כולנו פסולת

 רון חולדאי אמר שהוא מתכוון ללכת עד הסוף.

"השדרה הפכה להיות זבל", הוא אמר. "נחזיר את הסדר על כנו".

הוא גם אמר שהמפגינים סביב העירייה הם "חבורת קיצונים שמוכרים לנו", וציין שהם "מאנשי עיר לכולנו, אנשים ששרים 'עולם ישן עדי יסוד נחריבה'". מה שחולדאי שכח, ש"עיר לכולנו" היא לא בדיוק מיעוט שולי בתל אביב. להזכירכם, עיר לכולנו היא הרשימה שזכתה במירב הקולות בבחירות האחרונות, ו-34% מהבוחרים הצביעו למועמד שלה לראשות העיר. עכשיו חולדאי מכריז מלחמה על אלפים מתושבי העיר, ועל רוב הצעירים שגרים בה. כולם אויבים שלו.

מהערב הראשון ברוטשילד, היה ברור שחולדאי לא מבין מה קורה כאן. אפשר היה לחשוב שבשבועות שאחרי זה הוא הבין משהו. בכל זאת, לפחות חצי מהעיר שלו יצאה לרחובות. אבל חולדאי לא הבין כלום. הוא לא הבין שבלי האנשים שהוא נלחם נגדם פשוט אין לו עיר.

"המחאה הרי מיצתה את עצמה", הוא אמר בבוקר. אבל חולדאי שכח שאין לנו לאן ללכת. אנחנו לא יכולים ללכת הביתה, כי כאן זה הבית שלנו. מי שעזב כבר עזב. אנחנו אנשי המעגל המצטמצם, ואנחנו כאן במזרח התיכון. זאת הסיבה שהדיבורים על דעיכת המחאה הם חסרי שחר. בעיניי חולדאי המחאה אולי "מיצתה את עצמה", אבל אלפי השקלים לבעל הבית ממשיכים לזרום אל הבנק כל חודש, וכל חודש הזעם שלנו גדל. שום דבר לא השתנה. אין שום שגרה לחזור אליה. אנחנו עדיין כאן, ובחמש דקות אנחנו מגיעים לרחבה של העירייה. שלא לדבר על זה שלהקים אוהל זה הדבר הכי קל בעולם.

בקיצור, לחולדאי אין נתינים. אולי יהיו הפוגות, אבל שקט לא יהיה לו. את נתניהו קשה כרגע להפיל, אבל חולדאי הוא שליט בלי לגיטימציה. כמו שהיה כתוב על אחד השלטים בהפגנה היום: "אין מלך בלי עם". על הצד השני היה כתוב: "אל נקמות יהוה".

ובינתיים, העכברים מתחילים לצאת מחוריהם. שמעתי ברדיו כל מיני תושבים אומללים משדרות רוטשילד שמתבכיינים בהיסטריה וקוראים קריאות עידוד לפקחי הסיירת הירוקה. "חודשיים חירבנו לנו בחצרות! השדרה שלנו הפכה לפסולת! תרמנו את הבית שלנו, עכשיו אנחנו רוצים אותו בחזרה!".

השיח, אם כן, נעשה סניטרי. יקירי העם של סוף השבוע שעבר נחשבים עכשיו ל"פסולת", אפילו "חרא". אז זאת התשובה שלי: מה שאתם קוראים לו "פסולת" הוא הדבר הכי יפה שהיה בעיר הזאת אי פעם. יפה יותר מבתי הבאוהאוס המצוחצחים שלכם, חבורת חלאות בורגניות. אתם צריכים להיות אסירי תודה שזכיתם לראות את "הפסולת" הזאת.

לגבי המיתוס האורבני של המחרבנים בחצרות: אני חייב לציין שמעולם לא היה לי כזה חשק לחרבן בחצרות של הבתים שלכם. כן, בני אדם מחרבנים, וגם הצורך הזה לא ייעלם, אפילו לא לפי הוראה של הפרופ' טרכטנברג. ואפרופו חרא: אצלי הדירה החרא כבר שבועיים לא יורד באסלה, בגלל בעלת הבית הקמצנית שלי שמסרבת לשלם על אינסטלאטור. מבחינתי, החרא שלי הוא עכשיו אחריות של ציבור בעלי הבתים התל אביבי. בוקר בוקר אתם תקומו, ותמצאו בחצרותיכם מגדלים קטנים של חרא – שאולי יזכירו לכם את המגדלים של חולדאי.

תקלטו: אתם אויב מעמדי, בייביז. "נתתם את הבית שלכם"? למיטב הבנתי אתם יושבים בו כרגע. אם חשבתם ש"המחאה" היתה איזה פסטיבל זמני, יש לכם טעות. הכללים השתנו. תפנימו: לא יהיה כאן יותר שקט. השלב של השקט בסיפור הציוני נגמר. לא רק בגלל המחאה, אלא גם בגלל מה שקורה מסביב. הבורסה שלכם בנפילה חופשית, יא מניאקים. למעשה, הזמן של האוהלים עוד לפנינו.

אז שוב, ממש כמו בהתחלה, אומרים שאנחנו קיצונים, אנרכיסטים, פנאטים. אבל יש לכם טעות: אנחנו אותם אנשים שהיו בכיכר במוצאי שבת וניענעו את הישבן לצלילי אייל גולן. אותם אנרכיסטים, כלומר אנרכו-סחים – הסינתזה החדשה שיצרה המחאה הזאת.

כולנו אנרכיסטים.

כולנו עיר לכולנו.

כולנו פסולת.

אין שום שגרה לחזור אליה

1.
מתי ייגמר הקיץ הזה? זאת לא רק שאלה פוליטית, אלא קודם כל אקלימית. רבים אומרים ש"האוהלים יתקפלו כשיתחיל הגשם". בשנה שעברה, הקיץ נמשך כמעט עד דצמבר – אבל אולי השנה שעברה היתה יוצאת דופן? בעניין זה מעניינת ההערה של חוקר אקלים בריטי כלשהו, שציין לא מזמן כי בעידן שינוי האקלים, המושג של "מזג אוויר רגיל לעונה" איבד את משמעותו. מזג האוויר יכול להיות גשום, בהיר או חם, אבל הוא לא יכול להיות רגיל לעונה, כי אין דבר כזה. מערכת האקלים השתגעה, היא פועלת באופן שאינו מוכר לנו. השגרתי כבר לא קיים, ואין טעם לחפש אותו.

במצב הזה, לא רק הציפורים והצפרדעים מתבלבלות. כאורגניזמים החיים בתוך הביוספרה הזאת, גם ההתנהגות שלנו מושפעת מהיעלמותה של השגרה. אנחנו יצורים של העולם החדש. אנחנו לא מאמינים יותר בשגרה.

2.
ובכל זאת, יש מי שרוצה לשוב ליומיום. לתקשורת נמאס מהקיץ הזה. היא רוצה לחזור לשגרה. מי שצופה בטלוויזיה, רואה שהיומיום חוזר. אנחנו, לעומת זאת, כבר למדנו שהיומיום הוא מלאכותי. היומיום הוא תוצר של הקפיטליזם: הזמן שבו אנחנו עובדים ומכלים את חיינו, והכסף נצבר אצל הבוסים. שהרי, כמו שלמדנו ממרקס: זמן הוא כסף, אבל השאלה היא כסף של מי.

3.
למאבק האוהלים אצלנו ולמהומות בלונדון משותף הסנטימנט הזה: יותר מאשר מחאה פוליטית, זאת התקוממות נגד העולם, נגד צורת הקיום, שאומרת בעיקר: אנחנו לא רוצים לחיות את העולם שאתם מציעים לנו. אנחנו רוצים להמשיך להיות ילדים.

4.
כמו פנסיונרית נוירוטית שחשה לבדוק כל בוקר על העציץ שלו כדי לראות שהוא לא נבל, אני הולך כל יום לשדרה בדאגה: אולי זה נגמר? אולי האוהלים פוחתים?
אנשים מנסים להרגיע אותי. ואומרים שמי שהשתתף במחאה הזאת כבר לא יוותר על החירות שלו. אולי. אבל איכשהו אני לא ממש סומך על ההמונים. מי שהלך אתמול אחרי דגל אחד, יכול ללכת עוד חודשיים אחרי דגל אחר.

5.
כאן ושם, השאלה שמופנית שוב ושוב אל הצעירים שברחובות היא: מי אתם? מאיפה הגעתם? אם הם היו פשוט "שמאלנים", "מהגרים", "איסלאמיסטים", "קומוניסטים", אפשר היה לדעת מאיפה הם הגיחו ולייבש את הקנים שלהם. אך מכיוון שהם הופיעו משום מקום, הם עלולים תמיד לחזור. זה הכוח שלהם.

6.
אחרי ההפגנה הגדולה, ראיינו לרגע קט את דפני ליף. הפרשנים באולפן הסכימו: דפני ליף היא מנהיגה מקרית לגמרי. אם לא היא, מישהו אחר היה עומד בראש המחאה. אולי זה נכון; אבל האם בנימין נתניהו הוא לא מקרי? האם יש בעולם דבר שרירותי יותר משמעון פרס?

