בנוגע לניתוץ אלילים

ואז, כשעברנו ליד הקתדרלה, שליד מוזיאון הקרמיקה שליד בית העירייה העתיק, אמרה הדוקטורית הגרמנייה: "שמעתם? במדינה האיסלאמית פוצצו את כל הפסלים במוזיאון של מוסול".

היינו שלושה – גרמנייה, ישראלי והולנדי. כולנו דוקטורים. המים שצפו בתעלות וחפירים מתחת לאבני השפה המצוחצחות. זה היה כבר אחרי שאכלנו ספגטי ושתינו. היינו מובסים מיין. הדוקטור הגרמנייה המשיכה ואמרה שזה נורא, ושאירופה חייבת לעשות משהו. אני לא אמרתי כלום. לא רציתי לחשוב על זה, והנה נאלצתי לחשוב על זה. נכון, זה באמת קורה, ממש ברגעים אלה: המזרח התיכון נפטר במהירות מהאוצרות הקדמוניים שלו. הם לא נגנבים, לא נמכרים: הם פשוט מושמדים למיליון חתיכות. הופכים לשברירים קטנים של אבן חול או גרניט. חוזרים למצבם המקורי.

מה שהתנפץ לא יהיה יותר. הפיצוץ הוא בלתי הפיך.

וכאן מתנגנת מאליה אותה תגובה צדקנית, אותו מלמול מוכר, מונוטוני: 'נו טוב, אלה רק פסלים, אני יותר מתרגש כשאנשים מתים'. אבל זאת גישה מטומטמת. הומניזם של מפגרים. ראשית, כי אתם לא באמת מתרגשים מכל בנאדם שמת, אז לפחות אל תשקרו לעצמכם. שנית, כי עולם בלי תוכן הוא כמו תא כלא – ובתאי כלא עדיף שלא יהיו בכלל אנשים. הוא כמו חוות גידול של תרנגולות, שגם בהן יש חיים.

אנשים נולדים ומתים בקצב מהיר. זאת המהות שלהם: להיות כפופים למחזור הלידה והקמילה. אבל השוורים המכונפים לא נועדו להתכלות, אלא להתמיד בזמן. "משימתם של בני תמותה והפוטנציאל שלהם להגיע לגדולה נעוצה ביכולתם לייצר דברים – עבודות ומעשים ומלים – שעשויים להיות ראויים לשכון בתחומו של מה שקיים לעולם", כתבה חנה ארנדט. "בזכות היכולת שלהם להותיר אחריהם עקבות לא מתכלים, משיגים בני האדם אלמותיות משל עצמם חרף היותם בני תמותה כיחידים, ובכך מוכיחים שהם בעלי טבע 'אלוהי'".

במובן זה, ניתוץ הפסלים הוא הרג-אל, ביותר מאשר משמעות אחת. הוא ריקון העולם מהאלוהי שבו, והפקרתו למחזור החיים הביולוגי.

יש, עם זאת, שאלה אחרת, שמתגנבת למחשבה: האם ידעת בכלל על קיומם של השוורים המכונפים במוסול? האם היית שומע עליהם בימי חייך בלעדי דאעש?

אנחנו אוהבים את האלים שלנו רק כשמפוצצים לנו אותם.

בכל מקרה, אין מה לדאוג: כל זה קורה רחוק מכאן. אנחנו באירופה, יבשת התרבות. המורשת התרבותית המערבית משומרת כאן להפליא – אולי יותר מדי טוב.

המשכנו ללכת, נבובים וקהים. הדוקטור ההולנדי נשרך מאחור. מסביב נצנצו אורות צהובים במעבה החנויות הסגורות. הכול אמר: Kultur. עיר יפהפייה, כלומר מתה לגמרי. דווקא בהפצצות היא בקושי נפגעה, והמרכז הימי-ביניימי של העיר נשמר כמעט בשלמותו. נשמר כדי להפוך לבונבוניירה. בונבוניירה שבתוכה מוכרים בונבוניירות. זאת הצורה שבה "נכסי תרבות" מתקיימים כיום, באופן כזה הם "שוכנים בתחומו של מה שקיים". המנזר הפך לביסטרו צרפתי. מרתף האינקוויזיציה – למועדון ג'אז ("יש כאן קונצרטים נפלאים, בעיקר בקיץ"). כל פיסת הוויה מתרוקנת לגמרי מרוח וממשמעות, ומופעלת מחדש באמצעות תרופת ההחייאה היחידה שעוד עובדת: הצריכה. כמו אותן גופות המשומרות בטכניקה סודית על ידי יזם גרמני מטורף, ומיטלטלות ברחבי העולם, מחייכות אל המבקרים בשיניים חשופות.

