Posts Tagged ‘הנכבה’

העוף על השולחן

26 באפריל 2012

1.

סיפורים ששמעתי עוד לפני שידעתי מי אני. משפטים מעורפלים, לא ברורים, שאמא שלי סיפרה, למשל כשהיינו נוסעים לירושלים. נשאר לי בראש רק השם הזה, "קטמון". לא הבנתי למה זה קשור. הרי לוקח זמן עד שמופיעה ממש תמונה של ההיסטוריה, ועד גיל מסוים כל המלחמות והאסונות נשמעות כמו אירוע אחד.

אחר כך כבר הבנתי שהיתה מלחמה, "מלחמת השחרור". אמא שלי היתה ילדה, והיא והכיתה שלה מהקיבוץ בהרי ירושלים נשלחו לשכונת קטמון, כי שם היה יותר בטוח. שם שמו אותם ושם הם חיו, כמה חודשים. הם היו בני 11. ומה הם עשו שם? הם הסתובבו כמו ילדי פרא, בלי מבוגרים כמעט. הם חשבו שההורים שלהם מתים. ובכמה מקרים, ההורים שלהם באמת מתו.

למשל, הילד שאבא שלו נהרג בקרב נגד הליגיון הירדני ביום שבו הם פונו, וכל הדרך בנסיעה מהקיבוץ כולם בכו. זה לפחות מה שאני זוכר מהסיפור. ובגלל זה, בקטמון, כשהם היו עוברים בין הבתים הריקים ולוקחים לעצמם בגדים, הילד הזה לקח לעצמו רק בגדים שחורים. רגע, אבל איזה בגדים? איזה בתים? בתים של מי? לא הבנתי.

אלה היו הבתים של "תושבי קטמון", שעזבו. במשך שנים, לא הבנתי לאן הם הלכו. אף אחד לא אמר: "זה סיפור על הנכבה", על תושבי הארץ שהיו ואינם.

אבל סיפרו שבבתים היו כלי זכוכית וחרסינה יקרים, שהם, הילדים, היו זורקים מהגגות.

וסיפרו שכשנכנסו לאחד הבתים, היו על השולחן צלחות עם עוף, עוף מעלה עובש. את המשפט הזה אני זוכר.

 

2.

הרבה אנשים שמעו סיפורים כאלה, או נתקלו בהם כשניסו להבין מה היה במקום שבו הם גרים לפני שהם באו אליו. אבל לרוב, הסיפורים האלה נשארים מעורפלים, ולא מתקשרים לסיפור גדול יותר, או למשהו פוליטי. הרבה אנשים כמובן גם לא שמעו סיפור כזה מעולם.

פעם היו אומרים "הם התחילו" או "המופתי אמר להם לברוח". היום, דווקא כשכאילו מדברים על הנכבה כל הזמן, אנשים צעירים נורמלים בישראל פשוט לא שמעו על זה. הם מצייתים לציווי הצבאי המוכר: "אתה לא אמור לדעת". אני זוכר שדיברתי פעם עם השותף לחדר שהיה לי במעונות, ואמרתי משהו על 400 כפרים, והוא אמר שהוא אף פעם לא שמע על זה. הוא שומע על זה בפעם הראשונה.

אני מתאר לעצמי שגם השוטרים אתמול ליד המשרדים של "זוכרות", אנשים בני 20, חשבו ש"נכבה" זה משהו כמו "השמדת מדינת ישראל". כמו בחדשות בטלוויזיה, שכשפלסטיני אומר "התנגדות" מתרגמים "טרור". כלומר, כעוד היו מראים פלסטינים בחדשות בטלוויזיה. בעצם כבר מזמן לא מראים.

כך שמבחינת השוטרים, האנשים האלה עם השלטים האלה הם במקרה הטוב עב"מים, ובמקרה הרע אויב עם יכולות מסתוריות, מסוכנות. משהו מאיים, שצריך להעלים מיד כשהוא מופיע, כמו פעילי "המטס". סביר מאוד שהשוטרים באמת מפחדים מהאנשים האלה מ"זוכרות" שעמדו שם – קשישים, נשים.

