אזרחי ישראל, כלכלתנו לא קרסה. עדיין

שיר חבר

בעקבות אחד הפוסטים האחרונים של עפרי בבלוג התעורר בתגובות דיון מעניין במצב הכלכלי האמיתי של ישראל, נושא שכבר רציתי לכתוב עליו לבלוג מזה זמן, וזו הזדמנות מצוינת להתחיל.

המצב הכלכלי בישראל הוא נושא שנוי מאוד במחלוקת, ואין בו עמדת אמצע. הטענה שישראל היא במצב דומה לממוצע העולמי פשוט אינה נשמעת בשיח הכלכלי. או שנטען שישראל היא נס כלכלי מדהים, או שנטען שהיא במשבר עמוק. לדעתי המרחק בין שתי העמדות נובע מהפער בין התבוננות בנתונים המאקרו-כלכליים של ישראל שנראים מצוין (ייצוא, תמ"ג, אבטלה) לבין הנתונים החברתיים (עוני, חינוך, בריאות) ששם המשבר גלוי לעין.

בדומה ליוון, איסלנד ואירלנד, ישראל אימצה דימוי של "נמר כלכלי" בצמיחה מהירה. הסיבות לכאורה ברורות – מדינות בפריפריה הכלכלית של אירופה נמצאות בהשוואה מתמדת ליבשת העשירה, ונמצאות במרדף "לסגור את הפער" מול העולם המפותח. זה נושא שקוסם לאזרחי המדינות הללו (שרוצים לראות את עצמם בפסגת העולם המפותח) וגם אמצעי לפוליטיקאים לקדם את עצמם באמצעות מדיניות אגרסיבית לעידוד צמיחה. גם אם האמצעים הם שיתוף פעולה עם תאגידי-ענק, קיצוץ במדיניות הרווחה ואמוק של הפרטה, הכל נעשה במסגרת ההבטחה שבסוף זה ישתלם לכולם. הדימוי של ה"נמר" עוזר למשוך הון זר של משקיעים.

אבל המדיניות הזו, שאמורה לעודד צמיחה, נראית טוב על הנייר אבל נוטה להפוך את ה"נמרים" לנמרים של נייר. צמיחה מהירה שנובעת מהשוק הפרטי נוטה ליצור עושר עצום בידי כמה בודדים, למשוך את המדדים המאקרו-כלכליים מעלה (כשהשכר הממוצע למנכ"ל חברה בישראל הוא 2.5 מיליון שקל בשנה, כפי שפרסם בנק ישראל, זה מושך את ממוצע השכר במשק כלפי מעלה). אבל בתהליך הזה נגרם נזק למרקם החברתי: הפרטות רבות מתגלות כאמצעי סחיטת מזומנים מהציבור, ובינתיים השלטון מפחד להודות שיש בעיה, כי אז הדימוי הנמרי יפגע, והמשקיעים יברחו.

התוצאה היא שיוון, איסלנד ואירלנד חוו קריסה כואבת מאוד. הן הגיעו לנקודה בה לא היה אפשר לשלם את החובות. התוצאה דומה בשלושתן – ירידה חדה ברמת החיים, קיצוצים כואבים וחשש לעצמאות הכלכלית של המדינות הללו, שמתחילות להבין (איסלנד ראשונה) שהן בעצם נפלו קרבן לתרגיל עוקץ מתוחכם של בעלי הון שהפילו על האזרחים את הסיכונים וגרפו לעצמם את הרווחים. עוד לא ראינו את המערכה האחרונה בסיפור הזה.

ישראל, עם זאת, לא קרסה עדיין. יש לכך סיבות רבות, למשל התמיכה מארצות-הברית ומקהילות יהודיות בעולם, אך יותר מכל, הסיבה היא שבישראל למשבר הכלכלי יש גם מימד פוליטי שנעוץ עמוק בחרדות של הממשלה ושל מרבית הציבור. לאליטה הכלכלית והפוליטית יש אינטרס חזק להתעלם מסימני ההזהרה, ולהגביר את הווליום של מכונת הפרופגנדה ("הסברה") שצועקת שהכל נפלא.

