Posts Tagged ‘הם לא נחמדים’

מול היערות

7 בדצמבר 2010

אהוד ברק, בוגי יעלון וכדומה אוהבים לומר, כשנח עליהם הפאתוס, ש"מלחמת השחרור לא נסתיימה". בצד השני רווחת האימרה ש"הנכבה נמשכת". תכלס, שני הצדדים צודקים. רק הגיע הזמן להסיק מכך את המסקנות המתבקשות. בוגי וברק כבר הסיקו אותן (או יותר נכון, מעולם לא הפסיקו להסיק אותן). ומה קורה בשמאל?

אתם תוהים בוודאי איך זה קשור לשריפה. ובכן – אולי זה המרחק מההתרחשות (אני בניו יורק), או כוחה ההיולי של האש, אבל אני חייב לציין שהשריפה הזו השליכה אותי למחוזות מיתיים, לתשתית הקיום שלנו בארץ הזאת (ההיא). כשניסיתי להתחבר לאסון, נאחזתי בבתים השרופים של בית אורן, הקיבוץ בו אמא שלי נולדה וגדלה עד שאבא שלה החליט שהוא אוהב את בן גוריון יותר מדי (כלומר עד הפילוג הגדול). סבא שלי, בן פתח תקוה, היה בקבוצה שייסדה את בית אורן בראשית שנות הארבעים. שם ניכש את אדמות ההר ושם נתקל ביער, באחד הימים, בנמר! במקום לברוח, אל הנמר הישיר מבט – והוא השפיל את עיניו והלך.

ממש באותה תקופה נהגתה תוכנית "מצדה על הכרמל", במסגרתה היו אמורים כל יהודי הארץ להתרכז על הכרמל ולקדם בגבורה פתטית את החיה הנאצית. באחד מחלומות ההקיץ שלי, בעודי מנסה לכתוב סמינר על האדון והעבד, תהיתי מה יקרה כעת אם הנאצים אכן יבואו – כיצד נכלכל עצמנו ביערות העשנים?

נטיעות ראשונות בבית אורן, תחילת שנות הארבעים (ראשון משמאל: סבא שלי, מאיר בן דב)

נמרים כבר אין בכרמל, ועכשיו גם פחות חיות אחרות. אבל מהרבה בחינות לא הרבה השתנה. השריפה היא עדיין נשקם של החלשים, כמו בסיפור ההוא של א"ב יהושע (“מול היערות") שבו הערבי הזקן, זה שלשונו נכרתה במלחמה, מצית את יערות הקרן הקיימת כדי לחשוף את שרידי הכפר שהוחרב. זה פחות משנה אם זה באמת קרה; לשם מייד הולך הדמיון הקולקטיבי. ראו את הטוקבקיסטים באלפיהם או את הכרזה המפחידה הזו שהופצה בימים האחרונים בפייסבוק. המקור לידיעות הוא "רדיו חיפה", מה שהזכיר לי את רואנדה, שבה תחנות רדיו אזוריות שימשו מנגנון מרכזי בהפצתה של שינאה גזעית.


מלחמת השחרור והנכבה נמשכו גם בעכו, לפני שנתיים, באחת מההתפרצויות הביןאתניות שיילכו ויסלימו בשנים הקרובות באזורי הספר. הן נמשכות בכרמיאל, באלעראקיב, וכמובן באזורים שנוהגים לכנות "השטחים". זו רק סמנטיקה, גם אם יעילה מבחינה פוליטית, שכן השטחים וישראל גופא הן חלק מאותו רצף של מלחמה ביןאתנית מדממת, בין יהודים וערבים האחוזים זה בזה לבלי הפרד, עם עליות ומורדות ברמת האלימות.