מעניין באיזה דרג התקבלה ההחלטה להטיל מצור על המשרד של זוכרות. אם זה השב"כ, או בדרגת שר או סתם איזה קצין. מבחינת השוטרים האלה מה שהם עושים זה נורמלי ,ואילו השמאל זה אנשים שהופיעו פתאום מאיפשהו, כנראה מבחוץ. משהו זר לגמרי. הם לא חושבים שהם עושים משהו חריג, הרי כל מי שהם מכירים או יכולים להכיר חושב כמוהם. ומסביב כולם מתיזים קצף, מרביצים בפטישים – עושים דברים שאנשים נורמלים עושים.

כשדיברתי עם אחד השוטרים האלה הוא הסתכל עליי כמו על חייזר, על משהו שהוא לגמרי לא יכול להבין. הוא שאל אותי בתוקפנות אם "אתה חלק מהם" ורצה לבדוק אם יש לי "חומרי הסתה". אחר כך הוא רצה להסתכל לי בתעודת זהות איפה אני גר. בעצם, איפה הוא חשב שאני גר? הוא כנראה ציפה שיהיה כתוב שם "איראן" או "שוודיה" או "עזה" – איזשהו מקום שאויבים מגיעים ממנו.

מה שמדהים הוא שהמדינה הזאת באמת ממש ממש מפחדת מהשמאל. היא כאילו מחצינה אל פעילי השמאל את כל האי-ודאויות והפחדים שלה מעצמה. כל מה שהחגיגות המגעילות למדי ברחוב נועדו להשכיח מתפרץ מול כמה פעילי שמאל בעוצמה לא שפויה.

השמאל הוא ממש האויב. השמאל הוא הבעיה. והאמת שזה מצב די מסוכן.

אני מעריץ את יובל הלפרין. זה ממש גבורה מה שהוא עשה.

איך זכות השיבה הרגה את הנכבה

15 ביוני 2011

איתמר מן

1.

כפי שאמר כאן שאול סתר, המתקפה של הכנסת נגד הדיבור על הנכבה לא יכולה היתה אלא להוליד עיסוק אובססיבי בנושא: כל ילד יודע שמה שאסור מצית מייד את הדימיון ומרטיב את החיך. וכפי שהסביר גל כץ, זה נכון במיוחד כשההורים בעצמם לא מפסיקים להפר את האיסור. בדיוק כך עושה בנימין נתניהו, כשהוא חוזר ואומר לאחרונה, אולי יותר מאיפעם, ש"48' ולא 67' היא הבעיה האמיתית". אני לא יודע אם הקביעה הזו היתה נכונה מאז ומתמיד. מה שבטוח אם לחזור לפוסט של שאול – הוא שהאיסורים האחרונים (והפרתם) יצקו אותה בבטון המזויין של החוק.

גל מברך על העובדה שנתניהו אומר את האמת, ומעדיף אותה על פני הדברים העמומים, המתוקים, של דב חנין ושל גדעון לוי. הוא אומר לנו שהדרישה הפוליטית האמיתית של הפלסטינים היא דרישה לזכות השיבה, אך מבהיר שזו מבחינתו יכולה להתקיים רק במדינה דולאומית שאיננה נראית באופק. מדינה פלסטינית בשטחים ומדינה דולאומית בשטחי ישראל כפי שרוצה חנין, אומר גל, היא סכנה קיומית לאזרחיה היהודים של ישראל. המדינה הדולאומית של גל הופכת אפוא נוסחת הרגעה כנגד האפקט שהאמת של ביבי – שהפלסטינים מעוניינים בזכות השיבה מיועדת ליצור. ראש הממשלה משתמש בה על מנת להפחיד את הציבור הישראלי מפני גל הפליטים שיזרוק אותנו לים, ולמנוע כל התייחסות פוליטית, משפטית ומעל לכל מוסרית, לדרישה לזכות השיבה.

המדינה הדולאומית עליה כותב גל, משחזרת ומקצינה כך את מה שעשו הסכמי אוסלו: דחיית הדיון בסוגיית הפליטים לעתיד משיחי בלתי נראה לעין. ואולם, מעבר לדרישותיהם לשיבה, המסר של המפגינים הלא אלימים הניבטים מהכוונות של החיילים בגבול הצפון, הוא שצריך להתייחס לדרישותיהם של הפליטים כאן ועכשיו, מבלי לחכות לבואו של המשיח, ומבלי להמתין שהזמן ייסוב לאחור. את המסר הזה לא אסד שם בפיהם, גם אם יש לו ולדומיו תפקיד באידיאולוגיה של ביבי – האידיאולוגיה שמצטרף אליה גם גל, זו שלדעתי כעת צריך לבקר.


2.

