נתזים: האם פילושמים חולמים על כבשים יהודיות?

מכתב מהשמאל העולמי

הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן קורא למדינות הלטיניות של דרום אירופה להתאחד, כמענה להגמוניה של גרמניה (תודה לשאול ס')

ועוד אינטלקטואלים אירופים מזהירים שגרמניה שואפת להגמוניה באירופה, בפעם השלישית במאה השנים האחרונות

האם שימוש מאסיבי בקוקאין של בכירי המערכת הבנקאית גרם למשבר הכלכלי?

מהפכה בורגנית באירופה היא אפשרות נראית לעין: המעמד הבינוני מתוסכל, והאינטליגנציה החופשית זועמת, בין השאר בגלל משבר האוניברסיטאות (מתברר למשל שבסלובקיה מדעי הרוח חוסלו כמעט לחלוטין והיסטוריונים רעבים ללחם). את מקומם של האריסטוקרטים בגיליוטינה ימלאו הבנקאים והטייקונים

הפופוליזם הוא האידיאולוגיה הפוליטית היצירתית ביותר באירופה כיום, ומייצרת מגוון רחב של מפלגות – משנאת זרים, דרך דמוקרטיה אינטרנטית ועד מפלגות סלבריטאים

מה נשאר מ- Occupy Wall Street? בעיקר המסר לתקשורת ולדרג הפוליטי: "העולם שאתם מתארים הוא לא העולם שאנחנו חיים בו"

 

נשמע מעניין! תזות חדשות באקדמיה הישראלית

ישראלים שהעתיקו את מקום מגוריהם להודו: בירור התופעה של נוודות בת זמננו (נור בר-און)

פחד מוות ומשיכה למוות אצל בני הדור השני והשלישי לשואה (אפרת גברא-סמיה)

הפרעות אכילה ודחף לשריריות אצל גברים הומוסקסואלים (אורי שפר)

האידיאולוגיה של מורדי מצדה לאור הממצא הארכיאולוגי (טלי פולק)

קריירה פלילית של עברייני צווארון לבן (ינון היימן)

זהות וטרנס-לאומיות אצל הדור השני של ישראלים בארה"ב (רותי מור פז)

יחסי עובדים זרים מהפיליפינים עם זקנים בטיפולם (אורנה אשכנזי)

יחסם של מנהיגי הלאומיות השחורה ל"ברית הישנה" והציונות (סימה שמואלי)

[שמות העבודות קוצרו] 

תרבות במובנה הרחב

גל הנוסטלגיה לטלוויזיה של הניינטיז הגיע למצרים

ובינתיים: משבר הספרות הרומנית

אתה מתחיל לכתוב דוקטורט. אחרי שנה-שנתיים, אתה שוכח למה התחלת. הסוציאליזציה המהירה שהם עוברים גורמת להם לחשוב שהאפשרות היחידה בחייהם היא להיאבק על תקן באוניברסיטה, למרות שלמעשה, מבחינה סטטיסטית לרוב הדוקטורנטים אין סיכוי להגיע למטרה. כי עד שהם יסיימו, האוניברסיטה לא תתקיים בצורתה הנוכחית. התשובה לשאלה: "האם לעשות דוקטורט" היא: רק אם אתה מטורף, או ממש אוהב את הנושא שלך

בספרו "מחיר המונותיאיזם" טוען האגיפטולוג יאן אסמן כי התנ"ך, בהיותו אקסקלוסיבי, אחראי לחלק ניכר מהאלימות בהיסטוריה המערבית. האם הוא אנטישמי? והאם התנ"ך הוא התקדמות או נסיגה מוסרית לעומת העולם הפגאני?

וגם – פולמוס הסוציולוגיה: האם המבט הסוציולוגי על עולם התרבות מיצה את עצמו?

סרט האימה הבא שתראו יהיה כנראה תאילנדי

ז'יז'ק, באדיו, ראנסייר, נגרי – הפילוסופיה הקונטיננטלית שזוכה לפופולאריות באמריקה היא למעשה תיאולוגיה ולא פילוסופיה שמאלית. אטיין באליבאר מייצג פילוסופיה אחראית יותר

כיצד הפכו הפרסים הספרותיים את השירה לסטרילית ומבויתת. וכיצד המשוררים יכולים להציל את אמריקה?

פרזנטציה: פריחתה המחודשת של אמנות הגיפים (GIFs)

פרזנטציה: האם אפריקה מתעוררת?

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על סוף עידן האדם הקורא (Homo legens)?

על הגל הנוכחי של ספרות נשית פוסט-אפוקליפטית

חידושים במדע הסוריאליסטי פטאפיזיקה

 

 

סדומאות בת זמננו, ומיניות באופן כללי

הפסיכואנליטיקאי ז'אק אלאן מילר, במכתב חריג לפילוסוף פיטר הלווארד, חושף את חיי המין של כוכבי הפילוסופיה הצרפתית

בערלה האנושית יש אקוסיסטמה עשירה של חיידקים סטפילוקיקים (ביניהם  S. haemolyticus, S. hominis, S. epidermidis, S. xylosus, S. aureus oder S. epidermidis). הסרת העורלה מכחידה את המערכת האקולוגית הזאת, מסבירים הגרמנים (כמובן). והנה המחקר

צ'כיה היא חלוצה במדע החדשני של הפאלומטריה. מדובר על מתודה מדעית לכאורה, במסגרתה נבדקת הזקפה של מבקשי מקלט על רקע נטייה מינית כאשר הם נחשפים לפורנו סטרייטי. הצטרפו לעצומה נגד (תודה לאיתמר מ')

מגזין n+1 עורך מחקר על פורנוגרפיה ברשת. אתם מוזמנים להשתתף (כמובן, רק אם אתם גרות בניו יורק)

"פדגוגיית Bareback" – סקס בלי קונדום כהתנגדות באמצעות סכנה

המהפכה הלהט"בית השנייה עומדת בסימן התנועה מין העיר אל הכפר: הפרדיקמנטים של ההומו הכפרי

והומואים במשטרה הגרמנית

כיצד העלימו מתרגמים עברים ציונים את הסבטקסט ההומוסקסואלי ב"הנסיך המאושר" מאת אוסקר ויילד, על ידי הפיכתו של גיבור המשנה לסנונית ממין נקבה? מאמרה של דליה כהן גרוס

הומוסקסואליות בתנועה האנרכיסטית האמריקאית במפנה המאה ה-19

האם העולם הערבי עובר מהפכה מינית? לא בדיוק

אירופה, תמותי!

כיצד עיצב האירוויזיון את אירופה החדשה

בתקופת המלחמה הקרה הקימה נאט"ו באירופה מיליציות Stay Behind שנועדו להיות מופעלות במקרה שבמדינה יוקם שלטון קומוניסטי. בתקופה האחרונה נשפך אור על הפרשה

וז'יל לה גואן, איש "רופאים ללא גבולות" שהתאסלם ונודע בתור "הג'יהאדיסט מטימבוקטו", התגלה כסוכן של הביון הצרפתי שהסתנן לשורות אל קאעדה וככה הוא נראה

 

ובינתיים בישראסטין

מחקרם של דניאל מונטרסקו ונועה שינדלינגר על "'האביב הערבי' הישראלי" מתאר כיצד תפקד "העם" כמסמן ריק במחאת קיץ 2011

גני חיות בישראל/פלסטין והתהוותה של "אקולוגיה פוסט קולוניאלית"

ביקורת התיירות האלטרנטיבית בפלסטין ובכלל

רקוויאם לפיאדיזם

פרשנות פאנונית לפיגועי התאבדות כהתנגדות ביופוליטית

מלחמת לבנון השנייה: הסבר מרקסיסטי (די מפוקפק)

בשנים האחרונות גדלה החשיבות של גסטרונומיה תנ"כית במסגרת התיירות הנוצרית בישראל. מרק העוף האותנטי שאכל ישו משוחזר במסגרת אירועי "הסעודה האחרונה" שמאורגנים לצליינים

מאמרו של יוסי הרפז על ישראלים עם דרכון אירופי (וראו גם את הריאיון כאן)

כיצד "דיסידנטים ישראלים" – ביניהם ג'ף הלפר, איתן ברונשטיין, יונתן פולק, גלעד עצמון, גדעון לוי, מירון בנבנישתי ודורית רביניאן – מעצבים את הנראטיב שלהם ומיישבים בין הזהות העצמית לבין ההזדהות עם האחר הפלסטיני?

מזרחיאנה

יהודי המגרב, הציונות וההיסטוריה העמוקה של קטגוריית "היהודי ערבי"

מאמר של אורנה ששון-לוי על שקיפותו של הלובן בתפישה העצמית האשכנזית; ומאמר נוסף עם אבי שושנה על Ashkenazification (השתכנזות) ואוריינטליזם

כמה ילדים לא-לבנים מתים שווים לילד לבן מת אחד?

עלייה ברמת הפילושמיות

"אחיזת החנק של היהודים באומה הזאת חייבת להישבר, אחרת היא הולכת לזבל. הרבה מהיהודים הם חברים טובים שלי. הם מתגודדים סביבי, הם אוהבים אותי כי הם יודעים שאני ידידותי כלפי ישראל. אבל הפ לא יודעים איך אני באמת מרגיש לגבי מה שהם עושים לארץ הזאת". כל אמר המטיף האוונגליסטי הבכיר בילי גרהם לריצ'רד ניקסון. ועוד על היחס האמביוולנטי מאוד של הימין הנוצרי בארה"ב ליהודים

וגם: כיצד האוונגליסטים האמריקאים הפסיקו לראות באמריקה את ישראל האמיתית, והתחילו לראות בישראל את אמריקה האמיתית. ועוד מחקרים על התמיכה הנוצרית במדינת ישראל

סביבתנות ביקורתית

הדיקטטורה הירוקה כבר כאן: כיצד מדיניות סביבתית הופכת מתנועה דמוקרטית לאמצעי של השלטון לניהול של חוסר יציבות חברתית ואקולוגית

כיצד ישפיעו הידלדלות משאבי האנרגיה וקץ עידן האנרגיה הזולה על הפסיכולוגיה האנושית? החברות האנושיות המודרניות מבוססות על דת אזרחית של אמונה בקידמה. לכן המנהיגים והאוכלוסיות בעולם אינם יכולים לדמיין את סופה של הקידמה וההתפתחות. ככל שבני אדם יכירו בקצו הקרוב של הנפט, יתעוררו בעיות פסיכולוגיות שקשורות בעצם התפישה העצמית של בני אדם את מקומם בציוויליזציה

בעשור האחרון, העולם השבע נחרד משתי אפוקליפסת: תחילה הסביבתית, ואז (במקומה) הכלכלית. ביקורת מרקסיסטית על תפישת האסוניות קוראת להחליף את חרדת שינוי האקלים האנתרופוגני של תקופת האנתרופוקן בפוליטיזציה של הטבע

זיוני שכל: חלק גדול מהמחקרים במדעי המוח מבוססים על סטטיסטיקה גרועה

האם תיירות ספארי עשויה לייצב את דרום סודאן?

חזית הריאקציה

איך אימבצילים כותבים? תחרות הסיפור הקצר של אם תרצו

האם יש לברך את ברכת המלכים כשרואים את אובמה? לא

מדוע נברא העולם? מדוע נבחרו ישראל? מדוע יש רע בעולם? מדוע המשיח לא בא? הרב יצחק גינזבורג עוסק בשאלות שאסור לשאול

"מבצר", ארגון חרדי חדש להגנה מבעיות הגיוס

קטטות בנהריה על רקע יחסים בין-גזעיים

ספר הגות חדש של עלי אכבר ולאייתי

הגיפים לקוחים מהבלוג http://verytitilating.tumblr.com

החיים בקולוניה מצרית

1.