7.
ברגעים מסוימים בשבוע שעבר נראה היה שרפובליקת האוהלים הופכת לתמונת ראי של החברה הישראלית. לטוב ולרע, כל מה שיש בישראל יש גם בה, גם אם בתמהיל שונה – כולל כהניסטים. ההבדל העיקרי הוא שלמדינת האוהלים אין צבא. זה גם היתרון העיקרי שלה.
אבל המהפכה במצרים הצליחה כשהצבא הצטרף והפיל את מובארכ. כך גם במהפכות אחרות בעולם. מה יקרה אם הצבא יצטרף למחאת האוהלים? זאת אופציה מבהילה, אבל כדאי להתכונן אליה – היא עשויה להתגשם.

8.

"אדיס אבבה הפכה לסמינר בלתי פוסק. על כל דבר דנו, כל דבר נבחן לעומק, דבר לא חמק מהאש המתגלגלת של הביקורת. אבל הסרת הצנזורה על העיתונות, צעד  שנועד להיות רק מנגנון בלימה להוצאת קיטור, הפך לזרז. שיכורים מהחירות שהשיגו זה עתה, כל הכוחות החברתיים החלו להרים עוד ועוד את אופק הדרישות שלהם. אדיס אבבה יצאה שוב לרחובות"
(רנה לפורט, תיאור המהפכה באתיופיה, 1974)

9.
הפוסט שפורסם כאן לפני כמה ימים מבטא בעיה שאיתה עוד צריך יהיה להתמודד: צועקים "מדינת רווחה", אבל האמנם בטוח כל כך שכולנו רוצים אותה? זאת לא רק שאלה של אפשרות לגדל ילדים בבית, או בכלל לשמור על המבנה המשפחתי שלתוכו גדלנו, שמבוסס לגמרי על החברה המופרטת. זה קשור לוויתור מוחלט על סגנון החיים שמוכר לנו.
אין לי ספק, למשל, שבמדינת הרווחה העתידית יהיה מקום להרבה פחות הומואים. מה שנקרא היום "תרבות הגייז" כבול לחלוטין לצריכה, לקפיטליזם ולגלובליזציה. בלעדי שלושת אלה, אין לתרבות הזאת קיום. אנחנו ילדי הקפיטליזם. כשהוא ייעלם, גם אנחנו לא נזהה את עצמנו.

10.
מצד שני, אין מה לדאוג. ציינתי כבר שמי שמדמיין איזה מצב סטאטי שייוולד מתוך המחאה הזאת, כלומר מדינת רווחה עם פקידי הסתדרות שתשרור חמישים שנה, משלה את עצמו. אני מתעקש שבעולם שלנו אין ולא יהיה יותר מצב סטאטי, וזאת צריכה להיות הנחת היסוד.
יותר מכך: אני בעצמי לא בטוח שאני מעוניין בחמישים שנה של מדינת רווחה. אני מקווה ששלי יחימוביץ תנחל הצלחה במפלגת העבודה, אבל למעשה, אני די מבוהל מהמחשבה של חיים במדינה שהיא עומדת בראשה – מדינה צדקנית, מוסרנית ועמלנית, שנראית כמו וריאציה עכשווית על דירה של דוד מפא"יניק עם ספרים של ספריית דבר. אודה ואתוודה: אני בכלל לא בטוח שאני מעדיף את זה על המדינה המושחתת והקפיטליסטית שאנחנו חיים בה עכשיו.
אז מה אני רוצה? אני לא מצפה לשום שינוי חיובי, מתון או קיצוני, בישות שנקראת מדינת ישראל. המדינה שלי כבר קמה: קוראים לה רפובליקת האוהלים. רק בה אני רוצה לחיות. אני לא מתכוון להצביע בשום בחירות. הבחירה שלי היא איה שושן.

12.
אולי הכישלון הוא התקווה. יש המזהירים: אם המהפכה תיגמר בלי שהשיגה הישג כלשהו בשטח, לא יישאר ממנה כלום ואף אחד לא יזכור אותה. והנה, לפני מעט יותר מאלפיים שנה נולד בבית לחם איש אחד ושמו ישו. בגיל 33 הוא נצלב. אחר כך, ההיסטוריה נמשכה ולכאורה כלום לא השתנה. האימפריה לא קרסה; הקיסר ברומא בכלל לא שמע על ישו, ואפילו פונטיוס פילאטוס המשיך למשול עוד כמה שנים אחר כך. יותר מכך: שום דבר במדיניות הממשלה לא השתנה. לא הוענקו שום הקלות במס לתושבי הגליל. כלום.
במושגים של פרשנים פוליטיים, ישו נכשל. ובכל זאת, אי אפשר לומר שישו לא השיג משהו בחיים שלו. הוא הקים כנסייה.

 13.
אם כבר מציגים דרישות, הדרישה הראשונה צריכה להיות: יבוטל הרכב הפרטי. כן, זה כולל גם אופניים.

14.
אם המהפכה תיכשל, זה יהיה באשמתי. אני מרגיש שלא התאמצתי מספיק.

מחשבות על עיסות

גור אילני

באחד הימים בתחילחת השבוע, יצאתי לשיטוט של בוקר במאהל. משתדל לא לצעוד לאנשים לתוך מברשת השיניים, התקרבתי לעבר אזור שתמיד משך אותי בכל התארגנות – המטבח. ברור לי שאם הייתי גר במאהל, במקום לדון בנושאים שברומו של עולם הייתי פועל מטבח פשוט, או מקסימום אחראי על הפס הקר, עד כמה שמשהו יכול להיות קר בחוץ באוגוסט. אדם ניגש אל ה'דלפק' וקיבל מנה לא גדולה של עיסה חסרת צבע במכת מצקת לתוך צלחת הפלסטיק הרב פעמית שלו.

אוכל יכול להסעיר את החושים כשהוא נתחב באירוטיות אל תוך פיו העורג של אהובך, הוא יכול להיות חומר לספר נהדר שמקשט את השולחן, הוא יכול להיות סיבה לצאת למסע הרפתקני למערב אוסטרליה, וכן – הוא יכול להיות הדבר הזה שהוגש באותו בוקר במאהל המחאה.

בשנים האחרונות מצא את עצמו האוכל במרכז העשייה המקומית. תכניות טלויזיה בכל שעה, שוקי מזון, מסעדות שף, בלוגים על אוכל, ספרי בישול שנארזים יחד עם קופסה לקחת למשרד, וסיבה עיקרית של גולים לבוא לביקור בארץ – כי הדבר היחיד שנשאר לצפות לו בכיליון עיניים במהלך התור להחתמת הדרכון הוא הביקור אצל אבו-חסן.

רון מיברג תיאר פעם את ישראל אהרוני שוכב על הרצפה מותש וחבול אחרי ביקור של משטרת ההגירה שעצרה עובדים לא חוקיים במסעדתו. כמו ב"עפיפונים" של רומן גארי – התותחים ניסו לעצור את היצירה הקדושה שמתרחשת במסעדתו, אך הוא, בעזרת כוחות על-אנושיים, הצליח לעמוד בלחצים ולהמשיך להגיש למקומיים דים-סאם.

אני ממשיך לעבר חלק אחר של המאהל במטרה ללמוד עוד על המטבח המהפכני ועולה לעבר פינת בר-אילן. אוהל תמים למראה, ועליו מדבקה עם מסר: בתוך האוהל הזה שובת רעב אדם מאז ה-19.7.

(הדימויים מתוך הסרט "הזלילה הגדולה)

 האוכל הפך עבורי למפלט היעיל ביותר מפני המציאות. כשאין לך על מה לדבר ומה לעשות ואיפה לקבור את עצמך, לפחות יש את השוק עם הקובה של עמומה, הדוכנים עם הירקות בלאדי, הקצב שמוכר בשליש מחיר מהסופר בשר טרי וטוב, אם כי מקורו אינו ידוע. אחר-כך אפשר לבשל. פאי בטטה ועשבי תיבול, פלפלים ממולאים בבשר ואורז.

בשורת האוכל האורגני והטבעי הביאה איתה את הדרך החדשה להתכחש לכל מה שקורה מסביב: במסווה של חלב עיזים גלילי נמכר במחירים גבוהים נוזל לבן שמקורו בהתנחלות מהר חברון. טחינה מלאה, קמח מלא, בצלצלי שאלוט ופטריות פורטובלו כבשו את המדפים ואת המטבחים – לא לפני שחלפו בסערה על פני מחסום היציאה מן השטחים הכבושים.

קווי תעופה חדשים נחנכו בין ישראל לבין ארצות שונות – שולחים מטיילים רעבים בכיוון אחד וצדפות וחסילונים בכיוון הנגדי. המעמד הבינוני גיבש תכנית: אם לא נצליח לשנות את העולם, פשוט נאכל אותו.

