות של המתנחלים על בשרך. חוץ מזה, באופן אישי אני חושב שהשיח כל כך מוטה לרעתנו שאפשר לטאטא כל אלימות נגד שמאלנים מהתודעה הציבורית, גם רצח. כל פעולות המחאה הסטנדרטיות של השמאל, כמו גם פעולות סיוע וליווי לפלסטינים, מסיקים וכדומה, עוזרות ליצור סולידריות חיונית וחשובה עם הפלסטינים, אבל כאשר אלה הן הפעולות היחידות שלנו, הן יוצרות דימוי ציבורי של אנשים שאכפת להם יותר מה"אויב" מאשר מבני עמם. לדעתי, המלחמה שלנו היא על החברה הישראלית, יותר מכל דבר אחר. כי כל החלטה לסיים את הכיבוש או תיכפה עלינו מצד הקהילה הבינלאומית או תהיה תוצר של לחץ ציבורי. וגם כאשר יסתיים הכיבוש, תהיה עבודה מפרכת וארוכת-שנים של פיוס וניטרול משקעי האיבה והשנאה – וזו עבודה שצריך להתחיל בה מיד. אי אפשר להתעלם מכך, כדי לנצח במלחמה על החברה שלנו, אנחנו חייבים להיות חלק ממנה. העמדה הסרבנית, המתעקשת לעשות הכל מחוץ למערכת ובניגוד לתכתיביה, היא חשובה ביותר, אבל כל תנועה פוליטית המגבילה את עצמה לכך מאבדת את צינורות ההשפעה העיקריים שהם הרבה פעמים פנים-מערכתיים. ההחלטה (המודעת או שלא) של השמאל בשנים האחרונות להמנע באופן קטגורי מפעולות בתוך המערכת, היא אחראית במידה רבה לחוסר הרלוונטיות שלו ולהדרה שלו מהשיח ומעמדות הכוח. ברור שהמנגנונים כולם מסואבים, מושחתים-משחיתים ומפרכים – אבל הם חיוניים להצלחה של כל מאבק. השינוי לא יבוא מהתעקשות והתחפרות בצדק בתקווה שכולם סוף סוף יבינו.

אם יש דבר שלמדנו מאמש, זה שאנחנו צריכים להיות הרבה יותר זהירים ולחשוב היטב לפני פעולות כאלה: מה המטרה שלהן, מה המחיר שלהן, מה הן באמת מסוגלות להשיג? האם הכלים שעומדים לרשותנו בכלל יכולים להשיג זאת? מה אם מישהו היה נהרג? מה אם מתנחל חמום מוח היה יוצא והורג את הפלסטיני הבא שייתקל בו? האם זה מחיר הוגן? מחיר שאנחנו מוכנים לקחת עליו אחריות? לפי דעתי, זה מצריך חשיבה מעמיקה יותר ונכונות לוותר על דרכי פעולה ישנות שלא הניבו תוצאות.

שמאל שמחויב לשינוי אמיתי ולא רק למחאה (שכמעט תמיד נשארת על פני השטח) – חייב ראשית כל לרכוש מחדש את האמון של הציבור שלו. פירוש הדבר יותר פעולות למען שוויון וצדק בתוך הקו הירוק, בתוך החברה הישראלית, להפגין נוכחות במרחב הציבורי לא רק כאקדמאים ביקורתיים או מפגינים זועמים. אנחנו חייבים גם למקד את האנרגיה שלנו בתהליכי עומק: לרכוש שוב השפעה על החינוך, התקשורת, הכנסת, הצבא… זו עבודה מפרכת, אבל אין לה כל תחליף.

