Posts Tagged ‘המשט’

המקרה המוזר של עמיר בניון

17 במאי 2011

דניאל רוזנברג

עמיר בניון נכנס לחיינו בראשית שנות האלפיים, אז הוציא את אחד משיריו הראשונים "וניצחת איתי הכל", ובעקבותיו אלבום באותו השם. בניון זכה אז להצלחה גדולה, מסחרית וביקורתית. הוא הוכתר בתור הקול החדש של המוזיקה המזרחית האיכותית (להבדיל ממקבילתה הגלגל"צית המסחרית), נציג של יצירה עממית אמיתית, או במילים אחרות, של תרבות "אותנטית", על כל מטען הדימויים שנושא שם תואר זה.

כזה היה הטון שבו התקבל בניון בעולם המוזיקה ובציבור הישראלי, שהעניקו תשומת לב רבה לזהותו של בניון ולסממניו החיצוניים. התקשורת הרבתה לסקר את אמונתו הדתית המופגנת, שהתבטאה בין השאר במילות שיריו ובדברים שסיפר בראיונות, את מוצאו המזרחי ואת הרקע החברתי הצנוע של משפחתו. בנוסף לזאת, הדגישו רוב המבקרים את האמוציונאליות הגדולה שמבטא בניון בשיריו ואת המטען הרגשי העמוק שלהם. לא היה כמעט מבקר מוזיקה שלא התרשם מקולו ומסגנון ההגשה של בניון, שתואר על ידי המבקרים כמלא וגדוש בדרמה, עם מלל ישיר ובלתי מתיפייף. בניון נחשב אז לתקווה הגדולה של המוזיקה המזרחית, ואולי הישראלית בכלל, בשילוב של אותה "אותנטיות", המתבטאת במילים, בזמרה ובלחנים, יחד עם איכות קולית גבוהה והפקה מודרנית. ֿֿ


אותנטיות זו זכתה, באופן מעניין, להגדרה שלילית, כאשר בשנת 2002, בזמן מבצע חומת מגן, טען יוסף "טומי" לפיד באוזני רזי ברקאי כי "לא אנחנו כבשנו את טול כרם, טול כרם כבשה אותנו", בהתייחסו לשיר "את אינך" של בניון ששודר לפני כן. התפרצות זו של לפיד סימנה את בניון בתור הקול העממי החדש, העומד מנגד לממסד המדושן שייצג לפיד (איש התקשורת מרשות השידור, הפוליטיקאי ממפלגת "שינוי" הארכיליברלית האשכנזית). עמדה זו, שבו העמיד בניון את עצמו בסיוע התקשורת, מיצבה אותו בתור גורם נוןקונפורמיסטי, שלא לומר חתרני, על הסקאלה של התרבות והיצירה הישראלית. בניון נראה אז לא רק, בקלישאות השגורות כלפי זמרים מזרחיים, כמייצג של רגישות ו"חום", אלא גם כנושא אמת, כבעל אמירה כלשהי שאמורה להישמע.

עם השנים החל בניון לאמץ צביון דתי ולאומי יותר מבעבר. בשנת 2004 סיים תהליך של חזרה בתשובה, והחל ללבוש כיפה לבנה גדולה בסגנון חסידות חב"ד. גם צעד החזרה בתשובה התאים לזהותו הציבורית והאמנותית של בניון, ובראיונות שנעשו איתו הדגיש מחד את דבקותו הקיצונית באמונה, ומצד שני את סוג האמונה האישית והאינדיבידואלית שלו. הדת היהודית בנוסח החב"די שלה נוטה בכללה לראות בדת שילוב של קיום מצוות דתיות, יחד עם תחושה אישית ומחויבות קהילתית חזקה. מבחינות מסוימות זו אחת הגרסאות ה"לאומיות" ביותר של היהדות, ולא במקרה נוכחותם של נציגי חב"ד ניכרת בגרעיני התנחלות בשטחים ובצה"ל. חזרתו של בניון בתשובה יצרה מיזוג בין מעמדו כ"אנדרדוג" וכיוצר מקורי ונועז, לבין התכנים הלאומיים של הימין הדתי, מיזוג שהתבטא בטקסטים שלו ובאמירותיו הציבוריות.

