Posts Tagged ‘המשבר הכלכלי’

נתזים, הדור הבא: "החברה החופשית לא מפחדת לא ממין ולא ממוות ולא ממלחמות" *

11 באוגוסט 2012

בעוד בישראל בטוחים שהאנטי-ישראליות גואה במצרים, האינטלקטואל הפלסטינו-אמריקאי המקורי ג'וזף מסעד מציג תמונה שונה לגמרי. לטענתו, בתקופתם של סאדאת ומובראק קמה שכבה דקה אך משפיעה של עשירים חדשים שמנהלים קמפיין של שמועות והשמצות נגד הפלסטינים, תוך בניית זהות מצרית פטריוטית שזונחת את הפרויקט הפאן-ערבי. בחודשים האחרונים, אינטלקטואלים ליברלים-לכאורה הפיצו שמועות בפייסבוק שהפלסטינים רוצים להשתלט על חצי האי סיני, ושרה"מ החדש הישאם קנדיל הוא חצי פלסטיני. בעקבות ההתקפה בגבול עם ישראל הקמפיין הסאדאתיסטי החמיר עוד יותר

ופרנקלין למב מתאר ב-Counterpunch את ההתרחשויות בסיני כהצטרפות של חצי האי לאביב הערבי ולציר ההתנגדות

ממשלת המחוז הימצ'ל פראדש בצפון הודו שינתה את המדיניות ופתחה בפשיטות על מסיבות סמים בקאסול שבעמק פרווטי, תוך נטילת דגימות שתן ודם. במסיבות הידועות לשמצה משתתפים בני לאומים שונים, אך בעיקר ישראלים, הנשאבים לעמק הקסום בחיפוש אחר הג'ראס המשובח מסוג "מלאנה קרים".

מאמר נרחב ב-Journal of Palestine Studies  בנושא השפעת שינוי האקלים על העם הפלסטינים. המחברים טוענים שסכנות ההתייבשות וההתחממות כבר מספקים לגיטימציה להפיכתם של הפלסטינים משאלה פוליטית למקרה הומניטרי, תוך הנדוסם של הפלסטינים למקבצי נדבות תמדיים. זאת בשעה שפגיעותם של הפלסטינים לסכנות אקלימיות נובעת מהסגר על עזה, גזילת המים והכיבוש בכלל –

The prevailing technical-managerial framing of Palestinians’ vulnerability to climate change is largely the product of a donor agenda that fuses international concern over dangerous climate change with the “emergency imaginary”of chronic human insecurity in the oPt.

הסכנה לעליית הפאשיזם באירופה היא החמורה ביותר מאז שנות ה-30

גל חדש של זואופיליה שוטף את ארה"ב: זוג תושבי אריזונה הורשעו בקשירת קשר לביצוע מין עם כלבים, תוך שימוש באינטרנט. השניים נידונו להרחקה מחיות

הכיווץ של כלכלת העולם כאן כדי להישאר, ולכן המחאות העולמיות יתפרצו כל פעם במקום אחר, טוען הסוציולוג עמנואל וולרשטיין

הטרנד החדש במדיה חברתית: זוגות שוכרים צלם מקצועי שיצלם את רגע הלידה של התינוק

ספר חדש סוקר את תולדות משיכתה של התרבות היהודית המזרח אירופית כלפי השפה והתרבות הגרמנית

פקיסטן אובסרבר מדווח על הגדר החשמלית שבנתה הודו בסיוע ישראל בקו הפסקת האש בקשמיר; ואינטלקטואלים הודים קוראים לממשלתם להפסיק לקנות נשק מישראל ולהצטרף לציר ההתנגדות, כמו פעם

מדיניות החוץ של מיט רומני עדיין לוטה בערפל. אבל צוות היועצים שלו לענייני חוץ מורכב רובו ככולו מנאו-שמרנים אלימים, שדורשים: עוד מלחמה, דחוף!

האוננות נכנסת לתוכנית הלימודים: ספר חדש מגולל את ההיסטוריה התרבותית של האוננות וקורא לקיים שיעורי אוננות בבתי הספר; ופרופסור בקולג' West Nevada דרש מהסטודנטים לאונן בכיתה ולתאר את הפנטזיות שלהם כדרישת חובה בקורס

כולם פוחדים ממטאוריטים ופצצות אטום, אבל סופר-וולקנו'ס ענקיים מתחבאים מתחת לאדמת אירופה, ועשויים בכל רגע להרוג מיליונים ולהשכיח את השואה