בתהליך התגבשות האמת של 48' קרה אפוא משהו שנתניהו והרשות הפלסטינית (וגם חלקים בשמאל בישראל, ביניהם גל כץ), שותפים בו: זכות השיבה הרגה את הנכבה. התפתחות זו לא היתה הכרחית, ובישראל השלטון הנוכחי הוא היחיד שמרוויח ממנה, כשהוא גורם לשמאלנים כמו גל לאפשר לבעיית הפליטים לחמוק אל ימות המשיח. כך הממשלה והכנסת דואגים ששיח הנכבה יישאר בתחומו של מאבק אלים, שניתן לדבר אותו רק בשפה האתנוצנטרית של "אנחנו" או "הם" (כשהוא בפיו של ביבי), או לכל היותר כחלק קטן מחזון אחרית הימים של המדינה הדולאומית, שכפי שכותב גל "בכלל לא עומד על הפרק". נדמה שהצליחו לשכנע את הציבור ואת גל שלא ניתן אפילו להתאבל על הפגיעה בפלסטינים ב-48', מבלי לוותר על הבית.

אבל זה לא נכון. אל מול נכבה שבמובנים רבים מעולם לא הפסיקה להתרחש, יש הרבה דברים שאפשר לעשות כאן ועכשיו. כך למשל, כשמסמנים פעילי עמותת "זוכרות" את הכפרים הפלסטינים שנחרבו על המפה, הם מדברים בראש ובראשונה בשם ההיסטוריה על רקע שנות הכחשה של האסון הפלסטיני כמעט בכל טקסט שנכתב בעברית. במובן זה, העמותה נטועה בתנאים שייצרו "ההיסטוריונים החדשים" בסוף שנות השמונים ובשנות התשעים. כיוון שפעילות זו נובעת ממחקר היסטורי, ההזמנה לפעילות העמותה אינה מחייבת הסכמה מראש לתכנית פוליטית כלשהי, אלא מחוייבות להבנתו של האסון. הבנה כזו יוצרת מקום עבורו בחיים הציבוריים בישראל, ובכך היא מהווה גם פעולה בהווה שאינו נטוע בשום חזון דולאומי מרוחק, אלא במציאות הדולאומית בה אנו תמיד-כבר חיים. גם כשמדברים פעילי העמותה על השיבה, הם עושים זאת כעניין אוטופי ומעשי בעת ובעונה אחת.

כך, מאפשרת העמותה לשיח הנכבה להופיע ולהתקיים גם בלי תרגום מיידי והכרחי לזכות השיבה ולאיום קיומי על האזרחים היהודים בישראל. כפי שגל אומר, הצעד הקונקרטי הנובע מהיגיון זה, הוא הכאה על חטא. הוא יכול למשל להוביל להתנצלות פומבית על העוול: צעד מצפוני שאינו חלק ממשא ומתן, ואינו מבקש תמורה כלשהי. אינני מסכים עם גל שפוסל הכרה כזו מפני שאיננה נותנת מענה קונקרטי לדרישה פוליטית. להיפך, דווקא העובדה שהיא אינה מספקת מענה מסוג זה היא שמעניקה לשיח הנכבה הישראלי את הכוח המיוחד שלו, אותו מנסה יותר מכל הממשלה למגר באמצעות שיח זכות השיבה כוח שטמון בו פוטנציאל לשנות את השדה הפוליטי בו תושמע כל דרישה עתידית.


3.

מי שבכל זאת מעוניינת בהיבטים מוחשיים יותר של האסון שהתרחש ב-48', עשויה למשל לחזור לחוק נכסי נפקדים. זהו חוק מדור הכינון של מדינת ישראל, אשר עומד בניגוד להיגיון הליברלי שלעתים עדיין מבקשת לעצמה מערכת המשפט הישראלית. החוק הכריז בצורה מאוד פשוטה על קרקעות פרטיות שהיו שייכות לחברים בקבוצה אתנית מסוימת כאדמות מדינה מבלי להעניק כל פיצוי לבעלים המקוריים. קשה לדמיין שהחוק, שמכוחו נגזלו קרקעותיהם של הפלסטינים שגורשו או ברחו משטחים שהפכו למדינת ישראל, היה עומד בדרישות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. שופטים ישראלים אומרים את זה, לא אני, למשל בציטוט המובא בסעיף 20 של המכתב הזה שכתבו בעדאלה. ואולם, סעיף שמירת הדינים, שמכוחו הוחל חוק היסוד מיום חקיקתו בלבד, ושמגן מפניו על חוק נכסי נפקדים, מעורר את השאלה אם באמת היתה למדינת ישראל אי פעם זכות קניין ליברלית(אגב, גם הפגיעה בשוויון הקיימת בחוק השבות מוגנת מפני ביקורת שיפוטית על ידי סעיף זה. פירוש הדבר הוא שזכות ליברלית לשוויון אינה מצריכה את ביטולו של חוק השבות, אך כן את תיקונו כך שגם אזרחי ישראל הפלסטינים יוכלו להנות מהחובות שהוא יוצר למדינה כלפי קרובי משפחה בחו"ל. על כך אולי עוד במקום אחר).  