לכאורה מצד אחד יש מדינה, ומצד שני – מיעוט מדוכא. במידה רבה זה נכון. אבל המדינה הזו היא לא יותר מהמשך – מאורגן וחזק הרבה יותר – של מוסדות "המדינה שבדרך". וכשרואים את זה ככה, אפילו קריסת התשתיות פחות מפתיעה, שהרי כל מה שלא מוקדש למאבק האתני מופרט ונדחק. זו אידיאולוגיה שיש לה מדינה ולא ההפך. באזורים מסוימים היא אף נותנת יד חופשית למיליציות יהודיות חמושות – אלה הכנופיות האלימות הפועלות ביהודה ובשומרון ובהמשך, אפשר לצפות, גם בגליל ובנגב (ראו לדוגמא "ארגון השומר החדש" או האפשרויות שפותח "חוק דרומי"). מה שאנו רואים, אם כן, הוא מאבק בין שתי קבוצות אתניות, גם אם האחת חזקה פי כמה מהשנייה.

עד כאן תיאור המצב, שאני מקווה שמקובל על רבים. מה המסקנה? בשבילי האש שהתלקחה בכרמל היתה מופע של אמת: הרגשות הלאומניים שנחשפו, כמו גם התתתפקוד של המדינה, הם הזמנה לחשוב מחדש על הפרדיגמה הליברלית המלווה את השיח הפוליטי של השמאל. האמת של השריפה היא האמת של הפרדיגמה האחרת, זו שנקרא לה, לצורך העניין, הפרדיגמה האתנית.

אליהו מחסל את נביאי הבעל. גם זה קרה בכרמל

 

לדבר במסגרת הפרדיגמה הליברלית זה לכתוב, כמו נעמה כרמי, ש"מדינה צריכה לשרת את אזרחיה, ולא להיפך". זה לא שאני לא בעד, אבל זה קצת מנותק מהשיח הפוליטי בארץ, ולכן – כל עוד זה מסתכם בזה – די לא רלוונטי. מה לעשות שרוב האזרחים במדינה חושבים שהאזרחים צריכים (גם) לדאוג למדינה? שהמדינה היא אך ביטוי של האתנוס שלהם? זה כנראה אומר שישראל היא לא "דמוקרטיה ליברלית" אלא אתנוקרטיה. בוקר טוב באמת. הרי קרוב לארבעים אחוז מנתיניה משוללי זכויות פוליטיות בסיסיות.

לדבר בליברלית זה להזדעזע, כמו ספי רכלבסקי, מהעובדה ש-53% מהיהודים בישראל רוצים שהמדינה תעודד הגירה של ערבים. הרי אם יראו לנו סקר לפיו 53% (או 70%) מהסרבים בבוסניה רוצים שהקרואטים ייעלמו יום אחד, אני מניח שלא נופתע. אז למה זה מפתיע מישהו שהיהודים רוצים שהערבים יתחפפו להם מהעיניים? והיות שיש להם מדינה, והמדינה היא שלהם, אז הם רוצים שהמדינה תפגין מעורבות בפרויקט הדילול האתני הזה. נראה לי עצוב אך די מתבקש בטח לא סיבה לזעזוע.

כמו שאוהבים להגיד בימין, הגיע הזמן להבין שאנחנו במזרח התיכון. העם הציוני הוא עם אוריינטלי: רובו – היהודים, הספקיהודים, הלאיהודים – באו לכאן ממזרח אירופה, השאר מהמזרח הקרוב. הדיאנאיי הפוליטי של הציונות לא נוצק במהפכה הצרפתית או בווסטמינסטר אלא במישורים הגדולים של מרכז אירופה ומזרחה, בתוך פסיפס של לאומים ותתילאומים, של שנאות עתיקות יותר ופחות (או לפחות מדמיינות עצמן כעתיקות). לכן מוטב שלא נדמיין הסדר פוליטי עתידי כאיזו אחרית הימים ליברלית, אלא כמאזן עדין בין אויבים מרים מודוס ויוונדי של צדק וחיים, פחות של שלום.

