Posts Tagged ‘הכיבוש’

חמישה-עשר סולברג

22 בנובמבר 2011

יפתח כהן ועמר שץ  

דורית ביניש פורשת. לא משום שפסיקותיה האמיצות נבלמו בחומות בצורות של הפשיסטים הישראליים וריקושטים וכידונים כבר ממילא עמדו להחריב את בית המשפט העליון שלה, והיא מתפטרת בלית ברירה במעין אקט אחרון של התרסה. דורית ביניש פורשת רק בהגיעה לגיל שבעים, לא חודשיים קודם לכן וגם לא שתי דקות, ולא לפני שהשלימה שנים רבות של פסיקה תומכת כיבוש, וותרנית תמיד ביחס לצבא ולשלטונות, שבתקופתה הלכו והיו יותר אלימים ופחות טובי מזג כלפי כולנו. על כסאה יתיישב, במוקדם או במאוחר,  השופט מהתנחלות נועם סולברג, וזה מעצבן את השמאל הקטן, שמיהר לשגר לירושלים שליחים ועצומות.

השופט אדמונד א' לוי פרש מבית המשפט העליון לפני חודש-חודשיים. הוא חובש כיפה, פניו המצומקות מכורכמות תמיד, בעבר היה ממלא מקום ראש עיריית רמלה (הליכוד). כאשר מונה לבית המשפט העליון, היה זה בלחצו של שר המשפטים מאיר שטרית, במסגרת עסקה סיבובית שעשה עם נשיא בית המשפט ברק. במובן זה היה אז אדמונד לוי בן דמותו של נועם סולברג בתיאטרון הקטן שהעלו בפנינו שר המשפטים נאמן ונשיאת בית המשפט ביניש. אדמונד לוי איש רזה, ובעיניים שלו לא נדלק שום זיק שובבי, כאשר לאחר ששמע ברצף עשרה עורכי דין של טיפוס 'רודף אמבולנסים', יורד אליו פתאום מהקומה השלושים ושבע עורך דין מסוג 'פרקליט צמרת'. אפילו אחרי עשר שעות עם בני נהרי לא מתחשק לאדמונד לוי לקרוץ לדוד ליבאי או לאלי זוהר שביחד איתם הוא רוצה ומוכן להפסיק להיות השופט: לשלב את מבטו במבטם, ומדי פעם אפילו ללעוג בקול רם לטיעונים של המתחרים בצד השני. אדמונד לוי ממש לא עשוי מחלומות מתוקים על שופטים ליבראליים. מתחת לקפלט יש לו כיפה ואין לו לחיים ורדרדות או משמנים של מנטעש שיברחו לו קצת מתוך הגלימה, כמו לרבים מהסולברגים שיושבים לצידו על הכס.

ועד שיתנחל נועם סולברג בבית המשפט העליון, יהיו פנויים שמה גם הכסא של לוי וגם הכסא של ביניש, והם כסאות זהים לחלוטין בצורתם ובצבע האדום שלהם. וכך בעצם יכולנו לומר: על כסאו של אדמונד לוי יתיישב המתנחל נועם סולברג. אבל בגלל חיבתם המופרזת לאירוניה, יעדיפו היוסי שרידים לדמיין איך דווקא על הכסא של ביניש יתיישב עכשיו המתנחל נועם סולברג, וצעקה מרוגשת תקרע את חלומם המתוק. אילו ידעו אנשי ונשות השמאל הקטן באמת להילחם בכיבוש ולהגן באופן אפקטיבי על זכויות האדם, אז הם דווקא היו מתנגדים בכל מאודם לבית המשפט של ביניש, והכול במטרה אחת: לפרוק את משטר הכיבוש מחרבו הבוהקת, ממקור הלגיטימיציה של 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון' – הלא הוא בית המשפט העליון, שנחשב בעולם לאיזה 'בית משפט של זכויות אדם', בעוד שלמעשה הוא בית משפט תומך-כיבוש, שעסוק מצידו כל הזמן בהעמדת פנים אחרות. ואם השמאל הקטן היה מבין את זה ונהיה אמיץ איכשהו, אז הוא היה בכלל מדמיין לעצמו בבעתה איך נועם סולברג מתיישב בכל זאת על הכסא הפנוי של אדמונד לוי דווקא, ועל זה השמאל הקטן היה מתעצבן כל כך וקורא לכולם בצעקה גדולה: ראו איך על ארבעה עשר כסאות בעליון כבר יושבים סולברגים, ועכשיו אפילו על כסאו המרופט של השופט הנאור אדמונד לוי מושיבים לנו עוד סולברג אחד!

שמכל שופטי העליון, רק אצל אדמונד לוי לא כילינו זמן לריק כאשר ביקשנו אישור יציאה לעבודה בעבור נערים פלסטיניים מסילוואן, שמוחזקים במעצר בית כבר שנתיים, בגלל אישום  שזרקו 'שלוש' אבנים. השופט לוי שמע שלזריקת האבנים בסילוואן קדמה פציעתם הקשה של שני תושבי הכפר, שנורו בידי מתנחל-חייל שחקירתו המרושלת נחתמה בניקויו מכל חשד, וידע שבכל בית שני בכפר סילוואן עצורים אח אחד או שניים שכלכלת המשפחה כולה על כתפיהם. שמכל שופטי העליון, רק אצל אדמונד לוי באנו עם מבקשי מקלט הנמקים שנים רבות במכלאות של אלי ישי, ולא הצטערנו אחר כך על הדרך שעשינו מתל אביב לירושלים. שמכל שופטי העליון, רק אדמונד לוי דחה בשתי ידיים את שנאת הזרים מטעם המדינה ושחרר את העבדים הזרים מכבילתם לאדוניהם הישראליים.

אבל השמאל הקטן, אצלו משום מה הלב מתפלץ למחשבה שהסולברג יתיישב דווקא על הכסא של ביניש, והוא עדיין ימחא כפיים לביניש גם כשתיתן למדינה ארכה נוספת לפינוי 'מאחזים' שנבנו על אדמות פלסטינים, ארכה בדיוק במידות הזמן שיספיק לוועדה ממשלתית מפוקפקת למצוא איזו דרך להלבין בדיעבד את שדידת הקרקעות. על אחת הקרקעות השדודות הללו עומד בינתיים ביתו של הסולברג החדש בעליון, בריה סייבורגית שרגלה האחת מחוץ לשטח השיפוט הישראלי, וזו האחרת במיניסטריון השיפוט הישראלי, העמוס מעל הראש בהדפסת ארכות להמשך השוד והגזל. לכן הדיל שרקחה ביניש למינוי סולברג אינו מגונה בעיניה. גם המינוי הזה כשלעצמו הוא בעצם עוד ארכה לכיבוש.

לכן גם המתנחלים לא צריכים לחכות לנועם סולברג שיבוא לעליון. בינתיים מספיקה להם גם רק ביניש בהיכל. ללא ייסורי מצפון מיוחדים היא אומרת לעצמה: עכשיו יש חוק והוא אוסר שדידת קרקעות ככה מפלסטינים? וככה עכשיו החוק אומר לפנות את שודדי הקרקעות? אז בינתיים אתן ארכה לפינוי ה'מאחזים', ובינתיים החוק יואיל להמתין קצת, שישב איפה שהוא רוצה רק בגדר העתירה, עד אשר החוק ישונה.