(הכותרת מטעם מערכת הבלוג)

יש תשוקה בעיר כבושה

8 באוגוסט 2010

 בשבוע שעבר, פירסמה נילי לנדסמן פוסט בבלוג המאבק בשייח ג'ראח, שנפתח במלים האלה:

ראיתי את עומר גולדמן מתהלכת בשדירות רוטשילד לפני שבוע בערך, עוצרת נשימה, במכנסיים קצרים וחולצת טריקו שחורה, עם הדפס “תשוחרר שיח ג’ראח”. השרוולים של החולצה נגזרו כך, שאפשר היה לראות מתחת חזיית תחרה שחורה. זה היה סטייטמנט מדוייק, שהראה כמה סקסי יכול להיראות האקטיביזם.

נדמה לי שהמטרה של הפתיחה הזאת היא לעורר פרובוקציה – ואכן היא הצליחה לעורר את זעמם של כמה מהמגיבים והמגיבות בבלוג. אפשר לטעון שטקסט כזה מציג את קונספט האקטיוויזם באור קצת מגוחך: קשה לפנות ברצינות לציבור ולהסביר שהמאבק בשייח ג'ראח מבוסס על סולידריות עם פלסטינים מפונים או נועד למנוע את טרפודו של הסדר שלום, ובד בבד לא להסתיר שאמת המידה שלך היא קו התחרה של אקטיוויסטית כזו או אחרת.

קשה, ובכל זאת אפשר. כי עם כל קלות הדעת התל אביבית שעולה מהפתיחה, הפוסט הזה עוסק למעשה בשאלה די חשובה: למה לא באים יותר אנשים לפעולות והפגנות של השמאל? הדגש כאן הוא לא על תודעה, אלא על פעולה; לא על השאלה למה אנשים לא מחזיקים בעמדות של השמאל, אלא למה הם לא יוצאים מהבית.

לאורך ההיסטוריה האנושית נעשו כל מיני ניסיונות לענות על השאלה הזאת, אבל בסופו של דבר נראה לי שהתשובה די פשוטה, לפחות לגבי תקופתנו: רוב האנשים לא הולכים להפגנות כי לא מתחשק להם.

ראיתי פעם מערכון של שי ודרור שבו שתי הנשים הבורגניות הסבירו אחת לשנייה למה הן לא מתנדבות בוויצ"ו. הראשונה אומרת: "באמת, הייתי נורא נורא רוצה, אבל פשוט אין לי זמן", והשנייה עונה לה: "הייתי נורא נורא רוצה, אבל פשוט אין לי חשק". התשובה השנייה די מוצלחת, ואני מודה שהיא נכונה במקרים רבים גם לגבי עצמי. הייתי בשנה האחרונה רק פעם אחת בבילעין, ופעמים בודדות בשייח ג'ראח. יש כל מיני סיבות שבגללן אני לא יכול ללכת להפגנות ביום שישי, אבל כנראה שהסיבה העיקרית היא שפשוט אין לי חשק. כשאני קם בבוקר, אין לי תשוקה לעלות להסעה ולנסוע לשם.

קוזמה פטרוב-וודקין, לרחוץ סוס אדום

אולי ארגיז את חבריי האקטיוויסטים, אבל זאת האמת, אמת שאי אפשר להתווכח איתה. אפשר כמובן להטיף לי מוסר, לנופף מולי באצבע ולהאשים אותי שאני נרפה או צבוע. בדרך כזו, בהחלט אפשר לגרום לי ללכת להפגנות מתוך אשמה, או מתוך חובה. אני אלך לכמה הפגנות כמי שכפאו שד. אבל זה עדיין לא ייצור בי תשוקה, אלא דווקא ידכא את התשוקה שעוד הייתה בי. זאת אולי נשמעת כמו קלות דעת, אבל אני כותב את כל זה ברצינות ואפילו בכאב.

