הליכוד ביתנו: הקדמה לביקורת מדינת הליכוד

בשבועות האחרונים יצא שקראתי את הביוגרפיה החדשה של גולדה מאיר, שכתב יוסי גולדשטיין. שמעתי כבר כמה דברים לא מחמיאים על גולדה. אבל כמי שלא היה בחיים בתקופת שלטונה, מצאתי את עצמי מנענע בראשי שוב ושוב בתדהמה. קשה שלא להזדעזע מהטיפשות, היהירות, החשדנות הפתולוגית ואפילו הרשעות שנשקפות מדיוקנה של האשה הזאת. בעיקר, מפתיע לגלות שוב כמה מעוות הדימוי הצרוב עדיין בתודעתם של רבים, על פיו המהפך של 77' הביא לקצה את ישראל היפה, רודפת השלום והצדק. ישראל של גולדה היתה מיליטריסטית יותר, זחוחה יותר ונצית יותר מישראל של בגין. היא בוודאי היתה פחות דמוקרטית. ההסתמכות הבלעדית על כוח, ההערצה לגנרלים, הנטיות הטרנספריסטיות, ההכשלה המכוונת של יוזמות שלום, ובוודאי הדיכוי של המזרחים – כל אלה התבטאו בעידן מפא"י בעצמה רבה יותר מאשר בעידן שאחריו.

לא רק מבחינה פוליטית, אלא גם מבחינה פסיכולוגית-אנתרופולוגית, גולדה חיה בינינו. באותה מידה שגיבורי הפזמונים חיים חפר נשקפים מפרצופו הגס של כל בריון בגדוד 50, מהווה דמותה של גולדה אב-טיפוס מסוים של אשה צרת מוחין וחסרת מעוף, שמוכר גם היום לכל מי שמסתובב בישראל האשכנזית – מהנוער העובד, דרך האקדמיה וכלה בחוגים האידיאולוגיים ביותר בשמאל.

מבחינה מסוימת, כל מאמץ להסיר את המסיכה מפניה של "ישראל היפה" המפא"יניקית, ולהזכיר את פשעיה, הוא נחוץ ומבורך. צדק דימי ריידר שכתב לא מזמן בפייסבוק –

הדבר היחיד בינתיים שמגדיר את מפלגת העבודה כמפלגת שמאל היא שיש לה את החוצפה לקרוא לעצמה כזאת. מלבד האחריות ההיסטורית לכמעט כל הפשעים והמחדלים הנאלחים ביותר בתולדות המדינה (מהנכבה ועד אוסלו, רוב המלחמות, רוב הגירושים, רוב החרמת האדמות, מגוון הפשעים שבוצעו כנגד הישראלים המזרחים, רוב הכיבוש, דיכוי שתי האינתיפאדות), העבודה גם הייתה שותפה פעילה ונותנת לגיטימציה לרוב הפשעים והמחדלים שהובילו מפלגות אחרות –  גם הליכוד, אבל במיוחד קדימה. בהתחשב באיך שנראתה השותפות האחרונה בין קדימה לעבודה (למעלה מ3,000 גופות, בין השאר), אני נחרד לחשוב מה יקרה אם יעלו שוב לשלטון ויצטרכו להוכיח את עצמן לציבור אפילו יותר ימני משהיה בימי עזה ולבנון […].

ועם זאת, בפוסט הנוכחי אני רוצה לטעון טענה קצת אחרת – ושונה גם מהטענות שהופיעו כאן לא פעם בעניין התרבות הפוליטית המפא"יניקית. אני רוצה לטעון שהביקורת השמאלית מתמקדת באופן אובססיווי מדי במפא"י, ובניסיון להוכיח שכל מה שרע בישראל הנוכחית נוצר באשמתה. הגיע הזמן להתייחס ברצינות ובחומרה לקיומה של תרבות פוליטית אחרת, שלא נולדה מתוך מפא"י אלא צמחה משורשים אחרים: התרבות הליכודניקית.

בזמן נאומו של ד. בן גוריון חזר מ. בגין וצעק: "זו האמת, זו האמת! אני אלמד אתכם לדבר בכבוד בבית!". היו"ר קרא את בגין לסדר, חברי מפא"י ניסו להשתיק את מנהיג סיעת "חירות"…. בשורות מפא"י נראו עוד י' ישעיהו וא' אבריאל כשהם מוכיחים את המפריעים מבין אנשי "חירות" שהתבלטו, ביניהם א' שוסטק, להמשיך [את] "הצווחה ההיסטרית הזאת". […]. סוף-סוף הצליח ב' מינץ להשליט סדר באולם וביקש מראש הממשלה להמשיך. "הצווחה ההיסטרית הזאת אינה נותנת לי להמשיך" – התחיל ד' בן גוריון בחיוך קל – ומיד פתחה מקהלת "חירות" מחדש בהפרעותיה. "אתה היסטרי!" צעקו חברי חירות וי' שופמן התפרץ: "מה אתה כל כך אמיץ? מה אתה כל כך שמח? מה משמח אותך כל כך במדינה?". (דיווח ב"דבר" 7.3.1956)

הרעיון של ביקורת על הליכוד יכול להישמע בנאלי. הרי השמאל מבקר את הליכוד מאז ומעולם – מאז 77' ועוד לפני כן. אבל דווקא בגלל שהיא נחשבת בנאלית, ביקורת רדיקלית של האידיאולוגיה הליכודניקית כמעט לא מתבצעת – לא באקדמיה ולא בזירות שונות של השמאל הרדיקלי. החסרונות של משטר הליכוד נחשבים מובנים מאליהם – הם מונחים על השולחן ואינם מצריכים עיון מעמיק. לעומת זאת, הביקורת על העבודה-מרצ מהווה מעין מקבילה מקומית לביקורת הנאורות של הוגים מרקסיסטים או פוסט-קולוניאליסטים באירופה ואמריקה. ההנחה המקובלת היא שביקורת על בן גוריון ועמוס עוז כבר מכילה בתוכה ביקורת על שמיר או נתניהו, בבחינת קל וחומר. מי שמבקר את מפא"י נחשב מתוחכם; ביקורת על הליכוד שמורה לדודים הטרחנים מהמושב בשרון.

יותר מכך: כיוון שרוב השמאל הרדיקלי קרוב סוציולוגית למפ"איניקיות, אנו מרגישים שבביקורת על מפא"י יש מידה רבה יותר של רדיקליות ורפלקסיביות – כאילו בכך אנו מתנקים מהפשעים של אבותינו. יכול להיות שזה נכון, אבל צריך לקחת בחשבון שהאפקטיביות של הביקורת הזאת נשחקת ככל ששלטון מפא"י נבלע בקפלי ההיסטוריה.

הרביזיוניזם מצא את דגם המדינאי שלו לא בדמותו של מנהיג לאומי מהפכן, אלא בדמותו של מנהיג לאומי שמרן, שאותו הציג כמי שביקש לבנות אומה אינטגרטיבית מאורגנת… דמות המופת של מדינאי כזה נמצאה בהיסטוריה הפולנית הקרובה ולא במקום אחר. היתה זו דמותו של מרשל יוסף פילסודסקי – מי שהוקף בחייו בפולחן גיבורים – שחסידי ז'בוטינסקי חיקו אותו לא פעם בתוכנו ובסגנונו […].
היתה זו הגב' אילה שטרסמן (לובינסקי) שהקימה בווארשה "סאלון" של יהודים מקרב האינטליגנציה היהודית הפולנית המתבוללת, שהפכו לאוהדי האצ"ל… גב' שטרסמן היתה גם זו שניסחה את סיסמא האצ"ל "רק כך" כתרגום ישיר של סיסמת הליגיון Tylko Tak… לא רק תיאוריית הפראקסיס המהפכני – גם האתוס נשאב ממעיינות האתוס המהפכני הפולני.
(יעקב שביט, המיתולוגיות של הימין)

ההוקעה החוזרת ונשנית של פשעי מפא"י מניחה ששום דבר מהותי לא השתנה מאז שמפא"י איבדה את השלטון, ואותם פשעים משוכפלים שוב ושוב. אבל זה לא נכון. בינתיים, התבסס כאן כוח אחר, שפועל לפי היגיון אחר. הליכוד אינו מפא"י מחוזקת – בהרבה מובנים הוא ניגודה של מפא"י. הוא לא בהכרח גרוע יותר (אם כי יתכן מאוד שכן), אבל הוא בכל מקרה משהו אחר, שראוי לשם אחר.

מבחינה אידיאולוגית, היחס של הציונות הליכודית לציונות של בן גוריון הוא אמביוולנטי, בדומה ליחס המסורתי של הנצרות לתנ"ך ולעם ישראל. התנ"ך הוא חלק מכתבי הקודש הנוצריים, אבל סיפור תולדותיו של עם ישראל נקרא לעתים דווקא כקטגוריה על היהודים, ולעתים כאלגוריה על חיי ישו. באופן דומה, ישראל של שמיר וביבי בנויה על גבי ישראל של בן גוריון ורבין, לכן ביבי לעולם לא יערער על הלגיטימיות של הראשונה; ועם זאת, הטלוס של מדינת הליכוד הוא בראש ובראשונה להביס את מפא"י – יותר מאשר להביס את הערבים. כי מפא"י היא שצלבה את קדושי אלטלנה, ולא הערבים/רומאים. כפי שצעק שמואל תמיר בוועידת חרות השנייה: "שחרור הקריה מידי בן גוריון קודם לכיבוש הר הבית". האם אין זה הציווי שמניע את ביבי? האם רק במקרה, איווט ליברמן מזייף כל כך בשירת התקווה?