שופט טוב צריך להוביל את המשפט כנהג קטר שמקפיד שכל החלונות בקרונות יישארו פתוחים, כדי שהנוסעים ידעו תמיד לאיזה כיוון הם הולכים. בהחלטותיה של ביניש, ברגע הכתבת ההחלטה, לאחר דיון ארוך, העותרים – פעילי זכויות אדם ופלסטיניים ופליטים – הם תמיד מזדעזעים  מירידה פתאומית של הרכבת מהפסים. שעד לפני רגע ביניש עוד התקצפה כולה על המדינה ולא קיבלה שום תירוץ לתחבולות ולמאחזי העיניים שהיא נוקטת, והנה בסוף הדיון היא קוצבת עוד ארכה בת חצי שנה-שנה, עד לדיון הבא. לאתרי החדשות באינטרנט זורמת רק ביקורתה המבעבעת של ביניש ומה זה משנה עוד חצי שנה של ארכה, הפשיסטים מצידם נשנקים בין התקף תג מחיר להתקף, והשמאל הקטן מזנק ממהר להגן, אם צריך בגופו, על הנשיאה הטובה. גם בימים שארבע מאות אלף אנשים צעדו ברחובות, הנשיאה נשבעה אמונים למחאה והכריזה שמעתה נקבל ממנה 'בית משפט חברתי'. אחרי שהישראלים החדשים חזרו לבתיהם הצרים מדי או הלכו לעשות מילואים, השמאל הקטן לא שם לב שאחד הסולברגים שמנתה לה ביניש, במקום להיות שופט  'בית משפט חברתי', הוא אישר ללא שום ארכה ודחיות את פינויים של חסרי הבית מהרחובות והמאהלים.

לו תישמע דעתנו, יפסיק השמאל הקטן להפלות בין סולברג לסולברג. ואז, עם יד גרועה כל כך של חמישה עשר סולברג מחוץ לארון בבית המשפט העליון, אז כבר נראה איך בן ארי ומרזל ונתניהו מנצחים את המשחקים העתידיים בהאג.

תורת המלך, תורת הפרקליט

10 ביולי 2011

איתמר מן

1.

בספר "תורת המלך" מאת יצחק שפירא ויוסף אליצור, תוכלו למצוא דברים שבאמת קשה לקרוא. המחברים מורידים את "האויב", ובכלל את מי שאינו יהודי, למעמד תת-אנושי שערך חייו שואף לאפס. אי אפשר להימנע מהתחושה שמה שכותבים השניים משודר אלינו ישירות מעולם חשוך ופרימיטיבי. בין הדברים הללו תמצאו, בין היתר, את השאלה הבאה:

"אזרחים חיים בסמוך למפעל נשק או מחנה צבא של הרשעים, והפצצת המקום תפגע בהם. אם לא נפציץ את המקום – נסכן את נפשות אנשי המלכות שלנו."

והתשובה:

"אם האזרחים נשארים מרצונם וחוסמים בזה את הדרך לפגוע ברשעים – הם רודפים".

אבל נסו כעת להשוות את התשובה הזו לתשובה שמציע בכיר במחלקה לדין בינלאומי של הפרקליטות הצבאית, כפי שהוא מצוטט בכתבתם של יותם פלדמן ואורי בלאו (הארץ, 23.1.09):

"אותם אנשים שבאים לבית למרות שהיתה אזהרה, אותם אני לא צריך לספור בתוך הנזק לאזרחים, כי הם מגינים אנושיים וולונטריים. מבחינה משפטית אני לא צריך להתחשב בהם, אלה אנשים שמשתתפים בלחימה, אם יש מקרה שאנשים חוזרים לבית כדי להגן עליו."

מעל ומעבר לגלגולי העיניים הדי מעייפים בשם שלטון החוק, השאלה הדחופה יותר כעת היא מה הקשר בין המתת התינוקות המתוארת בספר, בין גלגלי העינויים וקרבנות האדם שמצויירים בין שורותיו, לבין פסקה מוכרת כל כך מהשיח המשפטי שבו אנו משוקעים כיום. במלים אחרות, במקום להגיב בטענה מעט מתחסדת בזכות שלטון החוק, פרשת תורת המלך נותנת הזדמנות נוספת לשאול מהו בעצם שלטון החוק – ובאופן ספיציפי יותר – על מה אנחנו מדברים בעצם כשאנו טוענים בזכותו של שלטון החוק בזמן ובמקום הזה, מבחינת היחס בין חוק לאלימות.

יצחק שפירא. תצלום: מתוך אתר "הקול היהודי"

2.

דווקא בגלל שהרבה מהדברים שכתובים בספר מטרידים כל כך, חקירתם של מפרסמי "תורת המלך" מעוררת שאלות קשות על חופש הביטוי. למיטב ידיעתי, היחידה שהתייחסה אליהם עד כה באופן רציני היא ציפי חוטובלי (זהירות .doc). הממרה השחוקה המיוחסת לוולטייר, "אני לא מסכים עם מה שאתה אומר, אבל אחרף נפשי להגן על זכותך להגיד את זה" נדחקה הצדה לא רק מליבם של יהודה וינשטיין ומשה לדור: גם באקדמיה וגם בארגוני זכויות האדם מחרישים מול חשדות נגד אנשים שגם אם מילותיהם מצחינות, קשה להאמין שדווקא הם אלו שיובילו ליותר אלימות ממה שיש ממילא.

אפשר להסביר את השתיקה הזו על רקע העובדה שחופש הביטוי כפי שהוגדר על ידי שופטים בישראל באמת לא ממש חזק בהגנה על ביטויי גזענות. פסק דינו של השופט מצא מ-1995 בעניינו של הרב עידו אלבה הוא העקרוני בעניין הזה, ואותו לומדים בשיעורי המבוא בפקולטה למשפטים. אלבה הורשע בהסתה לגזענות, לאחר שפרסם את "בירור הלכות הריגת גוי". בקונטרס נכתב כי האיסור "לא תרצח" אינו חל על יהודי שהורג מי שאינו יהודי, מסקנה שגם הספר החדש של שפירא ואליצור חוזר עליה. אלבה הוסיף תובנות בדיני מלחמה כשהכשיר הרג נשים וילדים בקרב, מתוך חשש שיסייעו לאוייב. גם הן מהדהדות בגרסה החדשה יותר. אך בכדי להרשיע את אלבה בהסתה לגזענות נזקק בית המשפט לא רק למסקנות הללו, אלא גם להקשר בו הושמעו: הכוונה להסית לגזענות לא נלמדה מהפרסום עצמו, אלא מכך שנעשה במערת המכפלה, חודשיים אחרי הטבח שביצע ברוך גולדשטיין.

אביחי מנדלבליט. תצלום: דובר צה"ל

2.

ההקשר שבו נשמעים הדברים כעת שונה לחלוטין מזה שיכלו שופטי שנות התשעים להכיר. המעטפת המילולית המסייעת ומחבקת פגיעה באזרחים עבתה ותפחה ופשטה בכל. אז מה ניתן ללמוד מההקשר הפעם? מה שמדהים יותר מכל במעצרי "תורת המלך" הוא הצביעות שבהם: משפטני הפרקליטות, שבכובעם כיועצים לצה"ל עושים כל מאמץ לאפשר לצבא "מרחב תמרון" תוך פגיעה באזרחים, רודפים כעת את בני-דמותם הרבנים שאומרים דברים דומים לשלהם – גם אם לא בשפה המכובסת של המשפט.

