Posts Tagged ‘המערכה נגד הטרור’

הטרור מתחיל בתוכנו (או בעצם בתוכם)

21 בנובמבר 2010

באחד הימים בשבוע שעבר נכנסתי למשרד של היידמרי קופף, המזכירה של המכון שבו אני נמצא כרגע, והיא נראתה לי קצת עצובה. שאלתי אותה מה שלומה, ובאופן לא טיפוסי לאשה צפון-סכסונית, היא אמרה ששלומה לא טוב, והתחילה לדבר בלי הפסקה. אחר כך הלכנו לקנטינה של בית העירייה והיא המשיכה לדבר – בסך הכול כמעט שעה וחצי.

אני אוהב את היידמרי. אף על פי שהיא נולדה בכפר קטן בהרי הָהרץ, ולמרות שהיא בלונדינית, יש בה משהו שמזכיר לי את נינה האגן – שילוב של פתיחות וחספוס אורבני שלא רואים הרבה בעיירה הזאת, המאוכלסת בעיקר בתיאולוגים לותרנים וחוקרות מוח. מתברר שהחיים לא מחייכים אליה בזמן האחרון. הבוסית שלה, מנהלת המכון, דורשת לאחרונה לחזור לכתוב אימיילים בנוסח הפנייה הרשמי, "פרופ' ד"ר ו' המכובדת מאוד", ולא סתם "פרופ' ו' היקרה". היידמרי – שגדלה באווירה המשוחררת של פוסט-68' – מתקשה איכשהו להתרגל, מה שגרם לחיכוכים יותר מפעם אחת. אבל זה לא הכול. יש לה בעיות בזוגיות, בעיות כלכליות (כסוציאליסטית, היא מאשימה את מרקל ובעלי ההון ולא את המהגרים), אבל בעיקר יש קצת בעיות עם הבן שלה.

מתברר שכבר לפני כמה שנים, הוא התחיל להבריז מבית ספר יותר מהנורמה. הוא הסתובב בחבורות של ראפרים, ואחת המורות העלתה את ההשערה שהוא משתמש בסמים. ואז הוא עזב את בית ספר, והיחסים ביניהם ממש הידרדרו. בזמן האחרון דברים השתנו, והוא דווקא נעשה הרבה יותר נחמד ואדיב כלפיה. אבל יש משהו אחר שמדאיג אותה. הוא הפסיק לגמרי לשתות, אפילו בירה (!), והפסיק לאכול חזיר (!!). בקיצור, מסבירה היידמרי, הוא אומר שהוא מתקרב לדת, והולך כל יום למסגד.

מה?
מה???
Was hast du gesagt?

כן, היא מסבירה, הוא חיפש את עצמו ומצא את התשובה באיסלאם. והיא אמנם שמחה שהוא נעשה יותר נחמד אליה, אבל היא חוששת שהוא מקצין, כי מסתובבים כל מיני טיפוסים במסגדים.

 

טרור בגרמניה, בימים טובים יותר

כל זה מתרחש על רקע איזו חרדת טרור איסלאמי לא מוגדרת, שמלובה על ידי עיתוני הימין והמרכז. זה עוד אחד מאותם איומי טרור לא ממוקדים שמתפרסמים מדי פעם, ומבטאים בעיקר את החמקמקות וחוסר ההגדרה של הדבר הזה שנקרא טרור, כפי שתיאר זאת היטב ז'אן בודריאר. אתמול פורסם שהבסיס לכוננות הוא "מזימה" של אל-קאעדה לעשות פיגוע ברייכסטאג. אני חייב לציין שזה לא ממש עשה את העניין יותר ברור. לפוצץ את הרייכסטאג? אני יודע ששום דבר לא בלתי אפשרי, ובכל זאת ה"מזימות" המופרכות האלה שמפרסמים ארגוני הביון כל כמה חודשים נשמעות תמיד אינפנטיליות לגמרי, כמו איזו מזימה של גרגמל נגד הדרדסים.