קבוצות של תיירים נשנקות לתוך הקתדרלה ומוקאות החוצה. הם באים, מכוונים את האייפון לתקרה ומצלמים, כי אם יכוונו קצת נמוך מדי כל מה שיראו בתמונה זה עוד תיירים במעילי רוח מכוערים מצלמים עם האייפון. את הזוועה הזאת חנה ארנדט לא העלתה על דעתה, חשבתי לעצמי.

"עדיף היה שיפציצו את העיר הזאת", אמרתי לעצמי בשקט. "יש לנו יותר מדי תרבות. אנחנו נחנקים כאן מתרבות".

הדוקטור הגרמנייה התחילה לדבר שוב על האסלאם ועל איסור הצלם. היא אמרה שזה הצד האפל של הדתות המונותיאיסטיות. היא צודקת, במובן מסוים. אנחנו באמת תוצר של פרויקט ניתוץ האלילים. אברהם עשה את זה באור כשדים, שנים לפני דאעש. ולא רק את האלילים הוא ניתץ, אלא גם את כל מה שנרקם סביבם: עולם ישן עדי יסוד נחריבה.

בזכות כך הפכה היהדות לדת רציונלית. "אם הרמב"ם היה בהפגנה הוא היה איתי", אמר יאיר גרבוז ובצדק. פרויקט המלחמה בעבודת האלילים משותף לגרבוז, לרמב"ם ולדאעש, אמרתי לעצמי. מוזר ככל שהדבר יישמע, הם באמת הופכים את העולם למקום מתקדם, רציונלי ואחיד יותר. עולם שבו כל אובייקט זהה לכל אובייקט אחר – תחת האל האחד והמטבע בר-ההמרה. ואם תיגמר המלחמה בעיראק, והמוזיאון של מוסול ישופץ, בחסות קבלן אמריקאי, תיירים גרמנים ירכבו על גמל וירכשו מזכרות של פרים מכונפים, כמו שקורה ממילא במקומות אחרים. גם פרים מכונפים יש עדיין בכמה מקומות בעולם. יותר ממה שאנו מסוגלים לראות.

"טוב שהם פוצצו את השוורים המכונפים".

הגרמנייה צווחה.

"מזלם של השוורים המכונפים שפוצצו אותם", המשכתי. "כך הם באמת זכו לחיי נצח".

המים המשיכו לזרום בתעלה. הפעמון צלצל.

"אחרנו לבוא, ידידי. האלים, כן,
חיים מעל לראשינו, שם בעולם אחר.
שם הם עושים מעשים לאין סוף, חסים עלינו
כך שאחת היא להם אם נחיה". *

 

