Posts Tagged ‘העיירה בוערת’

"יהודים, העיירה בוערת": ההתבכיינות כאידיאולוגיית מדינה

6 ביוני 2010

יותם פלדמן

אחת התגובות האינטליגנטיות והצפויות פחות להשתלטות על המשט ולהריגת משתתפיו, הסתתרה בין דפי המוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות". מי שהצליח לצלוח את הפטפוט המתמשך על ייסוריהם של לוחמי השייטת,  רשעותם של הטורקים (פחד ותיעוב בכיכר טקסים) וכמובן כשלון ההסברה, מצא מאמר מאת חגי סגל שכותרתו "יללה היא לא הסברה". 

סגל, איש בעל נסיון שיודע דבר או שניים על רצח אזרחים, תוהה מדוע הזדרזה ישראל להפיץ בעולם תמונות שמתעדות גוים מכים יהודים במקלות. אכזריותם של הגויים עולה ביתר שאת מהתמונות שפורמסו הבוקר בעיתון הטורקי הורייט – שמתעדות, כנראה, אלימות קשה של משתתפי המשט, אך בה בעת לא יכולות שלא להיראות כטקס זובור רשלני מהסוג שבני נוער מעלים ברבבות ליו-טיוב, על רקע תפאורה בינונית של סיפוני לינוליאום ומעקות פורמייקה שטופים באור פלורוצנט ירקרק. "כל תשוקתנו", מדייק סגל לכתוב, "היא להראות לגויים כמה אנחנו סובלים ומאויימים. עובדה: החומר הויזואלי הראשון שצה"ל שיחרר לפרסום אחרי חצי יממה של דממת אלחוט הכי יהודים מוכים. במקרה הם היו מיטב לוחמינו, אבל בכל זאת יהודים מוכים".

הטקסט של סגל קולע משום שהיא חושפת את הבכיינות כאידאולוגיית המדינה החדשה של ישראל. כך, גם לאחר שנקבע כי אנשי ה-IHH גרועים במעט מהכלאה חוצת עתים ויבשות בין בן לאדן, המן הרשע ואייכמן, לא מפסיקים להשתאות מאכזריותם של המתנגדים על הספינה ומנחישותם של שכירי החרב, אלף דולר לבזבוזים בכיסיהם, "לעשות שפטים" בחיילים. כך ממש שמעתי קריינית אומרת ברדיו.

דומה שאידאולוגיית הבכיינות יכולה לכל, ועשויה לשמש ככלי לפירוש כל מפגש אלים בין חיילי צה"ל לבין מבקשי רעתם. כך, אם מלחמת לבנון השנייה היתה מתקיימת היום, אולי היינו שומעים עדות של חייל מיוסר, נדהם מאכזריותם של אנשי חיזבאללה: "הם הצטיידו מראש ברובים. קלאצ'ניקובים!", היה מספר החייל הנחרד, "והם תיכננו להרוג חיילים ישראלים. בכמויות! בלי לחשוב פעמיים!!", ייחרד החייל וגם אוסף הפרשנים-מומחים המשמשים תיבת תהודה לנהי הצה"לי.

 

כך, משיבה ישראל לאחור את אחד מהישגיה המרכזיים של הציונות – השכחת הגלותיות, ומצטרפת אל הנוסטגליה המזוייפת –  שהיתה שמורה בעיקר לחוגי השמאל הרדיקאלי, ולמאגניבים תל-אביבים חובבי יידיש – אל היהודיות הגלותית, המתקרבנת והנשית לכאורה כתחליף למובן-מאליו הציוני והאשכנזי של שלילת שורשינו הגלותיים והכחשתם. אלה קראו (כשהסיפור היה באופנה) ללימוד יידיש, חזרה אל הקיום היהודי הלא-לאומי ומסעות איחוד בשטייטעלים פולנים. הרוב, עם זאת, הסתפקו בגפילטע פיש.

אז מעתה לא ייראו בשיעורי יידיש וערבי טיש בבית לייויק רק פרופסורים סהרוריים, היפסטרים אינטלקטואלים והוגי בתי קפה, אלא גם חיילי עילית מהקומנדו הימי, שהחלו ללמוד את סגולותיה של הבכיינות. כל אחד מהם מתאר את הפוגרום שעשו הטורקים על סיפון האונייה משל היה עגנון, מקונן על גורל המר של בוצ'אץ', עירו למודת הפרעות.

מבחינה זו, ייתכן שמוטב כבר המצ'ואיזם הישן והרגיל על כל טווחיו שבין רוני דניאל לאלון בן דוד: לברר שוב מדוע החיילים השתלשלו למרמארה-בוצ'אץ' מחבל כשהם אינם יכולים לפעול בעת הירידה (מישהו העיר בצדק, שמפקד חיל הים, אלי מרום, למדל את טכניקת ההשתלשות ממועדוני סטריפטיז), וכיצד אותם רבי-מאג (רבי מאגים?) שמסוגלים לשלוף בני ערובה כמחט בערימת שחת, מאוניות עמוסות טרוריסטים חורשי רעות בכל מקום בעולם, הופתעו מכמה מוסלמים מתלהבים.

אך גם המצ'ואיזם הוא כנראה לא מה שהיה פעם, וגברים שבעבר היו מבליעים את רגשותיהם משתתפים כיום בסדנאות לעיבוד טרואמות ולמימוש עצמי, ומדברים על המקום הכואב שלהם. שכן לאף אחד אין מונופול על הקורבנות. כל אחד, אם הוא רוצה, יכול להיות קורבן.