בכל מקרה, הפרשה עם הבן של היידמרי, גם אם היא לא לגמרי טיפוסית, חיזקה בי תחושה מסוימת לגבי הדבר הזה שנקרא "הטרור האיסלאמי" וגם "האיסלאם הרדיקלי" (עם כל ההבדלים ביניהם). ההנחה הבסיסית ביותר של הדיון ב"הטרור" היא תמיד שזה משהו "משם"; תוצר של מנטליות זרה ומאיימת. כדי להבין את המנטליות הזאת צריך לכאורה לגייס כל מיני מומחים לאיסלאם שיכולים להסביר את עולם המושגים הדתי-אוריינטלי-פרימורדיאלי שמוליד את התופעה הזאת. גם אנשים בשמאל מנסים בדרך כלל להסביר שההחלטה של אנשים צעירים לצאת לפעולות התאבדות היא תוצר של המציאות הבלתי נסבלת בחלקים המוזנחים של העולם, מציאות שאנחנו לא יכולים אפילו לתפוש.

אבל הטרור הוא לגמרי לא זר לנו. ואני לא מתייחס כרגע לזה שכמה מראשי ממשלת ישראל היו בעברם טרוריסטים. אני מתכוון שהטרור הוא בכלל לא משהו ששייך למנטליות המוסלמית או לחברות טרום-מודרניות כאלה או אחרות. הטרור הוא סגנון חיים, סגנון חיים רומנטי שנולד למעשה מתוך אותם מקורות תרבותיים שרובנו חיים לפיהם. מבחינה מסוימת, כל העניין הזה של האיסלאם הרדיקלי הוא לא יותר מטרנד של צעירים משועממים, כמו הרבה טרנדים אחרים.

אמיל אנרי זורק פצצה בקפה טרמינוס בפאריס. שם זה התחיל

אם נסתכל על הטרוריסטים המוקדמים – למשל אמיל אנרי, "הטרוריסט הראשון", שפוצץ את קפה טרמינוס בפריס, או ליאון צ'ולגוש שרצח את נשיא ארה"ב ויליאם מקינלי, או אוגוסט וייאנט שניסה לפוצץ את הפרלמנט הצרפתי,  נראה שמדובר ברומנטיקנים, אינדיווידואליסטים אחוזי קדחת שביצבצו בתוך התסיסה האורבנית של המטרופולינים התעשייתיים. חלקם היו יכולים להיות אמנים או מין היפסטרים, אבל נהיו טרוריסטים.

אז זה בעצם המקור של הטרור. זה כמובן לא אומר שמה שהיה אז הוא נכון גם להיום. אבל אם נסתכל על כמה מהאירועים של השנים האחרונות, נראה שלגמרי כן. תסתכלו למשל על התמונה של הטרוריסטית הזאת והחבר שלה, שהופצה על ידי ארגון טרור צ'צני אחרי הפיגוע ברכבת התחתית במוסקווה במארס השנה. זאת אסתטיקה ברורה של בוני וקלייד, או אפילו של טרנטינו. זה די ברור, וסליחה על ההשטחה, שהיא נהייתה טרוריסטית כי זה מגניב. אבל לא רק בצ'צ'ניה הרחוקה: גם סרטי המתאבדים של החמאס או גדודי חללי אל-אקצה מתקופת אינתיפאדת אל-אקצה היו מבוססים הרבה פעמים על פואטיקה די דומה, כפי שהראה יהושע סימון.

או אם ניקח את Farouk1986, הניק של עומאר פארוק עבד-אל-מוטלב, אותו צעיר ניגרי שניסה ללא הצלחה לפוצץ את הטיסה מאמסטרדם לדטרויט לפני שנה. פה ושם הזכירו שעבד-אל-מוטלב הוא בן של מיליארדר, שגדל בלונדון ולמד מנהל עסקים ביוניברסיטי קולג'. בפורום האסלאמי Gawaher.com שבו הוא היה פעיל הוא כתב כל מיני שטויות נגד ארסנל ובעד ליוורפול, למשל זה –

'How can someone get to like Arsenal? I tried to, but no way, I've been to several football stadiums, I must say Highbury was one of the least impressive, a tiny junkyard sought of place in the streets of London, what a pity!'

או חלק אבחנות לגבי החיים החברתיים בקולג' –

First of all, I have no friends…  Not because I do not socialise, etc but because either people do not want to get too close to me as they go partying and stuff while I don’t, or they are bad people who befriend me and influence me to do bad things.