המשטר הישראלי הנוכחי הוא תוצר של הכלאה בין הציונות המפא"יניקית ליריבתה החרותניקית. הוא מתבטא בדמויות כמו אריאל שרון – המפא"יניק שהפך ל"מלך ישראל" של הליכוד. אבל המפלגה שיצרו נתניהו וליברמן היא כבר לא ממש יורשת של בן גוריון וגולדה, לא באמת. יש לה מסורת אחרת, תיאולוגיה אחרת, ושורשים במקומות אחרים. אם נתייחס לכך באופן מילולי, נראה שהחלפת השם "ישראל ביתנו" ב"הליכוד ביתנו" אומרת בעצם הכול: אנחנו לא חיים יותר במדינת ישראל, אלא במדינת הליכוד. הליכוד הוא ביתנו; ביתנו הוא הליכוד.

הסכנה האמיתית – אותותיה כבר התחילו להסתמן: הלא היא באיבוד כל חוש-פרופורציה בביקורת, בטיפוח היסטריה לאומית הגובלת במזוכיזם, בנסיונות – ו"חירות" פגיעה לחולשה זו מראשית קיומה – להתסיס את הרחוב מתוך היזקקות לאמצעי דמגוגיה זולים. הדיבור שנזרק בימים האחרונים מפי מנחם בגין על "הצעות-החורבן" האמריקאיות מבשר, מה צפון באמתחתו של גח"ל […]. "חורבן" – פירושו "מצדה", פירושו "גטו וארשה", פירושו מלחמה-עד-האיש-האחרון, פירושו התאבדות. המשחק האסוציאטיבי בזכרונות היסטוריים דוויים הוא מסוכן, כי הוא עלול לשבש קני מידה, למנוע עיון שקול בדברים גופם. (חיים איזק, דבר 3.8.1970)

יכול להיות שאת הביקורת על שורשי מדינת הליכוד לא צריך לחפש אצל חנה ארנדט (שמאפיינת את הרוויזיוניזם באופן די פשטני ואפוקליפטי – פשוט כפאשיזם), אלא לחזור לאבחנותיהם של יריביהם בתנועת העבודה. ואכן, כמה מהיסודות הרעיוניים של הליכודניקיות שמבדילים אותה מהציונות המפא"יניקית נרמזו בציטוטים שהובאו עד כאן. אפשר לציין כמה: (1) תפישת אומה ששורשיה בלאומיות הפולנית, ובמרכזה המיתוס של העם הפולני/יהודי כ"משיח האומות"; (2) בהלה היסטרית מהקומוניזם והשמאל העולמי, ובמידה מסוימת גם מערכי המהפכה הצרפתית. (כדאי לזכור שבוועידת חירות השנייה ב-51' קרא בגין להיערכות לקראת פלישה סובייטית לארץ ישראל, ודרש להקים "שווארצבארד קולקטיבי אשר יקום מהנוער היהודי על בסיס התנדבות אישית שיהיה ערוך לפלישה סובייטית לארץ אם תהיה", ולהכין תוכנית לפינוי כל הילדים מהארץ למקרה כזה). (3) היסטריה היסטוריציסטית – יחס להווה כאל השתקפות חוזרת ונשנית של קטסטרופות היסטוריות;  (4) פופוליזם, כלומר הערצה לעם במצבו הקיים – בניגוד לוולונטריזם של מפא"י שביקש לשפר את העם ולחשל מ"אבק האדם" ישות חדשה;

רוצים לשים לו קץ, לחנווני! [אך] כל התהוותו של הייצור… הנו, מאל"ף ועד ת"ו, תוצאה של הישגי החנווני… בלעדי החנווני לא היתה זכות קיום לבית החרושת… ולא רק התרבות החומרית היא ילידתו של החנווני: מרביתה של התרבות הרוחנית… מבחינה היסטורית הנו הסוחר המדריך האמיתית של הקדמה, הראשון של נושאי הדגל של הציוויליזציה… ואפילו הזעיר בחנוונים, אפילו רוכל המתדפק על הפתחים עם חבילת גרביים זולה, גם הוא שותף לאותו היחס.
(זאב ז'בוטינסקי, "החנווני", 1928)

(5) הזדהות אקסטטית עם "קדושי השואה" – בשונה מהזלזול הבן גוריוני בפאסיביות של היהודים הנטבחים. אפשר לומר שפולחן הגלות שזוכה לפופולאריות בשמאל בעשור האחרון הוא בבחינת התפרצות לדלת פתוחה בישראל של הליכוד. הליכוד ממילא מעריץ את הגלות.

מכאן אפשר להמשיך ולשאול כמה שאלות:

(א) האם הליכוד של ביבי-ליברמן הוא בכלל ממשיכה של חירות ההיסטורית, או שמדובר בתופעה פוליטית חדשה של שני העשורים האחרונים, שרק נושאת את אותו שם?

(ב) ניר קידר כותב בספרו "ממלכתיות" –

לעומת אשכול, קרא בן גוריון היטב את המפה הפוליטית המשתנה וראה את הסכנות הרובצות לפתחה של תנועת העבודה הציונית ושל החברה האזרחית הישראלית. הוא הבין כי הפיכת מפא"י ממפלגת ציר עממית […] למפלגת שמאל מתנשאת… מערערת את קיומה של חברה אזרחית ישראלית הנשענת על הסכמה פוליטית סוציאל-דמוקרטית רחבה שביטאו מפא"י והברית שלה עם המפלגות האזרחיות ועם הציונות הדתית.

לא במקרה, המפלגה האחרונה שבראשה עמד בן גוריון היתה "הרשימה הממלכתית", שהשתתפה בהמשך בהקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה והליכוד. מכאן אפשר לשאול באיזו מידה הליכודניקיות הנוכחית טמונה בכל זאת בתוך הממלכתיות הבן גוריונית (ששונה מהמפ"איניקיות הקלאסית). איזה יסוד בבן גוריוניזם התגלגל לליכוד? האם הליכוד אינו מפא"י מינוס התנשאות?

(ג) ולבסוף שאלה שאני מעז להציב לפתחה של הביקורת המזרחית: מה המאפיינים המיוחדים של דיכוי המזרחים הליכודניקי? אילו צורות של אשכנזיזם מייצרת מדינת הליכוד?

כל מה שכתב ז'בוטינסקי בשבח ה"מיליטריזם", בלי שהתעלם מקווי האופי השליליים, שהוא עלול לקבל בתנאים מסוימים; כל מה שכתב בשבח התכונות שהוא מפתח – משמעת, יכולת של פעולה קולקטיווית עזרה הדדית, רוח של הקרבה עצמית, תעוזה וכושר למפעלי גבורה – כל התכונות הללו, שבהן דגל, כל תפיסה זו שמתנגדיה קראו לה ה"מיליטריזם של ז'בוטינסקי" היו לנחלת תנועת הנוער שיצר, והן התכונות שלפיהם מתחנך היום צבא-ישראל ובהן גאה עם-ישראל כולו.
(בנציון נתניהו, חמשת אבות הציונת)

הרגע ההיסטורי העכשווי, שבו הליכוד מתגלגל בדמות חדשה, ואולי אפילו מסיים את דרכו, הוא הזדמנות לתפוס לרגע מרחק ולשאול מה זה בעצם הליכוד, ומה אפשר להגיד עליו שנבדל מהביקורת השגרתית והכללית על "הציונות". כי אפשר לקלל את בן גוריון שוב ושוב, כמו שעשו המרצים שלנו כבר מאז שנות ה-80 ולפני כן. אבל במידה רבה, זה כמו להתכונן למלחמה הקודמת. כדי לשנות את ישראל העכשווית, או בכלל כדי להבין מול מה אנחנו מתמודדים, צריך להתמודד עם הליכוד, ולא עם הציונות.

אני מקווה שהבהרתי את עצמי.

(דלגו ל-0:45)

"אולי הביאו את הכושים בשביל עדות המזרח, ולאשכנזים את המזדיינים"

ישראל 2012: הוצאות הספרים קורסות. הסופרים מביעים מחשבות אובדניות. ערוץ 10 קורס. העיתונות קורסת. האופוזיציה מתכווצת לגודל זעיר. לכאורה, הכול עומד בסימן שקיעה. כל עמודי התווך שאמורים לתמוך בחברה ליברלית מתמוטטים בזה אחר זה. מספרים לנו שהפרויקט היחיד שמתרחב בהתמדה הוא ההתנחלויות, על חשבון כל דבר אחר.

אבל יש עוד משהו שמתחזק ומתעצם יותר ויותר: הומואים. הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטראנסים. שווה ללכת למצעד הגאווה רק כדי להיווכח שוב באופן המוחשי ביותר: הפרויקט הלהט"בי הצליח באופן די מדהים. מספר עצום של ילדים, נערים וצעירים מאמצים לעצמם את הזהות הגיית, כמעט בכל מקום בארץ.