מאז ה-11 בספטמבר, ובמידה אינטסיבית אף יותר מאז דו"ח גולדסטון, הגיוס (וההתגייסות) של עורכי דין בארץ ובעולם למאמצים המלחמתיים של ישראל ושל בת בריתה העיקרית היא חסרת תקדים. כך למשל, בראיון לפלדמן ובלאו, הסביר זאת אל"מ (מיל') דניאל רייזנר בהקשר של מדיניות "החיסולים הממוקדים". "מה שעושים היום זה ריוויזיה של הדין הבינלאומי. ואם אתה עושה משהו מספיק זמן, אז העולם יקבל את זה. כל המשפט הבינלאומי בנוי על זה שמעשה שאסור היום הופך מותר, אם מספיק מדינות היו עושות אותו". האופן שבו יוון מנעה את הפלגתן של ספינות המשט בשבוע שעבר הוא דוגמה לרוויזיה שמתרחשת מול עינינו ממש, ובמהירות מפתיעה הראויה להתפעלות.

אך הכתיבה שמעודדת פגיעה בחפים מפשע אינה מוגבלת לעורכי הדין של הצבא בלבד. כך למשל, בכנס באפריל האחרון פתחה את דבריה פרופ' גבריאלה בלום, ישראלית המלמדת משפטים בהארווארד, ואמרה כי דיני המלחמה כפי שאנו מכירים אותם חוברו על ידי "חבורה קוסמופוליטית", שחלמה בטעות שאכפת לנו בדיוק באותה מידה מכל באי העולם באשר הם. הצרה, הסבירה בלום, היא שהתפיסות הללו אינן נותנות ביטוי לאינטואיציות מוסריות הבסיסיות שלנו: אכפת לנו הרבה יותר כשמישהו "משלנו" נפגע. במאמר שהציגה, הציעה כיצד יש לבצע רפורמה בדיני המלחמה כך שיהלמו בצורה טובה יותר הבחנה אינטואיטיבית זו. המסר – אותו ניסח כבר לפניה אסא כשר – הוא שיש ליצור כללים שייתנו משקל פחות לפגיעה באויב על מנת למנוע מחיילנו כל סכנה.

אכן, פייפר מעניין, טענות פרובוקטיביות, ואפשר גם להעריך את העובדה שהוא גרם לחלק מהקהל (ובו אני) לנוע באי-נחת בכיסא. אני לא בטוח שהקביעות התיאורטיות של בלום ממש משכנעות, אך זו בכלל לא הנקודה. כשמשפטנית מובילה בוגרת צה"ל משמיעה דברים כאלו באולמות ייל – בנוכחותם של עמיתים במדי הצבא האמריקאי – דבריה אינם נופלים על אזניים ערלות. האנשים האלו לא מסתפקים בתיאוריה (ואולי גם לא ממש מתעניינים בה), אלא באים לשאוב רעיונות פרקטיים. יש להניח אפוא שמחשבותיה של בלום מוצאות את דרכן – הישירה או העקיפה – לשולחן הדיונים שמסביבו יושבים לפני הפצצה באפגינסטן. כמה אזרחים יומתו? כל שאלה במסגרת דיון תיאוריטי בהצדקות ובתכליות של דיני המלחמה מחווירה אל מול שאלת ההשפעה שיש לדיון הזה בתוך ההקשר שבו הוא נמצא – או במלים אחרות – אל מול המחיר שהוא גובה בנפש. אז עכשיו דמיינו מה עושה כאן הקביעה התיאורטית שצריך דיני מלחמה לא-קוסמופוליטיים, ממש כפי שהתעניינו השופטים של אלבה מדוע התנוססו דברי הרב במערת המכפלה דווקא.

3.

לעתים רחוקות בלבד נכשלים עורכי הדין והיועצים המשפטיים בשירות הכוח בשימוש באוצר מלים גזעני, בטח שלא בצורה הערומה כל כך בו ניתן למצוא אותו ב"תורת המלך". במובן זה כנראה אין בדבריהם עבירה פלילית לפי ספר החוקים הישראלי (לפחות לא הסתה לגזענות). המלים שנבחרות ביצהר מכוערות וגסות מאלו שנבחרות בקריה (גם אם לפעמים הן כנות יותר), ואלו מתעדנות פעם נוספת במעופן אל אולמות הרווארד, לפני שהן נוחתות על שולחן המפקדה האמריקאית בקאבול.

שפירא ואליצור מתערבים ישירות בשאלות המרכזיות של דיני המלחמה כפי שהתנסחו מאז 11.9 בין ירושלים לוושינגטון: ב"תורת המלך" תמצאו לא רק דיון בהבחנה (הנמצאת כעת תחת איום מתמיד) בין אזרחים ללוחמים, אלא גם שאלות של פרופוציונאליות, ו"נזק אגבי" שמנוסחות ממש כמו בשיח "המלחמה בטרור". ייתכן שהדימיון הרב בין שתי תפיסות-העולם המשפטיות (זו של המשפט הבינלאומי נוסח דבל"א וזו של ההלכה נוסח "תורת המלך") הוא עניין של השפעה תרבותית או חלחול מתחום המשפט הבינלאומי אל תוך עולמם של הפוסקים הרבניים. אך ייתכן גם שמדובר ביותר מזה; ששפירא ואליצור מחקים במכוון את השיח של חכמי המשפט הבינלאומי, מתוך מטרה להידמות לו אך גם לייצר הבדלים שיחשפו את האמת שמתחת לפני השטח. לפי קריאה זו, הרבנים הבינו היטב את מקומם ביחס לשלטון הישראלי. חתרנותם מתבטאת באופן שבו הם יוצרים לעורך הדין הצבאי את הכפיל המזעזע שלו, אותו הוא ייראה במקרה בהשתקפותו בחלון, בנסיעה ברכבת מבאר שבע לתל-אביב. בדרכו חזרה מן ההרצאה שנתן בפני משלחת של תגלית באוניברסיטת בן-גוריון, תתקוף אותו תחושת הזרות של מבט מקרי במראה.

4.

משום כך גם אין הבדל עקרוני בין השימוש שעושים שפירא ואליצור במשפט הבינלאומי, לבין השימוש שעשה בו גדעון ספירו בטור שפרסם בגדה השמאלית, בגינו גם הוא נחקר לאחרונה. ספירו כתב:

"כמעט כל מתנחל נושא עימו נשק, לעיתים הוא במדים לעיתים לא, ולכן הפגיעה בהם אינה זהה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית בלתי לוחמת. לא כך לגבי נשים, ילדים וזקנים. גם אם הם מתגוררים בהתנחלויות הם אינם כוח לוחם ולכן יש למנוע ולגנות כל פגיעה בהם על ידי מי שנאבק בכיבוש באמצעים חמושים."

במבט ראשון, מה שמטריד בדבריו של ספירו הוא שגלומה בהם קבלה מלאה של הפרדיגמה ההגמונית של המשפט הבינלאומי, זו שלפיה ההבחנה בין אזרחים ללוחמים כבר איננה קשיחה. ניתן להגמישה, בפרגמטיזם שמאפיין את ידידנו מהרכבת. אבל האמת היא שכל ניסיון לייצר הבחנה קשיחה היא בבחינת קרב מאסף, וממילא זה פחות חשוב אם ספירו "צודק" בפרשנותו את הדין הבינלאומי הקיים או לא. כמו שרייזנר יודע היטב, זה גם פחות חשוב גם אם צה"ל צודק בפרשנויותיו – או אפילו אם שפירא ואליצור הם שמשקפים בעצם בדרך נאמנה כלשהי את האמת לא רק של ההלכה אלא גם באופן מוזר של המשפט הבינלאומי פרי המלחמה-בטרור-המאוחרת. בכל המקרים הללו השיח ההגמוני של דיני המלחמה מבקש מונופול שלם על עולם המושגים המלחמתי. בלית ברירה, הוא חולק מונופול זה עם כמה ארגונים בינלאומיים פציפיסטיים כדוגמת הצלב האדום, מנסחי אמנות ז'נבה, שכל מטרתם היתה להפחית את האלימות במלחמה. אבל כשרומז מישהו מחוץ להגמוניה את מה שפרקליטי הצבא ומגיניו באקדמיה יודעים ואומרים מעל כל במה אפשרית – שמתוקף דיני המלחמה אפשר גם להרחיב את תחום האלימות ולא רק לצמצמה – או אז נתפס אותו אדם כנוגס במונופול ההגמוני, והתוצאה היא שנשלחים אליו שוטרים.