אלא שמשהו קרה. התכנית עלתה על שרטון – והמחאה פרצה. ההמון גדש את השדרה, והררי קרטוני פיצה נערמו ליד פיצריית טוני ווספה. יחצ"נים מן הממסד שיסו את המגיבים בתשלום בתרבות בתי הקפה, הקרואסונים, והזמנת הסושי למאהל. תגיד לי מה אתה אוכל ואני אגיד לך מי אתה. כי אם אתה אוכל סושי אז כנראה שאתה גם ממומן ע"י הקרן החדשה. קבוצת פעילים יצאה לעבר ביתו של ראש הממשלה, כשבאמתחתם סושי ונרגילה כשי ממעמד הביניים הנשחק. חשבתם שנאבקים על אידיאלים? זה נראה יותר כמו פוד-פייט.

האיש מהאוהל החליט שהוא שובת רעב. שלושה שבועות (עד מוצאי צום תשעה באב) שהוא לא אכל קבבוני-טלה. אולי החום עוזר, התיאבון גם ככה לא משהו. ההיסטוריה מלאה בשביתות רעב. מאייבי נתן ועד למתמחים בבי"ח מאיר, מאבקים צודקים מצטיינים ביכולתם למצוא את אותו אדם שבוחר להקריב את בטנו למען מטרה נעלה ולחוש את עקצוצו המענה של הרעב. זה, בתמורה, מקנה לשובת את העליונות המוסרית הנחוצה לדימויו העצמי, ומבדילה אותו מהשבעים והמושחתים.

תרבות הרעב אינה זרה ליושבים בארץ, גם לא ליהודים בכלל. למעשה היא נעה על ציר אחד, שנמתח בין מחנות הריכוז לבין מסעדת מול-ים.

אבל עוד יותר מששובתי הרעב משמעותיים – אוכלי העיסות הם מובילי תרבות הנגד. כי לא לאכול בכלל זה אצילי – אבל לאכול עיסה בתיאבון זה מהפכני. באותה מידה שהאיש בתחתונים היה הסמל של המאבק בראשיתו (ולא אדם עירום, לדוגמה) – איש העיסה שפגשתי אתמול בבוקר מגדיר עבורי את המקום שהדברים נמצאים בו כעת.

אני מברך על בואם של השפים לבשל למוחים ולהעניק את הברק החסר, לכאורה, בחיי המאהל, אבל בשביל מאפים איטלקיים כמו שהכין השף הנודד מאיר קרנש אפשר לבקר אצל טוני וספה. לעומת זאת, בשום ספר מתכונים מעוצב לא תמצאו את הרצפט למה שראיתי מוגש אתמול בבוקר.

 

היום, בניגוד לעבר, יש כאן אנשים שמוכנים לאכול מרקחת שאפילו סבתא שלהם לא היתה מאשרת. אולי הם מכפר שמריהו, אבל הם לא נרתעים מקצת איכסה. הם קוראים בכך תיגר על תרבות השפע והצריכה, ועל תרבות השואה של הסבתא, שעברה לה איכשהו בלי משים דרך אמא. העיסה נראית ממש טעימה כשהם אוכלים אותה, ואני מקווה שבעתיד לא ימציאו שום מתכון שישדרג אותה ויהפוך אותה למשהו אחר ממה שהיא. מי היה מעלה על דעתו שהמרדף אחרי טעם החיים האבוד ימצא מרגוע דווקא כאן?

אחרי שנסיים להחליט אם בכלל צריך להציג דרישות, נגבש את מסמך הדרישות, וניישם אותן עד האחרונה, אני מקווה שנדע לשמור על המצה הקדושה של מאבק האוהלים. שהעתיד הוורוד טומן בחובו, בנוסף לרשימת הישגים, עוד קצת תבחיל חסר צבע.

Nothing left to do but run, run, run

מהרגע שבו התחילה מחאת האוהלים, רבים מאיתנו חיכו בדריכות ובדאגה לרגע שבו יתרחש אירוע כלשהו, שידחק את הנושא מהכותרות ובעקבות כך מהדיון הציבורי. בינתיים התחלף יולי באוגוסט, ובסביבה קרו כמה אירועים – כמו תקרית הירי בגבול לבנון או הרקטות שנורו על חוף אשקלון. אף על פי כן, נראה שהמחאה עומדת היטב במבחן, ורפובליקת האוהלים רק מתחזקת והולכת. והנה, בסוף השבוע הנוכחי נראה שמשהו קורה. אבל המשהו הזה לא בא מהגבול, אל דווקא מלב האימפריה, מטבור העולם – וול סטריט. שלשום נפלו הבורסות בחדות, ומיד אחר כך הודיעה סוכנות S&P על הורדת דירוג האשראי של ארה"ב, בפעם הראשונה בהיסטוריה. על אי-הוודאויות שמתקבצות בתקופה הזאת נוספה גם סיטואציה פיננסית חסרת תקדים, שיכולה כנראה להוביל רק לכיוון אחד: משבר גלובלי חמור יותר מהמשבר של 2008. 2012 תהיה כנראה שנה אפוקליפטית.

מהרגע הראשון, התנופה וחוסר הבושה היו האיכויות העיקריות של מחאת האוהלים. כבר בערב הראשון, כשראש העיר הגיע לביקור, הוא לא התקבל בתשואות אלא בזעם. גם כשראש הממשלה ניסה לזרוק איזו עצם לסטודנטים, אנשי האוהלים לא התקפלו אלא המשיכו בתנופה. לעומת זאת, באותם רגעים שבהם תנועת המחאה התבצרה במקום, התנצלה או נסוגה, נחשפו מיד כל החולשות שלה. לכן יש מקום לשאול בכל רגע מה הפאזה הבאה. אפשר להתאהב בפאזה הנוכחית ולהתגונן בפני הכוחות שמאיימים עליה; אבל ההתבצרות היא מסוכנת. עדיף בהרבה להמשיך בתנופה. מה שאי אפשר היה לדמיין לפני חודש התממש לפני שבוע. לכן צריך להמשיך ולהפעיל את הדמיון.

כמו שעיר האוהלים גלשה במהירות לזירות חדשות – מעבר לכיכר הבימה, מעבר למרכז תל אביב, ומעבר לתל אביב ולגוש דן – השלב הטבעי הבא הוא שהיא תגלוש לזירה הפלנטארית. אלא שכאן אנחנו נתקלים בעובדה מעניינת: מחאת האוהלים כבר גלשה לזירה הפלנטארית. למעשה, ההתפרצות שלה כאן אצלנו היא רק חלק מהגלישה הזאת.

העובדה הזאת ידועה. כולם יודעים שסימני הידיים המפורסמים, אלה שאומצו אפילו על ידי ציפי ליבני, הועתקו מתנועת ה-15 במאי של מדריד. ברור שההשראה של תחריר היתה מהרגע הראשון מהיסודות היפים והאופטימיים במאבק הזה. ובכל זאת, רק לרגעים אנחנו זוכרים שהמאבק הזה הוא חלק מהתרחשות גלובלית עצומה שקורית עכשיו במקומות רבים בעולם, בעצם בכל העולם.

מהסיקור המועט שקיבלה ההתקוממות הזאת בתקשורת העולמית, ביחס לעניין האובססיווי הרגיל בכל התרחשות "פוליטית" שקורית אצלנו, אפשר להסיק כמה מסקנות. אחת מהן היא זו: העובדה שהמחאה לא סוקרה רק מוכיחה כמה הרבה מחאות כאלה יכולות לקרות וקורות בכל מקום בעולם בלי שבכלל נדע עליהן. דור שלם של האנושות למד מהערבים לצאת לרחובות. זהו דור שלם שאין לו בעצם שום אלטרנטיווה אחרת.

והחזית מתחממת. בלילה שבין חמישי לשישי, התרחשו עימותים נרחבים ברחובות מדריד בין המשטרה למפגינים מתנועת ה-indignados  – תנועת האוהלים הספרדית. בסנטיאגו, צ'ילה, נעצרו 874 סטודנטים (!), במחאה שהתחילה בתור kiss-in של סטודנטים לבושים בתלבושות של גיבורי על. מי שמסתכל בדף של ה- indignados  בפייסבוק יכול לראות כמה פעילויות מתרחשות בכל אירופה. אמש, פרצו בטוטנהאם מהומות נרחבות, כולל ביזה של חנויות.

לכאורה, במבט הגלובלי הזה יש כדי להסיט את תשומת הלב מהשאלות החשובות שעולות במחאה הזאת, שנוגעות דווקא לחיים כאן. אבל ההתבשמות ב"הכרזת העצמאות השנייה של ישראל" מציבה אותנו שוב כאי מנותק מהעולם. ובלי מעטפת גלובלית, לא הרבה יכול להשתנות. כדאי לזכור שכל המערכת הכלכלית הנוכחית בישראל מבוססת במידה רבה על שוק הנדל"ן הגואה, והיא בעצם לא ממש יכולה להתנתק ממנו.