אני יוצא מהנחה שהזהות המכונה gay אינה זהות אוניברסאלית "נתונה", שאנשים נולדים לתוכה. גברים ונשים בוחרים לאמץ לעצמם את הזהות הזאת מכל מיני סיבות, אך בין השאר כי היא אטרקטיבית ביניהם. ועם זאת, להיות גיי זה לא כמו לקנות לעצמך אייפון. זה לא דבר של מה בכך, ויש לכך השלכות רבות משמעות.

אולי מיותר להגיד, אבל ההומואים כבר לא ייעלמו לשום מקום. בישראל מתהווה קבוצת מיעוט משמעותית מאוד ומושרשת מאוד של להט"בים. אני רוצה לפיכך לטעון שהלהט"בים הם הרגל בדלת הנסגרת של הדמוקרטיה. במצעד הגאווה ביום שישי הבנתי שבישראל לעולם לא יהיה משטר פאשיסטי. היא תהיה, והיא כבר עכשיו, משטר אלים ומסואב מאוד. ועם זאת לעולם לא יהיה כאן משטר פאשיסטי, אלא אם יהרגו את כל ההומואים. אבל זה לא יהיה קל – הם נמצאים בכל מקום.

הטענה האחרונה עשויה להישמע מוזרה, נאיווית ואנכרוניסטית. אפשר לטעון שאין שום קונפליקט בין הומוסקסואליות להידרדרותו של המשטר. במיוחד לא היום, בעידן ההומו-לאומיות, שבו הומואים רבים יוצאים מהארון כליכודניקים, ויריב לוין מחזיר להם אהבה. גם ראש הממשלה אוהב הומואים, ואשתו עוד יותר. קהילת הלהט"ב עוברת נורמליזציה מהירה בתוך הציונות. זאת הצורה הפסימית לבחון את הדברים – ביקורת הפינקווש וההומו-לאומיות, שזוכה לעדנה בחוגים הרדיקליים בשנים האחרונות.

אבל הפעם, אני רוצה להיות אופטימי יותר, ולהסתכל על התהליכים האלה מהכיוון ההפוך. העובדה שלהט"בים הם כבר לא בהכרח אשכנזים מצביעי מרצ היא חיובית יותר מאשר שלילית. והליכוד החל ללקק לקהילה רק אחרי שגילה שאי אפשר להיפטר ממנה, והבין שהיא קבוצה עם כוח.

ודווקא אם הלהט"ביות נטמעה היום בתוך הציונות, אין ספק שזוהי חוליה די רופפת ובעייתית בתוך הקואליציה המרכיבה את מדינת הליכוד העכשווית. לטוב או לרע, ההומוסקסואליזציה של החברה הישראלית מנוגדת לגמרי לכיוון המזוהה לכאורה עם העידן הנוכחי – הקצנה דתית, הקצנה לאומנית והסתגרות.

גם כאשר הומואים מנחים תוכניות ריאליטי, לסביות מפקדות על קורסים לחבלה וטראנסיות רוקדות על סירות של השייטת עם דגל ישראל – אורח החיים הלהט"בי עדיין שונה מאוד מהמודל הסטנדרטי של החברה הישראלית. הוא עדיין מהווה שיבוש של הגוף הפוליטי הפטריארכאלי, דווקא בהיותו מבלבל ואמביוולנטי. ההומו לעולם לא יהיו נאמן לשום דגל, גם לא דגל הגאווה – פשוט כי הוא מאוהב יותר מדי בעצמו. או בניסוח אחר: גם כשההומו נראה הכי גברי בעולם, הוא עדיין מזדיין בתחת.

נכון: קהילת הגייז עוברת מיליטריזציה. האימוץ הגובר של מראה שרירי מקביל במידה רבה לאידיאל "יהדות השרירים" שהציבה הציונות מראשיתה. אבל המאפיין העיקרי של הגוף השרירי הזה הוא שהוא נועד לראווה בלבד. במידה רבה, אי-אלימות מוטבעת בקוד של הגיי. נכון לעכשיו, החברה הלהט"בית היא עדיין בלתי-אלימה למדי – פחות אלימה מכל קבוצה משמעותית אחרת בישראל. וגם אחרי "יוסי וג'אגר", הומואים עדיין אוהבים את הצבא הרבה פחות מסטרייטים.

בעצם, גם לשרירים יש צד חיובי: בשונה משמאלנים ממוצעים, הומואים הולכים למכון כושר, והם יכולים להתגונן. ויום אחד, כאשר המשטר יפנה נגד ההומואים, הם יקימו לעצמם מיליציות וישיבו מלחמה. למעשה, זה קורה כבר עכשיו.

 

בשנתיים האחרונות, הפוליטיקה הלהט"בית הלכה ואיבדה את קסמה בעיניי. הקונפורמיזם והנורמליזציה של הקהילה בישראל, ותופעות מקבילות במדינות אחרות בעולם, גרמו לי לחשוב שהתנועה הזו איבדה את הפוטנציאל הרדיקלי שהיה בה בעבר. גם שמאלנים-להט"בים אחרים מסביב פיתחו עמדה ביקורתית כלפי העם ההומואי המסוקס שצמח מסביבם. חלקם הסיקו שיש לייסד קהילה אחרת, קטנה וטהורה יותר מבחינה אידיאולוגית. כך נוצרו המצעדים הנפרדים והגושים הנפרדים, "הקוויריים".

כל זה מובן, אבל בעיניי מוטעה. אם ננסה להתייחס ללהט"ב כאוונגארד רדיקלי, לא נמצא אותו שם. הלהט"ב הוא עם, וכוחו דווקא בהיקפו הרחב ובאופיו האינקלוסיבי. התבדלות מחודשת תביא לכך שהשמאל האידיאולוגי יהיה מוקצה מחמת מיאוס גם בקהילת הלהט"ב – בערך הציבור היחיד בישראל שעדיין פתוח יחסית לעמדות שמאליות. במקום לברור מתוך רבבות הלהט"בים את המעטים הטהורים, ולהכריז על קהילות מתבדלות של "קווירים רדיקלים", אפשר לשאול שאלה אחרת: מה השמאל יכול ללמוד מהצלחתה של התנועה הלה"טבית – הפרויקט הליברלי-פלורליסטי המצליח ביותר בישראל. למעשה, אולי היחיד שהצליח. שהרי, יש עשרות אלפי צעירים בישראל שלא פגשו מעולם שמאלני, אבל החבר הכי טוב שלהם הוא הומו.

אני יכול להציע כמה תשובות לשאלה מדוע הפרויקט הלהט"בי נחל הצלחה בישראל בעוד הפרויקט הסוציאליסטי, תנועת השלום ותנועת זכויות האדם שוכבים על הקרשים. חלק מהתשובות סימפטיות יותר, וחלקן פחות:

(א) שהלהט"בים תבעו את השחרור של עצמם, ולא ניסו לייצג מישהו אחר.

(ב) שהזהות הגיית לא מתייצבת נגד מגמות עולמיות, אלא משתלבת די טוב עם הפרטה וגלובליזציה.

(ג) שמאז שנות השמונים, גיי נחשב בישראל לניגודו של הערבי; כך שהומוסקסואליזציה נחשבת לצורה של התמערבות.

(ד) שבתנועת הלהט"ב יש מהגדרתה פתיחות מסוימת לשונות ולגיוון, בשונה מהנטייה של השמאל להומוגניות וטוהר.

(ה) שזאת תנועה תרבותית לא פחות מאשר פוליטית.

(ו) שבפוליטיקה הלהט"בית יש תשוקה, או במלים אחרות: שסקס מוכר.

בהתייחס לסעיף האחרון, יתכן שהפרויקט הפוליטי-אקזיסטנציאלי בעל הסיכוי הגדול ביותר בטווח הארוך במרחב שבין הים לירדן הוא דווקא זה המושמץ והמוקצה ביותר כיום: פרויקט העירוב המיני-רומנטי בין יהודים, ערבים ואפריקאים (שכבר הקדשנו לו את ערב האמורי הראשון). מצבה של האהבה הבין-דתית אינו גרוע יותר כיום מהמצב בו היתה נתונה האהבה החד-מינית לפני 30 שנה.

בתחילת הפוסט הזה, הצבתי את הפריחה הלהט"בית כתהליך מנוגד למגמות של קריסת החברה הליברלית. אבל יש שוני בסיסי בין הלהט"בים לבין קבוצת האחוס"לים הנאחזת בעיתונות ובבית המשפט: להזכירכם, אנחנו לא אליטות ישנות. אמנם ניסים זאב שונא הומואים, אבל אני מכיר הרבה סטרייטים אשכנזים שהם לא פחות הומופובים ממנו. למעשה, צריך לזכור שבעיני מה שנקרא "ישראל הוותיקה", ההומואים נחשבים לחברים מכובדים במחנה הברברים – לא פחות מהחרדים, המוסיקה המזרחית והפליטים על הגדר. אין זה מקרי שאשכנזים מקצועיים כמו תומרקין או נתן זך מביעים בקביעות הומופוביה בוטה, ומבטאים משפטים כמו "אולי הביאו את הכושים בשביל עדות המזרח, ולאשכנזים את המזדיינים".

