Posts Tagged ‘העולם’

זה העולם

20 בדצמבר 2010
יעקב דוד פישר

בפוסט זה ארצה לעשות משהו בלתי רגיל ביחס לאתר הזה. ארצה להציג גישת ניתוח שתקושר לימין, אך בניגוד למסורת הימנית תנסה לומר משהו לכולם, שמאלנים וימניים גם יחד. אני ארצה לטעון כי הבסיס לקסנופוביה המתפתחת בישראל קשורה לשאלות יסוד לא פתורות שהמנהיגות של ישראל כושלת מלענות עליהם באופן רחב. לשאלות אלו יש השלכה מיידית על המציאות הקיימת ובלי התמודדות ישירה עם שאלות אלו לא ניתן להתקדם קדימה לעבר הרגעת המציאות.

את הבעיה של ישראל ניתן להגדיר באופן כוללני ככישלון של הפיתרון האוטופי ההרצלייני, כפי שמכנה זאת אברהם הרצברג, לבעיית היהודים. לפי הרצל, את בעיית אי הכרתם של אומות אירופה ביהודי, האזרח הפרטי, ניתן לפתור על ידי הכרה בין לאומית בקולקטיב היהודי כגורם אוטונומי. כלומר חוסר ההכרה ביהודי באופן פרטי יפוצה על ידי הכרה בקולקטיב היהודי הלאומי שבכך ישחרר את אומות אירופה מתסביך האנטישמיות הקלאסית. אני לא אכנס כאן לסבך של השאלות הקולוניאליות הציונות, אם הן מוצדקות או לא, אך ב1947 נראה היה שחזונו האוטופי של הרצל מוגשם. החלטת החלוקה של האו"ם הכירה באופן בין לאומי בזכות קיומה האוטונומי של מדינה יהודית המייצגת את הקולקטיב היהודי. פרוץ המלחמה רק אישש את העובדה הזאת, שכן אם אומות עושות מלחמות, מלחמות גם עושות אומות, וכך הקולקטיב היהודי נלחם על זכות הגדרתו העצמית למול הקולקטיב הערבי למען יצירת אוטונומיה יהודית מלאה בדמות המדינה היהודית.

הרצל בסואץ

תהליך זה התרחש יחד עם תהליך של הפרדה אתנית בין שתי הקבוצות. עם זאת הפרדה אתנית זו לא נראתה נוגדת את עצם יצירת האוטונומיה היהודית. להיפך, אם כבר, היא ביטאה את הצד האפל, ואפשר לומר ההכרחי של יצירת האוטונומיה היהודית המעוגנת ברעיון זכות ההגדרה העצמית. שכן אם יש צד אפל ברעיון זכות ההגדרה העצמית הוא בדיוק העובדה שכדי להגשים אותו הוא נדרש להפרדה אתנית ברורה. וכתוצאה מכך הופרדו במהלך המאה העשרים עמים רבים באירופה, המזרח התיכון, אסיה הדרומית ועוד, לרוב בכוח הזרוע. הפרדה זו אמנם לא הייתה מוסרית במיוחד, אך כיון, שבתקופה המודרנית בעקבות הובס, הצדק נתפס כעניין של המדינה, שהיא בתורה נתפסה כעניין של הקולקטיב המגדיר אותה, הרי שהמוסריות הפגומה של תהליך ההפרדה האתנית נתפסה כמוצדקת לאור אי קיומה של המדינה היוצרת את החוק, ולפיכך את הצדק. תהליך ההפרדה האתני הרי הוא כאותו מצב מלחמה הובסיאני, שבו אין חוק, ושרק מתוכו מוקמת מדינה היוצרת את החוק ולפיכך את הצדק. כתוצאה מכך נתפס התהליך בעולם כולו כרע, אך הכרחי, שבסופו תתייצב האנושות שוב על בסיס יציב יותר ונכון יותר.

זה לא קרה לציונות. החלטה על זכות השיבה ביטלה למעשה את האוטונומיה היהודית המתגלמת בתהליך ההפרדה האתני של הנכבה, והחזירה את הציונות לנקודת ההתחלה של אי הכרה בזכות קיומו הקולקטיבי של העם היהודי. חזונו האוטופי של הרצל נכשל, ושוב היה צריך לנסות לכונן אותו כדי להבטיח את קיומו הלגיטימי של העם היהודי בין האומות. ב1993 הצליח פוליטיקאי ודיפלומט ישראלי להאמין כי הוא הצליח לפתור את הבעיה. הצלחת ישראל מאז הקמתה למרות המציאות המדכדכת סביבה שכנעה לדעתו את הערבים כי היא איננה ניתנת לתבוסה וכי במצב הזה ניתן ועדיף להתפשר עם ישראל. לפי אמונתו הוא הצליח להגיע להסכמה עם מנהיג קבוצה פוליטית בקרב הפלסטינאים שלפיו בתמורה למדינה בגבולות הקו הירוק יודיעו הפלסטינאים על ויתורם על זכות השיבה ובתמורה יבטל העולם את זכות השיבה. זה היה הבסיס להסכמי אוסלו. זה היה גם הבסיס לאמונתו של אותו פוליטיקאי כי בכך הוא השלים את הפרויקט ההרצלייני של השגת הכרה בין לאומית בזכות הקיום האוטונומית של העם היהודי בארץ ישראל. אותו פוליטיקאי היה יוסף ביילין, שבניגוד לאמונות של קבוצות דוגמת "זו ארצנו" היה כנראה הפוליטיקאי ההרצלייני ביותר של ישראל בשנים האחרונות. למרבה הצער הסתבר שהשמחה מוקדמת. אירועי קמפ- דיוויד הוכיחו שמנהיג הקבוצה הפוליטית של אותם פלסטינאים שאיתו ניהל ביילין את המשא ומתן הטעה את ביילין ולמעשה לא התכוון לוותר על זכות השיבה. הפוליטיקאי שלכאורה חשף את זה, אהוד ברק, לא רווה מכך הרבה נחת. אירועי הדמים שפרצו, והכעס בקרב השמאל על קריסת האוטופיה, הביאו לנפילתו, ולעליית הימין.