יובל שטייניץ ומרב ארלוזורוב כבר מגייסים את "הצונאמי הכלכלי" המסתמן נגד הדרישות של תנועת המחאה. מה שצריך זה עוד קיצוצים, עוד הפרטה, הם אומרים. קולות כאלה רק יתחזקו ככל שהמשבר הכלכלי יתרחב. אם תנועת המחאה תרצה להמשיך לחיות, היא תצטרך לרכב על הצונאמי, ולא להירמס על ידו. אבל במקרה הזה, אפשר להיות אופטימיים. אנחנו גם ככה ברחובות. האוהלים כבר נטויים ומחוזקים. מתוכם, נצטרך להילחם בזאבים שיבואו לזנב בנו בתקופת המשבר, ולקבוע את הסדר העולמי שיבוא אחריו. לפני הימים הטובים עוד יבואו ימים רעים. אבל בסופם, צריך להבטיח שתהיה כאן אנרכיה ולא פיאודליזם.

הקונטקסט הגלובלי המשתנה מלמד משהו גם על שאלת "הדרישות". הדיון הכלכלי בדבר השינויים הנדרשים היה מבוסס עד עכשיו על ההנחה שחלק ניכר מהמשתנים בכלכלת ישראל ישארו יציבים. זה לא המצב. למרבה הצער או השמחה, תסריט של 50 שנות סוציאליזם ממלכתי הוא בלתי סביר במצב הנוכחי. אי אפשר לחזור אחורה לשנות ה-70. אין מצב סטאטי. מסביב יהום הסער. אנחנו חיים בתקופת רבת תמורות, והיא תימשך עוד הרבה זמן. המאבק לא ייגמר – הוא פרמננטי.

מי שמטיל ספק ביכולת של דפני ליף "לשנות משהו", צריך לזכור שתנועות מחאה גדולות ונואשות הרבה יותר, שהפילו משטרים פוליטיים, מתקשות "לשנות משהו משמעותי". אנחנו בתוך מערכת גלובלית. בבוקר שאחרי המהפכה, קרן המטבע עדיין קובעת את גורלך. למעשה, המאבק לא יוכרע רק כאן, הוא לא יכול להיות מוכרע רק כאן.

אני לא יודע מה המשמעות האופרטיווית של כל זה. בשורה התחתונה, ברור שהמאבק צריך להתנהל כאן. אבל כדאי לדעתי להיות מודעים יותר לקונטקסט העולמי. וכאשר חברינו הפזורים בעולם משקיפים בעיניים פעורות לרווחה על ההתרחשויות כאן, אפשר לומר להם: הפיצו את בשורת האוהלים במקום מושבכם!

לכן, הפגנת האוהלים בברלין היא יותר מבדיחה, ומחאת האוהלים מול הבית הלבן היא יותר מפיקנטריה. גם עיר האוהלים שאמורה לקום בוול סטריט ב-17 בספטמבר נשמעת כמו רעיון מלהיב להפליא. כמו שכתבו כאן יואב ליפשיץ וטל מסינג, מם האוהלים נוצר, והזהות החדשה מתפשטת בצורה ויראלית. ישראל היא בסך הכול חוליה. אבל היא יכולה להיות חוליה אסטרטגית. שהרי, ישראל היא פורטל חשוב של הכוח האמריקאי. אם נשיא ארה"ב בא לבקר כאן פעם בשנתיים, אין סיבה שאנשי האוהלים לא יחזירו לו ביקור פעם אחת. ובכלל, לפני שמפילים את ישראל באמצעות הקפיטליזם, למה לא לנסות להפיל את הקפיטליזם באמצעות ישראל? זאת יכולה להיות בשורה טובה שבאה מהמזרח, מערבים ויהודים גם יחד. כמו שאמר לי מישהו בזמן הליכה בשדרה: הים התיכון חוזר למרכז.

*

ניסיתי לשכוח את מה שזכרתי מ"שר הטבעות", אבל יש קטע אחד שאני לא מצליח לשכוח. זה קורה בסוף הכרך הראשון, כשפרודו בורח מפני בורומיר. הוא עונד את הטבעת, נעלם, ונמלט במעלה השביל לפסגת הגבעה. וכאשר הוא יושב שם, הוא מביט למטה ורואה את הארץ התיכונה כולה פרוסה לרגליו –

ואולם, בכל אשר הביט ראה אותותיה של מלחמה. הרי הערפל המו כתל נמלים; אורקים הגיחו מתוך אלפי חורים; תחת צמרות יער אופל נאבקו בני-לילית ובני-אדם וחיות טרף. אש אחזה בארץ בני-ביאורנינג. ענן רבץ על מוריה. עשן היתמר בגבול לוריין.
פרשים דהרו על ערבות רוהאן; זאבים פרצו מאיזנגארד. ספינות מלחמה הורדו למים בנמלי האראד. גברים חמושים יצאו ובאו ממזרח: חוגרי חרב, נושאי חנית, קשתים על גבי סוס וקרונות משא. כל חילו של השר האפל הוזעק. ואז, בפנותו דרומה, ראו עיניו את מינאס תירית.

באותו רגע מבין פרודו שהמשימה שלו תכריע את גורל העולם כולו. כך גם אנחנו צריכים להבין. לא רק אנחנו בסכנה. מינאס תירית בסכנה. העולם בסכנה. ורק אנחנו יכולים להציל אותו.

דיווח משומקום

עודד נעמן

אני לא יודע מה הולך שם. בפעם האחרונה שהייתי ברוטשילד השעה היתה חמש לפנות בקר, ישבתי על ספסל והייתי לבדי בשדרה. עזבתי את ישראל ביום שישי החמישה–עשר ביולי בשבע בבוקר, כמה שעות לפני שהוקמו אוהלי המחאה הראשונים. גלי ההדף מגיעים אליי: הכותרות באתרי החדשות מתארות רומנטיקת מחנאוּת; מסרי הפייסבוק והאי–מיילים נקראים כולם כצווחת שחרור ארוכה; אבא שלי מתקשר נרגש מההפגנה ביום שבת: "עודדי, אתה לא תאמין מה שהולך כאן!" -"מה הולך שם?!" אני שואל, אבל מה הוא כבר יכול להגיד? הוא יכול לתאר מה קורה – "המון אנשים", "אוהלים עד קצה רוטשילד", וכו' – המוני האנשים ברחובות מגיבים למה שהולך, הם מתרגשים ממה שהולך ומבטאים את מה שהולך. אבל מה זה? מה הולך?

הפגנה מול שגרירות ישראל בברלין, יום שני (תצלומים: מתי אלמליח)

על–פי קולות, תנועות, מראות ושמועות שמגיעים ממוקד הרעש, נדמה שישראלים מסירים מעצמם את העול של השפה הפוליטית הישראלית. שאלת היעדים – "על מה המחאה?" – מוצגת שוב ושוב כתנאי ללגטימיות ולאפקטיביות של המחאה אך נקברת תחת סאון רגלי ההמון. מכאן, מחוץ–לארץ, נראה שהיעדר היעדים הוא המחאה עצמה, שהדרישה להגדיר יעדים היא דרישה להזדהוֹת, ושהזעם שמתפרץ בשבועות האחרונים מופנה בדיוק נגד הרודנוּת של הזהוּת, נגד הדרישה להזדהות בשם, להזדהות עִם אחד המחנות הקיימים, עם יעדים. המוחים דוחים את מערך המונחים שבאמצעותם הם נדרשים להגדיר את יעדיהם. בלי להזדהות הם מציפים את הרחובות, את המרחב הציבורי שעד לפני רגע נדמה היה שאין בו מקום לסיכה, והנה עכשיו יש להם בו מקום כי אין להם שם. סוף סוף ישראלים יכולים ללכת לאיבוד בשיחה, במקום לחרוש שוב ושוב את התלמים המוכרים של השיח הפוליטי הישראלי. מי שהיו יריבות פוליטיות יכולות להתאגד – לא משום שאחת מהן שינתה את דעתה אלא משום שהיריבוּת הפכה ללא–רלבנטית, לארכאית.

וההתרגשות הזו, מהאפשרות להשתחרר מסדר הדברים, האם יש לה בסיס? האם בשעת דימדומים נגלה שהמחאה הזו איששה את סדר הדברים? שהמחאה שריינה את השלשלאות במקום לרסק אותן? וודאי שאיני יכול לשפוט מכאן, מחוץ–לארץ, אבל נדמה שגם אלו שרואים מה קורה במו עיניהם לא מצליחים עוד להכריע. ומדוע למהר לשפוט? הנה אפשר לדמיין סוף סוף את מה שעד לפני שבועיים וחצי לא עלה על הדעת. אפשר לדבר על עם בישראל מבלי להרגיש שלוקחים חלק בתעמולת יום העצמאות. אפשר להביט במשהו שזה עתה יצא אל האור: האנשים שחיים שם, בישראל, כל הזמן הזה היה להם כוח לעשות דברים יחד. והכוח הזה התגלה פתאום – כשהם השתמשו בו. התברר שכל הזמן הזה האדמה היתה שיריון צב והנה פתאום הצב התרומם והתחיל ללכת.