אבל אפשר להסיק מזה גם מסקנה נוספת, כללית יותר. דווקא ההשתלבות-לכאורה של ההומואים בתוך משטרו של נתניהו מוכיחה שהקואליציה הזאת היא פרדוקסלית עד כדי גיחוך. הליכוד הוא כרגע מי שמצליח להרכיב קואליציה של כוחות חברתיים שונים, וכך להכריע כוחות אחרים שהם לגמרי יריבים לו – כמו פלסטינים, פליטים ושמאלנים אידיאולוגיים. אבל הקואליציה של מדינת הליכוד מלאה בניגודים, ולא יצוקה בפלדה. יש בה קפיטליסטים ששונאים מתנחלים; מתנחלים ששונאים את צה"ל; קצינים בכירים ששונאים אחד את השני; דתיים לאומיים ששונאים חרדים, ולהיפך; עניים ששונאים עשירים, ולהיפך; רוסים גויים ששונאים דתיים, ולהיפך;  חרדים מזרחים ששונאים חרדים אשכנזים, ולהיפך. כל מה שצריך זה ליצור קואליציה אחרת.

(דימויים: Tom of Finland)

שלמה מעוז והאינטלקטואל החדש של הבורסה

אפתח בהצהרה: אני מתייצב מאחורי אמירותיו של שלמה מעוז בדום מתוח. יותר מזה: אין בדברים שלו שמץ של גזענות, ומי שקורא לו גזען הוא בעצמו גזען, וגם עיוור. מי שרוצה לקרוא רק משפט אחד בפוסט הזה, שיסתפק במשפט הזה וילך לישון ויחלום חלומות פז.

מעבר לזה, אני חושב ששלמה מעוז מבשר משהו משמעותי. אבל לבשורה הזאת יש כמה השלכות, שגם אליהן אי אפשר להתכחש.

בתור צופה נאמן של "לילה כלכלי", הפרשנויות של מעוז תמיד התבלטו בעיניי בתעוזה ובטוטאליות שלהן, אל מול חבריו האימבצילים. מי שעוקב אחרי הפאנל של שרון גל יודע שמעוז מוכן תמיד להסתכן. למשל ביולי, כשהוא אמר ש"הפאניקה סביב איטליה מוגזמת", ואין שום סיבה להורדת דירוג האשראי שלה, ובכלל יש אופנה לא מוצדקת לדבר על "כלכלות במשבר". אז נכון, דירוג האשראי של איטליה ירד אתמול ל-BBB+ וכלכלות אחרות באירופה נמצאות בבעיות אפילו יותר גדולות. אבל מעוז לפחות ניסה להגיד משהו נחרץ, ולא הסתפק באמירה פחדנית בסגנון "יש הרבה אי ודאות בשווקים".

אגב, למיטב הבנתי לפעמים הוא מאוד צודק. למשל כשהוא חזה ראלי בשווקים בדצמבר. אבל זה לא מה שחשוב. הפרופיל האנליטי של מעוז עומד בסימן תעוזה. כשהבורסות יורדות, מעוז תמיד נוזף בציבור ואומר ש"המשקיעים איבדו אחיזה במציאות". כי הבורסה הרי אמורה לעלות, ואם היא לא עולה זה סימן שהמשקיעים פחדנים. בסופו של דבר, מעבר לפוליטיקה כזו או אחרת, חזונו של מעוז מתבטא במלה אחת: לקנות. אין משברים, רק הזדמנויות. כי החלופה היחידה שעומדת בפני ציבור המשקיעים היא מניות. ואם נראה לכם שהבורסה יורדת, סימן שאתם לא רואים טוב, כי "הראלי קיים". ובכלל, אין שום סיבה שיהיה משבר. בעיקר כל עוד אתה האסטרטג של בית השקעות גדול.

 מה שאני רוצה לומר הוא, שמעוז הוא בנאדם שמדבר הרבה, ודיבר הרבה, ואי אפשר לבחור מכל מה שהוא אומר רק כמה משפטים שנוחים בנקודת זמן מסוימת. שלמה מעוז הוא לא צ'רלי ביטון. כשגורו השקעות מדבר, זה לא כל כך הוגן להתייחס למה שהוא אומר באותה צורה שבה מתייחסים לדברים של פוליטיקאי או פעיל חברתי. הוא לא התיימר להיות, ולא הוגן לשפוט אותו ככה.

מי שעוקב אחרי מעוז רואה שיש לו אידיאולוגיה די פשוטה: כלכלה ניאו-ליברלית חייבת להצליח. אם יש בעיות בכלכלה, הן נובעות מכך שהיא לא מספיק ניאו-ליברלית. מכאן נובעת מסקנה יותר קונקרטית: הצורה הנוכחית שבה ממשלת ישראל מנהלת את הכלכלה שלה היא פחות או יותר מושלמת. "בגדול ישראל צומחת היטב, בזכות משמעת פיסקלית מאוד מאוד טובה". ישראל לא הייתה מעולם במצב כלכלי כל כך טוב כמו עכשיו. כמו בנוגע לשווקים בכלל, אם אנחנו לא רואים את זה יש לנו כנראה בעיות ראייה. הבעיות נובעות משרידים שנותרו מהכלכלה הסוציאליסטית של העבר. הריכוזיות היא אם כל חטאת. אם כל תהליכי ההפרטה העכשוויים יימשכו בלי להיעצר, הכול יהיה בסדר.

 

קוראים רגישים עלולים היו לזהות במה שנאמר עד עכשיו שמץ של אירוניה. אבל זאת לא ממש הכוונה. החיים הם מורכבים. זאת לא סנסציה גדולה עד כדי כך ששלטון הליכוד באמת קידם מוביליות חברתית יותר גדולה ממה שהיה לפניו. אני לא יודע מה העדפותיו הפוליטיות המדויקות של מעוז, אבל הוא מתפקד כאינטלקטואל של האידיאולוגיה החברתית הליכודניקיות – המפלגה שאחראית לעלייתו. הוא פוליטירוק של המהפכה הניאו-ליברלית הישראלית.

לא במקרה, מעוז הוא חסיד של סין ושל הודו. גם ברמה הגלובלית, אירופה וארה"ב, כלומר המערב, מגלות מאז 2008 סנטימנטים קיינסיאניים. לעומת זאת, הסוכנים העיקריים של הכלכלה הניאו-ליברלית הם הסינים וההודים – כלומר הכלכלות המתפתחות, "החומות-צהובות" במושגיו של מעוז. עכשיו הקומוניסטים של סין דורשים מארה"ב לצמצם את התקציב. הסינים כידוע מתים על מילטון פרידמן.  יש בזה הרבה צדק: אסיה לא מסכימה שישנו את הכללים דווקא עכשיו, דווקא כשהיא סופסוף בתנופה. באותה צורה, גם מעוז לא מוכן שיעצרו את ההפרטה דווקא עכשיו, כשלדפני ליף קשה לשלם שכר דירה.

אבל מעוז לא מאמין גם בעזרה לחלשים. כמו סין, גם הוא רוצה תנופה, תנועה, תעוזה. אין מקום לצביעות, ואין גם מקום לאנשים חלשים, ליבשות גריאטריות. בשונה מסתם יועצי השקעות, הוא לא מסתכל רק על המאזנים, אלא אינו חושש מאבחנות גיאו-פוליטיות פרובוקטיביות, למשל שגרמניה משליטה על אירופה "רייך רביעי" כלכלי.

בכך, מעוז דומה לקבוצה של אינטלקטואלים מעורבים מסוג חדש שפרצו בשנים האחרונות דרך מדורי הכלכלה. אלה אנשים מסעירים, וכדאי מאוד לשים אליהם לב ולהתייחס אליהם ברצינות. חלקם מעניינים הרבה יותר משומרי החומות של האקדמיה ומהפילוסופים האפרפרים שיושבים באוניברסיטאות. מה שמשותף לרובם הוא הקריאה להיפטר מהקבעונות ומהשאיפה לביטחון, ולחיות חיים של סכנה. אלה אנשים שאין להם סנטימנטים כלפי העולם הישן, כיוון שהם בעצמם באים מהעולם החדש.

אני מתכוון למשל לרוברט קיוסאקי, המחבר של "אבא עני, אבא עשיר"; או לנאסים טאלב, מחבר "הברבור השחור". טאלב העניק לשיטתו הפילוסופית ניתוח מרגש ומטאפיסי במיוחד, למשל בכתבה הזאת בכלכליסט –

אתה צריך לשאול מה עדיף, לחיות בשבי או לחיות בטבע. ברגע שהתשובה היא שעדיף לנו לחיות בשבי ולא בטבע כי ככה יש לנו כולסטרול טוב יותר, סימן שנכנסנו לעידן חדש. מה שחסר לנו הוא גורמי לחץ טבעיים, כמו תחושת הרפתקה. לא נוצרנו כדי לשבת בכלובים ולהילחץ מהבוס שאנחנו שונאים או מהמשכנתה. נועדנו לחיים אחרים לגמרי.

מובן שאנשים מתעצבנים כשאני אומר שתעסוקה היא דבר משחית, אבל זה לב האמירה שלי: זה דבר משחית במובן זה שאתה מאמץ השקפת עולם אתית מסוימת כדי לשמור על הקריירה שלך. זה אתגר גדול מאוד שלא היה קיים בעבר, הוא נוצר עם עליית מעמד הביניים. אני לא מתבייש לומר שאני לא מאוהב במעמד הביניים. זה כמובן מנוגד לכל הלך הרוח הפוליטי ששורר כיום באמריקה, כולם מדברים רק על מעמד הביניים, אבל זה מעמד שלוקח משאבים מהמעמד התחתון, נקודה.