המודל של פעילות פוליטית על בסיס אשמה הוא די חזק בתקופתנו – יכול להיות שזאת הסיבה העיקרית שאנשים מחוץ לגרעין הקשה של השמאל הולכים מדי פעם להפגנות. זה חשוב שלאנשים יהיה מצפון, אבל הבעיה היא שכאסטרטגיה פוליטית יש עם המצפון קצת בעיה. במקרה הטוב, השיטה הזאת הופכת את ההפגנה לסוג של טקס או פרקטיקה דתית של היטהרות, שמופנית בעיקר פנימה ולא החוצה. אני זוכר שבמלחמת לבנון השנייה הלכתי להפגנה ברחוב קינג ג'ורג', אבל כמה חברים שראו אותי חשבו שעברתי שם במקרה. זה גרם לי לשאול את עצמי האם כשמישהו עובר במקרה בהפגנה, למשל בשדרות רוטשילד, הוא בעצם עשה פעולה פוליטית בלי שאפילו רצה בכך. אני מניח שכן.

במקרה הפחות טוב, "הפגנה מתוך אשמה" היא לא כל כך פרקטיקה דתית אלא עוד צורה של שיפור עצמי: עוד אחת מהפעולות שעושה הבורגני במסגרת עיצוב הגוף והנפש שלו, כדי לעמוד בדרישות הסביבה. תקופתנו היא עידן השיפור העצמי, והפעילות הפוליטית משתלבת בתוך זה, כחלק מלייפסטייל של מעמדות מסוימים (מצומצמים מאוד בישראל). אבל המרוץ לשיפור עצמי לעולם אינו נגמר, והוא מתנהל באינספור חזיתות. וכשהמטרה היא שיפור עצמי ושלמות אישית, אפשר להמיר את ההפגנות בצורות אחרות של סגפנות. למשל: "קראתי היום את גדעון לוי מהתחלה עד הסוף, אז אני לא אלך להפגנה בגינת לווינסקי". או אפילו: "היום התאפקתי ולא אכלתי עוד פרוסה של העוגה, אז אני לא אלך לשייח ג'ראח".

יותר מכך: הרבה אנשים מוּנעים "לעשות משהו" על בסיס האמירה "שאני אוכל להגיד לעצמי / לילדים שלי שלא שתקתי כשהפאשיזם עלה". אני מעז לומר שזאת סיבה די דחוקה לפעולה פוליטית. כשיבוא הזמן, אחרי אסונות רבים, תמיד תוכל למצוא סיבה לסלוח לעצמך, ואפילו לאנשים אחרים יהיו דברים יותר טובים לעשות מלהזכיר לך איפה היית בצהרי 6.8.2010. רוב האנשים עושים בחייהם פשעים גדולים מלהישאר במזגן כשיש הפגנה. מה עוד שעמדה פוליטית היא לא המרכיב היחיד במאזן הכולל של אדם, וזה נכון אפילו לגבי מקרים קיצוניים כמו נאצים (לדוגמא, אני אוהב את לואי פרדינן סלין ואת ארנסט יונגר ולא ממש מפריע לי שהם היו נאצים. לעומת זאת, כנראה שאתייחס די בזלזול לסופר שנלחם ברזיסטנס אבל כתב ספרים טרחניים וגרועים).

כנראה שאין תחליף לתשוקה.

2.

יותר מכל דבר אחר, פוליטיקה שמבוססת על אשמה ועל התגברות, דחייה והדברה של תשוקות (ומבחינה זו להישאר בבית זו גם תשוקה) היא לא מוסרית. אם המטרה של השמאל היא לגרום לאנשים לפעול בניגוד לתשוקות שלהם, עדיף שלא יהיה שמאל. השמאל ינצח רק אם הוא יצור תשוקות חדשות: לא מבחינה זו שזה יבטיח שהוא ירכיב את הממשלה, אלא מבחינה זו שהוא בכלל יהיה. כי חושך הוא בסך הכול היעדר אור. פוליטיקה שמבוססת על דיכוי התשוקות "הלא נכונות" פשוט מצמצמת את סך כל התשוקה (או מעוררת תשוקות נגד ריאקציוניות), אבל בסופו של דבר היא נשארת חסרת כוחות. אונטולוגית, היא כלום.