הודאה בעומק התלות הכלכלית של ישראל בקהילה הבינלאומית תשמוט את הקרקע מתחת למדיניות החוץ של ביבי וליברמן. לכן בשקט יחסי הם יצאו להנפקת החוב הזר הגדולה בהיסטוריה של ישראל במרץ 2010. זאת לאחר שב-2009 הממשלה גייסה סכום שנתי של 102 מיליארד ש"ח (שיא של כל הזמנים). העמקת החוב עוזרת לדחות את הקריסה, לא למנוע אותה, ועוד לא התחלנו לדבר על החובות הגדולים באמת של ישראל (שבהם הממשלה לא מודה) – לפלסטינים הכבושים, לפליטים הפלסטינים וללבנון. פטנט התקציב הדו-שנתי הוא דוגמה נוספת לדרכה של הממשלה לברוח ממה שבאמת מפחיד אותה – דיון במצב הכלכלי האמיתי בישראל. משום כך הממשלה עשתה שמיניות באוויר כדי להתקבל ל-OECD , מבלי להתייחס לאף אחת מהעצות של ה-OECD בדבר רפורמה דחופה במערכת החינוך, הרווחה והתעסוקה בישראל.

בואו נבחן את הטיעונים שהמצב הכלכלי בישראל טוב, ונראה מה עומד מאחוריהם:

צמיחה: לישראל היתה צמיחה גבוהה יחסית אחרי שוך האינתיפאדה השניה, אך בעצם הצמיחה הזו הקבילה לשיעורי הצמיחה בעולם, והיתה אף נמוכה יותר מהצמיחה במזרח התיכון. מדהים לראות שבזמן מלחמת לבנון של 2006, ישראל רשמה צמיחת-שיא. האם שיתוק המפעלים בצפון לא משפיע על הצמיחה? ודאי שהוא משפיע, אבל צמיחה מודדת גם דברים שליליים וגם חיוביים. משפחות שנמלטו לדרום ועברו לגור במלון הוציאו המון כסף בזמן המלחמה. חברות ביטוח הוציאו המון כסף וגם הממשלה הכניסה את היד עמוק לכיס. כל הדברים הללו, שבעצם מעידים על שחיקת המשאבים הכלכליים כתוצאה מהמלחמה, נרשמו כצמיחה במשק. קיימת גם צמיחה ברמת החיים – אבל רק של העשירון העליון (ראו את פרסומי מרכז אדווה שמראים את זה יפה). רוב האוכלוסיה עומדת במקום מבחינת ההכנסות הריאליות.

אבטלה: שיעור האבטלה בישראל הגיע לשיא בשנת 2003 של כמעט 11%. הוא ירד מתחת ל-7% ואז עלה שוב בעקבות המשבר לכ-7.5% ב-2010. זה לכאורה לא גבוה יחסית למדינות אחרות, אך צריך לשים לב לכך שכשהאבטלה ירדה, סך שעות העבודה במשק כמעט ולא עלו (ואף ירדו בכמה מהשנים). מה שקרה זה שמובטלים רבים איבדו את דמי האבטלה ונאלצו להסתפק בעבודות חלקיות בלבד. רבים נאלצים להסתפק באבטחת הכנסה, ואינם נרשמים כמובטלים כי הם מוגדרים כ"סרבני עבודה" שאינם נכללים ב"כוח העבודה." למשל, מרגע שאמהות חד-הוריות איבדו את הזכות לסרב לעבוד במשרה מלאה עד שילדיהם יגיעו לגיל 7, וכעת יכולות לסרב רק עד שהילדים בני שנתיים, "יצאו" בדרך נס עשרות אלפי אמהות חד-הוריות ממעגל האבטלה (ונכנסו, בשקט בשקט, למעגל "סרבניות העבודה" המשולל כל זכויות). עמותת "מחויבות לשלום ולצדק חברתי" ערכה מחקרים על מימדי האבטלה האמיתיים בישראל, שהראו נכון ל-2006 שהאבטלה בישראל גבוהה כמעט פי שלושה מהנתון הרשמי. למרבה האירוניה העצובה, עמותת מחויבות התפרקה מחוסר תקציב.

פנסיה ודיור: שוק הנדל"ן בישראל מצוי במצב של בועה (ועל כך יש הסכמה די רחבה) מסיבות רבות, גם תרבותיות, שכן הדיור שיחק תפקיד מפתח בשימור הפער בין אשכנזים ומזרחים בישראל, אבל זה נושא לפוסט אחר. הבועה נובעת מכך שמחירי הדירות הולכים ומתרחקים מהשכר במשק ונעשה פחות ופחות ריאלי שיהיו משפחות עם אמצעים לגור בכל דירות היוקרה שמוקמות על-ידי קבוצות רכישה ומשקיעים שכבר מדמיינים רווחים של עשרות אחוזים מההשקעה. גם לא מעט משקיעים זרים בוחשים בקלחת ומחממים את שוק הנדל"ן עוד יותר, אף שאין להם כוונה לגור בישראל בעצמם.