ויליאם ג'נינס בראון. מועמד הפופוליסטים לנשיאות ארה"ב והתובע ב"משפט הקופים"

בד בבד עם תהליך זה, החלה גם יצירתו של בניון לקבל צביון פוליטי יותר. ב-2008 הוא הקליט גרסה מחודשת להמנון הלאומי, בלחן חדש, ועם קטעי רדיו המופיעים ברקע לשיר ומזכירים נושאים כגון פערים חברתייםכלכליים, גלעד שליט והמצב המדיני. בתקופה הזאת הקליט בניון מספר שירים אחרים שנושאים צביון פוליטי, כגון "לא כחול ולא לבן", שיר שבמילותיו נוגע במספר נושאים אקטואליים, כמו התנהלותם של פוליטיקאים בכירים, עוני והתקפות החמאס. מעל הכל, בולט בשיריו של בניון המוטיב של "אנחנו נגדם", כאשר זהות ה"אנחנויציבה (ישראלים יהודים עניים, לא "מתוחכמים", לעתים תושבי הפריפריה), אך זהותם של ה"הם" נותרת חמקמקה (פוליטיקאים? בעלי הון? שמאלנים? ליברלים? חילונים?).

בשנת 2010, לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל ובשיאה של הסערה הציבורית סביב דו"ח גולדסטון, הוציא בניון את השיר "אני אחיך". שיר זה מרכז פחות או יותר את כל האלמנטים הפוליטיים של הימין הדתי הישראלי: מיליטריזם, זהות אתנית יהודית חזקה, תחושת שליחות דתית היסטורית ומטאפיזית ומנה גדושה של ריסנטימנט ורגשי נחיתות מובנים. מילות השיר, המופנות ל"אחי" ש"יורק לי בפנים", מתארות את השמאל הישראלי כבוגד, כשונא, כגורם הרסני. יחד עם המסר הפוליטי החד משמעי שלו, שומר השיר על הייחודיות של סגנונו של בניון, בכך שעולה ממנו מטען רגשי חזק: בעוד האויב "שונא", בניון "אוהב", בעוד הבוגד השמאלני "צוחק", בניון "בוכה". הסגנון האמוציונאלי שאפיין את שיריו המוקדמים של בניון נשמר כאן, אך נרתם לשירות המטרות הלאומיות והפוליטיות.

מספר שבועות לאחר הוצאת השיר "אני אחיך", הלחין בניון את "שיר ערש", שהיה שיר מחווה לצה"ל ולשייטת 13 לאחר פרשת ההשתלטות של חיל הים על המשט התורכי לעזה. השיר, שנכתב על ידי יועץ התקשורת משה קלוגהופט (המזוהה עם הימין הדתי ה"כתום", ועל קשריו עם תנועות ימין בכלל ועם תנועת אם תרצו בפרט נכתב כבר רבות), בוצע על ידי בניון וחברי כנסת ממפלגות קדימה, הליכוד וישראל ביתנו. ניתן לדון רבות באופן שבו השפיעו אירועי המשט על הציבוריות הישראלית, אבל הדבר המרכזי הוא שאירועים אלה, ובמיוחד תגובת ה"הסברה" הישראלית, יצרו קונצנזוס מוחלט של תמיכה בפעולת השייטת. זכור כמובן מסע ההכפשה הציבורי נגד ח"כ חנין זועבי, שלקחה חלק במשט, שהסתיים בהגבלת זכויותיה כחברת כנסת. באפריל האחרון הוסיף בניון עוד יצירה לרפרטואר הפוליטי שלו, כאשר הקליט אלבום שלם בשפה הערבית, והקדיש אותו למפגינים נגד המשטר בסוריה. אלבום זה הכיל טקסטים תנ"כיים מספר קהלת.