5.

באיסור ההסתה לגזענות ביכר המשפט הישראלי את מבחן הכוונה על פני מבחן הפגיעה בחפים מפשע. אך אם מטרת ההגבלה על חופש הביטוי היא להגן על בני אדם, נדמה לי שככל שהמלים נקיות יותר, כך בימינו גדלה הודאות שיגבו קרבנות מיותרים. דיני המלחמה החילוניים מסוכנים כיום הרבה יותר מהדינים הדתיים המקבילים להם, והעובדה שהפוסקים החילונים יצאו עכשיו למסע ציד כנגד עמיתיהם חובשי הכיפה, רק מלמדת עד כמה הם חסרי אונים ומבועתים מבבואת עצמם, כפי שהיא נשקפת בדברים שכותבים האחרונים. במובן זה, הרבנים מישיבת עוד יוסף חי הם באמת רק שעירים לעזאזל.

נתזים (β): אם אתה לא מנוצל, כנראה שאתה פרזיט

11 באפריל 2011

איורים: אתנסיוס קירשר (1601-1680)

יואב פלד ואורית הרמן מסבירים בהרחבה לשמאל העולמי ב-New Left Review את הפאזה הפוסט-פוסט-ציונית של האינטליגנציה הישראלית העכשווית (או במלים אחרות: בכירי גילמן וקפה נח), תוך התייחסות לשלושה ספרים שיצאו כאן לאחרונה:  "משטר זה שאינו אחד" של אריאלה אזולאי ועדי אופיר, "תשוקת החלוצים" של בועז נוימן ו"במלכודת הקו הירוק" של יהודה שנהב.
לטענת המחברים, המשותף לשלוש היצירות הוא ההבנה של קריסת קונספציית שתי המדינות. בין השאר, הם מבקרים את הערפול, לשיטתם, בפרוגרמה הפוליטית של שנהב בדבר דמוקרטיה הסדרית במבנה של קנטונים; את היעדר התוכן בפרוגרמה של אופיר ואזולאי; ואת הרהביליטציה של השפה הציונית שגלומה בספרו של נוימן. כל מי שמחויב לערכי הנאורות צריך לטענתם לתמוך בפתרון פשוט: מדינה דמוקרטית לא-אתנית ובעיקר חילונית בין הים לירדן.

ריאיון מעניין ב-New Left Project עם התיאורטיקן הסוציאליסט ליאו פאניץ',על הדרכים שבהם השמאל העולמי יכול לצאת מהמשבר בו הוא מצוי. פאניץ מזכיר שגם במאה ה-19, עברו כ-40 עד 50 שנה בין כשלון השמאל במהפכות 1848 לעלייתו המחודשת בסוף המאה. לכן לא צריך לאבד תקווה. בנוסף הוא טוען שפוליטיקת הזהויות "גמרה את הסוס", לאחר שהשיגה הישגים אבל גם  גרמה להטמעה של נשים ושחורים בשיטה הקפיטליסטית

מפלגת הירוקים, שהיתה בעבר המפלגה הרדיקלית ביותר בגרמניה, הלכה והתמתנה במשך השנים. אחרי שניצחה בבאדן-וירטמברג, יש לה עכשיו סיכוי ממשי לנצח בבחירות הפדרליות הבאות. עיתונות השמאל בגרמניה דנה בהרחבה בסיטואציה: האם השמאל יכול לתת בירוקים אמון? האם הם מוטרדים ממצבן של הקבוצות החלשות בחברה, או רק מהיערות והמורשת האדריכלית של שטוטגרט? ודי צייט מציג את ההיסטוריה של המפלגה מאז שהכניסה לבונדסטאג היפים רדיקלים עם זקנים

בית המשפט בצרפת פסק שמשתתפי תוכניות ריאליטי ראויים לשכר מינימום על שעת עבודה כמשתתפים בתוכנית. עו"ד שניצח בתביעה מסתער עכשיו על תוכניות "האח הגדול", שבהן עובדים המתמודדים 24 שעות ביממה, וטוען: מדובר בעבדות

פרויקט נחמד של FP על פרוזה של דיקטטורים: הסיפורים הקצרים של מועמר קדאפי, האלגוריות הפורנוגרפיות של סדאם חוסיין ושל סטאלין וביקורות הקולנוע של קים ז'ונג איל (שכתב לא פחות מ-1,500 ספרים)

אז איך בעצם נראו חיי המין של המעמד הבינוני והנמוך בעשורים שלפני המהפכה המינית? ספר חדש ומעניין מנסה להציג לא את המין שדוכא, אלא את המין שהיה

הדיון הציבורי על שאלת מהגרי העבודה מתעלם לרוב מהצד הדתי שיש לשהות בישראל מבחינת המהגרים עצמם. מאמר בכתב העת Feminist Review עוסק באופן שבו עובדות סיעוד פיליפיניות בישראל מקנות לשהות ולעבודה שלהן פה משמעות רוחנית נוצרית (תודה לעידו)

הפגנה של עובדות תעשיית המין בברלין מול ה-Schaubühne, שהדיר אותן מדיון על זנות

תרבות המנגה מגיעה לשיאים חדשים של פופולאריות בקרב צעירי גרמניה

המדריך לסקס בטיולי תגלית מספק כמה המלצות לצעירים האמריקאים שהחליטו להיות פעילים מינית בזמן שהם מגשימים את זיקתם לפרויקט הציוני. בין שאר ההמלצות: לא לקנות קונדומים ב-makolet; להיזהר מחיילים שרק רוצים את הדרכון שלך כדי לעבוד בלוס אנג'לס; ובעיקר – לא להזדיין עם מורי דרך ועם נהגי אוטובוס (תודה לחגי)

הפמיניזם נהנה מפריחה חסרת תקדים בפולין

גם הימין וגם השמאל משלבים בימים אלה בין אנטישמיות לפילושמיות ומתאמצים להבחין בין "יהודים טובים" ל"יהודים רעים". היהודים צריכים להתנגד, טוען הסוציולוג קית קאהן-האריס

אנטון היסן: שחקן הכדורגל המקצועי הראשון בהיסטוריה שיצא מהארון

נרציסיסטים – לא מה שחשבתם

ספר חדש על להט"בים בשמאל האמריקאי של שנות ה-60

וביוגרפיה חדשה של מלקולם X

חזית הריאקציה

ועוד סוג של מדינה אחת: בעוד הגזענות והסגרגציה מגיעות לשיאים חדשים בימין, בחוגי ימין מסוימים צומחת תנועה אידיאולוגית חדשה ומסקרנת, התובעת להשתחרר מהיגיון ההפרדה ולהטמיע את הפלסטינים בעם היהודי. בדומה לשלמה זנד ואחרים, טוענים חברי הקבוצה שהפלסטינים הם יהודים שהתאסלמו, ומביאים עדויות ל"ערבים שמניחים תפילין שמוחבאים בגרביים". לטענתם, "הגיעה זמנה של התנועה הציונית להשלים את יעודה ולפעול לביצוע השיבה האמיתית – זו של הפלשתינאים לעמם המקורי, תוך צירופם ללאום הישראלי ללא כפייה בענייני דת, כמקובל בהלכה היהודית הרלבנטית לארץ ישראל". אחד מדובריה הרהוטים של הקבוצה הוא המוסיקאי דודו אלהרר – אדם מעניין כשלעצמו. לאתר שלהם קוראים "התחברות"