ב-1984, אחרי הבחירות שבהן השיגה החזית הלאומית של לה פן את הישגה הגדול הראשון, כתב פליקס גואטרי מאמר קצר של שני עמודים בשם "La Gauche comme passion processuelle" (מומלץ לקרוא כאן באנגלית, אם כותבים  בתיבת החיפוש "The left as processual passion"). הוא כותב שם – 

What is it that separates the left from the right? Upon what does this essential ethico-political polarity rest? Fundamentally, it is nothing but a processual calling, a processual passion. There is no Manicheism in this division, because it does not involve the niceties of cut and dried sociological distinctions. (There does exist a deep-rooted conservatism, in the soil of the left, and sometimes a progressivism in that of the right.)

At issue here is the collective recapturing of those dynamics that can destratify the moribund structures and reorganize life and society in accordance with other form of equilibrium, other worlds.

אם נעזוב את צרפת (שבה תחזיותיו של גואטרי על התעצמות הפאשיזם וזחילה שלו אל השלטון התגשמו לחלוטין) ונביט לישראל, אפשר לאפיין את מפת התשוקות בערך ככה: הקפיטליזם מייצר תשוקה; המתנחלים מייצרים תשוקה; התנועה האסלאמית מייצרת תשוקה; גם הצבא מייצר תשוקה, והגנרלים מייצרים תשוקה עצומה לכוח. השמאל מייצר מעט תשוקה – זאת לא ביקורת, זאת הערכה כמותית.

"כל העולם יהיה שלנו", כרזה סובייטית מ-1935

למה היום השמאל מייצר מעט תשוקה? אולי כי הוא בכלל לא מנסה לייצר. המתנחלים סמוקי הלחיים שראיתי ביום שישי בשייח ג'ראח היו מלאי תשוקה. כשהלכתי להשתין בתחנת הדלק הם צעקו לעברי משפט פשוט ונכון – "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל". המשפט הזה נכון במובן זה שהוא לא משקר לגבי האמת שלהם. לעומת זאת, אם נתעכב רגע על מה שכתוב על הצד האחורי של החולצה שלבשה עומר גולדמן, נראה שם את המשפט "אין קדושה בעיר כבושה". אני יודע שקל יותר לבקר מאשר לעשות (זה מה שאני טוען בפוסט הזה בעצם), אבל המשפט הזה הוא פשוט שקרי. כל הקדושה של ירושלים בצורתה הנוכחית, הלאומנית-משיחית, נובעת מכך שהיא עיר כבושה. הכיבוש הוא מצווה, והוא מייצר תשוקות טרנסגרסיוויות עצומות – זו התשוקה שביסודה של מלחמת קודש. אפשר לתעב את הקדושה הזאת, ולנסות להתנגש איתה, אבל לטעון שהיא לא קיימת זה מוזר. במקום להטיל ספק בקדוּשות ובתשוקות של אחרים, עדיף להציע תשוקות משל עצמך.  

המשפט הזה, "אין קדושה בעיר כבושה" הוא גם די סימפטומטי, כי השמאל מתפקד בימינו כמסרס הלאומי. כמו בקבלה, השמאל הוא צד הדין: רוב מה שהוא מנסה לעשות זה להזדעזע ולגנות תשוקות עזות של קבוצות אחרות בישראל. אבל כאמור, החמצת פנים לתשוקות של אחרים לא יוצרת הרבה. היא עשויה רק להוכיח שאין לך תשוקה. יותר מכך: הסירוס מופנה בעיקר לתוך המחנה. חלק גדול מהשמאל בנוי על חמיצות, היטהרות עצמית והפגנת עליונות מוסרית בסגנון קלוויניסטי. בזמן האחרון יש נטיות הולכות ומתחזקות לכיוון הזה בשמאל, בקבוצות שונות בתוכו. אלה קמפיינים שהינם מכונות סירוס מהלכות, ואומרים בעיקר אילו תשוקות ופעולות הן לא נכונות. אף אחד לא נקי מזה, גם לא הבלוג הזה. למרבה הצער, הסירוס הזה הוא לא מאוד אפקטיווי – ככל שמתאמצים יותר להגשים את "והיה מחננו טהור" מגלים שהמחנה פחות ופחות טהור. אבל גם אם תסרסו ותבלמו את כל התשוקות הבעייתיות או הלא מדויקות, אולי תמצאו אפיק נכון יותר, אלא שלא ישארו בו הרבה מים חיים. יהיה בו רק טפטוף חלוש של כמה אקדמאים ואקטיוויסטים צודקים תמיד (עד שיתברר שיש להם דירה במעלה אדומים או פרשייה פדופילית מתקופת השירות הצבאי).