עבודות אלה לא היו ההצהרה הציבורית האחרונה של בניון. בראיון למעריב השבוע, אמר בניון את הדברים הבאים: "יוסי ביילין יכול לדבר על שמאל כלכלי, אבל אני ולא הוא אכלתי גבינה וחצי לחם שחור עם ערבים ועבדתי איתם מבוקר ועד ערב אצל אבא שלי בבניין. אספנו אותם לעבודה כדי שירוויחו 200 שקל ביום, וכשחזרו למחסום נציג השלטון לקח מהם מאה. זה הורג לי את הנשמה". המילים האלה הוכתרו כבר על ידי אחדים בתור מסר חברתי חריף, אמירה מעמדית אל מול פני השמאל היומרני והאליטיסטי. אך למעשה אי אפשר להבין את אמירתו של בניון ללא הזדקקות למושג הפופוליזם.


מהו פופוליזם? בקצרה, ניתן להגדירו בתור אופן התנסחות תרבותי שמעמיד את "העם" אל מול "האליטות", כאשר כל אחד מהגורמים האלה מוגדר לא באופן פוליטי, כלכלי או חברתי, אלא בדרך סמלית, המרוכזת בעיקר בסממנים חיצוניים ומתאפיינת בערפול ומיסטיפיקציה. הפופוליזם לא מציע לרוב לקבוצות החברתיות המנושלות מזור אמיתי, באמצעות צדק כלכלי או אזרחות שוויונית, אלא תיקון סמלי, באמצעות האדרה ערכית שלהם ושל עולמם התרבותי. מנחם בגין, אשר לרוב מוכתר כנביא הפופוליזם הישראלייהודי, ידע היטב להחמיא לשכבות העממיות (היהודיות) בכך ששייך אותן למסורת ארוכה של לוחמים ציונים, מדוד המלך ועד רפול; אך במישור הממשי לא זרק להם יותר מעצם יבשה תחת הכותרת של "פרויקט שיקום שכונות".

את מי, אם כן, מעמיד כאן בניון בתור הגורם הפופוליסטי? קודם כל, את עצמו. בניון עבד בבניין והוא מכיר את חיי הדוחק, דבר שמאפשר לו לדבר עליהם בצורה אותנטית. הוא מייצג אמין של "העם". בנוסף, גם חבריו של בניון למקום העבודה מייצגים את "העם": כאן מדובר בפועלים פלסטינים, ככל הנראה תושבי השטחים, שגם הם באים מחיי הדוחק. הפועלים הערביים אף סובלים כאן מדיכוי כפול: הם מנושלים קודם כל בהיותם פועלים "שחורים" המנוצלים על ידי מעסיקם, ושנית על ידי השלטון שעושק אותם. בניון כמובן לא רואה שום חוצץ בינו לבין אותם פועלים ערביים; להפך, הוא מזדהה איתם ועם מצוקתם, ואפילו מבטא כלפיהם סימפטיה על היותם "דפוקים" פעמיים.


לכאורה, דברים אלה מעמידים אותנו מול זעקה חברתית של ממש, הזדהות של בנים לאותו גורל אכזר ועיוור, בלי קשר למוצאם ולזהותם הלאומית. אך אופן ההתנסחות הפופוליסטי נפרד מזה הפוליטי. ראשית כל, בניון מעמיד דברים אלה כהתרסה אל מול "האליטה", שהיא, במקרה זה, יוסי ביילין (במאמר מוסגר, צריך לציין שביילין מעולם לא התיימר להיות "שמאל כלכלי" ומחזיק במוצהר בתפישה כלכליתחברתית פחות או יותר ליברלית). בניון למעשה אומר כאן: השמאל בדמותו של ביילין לא מכיר את הערבים ולא מייצג אותם. אני, בניון, שעבדתי וחייתי עם הערבים, מכיר אותם טוב יותר מאשר השמאל.

בניון, איש הימין הדתי, שפוסל את הזהות הפוליטית הפלסטינית ונלחם בה (בשיר "ריבונו של עולם", למשל, הוא משווה בין חברי הכנסת הערביים לבין אנשי חיזבאללה), ושמתקיף בפראות את השמאל הישראלי המכיר בזהות זו, משבח ואפילו מזדהה עם התרבות הערבית, עם עולמה הסמלי והאמנותי, כפי שזה מתבטא למשל במוזיקה, בדת או בחייהם הפשוטים של פועלי הבניין הערבים. הזדהותו של בניון בטקסט הזה אינה עם הערבים, כפלסטינים או כפרולטרים, אלא עם הזהות הסמלית שלהם כמדוכאים, כאנשים פשוטים ועניים; כמייצגים של איזה אידאל רוחני של צניעות וענווה.