במגזין "פטריוט ישראלי" לא שונאים רק ערבים ופליטים, אלא גם יפאנים – ודווקא בזמן אסונם. בניסיון להסביר ולהצדיק את רעידת האדמה, מסביר המגזין שהיפאנים הם מניאקים

ד"ר לאשה דארקמון על הקונספירציה היהודית באמנות המודרנית. וזאת, בלשון המעטה

לפני כמה שבועות נמצאה ליד ההתנחלות רבבה גופתו של הרב משה טלבי, רב צבאי בדרגת רס"ן מחיספין בגולן. המשטרה הודיעה שמדובר בהתאבדות. הקול היהודי טוען: "טלבי  לא ראוי לפגיעה הזו בשמו הטוב." אז מי הרוצח?

אמריקן ספקטייטור מוכיח, באופן די משכנע, שיותר עשירים מצביעים לדמוקרטים מאשר לרפובליקנים

מגזין האינטרנט "ההומו השמרן" מתוסכל שוב מהמפלגה הרפובליקנית, מושא תשוקתו. זאת, בעקבות מנהיג סטודנטיאלי מבטיח של ה-GOP שכינה את יריביו nerds and fags והזהיר אותם שהם יצטרכו להתאושש מכאב בתחת. חוץ מזה קורא המגזין להומואים צעירים לא להיות הומואים ו"להשיב מלחמה" כשהומופובים מציקים להם

אחרי שהימין המילטון-פרידמני פיתח את רעיון הוואוצ'ר כמודל תקציבי למערכת החינוך, הטלגרף מביא הצעה לטיפול בבעיית ההשמנה הקיצונית באמריקה על בסיס עקרונות השוק החופשי: ואוצ'רים לשמנים

לא נאצים, לא פאשיסטים. סינים!

24 בפברואר 2011

רחל בית-אריה
בייג'ינג

"סין היא ארץ נהדרת. כלומר, כל עוד את מבינה את החוקים הלא כתובים, מסתגלת אליהם ולומדת להשתמש בהם, כל עוד את חושבת שלא נורא כל כך שהמערכת פוליטית אינה מתורבתת ואינה בוגרת, שאין איזונים ובלמים, שהעתיד אינו בטוח; כל עוד את בוחרת לא לראות את היעדר שלטון החוק, חוסר הצדק החברתי, הפער בין עשירים ועניים; כל עוד את לא צריכה חופש דיבור, חופש דת, חופש ממחסור או חופש מפחד, וכל עוד לא ממש אכפת לך מניצול יתר של משאבים, התמוטטות מערכות אקולוגיות, זיהום אוויר, מים וקרקע, זה פשוט גן עדן.

(צ'נג ייג'ונג, עיתונאי, בציוץ שהוסר על ידי הצנזורה משירות המיקרובלוגינג הסיני "סינה וויבו”).

בשיח, או יותר נכון הרטינה השמאלנית על הידרדרות והתרסקות הדמוקרטיה הישראלית, מועלות לא פעם השוואות לרפובליקת ויימאר ולמה שבא אחריה. השוואה שללא ספק פורטת על מיתר כלשהו אצל כל ישראלי, אצל כל אדם, יש לקוות, ומעוררת, בצדק, רגשות עזים מכל כיוון.

אבל יש השוואות אחרות. פחות נפיצות, יותר אקטואליות, ופחות מסתבכות עם חוק גודווין. אחרי הכל, גם אם תחילת התהליך דומה למה שהיה אז בגרמניה, בכלל לא ברור שסופו יהיה דומה. הנה אפשרות אחת לקיום מדינה שבהחלט איננה גרמניה הנאצית, שמהווה היום מודל לחיקוי בחלקים נרחבים של העולם, ושגם היא מחזיקה עם אחר (למעשה שני עמים אחרים), תחת משטר כיבוש מתמשך. זאת מדינה שהצליחה לבסס חילופי שלטון מסודרים במועדים קבועים מראש ומגבלת תקופת כהונה, ואגב כך הגבילה מאד את כוחו של ראש המדינה. מדינה שמאפשרת לאזרחיה הרבה יותר חופש אישי מאשר בעבר, או כמו שאומרת אחת האזרחיות שלה, הסופרת ליג'יה ג'אנג: סורגי הכלוב התרחבו כל כך, שלפעמים אנחנו לא מרגישות בהם כלל. זאת גם מדינה שמצליחה לקדם פרויקטים גדולים, שאפתניים ומעוררי השראה שכמה מהם מביאים שיפור ממשי לחייהם של עשרות מיליונים, ומדינה שהצמיחה הכלכלית בה אמנם בלתי שוויונית באופן מבהיל, אבל עדיין מצליחה לדחוף קדימה שכבה רחבה מאד, ולא רק אליטה שלטונית מצומצמת.

 

מהפכת היסמין בבייג'ינג, שבוע שעבר. מספיק כדי למלא את רחבת הסינמטק?

והדחיפה הזאת קדימה היא כנראה הסיבה לכך שההמונים לא יוצאים בינתיים לכיכר טיאנאנמן כמו שיצאו לכיכר תחריר. אוטוקרטיה שמצליחה להיות גמישה וללמוד את גבולות הכוח של עצמה יכולה להחזיק מעמד הרבה, הרבה זמן וליהנות מתמיכה לא מועטה של הנשלטים, וזה בדיוק מה שמפחיד כל כך באפשרות הזאת. הנה כמה סיפורים סיניים מהזמן האחרון שינסו להדגים איך עובדים המנגנונים בדיקטטורה "רכה". הם מבוססים בחלקם על חומר מהעיתונות ומהרשת בסין ובחלקם על שיחות אישיות. דימיון למקומות אחרים עלול להימצא בין השורות שלא במכוון.

הדילמה של ג'אנג:

סיפורה של מהפכנית כושלת: ג'אנג, ניצולת הפגנות הסטודנטים ב-1989, עובדת היום במשרד ממשלתי באחת הפרובינציות ומפעילה מן הצד עסק קטן שמשגשג, בין השאר, בזכות המשרה הציבורית שלה. שחיתות? כן, אבל בקטנה. היא מאזנת את המצפון עם הרבה פעילות צדקה, חינוך, העצמה נשית. היא מודה שהייתה רוצה לכתוב מאמרים פוליטיים ולזעוק את אשר על ליבה, מודה שהיא מודאגת מהכיוון אליו החברה סביבה צועדת. אבל הדאגות האלה מושמעות מעל כוס תה לכמה חברים קרובים. במאבק הפרטי מאד הזה בין בטחון יחסי למשפחתה ובין חופש הביטוי והרצון לתיקון עולם, היציבות, בינתיים, מנצחת. את הסיפור שלה אפשר לשכפל עשרות, אולי מאות מיליוני פעמים  ולקבל נתחים גדולים מהחברה הסינית של היום. האם מתישהו, שוב, המגבלות ואי הצדק יהפכו בלתי נסבלים מספיק בשביל לנער שוב את הכבלים? אולי, אבל למדוכאים האלה, זה ברור, יש הרבה יותר לאבד מאשר את כבליהם.