"מבחינה גיאולוגית, ארץ ישראל היא טריז המפריע לים התיכון להתחבר לים סוף. אבל גם זה עניין זמני".

(גרפיטי על קיר המכון הגיאולוגי. מיוחס לאחד מנכדיו של ד"ר בני בגין)

מה שמקומם בסיפור יציאת מצרים הוא לא אי-האמת שיש בו, אלא האמת שהוא מסתיר. כבר יותר ממאה שנה, יודעים הארכיאולוגים שסיפור יציאת מצרים הוא פיקציה פוליטית מתוחכמת. אלא שהבעיה היא בכלל לא חוסר הדיוק של התיאור, או חוסר הסבירות של אירוע נסי כזה או אחר. כשמדובר בטקסט שנכתב לפני אלפי שנים, כל זה לא מפתיע. מבחינה פוליטית, מה ששערורייתי בסיפור המסופר בפסח הוא שיציאת מצרים בכלל לא יכלה להתרחש, כי גם הארץ המובטחת היתה חלק ממצרים. לכן אין בכלל לאן לצאת.

"בארץ-מצרים קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי נתינות בדרגות שונות שבין שגשוג לשעבוד". הקביעה הזאת היא די טריוויאלית, ועולה מהטקסט עצמו. פרעה הוא הראשון שמכנה את בני ישראל "עם", ורק אחריו בא משה. רק פולני אלים בעל מחשבה מעוותת כמו בן גוריון יכול היה לטעון – בדיוק בניגוד לנאמר במפורש בתורה – שהעם היהודי קם בארץ ישראל, ועוד להפוך את זה למוסכמה כלל אנושית.

מה שאינו עולה מהטקסט עצמו הוא שממילא, גם ארץ ישראל היא מצרים. התנ"ך מכחיש ומעלים עובדה ידועה: לאורך רוב התקופה המתוארת בתנ"ך, הארץ הזאת היתה קולוניה פרעונית. במשך 400 שנה לפחות, שרר שלטון מצרי בארץ, וגם אחר כך חלקים גדולים ממנה היו נתונים להשפעה מצרית. הניסיון להבחין בין ישראל למצרים הוא למעשה מאולץ למדי.

אפשר אם כן להתחיל מזה. כאשר נתניהו או עותניאל שנלר מדברים בנוסטלגיה על נחלת האבות ועל ההתנחלות בהר, אפשר להזכיר להם שבתקופה שהם מדברים עליה היה כאן מצרים. כדי להוכיח שאני לא ממציא כאן שום תיאוריה, להלן ציטוט ממאמרו של יוחנן אהרוני, אולי בכיר הארכיאולוגים הציונים:

ארץ כנען נכללה באימפריה של הממלכה הפרעונית החדשה שנוסדה על גדות היאור… [אך] עוזה של מצרים הקדומה ושלטונה בארץ בתקופת ההתנחלות אינם משתקפים במקרא. בקראנו את תיאור כיבוש הארץ על ידי יהושע, קשה לנו לתאר שמאורעות אלה התרחשו במאה ה-13 לפנה"ס, בימי שלטונו הממושך של רעמסס השני, שמשל גם בארץ כנען…

יש משהו משעשע בכך שההוכחה ההיסטורית העיקרית לקיומו של עם ושמו ישראל בתקופת התנ"ך הוא כתובת מרנפתח, שבה מלך מצרי מספר כלאחר יד כיצד הכה את אותו עם ומחה את זרעו. אם התנ"ך היה מספר את האמת, אפשר היה לסכם את הסיפור בערך במלים האלה: "היו כאן מצרים, וכל השאר הוא קצף על פני המים". אלא שבאופן מכוון, התנ"ך מעלים את הפרט ההיסטורי השולי הזה. זה בערך כמו שמדינת ויסקונסין היתה מספרת את ההיסטוריה שלה במאות השנים האחרונות בלי להזכיר ישות ושמה ארצות הברית.

במשך הארוך, כנען היא פרובינציה מצרית. ההשפעה המצרית היא רלוונטית במיוחד לגבי מישור החוף. יפו, מהערים העתיקות בארץ, היתה עיר מצרית (שריד לכך נותר בשער רעמסס). ההשפעה המצרית על התרבות המקומית מתבטאת במגוון רחב של ממצאים, בין השאר בארונות הקבורה האנתרופואידים שכמה מהם משקיפים על העוברים בקומה השנייה של בניין גילמן. הדת התנ"כית גדושה ביסודות מצריים. הטקסט הראשון בשפה הדומה לעברית כתוב בכתב הירוגליפי. תקופות ארוכות, האליטה המקומית התחנכה במצרים והטמיעה את תרבותה. כאשר שליטים מקומיים הצליחו להשתחרר ממצרים, זה היה רק לזמן מוגבל ובתמיכתן של אימפריות אחרות.

לא שלא היו ניסיונות התנגדות. היו אמנם תקופות ארוכות שבהן המצרים איבדו את הארץ. אבל האירועים הגדולים בתולדות הארץ קשורים לרוב לחיבור המחודש עם מצרים. מצרים חזרה כל פעם. היא חזרה עם פרעה שישק וחזרה עם פרעה נכה. גם אחרי תקופת התנ"ך, מצרים חזרה. היא חזרה עם התלמיים, וחזרה עם סלאח א-דין ועם הממלוכים, וחזרה עם מוחמד עלי במאה ה-19 שבתקופתו נולד העם הפלסטיני. רק ב-1906 סומן קו הגבול הישר והמלאכותי בין מצרים הבריטית לפלשתינה העות'מאנית. אבל גם זה היה זמני. השלטון הבריטי איחד מחדש את מצרים ופלשתינה. מי שמסתכל בעיתונים מתקופת המנדט רואה שהדיווחים של סוכנויות הידיעות הגיעו דרך קהיר. למעשה, קהיר היתה הבירה שלנו.

2.

"אך ראה את ארץ-העיר ירושלים הזאת! לא אבי ולא אמי [נ]תנו לי אותה, – ידו ה[חזקה של מלכי] [נ]תנה אותה לי!

(קטע ממכתב לפרעה, מתוך תעודות אל עמארנה, תעודה מס' 287)

היסטוריונים הגונים כבר הוכיחו שהמיתוס הציוני על בלימת טור השיריון המצרי בגשר "עד הלום" אינו תואם את המציאות. דוד טל הראה שמסעו של הטור המצרי צפונה לא הופרע בכלל על ידי צה"ל, והוא נעצר בעיקר משיקוליו של המפקד המצרי. יותר מכך: המצרים לא ממש קיוו להגיע לתל אביב, ותכננו להגיע לכל היותר ליבנה.

עם זאת, המיתוס של "עד הלום" מצביע על משהו מהותי: החרדה העמוקה של הציונות מפני פלישה מצרית. זהו למעשה המצב הקטסטרופלי שאותו רואים הישראלים בסיוטיהם: המצרים באים. 25 שנה אחר כך, אותה סצנה התגלמה באופן טראגי הרבה יותר בקרבות הבלימה בסיני נגד הפלישה המצרית. כשדיבר דיין על חורבן בית שלישי, הוא ידע מה יבוא במקומו: שלטון מצרי על הארץ, שהוא ברירת המחדל – המצב הטבעי, הפוסט קטסטרופלי. אני, שגדלתי בצל הסכמי קמפ דיוויד, כבר שמעתי בעיקר את המשפט "הסורים על הגדר". הסכם השלום עם מצרים סימן שוב את הגבול, והאיום העיקרי עבר לצפון. אלא שהמצב שאחרי קמפ דיוויד הוא חריג ולא יציב: לא רק שמצרים אינה שולטת בישראל, כמקובל, אלא שבמובן מסוים ישראל שולטת במצרים, באמצעות שיתוף הפעולה של מובארק עם האימפריה האמריקאית-ציונית. קונסטלציה כזאת קרתה בפעם הראשונה בימי כיבוש מצרים על ידי החיקסוס, לפני כ-3,740 שנה.

ומה עכשיו, כשמצרים משתנה? ממה נבעה החרדה הגדולה כשכסאו של מובראק התחיל לרעוד? זוהי אותה חרדה קמאית מפלישה מצרית, שהיא יסוד כה ראשוני בקיום כאן. אולי צריך להשתחרר ממנה.

3.

חכמים אומרים, כי בעת התרחש השבר הסורי
אפריקני, שוכני המקומות לא היו
מעודכנים. עסק איש איש
במלאכתו. בשחיזת גרזינים. בביקוע חיות

(אבות ישורון, מתוך "השיר על ליל היום הזה")

לפני כמה שנים השתתפתי באחת מאותן פגישות שמארגן האיחוד האירופי לעיתונאים מהמזרח התיכון. זה היה בזמן "עופרת יצוקה". העיתונאים הירדנים היו מודעים היטב למשבר התודעתי-אסטרטגי שבו נמצאת ישראל, שמביא אותה להגיב באופן אלים כל כך. אבל הם לא הבינו למה אנחנו מתעלמים מאופציה שנראית להם מתבקשת: לתת למלך הירדני לנהל את העניינים בפלסטין. "המלך ואבא שלו, הם אנשים מתוחכמים מאוד", הם אמרו. "הם יודעים איך לטפל בעניינים האלה".

ואכן, האופציה של קונפדרציה עם ירדן נמצאת תמיד איפשהו באופק. אלא שירדן היא משענת קנה רצוץ – מדינה חלשה, פיקטיווית עוד יותר מישראל. זהו גם משטר ריאקציונרי ששנוא על הפלסטינים.

לעומת זאת, יש באזור מעצמה אחרת שאיתה אפשר להתאחד: מצרים. מצרים היא העתיד. היא הכוח האקטיווי והיצירתי היחיד בסביבה. לטוב או לרע, הדברים המעניינים באזור קורים במצרים: מנאצר, דרך מלחמת אוקטובר, הסכמי השלום ומהפכת תחריר.

יותר מכך: הדיבורים על איחוד כזה או אחר בין ירדן, הגדה וישראל מתעלמים תמיד מעזה, שנשארת בבחינת הפרעה הנידונה לאומללות תמידית. הפרשנים לענייני ערבים ששים להסביר שתושבי עזה ותושבי הגדה בכלל לא שייכים לעם אחד – העזתים מדברים בניב מצרי ומושפעים מהפוליטיקה המצרית.

רק איחוד עם מצרים, בצורה כזו או אחרת, יעניק תפקיד מהותי לרצועת עזה – לא כסרח עודף דרומי של פלסטין, אלא כנקודת חיבור בין אפריקה, אסיה ואירופה, תחנת מעבר מסבירת פנים לפליטים, מהגרים, צליינים ותיירים.

אלפי שנים (בלי להגזים) של אינדוקטרינציה גרמו לנו לחשוב שהרעיון הזה מופרך. אלא שהוא עשוי להיות רלוונטי, ואפילו בקרוב. כשאסד יפול בסוריה, עשוי לקום בה משטר-אח למשטר שיקום במצרים. במצב כזה, לא בלתי סביר שיוקם איחוד כלשהו בין שתי המדינות, בדומה לקע"ם של נאצר. אלא שהפעם, ישראל-פלסטין חייבת להיות חלק מהאיחוד.