באותו אופן, ניתן לראות כי המחאה של בניון בטקסט הזה לא מכוונת כנגד המדינה, קל וחומר שלא כנגד הכיבוש, הצבא או הציונות; לא ניתן לגזור מדבריו שום מסקנה פוליטית אמיתית. הרי לא המעסיק של הפועלים הערבים (אביו של בניון?) ולא הדמות במחסום (אשר מוגדרת, שימו לב, כנציג "השלטון", השררה המופשטת, ולא כחייל צה"ל או כנציג המדינה היהודית) הם ישויות קונקרטיות שניתן להתנגד אליהן; אלא לכל היותר לכתוב שיר נוגה על ליבם המאובן. בראיון שהתקיים איתו בשנת 2010 תקף בניון בחריפות "חברות תקליטים, אנשי משפט, חברי כנסת ופוליטיקאים", בנוסף לרשות הפלסטינית, גלי צה"ל, בג"ץ וערוץ 2 (מיותר כמעט לציין שהראיון התקיים באחד מגופי התקשורת הגדולים). כך ניתן לראות, שהמרד שמציע הפופוליזם אינו מסמן אויב מוגדר אלא את "האליטות" באשר הן, אשר יהיו, ומכל סיבה שלא תהיה. אותם יריבים לא מוגדרים ככאלה על סמך פעולותיהם, על דברים שעשו או נמנעו מלעשות, אלא על סמך זהותם ותכונותיהם: הם מנותקים, מנוכרים, לא קשובים (בניגוד לבניון הרגיש, הנפגע, המתפרץ), חסרי נאמנות ובעלי זהות שונה; ככאלה, אין שום דבר שיוכלו לעשות על מנת להפסיק להיות יריבים, עליהם פשוט לחדול מלהיות.

במרכז: ז'טוליו ורגאס, נשיא ברזיל (1945-1930, 1954-1951)

זוהי, אם כן, הזעקה הפופוליסטית של עמיר בניון. בניון, שהעמיד את עצמו עוד בימיו הראשונים כיוצר אותנטי, לא מתווך ולא "מתוחכם", כאישיות עממית העומדת מול הממסד, ממשיך את המהלך הפופוליסטי בכך שהוא הופך את המחאה שלו לציבורית ולחיצונית יותר. אך בניון לא מפנה את חיציו נגד הישות המדינית האמיתית, שהיא מדינת ישראל, על מוסדותיה, צבאה והכוחות הכלכליים והחברתיים שפועלים במסגרתה, אלא נגד ישות מדומיינת, ממסד או "שלטון" אמורפי באשר הוא. בניון משכיר את המרד שלו לכל המרבה במחיר, ורותם אותו לעגלה של "אם תרצו", של היהודים האמריקאים חומדי הווילות בשטחים, של תעשיית הבטחון ושל המנגנון הממשלתי השמן שמחזיק ומפרה אותה. כל אלה, בהשקפה עולמו של בניון, הם הכוחות האותנטיים, האמיתיים והעממיים – רק לא ביילין.

הפופוליזם בישראל ידע שינויי פאזות רבים; יש כאלה המתארכים את תחילתו בשנת 1977 עם עליית הליכוד לשלטון (כמו דני פילק), ויש כאלה הרואים אותה כתופעה אינהרנטית לחברה המודרנית ולדמוקרטיה בפרט. עם זאת, את הפופוליזם בשיח הפוליטי העכשווי בישראל ניתן לאתר בעיקר סביב השיח הציוני המתחדש (המכונה לפעמים ניאוציונות), שבניון הוא מעין וריאציה עליו. כך למשל ארגון ניאוציוני כמו "אם תרצו" רואה את תפקידו בחשיפה ובהבסה של האליטות הפוסטציוניות באקדמיה ובעולם התקשורת, בעוד השמאל הציוני, מאזור אחר של המפה הפוליטית, הכריז מלחמה על "הסמולני שותה האספרסו". המשותף לשני הגורמים האלה, כמו גם לבניון, הוא ניתוק המאבק הפוליטי מהמישור הקונקרטי (המורכב מנושאים כגון ההחזקה בשטחים, זכויות האדם והאזרח בישראל, חלוקת משאבי המשק וכו') והעברתו למישור הסמלי. במישור סמלי זה האויב מוגדר כאוסף של סטאטוסים חברתיים (סטריאוטיפיים ושטחיים לרוב), והניצחון עליו מוגדר כהדרתו מהמרחב הציבורי; דבר שנעשה באמצעות הוקעתו הפומבית, השפלתו והאדרה של ה"אנחנו" האמורפי והמדומיין.