* פרידריך הלדרלין, מתוך "לחם ויין". תרגום: שמעון זנדבנק

המתווה הקדום ביותר לשיטה של האידיאליזם הגרמני *

מגרמנית: גדי גולדברג

הפרגמנט האופטימי הזה, המובא כאן בעברית לראשונה, מזקק את המגמה המרכזית בפילוסופיה הגרמנית של ראשית המאה ה-19, זו שזכתה לכותרת "האידיאליזם הגרמני": לנסח שיטה שתגשר על הפער הקנטיאני בין הרעיון שהאדם תבוני ומחוקק את חוקיו לעצמו – ולכן המוסר ושחרור פוליטי הם מן האפשר – לבין הרעיון שהטבע (והאדם בתוכו) כפוף לחוקים הכרחיים ולכן המדע הוא מן האפשר. לא ברור מי חיבר את הטקסט הזה אבל היה זה אחד מבין שלושה חברים שחבשו את ספסל הלימודים בטובינגן בשנות השמונים של המאה ה-18 – הגל, שלינג או הלדרלין (או אולי שלושתם ביחד). הגל, ש"המתווה" נרשם בכתב ידו, ראה בדואליזם הקנטיאני מקור לאומללות, אחד משורה של שסעים המייסרים את האינדיבידואל המודרני בהשוואה לגן העדן האבוד של יוון העתיקה. ב-1796 או 1797, זמן החיבור המשוער, הוא עדיין היה נתון להשפעתם של שלינג והלדרלין, שהאמינו שהגשר יימצא במרחב האסתטי, שכן שם אנו למדים לראות בהכרחיות הטבע לא נתון שרירותי – מרחב מכאני ומנוכר שאדיש או אף עוין לשאיפות שלנו (וב"מתווה" אף המדינה נחשבת לכזו) – אלא מרחב ליצור בו את עצמנו כיצורים חופשיים. מאוחר יותר דעותיו ישתנו אבל העיקרון יישאר בעינו – החירות כעיקרון המאחד את התבונה והטבע. אבל אין זו החירות הפורמאלית (בנוסח הליברלי), זו העומדת בניגוד לכל השאר, אלא חירות המתממשת מתוך עימות והשלמה עם הטבע, המסורת, השפה, הקולקטיב, משנה ומשתנה בתוכם. "המתווה" מציג חזון יוצא דופן של מודרניות גרמנית המתרחקת מן המגמה המכניסטית של המדע והליברליזם ומציעה במקומם מיזוג של תבונה, מיתולוגיה, חירות וחושניות. זוהי מודרניות שמעולם לא התממשה בפועל ונקברה תחת מגפי השמרנות, הביורוקרטיה, הלאומנות והמיליטריזם. או שמא היא אכן התממשה? ימים יגידו. (גל ועפרי)

*

…אתיקה. מאחר שהמטאפיזיקה כולה תיכלל בעתיד במוסר – דבר שקאנט רק הדגים בעזרת שני הפוסטולטים המעשיים שלו, אבל לא מיצה דבר – לא תהיה האתיקה הזאת כי אם שיטה שלמה של האידיאות כולן, או מה שהוא היינו הך, של הפוסטולטים המעשיים כולם. האידיאה הראשונה היא, מטבע הדברים, הדימוי של אני-עצמי בבחינת יש חופשי לחלוטין. בד בבד עם היש המודע לעצמו והחופשי מופיע – מתוך האין – עולם ומלואו: המקרה האמיתי היחיד של בריאת יש מאין שאפשר להעלות על הדעת. כאן ארד אל שדות הפיזיקה; השאלה היא זו: מה צריך להיות טיבו של העולם בשביל יש מוסרי? ברצוני לשוב ולהעניק כנפיים לפיזיקה האיטית שלנו, המתקדמת ביגיעה בעזרת ניסויים.

וכך, כאשר הפילוסופיה תספק את האידיאות, וההתנסות את הנתונים, נוכל סוף-סוף לקבל את הפיזיקה בגדולתה, כפי שאני מצפה מתקופות מאוחרות. נראה כי הפיזיקה העכשווית איננה מסוגלת לספק רוח יוצר כרוחנו או כפי שראוי לרוחנו להיות.

מן הטבע אני עובר אל פועלו של האדם. מתוך קדימותה של אידיאת האנושות אני מבקש להראות כי אין אידיאה של מדינה, מאחר שמדינה היא משהו מכני – ממש כשם שאין אידיאה של מכונה. רק מה שהוא מושא של החירות נקרא 'אידיאה'. עלינו ללכת אפוא מעבר למדינה! – שכן מן ההכרח הוא שכל מדינה תנהג בבני אדם חופשיים כמנגנון מכני; אבל את זה אל לה לעשות; לפיכך עליה לחדול. עיניכם הרואות אפוא שבהקשר הזה כל האידיאות של שלום נצחי וכיו"ב אינן אלא אידיאות כפופות לאידיאה גבוהה מהן. בד בבד ברצוני להניח כאן את העקרונות לְהיסטוריה של האנושות ולחשוף במערומיו את כל פועלו האומלל של האדם כגון מדינה, חוקה, ממשלה, חקיקה. לבסוף באות האידיאות של עולם מוסרי, של אלוהות ושל אלמוות – הפלתן של כל האמונות הטפלות, רדיפה של כוהני הדת, אשר לאחרונה מתחזים לתבונים, בידי התבונה עצמה; חירות מוחלטת של כל רוח הנושא בתוך עצמו את העולם האינטלקטואלי ואינו רשאי לבקש מחוץ לעצמו לא אלוהים ולא אלמוות.