עשרת הספרים הקשים ביותר לקריאה בהיסטוריה

קמפיין במפלגה הרפובליקאית: רומני צריך למנות את סו אלן יואינג לסגניתו

הנאצים ביצעו הכלאות מוזרות של חיות כדי לשחזר מינים אריים שנכחדו, ובראשם את האוורוך (Auroch) שור הבר האירופי שנכחד במאה ה-17

אלן בלום, מחבר "הידלדלותה של הרוח באמריקה", בכלל לא היה שמרן כמו שבדרך כלל מציגים אותו

במוזיאון בקסוריה שבאיטליה שורפים יצירות אמנות. מנהל המוזיאון מסביר: הממשלה מייבשת את האמנות, ולאף אחד לא איכפת, ולכן אני מקריב את היצירות שלי בתור זעקת מחאה. אמנים ברחבי אירופה מביעים סולידריות ושורפים את היצירות שלהם

אבות טריים סובלים לעתים קרובות מדיכאון אחרי לידה, אך הבעיה זוכה ליחס מזלזל, בשונה ממקבילתה הנשית

ספר חדש מבקש לשים קץ לפולמוס המתמשך על מקור האשכנזים ומסכם בסופו של דבר: כנראה שהאשכנזים הם ברובם אוקראינים (ולא כוזרים, אבל בטח אין להם קשר ליהודי אשכנז של ימי הביניים)

כיצד הפכה הציונות, פרויקט סוציאליסטי במקורו, לתנועה דתית אוונגליסטית?

נשיא הבנק הפדרלי בן ברננקי קורא ללמוד יותר פילוסופיה, כי הכלכלה עוסקת ב"איך" אבל השאלה הבסיסית היא "למה"; ובינתיים הפילוסופיה נעשית פופולרית שוב בקבוצות דיון שמשגשגות מפאבים ועד פסטיבלים

הומואים וחנונים היו פעם אוכלוסיות נפרדות, אבל בשנים האחרונות שתי התרבויות מתמזגות זו בזו יותר ויותר, מה שמתבטא למשל באינפלציה של דמויות הומואים בסדרות כמו X-Man

ז'אנר פורנוגרפי חדש פורח בארצות הים: פורנו פוסט-אפוקליפטי, שעוסק בהתנהגותם המינית של בני האדם שישרדו. ועוד סרט אפוקליפטי: The Hipster Holocaust

כתבה נרחבת בגרדיאן מציגה כיצד המשבר הכלכלי החזיר את המרקסיזם למיינסטרים. במקביל, גוברת ההסכמה שמעמד הוא שוב הקטגוריה החברתית הרלוונטית ביותר

Al Ahram Weekly, שהיה עיתון די צייתני תחת שלטון מובארק, מגלה סימנים של אופוזיציונריות בעידן מורסי. כתבה מעניינת עוסקת בהשפעתם של האחים המוסלמים על התרבות במצרים, ומזהירה מפני כיסוי פסלים ואיסור על טלנובלות ברמדאן. על כל פנים, נכון לעכשיו נראה שמורסי פשוט לא מתעניין בתרבות

בושם חדש להומואים אלימים (או שהיו רוצים להיות) נושא את השם Querelle, על שם המלח הרוצח גיבור ספרו של ז'אן ז'נה וסרטו של פאסבינדר שנעשה בעקבותיו

האם אבות האנושות היו מונוגמיים כמו שטוענים האנתרופולוגים באופן מסורתי, או שברירת המחדל היתה אורגיות וגידול ילדים משותף? כך טוען ספר חדש

נשים מגלות עוינות כלפי מין אנאלי כיוון שהגבר הנחדר גוזל מהן את התפקיד הפאסיבי. כך טוען מרטין ובר, מחבר הספר "הייתי אחיו ההומו של קזנובה", במאמרו "הפילוסופיה של המין האנאלי"

המשטרה וכוחות הביטחון בשוודיה מחפשים קשיש שאנס מאות כבשים

האם ארה"ב מחכה שמשטר אסד יפול כדי לתקוף באיראן?

האם מנהיג איראן חמינאי הוא היפסטר?

חזית הריאקציה

עצומה לביטול מדינת ישראל ולאוטונומיה יהודית בארץ ישראל באתר צופר ניוז

בעוד המרכז הרדיקלי קורא לגייס חרדים וערבים לשירות לאומי, הימין הקיצוני פותח בקמפיין נגד: אתר "הקול היהודי" מתריע מפני ההתבוללות המתרחשת בבתי חולים שבהן משרתות בנות שירות לאומי יחד עם ערבים. כולל סיפורי מקרה

מאמר מעניין ב-Press-TV האיראני המזהיר מפני מזימה משותפת של וואהביסטים מסעודיה, ציונים וגרוזינים, המתכננים לפורר את דרום רוסיה. לטענת העיתון, המזימה מיועדת לייסד שם רפובליקות סוניות פונדמנטליסטית שיהיו כפופות לקטאר, ותגשים למעשה את חזונם של הנאצים להקמת Reichskommissariat Kaukasus