בעוד אמירה פוליטית ראויה יודעת לרדת מהערכי למעשי, ומהכללי לפרטי, אמירותיו של בניון ושל שאר הזרמים הפופוליסטים, נשארות ברמה מופשטת ולרוב לא יורדות משם, אלא לגיחות קצרות של הוקעת "בוגדים" ועידוד "יצירה ציונית". בעוד הפוליטיקה הישראלית, בשמאל כמו גם בימין, מאופיינת באקטיביזם, בפעלתנות ובפולחן ה"עשייה", מתאפיין הפופוליזם, על זרמיו, בהתנערות מהקונקרטי לטובת הסימבולי, ומהמעש לטובת נאומים חוצבי להבות, בין אם כאלה שנושאים צורה של שירים, כרזות או מניפסטים.


על רקע זה ניתן וצריך להבין את גלישתו ההדרגתית של בניון לימין. המסר האמיתי של בניון לאו דווקא שייך לעמדה פוליטית מסוימת כלשהי, כמו שאלה מצויות בשיח הפוליטי הישראלי, אלא בשליפה של הפוליטיקה מתוך המרחב הציבורי ובריקון כל אמירה מהמימד הפוליטי שלה. ניתן לסכם את המהלך הזה במשפט שאמר בניון לאחר שנשאל על שירו "אני אחיך": "צה"ל לא שייך לא לימין ולא לשמאל". העמדה הפוליטית, אם כן, היא שולית ביחס לצורה שבה היא מועברת: בניון יכול להיות בעד מפלגה כזו או אחרת, בעד או נגד פעולה צבאית כזו או אחרת או מדיניות כזו או אחרת, הדבר החשוב הוא הקונצנזוס. הפופוליזם, בהיותו לא יותר מאשר שפה, אוצר מילים סמלי, יכול להיות מנוכס על ידי כל גורם וגורם; ואפילו שלי יחימוביץ' טרחה בראיון אחרון לתקוף את אהוד ברק, לא על מדיניותו ועל מעשיו בתור שר בטחון, אלא על מגוריו במגדל אקירוב, על היותו "ציני ואינסטרומנטלי" ו"נהנתן" (גם הצירוף השגור "פוסט ציוני" לא נפקד מדבריה של יחימוביץ' על ברק).

כתשובה לשאלתו של עפרי אילני, אם כן, "מה קרה לעמיר בניון?", ניתן לענות כי לבניון לא קרה דבר. מה שהשתנה הוא הדפוס שבו מתנסח הפופוליזם הישראלי. אם בעבר, תחת מנחם בגין, ייצג הפופוליזם את "ישראל השניה" והעלה טרוניות רלוונטיות על קיפוח והדרה, ואם בזמן כהונתו הראשונה של נתניהו בראשות הממשלה הופנה הפופוליזם כנגד האליטות והשמאל, ולפחות שמר על קוהרנטיות פוליטית, הפופוליזם של קונגלומרט נתניהוקדימהליברמן, זה של ה"הסברה" וההפרטה, מקבל תפנית פוסטמודרנית, ועוסק בסופו של דבר בדימויי מדיה ריקים מתוכן. תחת המשטר הפופוליסטי הנוכחי יכול חב"דניק להעמיד פועלי בניין ערביים אל מול השמאלנים עם המשקפיים, ועורך דין תל אביבי יכול להעלות מהאוב את פרצופו של רבין איש הפלמ"ח כדי לנגח את ביבי איש הסיירת כ"לא ציוני".