אפשר לראות שטאלב חורג בהמלצות שלו מייעוץ השקעות שגרתי. הוא עונה לאנשים על שאלות עמוקות יותר: איך לחיות בעידן של משבר ואי ודאות, של חוסר קביעות, ובעצם: איך לחיות בעידן שאחרי המעמד הבינוני.

לא פלא שהרבה יותר אנשים מקשיבים היום למוצא פיהם של קיוסאקי, טאלב ומעוז מאשר לאינטלקטואלים מסורתיים כמו הברמאס או חומסקי, שיושבים בקתדרות שלהם. בשונה מפילוסופים שעוסקים בבעיות סכולסטיות מופשטות, האינטלקטואלים החדשים עונים לאנשים על שאלות שבאמת מטרידות אותם, ובראשן: איפה לשים את הכסף?

אבל ההיגדים של האינטלקטואלים החדשים הם גם די שונים מאלה של האינטלקטואלים הישנים. קודם כל, יש להם קהל מוגדר – בעלי המניות. למי שאין לו כסף לקנות מניות, אין מה לעשות עם הפילוסופיה שלהם. אין לה תביעה לאוניברסאליות.

בעצם, כשהאינטלקטואל החדש יוצא משוק ההון, הוא כמו דג מחוץ למים. לכן הוא גם לא יכול להיות פוליטיקאי – הפוליטיקה שלו היא השוק. כי בפילוסופיה של הבורסה, יש רק דרך אחת להוכיח שאתה צודק: להיות עשיר.

קיוסאקי שונא לוזרים. הוא גם לא מעמיד פנים שכולם יכולים להיות כמוהו –

 זה שאני עושה את זה לא אומר שכולם יכולים לעשות את זה… האקדמיה היא לא המקום הנכון ללמוד להתעשר. צריך ללמוד מאנשים עשירים. השכלה אקדמית יכולה לעזור בחיים, אבל לא חייבים אותה כדי להצליח. לא לומדים להיות יזמים באוניברסיטה. אם אני רוצה ללמוד לתקן את האוטו אני הולך למכונאי. אם אני רוצה ללמוד להתעשר, אני צריך ללמוד מאנשים עשירים. לא ממורים. כל בני משפחתי היו מורים. מורים הם אנשים עניים".

אלה המבשרים של ימי הביניים החדשים, של הרייך הרביעי – עידן הפוסט-חינוך, פוסט-רווחה, פוסט-בריאות. עידן הסכנה, קרבות האבירים, המלחמה במפלצות. זה עידן חדש עם ערכים חדשים.

כדאי להיות חזקים. כדאי לעשות מנוי למכון כושר, לפני שהוא ייסגר.

עם נבל ולא חכם

*

נאמר זאת בפשטות: הרבה אנשים שאני מכיר לא כל כך אוהבים את עם ישראל. אני מדבר כמובן על ישראלים-יהודים, לא על גרמנים או איראנים. בחוגי השמאל, זה סנטימנט נפוץ למדי, שנעשה נפוץ יותר ויותר ככל שהחברה היהודית בישראל נעשית לאומנית ושוביניסטית, וככל שהמדינה היהודית מחדדת את אופיה הגזעני-אתנוקרטי. עם זאת, ברמה המוצהרת הסנטימנט הזה מוכחש בדרך כלל, ונשמר לרוב לבדיחות או לשיחות סלון. השמאל, בהיותו שמאל, מעדיף לתאר את עצמו כאילו יש מאחוריו גייסות עצומים מהשכבות העממיות, שאם רק יקולף מעליהם קרום דק של תודעה כוזבת הם ישליכו מעליהם את המשטר המיליטריסטי המדכא.

לכן נוצרו בשנים האחרונות כל מיני אידיאולוגיות שנועדו במידה רבה להתמודד עם הקונפליקט. למשל, שהציונות היא אנטישמית, ואילו האנטי-ציונים הם היהודים האותנטיים; או שהעם היה רוצה להתנער מהגמוניה של הכנופייה הציונית, ורק בגלל מניפולציה של התקשורת מחאת ההמונים לא נשמעת. אני נשבע לכם שפעם דיברתי עם פעיל שמאל כלשהו, שהסביר לי שאתרי החדשות מצנזרים מאות ואלפי טוקבקים שמאלניים שנכתבים לכל ידיעה – מעין צבא פנטום של שמאלנים מושתקים. פעיל שמאל אחר נאם נאום חוצב להבות באירוע של חד"ש, שבו הבטיח שבבחירות הבאות המפלגה עומדת לגזול כמה וכמה מנדטים מליברמן.

נדמה לי שחשוב לשים על השולחן סנטימנטים כאלה, ולא לנסות לטשטש אותם באמצעות קלישאות נוחות. בסופו של דבר, ועל אף הייחודיות של המצב בישראל, הניכור מהציבור הרחב הוא בעיה שקיימת גם בתנועות שמאל במערב, שנעשות אליטיסטיות יותר ויותר ומתנתקות במידה רבה מהקהל "הטבעי" שלהן, כלומר מהפועלים ומהשכבות המדוכאות.

למעשה, בתרבויות שמאל אחרות, הרעיון של שנאה כלפי העם שלך היתה די מקובלת – במיוחד בסיטואציות קיצוניות. אבל בשמאל הישראלי מעטים מצהירים על שנאה כזו, אולי מחשש שהיא תתפרש כגזענות כלפי מזרחיים, ואולי מאימת רוח הרפאים של האוטו-אנטישמיות. ואכן, האבחנה בין עוינות כלפי יהודים לבין עוינות כלפי רוב מוחלט של היהודים היא די עדינה.

**

במשך השנים, פעילי שמאל מסורים ניסו כל מיני דרכים, ויצרו מיני קואליציות כדי להתקרב אל העם. אבל הייתי מציע לקחת רגע צעד אחד אחורה, ולנסות לבחון כיצד הגענו לסיטואציה הנוכחית. לא הייתי מתחיל באינתיפאדת אל-אקצה, אלא בנקודה מוקדמת הרבה יותר. נראה לי שאפשר להיזכר במקור קאנוני מאוד ופופולרי מאוד, שעשוי להיות רלוונטי להבנת היחסים האלה; מקור שקשה להחשיב אותו לאנטישמי, אך שבהחלט מעודד שנאה לעם ישראל. אני מתכוון לתורה.

יש המחפשים ציטוטים אנטי-יהודיים בקוראן, אבל למעשה, מעטים הספרים הגדושים יותר בשנאה לעם ישראל מהתנ"ך. דיוקנם של בני ישראל המצטייר מהספרים שמות, דברים ובמדבר הוא בלתי מחמיא באופן כמעט מביך, למשל בשירת האזינו:

"הליהוה תגמלו זאת עם נבל ולא חכם"

(דברים ל"ב, ו)

או למשל בישעיהו:

"הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים"

(ישעיהו א, ד)

אלה רק שני ניסוחים בוטים, אבל למעשה, כמעט לכל אורך המקרא, העמדה שמביע הטקסט כלפי עם ישראל היא שלילית להפליא – בין אם בתוכחות שמוטחות בו על ידי משה, הנביאים והקב"ה בכבודו ובעצמו; ובין אם בתמונה המצטיירת מהסיפור המקראי, של עם אנוכי, חסר אופי ובעיקר, כמובן, קשה עורף.

המסורת הפרשנית היהודית התמודדה עם הקושי הזה במגוון דרכים יצירתיות. אבל היו מי שאימצו את עמדתו של הטקסט המקראי כלפי עם ישראל כפשוטה, והוסיפו לפתח אותה הלאה. זוהי למעשה העמדה הנוצרית מפאולוס ואילך, שמבחינה בין קידושו של הטקסט התנ"כי לבין הפללתו של העם התנ"כי. זהו הפירוש של פאולוס למושג "זרע אברהם", על פיו בניו האמיתיים של אברהם אינם צאצאיו בבשר אלא צאצאיו ברוח. כותבים נוצרים מאוחרים יותר הוסיפו והדגישו את היותו של עם ישראל עם קשה עורף – לא רק בתקופתו של ישו, אלא כבר מתקופתו של משה. על אף כל התעמולה היהודית שספגנו מגיל צעיר, קשה לומר שההליכה בקו התנ"כי האנטי-ישראלי איננה בבחינת קריאה סבירה של הטקסט המקראי, לפחות כמו הקריאה היהודית שנאחזת במעלותיו של עם ישראל. התנ"ך, בסופו של דבר, הוא לא ספר יהודי; הוא לא שייך "לנו" יותר משהוא שייך לנוצרים.

***

על כל פנים, הקו הנוצרי הזה בקריאת התנ"ך עבר בירושה במאות ה-17 וה-18 להוגי הנאורות דוגמת שפינוזה וולטייר, שתיארו את העברים כעם גס, נבער, ואצל וולטייר אפילו קניבלי. באמצעות אלה, עברה הגישה הזאת גם לחוגים מסוימים של ההשכלה היהודית, ואחריה – לציונות.