למה למהר אל ההתפכחות כשישראלים לוקחים חלק באביב הערבי, סוף סוף תופסים את מקומם בין עמי המזרח–התיכון וקוראים לשקר בשמו? כשישראלים תופסים את מקומם בין עמי העולם וחושפים את השקר של מקצוענוּת השוּק? למה למהר כשסוף–סוף אפשר לשקול ברצינות לקנות כרטיס טיסה לארץ כדי לקחת חלק במשהו חשוב? אחרי שנים שאנשים מציאותיים היו אנשים מדכדכים, המציאות עברה לידיהם של חסרי–העכבות. מי מהאנשים ה"מציאותיים" ו"בעלי הניסיון" חזה את אירועי השבועות האחרונים? לא היה שום דבר "מציאותי" בשבועות האחרונים. הלך הרוח ששרר עד לפני שבועיים וחצי גרס ששינוי אינו מן האפשר, הכינוי למציאות בישראל היה "המצב". מי יכול לדבר היום (יום שלישי, השניים באוגוסט, 2011) על "המצב" בארץ? אין מצב בישראל היום. לפני שבועיים וחצי הצורך בשינוי היה נואש כל כך עד שאנשים פינטזו על אפוקליפסה – על שינוי לרעה. והנה עכשיו מרגישים לרגע ששינוי הוא מן האפשר, שלא חייבים לערוג אל האסון. והאפשרות הזו, אפשרותו של שינוי – האפשרות בלבד, עוד טרם מימושה – מערערת את אמות הסיפין.

הייתי מת לדעת מה הולך בארץ. המצב בגרמניה: גשוּם.

מכתב לראש הממשלה

ר. קיינר

מכתב לירי לראש ממשלה ולעם, ממישהו שאף אחד לא מינה אותו לדבר בשם אף אחד, על תנאים מוקדמים למשא ומתן. (בעצם, לא תנאים מוקדמים. תנאים מאוחרים.)

עבור רוה"מ היקר, שזה ביבי, או יאיר לפיד, אני חושב.

מה אנחנו רוצים? אל תהיה טמבלול, אנחנו יותר מדי אנשים בשביל לרצות אותו דבר. העם רוצה כל מיני דברים. אין לנו רשימה, וגם לא תהיה. אנחנו רוצים את מה שמרוח בטושים על שלטים. אמיתי רוצה שתוציא את היד הנעלמה שלך מהתחת שלו, שולה בעניין של דירות לחד הוריות במקום בתי ממכר נקבות בנוה שאנן ותחנה מרכזית, ומינגוס חורק לי באוזן שלא תפיל עליו את הפצצה הגרעינית, בבקשה. אם בא לך על דרישות יותר קונקרטיות, תקפוץ לאינטרנט לקרוא את הדו"חות של הארגונים עם האבק הדיגיטלי והדפי html המצהיבים. תקרא אותם. יש שם כמה דו"חות ממש שווים.

מתי נלך? זה לא שפתאום יגאל יגיד וכולנו נתקפל. חלק ילכו כשדברים יתחילו באמת להשתנות, וחלק כשימאס להם, או כשתצליח להתחיל עוד מלחמה, או כשאקירוב יישרף וכל החברות קבלן ילכו לעזאזל. חלק ילכו כשכחלון ודרעי יעשו לך פוטש, וחלק ילכו כשיתחיל הרנט-קונטרול, או כשהגשם שהיה אמור לרדת על בית אל ישמע בחדשות מניו יורק שהוא יורד על פלסטין. או שנלך כשנחליט שעברנו מספיק הרצאות בשדרה באחת עשרה בלילה על חוב ציבורי ותקציבים, ושנבין, שהרגע הרמנו את האמא של הפסטיבלים עם אוכל משאריות בחינם בלי חסויות, ושזה לא כזה ביג דיל, מעצרים, ושאנחנו יודעים על מה נצביע, ושהכסא שלך עשוי מניירות, ושאוהל אחד ושני רימוני עשן זה יותר מעשרת אלפים פתקים.

מה עם המשא ומתן? אני מוכן להיוועד איתך (כמו שאומרים), אם בא לך, איזה לילה בלוינסקי, על מחצלת וטאלי מ 24 רופי. אם תגיד מראש אני אדאג שגם סילבי וגרמאיי יהיו. יהיה קטעים. או ביום שישי בשמורת האלונים אבו-לימון קצת אחרי מודיעין עלית. מקסים שם. פעם היה שם נס, ועכשיו עוד פעם מחכים. שמעתי שעיני אמר שדפני דורשת משא ומתן מול מצלמות. לבולבולית הזאת יש שכל, מסתבר. לגבי האחרים אני לא יודע מה התנאים שלהם למשא ומתן. תשאל אותם ישירות. אולי איה will facilitate להם אסיפה עם נפנופי ידיים והם יחליטו בהצבעה (שלא מחייבת אף אחד) איזה משא ומתן להרים. (איתי ספציפית, דרך אגב, אין לך מה לשבת אם אתה לא מתכוון לשחרר בסוף את חוק הדיור הציבורי.)

אנחנו צעירים מתלהבים, וקומץ אנרכיסטים שמאוהבים במחאה, ותל אביבים מפונקים, ולא מספיק עניים בשביל להיות באמת רעבים. אם תבדוק טוב, תראה שבאוהל 1948 יש גם ערבים, ושאנחנו מערבים פוליטיקה, ומקבלים כלים חד פעמיים מהקרן החדשה, וישנים עם נרקומנים, ועם יהודה החתיך, ועם מסתננים. ואולי בסיבוב הזה לא נשיג הרבה, אבל יש כאן כמה ילדים עם ראסטות מגואה ומנאלי ושריטות מבת-ים וחברון באוהלים, והם הגיעו, והם לא מוכנים להיות עבדים בשוק החופשי שלך, והם רוצים את זה כאן, והם רוצים את זה עכשיו, והם רוצים כל מיני דברים.

ר. קיינר

מכתב לגיא פינס

1. מכתב

לכבוד:  גיא פינס
חדשות הבידור
ערוץ 10
גבעתיים

היי גיא,

זה יותר מ-17 שנה, בערוצים שונים ותחת כותרות מתחלפות, אתה מאביס את הציבור במידע תפל ויחצ"ני על דמויות שונות המסתובבות בתחום הקרוי "עולם הזוהר". "חדשות הבידור" שבהנחייתך, עם החיוכים הסכריניים והמחוות הלכאורה-אירוניות, הפכו במשך הזמן למעין פראבדה של דיקטטורת ההון – עטיפה תעמולתית עבה ומטמטמת שבאה לחסום את הגישה אל הממשות.

לכאורה, התוכנית שלך היא רק ביטוי שולי, אחד מיני רבים של התרבות שבה אנו חיים. למעשה, יש לה תפקיד אסטרטגי. ראשית, כי היא מעזה לקרוא לעצמה "חדשות". ושנית, כי היא נושאת הדגל האידיאולוגית של פרויקט הסחת הדעת המניפולטיווי שזכה לכינוי "בידור".

לכן, צורם ומגוחך במיוחד לראות את התוכנית שלך בימים האלה. הארץ מתמלאת באוהלים. העם דורש צדק, ואתה מספר לנו על הבטן של קייטי הולמס.

עד לפני שבועיים, שלטה התעמולה שלך ללא מצרים על תודעתו של הציבור. מבחינת נתוני הרייטינג, אני מניח שהיא עדיין שולטת. ובכל זאת, אם לא תתעשת, דומני שזמנך עבר.

גיא פינס, עושה רושם שאתה אדם אינטליגנטי. יותר מכך: תחת הסגנון הציני, נראה שמסתתרת נפש עדינה.

 האם הצופים שלך עדיין נחשבים בעינייך לעדר פרות, שימשיכו לאכול מהחציר היחצ"ני שבו אתה מאכיל אותם, ולספר לעצמם שהם "מתבדרים"?

האם לא שמעת שהבידור מת?

לך לשדרות רוטשילד – אני מניח שזה לא רחוק מהבית שלך. עמוד ברחוב ותשמע על מה מדברים האנשים. האנשים מדברים על קורת גג! האנשים מדברים על צדק! האנשים מדברים על דמוקרטיה ישירה! האנשים מדברים על אמנה אזרחית! חלק מהאנשים מדברים אפילו על בניית בית לקדוש ברוך הוא! על הבטן של קייטי הולמס אף אחד לא מדבר.

לך לשדרות רוטשילד, ותסתכל כיצד אנשים מבדרים את עצמם. הם כותבים שלטים. מנגנים בגיטרה. מקריאים סיפורים. מקשיבים לנאומים. מציגים הצגות.

האם לא שמעת שהציניות מתה?

הרשת מתרחבת. הרשת מתעבה. היא מגיעה גם לטלוויזיה. תסתכל מסביבך: אפילו "לילה כלכלי" פתחו סוכה במאהל. וגם אם לא לכך הם התכוונו, הם משתלבים ברשת. למה שלא תפתח אוהל?