אך מה שלא זוכה להרבה דיון בתקשורת הוא משבר הפנסיה בישראל. למרות חוק הפנסיה החדש, שחל רק על שכירים, קיימים בישראל הרבה אנשים שאין להם פנסיה, או שהפנסיה שלהם נמוכה יותר ממה שהם חושבים. הפנסיה גם מושקעת בבורסה ולכן חושפת את החוסכים לעוד סיכונים. מדי שנה יוצאים לפנסיה עשרות אלפי ישראלים וחוטפים שוק, כשהם מגלים שרמת החיים שלהם צריכה לרדת מאוד כדי שיוכלו לחיות מהפנסיה שלהם. לחיות מקיצבת ביטוח לאומי זה קצת אוקסימורון, כי זו קיצבה שמספיקה למזון בסיסי או לטיפולים רפואיים, לא לשניהם, וצריך את שניהם כדי לחיות. הרבה ישראלים חוששים להשקיע בבורסה, לא יודעים לבנות לעצמם תכנית פנסיה ונחרדים מהמחשבה על כמה עליהם לחסוך מדי חודש כדי לשמור על רמת החיים אחרי הפרישה (זה לא חישוב מסובך כל-כך, אבל אני לא מכיר הרבה אנשים בגילי שמעזים לעשות אותו). לכן הרבה ישראלים רואים בדירה סוג של קרן פנסיה. בגיל פרישה אפשר למכור את הדירה ולחיות מהכסף, לא? עכשיו חישבו מה יקרה כשמאות אלפים ינסו למכור את הדירות שלהם כדי למממן את הפנסיה, ואז תבינו למה בועת הנדל"ן היא בעצם גם בועת פנסיה.

היי טק וחינוך: כעת כדאי להתייחס לדימוי של ישראל כמעצמת היי-טק. זהו דימוי מפוקפק, גם בגלל שכמעט כל הגידול בערך מניות ההיי-טק הישראליות בעשור שמאז משבר הנאסד"ק נמחק במשבר האחרון, גם בגלל שחברות ההיי-טק המצליחות ביותר עושות "אקזיט" תרתי-משמע, ופשוט עוברות (עם הצוות או בלעדיו) לחו"ל, כך שהחברות שנשארו בישראל הן החברות הפחות רווחיות (ואלו שמקוות יום אחד להימכר ולעזוב). אך הבעיה העיקרית עם ענף ההיי-טק היא שהוא נשען על מערכת החינוך בישראל. ככל שהכיתות נעשות צפופות יותר, המורים מיואשים יותר, ככל שהתקנים מתמעטים מהאוניברסיטאות ושהמכללות הופכות לבתי דפוס לדיפלומות – כך הסיכוי של עוד דור היי-טק מוצלח דועך במהירות.

עם זאת, צריך לציין גם את המרכיבים יוצאי-הדופן בכלכלה הישראלית. חברות היי-טק רבות בישראל הן למעשה חברות ביטחון, שמפתחות נשק או אמצעי מעקב ואבטחה. זהו שוק משגשג וצומח וכאן ישראל אכן ידועה בכל העולם במוצריה. מערכת החינוך לא נחוצה כאן, כי העובדים מקבלים את הכשרתם בצבא, ויכולים לספר ללקוחות שהם "מומחים למלחמה בטרור," כי יש להם נסיון נרחב בטרטור פלסטינים במחסומים. הרווחים של החברות האלה אמיתיים, אך זהו בכל-זאת ענף של כ-4-2 מיליארד דולר בשנה (בהערכה נדיבה), ממש לא מספיק כדי לקיים מדינה שלמה.

החרם העולמי: ועכשיו להיפופוטם שמתחבא מתחת לשולחן. מי שעוקב אחרי הסיפור של החרם העולמי על ישראל (BDS – Boycott, Divestments, Sanctions) שמקדמים ארגונים פלסטינים, יודע שאת החדשות בנושא אפשר לקרוא באנגלית, אך לא בעברית. כל שבוע מתחיל קמפיין חדש, כל יום יש הפגנות, לחץ אדיר מופעל על תאגידים בינלאומיים וכבר לא מעט תאגידים החליטו למשוך את השקעותיהם מישראל. בתקשורת בישראל מדווחים בקושי על אחוז אחד מכל אלה. גם יצא לי לפגוש ישראלים שעובדים בחברות שספגו נזקים כבדים מתנועת החרם, אך מעדיפים לשמור את זה בסוד.