הפחדה באמצעות "זכות השיבהמשמשת כיום להכחשת הצורך בתיקון עוולה זו במסגרת שיח הנכבה, גם בלי קשר לשיבה ולשיח זכות השיבה. כך נוצר מצב שאין במפה הפוליטית שום מפלגה שמבקשת בקשה שנראית טריוויאלית לפצות את הפלסטינים על קרקעותיהם הגזולות כעניין של עמידה על זכויות ליברליות. קשה לאמוד את ערכן של הקרקעות שניטלו מהפלסטינים או אפילו להגדירן, שכן מלבד חוק נכסי נפקדים היו כמובן דרכים רבות ושונות לגנוב קרקע. אמנם אפשר להגיד שמדובר בהתאבדות כלכלית. אבל האמת היא שאפשר, לו היינו רוצים בכך, לעשות את זה בכל מיני דרכים, כולל למשל פרישת התשלומים על פני כמה עשורים. ברור שגם זה לא עומד על הפרק, אבל העניין כאן הוא אחר – כולם מדברים על זכות השיבה, אבל אף אחד לא מדבר על זה.

מה שברור בכל מקרה הוא שפיצוי בגין אדמות אלו אינו מחייב קליטת מאות אלפי פלסטינים גם אם הוא יהיה יקר ולא פחות קשה. סוגיית הפיצויים עלתה אמנם במסגרת המשא ומתן. אולם על מנת לאפשר לנכבה להופיע (מעבר להפחדה באמצעות זכות השיבה), ניתן היה למשל להציע פיצוי כביטוי לחובה מוסרית, בלי קשר למשא ומתן ושלא על מנת לקנות בו רווחים. ברור שתהיה לכך התנגדות פלסטינית, לפחות בהתחלה, בדיוק כפי שהיתה התנגדות להסכם השילומים. אך בכל מקרה, גם בכך טמון פוטנציאל לשנות את השדה הפוליטי בו יישמעו טיעונים נוספים.

אז מדוע ההתעלמות הגורפת בפוליטיקה הישראלית מעניין כל כך פשוט ומתבקש? כשמתעלמים מההיבטים הקנייניים של הנכבה בשם הדרישה הקיימת בפי הפליטים לחזור הביתה ממש, מסייעים בניתוק בין סוגיות "פוליטיות" של זהות ומעמד, לסוגיות הלא פחות חשובות של חלוקה מחדש של העושר בישראל ובשטחים. בהקשר הזה, דווקא העמידה על זכויות קניין ליברליות מובילה להתמודדות הקשה מכולן – התמודדות עם הפערים הכלכליים. גל מזהיר מפני הסדר זמני שייתן ביטוי לזכות השיבה במדינה פלסטינית עצמאית, אשר יוביל להגירה כלכלית המונית של פליטים פלסטינים לישראל, אותה הוא משווה לכניסתם של מבקשי המקלט מאפריקה. כיוון שהוא משתתף ברדוקציה השגויה של הנכבה לזכות השיבה, הוא אינו מסוגל לראות שהמענה הראוי לחוסר השוויון הפוטנציאלי שהוא מצביע עליו אינו קשור ישירות לעניין השיבה, אלא להיבט אחר לחלוטין של הנכבה, כלומר לגזל שהיה בה. הפתרון שהוא מציע, מדינה דולאומית, כשלעצמו אינו מספיק כדי למנוע את הבעיה שהוא מדבר עליה. אם לא נתמודד עם ההיבטים הישירים יותר בהם קשורה הנכבה לענייני רכוש, סביר להניח שגם אם תהיה כאן המדינה הדולאומית שהוא מציע, הגורל של ישראל יהיה דומה לזה של דרום אפריקה אחרי האפרטהייד. כפי שהסביר אשיל מבמבה (בהרצאה המרתקת הזו על פראנץ פאנון), סיום האפרטהייד בגל של פשיעה נבע בין היתר מהעובדה שתפקידו של הקניין לא נחשב כחלק מהותי מן האפרטהייד, וכך נשמר למעשה אפרטהייד קנייני.


