נתזים (δ): נמצאה התרופה לסטרייטיות

אחרי הפדופיליה, אמריקה נשטפת בפאניקת זואופיליה. זאת, בעיקר בעקבות פרשת מעצרו של תושב אוהיו שהואשם בקיום יחסי מין עם שלושה כלבים וסוס. בביתו נמצאו סיפורים ארוטיים, בובת מין של כבשה וכן הספר Dearest Pet העוסק בתולדות הבסטיאליות. בעקבות כך, מחוקקים באוהיו קוראים להחמיר את הענישה בנושא

הכונו: ב-2 לאוגוסט ארה"ב עומדת ליפול לקטסטרופה כלכלית עקב משבר הורדת דירוג האשראי הצפוי, ולסחוב איתה את כל העולם

ספרו של שאול קלנר על משלחות "תגלית" מסביר כיצד אווירת ה-having fun של הטיולים משמשת כמנגנון אידיאולוגי להשתקת ביקורת על הנעשה בישראל

מאמר מעניין של איתמר רדאי על נפילת יפו ב-48'. לטענת המחבר, הרקע לכניעה הצבאית של העיר הגדולה ביותר בפלסטין היה קריסה חברתית ונטישה המונית שנגרמה בין השאר עקב ההפגזות. עוד טוען רדאי שדווקא המודרניזציה המהירה שעברה יפו בעשורים שלפני המלחמה, והתהוותה של שכבה בורגנית קוסמופוליטית, תרמו לנטישתה המהירה – בדומה לשכונות עשירות בירושלים

ב-2004 הכריז הוביל המטיף האוונגליסטי הקוריאני פול צ'וי את "צעדת ירושלים", שבה קרא לקוריאנים להגביר את מעורבותם בעולם וליטול לידיהם את ההנהגה מידי ארה"ב. היה זה אחד מרגעי המפתח של תנועת "הציונות הקוריאנית" שמשגשגת בעשור האחרון. מיסיונרים קוריאנים ציונים ונחושים גם יוצאים לאזורי עימות, ביניהם אפגניסטן, שם אחד מהם נחטף ונערף

ונועם חומסקי מוקיע את חברו לשעבר הוגו צ'אווס על פגיעה בדמוקרטיה

יותר מבעבר, הכתיבה האקדמית על ספרות עשויה לעניין גם קוראים לא אקדמאים

בהמשך לפולמוס החומוס שהיה כאן באחת ממהדרות נתזים הקודמות, מאמרו של רפי גרוסגליק על הסוציולוגיה של החומוס האורגני בישראל

עופר אדרת לא לבד: גם הבריטים שואלים מה קרה לאינטלקטואלים שלהם?
ורשימה של 300 האינטלקטואלים המובילים בבריטניה (טוב, לפחות יש להם 300 אינטלקטואלים)

כתב העת Journal of Islamic Marketing פילח את תתי-התרבויות של הצעירים המוסלמים בהולנד. אחד הסגנונות הבולטים הם ההיפסטר האיסלאמי  

ממשלת הלייבור הבריטית דנה בחשאי בהשלכות של חציית שיא תפוקת הנפט (פיק אויל) בשנים הקרובות והסיקה ש"התוצאות יהיו חמורות"

ההיסטוריה של הגיי באר

למה חנונים משתלטים על העולם?

בין שנת 1997 ל-2002 עלה מספר הגברים בתעשיית המין באי פוקט בתאילנד מ-59 ל-1022. אגב, חלקם נשואים לנשים

כמה מאמרים נחמדים בדיסציפלינה הפורחת של לימודי גבריות: מחקר אתנוגרפי מעניין על ביטויים של גבריות בקרב פיסיקאים של פלזמה (גזים מיוננים) בארה"ב; ופרויקט בנושא גברים בתחום לימודי המגדר: כיצד גברים שלומדים פמיניזם מאשררים ומחזקים את הפריבילוגיות שלהם? ומה חוויית הקיום של גברים הומואים שעוסקים במחקר אקדמי של לימודי נשים?