בתוך התסכול הטינאייג'רי הזה משתלבת באופן טבעי למדי פנטזיית גי'האד אינפנטלית  –

‘I won’t go into too much details about my fantasy, but basically they are Jihad fantasies. I imagine how the great jihad will take place, how the Muslims will win (Allah willing) and rule the whole world, and establish the greatest empire once again.’

התקשורת בדרך כלל מתייחסת לפרטים כאלה כפיקנטריה שלא ממש קשורה לכלום, או כהוכחה לכך שהטרוריסטים מהלכים בינינו ושהאינטגרציה של מהגרים מוסלמים לא עובדת. אבל כל העניין הוא שהיא כן עובדת. אפשר לומר שעבד-אל-מוטלב נהיה טרוריסט בדיוק בגלל שהוא נעשה מערבי. ומה בעצם ההבדל בין התסכול של תלמיד הקולג' הבודד שהחליט להגשים את הפנטזיה שלו ולפוצץ מטוס, לבין כל מיני צעירים אחרים מקולג'ים ובתי ספר במערב שמחליטים לבוא לכיתה עם רובה ולירות לכל הכיוונים? מה ההבדל המהותי בין עבד-אל-מוטלב לבין צ'ו סונג הוי, הסטודנט שביצע את הטבח בווירג'יניה טק ב-2007?

צ'ו סונג הוי מווירג'יניה טק. מה בעצם ההבדל?

 

ובכל זאת, למרות שמדברים כל הזמן על העובדה שהרבה מהחשודים בטרור הם אזרחים מדינות באירופה או של ארה"ב, נדיר מאוד שיתייחסו לתופעה בתור משהו שדומה להתפרצויות של אלימות רצחנית בבתי ספר וקולג'ים, מה שמכונה בגרמניה "ריצות אמוק" (Amoklauf). ויש לזה סיבה: לשלטונות יש אינטרס להציג את הטרור כמשהו זר, שלא שייך לנו, ולכן צריך לטפל בו באמצעות פצצות ונושאות מטוסים ולא למשל באמצעות פסיכולוגים או תוכניות בטלוויזיה החינוכית. קשה לי להאמין שב"סופר נני" יעסקו במשפחה שאחד הילדים בה מגלה אהדה לטליבאן.

יותר מכל דבר אחר, אני חושב שהרבה יותר מעניין לחשוב על הטרור ככה, כלומר כעל משהו ששייך לתרבות שלנו, מאשר להתייחס אליו כאל איום חיצוני. אבל כדי להיות קונסטרוקטיווי (כי שמעתי שמאשימים את הבלוג הזה שהוא מנסה להיות פרובוקטיווי בכוח), הייתי מציע לשקול את מה שמציע המאמר הזה של ג'ונתן בירדוול ב"ניו סטייטסמן", על אוסמה "Has Been Laden". בירדל אומר את המובן מאליו: שאל קאעדה הוא מותג קול ורומנטי, ושמה שצריך לעשות כדי להילחם בו זה פשוט לחסל אותו, או לשחוק אותו, כמותג. הוא מציע למשל קליפים כמו זה.

ברור שיש בעיות עם הגישה הזאת – אולי דווקא פחות פרקטיות ויותר פוליטיות. אבל צריך לומר עוד משהו לגבי המקום של ישראל בכל זה.כבר נכתב כאן בעבר שהאפשרות שישראלים רבים יהיו מוסלמים תוך כמה עשורים היא לגמרי לא בלתי סבירה. ובכל זאת, בסיטואציה העכשווית בישראל, ברור שאין סיכוי של ממש שצעירים משועממים מראשון או מהקריות יחליטו להתקרב לאיסלאם. מהסיבה הזאת, ומסיבות נוספות, לישראל יש אינטרס מאוד ברור לשכנע את אירופה וארה"ב שהאיסלאם הרדיקלי והטרור האיסלאמי הם לא תרבות נוער מערבית, אלא משהו זר שבא מהמזרח התיכון. ישראל גם די מצליחה בזה, אבל היא לא שמה לב שלהצלחה הזאת יש מחיר: ככל שהתועמלנים של ישראל נוטעים בבורגנים האירופים את החרדה מ"הסכנה האסלאמית" ומדגישים את הפער בין אירופה לאיסלאם, הם מחדדים בו זמנית גם את הפער בין אירופה לישראל. הם משכנעים את האירופי צר המוחין שישראל עצמה היא מקום זר, מטורף, ובטח לא שייך למערב. גם אם "מומחים לטרור" כמו שישראל מייצרת בכמויות הם שימושיים, אף אירופי לא ממש רוצה אותם בסלון שלו ביום ראשון בבוקר, כשהוא שותה תה עשבים תוך כדי זמזום ה"לקרימוזה".