מיגל אשפינוזה, אוונגליסט לשעבר, טוען: למרות ההבטחה לאברהם, הנוצרים חובבי ישראל צריכים להתחיל לתמוך בשתי המדינות, אחרת יהיה רע

ב-CUNY בניו יורק ייערך באפריל כנס מקיף בנושא “Homonationalism and Pinkwashing", בהנהגת ג'ודית באטלר, ג'סביר פואר וחנין מעיכי (אל-קאוס). ב"דיילי ביסט" מזדעקים

 * הציטוט: שמואל מור, מתוך "שיסריח אבל טוב" (ריאיון עם יותם פלדמן)

אזרחי ישראל, כלכלתנו לא קרסה. עדיין

2 בינואר 2011

שיר חבר

בעקבות אחד הפוסטים האחרונים של עפרי בבלוג התעורר בתגובות דיון מעניין במצב הכלכלי האמיתי של ישראל, נושא שכבר רציתי לכתוב עליו לבלוג מזה זמן, וזו הזדמנות מצוינת להתחיל.

המצב הכלכלי בישראל הוא נושא שנוי מאוד במחלוקת, ואין בו עמדת אמצע. הטענה שישראל היא במצב דומה לממוצע העולמי פשוט אינה נשמעת בשיח הכלכלי. או שנטען שישראל היא נס כלכלי מדהים, או שנטען שהיא במשבר עמוק. לדעתי המרחק בין שתי העמדות נובע מהפער בין התבוננות בנתונים המאקרו-כלכליים של ישראל שנראים מצוין (ייצוא, תמ"ג, אבטלה) לבין הנתונים החברתיים (עוני, חינוך, בריאות) ששם המשבר גלוי לעין.

בדומה ליוון, איסלנד ואירלנד, ישראל אימצה דימוי של "נמר כלכלי" בצמיחה מהירה. הסיבות לכאורה ברורות – מדינות בפריפריה הכלכלית של אירופה נמצאות בהשוואה מתמדת ליבשת העשירה, ונמצאות במרדף "לסגור את הפער" מול העולם המפותח. זה נושא שקוסם לאזרחי המדינות הללו (שרוצים לראות את עצמם בפסגת העולם המפותח) וגם אמצעי לפוליטיקאים לקדם את עצמם באמצעות מדיניות אגרסיבית לעידוד צמיחה. גם אם האמצעים הם שיתוף פעולה עם תאגידי-ענק, קיצוץ במדיניות הרווחה ואמוק של הפרטה, הכל נעשה במסגרת ההבטחה שבסוף זה ישתלם לכולם. הדימוי של ה"נמר" עוזר למשוך הון זר של משקיעים.

אבל המדיניות הזו, שאמורה לעודד צמיחה, נראית טוב על הנייר אבל נוטה להפוך את ה"נמרים" לנמרים של נייר. צמיחה מהירה שנובעת מהשוק הפרטי נוטה ליצור עושר עצום בידי כמה בודדים, למשוך את המדדים המאקרו-כלכליים מעלה (כשהשכר הממוצע למנכ"ל חברה בישראל הוא 2.5 מיליון שקל בשנה, כפי שפרסם בנק ישראל, זה מושך את ממוצע השכר במשק כלפי מעלה). אבל בתהליך הזה נגרם נזק למרקם החברתי: הפרטות רבות מתגלות כאמצעי סחיטת מזומנים מהציבור, ובינתיים השלטון מפחד להודות שיש בעיה, כי אז הדימוי הנמרי יפגע, והמשקיעים יברחו.

התוצאה היא שיוון, איסלנד ואירלנד חוו קריסה כואבת מאוד. הן הגיעו לנקודה בה לא היה אפשר לשלם את החובות. התוצאה דומה בשלושתן – ירידה חדה ברמת החיים, קיצוצים כואבים וחשש לעצמאות הכלכלית של המדינות הללו, שמתחילות להבין (איסלנד ראשונה) שהן בעצם נפלו קרבן לתרגיל עוקץ מתוחכם של בעלי הון שהפילו על האזרחים את הסיכונים וגרפו לעצמם את הרווחים. עוד לא ראינו את המערכה האחרונה בסיפור הזה.