גם דיסידנטים אוהבים יין:

ליו שיאובו הוא חתן פרס נובל לשלום לשנת 2010. פעם, עוד לפני שהוכנס לכלא בעוון ניסוח עצומה, הוא סיפר פעם היה רוצה לקנות יין יקר לו היה לו כסף. זה, כמובן, מוכיח באיזה אדם מושחת ומנוון מדובר. כך לפחות סברו ב"צ'יינה דיילי",  כשנאלצו שם להפסיק להתעלם מקיומו ולהסביר לציבור במי מדובר. באותו מאמר מערכת, שהתפרסם במקביל בעוד כמה עיתונים בסין, הוסבר לקוראים שליו הוא בוגד בארצו שמקבל כסף מסעודיה, סליחה, מארה"ב, כדי לחתור תחת סמכות המדינה הסינית ולהשליט בה ערכים מערביים מזויפים. זאת פרופגנדה מטעם, כמובן, אבל היא משכנעת לא מעט אנשים. למה, אחרי הכל, כשהמצב טוב כל כך, ירצה מישהו לבקר כך את ארצו המתקדמת בצעדי ענק אם אינו משרת של מדינת אויב?

תצלום: רחל בית אריה

מהפכת היסמין בבייג'ינג, שבוע שעבר. איפה ההיפסטרים כשצריך אותם?

הדיסוננס הקוגניטיבי:

– קראתי במאמר בעיתון שישראל היא קולוניאליסטית. אתם צריכים להפסיק את זה. הקולוניאליזם היה רע מאד. הם הרסו לנו את סין, השפילו אותנו.

– כן, צודק, אבל אתה לא חושב שגם סין היא קולוניאליסטית?

– סין? מה פתאום? אנחנו היינו קרבן של הקולוניאליסטים. את בטח מתכוונת לטיבט. התקשורת המערבית משקרת לכם בקשר לזה. אני יודע, עבדתי שנה בטיבט. החיים שלהם כל הזמן משתפרים. חוץ מזה, טיבט תמיד הייתה חלק מסין.

(שיחה במהלך נסיעת רכבת עם יו, מהנדס שקיבל הטבות כדי לעבוד שנה בלהסה)

מקרה מיוחד:

לסין חמשת-אלפים שנות היסטוריה. היא אינה דומה לשום מדינה אחרת. היא עם לבדד ישכון עם תנאי גיאוגרפיה ודמוגרפיה יוצאי דופן. ניסיון להחיל עליה את הקריטריונים הדמוקרטיים של מדינות המערב יוביל לאסון ולהתפרקות, וכנראה שלכך מכוונים כל מי שקוראים לדמוקרטיזציה מיידית

(עיבוד חופשי של טענה שנשמעת באינספור מאמרים, הצהרות מדינאים, פוסטים ברשת, נאומים לאומה וסתם שיחות מסדרון)

להרוג את התרנגול, להפחיד את הקוף*:

אחת הבעיות של דיקטטורות הארד-קור הייתה שהן כילו את עצמן. הרעבה המונית, השמדות עם, טיהורים רחבי היקף, מעצרים המוניים, כל אלה משבשים את החיים באופן חמור, עוצרים את הכלכלה ומדרדרים את הדיקטטורה למצב של מדינה כושלת שאינה מסוגלת להאכיל את אנשיה. הדיקטטורה הרכה אינה נוקטת  – בדרך כלל – באמצעים כאלה. היא מכוונת את האלימות שלה כלפי בודדים שעלולים להוות אתגר רציני לשלטונה. לכן ליו שיאובו יישב בכלא 11 שנה בעוד כמה משותפיו לדרך ספגו לא יותר מאשר שיחת נזיפה. לכן צ'ן גואנגצ'נג וכל משפחתו כלואים בביתם ומנותקים מהעולם, לכן גאו ג'ישנג הועלם, ורק העדות על העינויים שעבר נשארה אחריו.

הבטחתי לעופרי את הפוסט הזה כבר לפני שבוע אבל במשך כמה ימים לא הצלחתי לכתוב אותו, ולא רק מטעמי קוצר זמן. בלתי אפשרי להסביר ממש את הסתירה בתנועה שהיא סין של היום, בטח בכמה פסקאות, קשה להבהיר את האנלוגיות, שכמובן אינן מלאות או מדויקות, ולא בטוח שאפשר להעביר את תחושת אי הנוחות המלווה בחרדה קלה כשרואים דברים כאן שמזכירים יותר מדי דברים שקורים שם.

במהלך השבוע הזה שבו התחמקתי מהכתיבה התחילו לצוף הודעות פייסבוק וטוויטר, כנראה ביוזמה של כמה סינים שחיים בחו"ל, שקראו ל"מהפכת יסמין" סינית בהשראת תוניסיה ומצריים. זה לא היה נראה כמו משהו שיכול להתפתח למימדים משמעותיים אבל יצירת גוגל אחת סיפקה מפה מדויקת של מוקדי ההפגנות בערים השונות ואמרתי, נסורה נא ונראה את המראה הגדול. בבייג'ינג, באופן שאין הולם ממנו, המהפכה תוכננה לפרוץ בכניסה לסניף מקדונלדס בוואנגפוג'ינג, רחוב הקניות הראשי של העיר. כיוון שהגעתי קצת מוקדם מדי ניצלתי את הזמן ללכת לראות את חנות "גאפ" החדשה באותו רחוב עם רעיון לבדוק את מידת ההצלחה של רשתות זרות בסין (בעוונותי, אני מתפרנסת חלקית מכתיבה על כלכלה ועסקים).

 

תצלום: רחל בית אריה

מהפיכת היסמין בבייג'ינג בשבוע שעבר. אחזקת פרחי יסמין שלא כחוק

המהפכה התחילה כמתוכנן בשעה שתיים אחה"צ בדיוק והסתיימה בשעה שתיים ועשרה. נכחו בעיקר כתבים זרים, שוטרי חרש וסתם עוברי אורח מבולבלים שניסו להבין מי הסלבריטי שמשך לכאן כל כך הרבה מצלמות. אה, והיו גם כמה מפגינים שמחוסר ניסיון באירועי מחאה לא ממש ידעו מה לעשות, צילמו את עצמם וחיכו שמשהו יקרה. על כל האופרציה הלא מרשימה הזאת פיקח כוח של לפחות מאה שוטרים, עם מכוניות משטרה ומשטרת פיזור הפגנות שהתפרשו לאורך הכביש בין וואנגפוג'ינג לכיכר טיאנאנמן. בסוף, מפגין אחד נעצר בעוון אחזקת פרחי יסמין בציבור, ועוד אחד התעמת קלות עם שוטר והועלה למכונית משטרה. השאר פוזרו בכמה דחיפות קלות. בשיא האירוע נראתה אשה עם ילד קטן על המדרגות המובילות לסניף מקדונלדס. אחד השוטרים התקרב כדי להדוף אותה ונעצר כשהסבירה לו שהיא בסך הכל צרכנית עייפה של יום ראשון שמעוניינת להשתיק את הילד המנג'ס בעזרת ארוחת ילדים. נציג מנגנון האופל החווה בשיא האדיבות לעבר הדלת, ואפילו עזר לה לסחוב את התיק. אחד מחבריו הדף כמה צעירים מעל המדרגות בדחיפות עדינות למדי תוך שהוא קורא אליהם: לכו תעשו קניות. אז הם הלכו.