עוד 30 שנה, אולי גם גבי אשכנזי יהיה בוגד

10 ביוני 2010

בקרוב מאוד (שבועיים למעשה) ייצא שליח ארץ האמורי להודו. הוא ידווח לקוראינו על התפתחויות תיאולוגיות, פילוסופיות ומיניות בדלהי וסביבותיה ויכונן קשרים עם הבלוגוספרה הפרוגרסיבית בתת היבשת. בינתיים, כמעין פרומו, נצא לגיחה וירטואלית קצרה לקצה הדרומי שלה, לאי הקסום ציילון המכונה כיום סרי לנקה. לאחרונה היו שם כמה התפתחויות שעשויות לעניין את קוראינו בישראל.

אודה ואתוודה שסרי לנקה, בה מתנהלת מלחמת אזרחים זה כמעט שלושים שנה, מעולם לא עניינה אותי יותר מדי. למעשה, כשהייתי עדיין עורך חדשות חוץ ב"הארץ", הכתבות הארוכות שפרסמנו עליה מדי כמה חודשים היו הכי פחות מעניינות לעריכה. עוד הפסקת אש, פחות הפסקת אש, מעשה טבח אכזרי במיוחד וכמובן – שיחות בז'נווה או אוסלו. לא שונה בהרבה, אני מניח, מהתגובה של עורך חדשות בגרדיאן או בלה מונד לדיווחים העתיים מישראל. בינתיים "הארץ" הפסיק לסקר כמעט לחלוטין את המתרחש מחוץ ליבשות אירופה וצפון אמריקה, ולכן גם המעט הזה על סרי לנקה נחסך ממני, הפעם כאחרון הקוראים הפשוטים.

ובכל זאת, אפילו למדינה האגוצנטרית שלנו הגיעו לפני שנה החדשות על ניצחון הממשלה על "נמרי השחרור של טאמיל אלאם" – ארגון המורדים שהחזיק בשיאו בחלקים גדולים מצפונו ומזרחו של האי הטרופי. אנשי ימין בעולם (וגם קצת בארץ) ראו זאת כהוכחה ניצחת לכך שעם מספיק כוח ונחישות ניתן להכניע את הטרור ולדכא מאבק לעצמאות של מיעוט לאומי. אפילו בחב"ד שמחו על ניצחון בני האור על בני החושך, ממש התערבות אלוהית כאילו אין מדובר רק בגויים שרוצחים בגויים, בודהיסטים בהינדים במקרה זה (אם כי אני חושד, בעקבות התחקיר הקטן שערכתי, שהעמדה החב"דית קשורה בעיקר לאינטרסים של השלוח בקולומבו, אחד מנחם מענדל קרומבי). אחרי הכל, לרגע היסטורי אחד (שאני מקווה שכבר מאחורינו) נוצר זיהוי חוצה יבשות בין כל מי שהרים נשק בזמן מן הזמנים ואתרע מזלו לא להיות מדינה – כולם אבל כולם הם "טרור". לכן הכנעת הטאמילים נחשבה לעוד ניצחון ל"מערכה נגד הטרור" ולג'ורג' בוש (למרות שבשלב זה הוא כבר חזר להשתזף בשמש הטקסנית).

לפני שנמשיך, קצת רקע שימושי: 80% מאוכלוסי סרי לנקה הם סינהלזים שדתם בודהיסטית, וכ-15% – טאמילים הינדים. כמו באזורים רבים בעולם השלישי, שורשי היריבות בסרי לנקה נטועים בתקופה הקולוניאלית. השלטון הבריטי הקצה נציגות פוליטית לפי מפתח אתני, ושינה את המאזן הדמוגרפי על ידי “ייבוא” רבבות פועלים טאמילים מהודו. אחרי מתן העצמאות ב-1948 המצב הידרדר במהירות: ב-1956 עבר חוק שהפך את שפת הרוב, הסינהלה, לשפה הרשמית היחידה במדינה, מה שאפשר לפטר פקידים טאמילים שלא דברו אותה. מייד לאחר מכן החל מאמץ לאומי ל"סינהול" מזרח סרי לנקה, כלומר לדחיקת הטאמילים שישבו שם באופן מסורתי לטובת מתנחלים סינהלזים.