הרי דיון רציני בתנועת החרם ובנזקיה יחייב גם דיון בסיבות לחרם. בניגוד ליוון, איסלנד ואירלנד – הציבור בישראל פיתח אובססיה מתמדת לשאלת "עצם קיומנו כאן." האירים והיוונים לא חושבים שבגלל המשבר אירלנד ויוון יפסיקו להתקיים. לעומת זאת, כל מי שקורא לישראל לצאת מהשטחים הוא בעצם "קורא להשמדת מדינת ישראל" ואחרי שטוחנים את השקר הזה מספיק זמן, מתחילים להאמין בו. לכן מפחדים לדבר על זה, הדחקה היא מפלטו האחרון של מי שאין לו דרך להתמודד עם הבעיה עצמה.

החרם מסכן את שוקי היצוא של ישראל, את תקציבי המחקר של האוניברסיטאות, את התיירות ואת המערכת הפיננסית. כמעט כל ישראלי כבר נפגע מהחרם, גם אם הרוב לא יודעים את זה – למשל כתוצאה מהתרסקות הערך של אגרות החוב של אפריקה ישראל, שנקלעה למשבר חובות כי מוסדות פיננסים בינלאומיים החליטו למשוך את השקעותיהם ממנה בעקבות הבניה של החברה בשטחים הכבושים. כמעט לכל קרן פנסיה, קרן השתלמות, ביטוח מנהלים או קופת גמל היו השקעות באפריקה ישראל.

אז לסיכום, נראה שהתמונה הנכונה יותר של הכלכלה הישראלית לא מתקבלת מהתבוננות בנתוני המאקרו, אלא מקריאה בין השורות. המשבר הכלכלי כבר כאן, אבל העוצמה המלאה שלו מושהית בגלל שמדחיקים את הבלתי-נמנע. המשבר עדיין לא נקלט בתודעה ובשיח הכלכלי. כשזה יקרה, זו תהיה רעידת אדמה פוליטית, ולא רק כלכלית.

נתזים החדש (15): לא יורה ולא יולדת, במדינה אני בוגדת!

[כיוון שאנחנו מחויבים לשקיפות מלאה, החלטנו לשתף את קוראי הבלוג בכמה מהטענות שהועלו במרתון הדיונים האינטנסיווי של בכירי קבוצת "האמורי", בנערך בסוף השבוע האחרון במתחם סודי בקיבוץ כפר בלום שבגליל העליון. בלט בהיעדרו: גל אוחובסקי. להלן עיקרי הדברים: מנכ"ל הבלוג התלונן על חוסר איזון בין פילוסופיה קונטיננטלית ואנליטית. ראש מחלקת המודעות אמר שיש מעט מדי תמונות של בחורות, ואנחנו מאבדים בגלל זה מנויים לעידן לנדו. עורך הספורט אמר שתיאולוגיה פוליטית זה פאסה, ועכשיו כולם רוצים לקרוא על נוירו-פילוסופיה. היועץ הארגוני טען שניטשה היה הפילוסוף של הנאצים, וחוץ מזה שהפונטים של גל ושל עפרי לא מתואמים, מה שעולה שוב ושוב בקבוצות המיקוד, בפרט בקרב אוכלוסיית בני 80-65 ותושבי השרון. היועץ לענייני מדיה חברתית התלונן על מערכת התגובות המעצבנת, והזכיר שהתחזיות לסוף העולם הופרכו כבר שלוש פעמים, מה שמחליש את האמינות של המותג.

כולם הודחו.

 

חיפושים בגוגל, אתמול. הבטחנו שקיפות מלאה

 

אף על פי כן, אנחנו מכירים בצורך להשתנות. יותר מכך: אנו מודעים לעובדה שבגדנו באמונכם. הבטחנו "להפוך את 'ארץ האמורי' לבמה עדכנית, פרוגרסיווית ורחבת יריעה לדעות ולחידושים בכל תחומי המחשבה". במקום זה, אנחנו מתעסקים באביב גפן, במונדיאל ובמסעדות בתל אביב, כאילו שאנחנו בפנאי פלוס.
השלב הראשון של השינוי יתמקד במהדורת "נתזים". בנוסף להפניות הרגילות למיטב העיתונים של המין האנושי (כלומר, בעיקר ל"גרדיאן"), ננסה לשלב החל מהשבוע חטיבה חדשה של תקצירים-תסקירים על מאמרים ומחקרים ראויים לציון שהתפרסמו בתקופה האחרונה, ושהגיעו למערכת הבלוג (או שמערכת הבלוג הגיעה אליהם). זאת, מתוך הנחה שבכתבי עת אקדמיים מתפרסמים פה ושם מאמרים שיכולים לעניין גם את מי שאינו חבר בוועדות מינויים.
הערה: הסקירות מבטאות את התרשמותם של כותבי הבלוג. במידה וכותב המאמר מעוניין לתקן עיוות או אי-הבנה, הוא מוזמן לפנות אלינו.
(נשתייף עם הזמן, ואם זה לא ילך, תמיד יש את "די צייט").]

