Posts Tagged ‘המהפכה בסוריה’

لبيك يا الله

19 ביוני 2012

יוני שדמי

בחצי השנה האחרונה הפכה הקריאה "لبيك يا الله", "אנחנו בידיך, אללה" לקריאה הנפוצה ביותר בהפגנות בסוריה, לפחות באלו שזוכות לחשיפה ביוטיוב. הקריאה הספונטנית מושמעת בהפגנות בין השירים המהפכניים, וגם ברגעים המביכים קצת שיש לפעמים בהפגנות, כשהמפגינים פשוט מחפשים משהו לצעוק. במובן זה הקריאה היא המקבילה הסורית ל"الشعب يريد إشقاط النظام" המצרי, "העם רוצה להפיל את השלטון", שהתגלגל ל"העם דורש צדק חברתי" בישראל.

הקריאה הסורית נשמעת כמו labayik ya Allah:

"בידיך, אלוהים" היא קריאתו של האוונגרד הפוליטי המעניין והמסתכן בעולם כיום. זוהי קריאתם של האקטיביסטים ה"אקטיביים" ביותר, שמקריבים את חייהם בפועל ממש, אקטיביים בהרבה מאיתנו בקיץ האחרון, או מתנועות Ocuupy.

אבל למרות האקטיביות של הפעילים הסורים, הרטוריקה שלהם היא של העלמות, של איון, של "בריחה מאחריות" במונחים מערביים. "בידיך, אללה", דהיינו לא בידיי שלי האישיות, האינדיבידואליות, העצמאיות, וגם לא בידינו כעם או כתנועה פוליטית.

היציאה היא נגד מסורת בת עשרות שנים של ציות לאסד הבן והאב. כביכול, האזרחים הסורים תופסים סוף סוף את מקומם בעולמם שלהם.  אך כעת, ברגע המרד האולטימטיבי, רגע של כינון סובייקט כביכול, או תנועה פוליטית, דווקא אז הסובייקט הסורי כלה. הירידה לרחוב לא נעשית כמעבר ממצב של אובייקט סביל לאזרח עצמאי, אלא להפך, מתוך וויתור על האינדיבידואל כדי להעלם אל תוך האל. אקטיביזם מתוך כיליון. האקטיביסטים המהפכניים מופקדים בידי האל, לא בידי עצמם: "בך ה' חסיתי, אל אבושה לעולם… תנחני ותנהלני… בידך אפקיד רוחי" (תהלים ל"א).

זהו שינוי ניכר מתפיסות מערביות מודרניות של אקטיביזם פוליטי. האזרח הסורי, כפי שתפיסתו משתקפת בקריאה ספציפית זו, לא יורד לרחוב מתוך הכרזה על מקומו בעולם, אלא כדי לפנות את מקומו בעולם לטובת האל. מתוך מאמץ גופני, מתוך היפעלות ואקטיביות ונוכחות גמורה בגוף, מגיעה ההעלמות המוחלטת, "המוות הקטן", האורגזמה. כותב ההוגה הסופי א-רַחַאוִי: "נוכחים הם בעולם, אבל ליבותיהם שרויים במחיצת האל, והם מרוקנים מכל מה שאינו האל" ("האורות הקדושים", תרגום: שרה סבירי, שתירגמה גם את את הציטוטים האחרים המופיעים כאן).

איך מיישבים מצב תודעה סביל כזה עם הפעילות להפלת אסד, שאין חולק על הסיכון העצום הכרוך בה?

"בידיך, אללה" היא קריאה עם שורשים פרה-איסלאמיים, כשהשם המפורש החליף שמות של אלילים מוקדמים יותר, כפי שקרה לא אחת גם ביהדות.

כיום הקריאה מאחדת הפגנות של פלגים שונים מאוד במרד הסורי, על אף שהאופן בו הקריאה מתפרשת עשוי להשתנות מקהילה לקהילה. התפיסה הדתית של המורדים הסלפיים של דומא שונה מזו של אנשי הסלפיה ג'יהדיה של ג'בהת אל-נצרה בחלב, דמשק וחומס, ושתי הקהילות שונות מהדרך בה הגדודים הסוניים המסורתיים יותר ב"צבא סוריה החופשית" מפרשים את האיסלאם. עבורנו, הקריאה מכניסה אלמנטים דתיים לשיח האקטיביסטי.