למעשה, התמזגות במצרים היא האופציה היחידה שיכולה להבטיח כאן יציבות ושגשוג. דווקא בגלל שהוא נוגד את האינטואיציה הכוזבת שלנו, הוא מלהיב הרבה יותר.

על פני השטח, ההשפעה של התרבות המצרית על ישראל העכשווית היא זניחה. היא מורגשת אולי רק במחוזות הדרומיים כמו אילת וניצנה. אלא שברובד עמוק יותר, מצרים היא הכול. הניסיון להתנגד להשפעה המצרית, להציב חומות, מבצרים ומחסומים בינינו לבין מצרים, הוא במקרה הטוב הירואי אך חסר טעם ובמקרה הרע פאתטי ואכזרי. לא רק החומה של שרון, גם החומה של ביבי תיפול יום אחד.

אחרית דבר תיאולוגית: ביטול הפסח

בליל הסדר אני בגן העצמאות

(מיוחס לחזי לסקלי)

מהגדרתה, הדת המונותיאיסטית היא בראש ובראשונה שלילה של ריבוי אלים. "לא יהיו לך אלוהים אחרים על פניי", אמר משה כשייסד את דת ישראל. בהתאם לכך, הדת המונותיאיסטית שלובה ברדיפה ושלילה של דתות אחרות. לכן ייסוד דת מונותיאיסטית מלווה בהרס של מקדשים ובטבח של מאמינים.

לפני הולדתו של המונותיאיזם במצרים, לא היו למעשה דתות בעולם. לכל עיר או ממלכה היו אלים משלה, אך כאשר יווני מתביי ביקר במצרים או בסוריה הוא הקריב קורבנות לאלים המקומיים. האגיפטולוג התיאורטי יאן אסמן מצביע על יציאת מצרים בתור  הרגע ההיסטורי שבו נולדה הדת המונותיאיסטית הראשונה. הוא מכנה אותו "The Mosaic Distinction", "האבחנה של משה". זהו קו שסומן על האדמה, וקבע: עד כאן עבודת האלילים המצרית, מכאן עבודת "האל האמיתי". זאת בעצם האבחנה האידיאולוגית הראשונה; אם תרצו: הטיהור האידיאולוגי הראשון בהיסטוריה. באותו רגע נולד גלאי המתכות, ונולדה החומה, ונולדה גם אותה סטריליות מצמיתה שמורגשת כשנכנסים לרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים מרבעים סימפטיים יותר. מרגע שסומן הקו, נולדו ממנו במהרה אינספור אבחנות משניות, מלוות באלימות הרסנית. ואכן, מיד אחרי ההתנתקות ממצרים בא הטבח של האמורי ושל עמי כנען.

למעשה, הטענה של אסמן היא יותר מורכבת. בספר Moses the Egyptian הוא מוכיח די בהצלחה שסיפור יציאת מצרים הוא למעשה עיבוד של אירוע טראומטי בהיסטוריה המצרית: המהפכה הדתית המונותיאיסטית של פרעה אחנתון. ללמדכם, שגם האירוע המכונן של ההיסטוריה היהודית הוא למעשה התרחשות מצרית פנימית.

והרי פרויד, ואחרים לפניו, טענו כבר שמשה היה למעשה כהן מצרי. מבחינה זו, השיבה אל מצרים, או שיבתה של מצרים אלינו, היא לא רק התרחשות דרמטית ברמה המקומית או האזורית. זוהי  סגירת מעגל דתית-קוסמית. כי חג הפסח מבוסס כולו על האבחנה הזאת, בין מצרי לבין עברי:

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל.

לכן אחרי שנתאחד עם מצרים אפשר יהיה לבטל באופן טקסי את חג הפסח. כן: החג החשוב ביותר של היהדות, עם כל היידישקייט והמורשת והדמעות והשירים, ה-חג ה-מונותיאיסטי, החג שחגג ישוע עצמו ושחגגו יהודי גטו ורשה לפני המרד – החג הזה לא יהיה נחוץ יותר.

כל זה נשמע דמיוני, אבל זה יכול לקרות ואפילו בקרוב. במוקדם או במאוחר, מצרים תחזור. התנאי העיקרי שצריך להתקיים הוא שהמצרים ירצו אותנו בחזרה.

החלוצים

איתמר מן
אתונה

הפאניקה מפני גל של ערבים, שחורים ועניים מאפריקה מתפשטת באירופה בשבועות האחרונים כמו האש האוכלת את הפרלמנט בטריפולי. עם המהפכה במצרים, מיד החלו להישמע באירופה ביטויים לפחד הזה. ראשונה קפצה דווקא בולגריה, שפתחה לאחרונה בקמפיין שמטרתו להצטרף למדינות אמנת שנגן (ביניהן הוסרו מגבלות התנועה). לאחר שספגה בשנה שעברה ביקורת קשה על פגיעתה בזכויות אדם, בעיקר של הצוענים והמקדונים, ביקשה בתחילת החודש להוכיח למדינות המתוקנות שיש להן מה להרוויח ממנה: המדינה הענייה ביותר באיחוד תתקבל למועדון בכך שתחסום את פליטי המהפכות.

הקשר בין מהפכה לפליטות המלהיט את הדמיון באירופה נולד באזור הזה, במלחמות הבלקנים, עת נפוצו מיעוטים שהוקאו מהמדינות החדשות והפכו מסה נודדת על אדמת אירופה. כך נולדה פליטות מודרנית – מתוך מהפכה והקמת מדינה וסילוקם של הבלתי רצויים מתוכה לכל עבר. כך גם קרה בפלסטין.

לא יצאו שבועיים והתחזיות ההזויות של הנשיא הבולגרי בוריסוב – על נחשול מצרים שיעשו את דרכם לסופיה – התממש. אולם במקום פחות מפתיע: על פי דיווחי האיחוד, כ-5,500 מהגרים, על גבי 116 סירות, נחתו עד 13 בפרואר באי האיטלקי למפדוזה ובאיים סמוכים. לדברי האו"ם, ברוב המקרים לא מדובר בשארית הפליטה מהמשטר הישן, אלא בעניים ובמובטלים, שרק רבע מהם תוניסאים. בהנחה שהנתונים נכונים, מדובר כנראה במי שניצלו את ההזדמנות לעשות מה שרצו לעשות כבר מזמן.

אז למה דווקא עכשיו? המהפכה שיחררה את תוניסיה מרודן מבית, אך גם, באופן זמני, מנוגש מחוץ: האיחוד האירופי. בשנים האחרונות המדיניות הביטחונית של האיחוד הפכה מדינות כמו תוניסיה לקבלניות גבול. כך הקים ברלוסקוני את חיל הים של קדאפי כסכר שיעצור את נהר האפריקאים בים התיכון. על פי מודל זה, המדינות שימשו מחסום מפני אזרחיהן, אך בעיקר מפני פליטים ומהגרים הבאים ממדינות חלשות עוד יותר מדרום להן: סודאן, צ'אד, אתיופיה, אריתריאה, סומליה. והרשימה ארוכה.

הפליטות הזו שונה מהמודרנית, זו של ההמון הנגוז מפני מהפכה. נקודת המוצא צריכה להיות שהאנושות בתנועה, ויציבותן של מדינות ושיתופי פעולה אזוריים פוקקים וחוסמים אותה. המהפכה אינה מפץ הזורק אנשים לכל עבר, אלא היא התפרקותן של חומות המונעות, לפעמים, מהמפץ הזה להופיע. הקטסטרופה הסביבתית, שכפי שכתב עפרי, כבר כאן, היא חלק בלתי נפרד מהסיפור הזה.

גם נתניהו השמיע קולות דומים, וקרא להאצת בניית החומה בדרום. במובן זה ישראל אינה ראש סיכה, כפי שכתב כאן יותם פלדמן, אלא שוליים של מערכה שניטשת בין ממשלות נייחות לאנשים ניידים בחזיתות שונות מסביב לים התיכון. ובכל מקום ראשי המדינות מדברים בערך את אותה השפה. נתניהו לא חשש מגל של פליטים מאנשיו של מובארק שיתיישבו בדרום תל–אביב. קשה להאמין גם שהתכוון שאפשר להציב חומה מהיום למחר שתחסום את תומכי מובארק שיצבאו כביכול על דלתות דירות המסתור בנווה–שאנן. השערה סבירה יותר היא שגם לישראל היה שיתוף פעולה עם בריון שכונתי שיחסום את הגעת הפליטים מאפריקה באלימות – או בהעלמת עין מאלימות. ומי יודע אם אחרי המהפכה יכבדו את ההסכמים.

לאחר שאיטליה מחתה נמרצות על התרופפות השליטה בים התיכון, ביום חמישי דיווחה אלג'זירה שהתוניסאים חזרו לסורם ומפעילים אכיפה ימית. גם שוטרי פרונטקס (Frontex) – משטרת ההגירה המשותפת של האיחוד האירופי היושבת בוורשה – נשלחו לאזור, ומי יודע כיצד הם משתכשכים. אולם כל עוד חלק ניכר מהמהגרים הם תוניסאים, משמר חופים של תוניסיה דמוקרטית יתקשה לשמור על אגרוף קפוץ: המשטר יצטרך לנשוא חן גם בעיני מי שנושאים פניהם לאירופה.

קלחת הים התיכון מגיעה כעת לרתיחה חסרת תקדים, ומשנה את פניה פעם נוספת עם המהפכה בלוב, ש-14% מתושביה חסרי מעמד. כרגע באן–קי–מון מדבר על פשעי מלחמה, ובלונדון, פריס וברלין עוד סופקים כפיים בדאגה לנוכח מפגינים רטושים. אך לא לזמן רב. מרומא כבר שלחו ספינת קומנדו לסיועו של בעל הברית החשוב; בפראג הקדימו להזהיר מפני קטסטרופה שתתרגש על היבשת; ומבודפשט נמסר שהרודן הנאבק על הישרדותו כבר הודיע שיפסיק את שיתופי הפעולה המשטרתיים.

שריפת בתי הפרלמנט (ויליאם טרנר, 1834)

*

גם בקרן מרשל הגרמנית, קבוצת חשיבה אירופית–אמריקאית שעוסקת במדיניות הגירה בינלאומית, כבר מתכוננים לנחשול. "צפון אפריקה משתנה, וכך צריכה גם לעשות מדיניות ההגירה האירופית", מכריזה כותרת מאמר דעה שהתפרסם לאחרונה באתר הקרן. כפי שמסבירה המחברת, הגעת המהגרים ללמפדוזה היא רק דוגמה אחת לזרם שיתגבר לכל רוחבו של הים התיכון. לכן, במקום להשקיע משאבים במערכות המקלט והגירוש, שיעילותן מוטלת בספק, על אירופה להשקיע בפיתוח הכלכלות הצפון אפריקאיות. על פי הסקר שבמאמר, רוב האירופים מעדיפים את יצירתם של "פתרונות מבית", כלומר מחוץ לאירופה, גם אם אלו יקרים יותר. מה שהמחברת לא מסבירה, הוא שהסיבה לגל ההגירה הוא בעצמו שיתוף פעולה עמוק שיצרה אירופה – בדמות תמריצים כלכליים למשטרים שעכשיו נופלים.