ישראל, עם זאת, לא קרסה עדיין. יש לכך סיבות רבות, למשל התמיכה מארצות-הברית ומקהילות יהודיות בעולם, אך יותר מכל, הסיבה היא שבישראל למשבר הכלכלי יש גם מימד פוליטי שנעוץ עמוק בחרדות של הממשלה ושל מרבית הציבור. לאליטה הכלכלית והפוליטית יש אינטרס חזק להתעלם מסימני ההזהרה, ולהגביר את הווליום של מכונת הפרופגנדה ("הסברה") שצועקת שהכל נפלא.

הודאה בעומק התלות הכלכלית של ישראל בקהילה הבינלאומית תשמוט את הקרקע מתחת למדיניות החוץ של ביבי וליברמן. לכן בשקט יחסי הם יצאו להנפקת החוב הזר הגדולה בהיסטוריה של ישראל במרץ 2010. זאת לאחר שב-2009 הממשלה גייסה סכום שנתי של 102 מיליארד ש"ח (שיא של כל הזמנים). העמקת החוב עוזרת לדחות את הקריסה, לא למנוע אותה, ועוד לא התחלנו לדבר על החובות הגדולים באמת של ישראל (שבהם הממשלה לא מודה) – לפלסטינים הכבושים, לפליטים הפלסטינים וללבנון. פטנט התקציב הדו-שנתי הוא דוגמה נוספת לדרכה של הממשלה לברוח ממה שבאמת מפחיד אותה – דיון במצב הכלכלי האמיתי בישראל. משום כך הממשלה עשתה שמיניות באוויר כדי להתקבל ל-OECD , מבלי להתייחס לאף אחת מהעצות של ה-OECD בדבר רפורמה דחופה במערכת החינוך, הרווחה והתעסוקה בישראל.

בואו נבחן את הטיעונים שהמצב הכלכלי בישראל טוב, ונראה מה עומד מאחוריהם:

צמיחה: לישראל היתה צמיחה גבוהה יחסית אחרי שוך האינתיפאדה השניה, אך בעצם הצמיחה הזו הקבילה לשיעורי הצמיחה בעולם, והיתה אף נמוכה יותר מהצמיחה במזרח התיכון. מדהים לראות שבזמן מלחמת לבנון של 2006, ישראל רשמה צמיחת-שיא. האם שיתוק המפעלים בצפון לא משפיע על הצמיחה? ודאי שהוא משפיע, אבל צמיחה מודדת גם דברים שליליים וגם חיוביים. משפחות שנמלטו לדרום ועברו לגור במלון הוציאו המון כסף בזמן המלחמה. חברות ביטוח הוציאו המון כסף וגם הממשלה הכניסה את היד עמוק לכיס. כל הדברים הללו, שבעצם מעידים על שחיקת המשאבים הכלכליים כתוצאה מהמלחמה, נרשמו כצמיחה במשק. קיימת גם צמיחה ברמת החיים – אבל רק של העשירון העליון (ראו את פרסומי מרכז אדווה שמראים את זה יפה). רוב האוכלוסיה עומדת במקום מבחינת ההכנסות הריאליות.

אבטלה: שיעור האבטלה בישראל הגיע לשיא בשנת 2003 של כמעט 11%. הוא ירד מתחת ל-7% ואז עלה שוב בעקבות המשבר לכ-7.5% ב-2010. זה לכאורה לא גבוה יחסית למדינות אחרות, אך צריך לשים לב לכך שכשהאבטלה ירדה, סך שעות העבודה במשק כמעט ולא עלו (ואף ירדו בכמה מהשנים). מה שקרה זה שמובטלים רבים איבדו את דמי האבטלה ונאלצו להסתפק בעבודות חלקיות בלבד. רבים נאלצים להסתפק באבטחת הכנסה, ואינם נרשמים כמובטלים כי הם מוגדרים כ"סרבני עבודה" שאינם נכללים ב"כוח העבודה." למשל, מרגע שאמהות חד-הוריות איבדו את הזכות לסרב לעבוד במשרה מלאה עד שילדיהם יגיעו לגיל 7, וכעת יכולות לסרב רק עד שהילדים בני שנתיים, "יצאו" בדרך נס עשרות אלפי אמהות חד-הוריות ממעגל האבטלה (ונכנסו, בשקט בשקט, למעגל "סרבניות העבודה" המשולל כל זכויות). עמותת "מחויבות לשלום ולצדק חברתי" ערכה מחקרים על מימדי האבטלה האמיתיים בישראל, שהראו נכון ל-2006 שהאבטלה בישראל גבוהה כמעט פי שלושה מהנתון הרשמי. למרבה האירוניה העצובה, עמותת מחויבות התפרקה מחוסר תקציב.