יש מי שחושב שמחאת האוהלים צריכה להתבסס בשוליים. אולי זה נכון, אבל לא פחות מכך היא צריכה לפלוש אל המרכז. אם גיא פינס לא יגיע למאהל, אולי הגיע הזמן להקים מאהל באולפן של גיא פינס. לחילופין, הגיע הזמן לשדר את הנעשה בערי האוהלים בשידור ישיר בכל הערוצים, כל היום. זה בטוח יותר מעניין מ"האח הגדול".

נ.ב. – אינני ז'דנוביסט. מבחינתי, החמש דקות האחרונות יכולות להיות מוקדשות לקייטי הולמס. אבל לא שעה שלמה!

 2. וידוי

אני רוצה, אבל לא יכול. אני לא יכול להישאר בשדרה יותר משעה-שעתיים רצוף. זה מציף אותי. זה יותר מדי מדהים בעיניי.

אני הולך בשדרות רוטשילד בפה פעור, הלוך וחזור. אני רוצה לקרוא שוב ושוב את השלטים, לשמוע שוב ושוב כל שיחה, כל נאום, לספור שוב את האוהלים.
ואז זה מציף אותי, ואני בורח. נותרתי בורגני. אני פוחד להשתגע. אני חייב ללכת לדירה שלי לקרוא משהו, לכתוב כמה שורות, לחיות כאילו כרגיל למרות שהעולם נולד מחדש.
לכן אני מעדיף ללכת למאהל דווקא בצהריים, כשחם והפעילות דלילה יחסית. בערב זה פשוט חזק מדי, טוב מדי.

מה שקורה בשדרות רוטשילד הוא חסר תקדים לא רק ברמה הלאומית, אלא אפילו ברמה הפלנטארית. חברה חדשה. שפה חדשה. פוליטיקה חדשה. ישות שמגיעה לתודעה עצמית. מדי פעם אני שומע וקורא אנשים מסוימים שעדיין מדברים בסיסמאות מסורתיות של שמאל. זה נכנס לי מאוזן אחת ויוצא מהאוזן השנייה. הם לא שמעו את הבשורה הטובה: הציוויליזציה התחילה מחדש. בולו'בולו קורה באמת.
אתמול בערב נאם שם מישהו שלא הכרתי. הוא אמר שקוראים לו מגן. שוב הוא אמר את מה שכל בנאדם חכם מבין: שלרשת אין הנהגה, ולרשת אין מטרות. כל מי שרוצה צריך פשוט להצטרף ולצמוח בתוך הרשת. דפני ליף כבר אמרה, וכדאי להקשיב לה: המטרה היא מדינה בתוך מדינה.

את כל זה כבר ידעתי, אבל זה היה כל כך מהפנט. הלב שלי פעם, שאגתי, רקעתי ברגליים. אני לא מכיר את האנשים האלה, וגם את אלה שאני מכיר אני כבר לא מכיר. אבל הם מהפנטים אותי.

אם לא נפריע לה, המדינה בתוך מדינה תגיע גם לפלסטינים. שהרי, היא נולדת בו זמנית גם במקומות אחרים, ואפילו ביתר עוצמה. מדינה בתוך מדינה, שכמו תולעת מרוקנת בהדרגה את המדינה. זה יותר טוב משתי מדינות. זה יותר טוב ממדינה אחת.

רק לפני שלושה חודשים, פירסמתי כאן מעין תסריט בדיוני הומוריסטי על רפובליקה אוטונומית שתקום בתל אביב. כתבתי את זה בהשפעת היומן של ארנסט טולר, המשורר שהנהיג במשך שבוע את הרפובליקה האוטונומית של בוואריה ב-1919. והנה, זה קורה. רפובליקת האוהלים החדשה היא יותר מוצלחת מהרפובליקה של בוואריה, ויותר מדהימה מהקומונה הפריזאית של 1871.

אבל יש דבר אחד משותף לשתי הרפובליקות: את שתיהן הריאקציונרים חיסלו בכוח הנשק.

וכאן אנחנו נכנסים לשאלת המלחמה.

3. ספטמבר ואנחנו

הַבִּיטוּ, הוֹ נִרְפִּים, מִתַּחֲנוֹת-רַכֶּבֶת נִפְלָטִים!
הִנֵה הַשֶּמֶש תְלַהֵט כָּאן בְּרֵיאוֹת שָרָב!
תִשְטוֹף אֶת הַשְדֵרוֹת אֲשֶר מָלְאוּ בַּרְבָּרִים שועֲטִים.
הִנֵּה הָעִיר יָפָה, שוֹכֶנֶת מַעֲרָב!

לְכוּ! אוּלַי תִדְעַך הָאֵש, תִהְיֶה נִמְנַעַת,
ופְּנוּ אֶל הָרְצִיפִים, אֶל הַרְחוֹבוֹת הרְחָבִים!
מֵעַל גַגוֹת בָּתִים שְמֵי רוֹך תְכֶלְתָּם נוֹגַהַת,
מָקוֹם בּוֹ הֶאֱדִימוּ הַפְּצָצוֹת כַּכּוכָבִים!

(מתוך: האורגיה הפריזאית, ארתור רמבו, 1871. מצרפתית: משה בן שאול)

לא ברור האם זה צירוף מקרים, אבל הולדתה של רפובליקת האוהלים התרחשה כידוע במרחק שבועות בודדים מהאירועים המסווגים תחת השם הכללי "ספטמבר". אם מהפיכת האוהלים היא נקודת אומגה חברתית-טכנולוגית, את ספטמבר אפשר להגדיר כסינגולאריות פוליטית: אפשר לדעת איך נכנסים אליה, אבל אי אפשר לדעת איך יוצאים.

 אפשר לקוות שהאומגה והסינגולאריות יעצימו זו את זה. אבל יש מקום גם לחשוש שהתסריט הבלתי-צפוי-בריבוע ייגמר בבכי, כלומר בפגזים מתפוצצים בשדרות רוטשילד, וגם בגינת לווינסקי. כמו שאמר לי אתמול א' טהרלב – יש הרגשה שאנחנו בסוג של מסיבת סיום.

כזכור, את הקומונה הפריזאית חיסלו במשותף השלטון הריאקציונרי של צרפת יחד עם הפולשים הפרוסים של ביסמרק. את הרפובליקה של מינכן חיסלו הפרייקורפס הפאשיסטים, מטעמו של השלטון המרכזי הסוציאל-דמוקרטי. לא אתפלא אם נתניהו יביא את האיראנים עצמם, יחד עם אסד, כדי לחסל את רפובליקת האוהלים.

לכל זה כדאי להיות מודעים כל הזמן. בספרי ההיסטוריה, מה שקורה עכשיו יתומצת כנראה לפיסקה או שתיים לפני הפרק החדש על ספטמבר. לכן צריך להתכונן כבר עכשיו.

מצד שני, למי איכפת מההיסטוריה? גם אם זה לא יימשך אלא רגע, הרגע הזה הוא נצחי. צריך לנשום אותו, ולהחזיק בו חזק כמו שמחזיקים באדם אהוב.

אסיים בקטע מפורסם למדי, ובכל זאת מתבקש:

התודעה, שהם מפוצצים את רצף ההיסטוריה, ייחודית למעמדות המהפכניים ברגע פעולתם. המהפכה הגדולה הנהיגה לוח שנה חדש […] עוד במהפכת יולי התרחשה תקרית, שבה קיבלה תודעה זו ביטוי. עם רדת הערב על יום הקרב הראשון התברר שבמקומות אחדים בפריס, בלי קשר זה עם זה ובאותה שעה ממש, נורו יריות אל שעוני המגדלים.
(ולטר בנימין, מתוך התזות על מושג ההיסטוריה)

גופות מגיני הקומונה לאחר חיסולה על ידי הממשלה, 1871

"יש גם גבול למה שמבקשים": מירי רגב, דן מרגלית והמעבדה

עוז גורה

ההתקפה, כביכול, על ח"כ מירי רגב במאהל המחאה בתל-אביב, והעניין התקשורתי שלווה לכך, הצליחו לייצר ניסוי מעבדה מרתק. ח"כ רגב הגיעה, בעקבות החוויה שעברה עליה, לאולפן של דן מרגלית, יחד עם סתיו שפיר, מיוזמות המחאה, כדי לשוחח על שהתרחש. בניצוחו של מרגלית זכינו לשיחזור, מתועד, בתנאים סטריליים, לכל (או רוב) מה שבעייתי בשיח הפוליטי בישראל.

ראשית, למי מכן שטרם צפתה בניסוי, ניתן לצפות בו באתר העוקץ.

הפליא בניתוחו אייל ניב, אך המבט שהוא מציע לנו מתמקד בח"כ מירי רגב, ולדעתי על מנת להבין את עומק הבעיה יש דווקא להתמקד בדן מרגלית ובאופן בו הדיון עצמו מנוהל באולפן.