נראה לי שזה מה שעומד בבסיס עניין נוסף שקשור לשייח ג'ראח: הוויכוח בשאלת הלבוש הצנוע. אבל הנחת היסוד של הטענות נגד הבקשה ללבוש צנוע היא תמוהה. הרי אף אחד לא הכריח מישהי או מישהו לבוא להפגנות. יש כאן מאבק בשכונה פלסטינית, שנעשה מתוך סולידריות עם הפלסטינים שחיים במקום. אם לא בא לך לבוא להזדהות עם אנשים שלא רוצים שתלבשי גופייה – פשוט אל תבואי! ואני בכלל לא אומר את זה בזלזול. אין שום חוק שאומר שחייבים ללכת לשייח ג'ראח.

חיילים ומתנחלים. יש תשוקה, כנראה

ושוב, לדבר על תשוקה ולא על הריסת בתים יכול להישמע פלצני או מתפנק. אבל זה לא נכון. אי אפשר לעשות כלום בלי תשוקה. זה נכון שהקפיטליזם הוא היצרן העיקרי של תשוקות בתקופתנו, אבל זה לא אומר שתשוקה ביסודה היא דבר קפיטליסטי. ברור שהשמאל ייִצר פעם תשוקות הכי חזקות שאפשר לדמיין. אפשר למשל לראות את זה בספרים של אנדריי פלטונוב. אבל כנראה שהתשוקה ההיא גרמה לטראומה די חזקה, עד כדי כך שקשה עכשיו לשחזר אותה.

אני בכלל לא טוען שכל פעילות של השמאל צריכה להיות מגניבה, מצחיקה, סקסית וכיפית. זאת בעיניי הטעות של נילי לנדסמן. כי תמיד יש דרכים יותר יעילות להיות מגניב וסקסי מללכת להפגנות. גישה כזאת מניחה מראש שהתשוקה הפוליטית היא לא מספיק חזקה, והיא צריכה לרכב על תשוקות אחרות. ואכן, חלק גדול מהשמאל רוכב היום על תשוקות אחרות. למשל, תשוקה "לא להיות כאן", להשתלב בסביבה הגלובלית. למישהו יכולה להיות תשוקה למשרה אקדמית, וכיוון שהוא נמצא בחוג לספרות או להיסטוריה הוא יכתוב בגלל זה על קולוניאליזם. אבל בסופו של דבר, התרמית היא שקופה לכל מי שעיניו בראשו.

אני לא מתכוון לנסח כאן מה התשוקה שכן צריכה להיות. אני יכול לומר לזכותה של תנועת השחרור הלהט"בית שלפחות במקורה היתה בה אמת מאוד גדולה: תשוקה שרוצה לפרוץ ובד בבד להסיר את המחסומים שהונחו עליה. יש שממליצים להשתלב בתשוקה הלאומית הפלסטינית, או לחשוק ברפובליקה העתידית הדו-לאומית. אישית, אחד הדברים שמפעילים אותי הוא שנאה לצבא. בכלל, כמו שכתב כאן גל, שנאה יכולה להיות תשוקה מאוד חזקה (ושנאה זה דבר שונה מאוד מסירוס והחמצת פנים) אם כי לא נטולת סכנות.

אבל גם לחצות את הכביש זה מסוכן.