כאידיאלוגיה, הציונות היא ביסודה תנועה אליטיסטית שנעה בין אהבה היסטרית כלפי עם ישראל לבין שטנה ובוז עמוק. הדבר נכון במיוחד למנהיגי הציונות הסוציאליסטית, שעוד בפאזה שלפני עלייתם לארץ נדרשו להסביר לחבריהם היהודים מהתנועות הסוציאליסטיות לא-יהודיות מדוע הם מתעקשים להיאחז בעם ישראל. בהתאם לכך, הם תיארו את העם כחומר אנושי גולמי ומושחת שיש לעצב מחדש. מפא"י העמידה את עצמה ככאוונגרד מהפכני הקשור אל העם ומגלם את רצונו. המשבר האידיאולוגי שהתעורר בעקבות העלייה הרביעית, שהיתה ברובה "לא פועלית", הביא את משה בילינסון לקבוע שהתנועה החלוצית היא דמוקרטית משום שמהותה הרעיונית זהה עם רצונו האמיתי של העם. במושגים של רוסו, היא מגשימה את "הרצון הכללי" של העם, ובאותה שעה מנסה ללמדו מה עליו לרצות (כלומר להתאים את "רצון הכלל" ל"רצון הכללי"). לפי בן גוריון, המהפכה החלוצית היא "לא מהפכה במשטר פוליטי או כלכלי – אלא מהפכה באשיות החיים האישיים של בני העם". ובילינסון מסכם שהחלוציות "כובשת מתוך פרוצס מכאיב ולעיתים מחריב את ההמונים".

מאידך גיסא, קיומו של העם היהודי מוצדק בכך שהוא מהווה בסיס שמתוכו מתקלפת ועולה התנועה החלוצית. לפי תורתו של טבנקין, ההגשמה הציונית היא בחשבון אחרון השתלטות רצונו של האדם על הטבע. השתלטות כזו חלה על הטבע במובנו המצומצם ("הטבעת חותם יהודי על כל הארץ"), אך בו זמנית גם על הטבע האנושי, כלומר על המכשולים והמשקעים ההיסטוריים והמסורתיים שמגבילים את חיבורו של היהודי אל הקרקע.

העמדה האליטיסטית-בן גוריונית הזאת, שלא במקרה הסתמכה לעתים קרובות על "מוסר נביאי ישראל", התמידה במידה רבה לכל אורך שנות שלטונה של מפא"י, עד הנאומים האחרונים של פרס לפני ההפסד לבגין. מבחינה זו, ניצחון הליכוד שיחרר לראשונה את העם מכבליו; למעשה, זה היה הניצחון הראשון של העם, והשתחררות האמיתית מהאנטישמיות הסובלימטיווית של השמאל. במושגים פרוידיאנים, העם הנבער רצח את משה באופן סופי (מה שמעורר מחשבה גם על רצח רבין). אהבת העם הפכה לאידיאולוגיה של מדינת הליכוד. אז פחות או יותר התחילו לשיר בכל הזדמנות את השיר הדבילי "לחיי העם הזה/ וכמה טוב שהוא כזה".

****

העמדה האנטישמית / אנטי פופוליסטית של הנביאים (ואולי של אלוהים עצמו) עברה עכשיו לאופוזיציה, ובעיקר לשני מחנות: המתנחלים והשמאל הרדיקלי. שני מחנות אלה הם היחידים שתובעים תביעות מהעם ושוללים את צורת קיומו הנוכחית. שימו לב למשל למאמר בשם "תשבי תל אביב, תתעוררו!" שפירסם מנהיג האיחוד הלאומי יעקב כץ, בשבתו כיו"ר הוועדה לעובדים זרים בכנסת:

כבר מזמן איש לא מתפלא הכיצד זה שרבים מתושבי ת"א מוכנים למכור את יו"ש וירושלים אבל לפלא עצום בעיני הוא איך לא מפריע להם שעירם שלהם הופכת להיות עיר אריתראית וסודנית. מתגנבת מחשבה לראשי כי ציבור חילוני, ליברלי ואליטיסטי זה פשוט איבד כל חשק לחיות. אני קורא לו להוציא את ראשו מן השמיכה ולהביט סביבו. האם לזה ייחלו כשבנו את ביתם בתל-אביב? שהיא תהיה עיר אפריקנית? איזה אדם רוצה למכור את עצמו ואת מקום מגוריו? על זה אמרה התורה "עם נבל ולא חכם". "נבל" כלפי אחיו תושבי ירושלים ויו"ש; "ולא חכם" כלפי עצמו.

מן הצד השמאלי, העמדה של תוכחה כלפי העם היא פחות נפוצה. השמאל, כאמור, מעדיף להציג עצמו כנציגו של העם, או לחילופין כמתנגדה של המדינה. העמדה הנבואית המתייצבת מול העם היא די נדירה, לפחות מאז מותו של ישעיהו ליבוביץ, שכונה כזכור "ישעיהו השלישי". גם נועם חומסקי מרגיש בנוח בעמדה הזאת, למשל בריאיון קצר בעקבות מותה של טניה ריינהרט:

מישהו שואל למה מרטין לותר קינג בחר להישאר בארה"ב, אף שהוא האשים אותה בגזענות, דיכוי מעמדי וחוסר צדק? או למה הנביאים לא נדדו לארצות אחרות, והשאירו מאחוריהם את כל אלה שקראו להם 'עוכרי ישראל'?… יש עוד הרבה אחרים שאנחנו מכבדים, בזכות המסירות שלהם לחברה שלהם. אבל כשמדובר בישראל, העניין חורג מעבר לכך. אם הישראלים יבחרו לדחות את הדרך להישרדות ראויה, ייתכן מאוד שהם לא ישרדו בכלל. זה הרי לא לקח חדש, הוא מוכר מההיסטוריה הפוליטית של היהודים, אבל בישראל של היום יש לו משמעות מרה במיוחד".

קשה לומר, עם זאת, שההשוואה הזאת לנביאי ישראל ממש הוטמעה בשמאל הישראלי. לגבי חומסקי – יכול להיות שבמקרה שלו מקורה של העמדה הזאת הוא דווקא נוצרי-פרוטסטנטי (נוסח מרטין לותר קינג), יותר מאשר יהודי.

*****

כל זה מעורר מחשבה, האם לא הגיוני יותר לנטוש את הפרדיגמה הנבואית, כלומר את אותו קו אנטי-עממי שמתמשך ממשה והלאה. שהרי, הקריאה בתנ"ך מעוררת לעתים קרובות הזדהות חזקה דווקא עם העם, ולא עם החוק ונציגיו עלי אדמות. יתכן מאוד, שהעמדה העממית-אנרכיסטית הזאת, שמבקשת לנער מעל עצמה את הכהנים, הנביאים והטהרנים האחרים, היא הבשורה הפוליטית העיקרית של התנ"ך – ולא העמדה שמייצג הטקסט עצמו.

קשה, עם זאת, לומר מה המשמעות של עמדה כזאת בישראל של היום – בעיקר בהתחשב בכך שהמשטר הליכודניקי הוא גם ככה פופוליסטי מאוד, ונעשה פופוליסטי יותר ויותר. אבל אפשר לדעתי להציע למחנה המוקצה והזעוף של השמאל לבחור באחת משתי העמדות שמציעים לנו הטקסטים המכוננים: בין אם בעמדה הנבואית המתייצבת מול העם באופן בוטה וברור, ובין אם בעמדה הפופוליסטית המתמרדת ומתנערת מכל ניסיון של יישור או תיקון.

מה יהיה?

אַל-תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל-תִּתְבֹּנָנוּ: הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח, הֲלוֹא תֵדָעוּהָ" (ישעיהו מ"ג, י"ח)  

המצב רע.
הסכנה מתקרבת לבית. ברחובות משתוללים ציידים שהחליטו להשתיק או לרסק כל מי שסוטה ולו במעט מהטווח האידיאולוגי המותר, שנעשה מצומצם יותר ויותר. אותו שמאל שעד לפני כמה חודשים אף אחד אף אחד לא שם לב לקיומו, הפך פתאום לסכנה קיומית שחייבים לחסל כדי לשרוד. ישראל הופכת למקום ממש מפחיד.
בפוסט הנוכחי רציתי להתמקד בשאלה מה יקרה. כי משהו יקרה, זה בטוח. לא מזמן דיברתי עם ג', שחזרה מהשטחים ואמרה לי שכלום לא יקרה. הכול יישאר אותו דבר, רק יצהר ואיתמר ימשיכו להתרחב. מדי פעם תהיה מלחמת תחזוקה באחד הגבולות, וכמה מאות שמאלנים ייצאו להפגין.  אמרתי לה שהיא טועה, שהמון דברים יקרו. ואז ג' צעקה: "מה יקרה? מה אתה חושב שיקרה?".