בפתיחה, הדגיש דן מרגלית כי סתיו שפיר הינה מיוזמות המחאה "ברוטשילד בתל-אביב". לא ברור כיצד ההדגשה הזאת תרמה להצגתה של שפיר, אך אין ספק כי כבר כאן מרגלית מכין לח"כ רגב את המרחב כדי למקד את הדיון בטענה, לכאורה, של המוחים כי הם מעוניינים בדיור ברוטשילד. במילים אחרות, דן מרגלית עושה פריימינג למחאה כמחאה של תל-אביבים ברוטשילד, עוד בטרם התחיל הדיון.

לאחר שהקהל צופה במה שעבר על ח"כ רגב במאהל המחאה, קטע שבו נראית חברת הכנסת צועקת "תגיד לי, אתה סתום?" על מפגין, והמפגינים נראים כי מי שצועקים לה "לכי הביתה" ושופכים עליה מים, דן מרגלית מוטרד. "פחדת?" הוא שואל את ח"כ רגב. כלומר, מה שמעניין הוא החוויה של ח"כ, ולא לצורך העניין חילופי הדברים בינה ובין המפגינים – ובראש ובראשונה העובדה כי נבחרת ציבור בפרלמנט הישראלי צועקת על מפגין כי הוא סתום. מבחינת הראיון, אין זה חריג מספיק כדי לשאול על כך שאלה.

קטע אחר מתוך ההתרחשות שהיה ראוי לשאול עליו מופיע לקראת סוף ה'קליפ' בו נראית ח"כ מירי רגב צועקת וטוענת כי "את לא מייצגת את הצעירים! את מייצגת את השמאל הקיצוני!" זוהי נקודה חשובה ביותר כי היא ממחישה בדיוק את הפטרונות בשיח הפוליטי בישראל – הפוליטקאים, מעצם מעמדם, הם אלו שקובעים מי מייצג את מי ועל מה המחאה. ח"כ מירי רגב רואה לנכון להגיע למאהל המחאה כדי להסביר למוחים את מי הם מייצגים. גם על כך, לא היה נראה למרגלית כי יש טעם לשאול. וכאילו כדי להדגיש שמה שקרה שם אינו מקרה חד-פעמי, חוזרת על כך ח"כ רגב גם באולפן ומסבירה לסתיו שפיר כי אחד מהמשתתפים במחאה הוא בעצם לא משתתף במחאה. שוב, מרגלית שותק.

בשלב זה עוברת ח"כ רגב לתאר את הישגיה בכנסת ואת הפעולות שנקטה בהם כדי לטפל במצוקת הדיור, כדבריה, אך מיד עוברת להסביר מהי מצוקת דיור. ח"כ רגב טוענת כי היא "לא באה לדאוג להם לגור ברוטשילד" וכי "יש גם גבול למה שמבקשים". החלק הזה בדברי הח"כ מרתק בעיני. קודם כל, היא שוב מחליטה מיהם האנשים שמוחים ומהם הדרישות שלהם. אבל על זה כבר דיברתי. כדי להבין עד כמה הדברים שלה חשובים, הבא נניח כי המחאה היא אכן על הדרישה לגור ברוטשילד, כפי שח"כ רגב טוענת. ייתכן וח"כ רגב אינה מסכימה כי צריך לדאוג לאנשים לגור ברוטשילד, או שמא הדרישה הזאת מגיעה מציבור שאינו נמנה עם ציבור הבוחרים שלה. שתי האפשרויות האלה סבירות ואף לגיטימיות. אך, זוהי אינה הטענה של ח"כ רגב. הטענה שלה היא שהיא "באה לדאוג", כלומר אין כאן שאלה של ייצוג בכלל, אלא יש כאן מישהי שעושה מה שנראה לה לנכון, והציבור יכול להסכים או שלא. אין זה משנה כלל מיהם הדורשים, אלא רק מהי הדרישה ואם היא עולה בקנה אחד עם השקפותיה שלה. כמו כן, ח"כ רגב בעצם טוענת כי הדרישה עצמה אינה לגיטימית. אין הכרה בלגיטימיות של דרישה ציבורית והצעה למוחים כי ינסו את כוחם בקלפי היות והממשלה המכהנת אינה שותפה להשקפותיהם, אלא יש קביעה כי "יש גבול למה שמבקשים". הציבור לא יכול לבקש מה שהוא רוצה. בכל אופן, כפי שהזכרתי, המחאה כלל אינה על מגורים ברוטשילד, אך גם לתפיסה של ח"כ רגב היא מלמדת אותנו שיעור חשוב על השיח הפוליטי בישראל.

לאחר שח"כ רגב מונה את הפתרונות האפשריים למצוקת הדיור, עליהם לא ארחיב (ואסביר בהמשך מדוע), עובר דן מרגלית אל סתיו שפיר, ומוחק את כל מה שהתייחסתי אליו בפסקה הקודמת תוך הצגת השאלה – "אתם מצטערים שגירשתם אותה?" שוב , אין כל ניסיון לאתגר את העמדה של ח"כ רגב ביחס לתפקידה כחברת פרלמנט. שפיר פותחת את דבריה ואומרת כי מדהים אותה כי היא מבזבזת את זמנה בלהקשיב לדברים של ח"כ רגב, ולאור הכתוב מעלה ניתן להבין מדוע היא חושבת כך. בשלב זה ח"כ רגב מתרגזת ומכנה את שפיר "חצופה", כדי שיהיה ברור לצופים, וכנראה לעצמה, מהי ההיררכיה בין הדוברות. מדהים עוד יותר כיצד שואלת שפיר "אני יכולה לדבר" עונה ח"כ רגב – "בוודאי" ומיד ממשיכה כדי לקטוע את שפיר. הנוכחות של הצד השני בדיון הוא מס שפתיים בלבד, רק עוד הזדמנות להנכיח את סדר הדברים. עבור ח"כ רגב, שפיר נמצאת באולפן אך ורק כדי שיהיה אפשר לקטוע אותה. לאפשר לה לדבר, "בוודאי", כדי שיהיה אפשר לקטוע את דיבורה.

החלק המעניין ביותר הגיע לאחר ששפיר הציגה את המחאה, כפי שהיא מבינה אותה בתור יוזמת שלה. במקום להתמקד בכך שמתפתחת בישראל מחאה עממית אמיתית שבה אנשים שיושבים ביחד במאהל מנסים לנהל בצורה דמוקרטית פתוחה את המאבק שלהם, דן מרגלית מבקש משפיר שתתנצל כדי "שנוכל להמשיך הלאה". שפיר מתבקשת למלא את התפקיד שלשמו הוזמנה לאולפן. אין עניין במחאה עצמה, או באופן התנהלותה.

להפך, עצם ההתנהלות של המחאה העממית ככזו מאיימת לגמרי על הסדר הנוכחי, ואת זה ניתן לראות בהתעקשותו של דן מרגלית על פתרונות. שפיר טוענת שאינה מומחית לכלכלה (טענה שבשיח הנוכחי היא אמיצה כשלעצמה), וכי המחאה אינה מכוונת לפתרונות, בהכרח. הניסיון המחאתי הוא בדיוק באי לקיחת חלק במשחק הנוכחי, בשיח כפי שהוא מובנה כרגע. הצעת פתרונות קונקרטיים היא בדיוק מה שהשיח הנוכחי צריך כדי להשתיק את המחאה "ולהמשיך הלאה", כדברי מרגלית. פתרונות קונקרטיים אפשר לבטל, בתקיפה אישית כפי שעושה ח"כ רגב, או בצורות אחרות. המחאה הנוכחית, שמבקשת מהממשלה "להסתכל לצדדים", כדברי שפיר, היא בדיוק האיום הנוראי. בדומה לצבא שאינו מסוגל להתמודד עם מחאה בלתי-אלימה, כך הסדר הפוליטי המושתת על רדוקציה של מצוקות לפתרונות מנוסחים – במקום לטפל במצוקה שהסדר מייצר בשינוי הסדר עצמו – אינו מסוגל להתמודד עם מחאה שאינה מוכנה לנסח דרישות קונקרטיות.

האיום הזה על הסדר הקיים בא לידי ביטוי בניסיונות החוזרים ונשנים של דן מרגלית לחלץ משפיר ניסוח של דרישות. "את מציעה להלאים להם את הדירות?" תוקף מרגלית את שפיר. כאילו ברגע שהדרישות הללו תנוסחנה, נוכל להמשיך הלאה, שכן מה זה משנה באמת מהן הדרישות הקונקרטיות של קבוצה כזו או אחרת. למעשה, מרגלית צודק – ברגע שהדרישות תנוסחנה ניתן יהיה להמשיך הלאה, וזו הסיבה שהחתרנות האמיתית הינה באי-הסכמה לשחק את המשחק של הסדר הנוכחי, באי-המוכנות לנפק לסדר את הכלים שבעזרתם הוא יוכל לדכא את המחאה.