פנסיה ודיור: שוק הנדל"ן בישראל מצוי במצב של בועה (ועל כך יש הסכמה די רחבה) מסיבות רבות, גם תרבותיות, שכן הדיור שיחק תפקיד מפתח בשימור הפער בין אשכנזים ומזרחים בישראל, אבל זה נושא לפוסט אחר. הבועה נובעת מכך שמחירי הדירות הולכים ומתרחקים מהשכר במשק ונעשה פחות ופחות ריאלי שיהיו משפחות עם אמצעים לגור בכל דירות היוקרה שמוקמות על-ידי קבוצות רכישה ומשקיעים שכבר מדמיינים רווחים של עשרות אחוזים מההשקעה. גם לא מעט משקיעים זרים בוחשים בקלחת ומחממים את שוק הנדל"ן עוד יותר, אף שאין להם כוונה לגור בישראל בעצמם.

אך מה שלא זוכה להרבה דיון בתקשורת הוא משבר הפנסיה בישראל. למרות חוק הפנסיה החדש, שחל רק על שכירים, קיימים בישראל הרבה אנשים שאין להם פנסיה, או שהפנסיה שלהם נמוכה יותר ממה שהם חושבים. הפנסיה גם מושקעת בבורסה ולכן חושפת את החוסכים לעוד סיכונים. מדי שנה יוצאים לפנסיה עשרות אלפי ישראלים וחוטפים שוק, כשהם מגלים שרמת החיים שלהם צריכה לרדת מאוד כדי שיוכלו לחיות מהפנסיה שלהם. לחיות מקיצבת ביטוח לאומי זה קצת אוקסימורון, כי זו קיצבה שמספיקה למזון בסיסי או לטיפולים רפואיים, לא לשניהם, וצריך את שניהם כדי לחיות. הרבה ישראלים חוששים להשקיע בבורסה, לא יודעים לבנות לעצמם תכנית פנסיה ונחרדים מהמחשבה על כמה עליהם לחסוך מדי חודש כדי לשמור על רמת החיים אחרי הפרישה (זה לא חישוב מסובך כל-כך, אבל אני לא מכיר הרבה אנשים בגילי שמעזים לעשות אותו). לכן הרבה ישראלים רואים בדירה סוג של קרן פנסיה. בגיל פרישה אפשר למכור את הדירה ולחיות מהכסף, לא? עכשיו חישבו מה יקרה כשמאות אלפים ינסו למכור את הדירות שלהם כדי למממן את הפנסיה, ואז תבינו למה בועת הנדל"ן היא בעצם גם בועת פנסיה.

היי טק וחינוך: כעת כדאי להתייחס לדימוי של ישראל כמעצמת היי-טק. זהו דימוי מפוקפק, גם בגלל שכמעט כל הגידול בערך מניות ההיי-טק הישראליות בעשור שמאז משבר הנאסד"ק נמחק במשבר האחרון, גם בגלל שחברות ההיי-טק המצליחות ביותר עושות "אקזיט" תרתי-משמע, ופשוט עוברות (עם הצוות או בלעדיו) לחו"ל, כך שהחברות שנשארו בישראל הן החברות הפחות רווחיות (ואלו שמקוות יום אחד להימכר ולעזוב). אך הבעיה העיקרית עם ענף ההיי-טק היא שהוא נשען על מערכת החינוך בישראל. ככל שהכיתות נעשות צפופות יותר, המורים מיואשים יותר, ככל שהתקנים מתמעטים מהאוניברסיטאות ושהמכללות הופכות לבתי דפוס לדיפלומות – כך הסיכוי של עוד דור היי-טק מוצלח דועך במהירות.

עם זאת, צריך לציין גם את המרכיבים יוצאי-הדופן בכלכלה הישראלית. חברות היי-טק רבות בישראל הן למעשה חברות ביטחון, שמפתחות נשק או אמצעי מעקב ואבטחה. זהו שוק משגשג וצומח וכאן ישראל אכן ידועה בכל העולם במוצריה. מערכת החינוך לא נחוצה כאן, כי העובדים מקבלים את הכשרתם בצבא, ויכולים לספר ללקוחות שהם "מומחים למלחמה בטרור," כי יש להם נסיון נרחב בטרטור פלסטינים במחסומים. הרווחים של החברות האלה אמיתיים, אך זהו בכל-זאת ענף של כ-4-2 מיליארד דולר בשנה (בהערכה נדיבה), ממש לא מספיק כדי לקיים מדינה שלמה.