4.

קיימת כמובן גם שאלת האזרחות הישראלית. האם זכאים כל הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם לאזרחות ישראלית? גם כאן, לפחות בשלב הראשון, השאלה איננה מה דרישותיהם הפוליטיות של הפלסטינים אלא מה אנחנו (כל האזרחים הישראלים) חושבים שמגיע להם. אני חושב שישנם שיקולים כבדי משקל בעד וגם נגד. לכל הפחות, שאלת האזרחות לא דומה לשאלת הקרקעות: מעולם לא היתה לפליטים אזרחות כזו. מנגד, התנצלות ופיצוי כספי לא ישיבו לפלסטינים את מה שכן היה להם (או להוריהם) – זיקה לפיסת הארץ הזו ולמשפחותיהם שנותרו בה.

תהא אשר תהא הכרעתנו לגבי שאלת האזרחות, דבר אחד ברור: אין לפלסטינים "זכות שיבה" לבתיהם ממש. באלו מהם שניצלו מהריסה השתקענו. גם אם רוצים הפלסטינים ברמת הגולן שנעזוב את הבית, אין שום בסיס מוסרי או משפטי לדרישה כזו – פתרונה של העקירה אינו יכול להיות בעקירה נוספת. אך השאלה לאילו מדרישותיהם הפוליטיות של הפלסטינים ישנו בסיס כזה אינה מעניינת את גל כלל. רשימתו היא אפוא עוד ראייה לכך שמחיקת הנכבה באמצעות זכות השיבה הצליחה. היא השכיחה מאתנו את הזכויות שרכשנו לעצמנו, וגרמה לנו לפחד.

מנגד, כמו שתי הפעולות האחרות שאפשריות כבר עכשיו ושאינן כרוכות במשא ומתן – התנצלות ופיצוי הולם – גם הכרה זו בזיקה האזרחית שהיתה ונלקחה מן הפלסטינים מחזקת את האפשרות לפעולה כאן ועכשיו, עם או בלי קשר לשאלה אם ביום מן הימים תוענק לפליטים הפלסטינים שבסוריה אזרחות ישראלית. כך למשל, ניתן להתנגד להמשך נישולם של פלסטינים מזכויות אזרחיות ומקשרים אפקטיביים למולדתם. וזה בעצם ז'אנר שלם של עמדות שמתייחסות לנכבה באמצעות צו מרכזי אחד: יש להפסיק אותה. במובן הזה יש המשכיות מלאה בין המאבקים בשיח' ג'ראח ובאלעראקיב.

5.

אז יש לנו לפחות שלוש אפשרויות לפעולה בעקבות הנכבה: התנצלות, פיצוי, הענקת אזרחות ישראלית לפליטים. מדוע נבלעה כל אחת מן האפשרויות הללו בנפרד, תחת הכותרת הכללית "זכות השיבה"? אין לי ספק בכך שגם ההנהגה הפלסטינית והשלטונות שארחו אותה במשך השנים אשמים בכך. במקרים רבים מדי היה נוח לייצר מחדש את פלסטין כתמונת המראה של החזון הדולאומי המשיחי: בדיוק כפי שגל רוצה כל כך מדינה דולאומית משום שאיאפשר לדעתו לעשות דבר כדי להביא לכינונה, הסיבה שרצו כל כך לשוב אל הבית, היתה משום שזה בשום פנים ואופן לא היה אפשרי. לכן זה גם לא יכול היה להתרגם לדרישות פוליטיות אפשריות שמטבען היו חושפות אישוויונות בתוך החברה הפלסטינית עצמה ומאיימות על בעלי השררה – כיצד למשל יחולקו המשאבים, אם אכן ישולמו?