אימייל מזבולון אורלב. ישראל הפכה למקום מפחיד

לא כל כך ידעתי מה לענות. באופן עקרוני, נראה שהיא צודקת. המשטר האתנוקרטי בישראל למד להתמודד ביעילות גדולה מאוד כמעט עם כל סוג של התנגדות חיצונית, וספק אם אפשר לבנות על התנגדות פנימית. גם כשהישראלים יישארו רק עם שלולית דלוחה שבה ישכשכו בצואה של עצמם, הם עשויים לשכשך שנים ארוכות בהנאה ובזעם.
חבר אחר אמר לי שרק תבוסה צבאית יכולה להביא לאיזשהו שינוי בחברה הישראלית, אבל בתבוסה הזאת אנחנו נהרג (אני גר ליד הקריה). אני רוצה לקוות שזה לא נכון. ברור שתבוסה צבאית או קטסטרופה היא אפשרית – לא רק בטווח הארוך, אלא עוד בטרם יבשיל האבוקדו שבמקרר שלי; אבל אני רוצה לשרטט תסריט זהיר של "עסקים כרגיל", שמבוסס על ההנחה שלא תהיה קטסטרופה שתשנה בדרמטיות בבת אחת את המערך הבינלאומי ושתגדיר מחדש את הגבולות, אלא שהמצב יימשך לכאורה בערך כמו עכשיו – כלומר נמשיך לחיות בזמן של פוסט 67'.  

 

אלברכט דירר, מלנכוליה I. אולי פשוט לא יקרה כלום

 

לצורך כך, קיבצתי כמה תחזיות לגבי מה שיקרה בשנים הקרובות. חלקן משלימות אחת את השנייה, ואחרות סותרות זו את זו. אני מסדר אותן מהמאוחר למוקדם:  

1. שתו הרבה מים. לפני כשנה וחצי התפרסמה  בארה"ב תחזית נרחבת של המועצה הלאומית למודיעין לשנת 2025. מטבע הדברים מדובר בגוף די שמרני וזהיר, ואפשר לומר שהתחזיות שלו לא מצטיינות בעודף דמיון אבל יש להניח שהוא מבוסס על מודיעין ומידע נרחב למדי. את הנקודות הפיקנטיות אפשר לקרוא כאן. אבל מעניין להתעכב על המקומות הספורים שבהם ישראל מוזכרת בדו"ח. אז ככה: בפרק על השינויים האקלימיים, מצוין שמחסור במים עשוי להגביר את המתח בין ישראל לירדן. בפרק על דמוגרפיה נאמר ש"הבדלים בקצב גדילת האוכלוסייה בין הקבוצות האתניות בישראל עשויים להביא לשינויים פוליטיים בפרלמנט הישראלי". בפרק על יחסים בינלאומיים נאמר שידידות מסורתיות של ארה"ב, כמו ישראל ויפאן, עשויות לחוש פחות בטוחות – בין השאר בגלל מחסור במשאבים ומרוץ חימוש אזורי, ובמיוחד אם כוחה של ארה"ב יתמעט; הפרק על ההגירה מעריך שהאינטגרציה של המוסלמים תהפוך את מעצבי המדיניות לפחות פרו-ישראלים.  

2. עומדת לנפשה. עמנואל ולרשטיין, מהסוציולוגים המפוכחים הפעילים כיום ואבי תורת "המערכת העולמית", שמבין משהו בהתפתחויות עולמיות, פירסם לפני כשנתיים מאמר ב"מטעם" ובו טען כי "ירידתה של ארצות הברית היא בגדר מציאות בלתי-הפיכה – כלכלית, פוליטית, תרבותית ואפילו צבאית. בעשורים הבאים תהיה מציאות זו מוּחֶשֶת לכל. האליטות מרגישות בה כבר עתה". אחת התוצאות של איבוד היציבות הזה תהיה לטענתו בדלנות שתביא להתרחקות מישראל. "ההתבודדות וחיפוש אחר שעיר-לעזאזל לא יטו את הכף לטובת ישראל", כתב, וסיכם כי  "במובן מסוים, ישראל כבר עומדת לנפשה".  

עמנואל ולרשטיין. בדלנות שתביא להתרחקות

3. מות האלוהים. בהקשר זה יש לציין שאפילו ירידה מתונה בכוחה של ארה"ב תשנה את מצבה של ישראל לא רק מבחינה צבאית, אלא גם מבחינה תודעתית. כמו שכתבתי לא מזמן, התיאולוגיה הציונית מיוסדת עדיין על ההנחה שיש לעולם שליט טוב וכל יכול– ארה"ב – שאוהב אותנו. למעשה, זה מה שמגדיר את הזמן הפוסט-גלותי. אם ארה"ב תיחלש באופן משמעותי, כל המסגרת התודעתית הזו תיסדק. בעצם, נתייחס אל עצמנו כאילו אנחנו שוב בגלות.  

4. המהפכה אוכלת. ובתוך ישראל: כדי לקבל מושג על מה שיקרה למערכת הפוליטית הישראלית בכללותה, אפשר להסתכל על מועצת יש"(ע). אפשר להניח שתוך כעשור, המפה הפוליטית בכללותה תיראה כמו מועצת יש"(ע) היום. למעשה, זה פחות או יותר המצב כבר עכשיו: אם מורידים את מר"צ וחלק מהעבודה, נשארים כ-80 מנדטים בין המתנחל עותני שנלר למתנחל יעקב כץ. אלא שמועצת יש"(ע) היא גוף שבקושי מתפקד מעומס המתחים הפנימיים שבתוכו. המהפכה אוכלת את בניה, וכשמקצינים ימינה, תמיד יש מי שרוצה להקצין הרבה יותר. ככל שישראל תהיה ימנית יותר, קבוצות גדולות והולכות בתוך האוכלוסייה יוגדרו כשמאל הראוי להכחדה.  

 5. ליכודניק לתחזוקה. מי שיכול לתחזק כאן את המערכת במידה של יציבות הוא רק הליכוד – היורש בן זמננו של הממלכתיות הבן גוריונית (שהיתה מראשיתה אידיאולוגיה דוחה למדי), והיחיד שמסוגל (כנראה, אם כי לא בטוח) להכיל את אחדות הניגודים של החברה הישראלית העכשווית. כמו שאמר הערב איוב קרא: "נתניהו הוא המדינה". עם זאת, בטווח הבינוני הדמוגרפיה תלך ותקטין את הליכוד. כדי לחזות את מצבו בעוד כעשור וחצי, אפשר להסתכל פחות או יותר על מפלגת העבודה של עכשיו. אבל יש להניח שגם כשהרכב החברה הישראלית יהיה שונה מאוד מעכשיו, ימשיכו להחזיק זמן מה ליכודניק בתור ראש ממשלה: למבנה יש נטייה לשמר את עצמו, וליכודניקים עדיין יודעים (הכול יחסי) לסבן את העולם. בכל פעם שיעלה חשש שמישהו ימינה מיעלון ישב בראש שולחן הממשלה, יתחיל מצעד של "ראשי המשק", דיבורים על דאגה בוושינגטון, ואיומים בבריחת משקיעים. יכול להיות שזה לא יעזור, ומישהו כמו ליברמן או פייגלין ישלוט כאן; אבל אז הקריסה תבוא הרבה יותר מהר.  

פייגלין. הקריסה תבוא הרבה יותר מהר

6. מוסר העבודה. לפני כעשרה ימים התפרסם מחקרו של פרופ' דן בן דוד על הכלכלה הישראלית. העיתונים הביעו זעזוע מהתמונה השחורה: בעוד 30 שנה יהיו 78% מהתלמידים בחינוך היסודי חרדים או ערבים, ו14%- בלבד ישתייכו לחינוך הממלכתי. קודם כל, מעניין לקרוא איך התייחס לנתונים יצחק נחשוני מהאתר החרדי "חדרי חרדים", שמלמד אותנו שיעור חשוב בדמוקרטיה:  

"אם מישהו מאמין שדו"ח 'מרכז טאוב' הוא מבוסס, הרי שהחרדים והערבים מרכיבים כבר את רוב הדור הבא בישראל. או-אז, אותם אנשי מוסר העבודה הגבוהה המתריעים על הסכנות שמביאים עמם החרדים, יתכבדו וישאירו ל'רוב' את ההחלטה כיצד יראו פני החברה בישראל".  

7. כרכור או סינגפור. למעשה, מה שמדאיג את השבט האשכנזי בישראל בהווצרותו של רוב "לא ציוני" (כלומר ערבי וחרדי) הוא בעיקר ההשלכות שיהיו לכך על רמת החיים שלו: "נהפוך למדינת עולם שלישי". אבל דווקא בעניין הזה לדעתי הדאגה מוגזמת. בשביל להיות כלכלה משגשגת, לא צריך להיות אירופיים. מבחינה זו, דווקא אפשר לסמוך על נתניהו. נדמה לי שהפרויקט האמיתי שלו בקדנציה הזו הוא לבנות כאן תרבות טכנוקרטית סתגרנית. לשם כך הוא וגדעון סער מתאמצים מאוד ליצור שכבה חברתית של טכנאים ממושמעים ונואשים שיתחזקו את הצבא ואת ההייטק. לא צריך את ענת מטר כדי לעשות עסקים עם כל מיני סוחרי נשק ואילי הימורים. המדינה הזאת כנראה לא תהיה ליברלית במיוחד, אבל הקפיטליזם יכול לעבוד בה מצוין – וראו למשל המאמר המפורסם הזה. לא בכדי, כבר כמה שנים מדברים כאן על כל מיני מודלים של משטרים אוטוריטריים-קפיטליסטיים כמו סינגפור. מבחינה זו, פרשת הקברים בבית החולים באשקלון ופרשת ההפגנות באינטל הם אירועי מבחן למשטר של נתניהו, כי הם בוחנים את היכולת של הקפיטליזם לתפקד במדינה דתית יותר. בינתיים, נראה לי שנתניהו מתמודד לא רע.  