מי שמשמחות אותו המהפכות במדינות ערב, צריך לשמוח לא רק על האפשרות שבמדינות אלו יכוננו משטרים המכבדים את חירויות הפרט. עוד חזון למועד. רווח מיידי וקונקרטי הרבה יותר – שמצטבר כבר עכשיו – נובע דווקא מהתרופפות השליטה הקיימת והאפשרות שהיא פותחת לחלוקה מחדש של העושר באזור. עד שלא תושכן "יציבות" בצפון אפריקה, לא ניתן עוד יהיה לשלשל לכיסיהם של רודנים כספים והטבות כדי שיעצרו בכוח הזרוע את ההמון ש"רוצה חיים טובים יותר". את העבודה המלוכלכת שקדאפי עשה עבורה, כנראה לא תמהר אירופה לעשות בעצמה.

תחת זאת, יש שתי אפשרויות: או שאירופה תשקיע, כפי שמציעים בקרן מרשל, כספי פיתוח רבים במדינות אלו, באופן שיגיע לא רק לשכבה דקה של אנשי שלטון ושירותי ביטחון, אלא יזלוג גם לשכבות התחתונות – שהן אלו שמנצלות עכשיו את שעת הכושר כדי לצאת. ככה אולי, בטווח הרחוק, באמת יהיה פחות כדאי להגר. יש גם כבר מי שחושב איך לעשות מזה כסף. אפשרות מסתברת יותר, היא שהשקעה בסכומים שיצמצמו פערים קיצוניים ביחס למדינות אפריקה תיתפש כיקרה מדי, וככזו שדורשת חדירה עמוקה מדי אל הכיס של משלם המסים בברלין. הקמצנות תתגבר על הגזענות, ומדינות אירופה יצטרכו לקבל אל תוכן המוני ערבים, שחורים ועניים.

*

אירופה מחויבת לערכי המקלט שנקבעו באמנת הפליטים שנחתמה ב-1951. בתקופה שאפשר רק לקוות שחולפת עכשיו מכמה מקומות בעולם, העניקה האמנה מעמד למתנגדי משטר שנרדפו רק בשל כך שהביעו את דעתם, או כי תמכו בדמוקרטיה. אמנת הפליטים עומדת על הדימוי המודרני של הפליט. אבל גם אם ייפול קדאפי, וגם אם תינגף חתיתו של עומר אל בשיר מסודאן, בליבה של האמנה עומדת הבחנה אכזרית בין הפוליטיקה לכלכלה. הדבר הזה עלה בצורה ברורה לגמרי מכמה דברים שאמרו לי בשבוע שעבר פליטים–מהגרים בפחונים שהקימו בפאתי כפר מחוץ לאתונה. בין פרדסים ומטעי זיתים, כמאה גברים – מרוקאים, אלג'יראים, תוניסאים וסודאנים – מתחממים ממדורות שהדליקו בחביות מתכת, יוצאים ממחנות העבודה שלהם לעמוד בצומת, ומקווים לקטוף הדרים.

אם יש בכלל דבר כזה הגדרת "פליט" שמנותקת מההקשר הפוליטי והמוסדי שבו היא ניתנת למישהי או נמנעת ממנה, אני מניח שניתן היה לראות בחלקם פליטים ובחלקם מהגרי עבודה. אולם מה שמשותף להם, הוא סירוב עיקש להגיש בקשות למעמד פליטות, שיחייבו אותם לבוא במגע עם השלטון. גם ל"פליטים" שביניהם יש סיבה לא לסמוך על השלטון, והם מעדיפים לחיות בצללים. המשטרה הורסת להם את המגורים מדי מספר חודשים, אך מעלימה עין מעצם שהותם שם, כי כמובן יש מי שמעוניין בעובדים בתת–תנאים.

ברור שיש קשר בין הנוכחות של האנשים האלה במקום שבו הם נמצאים, לדיכוי הפוליטי, האתני, המיני, שכנגדו עמדו מפגינות ומפגינים בכיכר תחריר. כפי שאמר לי גבר טרוט עיניים בן חמישים בערך, "מאסנו בחיים שלנו שמה. אנחנו רואים איך חיים באירופה ואנחנו רוצים גם". אלו בדיוק המילים בהן השתמש תומס פרידמן כשהתראיין על המהפכה במצרים ממש עם התפטרותו של מובארק. ויחד עם זאת, כפי שהוסיף נער מרוקאי בצורה שאין רהוטה ממנה:

"למשפט הבינלאומי של הפליטים אין שום דבר להציע לנו. אולי במקום פליטים תכתוב בדו"ח שלך על העבדים החדשים"

את הניסוח המדויק ביותר של האכזריות שבמעמד הפליט הנוכחי שמעתי דווקא ממתרגם אפגאני, שבעצמו נפלט כמה פעמים ובסוף הגיע לאירופה על מלגת לימודים. שאלתי אותו אם הוא חושב שזה צודק להגן רק על פליטים פוליטיים, ולהבחין בינם לבין פליטים כלכליים:

"ברור שלא. למי שבורח כי אין לו כלום אין ברירה. מי שבורח בגלל דעה פוליטית תמיד יכול לשנות את דעתו"

קיר מכלאה למהגרים באתונה

העבדות החדשה דומה יותר לעבדות בעולם העתיק מאשר לעבדות שהביאו עמם שלטונות קולוניאליים לאמריקה (לפחות בדימוי הפופולארי שלה). אין מדובר באנשים שנתלשו באלימות ממקומות מגוריהם ונכבלו בשלשלאות, אלא באנשים שהגיעו בעצמם, וכתוצאה ממצבים של מצוקה קיצונית הפכו לעבדים נרצעים. גם אם עבדות זו מביאה עמה חיי השפלה ומחסור בצרכים בסיסיים כמו מזון ומרפא, מדובר בדרך כלל בעבדות לתקופות מוגבלות שלאחריהן יחזרו למקומות מגוריהם (וחוזר חלילה).

עם מערכות מקלט שגם ככה קורסות בכמה מקומות באיחוד, ועם מספר מצומצם של ויזות, האפשרות שאירופה תקבל אליה עוד מהגרים לא נראית מעודדת. האנשים הללו ימשיכו לחיות במאורותיהם, מושחים שיער בג'ל מול מראה שבורה, בידיים מפוחמות, בגוף דואב ממכות שחטפו משוטרים בנמל. אבל אפשר לסמוך עליהם שאם הם משלמים מחירים אישיים כבדים, הם בכל זאת לוקחים משהו לעצמם. קצת יותר מהפירורים שמפזר על שולחנם מערך שליטה שלא מאפשר להם אפילו לצאת לחו"ל. בכך הם מצמצמים, ולו במעט, פערים כלכליים קיצוניים בין אירופה לקולוניות לשעבר.

אם באמת מה שקרה במצרים הוא מפץ גדול, זה כנראה לא רק בגלל שאת המשטרים האפלים יחליפו משטרים דמוקרטיים. המשטר התורכי, האופנתי כמודל לדמוקרטיה מזרח–תיכונית, הוא בסך הכל משטר די שמרני שנישואי השוק החופשי לדת עומדים בבסיסו ממש כמו בגרמניה של מרקל. זהו משטר כיבוש כורדיסטן שמשמרות אותו אלות וגז מדמיע, של הפליה קיצונית בין איסטנבול המהממת לאזורי הספר הנידחים ובהם אודי כפרים ארמנים שנחרבו ואפילו לא טרחו לכסותם ביערות קק"ל – מעצמת ההכחשה. המפץ האמיתי שאולי ממתין מעבר לפינה גלום דווקא באקסודוס שמחכים לו באירופה. ומי שמחכה יותר מכל לאקסודוס הזה, הוא חיל חלוץ של עובדים שכבר נמצאים באתונה ובפרבריה, כמו בערים רבות אחרות.

טכנולוגיות לקריעת האופק

באחד העמודים הפנימיים של עיתון "הארץ", פורסמה לפני כמה ימים ידיעה של צפריר רינת שעניינה ההתפתחויות האחרונות במפלגת "התנועה הירוקה". ברגע הראשון משכה את תשומת לבי התמונה, שבה נראתה ההנהגה החדשה של המפלגה: פרופ' אלון טל, מנהיג האגף הימני שניצח בפריימריז של התנועה לפני כמה חודשים, ורחלי תדהר-קנר, שנראתה לי איכשהו מוכרת. כשהסתכלתי טוב הבנתי שאני מכיר את היו"ר החדשה די טוב: הרי זו לא אחרת מ"רחלי הקטנה" ממחזור ט"ז, שלמדה שנתיים מעליי בבית הספר התיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר. אני זוכר די טוב איך בסוף טקס ההשבעה האימתני שערכו לנו הי"בניקים ממחזור ט"ו כשהגענו לפנימייה, בהתאם לאחת המסורות האטוויסטיות של המוסד הזה, חיכתה לנו רחלי עם ביסקוויטים ותה, ועזרה לנו לנקות את הבוץ הלבן, שהיה מעורב כמיטב המסורת בצואה של צבועים (או ככה לפחות אמרו לנו).

אז מתברר שרחלי הפכה לפוליטיקאית! באופן כלשהו שמחתי, כי בחירתה מגשימה את החזון שתמיד היה לבית הספר הזה: לעצב אליטה סביבתנית קנאית שתשתלט בשלב מסוים על מוקדי הכוח במדינה. עכשיו, אחרי שהתנועה הירוקה קנתה את עולמה כשהכשילה את מינויו של פושע המלחמה גלנט בזכות ערוגת זיתים, יש סיכוי גדול שגם רחלי תיכנס לכנסת, והחזון הזה עשוי להתממש.

אני בעצמי, כיוצא שדה בוקר שהאמונה הירוקה בוערת בחזו, שקלתי בנקודה מסוימת לפני הבחירות האחרונות להצביע לתנועה הירוקה בראשות הרב מלכיאור, אם כי בסוף שיניתי את דעתי. על כל פנים, כותרת הידיעה בהארץ שהיתה צמודה לתמונה בישרה על רכיב חדשני שייכנס כנראה למצע של התנועה: צמצום קצב גידול האוכלוסייה. כפי שכותב רינת, האמצעי המרכזי שמציע פרופ' טל הוא צמצום קצבאות הילדים:

טל הזהיר כי אם תימשך המגמה הנוכחית, לא תוכל ישראל לתת לתושביה רמת חיים נאותה ולשמר משאבי טבע. "כיום אנחנו מסבסדים את ההתאבדות האקולוגית שלנו", הוא טוען. "אם תהיה אוכלוסייה של 20-30 מיליון תושבים בין הירדן והים, לא יהיו טבע ונופים שעליהם נוכל לשמור".

מה יש להגיד? אידיאולוגיה של צמצום ילודה היא בהחלט מרכיב חדשני בשיח הפוליטי בישראל. אבל בנקודה זו, ובהתחשב בעמדות שהביע טל לאחרונה, יש מקום לשאול האם צמצום האוכלוסייה שעליו מדברת התנועה הוא לא שם נרדף לצמצומן הסלקטיווי של אוכלוסיות מסוימות. מעניין לציין גם שחלקים מההנהגה של התנועה מעידים על עצמם שיש להם שלושה ילדים לפחות, בלי עין הרע.

(ועוד הערה: יש דרך יעילה, זמינה ואפילו די מהנה שאני מכיר באופן אישי להיות בלתי פורה מבחינה ביולוגית: קוראים לזה הומוסקסואליות. אולי כדאי להציע לתנועה הירוקה להכניס הטפה להומוסקסואליות למצע שלה. אפשר כבר להתחיל ללמד את זה בתיכון לחינוך סביבתי.)

אבל אני רוצה ברשותכם להניח לרגע, ולו באופן טקטי, לשאלת הילודה, ולעבור לנושא אחר: המהפכה.