ארגון השומר. אוריינטלים, ולא רק בגלל הכאפייה

אפשר בהחלט לגחך על אנסטסיה מיכאלי, המכנה את השריפה בכרמל "ניסיון לרצח עם"; אפשר להזדעזע מההסתה נגד ערבים בצפת. אבל כאשר השיח הפוליטי נותר ברמת ה"אני מזווווזעת" של גולדה, זה סימפטום של ניתוק פוליטי עמוק, ממש כמו זה של גולדה, ניתוק שהוא תאומו של הייאוש. אולי הם לא נחמדים, אבל ניכור כלפי רוסים (ומזרחים) הוא ניסיון להימלט מהעובדה שגם האליטה הפוליטית בארץ – מה שמכונה "האליטה הישנה" – היתה ועודנה שטופה בסנטימנט האתנודתי (הגזענות, מזכיר גבריאל אש ליוסי גורביץ', היא בראש ובראשונה של השמאל האשכנזי). היה זה ראש ממשלה קיבוצניק, זולל חזירים ושפנים, שנאחז בסלע הקיום החמקמק שמתחת להר הבית.

שלום בוגוסלבסקי, בפוסט מצוין, כותב ש"לרכז חצי מהעם הזה בפיסת אדמה מסוכסכת עם כל העולם, מכוסה בטילים ועם תשתיות אזרחיות שעל גבול הקריסה היא חתיכת אסטרטגיית הישרדות גרועה". זה נכון, אבל זה עדיין מניח שיש אופציה אחרת, היא היא הגולה. אלא שאין אופציה אחרת: בארץ ישראל קם העם היהודוישראלי והערב רב שנספח אליו. זהו אתנוס אלים בסגנון מזרח אירופי היושב לבטח על אדמתו, ואפילו בעלי הדרכונים האירופיים אינם ממהרים לנטוש אותו. הוא אמנם אלים מאוד ופרנואידי, יש לו פצצות אטום, טנקים וגפרורים, אבל זה מה שיש. זה העם שלנו. תמיד אפשר לברוח למערב אירופה (מי שיכול לברוח), אבל אני חושש שגם שם מרחפת, מעבר למסכה הליברלית, רוח הבלהות של השינאה.

זה לא אומר שלא נכון להשתמש גם בפרדיגמה הליברלית – למשל כדי לגייס על ישראל לחץ חיצוני או כאשר טוענים בבג”צ. אבל שיחה פוליטית אפקטיבית לא יכולה להיגמר שם. אפשר לנסות לפנות לאינטרסים הקולקטיביים של הציבור היהודי: להסביר לאנשים, למשל, שאם הם חפצים בקיום יהודי מתמשך בארץ ישראל, כמה דברים מאוד בסיסיים חייבים להשתנות. האתגר הוא חזון פוליטי שנותן מקום לזהות הבדלנית, האלימה לעתים, של שתי הקבוצות, תוך קידום צדק ושוויון לקבוצה הפלסטינית. לא מזמן ניסיתי לחשוב על זה אחרת, ויש גם ניסיונות מעניינים אחרים, אבל כדי שהרעיונות יקבלו צורה צריך לתת להם יותר מקום בדיון הציבורי, בתוך השמאל ומחוצה לו. ציטוט צדקני של עקרונות ליברליים אינו אסטרטגיה פוליטית (ואותי אישית הוא נוטה לעצבן).

אני יודע שהכרזות על כך ש"מלחמת השחרור עדיין נמשכת" הן לרוב נוסטלגיה ריקה, חמימה ואלימה. וכשבהיתי בשריפה ותקפו אותי המחשבות הללו – לצד הזיכרונות מבית אורן תהיתי אם גם אני לא מפיק מזה סוג של התענגות נרקיסיסטית. נזכרתי בטקסט המופתי על אביגורה, המורה לספרות והסופרת המתחילה ממשגב, המזדעזעת ב"פרעות אלפיים" לאחר ש"הערבים, שאצלם אכלנו חומוס כל שבת, התחילו להשתולל בלי סיבה".

אבל אני מקווה שאפשרית הכרה מפוכחת בכך שמלחמת השחרור עדיין כאן, כזו שאמפטית לקרבנותיה האמיתיים – ערבים ויהודים – הרחק מהמצפים במשגב: באל-עראקיב, בדרום הר חברון, בעכו, בטירת הכרמל. לא רק הערבים מבקשים להשתחרר, גם היהודים. זו הכרה שאינה תירוץ לבורגנות מרוצה-מעצמה אלא תחילתה של שיחה חדשה: אתנולאומית, דולאומית, ובעיקר – מציאותית.

זה מה שלימדה אותי האש שבערה השבוע בכרמל.