מאמרה של אורנה דונת, שהתפרסם בגיליון האחרון של סוציולוגיה ישראלית, עוסק ב"פרו-נטליזם סדוק: נרטיבים של הולדה ואי-הולדה בישראל". המאמר, שמבוסס על ריאיונות עם זוגות שאינם רוצים ילדים וניתוח של פורומים באינטרנט המוקדשים לנושא, מתמקד "בהיווצרותה של תרבות נגד  נון-נטליסטית בחברה פרו-נטליסטית", ובוחן את "הסירוב להורות במדינת ישראל". דונת מציגה שלושה נרטיבים העומדים בבסיסה של האידיאולוגיה הוולדנית, ולמולם שלושה נרטיבים אלטרנטיוויים שמציגים הבוחרים בחיים ללא ילדים.
נראטיב מעניין הוא זה שמתנגד לתפישה על פיה ילדים הם הבטחה לאושר, והיעדר ילדים הם הבטחה לאומללות (לפי סקר מ-2003 שמובא במחקר, 90% מכלל הציבור היהודי בישראל מסכים ע הטענה שלראות את הילדים גדלים זה האושר  הכי גדול בחיים). דונת כותבת כי  "הנרטיב האלטרנטיבי שמציעה אוכלוסיית המחקר מעלה את האפשרות שהבטחה זו לא תקוים במלואה, או לא תמומש כלל, מכיוון שהולדת ילד משמעה יצירתו של אדם חדש שטבעו וטיבו אינם ידועים מראש".
את העמדה הזאת מבטא היטב ציטוט של אחת ממשתתפות הפורום הנסקר:

אין  לי ספר  שהבחירה לגדל ילדים חושפת את האדם  לקשת רחבה של התנסויות, שבה גם חוויות מאושרות לא מעטות. לעומת  זאת, הבחירה האחרת חושפת את  האדם לקשת אחרת לגמרי של התנסויות. לדעתי,  גם בקשת זו יש חוויות מאושרות לא  מעטות. מדוע אם כן, הבחירה שלא להביא ילדים נראית לנו כבחירה עצובה? אני סבורה שהתשובה היא זו: גידול ילדים הוא נורמה כל כך מוחלטת (במיוחד בארץ), שקשת החוויות הקשורות בה נתפסת כחלק בלתי נפרד ממסלול החיים […]

דונת מסכמת שעל אף ההיקף המצומצם של "תרבות הנגד הנון נטליסטית" בישראל, תרבות כזו קיימת והיא מהווה ביטוי ל"התרחבותה של אוטונומיית הבחירה הרבייתית ולהיפערותם של סדקים באידיאולוגיה שעד כה נדמה היה שאין שנייה לה".

 

פסל של גוסטב ויגלנד. אוטונומיית הבחירה הרבייתית

 

ומתינוקות לנושא נפיץ אחר: לפצצות גרעין. מחקרה של אביב מלמוד (בהנחייתו של פרופ' יאיר עברון), נושא  את  הכותרת "המשטר למניעת תפוצה גרעינית: בחינת הגישה האזורית". הוא בודק את מודל הגישה האזורית לפירוז גרעיני – מודל המיושם כבר היום בחמישה אזורים בעולם: אמנת טלטלוקו באמריקה הלטינית (1969); אמנת ררוטונגה בדרום האוקיינוס השקט (1986); אמנת בנגקוק בדרום מזרח אסיה (1997); אמנת פלינדבה באפריקה (2009) ואמנת סמיפלנטינסק במרכז אסיה (2009). במסגרתו אמנות אלה הוכרז פירוז גרעיני באזור כולו. לגישה האזורית יש יתרונות על המודל האוטופי של פירוז גרעיני גלובלי: היא מעשית יותר, פרטנית יותר ופשוטה יותר ליישום.

עם זאת, המחברת מסיקה שמה שהיא מכנה "אזורים בעייתיים" – דרום אסיה, חצי האי הקוריאני והמזרח התיכון – שונים באופן מהותי מהאזורים המפורזים, ולפיכך המודל הקיים לא יתאים להם. "האיזורים הבעייתיים, בשל ההיקף והעומק של הסכסוכים בהם, יחייבו הקמה של מנגנון אימות מורכב ופולשני, אך מנגנון כזה יהיה קשה במיוחד להקמה בשל העימותים הקשים באיזורים אלו וחוסר האמון הכללי המאפיין יחסים קונפליקטואליים כאלו", כותבת מלמוד. באופן ספציפי, מציינת המחברת שהמזרח התיכון לא יתאים למודל פירוז מהסוג הקיים, בשל נוכחותם של סוגי נשק אחר להשמדה המונית. לכן, לטענתה, יש צורך במזרח תיכון המפורז מנשק להשמדה המונית בכלל.