החרם העולמי: ועכשיו להיפופוטם שמתחבא מתחת לשולחן. מי שעוקב אחרי הסיפור של החרם העולמי על ישראל (BDS – Boycott, Divestments, Sanctions) שמקדמים ארגונים פלסטינים, יודע שאת החדשות בנושא אפשר לקרוא באנגלית, אך לא בעברית. כל שבוע מתחיל קמפיין חדש, כל יום יש הפגנות, לחץ אדיר מופעל על תאגידים בינלאומיים וכבר לא מעט תאגידים החליטו למשוך את השקעותיהם מישראל. בתקשורת בישראל מדווחים בקושי על אחוז אחד מכל אלה. גם יצא לי לפגוש ישראלים שעובדים בחברות שספגו נזקים כבדים מתנועת החרם, אך מעדיפים לשמור את זה בסוד.

הרי דיון רציני בתנועת החרם ובנזקיה יחייב גם דיון בסיבות לחרם. בניגוד ליוון, איסלנד ואירלנד – הציבור בישראל פיתח אובססיה מתמדת לשאלת "עצם קיומנו כאן." האירים והיוונים לא חושבים שבגלל המשבר אירלנד ויוון יפסיקו להתקיים. לעומת זאת, כל מי שקורא לישראל לצאת מהשטחים הוא בעצם "קורא להשמדת מדינת ישראל" ואחרי שטוחנים את השקר הזה מספיק זמן, מתחילים להאמין בו. לכן מפחדים לדבר על זה, הדחקה היא מפלטו האחרון של מי שאין לו דרך להתמודד עם הבעיה עצמה.

החרם מסכן את שוקי היצוא של ישראל, את תקציבי המחקר של האוניברסיטאות, את התיירות ואת המערכת הפיננסית. כמעט כל ישראלי כבר נפגע מהחרם, גם אם הרוב לא יודעים את זה – למשל כתוצאה מהתרסקות הערך של אגרות החוב של אפריקה ישראל, שנקלעה למשבר חובות כי מוסדות פיננסים בינלאומיים החליטו למשוך את השקעותיהם ממנה בעקבות הבניה של החברה בשטחים הכבושים. כמעט לכל קרן פנסיה, קרן השתלמות, ביטוח מנהלים או קופת גמל היו השקעות באפריקה ישראל.

אז לסיכום, נראה שהתמונה הנכונה יותר של הכלכלה הישראלית לא מתקבלת מהתבוננות בנתוני המאקרו, אלא מקריאה בין השורות. המשבר הכלכלי כבר כאן, אבל העוצמה המלאה שלו מושהית בגלל שמדחיקים את הבלתי-נמנע. המשבר עדיין לא נקלט בתודעה ובשיח הכלכלי. כשזה יקרה, זו תהיה רעידת אדמה פוליטית, ולא רק כלכלית.

אני אוהב את יילדון לוי

26 בפברואר 2010

אני אוהב את יילדון לוי. אני אוהב את כובע הצמר הלבן שלה. אני אוהב את החיוך שלה, כשהיא מובלת להארכת מעצר. אני אוהב את החבר שלה, ז'וליין קופה. אם היא הייתה יושבת עם משפחתה ברחוב בן יהודה, לא הייתי שם לב שהיא קיימת. אם היא הייתה מתרגמת בעיתון שבו עבדתי, הייתי עולה איתה למזנון והיינו מדברים על ארכיאולוגיה. אבל היא לא זה ולא זה. יילדון לוי היא טרוXיסטית.


יילדון לוי. הטרוXיסטית האהובה עליי

עד לפני ארבעה ימים, לא ידעתי מי זאת יילדון לוי. התוודעתי אליה דווקא בזכות גלן בק. על כך בהמשך, אבל לפני כן הקדמה קצרה.
הגיליון האחרון של כתב העת New Left Review עומד בסימן ביקורת עצמית הסקת מסקנות מהמשבר הפיננסי של 2008, ומההתאוששות המהירה של הבנקים שבאה בעקבותיו. סוזן ווטקינס, העורכת הנוכחית, עוקצת במאמרה הפרוגרמטי פרסומים שמאליים אחרים, שמיהרו להכריז בשיאו של המשבר על כך ש"הסתירות הפנימיות בקפיטליזם" יביאו בקרוב להכרעתו. לטענתה, מה שניתן ללמוד מהמשבר הוא דווקא על כשירותו של הניאו-ליברליזם להסתגל ולהתאים את עצמו. המכה שספגו כמעט כל כלכלות העולם לא גררה שום שינוי פוליטי משמעותי, וכמעט לא טלטלה את הסדר הקיים, כותבת ווטקינס.
בלי להבין יותר מדי בהשקעות, נדמה לי שאנו השמאלנים דומים לסוחרים בבורסה שמשקיעים בשורטים. מדי ערב אנו צופים בפינה "מה הכסף שלנו עשה היום" עם דודו הולצמן, ומתפללים לראות כמה שיותר מדדים קורסים. אני נזכר בימים הטובים לפני כשנה וחצי. באותו זמן, אפילו "דה מרקר" התחיל לדבר על קיצה של כלכלת השוק. פניו של דודו הולצמן היו חיוורות כסיד. הוא גמגם כל מיני משפטים שמתחילים במלים "בטווח הארוך…", אבל אף אחד לא האמין לו. היתה תחושה שממש בעוד רגע גם "הבנק הבינלאומי" שבשבילו הוא עובד (ומשלם 1,000 דולר ליום לערוץ 10 בשביל האנליזה "החדשותית" שהוא מציג לצופים) יפשוט את הרגל, ובעודו מדבר יבואו הסבלים ויעיפו אותו מהאולפן.