בתגובה, החלו להתארגן בשנות השבעים קבוצות טאמיליות אלימות, ביניהן התבלטו עם הזמן "נמרי השחרור" הטאמילים. ב-1983 פתחו הנמרים במלחמה מתמשכת ואכזרית, מנוקדת בהפסקות אש זמניות, שגבתה את חייהם של רבבות בני אדם משני הצדדים. הצונאמי ב-2004, שהביא לסרי לנקה סיוע בינלאומי בהיקף עצום, אילץ את המורדים והממשלה לשתף פעולה בחלוקת הכסף ובעקבות זאת נפתח תהליך שלום שנמשך מספר שנים. עם זאת, כבר במהלכו הוא הופר ללא הרף וב-2008 הודיעה הממשלה על נסיגה רשמית ממנו, והחלה במסע מלחמה נחוש לחיסול הנמרים הטאמילים. כל זה הסתיים ב-16 במאי 2009. המורדים הניחו את נשקם לאחר שמנהיגיהם נהרגו, והסינהלזים והנאו שמרנים חגגו את ניצחונם.

לפרשנים במערב לא תמיד הפריע המחיר הנורא, המסמר שיער ממש, שגבה "הניצחון על הטרור”. כך למשל, בימים האחרונים של הלחימה נהרגו אלפי אזרחים שרוכזו על רצועת חוף צרה וחולית בצפון האי. הצבא הודיע להם שזה "אזור בטוח", אבל פגזיו המשיכו לנחות שם, בניסיון לחסל את שאריות המורדים שירו מבין אוהלי האזרחים (דומה קצת לטבח כפר כנא שבוצע ב-1996 תחת פיקודו של שמעון פרס). בחודשים שקדמו לכך גורשו מבתיהם 300 אלף אזרחים טאמילים. הם רוכזו במחנות מעצר מאולתרים כדי לטהר מביניהם את נאמני המורדים, ועבר זמן רב עד שבתהליך איטי, הם מורשים כעת לשוב ליישובים ההרוסים שלהם.

אולם אני לא רוצה לדבר על המחיר המוסרי של דיכוי מאבק לאומי. אני יודע היטב שזה לא מרשים במיוחד את רוב אזרחי ופרשני ישראל. הפעם, כמו שאוהבים בשמאל הציוני, אני מציע לבדוק "מה זה עושה לנו" (או להם, במקרה זה).

השבוע פרסם הגרדיאן כתבה המסכמת כמה מאירועי החודשים האחרונים: בעקבות ניצחונו על הטרור הפך הנשיא מוהנד רג'פאקסה לגיבור לאומי וסרי לנקה מאבדת אט אט את מאפייניה הדמוקרטיים. רג'פאקסה הלז, שזכה לניצחון סוחף בבחירות האחרונות בינואר, מינה את אחיו לשר ההגנה, אח נוסף לשר הכלכלה ועוד אח ליו"ר הפרלמנט. מצב החירום, שהוכרז באופן זמני עם תחילת המבצע לחיסול הטרור, לא בוטל בתואנה ש”סרי לנקה עדיין בסכנה" (בישראל זה נמשך כבר 62 שנה). והשיא: הגנרל שפיקד על המבצע, סראת פונסקה, סומן כאויב העם. הוא נעצר באשמת בגידה כי איים לספר לעולם על פשעי המלחמה שבוצעו בימים האחרונים ללחימה, ובסוף השבוע איים שר ההגנה (כאמור, אחיו של הנשיא), בראיון לביביסי, שיוציא אותו להורג בתלייה.