וככה עובדת דיקטטורה נאורה: השימוש בכוח מוגבל (לפחות כשעוסקים בחלק שבע וצייתני יחסית של האוכלוסיה. דיכוי מהומות באזורי הכפר נראה אחרת לגמרי, שלא לדבר על מהומות אתניות באזורים הכבושים) והגירויים מסביב רבים. כל אחת עושה את החשבון, והמתמטיקה מצביעה על כך שעדיף לבלות בחנות גאפ מאשר בתחנת משטרה. העולם החדש המופלא הזה יכול להתקיים לנצח.

או שלא. כדי להשתלט על תנועת מחאה בלתי קיימת ולהבטיח חוסר השתתפות בהפגנות שאורגנו ברישול ולא עוררו עניין כלשהו בציבור, המשטר נאלץ להכניס לפעולה כוחות עצומים של משטרה ביותר מעשרים מוקדים ברחבי המדינה, מנגנוני הצנזורה שודרג ושוב ובדוגמה מרהיבה במיוחד של נחש הבולע את זנב עצמו, בין מילות החיפוש החסומות ביום ראשון נמנו לא רק "יסמין" "מהפכה" ו"חברה אזרחית", אלא גם המילים "היום" ואפילו "סין". לפחות עשרים פעילים מוכרים נעצרו מראש ועוד מאות הוכנסו למעצר בית או הוזהרו, הכל כדי להבטיח שלהפגנות לא תהיה הנהגה כלשהי. נראה כאילו ככל שהמעצמה הזאת הופכת חזקה ועשירה יותר, היא גם הופכת יותר היסטרית, פחות בטוחה בעצמה, ומתקרבת יותר ויותר לקו שבו המסווה הכאילו נאור נקרע מעל פניה והיא צריכה להחליט אם היא צפון קוריאה או דרום קוריאה. הרגעים האלה, שבהם את צופה בענק בחולשתו, מרתקים ממש.

* פתגם סיני עתיק, ושיטה קיסרית עתיקה לשליטה באוכלוסיה. ידועה באזורים אחרים של העולם כשיטת "שעיר לעזאזל".

המהפכה המצרית: שלוש בשורות לפעילים בישראל-פלסטין

17 בפברואר 2011

אסף אורון

לא מזמן, הפתיעה אותי זוגתי בשאלה: "אם אתה פעיל שלום, איך זה שכל הזמן אתה רב ומתעצבן?" תשובתי היתה קצרה, ברורה ומיידית: אני לא נאבק למען השלום, אני נלחם בשלטון עריצות. כל עוד העריצות הזו חיה וקיימת, אין משמעות למילה "שלום". כשתיפול העריצות, יבוא גם השלום.

אולי זה נשמע מליצי, אבל מי שעוקב אפילו קצת אחרי ההתפתחויות במקומות כמו אל-עראקיב, מזרח ירושלים, דרום הר חברון, הכפרים שאדמתם נאכלה על-ידי "גדר ההפרדה" וכו' וכו', יודע בדיוק על מה אני מדבר. בעצם המקומות האלה הם לא המוקדים העיקריים של משטר העריצות בישראל-פלסטין, אלא תופעות-לוואי גרוטסקיות של משטר שהפך כל-כך שאנן, שכבר בכלל לא אכפת לו אם רואים לו באמצע היום בכיכר העיר.

והנה באה כיכר תחריר, העניקה למאבק שלנו הזדמנות להיוולד מחדש, וצבעה את העתיד בצבעים אחרים לגמרי. הנה שלוש בשורות, והן לא היחידות.

בשורה 1: שובה של התקווה

טבע האדם הוא למצוא הסברים שמקדשים את המציאות הקיימת, להפוך תרחישים חלופיים לבלתי-אפשריים בדיעבד, ולחזות את העתיד כהמשך לינארי של ההווה. בפוליטיקה מובילה הנטייה הזו לעיוורון ולקוצר-ראות. לדוגמא, ב-2004 אחרי שבוש נבחר מחדש, קפצו שלל פרשנים וכתבו ספרים שהסבירו למה ארה"ב נדונה לדורות של שלטון רפובליקני. לא עברה שנה ומחדל הוריקן קתרינה קבר את הנשיאות של בוש ואת הרוב הרפובליקני. ב-2008 אחרי שהרפובליקנים החריבו את הכלכלה העולמית ונחלו תבוסה שנייה ברציפות למפלגה דמוקרטית שבראשה מנהיג רענן וכריזמטי, שוב מיהרו רבים – כמעט כולם, בעצם – והכריזו על מות הימין האמריקני. ושוב הכל התהפך.

אצלנו, במהלך העשור האחרון השתרשה בשמאל הישראלי-פלסטיני התחושה שהכיבוש פשוט חזק מדי. קשה היה להתווכח עם מה שנראה כמו עובדות מוצקות. אבל בשורה התחתונה הכל מסתכם בגיאופוליטיקה. עם של 6 מיליון איש שחי באזור שזוכה לכל-כך הרבה תשומת לב, לא יכול גם לשלוט בכוח בעם של 4 מיליון וגם להמשיך לחגוג כאילו אין מחר. בטח לא כשמסביב חיים 300 מיליון קרובי משפחה של ה-4 מיליון האלה.

הגלגול החדש של הכיבוש פוסט-אוסלו בנה את עצמו על צירוף נסיבות מאוד מאוד קיצוני, שנותן לו מראית עין של עוצמה ויציבות. אבל בבסיסו זהו משטר לא יציב בהגדרה. ברגע שנשמט אפילו יסוד אחד מן המערך הגיאופוליטי שהכיבוש סמך עליו בעיניים עצומות, אי היציבות המבנית יכולה שוב לבוא לידי ביטוי. ועכשיו זה קרה: ישראל כבר לא יכולה לבנות על משטרי הבובה הפרו-מערביים בארצות השכנות, שיעשו עבורה את העבודה המלוכלכת. המשך יבוא.

בשורה 2: בסך הכל הם כמונו

אני לא מתיימר להיות מומחה למצרים בכלל ולמהפכה הזו בפרט. אבל מן השעות שביליתי בזמן האחרון בספיגת מידע על הדרך בה התפתחה, נראה שיסוד חשוב – אם לא המרכזי – במהפכה היה פעילות מתמשכת לאורך שנים, של פעילים שבישראל היו קוראים להם "שמאלנים לפלפים". בלוגרים וקבוצות קטנות של זכויות אדם וארגוני עובדים, שבילו שנים בעבודה סיזיפית של התארגנות, משחקי חתול ועכבר עם השלטונות, פוסטים שנקראים על ידי (אולי) מאה איש, הפגנות קטנות שמפוזרות באכזריות, וכל הדברים שמוכרים לפעילים בארץ מגוף ראשון.

במילים אחרות, אין כאן שום קסם. או כמו שאמר איש חכם לפני 2000 שנה: יגעת ומצאת תאמין. המרירות והייאוש שהם מנת חלקו של השמאל הישראלי, וקשורים לחוסר-הסיכוי כביכול (ע"ע בשורה 1 למעלה) ולבידוד ושנאה מצד רוב העם (ע"ע בשורה 3 למטה), אינם הכרח המציאות. בסך הכל, בראייה גלובאלית, זה לא שאנחנו דפוקים, אלא עד עכשיו פשוט לא היה לנו מזל, או אולי יותר מדוייק, לא מצאנו את החולייה הקריטית ברגע הקריטי, שתשנה את התמונה הגדולה. המאבק שלנו צודק, אנחנו עושים המון דברים נכונים וגם המון טעויות מן הסתם. אבל אפשר, כדאי, ומוצדק להתעודד וגם לפרגן קצת לציבור של אלפי ישראלים ופלסטינים שעובדים כל-כך קשה כל-כך הרבה שנים, וממשיכים למרות הכל לפעול למען חופש ושוויון.