פלסטין היתה לגןעדן אבוד של בתיאבן בצל בוסתנים, ושיח השיבה שהתפתח היה שיח שיבה לבית שלי ממש, או לגרסה האידיאלית שלו שנותרה אך ורק בדימיון. נוסטלגיה זו אפשרה אינסטרומנטליזציה של הפליטים עצמם שנותרו חסרימדינה במשך שנים כה רבות בשם איויתור על זכות השיבה. אך החיים חסרי המעמד לא העניקו לפליטים זכויות שלא היו שומרים עליהן אחרת. להיפך. על אף שהביאה כמה מן השירים היפים ביותר לעולם, מחירו של שיח השיבה הזה היה מבחינתם עצום. כשצמרת אש"ף עברה לראמאללה והתפיחה כרס מכספי הסיוע שבא עם תהליך אוסלו, הפליטים במחנות בלבנון ובסוריה נותרו חסרי כל.

כפי שגל כץ אומר בצדק, שותפו האמיתי של שיח השיבה הנוסטלגי הזה בישראל הוא בנימין נתניהו, אשר רתם את הנוסטלגיה של עצי התאנה והתפוזים העצובים להפחדת הציבור הישראלי. סדר היום שהכותרת "זכות השיבה" מייצרת כיום בישראל, הוא סדר יום כוחני, שהמפגינים הלא חמושים בגבול הצפון הם אויביו המרים ביותר. זו מסתדרת כאמור גם עם עמדתו של גל, שמבקש למחוק את האיום שבה מבלי להתייחס אליו, באמצעות חזון אחרית ימים של מדינה דולאומית. אבל כל עוד אין מדינה דולאומית אסור להיכנע לסדר יום זה, ופשוט להתעלם מהמציאות הדולאומית ומהאסון שהפליטים מדברים בשמו. צריך להפריד בין השאלות השונות שהאסון הזה מעורר, ולהתייחס לכל אחת מהן בנפרד. יותר מכל, חשוב לא לענות עליהן רק כחלק ממשא ומתן, וגם לא רק כחלק מתכנית פוליטית משיחית (אם כי חלקן עשויות לסייע להורדה של תכנית כזו אל העולם), אלא להסתכל במראה ולשאול מה מכתיב צו המצפון. אין צורך עקרוני לענות על כולן באותה התשובה.

 

שובה של הנכבה

15 במאי 2011

שאול סתר

אנחנו חיים כיום בזמן של הנכבה. לא רק היום ממש, 15 במאי, היום שבו מציינים או לא מציינים, נמנעים או מנועים מלציין את הנכבה; אלא בשנים האחרונות בכלל, בישראל/פלסטין, בסביבותיה ובאשר לה, אפילו בלב ליבו של השיח הפוליטי היהודיישראלי – הנכבה, באשר נפנה, כבר כאן. החוק החדש, "חוק הנכבה" ("תיקון 40 לחוק יסודות התקציב", בשמו הרשמי – אבל מי בעצם לא קורא לו "חוק הנכבה"?), הוא חלק ממהלך שיבתה של הנכבה. שהרי ההגבלה, ההשתקה, האיסור – כך למדנו מפוקו (אם לא מפרויד, אם לא מפאולוס) – מצויים בלב ליבו של השיח, ביסוד כל תשוקת דיבור. ובאמת, מי לא מדבר היום על האיסור לדבר על הנכבה? ככל שהפוליטיקה הישראלית מקצינה יותר, נעשית ימנית יותר, כל יום בה הופך ליום נכבה. לא רק הפלסטינים שמציינים את חורבן כפריהם ועריהם, את הגלייתם וגירושם, לא רק השמאלנים המקצוענים שמוציאים כתבי עת, מקימים עמותות, אוצרים תערוכות, כותבים ספרי עיון, או רומאנים, או אנתולגויות שירהלא רק אנשי הימין שיוצאים למלחמת חורמה; כולם חוגגים, בהרבה רעש וצלצולים, את הנכבה.