*

הדבר הכי בלתי נתפש שעשתה המהפכה במצרים הוא להחזיר לעולם את התקווה לשינוי פוליטי, ולמעשה להחזיר לעולם את הפוליטיקה בכלל. רבים כתבו בימים האחרונים שהדי נפילתו של מובראק נשמעו לא רק ברחבי המזרח התיכון, אלא גם באפריקה, אסיה ואירופה. נראה שהמפגינים בקהיר, באלכסנדריה ובסואץ שברו לראשונה זה שנים את אותה תחושה של הידרדרות סטיכית, דטרמיניסטית, שמונעת על ידי תהליכים גלובליים שבעצם איש לא ממש שולט בהם, ושחלשה על ההתפתחויות העולמיות בשנים האחרונות (בנוסף אולי לבחירה של ברק אובמה – בלי קשר למה שיצא ממנה). והרי, נראטיב ההידרדרות משותף לכל כך הרבה תחומים שבהם אנחנו חיים: האקדמיה, העיתונות, החינוך ובקיצור פרויקט המודרניות כולו.

כבר שנים אני מתאר את עצמי בתור מי שחי בתוך ספינת נייר שטובעת בתוך אמבטיה שטובעת בתוך ספינה שבעצמה טובעת. תמיד חשבתי שכל המישורים של הקיום שלי קשורים למערכות שמצויות בשקיעה מהירה (אולי חוץ מארץ האמורי, וגם לגבי זה יש ויכוח).  כמו שכתב כאן אסף, ברגע אחד, מתברר פתאום שהכול, ממש הכול אפשרי. המעגל לא מצטמצם, אלא מתרחב. אני מעז לומר שבמונחים קוסמולוגיים, כאילו היקום שינה כיוון, הפסיק להתכווץ והתחיל להתפשט. מבחינה פוליטית, תרבותית וקיומית, מה שקרה במצרים ושקורה ברגעים אלה במדינות אחרות הוא לא פחות ממפץ גדול חדש, שיברא אינספור עולמות חדשים.

ובכל זאת, למדתי כאמור בבית ספר סביבתי, ומשהו כנראה נצרב לי בראש. ובבוקר שאחרי, ניקר בראשי המשפט הדבילי מהפרסומת: ישראל עדיין מתייבשת.

אני יודע שזה נשמע כמו ניסיון לא מוצלח להשבית את השמחה. כתבתי כבר כאן, שכולנו עייפים מלשמוע על ההתחממות העולמית. אולי זה נשמע כמו עניין לגמרי לא רלוונטי, או שאפשר לדבר עליו בזמן אחר. ובכל זאת: אם לא יהיו מים בנילוס, שום מהפכה לא תציל את מצרים. לפני כמה חודשים טענתי שהקטסטרופה כבר התחילה – במובן הסביבתי והפוליטי – ושבתוך הקטסטרופה לפוליטיקה יש משמעות חדשה לגמרי. אני עדיין דבק בעמדה הזאת.

אבל איך היא כל זה מסתדר עם מצב הפוסט-תחרירי? איך המהפכה בכלל אפשרית בתוך אופק קיומי שהולך ומצטמצם, הולך ונסגר, בגלל תהליכים גלובליים כמו שינוי האקלים והידלדלות המשאבים?

אפשר לציין בעניין הזה גם את המחאה על מחירי הדלק – אותה מחאה שהביאה את נתניהו לנאום לאומה בדיוק באותו ערב שבו נאם מובארק את נאומו האחרון. המחאה הזאת לא הצליחה לרגש אותי במיוחד, וזאת לא רק בתור אדם שמחשיב את זהותו הראשונית ביותר ל"חסר רישיון נהיגה". דווקא בסוגיית מחיר הדלק – אולי הסוגיה היחידה שתוכל אי פעם להצית מהפכה אלימה באומת בעלי המאזדה שנקראת ישראל – נראה לי שנתניהו די צודק. שהרי, אם הנהגים יציצו מעבר לחרטום של האוטו שלהם, הם יראו שמחירי הנפט עולים בכל העולם. בין אם המס על הדלק יעלה או יירד, במוקדם או במאוחר המחיר ימשיך לעלות, פשוט כי אין מספיק נפט כדי להזין את הציוויליזציה התעשייתית האינפלציונית שלנו. כך שרפובליקת הנהגים שלנו פשוט מתנהגת כמו ילד קטן, שמתקומם על כך שלא מספקים את רצונותיו בלי להתייחס בכלל לתמונה הכללית שלא ממש תלויה בהורים שלו.

מה שבמיוחד מצער, הוא שגם המהפכות במצרים ובתוניסיה פרצו במידה רבה בגלל עליית מחירי המצרכים הבסיסיים. ושוב: גם אם תהיה במצרים חירות פוליטית, ואפילו צדק סוציאלי מסוים, הקרקעות הפוריות ימשיכו להצטמצם. ואפילו במצב פוליטי היפותטי שבו כלל המשאבים הטבעיים של העולם יחולקו באופן שוויוני יותר בין הצפון והדרום – כלל המשאבים הוא בכל מקרה מוגבל, ונעשה מוגבל יותר ויותר מדי יום.

**

כך שנשארות לכאורה שתי אפשרויות: אחת היא ללכת בדרכם של תדהר-קנר וטל מהתנועה הירוקה, ולדרוש מהמדינה לנהל טוב יותר, ובקשיחות רבה יותר, את הקיום הביולוגי של נתיניה. זאת הדיקטטורה האקולוגית שסביבתנים מסוימים מפנטזים עליה, הגילום השלם ביותר של מה שכינה פוקו "ביו-כוח" – צורה מודרנית של מדינה שמפעילה את כוחה על "מִנהל הגופים והניהול החשבונאי של החיים". באופן כזה, האזרחים יהפכו יותר ויותר מסובייקטים פוליטיים לתרנגולות בלול מתועש, שצריכות לקבל את הכמות האופטימלית של מים ותערובת כדי שלא ימותו וימשיכו להטיל ביצים. לצורך הישרדות, נעבור כולנו אינסטרומנטליזציה מוחלטת. אבל זה, בעצם, בדיוק ההיפך ממה שמבשרת המהפכה במצרים. כי תמיד יהיו את אלה שמנהלים את הלול ואת אלה שמנוהלים בתוכו.

האפשרות האחרת היא להתפתח מבחינה טכנולוגית. שהרי, מספרים לנו שההתפתחות הטכנולוגית היא זו שיכולה לפרוץ את המגבלותיו הקיימות שמציב לנו הטבע. הטכנולוגיה מאפשרת למשל להפיק מכמה גרמים של אורניום אנרגיה עצומה שיכולה להניע מפעלים שלמים, או לרתום את הרוח והשמש לטובת רווחתם של בני האדם. סכר אסואן הציל את מצרים מכמה שנות בצורת, ואיפשר לחבר אלפי כפרים לחשמל (למרות שבשדה בוקר לימדו אותנו לשנוא אותו בגלל הנזק שהוא גורם לחופים החוליים בישראל).

ובאמת, במצב הטרום-תחרירי, הטכנולוגיה היתה האופק היחיד שלנו. בעצם, המדור היחיד בחדשות שבישר לכאורה איזושהי התקדמות פוזיטיווית היה מדור הטכנולוגיה, עם סוגי המדיה החדשים שהופיעו בו חדשות לבקרים: גוגל, יוטיוב, פייסבוק וכו'. הפולחן ההיסטרי, הלגמרי בלתי רציונלי, שהתפתח סביב אובייקטים כמו האייפוד, האייפון והאייפד וסביב סטיב ג'ובס ממציאם נבע מהעובדה שפיתוחיו של מנכ"ל אפל היו המישורים היחידים של ההוויה שבהם הורגש סוג כלשהו של התפתחות מרגשת, ולמעשה של קידמה. לכן גם, בשונה מעיתונאים ואקדמאים, כל מי שמתעסק במה שקשור לאינטרנט מסתובב עם ברק בעיניים, ואינו שותף בכלל לנראטיב השקיעה. המהפכה נוקזה לתוך הפייסבוק והאייפון, שמעניקים פיצוי על עולם שנעשה עגום יותר ויותר.

וכאן אנחנו חוזרים לכיכר תחריר: לכאורה, עשו הצעירים המצרים מהלך הפוך: הם ניקזו את פייסבוק למען המהפכה. אבל למעשה, בעולם שנשלט על ידי המטאפורה הטכנולוגית, אפשר לתאר את מה שעשו גם מהכיוון הנגדי: הם המציאו טכנולוגיות חדשות.

"יום הזעם", "יום העזיבה", קריאות ה"סלמייה", הקסדות המאולתרות שהכינו המפגינים, השרשראות האנושיות והשימוש בטכנולוגיה עצמה הם אפליקציות גאוניות לא פחות מכל אפליקציה לפייסבוק, אלא שהן מכוונת אל החופש והשחרור, ואל פריצת המבוי הסתום שבו נמצאת האנושות.

דווקא אם מציבים את הטכנולוגיות הפוליטיות האלה במישור אחד עם הטכנולוגיות הרגילות, כלומר מוסיפים אותן לאינטרנט ולפיתוחים טכנולוגיים אחרים, מתברר ששום דבר לא אבוד, ושכל מחסום ניתן לפריצה. מתברר שהטבע אינו נתון קבוע המציב גבולות לפוליטי, אלא שניהם כרוכים זה בזה ושניהם ניתנים לשינוי. בישראל למשל, שום טכנולוגיית התפלה או אנרגיה שהומצאה בטכניון לא תציל אותנו אם לא נמציא טכנולוגיה להתגברות על הגזענות ועל האפרטהייד – שהם טבעיים לא יותר ולא פחות מאקוויפר ההר המידלדל.

***

בקיצור, אפשר לומר שהמהפכה היא סטרטאפ, אפליקציה חדשה. בעידן שלנו, בעולם המושגים שלנו, זה לא עלבון אלא מחמאה. המחשבה על המהפכה כטכנולוגיה משחררת גם מבעיות של ייצוג, שמשתקות את השמאל כבר עשרות שנים, וגם חוללו סערה בבלוג הזה בכמה פוסטים אחרונים. כמו שהאייפון או סכר אסואן לא אמורים לייצג מישהו, אלא להסיר מגבלות שמציב הטבע בצורה שבה אנחנו תופשים אותו כיום, כך גם המהפכה לא אמורה לייצג אף קבוצה מוגדרת. נדמה לי שבמצרים זה די הורגש.

כמובן שהטכנולוגיות הפוליטיות החדשות שמומצאות ועוד יומצאו לא חייבות להיות סטנדרטיות. הן יכולות למשל להיות טכנולוגיות רוחניות – כאלה שישנו את הצורה שבה אנחנו תופסים את עצמנו ואת הסביבה שלנו במובן הרחב ביותר.

מבחינה זו, אני תומך אם כבר דווקא בזרמים השוליים וההזויים יותר בתנועה הירוקה, שהתמודדו בפריימריז האחרונים לרשימה: למשל הרב אוהד אזרחי, חוקר קבלה ומיניות מקודשת שעוסק בקשר בין יהדות שמאניסטית לאקולוגיה; או ידידי לקט העשבים שימי רף.

לטוב ולרע, בכל אותם תחומים של "אקולוגיה עמוקה", אפשר ללמוד הרבה מהניסיון הגרמני. בועז נוימן כתב לפני זמן מה על האקולוגיה הנאצית, אבל בגרמניה הומצאה גם מפלגת הירוקים, שבשנותיה הראשונות עשתה ניסויים מעניינים בקשר בין סביבה לפוליטיקה.

בעניין זה אני לא יכול להימנע מלצטט כמה שורות של גרמני בשם מרטין היידגר, מתוך המאמר "השאלה אודות הטכניקה"  (1962. תרגום: אדם טננבאום). דרך אגב, אלה הן אולי השורות הכי ברורות ופשוטות שכתב היידגר בחיבור כלשהו:

כיום החקלאות היא תעשיית מזון ממוכנת. האוויר מוצב למען פליטת חנקן, האדמה מוצבת למען מחצבים, המחצבים, לדוגמא, למען אורניום וזה האחרון – למען אנרגיית הגרעין שאפשר לשחררה למען השמדה או שימוש אזרחי… הדיבור הרווח על החומר האנושי, על מצבת החולים של קליניקה, תומך בכך. היערן, המודד ביער את העץ הכרות, ולמראית עין צועד באותו האופן ובאותן דרכי יער כסבו, זומן כיום על ידי תעשיית העץ, בין אם הוא יודע זאת ובין אם לא. הוא זומן לזמינות של תאית, המאותגרת מצדה על-ידי הביקוש לנייר, המוקצב לעיתונים ולירחונים מאויירים, ואלה אף מציבים את דעת הקהל לבליעת המודפס, כדי להיעשות זמינים לעריכת דעות מזומנת. עם זאת, דווקא משום שהאדם מאותגר באופן מקורי יותר מאנרגיות הטבע – היינו, אל הזימון – לעולם אין הוא הופך למשאב סתמי. בהפעילו את הטכניקה, האדם נוטל חלק בזימון כאופן של חשיפה.
…

בכל מקום שבו האדם פוקח את עיניו ואת אוזניו, פותח את לבו, משחרר את עצמו לקראת הרהורים ושאיפות, עיצוב ומעשה, בקשה והודיה הוא כבר מוצא את עצמו מובל אל הלא-מוסתר.

ובאמת, אם משלבים בחשיבה הסביבתית את הטכנולוגיות הרוחניות-פולטיות שהזכרתי קודם, יכול להיות שהדבר הראשון שצריך לעשות כדי להציל את הסביבה הוא להפסיק לחשוב עליה בתור סביבה, כלומר בתור סך מסוים של משאבים מוגבלים. כי אם נחשוב על העולם בתור לול עם כמות מוגבלת של תערובת לעופות, נהפוך מיד בעצמנו לעופות בלול.

****

בקיצור, פתרנו גם את הבעיה של "ישראל מתייבשת". האופק פתוח, בלי תירוצים, פתוח ממש, פתוח לגמרי.

אני מוצף באופטימיות טוטאלית.

ט-ו-ט-א-ל-י-ת.

המהפכה המצרית: שלוש בשורות לפעילים בישראל-פלסטין

אסף אורון

לא מזמן, הפתיעה אותי זוגתי בשאלה: "אם אתה פעיל שלום, איך זה שכל הזמן אתה רב ומתעצבן?" תשובתי היתה קצרה, ברורה ומיידית: אני לא נאבק למען השלום, אני נלחם בשלטון עריצות. כל עוד העריצות הזו חיה וקיימת, אין משמעות למילה "שלום". כשתיפול העריצות, יבוא גם השלום.

אולי זה נשמע מליצי, אבל מי שעוקב אפילו קצת אחרי ההתפתחויות במקומות כמו אל-עראקיב, מזרח ירושלים, דרום הר חברון, הכפרים שאדמתם נאכלה על-ידי "גדר ההפרדה" וכו' וכו', יודע בדיוק על מה אני מדבר. בעצם המקומות האלה הם לא המוקדים העיקריים של משטר העריצות בישראל-פלסטין, אלא תופעות-לוואי גרוטסקיות של משטר שהפך כל-כך שאנן, שכבר בכלל לא אכפת לו אם רואים לו באמצע היום בכיכר העיר.

והנה באה כיכר תחריר, העניקה למאבק שלנו הזדמנות להיוולד מחדש, וצבעה את העתיד בצבעים אחרים לגמרי. הנה שלוש בשורות, והן לא היחידות.

בשורה 1: שובה של התקווה

טבע האדם הוא למצוא הסברים שמקדשים את המציאות הקיימת, להפוך תרחישים חלופיים לבלתי-אפשריים בדיעבד, ולחזות את העתיד כהמשך לינארי של ההווה. בפוליטיקה מובילה הנטייה הזו לעיוורון ולקוצר-ראות. לדוגמא, ב-2004 אחרי שבוש נבחר מחדש, קפצו שלל פרשנים וכתבו ספרים שהסבירו למה ארה"ב נדונה לדורות של שלטון רפובליקני. לא עברה שנה ומחדל הוריקן קתרינה קבר את הנשיאות של בוש ואת הרוב הרפובליקני. ב-2008 אחרי שהרפובליקנים החריבו את הכלכלה העולמית ונחלו תבוסה שנייה ברציפות למפלגה דמוקרטית שבראשה מנהיג רענן וכריזמטי, שוב מיהרו רבים – כמעט כולם, בעצם – והכריזו על מות הימין האמריקני. ושוב הכל התהפך.

אצלנו, במהלך העשור האחרון השתרשה בשמאל הישראלי-פלסטיני התחושה שהכיבוש פשוט חזק מדי. קשה היה להתווכח עם מה שנראה כמו עובדות מוצקות. אבל בשורה התחתונה הכל מסתכם בגיאופוליטיקה. עם של 6 מיליון איש שחי באזור שזוכה לכל-כך הרבה תשומת לב, לא יכול גם לשלוט בכוח בעם של 4 מיליון וגם להמשיך לחגוג כאילו אין מחר. בטח לא כשמסביב חיים 300 מיליון קרובי משפחה של ה-4 מיליון האלה.

הגלגול החדש של הכיבוש פוסט-אוסלו בנה את עצמו על צירוף נסיבות מאוד מאוד קיצוני, שנותן לו מראית עין של עוצמה ויציבות. אבל בבסיסו זהו משטר לא יציב בהגדרה. ברגע שנשמט אפילו יסוד אחד מן המערך הגיאופוליטי שהכיבוש סמך עליו בעיניים עצומות, אי היציבות המבנית יכולה שוב לבוא לידי ביטוי. ועכשיו זה קרה: ישראל כבר לא יכולה לבנות על משטרי הבובה הפרו-מערביים בארצות השכנות, שיעשו עבורה את העבודה המלוכלכת. המשך יבוא.

בשורה 2: בסך הכל הם כמונו

אני לא מתיימר להיות מומחה למצרים בכלל ולמהפכה הזו בפרט. אבל מן השעות שביליתי בזמן האחרון בספיגת מידע על הדרך בה התפתחה, נראה שיסוד חשוב – אם לא המרכזי – במהפכה היה פעילות מתמשכת לאורך שנים, של פעילים שבישראל היו קוראים להם "שמאלנים לפלפים". בלוגרים וקבוצות קטנות של זכויות אדם וארגוני עובדים, שבילו שנים בעבודה סיזיפית של התארגנות, משחקי חתול ועכבר עם השלטונות, פוסטים שנקראים על ידי (אולי) מאה איש, הפגנות קטנות שמפוזרות באכזריות, וכל הדברים שמוכרים לפעילים בארץ מגוף ראשון.

במילים אחרות, אין כאן שום קסם. או כמו שאמר איש חכם לפני 2000 שנה: יגעת ומצאת תאמין. המרירות והייאוש שהם מנת חלקו של השמאל הישראלי, וקשורים לחוסר-הסיכוי כביכול (ע"ע בשורה 1 למעלה) ולבידוד ושנאה מצד רוב העם (ע"ע בשורה 3 למטה), אינם הכרח המציאות. בסך הכל, בראייה גלובאלית, זה לא שאנחנו דפוקים, אלא עד עכשיו פשוט לא היה לנו מזל, או אולי יותר מדוייק, לא מצאנו את החולייה הקריטית ברגע הקריטי, שתשנה את התמונה הגדולה. המאבק שלנו צודק, אנחנו עושים המון דברים נכונים וגם המון טעויות מן הסתם. אבל אפשר, כדאי, ומוצדק להתעודד וגם לפרגן קצת לציבור של אלפי ישראלים ופלסטינים שעובדים כל-כך קשה כל-כך הרבה שנים, וממשיכים למרות הכל לפעול למען חופש ושוויון.

ועוד יותר כדאי ללמוד מקרוב איך ולמה זה הצליח במצרים. בין השאר הם קיבלו הדרכה ממוקדת מתנועת המחאה שהפילה את מילושביץ בסרביה, כך שיש גם ידע מעשי שניתן לרכוש, פתרונות פרוזאיים לבעיות שחוזרות על עצמן ברחבי העולם. אפשר ללמוד צעדים ואסטרטגיות שינחילו הצלחות גדולות יותר בשטח. שווה מאוד ליצור עם הפעילים האלה, וגם עם הסרבים, קשר ישיר. גם כאן אני מנחש שאין יותר מדי קסמים שנעלמו מעינינו עד עכשיו. למשל, זו אולי כבר קלישאה, אבל עדיין לא מאוחר למצוא דרכים לחבור אל ציבורים אחרים העשויים להיות שותפים טבעיים אבל היו מנוכרים מן המאבק שלנו עד עכשיו. בטוח שאפשר ללמוד משהו מן המצרים, שם בחור שגדל באליטות העשירות ונחת לג'וב מרופד במטה גוגל באמירויות, הפך בן לילה לגיבור ולדובר הבלתי רשמי של המהפכה. בהקבלה אלינו, זה כמו שדויד זונשיין, נטע גולן או אפילו יונתן פולק היו הופכים לגיבורי המונים במקום למטרות ללגלוג ולשנאה.

בשורה 3: מדינת ישראל באופסייד סטורי, לא אנחנו

הייאוש השמאלני נובע גם מן הפער התהומי בראיית המציאות. פעם אחרי פעם מצאתי את עצמי נדהם: איך הציבור קונה את זה? איך קנו את ההתנתקות, תרגיל שקוף וציני מן הרגע הראשון, והתמכרו להיסטריה של "כחולים נגד כתומים" ולקינות על חבל ארץ שאף ישראלי לא רצה בו? איך קנו את מלחמת לבנון 2006 (קנו בקלות: "מה אתם רוצים, זה לא כיבוש אז למה אתם נגד זה, יא שמאלנים מטומטמים?") ושוב קנו את עופרת יצוקה? ועוד עשרות אירועים קטנים יותר בהם נחשפה ערוותו של הכיבוש, ובכל זאת עם ישראל המשיך להלל את בגדי המלך החדשים.

אז בסדר, אנחנו יודעים שהניתוח שלנו מסביר את המציאות בארץ יותר טוב מזה של המרכז או הימין, ושהעקרונות שאנחנו נלחמים עליהם הם אוניברסליים ונצחיים ולא איזו קומבינה. אבל זו נחמה מאוד קטנה עבור כל מי שאינו מוקף בבעלי דעות דומות. אלה בינינו שרוב החוג החברתי והמשפחתי שלהם הוא בקונצנזוס, מסתובבים כבר שנים עם אות קין על המצח. במקרה הטוב זה גורם להחלטה קולקטיבית ש"לא מדברים על פוליטיקה" (לפחות לא לידנו), החלטה המופרת מדי פעם כשמישהו רוצה להשתעשע ולהתגרות קצת בשמאלן ההזוי. במקרה הפחות טוב, כבר מפקפקים בכושר השיפוט שלך לגבי כל דבר אחר, או בכלל מצננים את היחסים איתך. המראה הרב-מימדית הזו – המשפחה, החברה, התקשורת – שמשדרת לך כל הזמן שמשהו לא בסדר בראיית העולם שלך ובאישיות שלך, היא מאוד שוחקת. ואני כותב את זה כמישהו בחו"ל שלא סובל מכך באותן עוצמות של מי שנמצא בארץ.

אז באיזשהו מקום זה מרגיע ומחזק, לדעת באופן מוחלט וסופי שהבעייה לא אצלך אלא אצלם. ללא ספק הפסיכוזות הלאומיות שישראל נכנסה אליהן באירועים שנזכרו לעיל (התנתקות, לבנון, עזה) עזרו להזכיר את זה. ההתקפה על המשט, אחריה עם ישראל איכשהו קיבל את התיאוריה שלוחמי השייטת היו תיירים חסרי אונים שהותקפו על-ידי מחבלים בלב ים, היתה דוגמא עוד יותר בוטה. אבל עדיין, במקרים אלה ישראל וה"ביטחון" הקדוש שלה שיחקו תפקיד ראשי, התקשורת העולמית (במיוחד האמריקנית) נתנה משקל יתר בלתי-מוצדק לגירסת ירושלים, וכך יכול הקונצנזוס לפחות ליהנות מן הספק.

לעומת זאת, בסיפור תחריר ישראל היתה רק קיביצער. ואיזה קיביצער. כשכל העולם ראה ציבור רחב נאבק בגבורה ואצילות למען חירות ושוויון, ישראל ראתה אספסוף מוסת בידי האחים המוסלמים. כשכל העולם ראה ניצחון, יום חדש ומלא תקווה העולה על המזרח התיכון, ישראל ראתה מחדל – איך ולמה נתנו למובארכ ליפול – ולבסוף החליטה להסביר את ה"כישלון" כקונספירציה של אובמה נגד האנושות. דווקא אובמה, שהמימשל שלו גימגם ונגרר באופן כל-כך מביך כמעט עד הרגע האחרון. התיאורים וההסברים השקריים וההזויים של התקשורת בארץ למתרחש, והמעורבות הבזיונית של גורמי שלטון בניסיון להציל את מובארכ, גורמים אי-נוחות אפילו להרבה ישראלים הנמצאים עמוק בקונצנזוס, ומבהירים באופן סופי מי מבין את המזרח התיכון ומי לא.

אז בפעם הבאה שמישהו יתקוף אתכם במילים או סתם ילעג לדעותיכם ההזויות, תזכרו שבמקרה הטוב הוא תינוק שנשבה ונפל קורבן להונאה רחבת-היקף, ובמקרה הרע הוא בעצמו שותף ברצון להונאה הזו, או לכל הפחות משתמש בה כטריפ הזייתי קולקטיבי שנמשך עשור שלם, טריפ של הכחשת המציאות והיפוכה על ראשה. תהיו סלחנים אליהם ואל תקחו ללב, ובעיקר אל תתנו לזה להפריע לכם להיות פעילים אפקטיבים.

לא פחות חשוב: אפשר להירגע קצת מן התחביב החדש של למצוא הסברים למה בעצם המשפחות המורחבות שלנו צודקות ומשהו לא בסדר איתנו. ש"אולי אנחנו רק נשמות תועות המוצאות טעם בחיים דרך עבודה בארגונים במימון אירופי שמספרים לעולם כמה הכיבוש אכזרי". או שאולי כל הבעייה תיפתר כשימצאו איזה סידור חלופי לנפש האבודה שלנו, כי ממילא אנחנו לא רציניים בקשר לסיום הכיבוש, הנה עובדה שהוא נמשך. כמו שיותם פלדמן כתב כאן לא מזמן.

לא. אפשר להירגע מן השטויות האלה, וגם ממשחקי לגלוג וזילזול הדדי פנימיים בין פעילים שהם ציונים מדי או קיצונים מדי, תוקפנים מדי או רוחניים מדי, חיים רק באינטרנט או חיים רק בשטח בסגנון ימי הביניים. אני חושב שרוב הפעילים יודעים לשתף פעולה באופן רוחבי, אבל יש כאלה שלא ושאוהבים את המשחקים האלה. אז כדאי להפנות את תשומת הלב לכך שהמהפכה המצרית השתמשה בתרומה של כל סוגי הפעילים, בשטח, ברשת, בשאנטי ובקריזה, עם או בלי מטפחת על הראש. כולם היו חיוניים למאבק, כולם שיתפו פעולה כמו גדולים, וגם אנחנו יכולים. צריך רק לקבל השראה מהם, להמשיך ולבנות את הקהילה היפה הזו, לא להתייאש ובטח שלא להתבייש.

תחריר, אלכסנדרפלאץ

או: להתבונן במהפכותיהם של אחרים

בועז לוין

סטטוס של מָכרה בג'ימייל ריגש אותי בבוקר ה28 לינואר. לב קטן ושחור ולצדו שתי מלים בערבית "ליבי בקהיר". ישבתי בבית קפה קבוע הרחק מכל רוח מהפכנית כשבחוץ זרחה שמש חורפית ואירופית אשר הוציאה את הברלינאים ייגעי החורף אל הרחובות (כמובן שלא בכדי להפגין אלא בכדי לשתות קלובמאטה ובמקרים רדיקליים, ביונאדה). במקום להתרכז במשימותיי רותקתי אל המסך, משוטט בין אתרי חדשות ובלוגים שונים ומלקט דיווחים על המתרחש בקהיר. מדי שעה קפצתי לאמורי, מקווה שמשהו יכתוב במהרה וימלל למעני את המתרחש.

מעט מוזר להתרגש ממהפכותיהם של אחרים ורחוקים. בלבי קיוויתי אולי שאיכשהו באמצעות גמל טועה שיחצה מסיני לנגב, נידבק, או יותר נכון יידבקו, תושבי הארץ בשפעת הפוליטית המשונה שתקפה את שכנינו. אבל האמת היא שטרם ניתן לדעת מה תהיה תוצאת האירועים במצרים. האם זו הפיכה שמצביעה אל עבר עתיד מבטיח יותר? או לחלופין, האם גורלה יהיה אלים וחשוך כשל המהפכה האיסלאמית באירן? מדוע, אם כן, אני בכל זאת מתרגש כשאני קורא דיווחים על נפילתה של אלכסנדריה בידי ההמונים? לעתים נדמה שאנו נמשכים אל כל אותן הפיכות מרוחקות בתקווה ליצוק אל תוך חיינו היבשושיים עניין ותכלית. אינטלקטואלים מערביים מואשמים בכך לעתים תקופות וייתכן שבצדק. בכל דור שוכני האוניברסיטאות מוצאים לעצמם מהפכה אקזוטית עמה להזדהות. לא פעם אותם מאבקים שנראים מרחוק כהתגלמות הצדק מתבררים בדיעבד כסבוכים ביותר במקרה הטוב, וכמרחצי דמים הרי אסון במקרה הרע. האם ניתן בכל זאת להגן על כל אותם אינטלקטואלים שנשבו בקסמי מהפכות מרוחקות ( בחבורה המכובדת נמנים בין השאר ברכט, סארטר, פוקו הארדט ונגרי).

עוד בראשית ימי המהפכות כתב קאנט על המהפכה הצרפתית:

The recent revolution of a people which is rich in spirit, may well either fail or succced, accumelate misery and atrocity, it never the less arouses in the hearts of all spectators(who are not themselves caught up in it) a taking of sides according to desires which borders on enthusiasim and which, since its  very expression was not without danger, can only have been caused by a moral disposition within the human race”.

בניסוח זה חשיבותם של האירועים מותקת ממקום התרחשותם אל מרחב הצפייה בהם. גילומה הממשי של המהפכה, בין אם היא צודקת או לא, ריאקציונית או פרוגרסיווית, הופך משני להתלהבות שהיא זורעת בלבם של צופיה המרוחקים. באמצעות הצופים, אותם שופטים חסרי אינטרס, מקבלת המהפכה משמעות אל-זמנית, חוץ-היסטורית.

טקסט יפהפה נוסף שנכתב כמאתיים שנה מאוחר יותר הוא ?Useless to Revolt של פוקו. הטקסט פורסם כגילוי דעת בלה מונד לאחר הכזבת המהפכה ועליית שלטון האייתוללות באיראן.

פוקו, בדומה לקאנט, טוען שהרגע בו אדם בוחר לסכן את חייו למען חירותו אינו ניתן לרדוקציה או לקיבוע היסטורי. “Revolts belong to history. but, in a certain way, they escape from it. “ האם ניכוס המהפכה בידי שלטון האייתוללות באמת שלל בדיעבד את לגיטימיות מחאתם של אותם המונים משוללי חירות? בנוסף, האם ניתן לומר לאדם שמוכן להקריב את חייו למען שינוי פוליטי שמחאתו, מרידתו, אינם כדאיים משום שהמצב לבטח לא ישתנה? או כפי שפוקו כותב One does not dictate to those who risk their lifes facing a power. ההתקוממות, היציאה אל הרחוב, הססמאות, הפצועים והמתים, כולם אינם נכסיו הבלעדיים של העתיד לבוא. האם רוח ההמון המתקומם אכן חופפת בשלמותה למשנתה של תנועה פוליטית זו או אחרת, בין אם מוסלמית או ליברלית? אני תוהה האם בכלל ניתן למקם את רגע המהפכה במדויק על סקאלה של עמדות פוליטיות. כמובן שאלו שאלות מעט בעייתיות, אולי אף מסוכנות. לו נמשיך עם הגיון זה בעקביות עלולה להיפער תהום של חוסר הבחנה מתחת לאותן הפיכות שונות בתכלית.  האם אני פשוט מתאמץ להצדיק את תגובתי האינטואיטיבית, ותגובתם של רבים כמותי, לאירועים?

מישל פוקו בטהרן, 1979

 

אם לחזור לקאנט יש לשאול, מבלי להתיק כפי שעושה קאנט את מלוא החשיבות מתפקיד הפעילים אל הצופים, האם לא נגלה בכל זאת דבר מה יסודי במהפכה דווקא באמצעות הריחוק ממנה? אירועי השעה מלמדים שאכן המחזה המהפכני מדביק בהתלהבותו לבבות מרוחקים. אמנם רוח השינוי (עדיין?)לא נשבה אל כיוונו (הן בישראל והן באירופה), אך היא עטה מזרחה מטוניס וכובשת המונים ברחבי העולם הערבי בקצב שלא היה מביך את שפעת העופות. קשה להאמין שאותו צעיר מצרי שהעלה עצמו באש לאחר שצפה מרחוק בבן-בריתו הטוניסאי בוער ומשלהב רבבות, עצר לתהות לגבי עתיד המהפכה. הייתכן שמרחוק ניתן לראות דחיפות אנושית בסיסית, יחידה, א-היסטורית ומשותפת, שנמצאת בכל אותן התקוממויות שונות? האם ייתכן שתוצאת המהפכה ואופיה אינה עקרוניים?

שני הטקסטים הללו פועלים באופן דומה אך כמעט מהופך. קאנט מתיק את חשיבות האירוע ממקום ההתרחשות – אלימה, מונעת מאינטרסים, סימן שאלה היסטורי מרחף מעליה – אל מרחבו הבטוח של הצופה המרוחק – מתבונן, שופט, נצחי ובלתי מעורב. באמצעות חווייתו של הצופה הוא שולף את המהפכה מהכרונולוגיה הלינארית אליה היא נדונה. פוקו לעומת זאת מוצא דרך לזכות את המהפכה מפוטנציאל פשעיה העתידים דווקא באמצעות פעילותם של סוכני השינוי. לטענתו המהפכנים פועלים ראשית מתוך תשוקה לחירות ומתוך התנגדות לכוח. היסטוריזציה של מעשיהם לפני המעשה אינה צודקת, היא מסתירה את פשטותם העקרונית של שני הגורמים הללו: כוח והתנגדות. קאנט ופוקו הצדיקו שניהם את ההתבוננות המרוחקת והמשתוקקת במהפכה באמצעות ניתוקה מעתידה ומהקשרה. הטקסט הראשון פועל באמצעות אימוץ עמדת הצופה ואילו השני מתוך עקרון שלא להכפיף את ההתנגדות הפרטית לגורלה ההיסטורי.

לשתי הטיעונים הנ"ל להגנת ההתבוננות המרוחקת ניתן להוסיף אחד נוסף: כישלונה הידוע מראש של המהפכה. מהפכות תמיד נכשלות, לא מפני שהן אינן מביאות לעתים לשינויים מרחיקי לכת, אלא מפני שהן לעד נידונו להתמסד. הניסיונות המגוונים לשימור המהפכה, המהפכה המתמשכת או הנצחית, בין אם של טרוצקי, מאו או ח'ומייני, טרם צלחו. הרצון להנציח את המהפכה, לגונן על אותה תשוקה המונית ובלתי אמצעית, מצביעה וודאי על יסוד שמתאדה תוך כדי מיסודה. חשבו על כל האידאות שנקברו מתחת למוסדות פוסט-מהפכנים מעופשים. כל משטר מסוג זה הוא בסופו של דבר בגדר הבטחה מהפכנית שהוחמצה. דווקא מהפכות כושלות, התקוממויות רגעיות, הן ש"נצלו" מגורל כישלונן ההיסטורי. במובן זה הצבא האדום הציל למעשה את מהפכת פראג (כפי שז'יז'ק טען בעבר בעקבות האבל). הצבא האדום הקפיא את רגע ההפיכה בשיאה המופשט והבלתי מקובע ובכך חסך את בושת כישלונה, הותיר לה נצחיות מתוקה. מקרה דומה הוא מאי 68'. האיגודים שלקחו את המהפכה מ"ידיהם הרועדות" של הסטודנטים, כדבריהם, אפשרו לאירוע להיחקק בזיכרוננו בסימן עתיד מפוספס ואוטופי. כיום דווקא ריחוקנו חושף לפננו בדיוק את אותו רגע טרומי, אותו זמן-אירוע של אפשרות חסרת גבול המצוי בכל אותן מהפכות בנות זמננו.

לבסוף יש לשאול, מה בנוגע למצב בישראל? בעודי כותב את הטקסט הזה הרגשתי מעט מגוחך. המילה הזו, "מהפכה", נראית כה תלושה לנוכח היומיום הישראלי-תל-אביבי. אך האם ההיאחזות בבלוגים הנרגשים, בעיתונים מלאי הדיווחים, בטלוויזיות הרוחשות ומפרשנות ובקוראים שקוראים בשקיקה וצופים בריתוק, אכן תמימה? הייתכן שזו רק פאטה-מורגנה מִדברית? אולי בכל זאת כל שנחוץ לנו הוא גמל טועה?

על משקל אותה אמירה סארטרופילית ישנה, נדמה לי שאני מעדיף להיתמם עם המצרים מלהיות צודק עם ביברמן.

צ'אושסקו בורח במסוק מבוקרשט, 1989

 

חיל ורעדה

כדאי להישאר דרוכים: אם המהפכה במצרים לא תיעצר, האירועים הבאים עשויים להתרחש במהירות. כמו הנפילה של האימפריה הסובייטית במזרח אירופה, כך גם הנפילה של האימפריה האמריקאית במזרח התיכון עשויה לקרות כמעט בבת אחת, אולי תוך כמה חודשים או שנים בודדות. וכמו ששנת 1989 הגדירה את הפרק השני בחיים שלנו כמו שהם נראים מאז ועד היום, כך גם שנת 2011 מגדירה את הפרק השלישי. אפשר לומר שהחודש התחיל פרק חדש לא רק בהיסטוריה של מצרים, אלא גם בחיים של כל אדם שחי במזרח התיכון.

מה שקורה במצרים הוא כל כך מפעים ומכונן, שקשה אפילו לשפוט אם הוא טוב או רע במובן שאנחנו מכירים. מה שאפשר להגיד זה שהמהפכה היא משמחת, והיתה צריכה לקרות – לטוב או לרע. אבל צריך לזכור שהסכמי קמפ דיוויד, כלומר האפשרות לנסוע לקהיר ולשתות קפה בזמאלק, הם במובן מסוים חלק ממשטר מובארכ, ומשטר מובארכ הוא חלק מהם. המשולש הוא: ברית עם ארה"ב = תמיכה אמריקאית במשטר הדיכוי של מובארכ = שלום עם ישראל. כאשר צלע אחת קורסת, הצלעות האחרות קורסות יחד איתה, או צריכות להגדיר את מקומן מחדש. אבל לא רק הן: מיותר לציין שגם הפיאדיזם ברשות הפלסטינית הוא חלק מאותו מערך שקורס עכשיו. מי שחושב שהוא בעצמו, ועצם הקיום שלו כאן, הוא לא חלק מהאימפריה האמריקאית במזרח התיכון, שירים את היד.

כך שמבחינת האזור כולו, מה שמתרחש לעינינו הוא משחק חדש, התארגנות חדשה של הכוחות ושל הקטבים הפוליטיים. מהמקום שבו אנחנו נמצאים, אפשר יהיה לשפוט את המערך החדש רק אחרי שהוא יתממש. התנועה וההתרחשות היא מלהיבה ואפילו מרוממת, אבל לגמרי לא ברור איפה נהיה בסופה, אם בכלל.

 

קהיר, 2007

אפשר לצחוק על התקשורת הישראלית שמשקשקת בפחד מול ההמון המצרי, אבל במקרה הזה היא דווקא משקשקת בצדק. גם הטענות של התקשורת על אובמה, ש"הפקיר את מובארכ", מבוססות על אמת מסוימת: הסבטקסט שלהן הוא שאמריקה תפקיר את ישראל בדיוק באותה צורה – וגם זה נכון. בקיצור, השקשוק הוא תגובה טבעית. זאת אולי תגובה יותר סבירה מהתגובה הנינוחה של גדעון לוי, שכתב:

סופו של משטר שנשען על כידונים – ידוע מראש. זה יכול להימשך שנים, והנפילה באה לעתים ברגע הפחות צפוי, אבל סופה שתקרה. לא רק דמשק ועמאן, טריפולי ורבאט, טהראן ופיונגיאנג, גם רמאללה ועזה מועדות לטלטלה… היום מצרים ומחר פלסטין; אתמול תוניס ומחרתיים עזה. לא רק שלטון הפתח ברמאללה ומשטר החמאס בעזה מועדים ליפול, אלא אולי גם, יום אחד, הכיבוש הישראלי, שבוודאי עונה על כל הקריטריונים של רודנות פשע ומשטר רשע.

הדיאגנוזה אולי נכונה, אבל הפרוגנוזה מוסרנית ודי אינפנטילית: הצדק מנצח, הדמוקרטיה הליברלית תשלוט, ושלום נצחי ישרור מפיונגיאנג ועד עזה. מתבקש להמשיך ולהגיד ששליטים נאורים דמויי גדעון לוי ימשלו בצדק בכל האומות. גם יוסי גורביץ, האיש שמגדיר את עצמו "איסלמופוב", משחק אותה גבר שלא מפחד, ופורס גרסה בורגנית-ויגית של ההיסטוריה, שבה המלך פארוק היה מין מגן הדמוקרטיה, נאצר חיסל את המורשת הזאת, ועכשיו תבוא המהפכה ותחדש את "העבר ה"חצי דמוקרטי" של מצרים. הוא לא מזכיר שחופש העיתונות בתקופה של פארוק היה רלוונטי בערך לתושבי שכונה וחצי בקהיר ובאלכסנדריה, ושנאצר היה זה שחיבר אלפי כפרים מצריים לחשמל. ובאותה רוח, מתבקש להמשיך ולהגיד שפארוק היה בעצם בלוגר ליברל, שגלש בשעות הפנאי בפורומים של משתמשי לינוקס.

הבעיה בעמדה הזאת, שאופיינית למשקיפים ליברלים שמביטים על שינויים פוליטיים דרמטיים מהמהפכה הצרפתית והלאה, שאחרי האופוריה תמיד בא השלב של "האכזבה". פתאום העם, או השליט הכריזמטי שהוא המליך על עצמו, לא מתנהג כמו שמצפים ממנו, ואז מתחילים לשאול איפה טעינו. נראה לי שעדיף לתת למהפכה במצרים להחליט לאן היא רוצה להוביל – כולל שלטון של האחים המוסלמים –  ואז לארגן אחורה את המסלול ההיסטורי שהיה צריך להוליך לשם. ונראה לי שעדיף להכיר בכך שלמצרים יש רצונות משלהם, שלא חופפים בהכרח לרצון של יוסי גורביץ (או של עפרי אילני).

ועוד הערה: גורביץ כותב ש"מחליא לראות איך הקונסנסוס הישראלי קובע שכאשר הערבים חושבים על עתידם, הם צריכים לדמיין מגף ממוסמר רומס את פניהם לנצח". אבל האבחנה הזאת לא כל כך מדויקת. אפילו מי שהסתכל על הטוקבקים ב-Ynet בימים האחרונים, יכול היה לראות שבישראל דווקא לא היה קונסנסוס, אלא תגובות מגוונות ומעניינות למתרחש במצרים – גם אם לא בדיוק התגובות שמוצאות חן "בעינינו". למשל התגובה הזאת:

בקרוב אצלנו ,נגד האליטות האשכנזיות האנטישמיות ,בעד סודנים וערבים ונגד העם היהודי .בית השפט העליון החונטה ששולטת בעם עושקת גונבת גוזלת .דורית בייניש יושבת ראש הערב רב  . (27.01.11) או זאת: בישראל 3% שמאל שולטים בעליון בפרקליטות ובתקשורת (לת) (27.01.11) או זאת: 2012 מלחמת גוג ומגוג בשער (משה, תל אביב, 25.01.11, נשלח מהסלולרי) וגם זאת: אלוהים ישמור,רק לא חזרה 1973,,,,,,מזה פחדתי תמיד (אברהם פרנקל, תל אביב, 26.01.11)

,

הוא צודק: אפשר להגיד שהנפילה של משטר מובארכ היא הכרחית ומשמחת, ובד בבד להודות שיתכן שהתוצאה שלה תהיה מלחמה כוללת. ואז, יכול להיות שהמלחמה הכוללת תביא תבוסה צבאית, שתביא לנפילת הציונות בצורתה הנוכחית – אבל לפני נפילת הציונות יש את השלב של התבוסה הצבאית, על כל המשתמע מכך.

בקיצור, אפשר לקפוץ כמו פרעושים על פיל שמתעטש. אישית, את תחושתי אל מול התמונות ממצרים הייתי מנסח בשתי המלים שבכותרת: חיל ורעדה.

ובינתיים, הרבה איחולים והערצה לעם המצרי.