"יהודים, העיירה בוערת": ההתבכיינות כאידיאולוגיית מדינה

6 ביוני 2010

יותם פלדמן

אחת התגובות האינטליגנטיות והצפויות פחות להשתלטות על המשט ולהריגת משתתפיו, הסתתרה בין דפי המוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות". מי שהצליח לצלוח את הפטפוט המתמשך על ייסוריהם של לוחמי השייטת,  רשעותם של הטורקים (פחד ותיעוב בכיכר טקסים) וכמובן כשלון ההסברה, מצא מאמר מאת חגי סגל שכותרתו "יללה היא לא הסברה". 

סגל, איש בעל נסיון שיודע דבר או שניים על רצח אזרחים, תוהה מדוע הזדרזה ישראל להפיץ בעולם תמונות שמתעדות גוים מכים יהודים במקלות. אכזריותם של הגויים עולה ביתר שאת מהתמונות שפורמסו הבוקר בעיתון הטורקי הורייט – שמתעדות, כנראה, אלימות קשה של משתתפי המשט, אך בה בעת לא יכולות שלא להיראות כטקס זובור רשלני מהסוג שבני נוער מעלים ברבבות ליו-טיוב, על רקע תפאורה בינונית של סיפוני לינוליאום ומעקות פורמייקה שטופים באור פלורוצנט ירקרק. "כל תשוקתנו", מדייק סגל לכתוב, "היא להראות לגויים כמה אנחנו סובלים ומאויימים. עובדה: החומר הויזואלי הראשון שצה"ל שיחרר לפרסום אחרי חצי יממה של דממת אלחוט הכי יהודים מוכים. במקרה הם היו מיטב לוחמינו, אבל בכל זאת יהודים מוכים".

הטקסט של סגל קולע משום שהיא חושפת את הבכיינות כאידאולוגיית המדינה החדשה של ישראל. כך, גם לאחר שנקבע כי אנשי ה-IHH גרועים במעט מהכלאה חוצת עתים ויבשות בין בן לאדן, המן הרשע ואייכמן, לא מפסיקים להשתאות מאכזריותם של המתנגדים על הספינה ומנחישותם של שכירי החרב, אלף דולר לבזבוזים בכיסיהם, "לעשות שפטים" בחיילים. כך ממש שמעתי קריינית אומרת ברדיו.

דומה שאידאולוגיית הבכיינות יכולה לכל, ועשויה לשמש ככלי לפירוש כל מפגש אלים בין חיילי צה"ל לבין מבקשי רעתם. כך, אם מלחמת לבנון השנייה היתה מתקיימת היום, אולי היינו שומעים עדות של חייל מיוסר, נדהם מאכזריותם של אנשי חיזבאללה: "הם הצטיידו מראש ברובים. קלאצ'ניקובים!", היה מספר החייל הנחרד, "והם תיכננו להרוג חיילים ישראלים. בכמויות! בלי לחשוב פעמיים!!", ייחרד החייל וגם אוסף הפרשנים-מומחים המשמשים תיבת תהודה לנהי הצה"לי.

 

כך, משיבה ישראל לאחור את אחד מהישגיה המרכזיים של הציונות – השכחת הגלותיות, ומצטרפת אל הנוסטגליה המזוייפת –  שהיתה שמורה בעיקר לחוגי השמאל הרדיקאלי, ולמאגניבים תל-אביבים חובבי יידיש – אל היהודיות הגלותית, המתקרבנת והנשית לכאורה כתחליף למובן-מאליו הציוני והאשכנזי של שלילת שורשינו הגלותיים והכחשתם. אלה קראו (כשהסיפור היה באופנה) ללימוד יידיש, חזרה אל הקיום היהודי הלא-לאומי ומסעות איחוד בשטייטעלים פולנים. הרוב, עם זאת, הסתפקו בגפילטע פיש.