דודו הולצמן. הצבע הירוק הבריא חזר לפניו

(במאמר מוסגר: כנראה שהכי משתלם להיות שמאלני שגם מושקע בבורסה. אם הבורסה עולה, אתה יודע שיש לך עוד כסף. אם הבורסה קורסת, אתה יודע שהמהפכה מתקרבת, ויש לך סיכוי לקבל תפקיד של פוליטרוק ברפובליקה העממית שתקום אחר כך).
בכל מקרה, הזמנים האלה חלפו מזמן, וכבר נראים כמו היסטוריה רחוקה. המסכים נצבעו שוב בירוק, והצבע חזר גם לפניו של דודו הולצמן. מהר מאוד התברר שהקפיטליזם כאן כדי להישאר, והוא אפילו מחושל וחסר רחמים יותר מאשר לפני המשבר. ובכל זאת, ועם כל הזהירות, נראה שבשבועות האחרונים משהו שוב משתנה. האנליסטים שוב זהירים יותר בנוגע לתחזיותיהם האופטימיות. כשהכאוס הכלכלי משתולל ביוון, ומקרין על אירופה כולה, נראה ששוב לא ניתן להגיד שהמשבר היה כלא היה. אבחנתו של עמנואל ולרשטיין שהוזכרה כאן ב"ארץ האמורי" מעניקה משנה תוקף לתחושה הזו.
אמנם, קשה לדמיין מה בעצם יכול לקרות. נראה שהמערכת מיומנת מספיק כדי לבלוע כל סוג של התנגדות. אבל הנה, כאן אנחנו חוזרים ליילדון לוי. השבוע קראתי על אחד השגעונות של גלן בק – דמות שמטרידה יותר ויותר את העיתונות הליברלית בארה"ב, וכבר הוכרזה כאיום פאשיסטי חדש על אמריקה. בק עצמו, לעומת זאת, מודאג עד לכדי היסטריה מה"Commies" שמסתובבים ביוון, ובאירופה בכלל. באחת התוכניות שהוקדשו לאיום הזה (לאחרונה כאן וביתר הרחבה כאן), בק נופף באיזשהו "evil stuff", כהגדרתו: ספרון מתורגם מצרפתית ושמו The Coming Insurrection שהמגיש השמרני בסגנונו הבכייני הגדיר כ"קרוב לוודאי הדבר הכי מרושע שקראתי". הוא גם הזהיר שמה שאותם קומוניסטים מתכננים כבר קרה בצרפת, ועומד לקרות ברחובות של יוון.

מזל שיש את גלן בק: מאז שהוא החל לדבר על הספר, התרחשה כצפוי קפיצה היסטרית במכירות ובצפיות. ככה התוודעתי גם אני לפרשה הדי-מדהימה של טרנאק 9. מתברר שבנובמבר 2008, בשיאו של המשבר, הוציאה המשטרה ממיטותיהם כמה צעירים בכפר טרנאק (Tarnac) במרכז צרפת, בחשד ל"התאגדות לשם פעילות טרוריסטית". אלה היו כעשרים סטודנטים לשעבר למדעי הרוח והחברה או לאמנות, שחיו בקומונה בכפר ועסקו בעיקר בגידול ואכילה של אוכל אורגני. העילה למעצר היתה פעולה ישירה שבוצעה על ידיהם – הם שיבשו קצת את תנועת הרכבות האזורית כשהניחו פיסות מתכת על קווי המתח הגבוה של הרכבת.
בדיעבד נודע שהמשטרה עקבה במשך חודשים אחרי ז'וליין קופה (Coupat), אז בן 34, ואחרי חברתו יילדון לוי, סטודנטית לארכיאולוגיה בת 25. השניים גם נשארו במעצר אחרי שכל השאר שוחררו, בעיקר מכיוון שקופה נחשד בכתיבת אותו ספרון שבו ניפנף גלן בק. לא רק גלן בק, אלא גם שלטון סרקוזי בצרפת נבהל מאוד מהאיום של "השמאל האולטרה-קיצוני", ובעיקר מהמניפסט שלו.
יש כמה דברים יפים ב- L’insurrection qui vient, שמופיע במלואו באנגלית ברשת. לפני הכול, הוא לא מתחיל מסיסמאות מהפכניות, אלא מהחיים העכשוויים, פחות או יותר כמו שהם מוכרים לנו. נכון אמנם שצרפת של סרקוזי היא מדינה פתטית ואומללה במיוחד. מבחינות מסוימות, הרפובליקה במצב עלוב אפילו יותר מהזוועתון המכונה ישראל – בעיקר בהתחשב בגובה הציפיות. אבל כל זה לא הופך את הספרון לבלתי רלוונטי. שווה לקרוא אותו אפילו רק בזכות הניתוח הפסיכולוגי האכזרי של הדור שלנו.