הנכבה, במילים אחרות, חזרה להיות עניינו של השלטון, השלטון הישראלי, על זרועותיו השונות. כזאת היתה מלכתחילה: 1948 היה רגע כינונו של אותו שלטון, והנכבה – "האלימות המכוננת" שהעמידה את השלטון, את תחום חלותו, את הסדריו ותקנותיו, כלומר האלימות שיצרה את החוק שמתוקפו מתקיים השלטון בישראל, מאז ועד היום — כעת שבה להיות לא רק בסיסו השתוק של השלטון, הגחלים הלוחשות מבעד לפעולותיו, אלא גם לשון החוק שלו: הכנסת חוקקה, משרד האוצר יוציא לפועל, כוחות השיטור יאכפו, מערכת המשפט תחרוץ דין. בימים אלה מובא העניין לבג"ץ, בעתירה שהוגשה כנגד החוק; רק את קולו של מבקר המדינה עוד לא שמענו, וגם לו יהיה, מן הסתם, מה לומר בנושא. אולם בין אם בג"ץ יאשר או ידחה את "חוק הנכבה”, בין אם ציון הנכבה ייאסר על ידי בית המחוקקים או יותר, לבסוף, על ידי בית המשפט, יהיה זה כעת זיכרון שנשען על כוחה של המדינה, על תוקפם של חוקיה, על חוק המדינה שניצב תמיד על האלימות שהובילה לכינונו. אין בכך כדי לבטל את הפנייה לבג"ץ כמהלך טקטי, כניסוי פוליטימשפטי מעניין, ובעיקר כמעשה שאם יצלח, יסיר את חרב המאכלת מעל מספר גופים ציבוריים שבפעולתם אולי עוד יובילו לשינוי חברתי של ממש. אבל, כמו תמיד במקרים הללו, בג"ץ נתן ובג"ץ לקח, יהי שם בג"ץ מבורך. ובג"ץ, לא פחות מחברי הכנסת, הוא זרוע של השלטון, שלטון – והדבר נכון ביתר שאת באשר לשלטון הישראלי – שבהתירו מעשי זיכרון, אפילו בקידומם, מעצב אותם במידה רבה בדמותו.

הכפר סומייל (תצלום: דבורה ברייט). כל הדימויים מאתר "זוכרות"

אינני חושב כאן רק על ימי זיכרון ממלכתיים, בשר מבשרה של הממלכתיות עצמה. אלא גם, למשל, על התרת רסן "זיכרון השואה" בשנות ה-60 – נרטיב היסטורי שזכה, ולא בכדי, לקנוניזציה מואצת: הניצולים שהחלו לכאורה לדבר ועדותם שהחלה לכאורה להישמע, בציבוריות הישראלית של שנות השישים, בעקבות משפט אייכמן, אבל למעשה לא פחות מכך (כפי שהראתה עדית זרטל), בעקבות ההכנות למלחמת 1967, ובעיקר בעקבות היחס בין השניים, בין המשפט למלחמה, בין מעשה שלטוני אחד לרעהו. לפיכך, גם אם רסן האיסור על הדיבור אכן הותר אז, וגם אם אותו דיבור נישא אז לראשונה ברמה, הרי שהמדינה, שבהרשאתה, חסותה ועידודה נעשה הדבר, גם תבעה חזקה על דיבור זה, על משמעותו והשתמעויותיו. אולם מהצד האחר, עדותם של הניצולים לא החלה בבית העם ולא נחתמה שם: ניצולים נושאים את דברם כל הזמן, עם ובלי הקשבה, עם ובלי הרשאה. חובת הזיכרון איננה מוטלת עליהם; דבריהם פועמים בהם ומהם כהלמות לב. לכן גם האיסור על הזיכרון איננו באמת מעניינם. ניצולי השואה לא החלו לדבר במשפט אייכמן; ואפילו במהלך המשפט, הם לא דיברו אך ורק באופן בו היו אמורים לדבר. מול כל זיכרון המתקיים בגבולות המדינה, מורשה על פי חוקיה ומאושר על ידי מוסדותיה, מתקיים זיכרון אחר, בצידו, מתחתיו. אין זה זיכרון מתוקף חוק; זהו זיכרון ללא חוק.