אז מעתה לא ייראו בשיעורי יידיש וערבי טיש בבית לייויק רק פרופסורים סהרוריים, היפסטרים אינטלקטואלים והוגי בתי קפה, אלא גם חיילי עילית מהקומנדו הימי, שהחלו ללמוד את סגולותיה של הבכיינות. כל אחד מהם מתאר את הפוגרום שעשו הטורקים על סיפון האונייה משל היה עגנון, מקונן על גורל המר של בוצ'אץ', עירו למודת הפרעות.

מבחינה זו, ייתכן שמוטב כבר המצ'ואיזם הישן והרגיל על כל טווחיו שבין רוני דניאל לאלון בן דוד: לברר שוב מדוע החיילים השתלשלו למרמארה-בוצ'אץ' מחבל כשהם אינם יכולים לפעול בעת הירידה (מישהו העיר בצדק, שמפקד חיל הים, אלי מרום, למדל את טכניקת ההשתלשות ממועדוני סטריפטיז), וכיצד אותם רבי-מאג (רבי מאגים?) שמסוגלים לשלוף בני ערובה כמחט בערימת שחת, מאוניות עמוסות טרוריסטים חורשי רעות בכל מקום בעולם, הופתעו מכמה מוסלמים מתלהבים.

אך גם המצ'ואיזם הוא כנראה לא מה שהיה פעם, וגברים שבעבר היו מבליעים את רגשותיהם משתתפים כיום בסדנאות לעיבוד טרואמות ולמימוש עצמי, ומדברים על המקום הכואב שלהם. שכן לאף אחד אין מונופול על הקורבנות. כל אחד, אם הוא רוצה, יכול להיות קורבן.

מקבץ מיוחד על טבח השייטת: מה שלא תקראו בתקשורת הישראלית

2 ביוני 2010

הפרשן הבכיר מייקל טומסקי: הטבח הוא נקודת מפנה ביחסים של יהודי ארה"ב הליברלים כלפי ישראל.

הפרשן כריס פיליפס: ארה"ב מאבדת את שליטתה על המזרח התיכון.

הסופר השוודי הפופולרי הנינג מנקל, שחיבר בין השאר את הספרים "רוצחים ללא פנים", "הסחת דעת" ו"הכלבים בריגה" (שתורגמו שלושתם לעברית) יושב בכלא באר שבע (אולי הוא שוחרר בשעות האחרונות) לאחר שנחטף על ידי ישראל יחד עם מאות פעילי שלום אחרים; זעם בשוודיה: הישראלים רוצחים, שודדים ופושעם.

מקבץ הפגנות ברחבי העולם החופשי.

אינדיפנדנט: משהו חדש קורה במזרח התיכון; ישראל עברה מהרג של ערבים להרג של טורקים ואירופים.

סאלון: פרצופה האמיתי של ישראל נחשף: מי יכול היה לדמיין התקפה צבאית על סירות סיוע לאזור אסון.

רשימה נרחבת של פעילי השלום, ביניהם זוכי פרס נובל ולוחמי זכויות אדם מפורסמים, שנחטפו על ידי ישראל.

ועוד פרשנות: סימנים לתנועה טקטונית ביחסים הבינלאומיים.

הורייט: מה לעזאזל ישראל חושבת?

ז'ואל פוסט ואיאן, ללא כותרת

ניו סטייטסמן: אסור לאפשר לישראל למסמס את החקירה כמו את דו"ח גולדסטון.

דפנה ברעם בגרדיאן: ישראל נכנסה בחודשים האחרונים לשלב חדש ושפל בתולדותיה.

הבלוג של דניס קופר רומז: ישראל מדינה פשיסטית.

עיתונאים שהיו על סיפון הספינות נחטפו וצונזרו.

אחדף סווייף חוזה בגרדיאן: עוד ועוד ספינות ישוטו לעזה; החרם יתרחב; ישראל מתקרבת ל"נקודת דרום אפריקה".

40 בריטים יושבים כרגע בכלא באר שבע. ביניהם אלכסנדרה לורט-פיליפס, היפית מלונדון, ותרזה מקדרמוט, עובדת דואר מאדינבורו.

הגרמנים החטופים חוזרים לגרמניה, ביניהם חברי פרלמנט ממפלגת השמאל.