לראשונה בגרמניה: מדינת המחוז נורדריין-וסטפליה הסדירה את לימודי האסלאם כמקצוע רשמי בבתי הספר

מצגת: 6 תנוחות יוגה למצבי דיכאון

בקרוב אצלנו: הטלוויזיה הממלכתית של סרביה מתנצלת על התעמולה ששידרה בתקופת מילושביץ

חזית הריאקציה

בקרוב אצלכם: יהושע הס מהמגזין הכהניסטי הקול היהודי מתאר את פשיטת השב"כ על מערכת האתר. וכאן אפשר לתרום לקול היהודי לצורך קניית ציוד חדש

וכתבה על משת"פ פלסטיני ששוכן בבת ים, ובחסות השב"כ התעלל בנשים יהודיות

הוראות חדשות של המסדר הישועי בנושא "סקס ותלמיד הקולג' הקתולי"

ניר מנוסי, בנו של דידי מנוסי ("בדיחמין לשבת") חזר בתשובה בהשפעת מישל ולבק

לכבוד ה-4 ביולי, ארגון האתאיסטים האמריקאים יצא בקמפיין "אתאיזם זה פטריוטי", שבמסגרתו הונפו כרזות בנוסח זה

הבלוג האנטי-דתי עונה למכתבה של אתאיסטית מסורה שמרגישה שהיא ובעלה קרובים לאבד את אמונתם האתאיסטית

נמצאה התקופה לסטרייטיות: מחקר מצא שהכימיקל קווינפירול הצליח לעורר אינטראקציות הומוסקסואליות בקרב חולדות ממין זכר,  ובכלל זה non-contact erection (אבל רק אצל זכרים)

ומחקר סנסציוני שבדק את הפעילות המוחית של צעיר וצעירה הומוסקסואלים בזמן חשיפה לתמונות פורנוגרפיות גילה כי שניהם "גילו נטייה לעוררות מינית גבוהה יותר כלפי בני מינם מאשר כלפי בני המין השני". בין השאר, נצפתה פעילות יתרה באונה הקדמית, האונה האוקסיפטלית, המוח התיכון, ההיפוקמפוס, התלמוס, ו(איך לא) האמיגדלה. ונשאלת השאלה: לא היה יותר פשוט לשאול אותם?

הדימויים: ורונסה / לדה והברבור; ברוס ובר / צ'ופ סואי; ושתי יצירות שנכללו בספר Dearest Pet

אפולוגיה על איש ההסברה

יריב מוהר

ההנחה הרווחת היא שענייני מוסר וענייני הסברה הם שני תחומים נפרדים, או לכל הפחות רצוי שכך יהיו. אם ניקח, לדוגמא, את הסכסוך הישראלי פלסטיני: השאלה מהו ההסכם ההוגן בין הצדדים והשאלה איך נכון להסביר את אותו הסכם נתפשות לרוב כשאלות נפרדות ואף בלתי תלויות.

לא רק שאנו מבחינים בין שאלות של הסברה ומוסר אנליטית, אלא גם קובעים כי ראוי לעשות כן כאידיאל: שהרי לעצב אידיאולוגיה או מצע רעיוני על פי מידת היכולת לדבררם או לשווקם לקהל הרחב הוא עניין בזוי למדי ואנו נוהגים לראות בכך פופוליזם, אופורטוניזם או רדיפת שלטון ושררה. הרעיון שהציוויים המוסריים והאתיים שלנו יתעצבו לפי אנשי ההסברה האמונים על הכרת דעת הקהל מעורר זעם בקרב מי שנחשבים אנשים ערכיים. במידה מסויימת זה הגיוני: אם אמת המידה לעיצוב מסגרת רעיונית, מוסרית או פוליטית הוא היכולת להתחבב באופן מיידי על קהל נתון הרי שאכן מדובר בפרקטיקה בעייתית ביותר.

מצד שני, הקוטב ההופכי אבסורדי לא פחות: הרעיון ששאידיאולוגיה, תפישת מוסר, או הסדר חברתי רצוי אמורים להתגבש (או מתגבשים בפועל) במנותק מהרגישויות, התפישות המושרשות, חוויות החיים והצרכים הרגשיים והחברתיים של קהלים נרחבים הוא לא פחות מקומם ומופרך. הרעיון שאידיאולוגים, הוגים או אפילו פוליטיקאים נבחרים ירקחו לנו פתרון מדיני ממוחם האנליטי הקודח, במנותק מרגישויותיהם של האנשים – מדינה אחת, שתי מדינות, מדינה נטולת מדינה, אנרכו-סינדיקליזם קהילתני או כל קונסטלציה יצירתית אחרת – מועד לשוליות במקרה הטוב, ולהפרחת הסכסוך בתנאים אחרים במקרה הרע. רגישויות של קהילות במרחב הם לא משהו שצריך להכיר רק כדי ל"שווק" את התוצר הסופי טוב יותר. אידיאולוגיה או מדיניות המנוכרת לרגישויות יסודיות של קבוצה באוכלוסייה איננה רק "לא-פופולארית", "ארוזה לא נכון" או "קשה לשיווק"; היא לא רגישה, לא משקפת ולכן לא הוגנת למול קבוצה זו. הבעייה היא לא רק הסברתית אלא מוסרית.