 

משפחת רג'פאקסה - הנשיא (במרכז) עם האשה והילדים. הבכור כבר חבר בפרלמנט

למה אני מספר לכם את כל זה? לא כי אני חושב שישראל יכולה ללמוד מסרי לנקה איך "לנצח את הטרור" או לדכא מאבק פוליטי. אני נאלץ להסכים עם עמוס הראל, שכתב שבניגוד לסרי לנקה, בישראל יש למיעוט הערבי גיבוי של מיליוני ערבים מעבר לגבול. אפילו גירוש קבוע של מאות אלפי ערבים (ולא רק הרחקה זמנית כמו בסרי לנקה) לא הספיק כדי לחסל את שאיפותיהם הפוליטיות. חשוב גם להוסיף (ואת זה עמוס הראל לא עושה) שהערבים בישראל אינם בדיוק מיעוט אלא מהווים כמעט 50% מהאוכלוסייה.

אני מספר לכם את זה כי נראה לי שאירועי השנה האחרונה בסרי לנקה מזכירים שכל ניצחון שכזה, הכרוך באלימות כה מזעזעת ורחבת היקף, הוא ניצחון פירוס ובלי קשר ישיר למחיר המוסרי דווקא. כמו בהרבה מהפכות אלימות, הטבח אוכל את בניו. העוצמה האדירה הנדרשת כדי להוציא אל הפועל אלימות שכזו אינה הולכת לשום מקום היא נשארת בידי האנשים או הממסד שביצעו אותה. הם בתורם יעשו הכל כדי לשמור על כוחם וכדי לדחוק יריבים פוטנציאליים. במקביל, כדי לשמר את ההישג יש להסתיר מהעולם מידע על הפשעים שנעשו – והסתרת מידע הופכת במהרה גם להסתרת מידע כלפי פנים, מהאזרחים עצמם. כאשר שר ההגנה של סרי לנקה משקר לצופי הביביסי, הוא משקר כמובן גם לבני עמו. לכן כדאי לו לשלטון לטפח את החרדות והשנאות בקרב הציבור, כדי שזה יאטום את אוזניו מרצון ובלבד שהממשלה תמשיך להגן עליו מפני חורשי רעתו בעולם.

קריאה באחת ההודעות שהוציא לאחרונה משרד ההגנה הסרי לנקי מותירה טעם רע, אולי כמו דז'ה וו, אולי כמו פגישה עתידית:

Certain countries and some international organisations shamefully used human rights as an effective tool to exert pressure on the Government, in an insidious attempt to bring about a premature end to the operations of the Security Forces.

Fortunately for us, we had the invincible political leadership of President Mahinda Rajapaksa, who did not yield to mounting pressure from all quarters, including a handful of local opportunistic Opposition politicians who attempted to gain petty political mileage.

Why are these organisations conspiring only against Sri Lanka? Having woefully failed in their attempt for a regime change by using a traitor such as Sarath Fonseka who was only too willing to favour war crimes' allegations, they are now resorting to everything under the Sun in an attempt to tame the leadership which had never been a Western puppet.

אני יודע: קשה לדמיין את ביבי נתניהו כולא את גבי אשכנזי ומאיים להוציא אותו להורג, ועוד יותר קשה לדמיין את גבי אשכנזי מאשים את ישראל בפשעי מלחמה. עם זאת, מוטב להזכיר שוב את הנבואה של חנה ארנדט שכבר צוטטה בארץ האמורי: מדינה שעסוקה כולה במלחמה תהיה מדינה שכל מהותה ותרבותה מלחמה, ויש להוסיף – מדינה שבתוכה מלחמה. זה לא רק בלתי מוסרי כלפי אחרים, זה פשוט בלתי נסבל לחיות כך. חלק מהנבואה הזו כבר הוגשם, ואני מקווה שהחלק הנותר יישאר על הנייר.

סרי לנקה, בכל מקרה, מדגימה את המחיר שנשלם על כך. אלא שבניגוד אליהם, אפילו ניצחון סופי ומוחלט על הטרור לא ייצא מזה. רק יותר שנאה, יותר פראנויות, יותר "בוגדים" אמיתיים ומדומים – ופחות ופחות דמוקרטיה.

***

עדכון (17:45) – באדיבות יוסף כהן, אחד מקוראיו הקבועים של הבלוג ועורך הוצאת "עברית", הגיע אליי שיר שפורסם בשנות התשעים בשער האחורי של "העיר". הנה הוא לפניכם: