טסטריה: קווים לגבריות בעידן הפוסט-תעשייתי

תהל פרוש

1. טסטריה

מילה המתארת תופעה פסיכו-סוציו-אקונומית שבה הבחנתי בשנים האחרונות. היא נוצרה מהמילה טסטיס (אשכים) המחליפה את היסטרה (רחם) במילה היסטריה. הפירוש שלה כפי שאני ממשיגה אותו הוא טראומה גברית מרובדת וממושכת שמקורה בהתנסויות במערך הקונקרטי והסימבולי של קוואזי-אובייקטים: נשים, כסף וחומר ככלל. טראומה זאת מקבלת ביטוי חזק בקשרים עם נשים ומול נשים. הסימפטומים של הטסטריים כוללים מלנכוליה, דיסוציאציה במישור הפסיכו-פיזי בעת ולאחר מפגש עם נשים (או גברים) מעוררות-תשוקה, חרדה בעקבות התנסויות דיפוזיות של האני ומאיבוד הגברי אל הנשי, התקפי פאניקה ואגרסיה במצבים של קבלת החלטות, תופעות אובססיביות-קומפולסיביות סביב חפצים ואינאונות. במצבים קיצוניים יכולה הטסטריה להביא לדיכאון והתאבדות.

2. המאוים בתוך מונית שירות

חברי עומר סיפר לי לפני יומיים על נסיעה לילית במונית שירות מלוד לתל אביב, שנקלע בה לחברת שמונה נערים ונערות שיצאו להשתכר בתל אביב. מה שהיה מוזר בעיניו הוא שכולם שם היו מפורקים מבחינה מגדרית. היה שם טרנסוויסט צעיר, הומואים, לסביות ובי סקסואליות. הוא ידע את כל זה כי הם דיברו בחופשיות ביניהם, ההומואים ירדו על הלסביות והלסביות ירדו על ההומואיות, הטרנסוויסט דיבר על הניתוח שהיא הולכת לעשות בגרון וכיו"ב. הוא ירד מהמונית קצת מטולטל כי הוא שאל את עצמו אם מדובר בעולם מקביל שנקלע אליו או שזהו העולם כרגע והוא בעצמו העולם המקביל.

מהסיפור הקצר שסיפר לי ברור שהוא חווה חוויה על סף המוכר ההטרוסקסואלי שלו ושנבעה קודם כל מהעובדה שלא היה גבר במונית מלבדו, כפי שהוא מכיר גברים. דבר שני הוא שהחבורה הזאת יצאה מלוד, אחת מהערים הכי קשות בארץ מבחינה סוציואקונומית, ואת ההתפרקות המגדרית הם נשאו משם למרכז ולא ההיפך. הדבר הזה משך את תשומת הלב שלי מכיוון שזמן רב אני חושבת על הקשר בין המימד הסוציואקונומי וההתפרקות של המגדר.

מי שיסתובבו למשל ברמת אביב ג', או שיעלו לאוטובוסים ומוניות שירות בשכונות מבוססות בעיר תל אביב, לא יתקשו להבחין שנערים ונערות מצייתות לקוד מחמיר של מיניות ומגדר. אף אחד שם לא מעז לצאת מהסדר הנוקשה של הבסדריות מרופדת הכסף וטקסים של נורמליות; כל זה מתבטא בלבוש, בשפה, בסידור השיער. אם מישהו רוצה להיות הומו הוא ימתין לזמן של עד אחרי הצבא ואולי קצת יותר. השאלה אם המיניות הגברית, או המיניות במשטר הפטריאכלי, מתפרקת מהר יותר בלוד מאשר ברמת אביב פותחת פתח לחשיבה על מצב הגבריות ההטרוסקסואלית בתקופתנו.

לקשר בין המערך החומרי וקביעתו את המיניות והתפקיד המגדרי יש הדהודים תרבותיים. במדיה החברתית אפשר למשל למצוא את כריס קרוקר, מגה סטאר יוטיובי המחצין ומחליף זהויות מיניות בפומבי מאז 2007, ושהגיע מהשוליים העניים של החברה האמריקאית. ביפאן החלו לתעד ב-2009 את ה-Herbivore, גברים שכתוצאה מהמשבר הכלכלי החליטו להתפרק מהתפקיד המגדרי שלהם ולסגת מהמיניות. בספרות אפשר למצוא תיעוד עתיק של הקשר בין המיניות לחומר; שיקספיר כתב באופן ברור על התפרקות המגדר עם התפוררותו של סדר כלכלי-חברתי. במחזה כטוב בעיניכם, ברגע שרוזלינד עוזבת עם סיליה את העיר הפטריאכלית אל היער הפרוץ חסר החוקים, היא מתחילה לשחק עם המגדר. רוזלינד הופכת לגבר ואורלנדו מתאהב בה/בו.

אפשר לדמיין את מרחב העיר ומרחב היער של שקספיר כשם כללי למרחבים שמצייתים לקודים שונים, כמו למשל צפון תל אביב ולוד. במקום שבו הסדר החברתי והכלכלי התפורר, נשבר והתפרק יופיעו גם התפרקות של מיניות ותפקידי מגדר ותתחיל משחקיות. ואילו במקום שבו קיימת פסאודו יציבות כלכלית, כשהחומר מתחזה לקבוע או לפחות קיים, תישמר חוקיות מגדרית שמרנית.

במונית השירות מלוד לתל אביב אפשר היה לראות סימן לזה שבקסטות הנמוכות של החברה הישראלית אימצו מגדרים אולטרה משחקיים וקוויריים. בדרך כלשהי הנערים והנערות הללו פיתחו זכות סירוב ראשונה לפטריאכליות המגדרית.

3. תעלומת האוביקט המשתנה

התחלתי לחשוב על הגבר הטסטרי כי החלטתי להפסיק להתעלם משאלה נפוצה שנשים הטרוסקסואליות מתמודדות איתה ושנראית בערך ככה: לאן נעלמו כל הגברים? נהוג להתייחס לשאלה הזאת באופן שטחי בדרך כלל ולפטור אותה כקינה ריאקציונרית לאיזו גבריות אבודה שנעלמה לטובת מטרוסקסואליות ו"גבריות חדשה". אבל יחס כזה לשאלה הזאת מכסה ומסתיר את המציאות. במציאות נשים פוגשות בגברים אבל עדיין חשות שגברים לא קיימים. נשים צריכות לבטוח באינסטינקטים שלהם: הגברים נעלמו באמת אל סימפטומים טסטריים בלתי נשלטים, והנשים והגברים כאחד עסוקים בחיפוש אחריהם ולשווא.

התופעות הטסטריות משגשגות ופורחות בכל מקום שבו גדלים גברים ונשים על ברכיו של רעיון גבריות המבוסס על מערך חומרי ממוסד. מהו החומר של הגבר? כל קוואזי אוביקט אליו הוא נמצא ביחס ואליו יש לו קשר, החל מכסף וגאדג'טים וכלה בנשים וגברים. הקוואזי אוביקט כפי שאומר Michal Serres, מעצב את מי שנמצא איתו ביחסים, לא פחות ממה שהוא מעוצב על ידיו. מכיוון שכך, הקוואזי אוביקט גם תמיד יהיה קוואזי סוביקט. הגבר הטסטרי מצוי במבוכה קשה ביחס לקוואזי אוביקט. אם ניקח לדוגמה את הקוואזי אוביקט אשה – הגבר הטסטרי חש שהאוביקט השתלטה עליו, שהוא איבד לאוביקט את הקול שלו או שהוא בסכנת איבוד, שהוא עובד ומרצה את האוביקט ושעליו להגן על עצמו מפניה.

מקורן של התחושות הללו יכול להימצא כמובן בהסברים אנליטיים על המשבר האדיפלי וחרדת הסירוס, כלומר ביחס עם ואל האם. אבל אותי מעניינת השאלה איך קרה שגברים רבים כל כך לא מתמודדים עם הטראומה של המפגש עם האימהי (ואת הטראומה הכללית הזאת אני מוכנה לקבל כהנחה) ולאחריה המפגש עם הנשי. אני נוטה להאמין שהדבר קשור בשליטה וכי הטסטריה היא תופעה שמתקיימת כאשר השליטה בחומר מתערערת, וחמור מכך כאשר החומר משתנה או נעלם. באופן הזה, מרגע שנשים החלו להשתחרר מהשליטה הגברית וכך השליטה באשה-חומר התערערה, נוצר שבר ובתוכו התחילו תופעות טסטריות.

טסטריה היא פחד גברי מהתפרקות נפשית ומגדרית. היא הפחד מהומואיות, נשיות, דיפוזיה, מחוסר החלטיות. יותר מהכל היא הריאקציה להיעלמות החומר. נשים שפוגשות בגבר טסטרי חשות בשבריריות העודפת שלו, בזה שהוא זקוק להגנתן ולערסול הערך העצמי הפריך שלו. הן חשות כי אם לא תהיינה יציבות – לא תהיה יציבות בכלל. הן מתמודדות עם תשוקה שבירה ועם נתקים מהמציאות לטובת השלכות אינסופיות.

הגבר הטסטרי קיים בכל מקום שבו יש גבר המנסה לחיות חיים הטרונורמטיביים בזמן שאין מספיק חומר להטרונומטיביות. האמת היא שמעולם לא היה מספיק חומר להטרונורמטיביות, אבל כיום מכיוון שהשוליים החברתיים מתפשטים במהירות למרכז והסדר הכלכלי-חברתי מתערער, משבר הזהות של גברים טסטריים ניכר לעין. חלק מהם מנסים לתקן את עצמם באמצעות שפה פסיכולוגית אבל לפסיכולוגיה הקיימת אין שפה מספקת לתיאור השבר. הוא עמוק מנשוא: כשהחומר קובע תפקוד מגדרי והחומר מתחיל להשתנות, המיניות מתערערת ואיתה היחסים.

4. סוף הגבר, סוף האשה

רעיון השליטה בחומר עיצב את היחסים בין גברים לנשים מאז ומתמיד ואף כי הרעיון הזה יסודו באשליה, היו ועדיין קיימים מוסדות ומבנים שמחזקים אותו ומשווים לו תוקף מציאותי. בעשרים-שלושים השנים האחרונות אנחנו רואים תופעה מעניינת שקורית בשני מישורים לכאורה לא קשורים אחד לשני: מצד אחד המערכת הקפיטליסטית על יחסי הגבר-כסף שבה קורסת, ואילו מהצד השני מתקיימת התפרקות מגדרית שתופסת צורות שונות: קוויריות, פתיחת בנקי זרע וריבוי אימהות חד הוריות הם רק כמה דוגמאות לזה. באופן משלים, המדיה המיינסטרימית מנכסת את המיניות המפורקת והמשחקית שמתקיימת בשוליים החברתיים – אפשר לראות את זה קורה כמעט בכל ריאליטי – ובכך מזינה את המכונה הקפיטליסטית בדימויים וייצוגים חדשים שממשיכים לשרת אותה. ערעור ממושך כזה על יחסי החומר מייצר מצב פסיכולוגי ייחודי אצל הגבר – טסטריה.

עדויות לגבר הטסטרי קיימות בכל מקום. למשל, בכתיבה האינטנסיווית על המשבר של הגבריות. עשרות מיליוני תוצאות קיימות בחיפוש בגוגל אחרי הערך של male identity crisis. לפני שלושה חודשים יצא בארה"ב ברעש גדול מאוד ספר די טפשי של העיתונאית חנה רוזין בשם The End of Man. התזה שלה בספר היא שהגברים אינם מתאימים לכלכלה הנוכחית וסיימו את תפקידם המגדרי המסורתי לטובת הנשים, שמצליחות לעומתם לתפקד בפוסט אולטרה קפיטליזם בכל מישור שהוא: הן לומדות יותר, עובדות יותר, מולידות יותר (בלעדיהם), וככלל מתפקדות כגברים איפה שהם תפקדו פעם. העיתונאית הפמיניסטית לורי פני התחילה לחקור מה קורה לגברים בחודשים האחרונים ואף פיתחה שאלון לצורכי מחקר; ובמחקר שפורסם לא מזמן הראו כי גברים בגילאים 35-55 מתאבדים פי ארבעה יותר מנשים.

העדויות הללו אמנם תולות את המשבר של הגבר במשבר הכלכלי, אבל הן מגרדות את פני השטח במקרה הטוב. הסיבה לכך היא שהגבר תמיד היה במשבר מול הקוואזי אוביקטים שלו, מול החומר שהוא ביחסים איתו, אבל ככל שאשליית השליטה שלו נתמכה יותר מבחינה מוסדית ככה "נחסכה" ממנו ההתפרקות המינית והמגדרית שהיתה מנת חלקן של נשים מאז ומעולם. היעלמות רעיון הכסף, הביטחון שבבעלות וכיו"ב מביאים אותנו לרגע דרמטי בזמן שבו גברים מתחילים לדעת שאינם יודעים מה הם.

אם הטסטריה מתארת מצב נפשי של גברים שנמצאים ביחס לא פתור אל החומר, הרי שהיא אינה תופעה מהותנית, אלא מגדרית. היא מחלה פוליטית-כלכלית המתארת גם את מצבן הנפשי של נשים בתפקוד מגדרי גברי בתוך המערכת הקפיטליסטית של החומר. בשונה מאצל גברים, היא לא אורבת לנשים מלכתחילה, כי כפי שלוס אריגראי אמרה, האשה תמיד הוגדרה לעומת הגבר, כחסרה. כלומר, מעולם לא היה לה חומר ויחס גבר-חומר  – עד לכניסתה לתפקיד של גבר.

לכן הנשים צריכות להיזהר. אין שום סיבה לחוש גאווה כפי שחושבת רוזין למשל, על זה שנשים מחליקות לתפקידי גבר בזירה הפוליטית והכלכלית. לורי פני עשתה בזמנו קישור יפה בין הנתונים על נסיגת הגברים מהאקדמיה ומעולם העבודה ולבין תפיסתן של הנשים את הפוזיציות הללו. היא הראתה שבשנים הללו בדיוק חלה עלייה תלולה בהפרעות הנפש המאובחנות אצל נשים. אין ספק, המערכת הקפיטליסטית זקוקה לתפקוד-גבר שיפעיל אותה אבל לנשים אסור ליפול למקום שבו הסמפטומים הטסטריים אורבים. אולי נקודת המפגש החדשה בין מה שהוא לא גבר למה שאינה אשה תהיה בראש ובראשונה סירוב לקחת חלק במערכת הקפיטליסטית של החומר.

תודה לגיא הופמן שחשב איתי יחד על שם המחלה ולעומר שרביט שהצית את הפתיל.

דימויים: רוברט לונגו,  Men In The Cities, 1979. ותודה ליואב ויינפלד על בחירת הדימויים.