עושים הייטק בסינגפור. מודלים של משטרים אוטוריטריים-קפיטליסטיים

  8. רפואה סינית. העלייה של סין דווקא עשויה להעניק לגיטימציה לסוג כזה של מדינות סמכותניות ולא ליברליות. בנוגע לסין עצמה: המעצמות העולות של אסיה מצביעות נגד ישראל באו"ם, אבל ממשיכות לקנות ממנה נשק ולארח את שמעון פרס וסטנלי פישר. אני לא רואה סיבה שזה ישתנה בזמן הקרוב. מה שכן, הן מתייחדות בכך שאין להן רגשי אשמה בעקבות השואה, וגם אין להן תסביכים שקשורים לעם הנבחר, שלדעתי משחקים תפקיד מהותי ביחסים בין ישראל למערב (ראו סעיף 3).  

9. ליבוביץ טעה. ומה לגבי אירופה? לכאורה קצה של הדמוקרטיה הישראלית (ואולי ההגדרה היא לא קץ הדמוקרטיה [ראו סעיף 6] אלא קץ החירויות הליברליות) מרחיקה אותה מהמערב. כבר עכשיו, שר החוץ של ישראל הוא לא אישיות רצויה במיוחד. מצד שני, גינויים מגומגמים לא ממש משנים למישהו. כשאסטרטגיה של חוסר בושה עובדת, אין ממש סיבה להחליף אותה. היו כבר תקופות שהיחס של ממשלות אירופה לישראל היה גרוע בהרבה. נהוג לשבח את ישעיהו ליבוביץ על שחזה את השלכות הכיבוש. אבל לפני 30 שנה, חזה הנביא ישעיהו (דקה 54:00) שהאלטרנטיוות העומדות בפני ישראל הן שתיים (ואין שלישית!!!!!): חלוקת הארץ או "מלחמה עד חורמה", שבה "הגיבוי של כל העולם יהיה לצד הערבי". בינתיים עברו 30 שנה וכמה מלחמות, אבל לא ראיתי שהצבא ההולנדי מאגף את תל אביב.  

  

ליבוביץ. הצבא ההולנדי עדיין בקסרקטינים

10. האירופי החדש. מה עוד שאירופה משתנה. קשה לחזות מה יהיו ההשפעות של הקריסה הכלכלית ביממה האחרונה, אבל כבר עכשיו אירופה היא כבר לא כל כך אירופית. השדרה המרכזית הליברלית-דמוקרטית של החברה האירופית צפויה להרגיש פחות ופחות סימפטיה לישראל. אבל קשה לצפות ממנה להרבה יותר מגינויים רפים. חשוב יותר: השדרה הזאת נמצאת בעצמה במשבר לא קטן. השמאל הסוציאליסטי כמעט מת, וגם הליברליזם הלבן, מושא תשוקתו של השמאל הישראלי (זה שמגנה את הרחבת ההתנחלויות אבל לצורך האיזון רץ לראות את "שואה" של קלוד לנצמן לכמה שעות) דועך לאטו, או לחילופין חושף שיניים והופך לגנגסטר פופוליסט עם חליפה בסגנון סרקוזוני. הפחד מהמהגרים מכרסם במפלגות המרכזיות הליברליות שחרתו על דגלן מאז מלחמת העולם את שמירת היציבות והשגשוג; הפרלמנט האירופי מלא כבר עכשיו בסיעות ימניות קיצוניות עם פוליטיקאים איסלאמופובים סמוקי פנים שדווקא מסתדרים די טוב עם איווט ליברמן.  

11. איסלאמיזציה או איסלאמופוביזציה? ולגבי המהגרים המוסלמים: למרבה הצער, ככל שהמוסלמים ייעשו דומיננטיים יותר בחברה ובפוליטיקה האירופית, צפויה להתחזק גם תגובת הנגד של איסלאמופוביה והקצנה לכיוון ימין. נכון להיום, אני לא מכיר כל כך הרבה פוליטיקאים אירופים מוסלמים, אבל אני רואה הרבה מאוד פוליטיקאים אירופים אנטי-מוסלמים, חביביו של השלטון הישראלי. הידרדרות כלכלית וגלי הגירה שיתחזקו בעקבות השינויים האקלימיים עשויים להעניק לגיטימציה גדולה עוד יותר לאווירה של "מצב חירום" שבו אירופה הקלאסית מתגוננת מפני היסודות הזרים.  אווירה כזאת של מלחמת תרבות בלבו של המערב תשחק לטובתן של ממשלות הימין בישראל, שיוכלו לכרות ברית די חזקה עם הימין הקיצוני האירופי. ממילא, ההגדרה של "מערבי" תשתנה ותהפוך מליברלי לאחיו התאום, כלומר "שונא מוסלמים". כבר היום, מפלגות הימין הקיצוני טוענות, במידה רבה של צדק, שהן רק רוצות להגן על "אורח החיים האירופי". 

איסלאמופוביה באירופה. ברית עם השלטון הישראלי

   

12. הפיראטים יצילו אותנו מעצמנו. מה שיכול להציל את אירופה מברבריות הוא התחדשותו של הומניזם דמוקרטי ופלורליסטי. זה תלוי ביכולת שלו להטמיע לתוכו כוחות פוליטיים מקהילות המהגרים, וכך להצליח לשמור על לכידות חברתית מסוימת, פלורליסטית ולא קסנופובית. יש לציין שהפוליטיקה האירופית לא נחה על שמריה: תצורות פוליטיות חדשות וחיוניות כמו מפלגות הפיראטים ומפלגות הערפדים נוצרות ומשנות את הפוליטיקה. היווצרותו של סובייקט אירופי כזה, שיהיה רב תרבותי הרבה יותר (ולא הרבה פחות) מהסובייקט האירופי הנוכחי, סובייקט שיהיה קצת ערבי וקצת אפריקאי (ולא אנטי-ערבי ואנטי-אפריקאי), עשוי להשפיע באמת גם על היחס למזרח התיכון, וזאת מבלי להיות אנטישמי ולזנוח לחלוטין את היהודים לנפשם (תסריט שגם הוא לא בלתי אפשרי). למעשה, מספיק שתקום בצרפת או בגרמניה איזו אובמה ערבית (יש כבר התחלות), אבל בסגנון אירופי ולא אמריקאי.  

13. התקווה: שואה חדשה. בסופו של דבר, דת השואה שמשליטה הציונות, והמשוואה של "נהיה חזקים או שישמידו אותנו", היא יעילה כל כך שהיא מביסה כל התנגדות פנימית עוד לפני שהיא התחילה. ברור שיש משהו לא כל כך אמין בדיבור האינסופי הזה על אימת ההשמדה. הרי כל מי שמדברים על השמדה, חיים נורא טוב וממשיכים לעשות כסף. פרשת הח"כים במצעד החיים שהתפוצצה עכשיו היא פרדיגמאטית: צועדים במצעד החיים, מנסים להרגיש כמו מוזלמן, אבל מתלוננים שהסנדוויצ'ים לא היו מספיק איכותיים.
כך שישראל חיה על הדלק של הזמן הפוסט-שואתי, שמבטיח גם התמשכותו של הזמן הפוסט 67'.
אבל מה יקרה אם מתישהו בשנים הקרובות יקרה משהו ממש, אבל ממש דרמטי בעולם? מה יקרה אם בבלגיה יתפרץ בעוד שבוע סופר-וולקנו וישמיד, נאמר, 7 מיליון מתושבי אנטוורפן וסביבתה המורחבת? במצב כזה, השואה פתאום כבר לא תהיה אירוע כל כך משמעותי! סוף סוף נעבור לעידן אחר, פוסט-פוסט-שואה. האויבים של האנושות יהיו הלוחות הטקטוניים, ולא הנאצים, והיהודים כבר לא יהיו הקורבנות האולטימטיוויים. באופן פרדוקסלי, שואה רצינית במקום אחר (אבל עדיף שאי אפשר יהיה להאשים את המוסלמים, כי אז זה דווקא ישחק לטובת בן דרור ימיני) היא הדבר היחיד שיבתק את הקשר הגורדי של "אנחנו או הם" ויציל אותנו/את הפלסטינים מהשמדה.

  

סופר וולקאנו. התקווה שלנו ושל הפלסטינים

1-. Run for your lives!. ובטווח הקצר: שמתי לב שבזמן האחרון מה שכולם מדברים עליו בישראל זה להפיל את המשטרים שמסביבנו. רק בסוף השבוע האחרון, קראתי על תוכנית להפיל את המשטר הסורי ותוכנית להפיל את המשטר הירדני (אני לא זוכר מי בדיוק, אבל היה משהו כזה). חוץ מזה מדברים על להפיל את המשטר האיראני, וכמובן להפיל את משטר החמאס. כלומר: לפי הספירה שלי, לפחות ארבעה משטרים – וזה רק בגלל שהרשות הפלסטינית ומצרים צייתניות מאי פעם. הבעיה היא שמי שמנסה להפיל משטרים משחק משחק מסוכן, וקשה לדעת איפה הוא ימצא את עצמו כשהאבק ישקע.

זהו בערך. כולכם אנשים חכמים, ומבינים בכל מיני דברים. אז יאללה, טקבקו בטירוף!