 

 

מתוך המשחק Fallout III. אם הצליחו בררוטונגה, למה שאנחנו לא נצליח?

 

 

וממאמרם של נסים דנה ואביטל בר ניצן, "אספקטים משפטיים והלכתיים בהתאסלמות יהודיות בישראל" מתוך כתב העת מורשת ישראל בחרנו להביא את טבלא מס' 1:

 

וכמה נתזים מהסוג המסורתי:

מאמרו של רוברט פווק שמנסה להשיב על השאלה: למה יש לנו [כלומר להם] כזאת אובססיה לנושא הישראלי-פלסטיני? (תודה לאסף, ואני מרשה לעצמי להמליץ גם על הכתבה הזאת על ישראל כאובססיה צרפתית)

סארטר הלסבית: ג'ודית באטלר סירבה לקבל את הפרס של מצעד הגאווה בברלין במחאה על ההתמסחרות של המצעד, ועל דחיקתן של סוגיות הקשורות להגירה (תודה לחן)

המניפולציה הדיגיטלית של הקול האנושי שמשתלטת על מוסיקת הפופ היא המקבילה המוסיקלית של השתלים המלאכותיים בתעשיית הפורנו, טוען הטאצ

גרמניה המומה: ההיסטוריונית תמר עמר-דאהל כתבה ספר המגלה ששמעון פרס הוא לא טלית שכולה תכלת. די צייט זימן אותה לבירור

המערב ישחרר את ההומואים הערבים? פוגרומים נגד הומואים תחת חסותו של השלטון הפרו-אמריקאי בעיראק

אחרית הימים: קו חדש של בגדי מעצבים לבוצ'ות

האם ההתערבות האגרסיווית של בייג'ין במשבר החובות היווני היא ציון דרך בהשתלטותה של סין על אירופה?

ובצרפת מבטיחים 1789 חדשה בתגובה על הרפורמות והקיצוצים של סרקוזי

הדיאטה הספרטנית: ספר חדש על דיאטות ותזונה נכונה מיוון הקלאסית עד הקיסרות הרומית (מתברר שנירון עשה חוקן כל שעתיים)

ולסיום: לא נוכל להתעלם מתגובתו הנלהבת של מראדונה לפוסט של שבוע שעבר

 

אני אוהב את יילדון לוי

אני אוהב את יילדון לוי. אני אוהב את כובע הצמר הלבן שלה. אני אוהב את החיוך שלה, כשהיא מובלת להארכת מעצר. אני אוהב את החבר שלה, ז'וליין קופה. אם היא הייתה יושבת עם משפחתה ברחוב בן יהודה, לא הייתי שם לב שהיא קיימת. אם היא הייתה מתרגמת בעיתון שבו עבדתי, הייתי עולה איתה למזנון והיינו מדברים על ארכיאולוגיה. אבל היא לא זה ולא זה. יילדון לוי היא טרוXיסטית.

יילדון לוי. הטרוXיסטית האהובה עליי

עד לפני ארבעה ימים, לא ידעתי מי זאת יילדון לוי. התוודעתי אליה דווקא בזכות גלן בק. על כך בהמשך, אבל לפני כן הקדמה קצרה.
הגיליון האחרון של כתב העת New Left Review עומד בסימן ביקורת עצמית הסקת מסקנות מהמשבר הפיננסי של 2008, ומההתאוששות המהירה של הבנקים שבאה בעקבותיו. סוזן ווטקינס, העורכת הנוכחית, עוקצת במאמרה הפרוגרמטי פרסומים שמאליים אחרים, שמיהרו להכריז בשיאו של המשבר על כך ש"הסתירות הפנימיות בקפיטליזם" יביאו בקרוב להכרעתו. לטענתה, מה שניתן ללמוד מהמשבר הוא דווקא על כשירותו של הניאו-ליברליזם להסתגל ולהתאים את עצמו. המכה שספגו כמעט כל כלכלות העולם לא גררה שום שינוי פוליטי משמעותי, וכמעט לא טלטלה את הסדר הקיים, כותבת ווטקינס.
בלי להבין יותר מדי בהשקעות, נדמה לי שאנו השמאלנים דומים לסוחרים בבורסה שמשקיעים בשורטים. מדי ערב אנו צופים בפינה "מה הכסף שלנו עשה היום" עם דודו הולצמן, ומתפללים לראות כמה שיותר מדדים קורסים. אני נזכר בימים הטובים לפני כשנה וחצי. באותו זמן, אפילו "דה מרקר" התחיל לדבר על קיצה של כלכלת השוק. פניו של דודו הולצמן היו חיוורות כסיד. הוא גמגם כל מיני משפטים שמתחילים במלים "בטווח הארוך…", אבל אף אחד לא האמין לו. היתה תחושה שממש בעוד רגע גם "הבנק הבינלאומי" שבשבילו הוא עובד (ומשלם 1,000 דולר ליום לערוץ 10 בשביל האנליזה "החדשותית" שהוא מציג לצופים) יפשוט את הרגל, ובעודו מדבר יבואו הסבלים ויעיפו אותו מהאולפן.