בין אם יאושר "חוק הנכבה" ובין אם יידחה, זכרון הנכבה איננו עניינו של המשפט – וזאת לא מכיוון שהזיכרון הוא עניין "פרטי"; נהפוך הוא, הזיכרון לעולם איננו פרטי בלבד, קל וחומר זיכרון של "אסון" שנושא עדות באשר לאסון שחורג מהיחיד, אסון של הרס הקולקטיב, כלומר אסון של קולקטיב. הוא איננו עניינו של המשפט מכיוון שבהיותו ארוע הממוקם "לפני החוק" – כאלימות שהובילה לכינונו של חוק המדינה, ושמאז רוחשת בבסיסה – זכרו לעולם לא יוכל לבוא לכלל מיצוי בתחומו של החוק. זכרון הנכבה אף איננו עניין להיסטוריונים בלבד: גם אם ההיסטוריונים החדשים היו אלה שהציגו לציבור היהודיישראלי את הנכבה, אי אז בסוף שנות השמונים, הרי שהארכיב ההיסטורי שבו מיקמו את הנכבה, איננו יכול כיום לשאת אותה. גם הארכיב נוצק מתוקף החוק המארגן אותו. בעבודתו של בני מוריס, למשל, הארכיב ההיסטורי מורכב ממסמכים כתובים בלבד; וכך, "חוק הדוקומנטים" מבכר, מלכתחילה, את רשומות המדינה על פני רשמי קורבנותיה, כלומר מאשרר את האלימות המכוננת שהעמידה את המדינה, בין היתר, כרשות מארכבת. גם עבודות היסטוריות פוזיטיביסטיות פחות עדיין גודרות את הארכיב ההיסטורי ומגדירות, באופנים שונים, את רכיביו: כלל הארועים, או אפילו כלל הנרטיבים באשר לאותם ארועים. אולם אם ה"נכבה" – ה"אסון", ה"קטסטרופה" – משמעה הרס של צורת חיים, חורבן של קהילה פוליטית, ארוע קולקטיבי של אובדן, כיצד ארכיב כלשהו, כלומר אוסף של פרטים (מסמכים, עובדות, סיפורים, עדויות), יכול בכלל לקיים מושג של אובדן, מושג שפונה נגד חוק הצבירה של הארכיב עצמו?

שכונת עג'מי, יאפא (דבורה ברייט)

מהו, אם כן, זיכרון הנכבה – לא כזכותמתוקףחוק לזכור, ולא כזיכרון של ארוע מתוקף היסטורית, אלא כזיכרון של אובדן? "הנכבה שכאן” (כשמו של כתבהעת "סדק") לא רק כשיח הפושה בכל, אלא גם כחורבות המנקדות את כל מרחב החיים בישראל/פלסטין; החורבות כמקומות של היעלמות: הן קיימות כאן, לנגד עינינו, אבל נושאות עדות לגבי מה שכבר איננו כאן, שנעלם מן העין. אילן פפה כתב, בעקבות רציחתו של ג'וליאנו מר: “כל מי שמוכנים לראות בארץ הזאת את פלסטין שלפני 1948 אבל גם את ישראל שאחרי". כיצד, אם כן, רואים, בארץ הזאת, לא את ההווה האקטואלי (ישראל שאחרי 1948) ולא את העבר ההיסטורי (פלסטין שלפני 1948), אלא את המעבר בין זה לזה, את תנועת ההיעלמות עצמה? תנועת ההיעלמות הזאת איננה שייכת לעבר; היא איננה ארוע היסטורי, חתום וגדור, נכון לאירכוב. היא איננה ארוע, אלא מה שמוסיף להתארע במרחב הישראלי/פלסטיני, כל אימת שכפר נהרס, שבנייה ביישוב שעולה על גדותיו אינה מאושרת, שתושבים הופכים ללאתושבים. אלו כולם מקרים, לאארועים, שבהם משהו נעלם ומותיר את עקבות היעלמותו. כיצד, שואלת לואיז ביתלחם, מופיעות כיום עקבות אלו, חורבות אלו, לא רק כעצמים המוגשים למבט, כמושאים לצפייה, אלא כתשתית המבט עצמו, כ"פריים" שמבעדו אנו רואים את ישראל/פלסטין? לא ארוע הניתן לזכירה, אלא תנאי הזיכרון עצמו; ראשיתו של זמן מלנכולי, שחג סביב לנכבה, כמעגל סביב מרכזו (לפי אחמד סעדי ולילה אבולורוד).

הנכבה היא כאן, לפיכך, מכיוון שאנחנו חיים את זמן החורבות שלה. אולי ה"אנחנו" שעוד אפשרי כאן הוא זה של אלה החיים את הזמן הזה: לטוב או לרע, לטוב ולרע, לא רק פלסטינים, באשר הם, נידונים לחיות אותו, אלא יותר ויותר יהודיםישראלים מבינים שגם שישים שנות מדינה – כלומר, שישים שנים של חוק המדינה – לא הצליחו להפריד בינם לבין מהלך הזמן הזה. “חוק הנכבה" איננו משנה דבר בעניין; לכל היותר הוא עוד סימפטום של זמן שאין לו חוק, ושל חוק, שבין אם יאושר ובין אם יידחה, לא יוכל להיאכף על הזמן הזה.

גירוש תושבות אל-טנטורה, 18 ביוני 1948 (בנו רותנברג, גנזך המדינה)