הפעילים הסורים ברובם אינם סופים, והמסורת הדתית שלהם שונה. אבל יש עניין בהשוואתם לסופיות הפוליטית, שעוסקת באופן אינטנסיבי בשאלות של יצירת שינוי חברתי בעולם הזה מתוך הסתכלות מיסטית.

כותב הסופי אל-כַּלַאבַּאדִי ("ספר ההכרות", פרק 59):

מה שקוראים כיליון הוא מצב שבו כלים כל נכסי הנפש עד שלא נותר בנפש דבר שהיא משייכת לעצמה וכושר ההבחנה של בעליה מתפוגג. מתוך שהוא שקוע באל וכלה בו, הוא כלה ביחס לכל הדברים כולם. לפיכך אמר עאמר אבן עבדאללה: לא אכפת לי אם אישה אני רואה או קיר. במצב הזה האל הוא המפעיל והמנהג את האדם… את חובותיו לאל הוא מקיים… ואילו מזכויותיו שלו הוא מנותק…

כיליון משמעו גם זה:…שתכונותיו האנושיות של האדם, כגון בערות ועושק, כלות.

 הסופים הנקשבנדים,  המסדר הסופי הגדול ביותר, מובילים פעילות פוליטית בקווקז, בעיראק ובמקומות נוספים. בסוריה אפשר למצוא נקשבנדים הן בשורות המורדים והן בקרב בכירים המקורבים לשלטון. הנקשבנדים אינם רואים ניגוד בין שהייה מיסטית רוחנית עם האל לבין אקטיביזם פוליטי. לתפיסתם הכמיהה אל הכיליון לא נעשית מתוך התרחקות מחיי העולם הזה. הנקשבנדי קם וישן, הולך למכולת, יושב במשרד, משתתף בהפגנות, וכל העת בתוכו מתרחש מאורע רדיקלי, איון, ישיבה בחיק האל.

מיסטיות, שבישראל של יום מקושרת תכופות להתבודדות והתרחקות מחיי היום יום, לא חייבת להוביל לפסיביות. מיסטיות יכולה להוביל לאקסטזה פוליטית. עירוי האלוהות הנקשבנדי הקבוע מזכיר את השתעבדותנו היומיומית לטרדות יום יום חסרות חשיבות, לפוליטיקה במובנה הצר, לפייסבוק. כולם עבדים, חוץ מעבדי ה'.

לטקס הז'יכר הנקשבנדי הזה, למשל, שצולם בגרמניה, אני מקשיב לפעמים לפני יציאה להפגנות, כדי להיכנס למצב רוח הנכון, כמו שיר טוב ששומעים לפני יציאה למסיבה:

אם רוצים למצוא משהו מההתעלות הזו במאבק של הקיץ האחרון, אפשר להזכר ברגעים האקסטטיים בהפגנות הכי טובות, כשאדם מתאחד מתוך קריאות קצובות עם ההמון שמסביבו ותכונותיו טובעות בתכונות המפגינים האחרים (כך לפחות אני הרגשתי). אבל יכול להיות שבהסתכלות כזו, שמחליפה את ההיבלעות באל בהיבלעות בבני אדם, את אלוהים בהמון, יש קצת אוריינטילזציה ליברלית, וניסיון לתרגם בכוח רעיונות דתיים לתנועה מחולנת.

מאבק פוליטי אינו אקסטזה מתמשכת. בתנועות לשינוי חברתי יש גם הגות אינטלקטואלית מרוחקת מ"השטח", אבל הגות פוליטית כזו היא במיטבה כשהיא שבה וחוזרת לרחוב. כך אִבּֽן אל-עַרַבּי, "הגילויים המכאיים", פרק 73, כרך 3:

אחד הסימנים לכך שחפצו של בעל החפץ כן – שהוא בורח מפני הבריות; אחד הסימנים לכך כי בריחתו מהבריות כנה – שהוא מוצא את האמת; אחד הסימנים לכך שמציאתו את האמת כנה – שהוא שב אל הבריות.

אם יש עתיד לאקטיביזם הפוליטי בישראל הוא נמצא בשאיבה ובהשתלבות באקטיביזם הערבי המזה"תי. בפעם הבאה שנצא לרחובות, בואו נעשה זאת עם ספר תהילים. בידיך, ה'.