בהנחה שאין אמת מידה מוסרית א-פריאורית החיצונית לחלוטין לקהילות ולפרטים שונים, נותר לנו להסתמך במידה משמעותית על האנשים, ועל הבנת רגישויותיהם, צרכיהם ועולם ההתנסויות שלהם, בגיבוש וניסוח של עמדה מוסרית. ובמילים פשוטות: אידיאולוג שינסה לשכנע קופאית בסופר (בין שהיא במקור מבלרוס, מאדיס אבבה או מאשקלון) שהיא חלק מפרויקט דיכוי קולניאלי יקבל ממנה סתירה סימבולית או ממשית, ובצדק. אין דבר בניתוח המאקרו החיצוני הזה שיכול לתקשר עם עולם החוויות והזהות של אותה קופאית. רגישויות כאלו מזהים אנשי הסברה טובים בצורה מדוייקת יחסית, ומכאן הפוטנציאל לתרומתם. מאידך אידיאולוגים קלאסיים של השמאל התבשמו לעיתים דווקא מהיותם "לא פופוליסטים" ולא נכנעים לצו ההמון, כשהרחיקו עצמם ממנו סימבולית ופיזית – כאילו שאפשרית רק הדו-קוטביות שבין ציות ל"המון" להתעלמות ממנו.

יתכן כמובן שמה שקבוצה נתונה רואה כדבר ההוגן כלפיה הוא למעשה חוסר הוגנות כלפי קבוצה אחרת – עבור המתנחלים פינוי התנחלויות אינו הוגן; עבור הפלסטינים המשמעות של אי-פינוי צפויה להיות המשך משטר האפליה הצבאי כנגדם. אבל לפני שמאזנים בין פרספקטיוות יש להבין אותן בצורה מעמיקה. וזאת ניתן לעשות רק באמצעות ניטור וניתוח הטענות של הצדדים והרגישיות הלא-מנוסחות לחלוטין שניתן לזהות בקרבם. לצורך הזה נראה שאשת ההסברה יכולה לתרום, על פי רוב, יותר מהפילוסופית הפוליטית, ממנכ"לית של ארגון זכויות או ממזכ"ל של מפלגה פוליטית.

הבנה של מפת הרגישויות והטענות של קהילות רלוונטיות מאפשרת כיוונון עדין (fine tuning) של אידיאולוגיה – או של הצעות למדיניות – שתיהינה בה בעת קלות יותר להסברה והוגנות יותר ביחס לאותן קהילות. למשל ניתן יהיה להציע למתנחלים כי יבחרו להמשיך לחיות במדינה פלסטינית כאזרחים פלסטינים השווים לשכניהם. למעשה היו אלו מתנחלים (אנשי "ארץ שלום") שלראשונה העלו ברצינות ובשיטתיות הצעות כאלו. העובדה שהרעיון נולד בקרבם עשויה לרמז כי בקרב השמאל לא היו מי שקראו בצורה מדוקדקת את מפת הרגישויות המתנחלית ולכן לא ידעו להפריד בין המרכיב האמוני-רגשי (הרצון לגור בחבל ארץ תנ"כי) לבין המרכיב המפלה והדכאני (מגורים באזור כחלק ממשטר אפליה צבאי).

לו היו אנשי השמאל מתייחסים למתנחלים כאל קהל יעד – כלומר חושבים ברצינות איך לדברר למתנחלים את הרעיון שמשטר הכיבוש הינו רע – הם היו נאלצים למפות את רגישויותהם ולהבינן לעומק. אז הם היו עשויים להבחין בין רגישויות שונות של המתנחלים ולגלות כיצד ישנם מרכיבי רגישות בקרבם שאין הכרח לוותר עליהם – כמו הרצון לגור בשטח הנחשב בעיניהם כבעל חשיבות רוחנית ודתית – על מנת להגיע לפתרון הוגן. מאידך, קריאת מפת הרגישויות של הפלסטינים לעומק תלמד כי הגם שרבים מהם עשויים להסכים – ואכן הביעו הסכמה – להתיישבות יהודים כשווים בין שווים בפלסטין, רק מעטים יסכימו לכך ללא רפורמה אגררית שתתקן את הקצאת הקרקעות הפריבילגית למתנחלים (שהתקיימה במשך שנים ובחסות משטר צבאי כוחני). וסביר שרק פלסטינים מעטים, אם בכלל, יסכימו שבקרב אותם יהודים אזרחי פלסטין יכללו גם מתנחלים קיצוניים שבאופן אקטיבי פגעו והתעמרו בהם.

הדוגמה הדקדקנית הזו, היא רק אחת מיני רבות, למצב בו הצורך להעביר מסר לקהל יעד מעורר רגישות שיטתית ומעמיקה לרגישויות של אותו קהל. ניתן לומר שהצורך להסביר משהו לקהילה נתונה הוא המתודולוגיה הטובה ביותר להבין רגישויות של מה שנהוג לכנות "קהילה פרשנית" – קהילה המקיימת הליכי יצירת משמעות ייחודיים משלה למציאות החברתית והפוליטית. כך נפתח צוהר לחשיבה על אודות המוסרי מתוך הליך הסברה עמוק – שאנו כעת יכולים להבחין מתחבולה רטורית גרידא. אנשי הסברה טובים – כשהם לא עסוקים בספינים קצרי מועד – בהחלט אמונים על מיפוי רגישויות ואופני המשגה ומיסגור של קהלים שונים, וכך יכולים לסייע בעיצוב עמדה ערכית שאיננה אטומה לקהלים אלו.

החיבור בין מוסר להסברה (במובן של יכולת לזהות ולתקשר עם רגישויותיהם של אנשים שונים) הוא לא רק קול קורא לחזון עתידי, אלא משהו שכבר מתרחש: הן בפועל והן בהמשגות השונות בשדה הפילוסופיה של המוסר והפוליטיקה והתיאוריה החברתית. הדוגמה המובהקת והאמפירית ביותר לחיבור בין הסברה לעמדה מוסרית גלום לטעמי במחקרים חדשים בסוציולוגיה של התרבות על הדרך של פרטים למשמע את העולם החברתי כך שערכם העצמי יישמר. על בסיס גישה זו מגלה בהקשר הישראלי ד"ר ניסים מזרחי (גילוי נאות: הוא היה המנחה שלי בעבודת התיזה) כי מזרחיים ממעמדות נמוכים נוטים להתנגד לשיח הזכויות האוניברסלי משום שהיותם "יהודים" (כמסמן של יוקרה ונבדלות) הוא ההון הסימבולי היחיד שיש להם. הממצצאים האלו קוראים לתשומת לב למקומות בהם הפוליטיקה של ההכרה של קבוצה מסויימת נפגעת – גם אם רגישות זו אין משמעה תמיכה בשיח של עליונות יהודית.

ואם לשוב להקשר הרחב של הסכסוך באזורנו, הרי שהוא מחייב היכרות מעמיקה עם תפישות, רגישויות ופחדים רווחים בפסיפס הקהילות המרכיבות את – מה שמכונה בדיכוטומיות מטעה – הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. הרבה מעבר לפרספקטיווה של יחסי הכוח הגלויים, וטיפול בהם, הסכם ראוי חייב להיות הוגן מבחינת הצדדים (כזה הממזער את ההתנגדות אליו מצד מרבית הנוגעים בדבר). זה מחייב אותנו להודות שאין לנו עדיין מושג מוחלט מהו הסכם הוגן לסכסוך משום שאין בידינו מיפוי טוב ומקיף של רגישויות הצדדים המעורבים בסכסוך.

ובאופן כללי, הרי שהמהלך הזה כולו מסמן אולי רגישות חדשה בעולם האינטלקטואלי: אם פעם היה האתגר של אינטלקטואלים ציבוריים להתרחק מ"השכל הישר" (common sense) של האנשים הפשוטים, ועל בסיס זה הייתה לא פעם נבנית יוקרתם, הרי שכיום נדמה שהאתגר הראוי הוא למסגר מחדש גם את התובנות הנועזות (counter-intuitive) ביותר במונחי "השכל הישר"; לדבר גם על העמדה הראדיקלית ביותר באמצעות עולם מונחים שמאפשר הבנה – בעיקר במובן הרגשי – של קהלים נרחבים.

אני מקווה שלא יחשדו בי שהיותי איש הסברה בארגון זכויות אדם, היא כשלבדה אחראית על עמדתי זו.

הפרפורמרים

חגי אלעד

אילנית היא מהזמרות האהובות עלי, ולא רק בגלל שהיא הייתה זו שלראשונה ייצגה אותנו באירוויזיון, אי שם לפני הספירה, ב-1973. פשוט, יש משהו מופלא בשירים של אילנית, משהו שהופך אותם לטקסט שחייבים לבצע בדראג. ברבות השנים, אילנית הפכה לאחת ממבצעוֹת הישראליוּת. נכבשתי בקסמיה, אבל עדיין "בהישמע צפירה עולה, חליל או נֵבל" – במקום לפזם "אני ישראלית", אני קופא ולכל היותר מסוגל לדמיין את אילנית, או איזה גרסה גדולה מהחיים של מי שהיא בעצמה גדולה מהחיים.

אלא שיש ימים יפים שהדרכים בהם גדולות, ואין מחסור בפרפורמרים, קטנים כגדולים, הנכונים לבצע בכישרון את מה שהחיים שלנו כאן מעולם לא היו, לבצע שוב ושוב זהות ישראלית אידיאלית-מדומיינת, שלא רק שאינה ניתנת למימוש במציאות – אלא, שמעולם לא הייתה: חיים את הישראליות כפרפורמנס סימולקרטיבי.

הנה כבר נשמעים להם האקורדים הפותחים: "גירוש זרים יציג אותנו כמו שאויבינו רוצים", כפי שצוטט שגריר ישראל לשעבר באו"ם, דני גילרמן, בהפגנה בתל אביב נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה. הציטוט הקצר הזה של גילרמן הוא ממופעי הישראליות ההדוקים שנוסחו כאן, אך הוא אינו יוצא דופן: הוא דוגמית מייצגת לחיקוי החוזר ונשנה של מה שהיינו אמורים להיות. הוא מבטא את מרכיביה המדומיינים של הזהות הישראלית האידיאלית: הישראליוּת כעמדה מוסרית-מהותנית, הנמצאת תחת מתקפה חסרת יסוד מצד שוחרי רעתה. העובדה שאם ילדי מהגרי העבודה יגורשו, ממש יגורשו (ולא כהצגה!) מישראל למדינות אחרות, על ידי שוטרים ישראליים אשר יפעלו מכוח החלטתה הריבונית של ממשלת ישראל, לא מהווה עילה לבחינה אוחרת, לביקורת מקדימה, או לצרימה בדימויה העצמי של הישראליות. האידיאל המדומיין מוגן תמיד, ולעזאזל העובדות.

אדרבא, האקט הזה, רצוני, ריבוני, לא מדומיין ואנטי-אידיאלי ככל שיהיה, רק משמש כיסוד לביצוע הדרני של מחציתה השנייה של הפרקטיקה – ההתקרבנות, ההתגוננות המתמדת מפני העולם רוחש האויבים, הזוממים תמיד נגדנו. גילרמן מבצע בצורה מושלמת טקסט רהוט, ממנו מודרים כמובן מושאיו המרכזיים (הילדים או משפחותיהם), בו אין מקום למציאות וכל שיש בו הוא חזרה על הטקס החלול המַבנה את חיינו כאן ומקבע את דימוי הישראליות. דימוי, המבטיח עבור כולנו לא רק את זהותנו המנחמת – אלא גם את הזהות בין מחר לשלשום.

למעשה, הטקסט של גילרמן כה מוקצן בהתחסדותו שהמילים קורסות על עצמן. נדרש כישרון בימתי גדול כדי לבצעו באופן אמין – זה, או הזדהות מוחלטת עם הפנטזיה. כך שאם הדברים לא היו נאמרים מהמיית ליבו של מבצעם, לא היה ספק כי מדובר בדראגיסט מוכשר.

גילרמן, כמובן, לא לבד. מ"מדיניות האפרטהייד מהווה פשע חמור ביותר, והיא מנוגדת לעקרונות היסוד של המשפט הישראלי…ההשוואה של מניעת תנועתם של תושבים פלסטיניים לאורכו של כביש 443 לפשע האפרטהייד, הינה קיצונית ומרחיקת לכת עד כי לא היה מקום להעלותה כלל" הנעלב של ביניש (בפסיקה שכאילו שבה ופתחה את הכביש לפלסטינים, ובפועל רק משטֵרה מחדש את הרחקתם ממנו) ועד ל"..ירי ארטילרי, סטטיסטי, שיפגע בתמימים. כזאת לא ייעשה במקומותינו" הנבואי של בני בגין – מקיר לקיר, מחומה לחומה, ישראל מונהגת על ידי דור שלם של פרפורמרים ממחזרי מנטרות צדקניות, מופרכות, מרבעות מעגלים (בעיני עצמם), המשוכנעות בצדקתן והמבנות את אשליית מהוגנותו חסרת הברירה של העוול בו, בפועל, אנו בוחרים לחיות מרצוננו החופשי.