האוניברסיטה של אתונה, ינואר 2009. ה-Commies עושים שמח

שימו לב למשל לפסקה הזאת, שמתארת את הדיכאון כסוג של פעולה מהפכנית: "אנחנו לא מדוכאים; אנחנו בשביתה. מבחינת אלה שמסרבים לנהל את עצמם, 'דיכאון' הוא לא מצב אלא מעבר, קידת-פרידה, צעד החוצה לעבר התנתקות פוליטית. מנקודה זו והלאה, תרופות או המשטרה הן הצורות היחידות להביא לפיוס עם הסביבה. לכן החברה העכשווית לא מהססת לכפות ריטאלין על ילדים אקטיוויים מדי… כי בכל מקום, ההיפותזה של העצמי מתחילה להתבקע".
אבחנה מעניינת נוספת היא שביסוד מה שמכונה "בעיית ההגירה" עומדת בעצם קנאה של הצרפתים הבורגנים, המנוכרים והמדוכאים, במהגרים שבפרוורים. "הצרפתי, יותר מכל אחד אחר, הוא התגלמותה של המנושלות והנטישה. שנאתו לזרים מבוססת על השנאה שהוא רוחש לעצמו כזר… הוא לא יכול אלא לקנא באותן שכונות המוגדרות 'בעייתיות', שבהן נותרו עדיין שאריות של חיים קהילתיים, קצת קשרים בין הבריות, קצת סולידריות שאינה בשליטת הממשלה… הגענו לנקודה כזו של בידוד, שבה הדרך היחידה להרגיש צרפתי היא לקלל את המהגרים ואת אלה שנראים יותר זרים ממך. במדינה הזו, המהגרים הגיעו לעמדה מוזרה של ריבונות: אם הם לא היו, אולי צרפת לא היתה קיימת".
ולבסוף, מרגשת גם ההתייחסות לשאלה הסביבתית. הטרנאקים (אם אפשר לקרוא להם ככה) חושבים שהדבר הכי גרוע שאפשר לעשות במצב הנוכחי הוא לקבל על עצמנו עוד צורות של משטור ופיקוח מטעם בעלי הכוח תחת נימוק של חוקים סביבתיים. אותם אלה שגרמו למשבר רוצים עכשיו לשלוט עלינו בשמו ולהנהיג דיקטטורה סביבתית. אין מה לפחוד מקטסטרופה – החיים העכשוויים הם הקטסטרופה האמיתית. "הסגפנות הירוקה החדשה היא בדיוק אותה שליטה על העצמי שאותה דורשים מכולנו… מעכשיו והלאה, בשם הסביבה כולנו צריכים להדק את החגורות, כמו שעשינו עד אתמול בשם הכלכלה… כל עוד יש 'אדם' בצד אחד ו'סביבה' בצד שני, המשטרה תהיה ביניהם… המאמץ לשמור על התפקוד הנורמלי של העולם משמש כדי להסוות את מצבנו – שהוא הנישול הקטסטרופלי האמיתי… תנו למאגרי הנפט להתכלות; תנו לזרימה הבינלאומית שקובעת את המקצב של המטרופולין להשתבש, תנו לנו לסבול ממשברים חברתיים אמיתיים ומ'חזרה של האוכלוסייה למצב ברברי', 'איומים בקנה מידה עולמי' או 'סוף הציוויליזציה'! מה שלא יהיה, כל סוג של איבוד שליטה יהיה טוב יותר מתסריטי ניהול-המשברים שהם מבטיחים".
אלה כמה דוגמאות לאנליזה של המצב הנוכחי. נראה לי שלגלן בק יש סיבה לדאוג. אבל כאן אנו מגיעים לחלק השני של הטקסט, שעוסק בדרכי הפעולה. ובעניין זה, יש לסטודנטים מטרנאק המלצה חד משמעית:

Prendre les armes