ולבסוף האידיאה המאחדת את כולן, אידיאת היופי, במובן האפלטוני הנעלה של המילה. אני משוכנע כי האקט העליון של התבונה, שבו היא מקיפה את כל האידיאות, הוא אקט אסתטי, וכי רק ביופי לבדו האמת והטוב אחים הם. לפילוסוף דרושה אותה מידה של כוח אסתטי הדרושה למשורר. בני האדם נטולי החוש האסתטי – אלה הפילוסופים שלנו של האות [המתה]. הפילוסופיה של הרוח היא פילוסופיה אסתטית. אין אתה אדם בעל שאר רוח – אפילו על ההיסטוריה אינך יכול לדון מתוך שאר רוח – בלי חוש אסתטי. כאן יתגלה מה חסר בעצם לבני אדם אשר אינם מבינים אידיאות, ומודים בגילוי לב כי מרגע שהולכים מעבר לטבלאות ולרישומים הם מגששים באפלה.

השירה תקבל כך מעלה יתרה; בסוף היא תחזור ותהיה לְמה שהייתה בהתחלה: מורתה של האנושות; שכן לא תיוותרנה לא פילוסופיה ולא היסטוריה, אמנות השירה לבדה תאריך ימים אחרי כל שאר המדעים והאמנויות.

בד בבד, לעתים קרובות כל כך אומרים כי צריך שלהמונים תהיה דת חושנית. לא רק ההמונים, גם הפילוסוף זקוק לה. מונותאיזם של התבונה ושל הלב, פוליתאיזם של הכוח-המדמה ושל האמנות – זה מה שדרוש לנו.

ראשית אדבר כאן על רעיון [Idee], שעד כמה שידוע לי איש עוד לא הגה: דרושה לנו מיתולוגיה חדשה, ואולם על המיתולוגיה הזאת לעמוד לשירות האידיאות, עליה להיעשות מיתולוגיה של התבונה.

כל עוד לא נעשה את האידיאות לאסתטיות, כלומר למיתולוגיות, לא יהיה להמון העם כל עניין בהן; ולהפך: כל עוד המיתולוגיה איננה תבונית, חזקה על הפילוסוף שיתבייש בה. לפיכך, הנאורים ושאינם נאורים חייבים סוף-סוף להושיט יד זה לזה, על המיתולוגיה להיות לפילוסופית והמון העם לתבוני, ועל הפילוסופיה להיות למיתולוגית כדי לעשות את הפילוסופים לחושניים. או-אז תשרור בקרבנו אחדות נצחית. לא עוד מבט מזלזל, לא עוד רעד עיוור של העם לפני חכמיו וכוהניו. אז ורק אז נוכל לצפות לפיתוח שווה של כל הכוחות, גם של היחיד וגם של כלל האינדיבידואלים. שום כוח לא ידוכא עוד. או-אז ישררו חירות ושיוויון כלליים של הרוחות! – רוח עליון, שליח מרום, צריך לכונן בקרבנו את הדת החדשה הזאת, היא תהיה פועלה הגדול האחרון של האנושות.

*

 * הכותרת היא לא של המחברים אלא של פרנץ רוזנצווייג, שגילה את הפרגמנט הזה בספרייה הפרוסית המלכותית ב-1913. אנשי הספרייה, שרכשו את הפרגמנט שנה קודם, העניקו לו את הכותרת "אתיקה" על שם מילתו הראשונה, והיה זה רוזנצווייג שעמד על חשיבותו ותיארך אותו ל-1797  בהתבסס על מחקרים שבדקו את השינויים בכתב ידו של הגל לאורך השנים. רוזנצווייג האמין שדווקא שלינג היה המחבר והגל רק המעתיק, שכן באותה שנה הגל היה פסימי במיוחד בעוד ששלינג היה "האדם היחיד בגרמניה הפילוסופית של 1797 שניחן ברוח הנעורים והניצחון" שהטקסט  מבטא. 

דימוי: ציור של נאו ראוך.