דודו הולצמן. הצבע הירוק הבריא חזר לפניו

(במאמר מוסגר: כנראה שהכי משתלם להיות שמאלני שגם מושקע בבורסה. אם הבורסה עולה, אתה יודע שיש לך עוד כסף. אם הבורסה קורסת, אתה יודע שהמהפכה מתקרבת, ויש לך סיכוי לקבל תפקיד של פוליטרוק ברפובליקה העממית שתקום אחר כך).
בכל מקרה, הזמנים האלה חלפו מזמן, וכבר נראים כמו היסטוריה רחוקה. המסכים נצבעו שוב בירוק, והצבע חזר גם לפניו של דודו הולצמן. מהר מאוד התברר שהקפיטליזם כאן כדי להישאר, והוא אפילו מחושל וחסר רחמים יותר מאשר לפני המשבר. ובכל זאת, ועם כל הזהירות, נראה שבשבועות האחרונים משהו שוב משתנה. האנליסטים שוב זהירים יותר בנוגע לתחזיותיהם האופטימיות. כשהכאוס הכלכלי משתולל ביוון, ומקרין על אירופה כולה, נראה ששוב לא ניתן להגיד שהמשבר היה כלא היה. אבחנתו של עמנואל ולרשטיין שהוזכרה כאן ב"ארץ האמורי" מעניקה משנה תוקף לתחושה הזו.
אמנם, קשה לדמיין מה בעצם יכול לקרות. נראה שהמערכת מיומנת מספיק כדי לבלוע כל סוג של התנגדות. אבל הנה, כאן אנחנו חוזרים ליילדון לוי. השבוע קראתי על אחד השגעונות של גלן בק – דמות שמטרידה יותר ויותר את העיתונות הליברלית בארה"ב, וכבר הוכרזה כאיום פאשיסטי חדש על אמריקה. בק עצמו, לעומת זאת, מודאג עד לכדי היסטריה מה"Commies" שמסתובבים ביוון, ובאירופה בכלל. באחת התוכניות שהוקדשו לאיום הזה (לאחרונה כאן וביתר הרחבה כאן), בק נופף באיזשהו "evil stuff", כהגדרתו: ספרון מתורגם מצרפתית ושמו The Coming Insurrection שהמגיש השמרני בסגנונו הבכייני הגדיר כ"קרוב לוודאי הדבר הכי מרושע שקראתי". הוא גם הזהיר שמה שאותם קומוניסטים מתכננים כבר קרה בצרפת, ועומד לקרות ברחובות של יוון.

מזל שיש את גלן בק: מאז שהוא החל לדבר על הספר, התרחשה כצפוי קפיצה היסטרית במכירות ובצפיות. ככה התוודעתי גם אני לפרשה הדי-מדהימה של טרנאק 9. מתברר שבנובמבר 2008, בשיאו של המשבר, הוציאה המשטרה ממיטותיהם כמה צעירים בכפר טרנאק (Tarnac) במרכז צרפת, בחשד ל"התאגדות לשם פעילות טרוריסטית". אלה היו כעשרים סטודנטים לשעבר למדעי הרוח והחברה או לאמנות, שחיו בקומונה בכפר ועסקו בעיקר בגידול ואכילה של אוכל אורגני. העילה למעצר היתה פעולה ישירה שבוצעה על ידיהם – הם שיבשו קצת את תנועת הרכבות האזורית כשהניחו פיסות מתכת על קווי המתח הגבוה של הרכבת.
בדיעבד נודע שהמשטרה עקבה במשך חודשים אחרי ז'וליין קופה (Coupat), אז בן 34, ואחרי חברתו יילדון לוי, סטודנטית לארכיאולוגיה בת 25. השניים גם נשארו במעצר אחרי שכל השאר שוחררו, בעיקר מכיוון שקופה נחשד בכתיבת אותו ספרון שבו ניפנף גלן בק. לא רק גלן בק, אלא גם שלטון סרקוזי בצרפת נבהל מאוד מהאיום של "השמאל האולטרה-קיצוני", ובעיקר מהמניפסט שלו.
יש כמה דברים יפים ב- L’insurrection qui vient, שמופיע במלואו באנגלית ברשת. לפני הכול, הוא לא מתחיל מסיסמאות מהפכניות, אלא מהחיים העכשוויים, פחות או יותר כמו שהם מוכרים לנו. נכון אמנם שצרפת של סרקוזי היא מדינה פתטית ואומללה במיוחד. מבחינות מסוימות, הרפובליקה במצב עלוב אפילו יותר מהזוועתון המכונה ישראל – בעיקר בהתחשב בגובה הציפיות. אבל כל זה לא הופך את הספרון לבלתי רלוונטי. שווה לקרוא אותו אפילו רק בזכות הניתוח הפסיכולוגי האכזרי של הדור שלנו.