אלא שבעוד על פי רוב זהות, מדומיינת ככל שתהיה, היא תוצאה של הבנייה מתמשכת, באמצעות ריטואלים חוזרים אשר לפחות חלקם מעשיים ולא רק מילוליים, הזהות הישראלית הסימולקרטיבית אינה זקוקה למקור בעולם המעשה. עוצמתה כה רבה שהיא יכולה להתקיים בחלל מילולי מושלם, מרחפת שבע אמות מעל ישראל/פלסטין ומהגגת את דימויה העצמי. שהרי למה בדיוק כמהות מילותיהם של גילרמן, ביניש, בגין וכל הדור ההוא? לישראליות הגונה, נורמאלית-הרצליאנית, הנוהגת בכל בני האדם בשיוויוניות, שאיננה מקדשת תפיסה אתנוצנטרית של יהדות ונמנעת מלהגיש את תווית המחיר הקלירקלית של עמדה זו לכל אדם ואדם כאן? יש ישראליות כזו – אלא שהיא קיימת כדימוי עצמי מנותק מהמציאות, שלמרות היותה ביטוי סימולקרטיבי מושלם אין לנו כל קושי לשוב ולבצעה כפרקטיקת חיינו. למעשה, העדר המקור רק מצחצח את ברק הכשפים המנחם שבביצוע החוזר של מה שאינו זקוק לאדמה, חמצן או אמת כדי למשטר את חיינו.

איך אפשר להתעורר מהסיוט? איך חושפים את התפרים הגסים המנסים להטליא דימוי נטול מקור עם מציאות חסרת רחמים? לכאורה – יש דרך להתנגד, דרך אשר מנכיחה את ההתמכרות לביצועה החוזר של פנטזיה וחושפת את המובן מאליו: דראג. דראג כסיכה האחת שמהגדרתה היא מושחזת דיה כדי לנקב את הבועה האלסטית ביותר, וגדולה מהחיים מספיק כדי לצקת מחדש עניין במה שבעצם ידוע מאז ומעולם.

אלא שכל התפקידים הגדולים כבר לוהקו. לכל היותר ניתן להתרווח לאחור ולהמשיך ליהנות כקהל, להביט שמוטי לסת בכוכבי הבמה הגדולים של חיינו – ולהבין בייאוש שלא חשוב כמה כישרון תיאטראלי יגויס, אין אודישן בו ניתן יהיה להתעלות על הדראגיסטיות שכבר התברגו בצמרת: לימור לבנת כשרת תרבות; דוד רותם כיו"ר ועדת חוקה; אביגדור ליברמן כשר חוץ; ציפי ליבני כמנהיגת אופוזיציה; רונן שובל כציוני; מיכאל בן-ארי כחבר כנסת; שמואל אליהו כרב. מי ייטיב מאלו לבצע טקסטים במלוא הקיצוניות, הגיחוך והמלאכותיות?

לקיום פרפורמטיבי-סימולקרטיבי יש יכולת התמדה רבת עוצמה, אך גם היא מבוססת על הביצוע הרפטטיבי של מה שלמרות הכל, לכאורה, ביכולתם של המבצעים להפסיקו. ההצגה לא חייבת להימשך. אלא שלא מדובר בפרפורמרים או בהצגה. למשוך את השטיח מתחת לרגליהם? להעלות ביקורת חתרנית באמצעות דימויים מוגזמים, מגחיכים, חושפים? הם כבר משכו את השטיח מתחת לרגלינו ומבצעים את עצמם באופן המוקצן והחושפני ביותר. לימור לבנת מבצעת את לימור לבנת הרבה יותר מגוחך מכל גרסת חיקוי מגחיכה.

שח מט.

אילנית היא מהזמרות האהובות עלי. בכל פעם שהאקורדים האלו מתחילים להתנגן, אני כבר  יודע למה לצפות. כמו בהודעה של דובר צה"ל, כמו בנאום של ראש הממשלה, החיקוי של מה שלא היה רק הולך ומשתפר. אני מחכה ליום של חסד.