ח"כ רגב מסכמת כי מדובר באנשים "שאינם מחוברים לעשייה", כאילו שהציבור הוא זה שצריך להיות מחובר לעשייה הפרלמנטרית ולא להפך, וכי אם "האנשים האלה" "ימשיכו להגיד (בטון מזלזל כמובן) כי הם רק רוצים להעלות פתרונות הם לא יצליחו לפתור את הבעיה". במילים אחרות, ח"כ רגב מאשרת כי יש דרך אחת לפתור את הבעיה, והצורות החדשות הללו שהמחאה מנסה לייצר היא בעצם חלק מהבעיה, ולא ניסיון להתרה.

ניצוחו של דן מרגלית, כעיתונאי שבסך הכול מנהל את הדיון, מדגים בצורה טובה לדעתי כיצד השיח הפוליטי בישראל היום מוטה צורנית. השאלות והדיונים חייבים להיתחם בתוך צורות מסויימות, כדוגמת "שמאל קיצוני" או "רוטישלד בתל-אביב", שכן אחרת לא ברור מיהם "האנשים האלה". אין זה מפתיע כי כאשר הדיון מולבש לתוך צורות מוכנות מראש, כאלו שלמעשה אינן מאפשרות לדיון להגיע לשום מקום אחר מנקודת הפתיחה שלו, אין זה מפתיע כי הדרישה של השיח היא כי גם הפתרונות כולן יהיו בצורות מוכנות מראש. דן מרגלית מדובב את השיח הפוליטי הישראלי בצורה מושלמת, כשהוא דואג להשאיר את התוכן של הדיון בצורה שמעקרת אותו ומאפשר ליחסי הכוחות בין ח"כ דורסנית ליוזמת של מאבק ציבורי להשתעתק מבלי לאתגר אותו ולו לרגע.

באופן אירוני, דווקא דן מרגלית, באופן בו הוא ניהול את הדיון אצלו באולפן, מספק ניסוי מעבדה מרתק שמדגים את הבעיות של השיח הפוליטי הנוכחי, ומדוע בעצם המחאה הזו חשובה מעין כמוהה. לכל מי שטרם מבין על מה נאבקים האוהלים ברוטשילד, 10 הדקות הללו עושות עבודת הסברה נהדרת.

עוד בנושאים סמוכים:
עוד 30 שנה, אולי גם רונית תירוש תתאסלם

כיכר העיר זה הפייסבוק החדש

טל מסינג ויואב ליפשיץ

אחד השמות ששומעים בעיר האוהלים, על אף שאינה נוכחת במקום, הוא השם של ויקי כנפו. עבור רבים מאנשי האוהלים, ויקי כנפו היא המודל. אנחנו רוצים לדבר על ויקי אחרת, ויקי פדיה שהשנה חוגגת עשור להקמתה.

עיר האוהלים היא יצירה שיתופית. ההיווצרות של המיקרו-פוליטיקה במקום היא מוח כוורת. היא מושפעת מהאינטרנט, מחשיבה דיגיטלית. אפשר למצוא קווים מקבילים בין הכאוטיות של הרשת, לבין הצורה שבה ההיידפארק נארג.

זהו אינטרנט ללא אנשי אינטרנט. כלומר, ללא מומחים למדיה חברתית, או יועצים פוליטיים, או בלוגרים מתלהמים שמבקשים תרומות על השמעת דעתם, בקיצור ללא יח"צנים למיניהם. אינטרנט נקי, טהור, כמו האינטרנט שהיה אמור להיות לפי חזון הנביאים. מה שאנחנו צופים בו ברוטשילד הוא העולם הפוסט דיגיטלי. אתם מסוגלים לדמיין את העולם שאחרי האינטרנט 2.0? זהו העולם של אנשי התחתונים.

לא יכול להיות שינוי פוליטי מהותי, איזושהי דמוקרטיה עתידנית או מה שזה לא יהיה, ולא צריך להיות. הדבר הכי חשוב עכשיו הוא הזהות, שמאפשרת את התרבות והתווך שלה. מה רואים בהיידפארק הזה? תווך שממלא את הואקום. אנשים מדברים. צורה כלשהי, אולי מתקדמת ומשונה, של דיאלקטיקה. זה ה-public reason של קאנט, שז׳יז׳ק מדבר עליו עכשיו בהקשר של ויקיליקס (דפני ליף היא ברדלי מאנינג הישראלית?), המקום בו ההיגיון הציבורי נשמע, שלא היה כאן עד עכשיו.

אבל יותר משהם מדברים, אנשי האוהלים נבדלים מאנשי האינטרנט בכך שהם לא עסוקים רק בלדבר עצמם לדעת, הם בעיקר מקשיבים. כשיושבים במעגלים הפנימיים של ההיידפארק אפשר ממש אפשר לשמוע את ה"מוח" של המהפכה הזאת – איך היא חושבת – והאמת היא שיותר משהיא יודעת מה היא עושה, היא רוצה לשמוע. אנשים במאהל פשוט רוצים להקשיב, לשמוע. אין שם אף "מומחה", אקדמאי, או אוטר כלשהו – אין הגות שעומדת מאחוריה – ובמובן הזה, הקלולסיות הזאת מראה דווקא שהם יודעים הכי טוב מה הם עושים: זה פשוט קורה מעצמו. תבונת ההמון קולקטיבית עדיפה על כל ועדת מומחים.

אנשי התחתונים אולי לא קראו את The Wealth of Networks של בנקלר, אבל עושה רושם שדווקא הם, ולא אנשי האינטרנט, נענים בצורה הכי מוצלחת לאתגר הפוליטי שהוא מציב בספר. אי אפשר שלא להסתכל עיר האוהלים ולא לחשוב על זה שמדובר בעצם בקוד פתוח שנכתב לנגד עיננו. כל נאום חדש בהיידפארק הוא שורת קוד נוספת. בעידן הפוסט-דיגיטלי הההוויה עצמה היא דיגיטלית. המסר של האינטרנט הופנם, ולכן אנשי התחתונים אולי לא צריכים את האנשים שמבינים באינטרנט שייעצו להם. הם חיים את הרשת, את השיתופיות והקישוריות.

דוגמא לכך אפשר לראות בצורת השיח שהתפתחה בהיידפארק, שאומרים שהושפעה מהמחאה בספרד ודומה מאוד לשפת הסימנים. שפה גלובלית, מודולרית. אפשר לעשות לייק למישהו על משפטים שהוא אומר, ואפשר גם להגיב. השיחה היא אינטראקטיבית.

בעולם הפוסט דיגיטלי אין היררכיה, אם כי יש כמה צמתים מרכזיים. אחת מהן היא דפני ליף. ליף היא בחורה נחמדה, סטודנטית לקולנוע, שעשתה את זה בשביל עצמה, בלי להתכוון. יותר נכון לומר שהמהפיכה קורית מעצמה, שכבה על גבי שכבה, בלי שאף אחד מתכנן אותה. למהפיכה הזאת אין שם אחד או פרצוף. כלומר, זו עוד הוכחה לכוח המהפכני, המתקדם והכאוטי של האירוע הזה – זה כמו התלקחות ספונטנית, נקודת הקיצון האובדנית של הקפיטליזם, הנקודה בה כלכלת הביקוש וכלכלת ההיצע מגיעות לשיווי המשקל שלהן. עיר האוהלים הופכת את הכלכלה על פיה: הומלס הופך לדייר, גניבה הופכת לשיתוף, רכוש הופך לעול… אנרכיזם אמיתי.

אגב, בעולם הדיגיטלי עדיין יש היררכיה, והמדיה הדיגיטלית לא יכולה לספר סיפור בלעדיה. כפי שצפינו, טיים אאוט בחר לשים את דפני ליף על שער העיתון. הנה נחמה לעתיד לבוא: בעולם הפוסט דיגיטלי לא קוראים את טיים אאוט. אם האורבניות היא דיגיטלית, לא פלא איפוא שהעולם הפוסט דיגיטלי הוא עולם פוסט אורבני. האם לזה התכוון גיל סקוט הרון כשאמר שהמהפיכה לא תשודר בטלוויזיה? הטלוויזיה לא יכולה לתפוס אירועים כאוטיים.

גם אם האוהלים יתפרקו מחר, גם אם הם ישמידו את עצמם מבפנים או מבחוץ (אף אחד מאנשי התחתונים לא תיאורטיקן פוליטי, אף אחד מהם לא יצליח לאפס את הציוויליזציה), ההישג שלהם, ההישג העל-פוליטי, כבר הושג. מם האוהלים נוצר, הזהות החדשה מתפשטת בצורה ויראלית לערי אוהלים נוספות עם מאפיינים מקומיים של הקהילה ממנה היא צומחת (אפילו הוקמה עיר אוהלים חרדית), מוקרנת, מתוקשרת, אנחנו רוצים להיות הם. הם זה אנחנו.

למה זה השטח הכי מעניין, מרגש ואינטנסיבי בישראל עכשיו? כי זוהי באמת הממשות הישראלית – תעלת הניקוז של הכל, שם מה שיכול לקרות קורה. בצורה הכי פשוטה, זה לאו דווקא מאבק מול אחר כלשהו, אלא החייאה עצמית. לידה מחדש. ישראל שואלת את עצמה סופסוף: מה ישראלי בעינייך?