האוניברסיטה של אתונה, ינואר 2009. ה-Commies עושים שמח

שימו לב למשל לפסקה הזאת, שמתארת את הדיכאון כסוג של פעולה מהפכנית: "אנחנו לא מדוכאים; אנחנו בשביתה. מבחינת אלה שמסרבים לנהל את עצמם, 'דיכאון' הוא לא מצב אלא מעבר, קידת-פרידה, צעד החוצה לעבר התנתקות פוליטית. מנקודה זו והלאה, תרופות או המשטרה הן הצורות היחידות להביא לפיוס עם הסביבה. לכן החברה העכשווית לא מהססת לכפות ריטאלין על ילדים אקטיוויים מדי… כי בכל מקום, ההיפותזה של העצמי מתחילה להתבקע".
אבחנה מעניינת נוספת היא שביסוד מה שמכונה "בעיית ההגירה" עומדת בעצם קנאה של הצרפתים הבורגנים, המנוכרים והמדוכאים, במהגרים שבפרוורים. "הצרפתי, יותר מכל אחד אחר, הוא התגלמותה של המנושלות והנטישה. שנאתו לזרים מבוססת על השנאה שהוא רוחש לעצמו כזר… הוא לא יכול אלא לקנא באותן שכונות המוגדרות 'בעייתיות', שבהן נותרו עדיין שאריות של חיים קהילתיים, קצת קשרים בין הבריות, קצת סולידריות שאינה בשליטת הממשלה… הגענו לנקודה כזו של בידוד, שבה הדרך היחידה להרגיש צרפתי היא לקלל את המהגרים ואת אלה שנראים יותר זרים ממך. במדינה הזו, המהגרים הגיעו לעמדה מוזרה של ריבונות: אם הם לא היו, אולי צרפת לא היתה קיימת".
ולבסוף, מרגשת גם ההתייחסות לשאלה הסביבתית. הטרנאקים (אם אפשר לקרוא להם ככה) חושבים שהדבר הכי גרוע שאפשר לעשות במצב הנוכחי הוא לקבל על עצמנו עוד צורות של משטור ופיקוח מטעם בעלי הכוח תחת נימוק של חוקים סביבתיים. אותם אלה שגרמו למשבר רוצים עכשיו לשלוט עלינו בשמו ולהנהיג דיקטטורה סביבתית. אין מה לפחוד מקטסטרופה – החיים העכשוויים הם הקטסטרופה האמיתית. "הסגפנות הירוקה החדשה היא בדיוק אותה שליטה על העצמי שאותה דורשים מכולנו… מעכשיו והלאה, בשם הסביבה כולנו צריכים להדק את החגורות, כמו שעשינו עד אתמול בשם הכלכלה… כל עוד יש 'אדם' בצד אחד ו'סביבה' בצד שני, המשטרה תהיה ביניהם… המאמץ לשמור על התפקוד הנורמלי של העולם משמש כדי להסוות את מצבנו – שהוא הנישול הקטסטרופלי האמיתי… תנו למאגרי הנפט להתכלות; תנו לזרימה הבינלאומית שקובעת את המקצב של המטרופולין להשתבש, תנו לנו לסבול ממשברים חברתיים אמיתיים ומ'חזרה של האוכלוסייה למצב ברברי', 'איומים בקנה מידה עולמי' או 'סוף הציוויליזציה'! מה שלא יהיה, כל סוג של איבוד שליטה יהיה טוב יותר מתסריטי ניהול-המשברים שהם מבטיחים".
אלה כמה דוגמאות לאנליזה של המצב הנוכחי. נראה לי שלגלן בק יש סיבה לדאוג. אבל כאן אנו מגיעים לחלק השני של הטקסט, שעוסק בדרכי הפעולה. ובעניין זה, יש לסטודנטים מטרנאק המלצה חד משמעית:

Prendre les armes