עם זאת גם במצב המסובך הזה נראה היה שניתן להשיג פיתרון. המנוף הישראלי ללחץ על הערבים היה ההתנחלויות. ההתנחלויות לכאורה הצביעו על כך שהיכולת של הערבים להשיג טריטוריה שלמה ואוטונומית מוגבלת וכי כדי להביא לפינוי התנחלויות הם יצטרכו לשלם במטבע קשה של זכות השיבה. קריסת גבולות החלוקה של 1947 השאירו את שאלת הגבולות פתוחה, וכך אפשרו למדינת ישראל להמשיך ליישב יהודים בשטחי ארץ ישראל ולאיים בכך על הנוכחות הערבית בפלסטינה. כאן התערבה הפורטנה או יד ההשגחה האלוהית או הצייטגייסט (כל אחד והביטוי המועדף עליו) ושוב טרפה את הקלפים. שרון החליט לפנות התנחלויות וכך הפך את מנוף הלחץ הזה של ההנהגה הישראלית לבלוף. פינוי ההתנחלויות של שרון ביטא הכרה ישראלית בקו הירוק כקו הגבול שלה וכך הרס את מנוף הלחץ היעיל הזה שהיה לממשלת ישראל.

מכאן ואילך היכולת הישראלית ללחוץ על הפלסטינאים לוותר על זכות השיבה וכך להביא לביטולה במסורת של אוסלו התפוגגה, וישראל נכנסה לסחרור. מצד אחד המשך ההתנחלויות נתפס כפגיעה בחוק הבין לאומי. אם ישראל מכירה בקו הירוק כגבולה מדוע היא ממשיכה לבנות מעבר לו? מצד שני עצם התביעה לביטולה של זכות השיבה כתנאי להקמת מדינת פלסטינאית וכך לסיום הסכסוך נתפס כמיותר שהרי ממילא מדינת ישראל מכירה במדינה פלסטינאית. מבחינת הפלסטינאים אם כן אין שום סיבה לוותר. מה שנשאר זו מתקפה בין לאומית על ישראל כמדינה פורעת חוק הפוגעת בחוק הבין לאומי בבניית ההתנחלויות בגדה, בזכות הפלסטינאים להגדרה עצמית, ובזכות השיבה הפלסטינאית לשטחי מדינת ישראל. מתקפה פרועה זו שנוצרה הישר ממדיניות ההתנתקות של שרון הביאה, לפיכך, בניגוד לתחזיות של השמאל לבידודה הגובר של ישראל ולערעור על זכות קיומה. את התוצאות בדמות קסנופוביה גוברת מכירים כולם.

יורשיו של הרצל

מה מדינת ישראל צריכה לעשות למול זה. דבר ראשון להכיר, שזה לא הפלסטינאים. זה העולם. העולם הוא הגורם שאיננו מכיר במדינה היהודית (ובאופן עקיף גם לא מכיר בזכות קיומה של מדינה פלסטינאית). זאת הנקודה הכול כך כואבת בסיפור. אין הכרה בין לאומית בעם היהודי כגורם אוטונומי באופן קולקטיבי. כנגד זה מנסים לעקוף את הבעיה דרך ניסיונות של "זוכרות" וכל מיני גופים שכאלה, שמקווים במסורת הנוצרית שאם הם רק יביעו חרטה ויכירו בזכות השיבה באופן סמלי יסלחו להם וישחררו אותם מהצרה הזו של 'זכות השיבה' (אינני מאמין שאותם גופים מכירים בזכות השיבה באופן פרקטי; ואולי אני טועה). בפועל כמובן זה לא יקרה. אך לא בגלל הפלסטינאים, אלא בגלל שהעולם לא מכיר באוטונומיה היהודית. זה הטרגדיה האמיתית של כל מי שהאמין בפתרון ההרצלייני לבעיית היהודים. בכך אנחנו הולכים בעקבותיו של הרצל שגם הוא הכיר בכישלון האמנציפציה לתת הכרה לפרט היהודי מצד הגויים אך במקום שהרצל הכיר בכישלון האמנציפציה לפרטים אנחנו מכירים בכישלון האמנציפציה לקולקטיב היהודי. הקהילייה הבין לאומית לא נותנת הכרה למדינה היהודית האוטונומית ולתהליך ההיפרדות האתנית הקשור אליה. התקווה ההרצליינית נכזבה. מה ניתן לעשות מכאן ואילך בזאת אפשר לדון, אפשר לנסות לחזור למציאות שקדמה לאוסלו ולסגת מהשטחים, תוך כפירה 'בזכות השיבה', ואפשר אולי ברוח ההצעות של הימין, והשמאל הקיצוני, לספח את יהודה ושמרון ולתת אזרחות ישראלית לכלל התושבים. מה שלא ניתן לעשות זה להמשיך לתלות את הבעיה של ישראל ברוחו של ביילין בפלסטינאים. הבעיה של ישראל, כמו הבעיה של היהודי הגלותי לפניו, איננה הפלסטינאים, אלא העולם. העולם הוא זה שאיננו נותן הכרה לקולקטיב היהודי ועם זה צריך לחיות.