ועוד יותר כדאי ללמוד מקרוב איך ולמה זה הצליח במצרים. בין השאר הם קיבלו הדרכה ממוקדת מתנועת המחאה שהפילה את מילושביץ בסרביה, כך שיש גם ידע מעשי שניתן לרכוש, פתרונות פרוזאיים לבעיות שחוזרות על עצמן ברחבי העולם. אפשר ללמוד צעדים ואסטרטגיות שינחילו הצלחות גדולות יותר בשטח. שווה מאוד ליצור עם הפעילים האלה, וגם עם הסרבים, קשר ישיר. גם כאן אני מנחש שאין יותר מדי קסמים שנעלמו מעינינו עד עכשיו. למשל, זו אולי כבר קלישאה, אבל עדיין לא מאוחר למצוא דרכים לחבור אל ציבורים אחרים העשויים להיות שותפים טבעיים אבל היו מנוכרים מן המאבק שלנו עד עכשיו. בטוח שאפשר ללמוד משהו מן המצרים, שם בחור שגדל באליטות העשירות ונחת לג'וב מרופד במטה גוגל באמירויות, הפך בן לילה לגיבור ולדובר הבלתי רשמי של המהפכה. בהקבלה אלינו, זה כמו שדויד זונשיין, נטע גולן או אפילו יונתן פולק היו הופכים לגיבורי המונים במקום למטרות ללגלוג ולשנאה.

בשורה 3: מדינת ישראל באופסייד סטורי, לא אנחנו

הייאוש השמאלני נובע גם מן הפער התהומי בראיית המציאות. פעם אחרי פעם מצאתי את עצמי נדהם: איך הציבור קונה את זה? איך קנו את ההתנתקות, תרגיל שקוף וציני מן הרגע הראשון, והתמכרו להיסטריה של "כחולים נגד כתומים" ולקינות על חבל ארץ שאף ישראלי לא רצה בו? איך קנו את מלחמת לבנון 2006 (קנו בקלות: "מה אתם רוצים, זה לא כיבוש אז למה אתם נגד זה, יא שמאלנים מטומטמים?") ושוב קנו את עופרת יצוקה? ועוד עשרות אירועים קטנים יותר בהם נחשפה ערוותו של הכיבוש, ובכל זאת עם ישראל המשיך להלל את בגדי המלך החדשים.

אז בסדר, אנחנו יודעים שהניתוח שלנו מסביר את המציאות בארץ יותר טוב מזה של המרכז או הימין, ושהעקרונות שאנחנו נלחמים עליהם הם אוניברסליים ונצחיים ולא איזו קומבינה. אבל זו נחמה מאוד קטנה עבור כל מי שאינו מוקף בבעלי דעות דומות. אלה בינינו שרוב החוג החברתי והמשפחתי שלהם הוא בקונצנזוס, מסתובבים כבר שנים עם אות קין על המצח. במקרה הטוב זה גורם להחלטה קולקטיבית ש"לא מדברים על פוליטיקה" (לפחות לא לידנו), החלטה המופרת מדי פעם כשמישהו רוצה להשתעשע ולהתגרות קצת בשמאלן ההזוי. במקרה הפחות טוב, כבר מפקפקים בכושר השיפוט שלך לגבי כל דבר אחר, או בכלל מצננים את היחסים איתך. המראה הרב-מימדית הזו – המשפחה, החברה, התקשורת – שמשדרת לך כל הזמן שמשהו לא בסדר בראיית העולם שלך ובאישיות שלך, היא מאוד שוחקת. ואני כותב את זה כמישהו בחו"ל שלא סובל מכך באותן עוצמות של מי שנמצא בארץ.

אז באיזשהו מקום זה מרגיע ומחזק, לדעת באופן מוחלט וסופי שהבעייה לא אצלך אלא אצלם. ללא ספק הפסיכוזות הלאומיות שישראל נכנסה אליהן באירועים שנזכרו לעיל (התנתקות, לבנון, עזה) עזרו להזכיר את זה. ההתקפה על המשט, אחריה עם ישראל איכשהו קיבל את התיאוריה שלוחמי השייטת היו תיירים חסרי אונים שהותקפו על-ידי מחבלים בלב ים, היתה דוגמא עוד יותר בוטה. אבל עדיין, במקרים אלה ישראל וה"ביטחון" הקדוש שלה שיחקו תפקיד ראשי, התקשורת העולמית (במיוחד האמריקנית) נתנה משקל יתר בלתי-מוצדק לגירסת ירושלים, וכך יכול הקונצנזוס לפחות ליהנות מן הספק.

לעומת זאת, בסיפור תחריר ישראל היתה רק קיביצער. ואיזה קיביצער. כשכל העולם ראה ציבור רחב נאבק בגבורה ואצילות למען חירות ושוויון, ישראל ראתה אספסוף מוסת בידי האחים המוסלמים. כשכל העולם ראה ניצחון, יום חדש ומלא תקווה העולה על המזרח התיכון, ישראל ראתה מחדל – איך ולמה נתנו למובארכ ליפול – ולבסוף החליטה להסביר את ה"כישלון" כקונספירציה של אובמה נגד האנושות. דווקא אובמה, שהמימשל שלו גימגם ונגרר באופן כל-כך מביך כמעט עד הרגע האחרון. התיאורים וההסברים השקריים וההזויים של התקשורת בארץ למתרחש, והמעורבות הבזיונית של גורמי שלטון בניסיון להציל את מובארכ, גורמים אי-נוחות אפילו להרבה ישראלים הנמצאים עמוק בקונצנזוס, ומבהירים באופן סופי מי מבין את המזרח התיכון ומי לא.

אז בפעם הבאה שמישהו יתקוף אתכם במילים או סתם ילעג לדעותיכם ההזויות, תזכרו שבמקרה הטוב הוא תינוק שנשבה ונפל קורבן להונאה רחבת-היקף, ובמקרה הרע הוא בעצמו שותף ברצון להונאה הזו, או לכל הפחות משתמש בה כטריפ הזייתי קולקטיבי שנמשך עשור שלם, טריפ של הכחשת המציאות והיפוכה על ראשה. תהיו סלחנים אליהם ואל תקחו ללב, ובעיקר אל תתנו לזה להפריע לכם להיות פעילים אפקטיבים.

לא פחות חשוב: אפשר להירגע קצת מן התחביב החדש של למצוא הסברים למה בעצם המשפחות המורחבות שלנו צודקות ומשהו לא בסדר איתנו. ש"אולי אנחנו רק נשמות תועות המוצאות טעם בחיים דרך עבודה בארגונים במימון אירופי שמספרים לעולם כמה הכיבוש אכזרי". או שאולי כל הבעייה תיפתר כשימצאו איזה סידור חלופי לנפש האבודה שלנו, כי ממילא אנחנו לא רציניים בקשר לסיום הכיבוש, הנה עובדה שהוא נמשך. כמו שיותם פלדמן כתב כאן לא מזמן.

לא. אפשר להירגע מן השטויות האלה, וגם ממשחקי לגלוג וזילזול הדדי פנימיים בין פעילים שהם ציונים מדי או קיצונים מדי, תוקפנים מדי או רוחניים מדי, חיים רק באינטרנט או חיים רק בשטח בסגנון ימי הביניים. אני חושב שרוב הפעילים יודעים לשתף פעולה באופן רוחבי, אבל יש כאלה שלא ושאוהבים את המשחקים האלה. אז כדאי להפנות את תשומת הלב לכך שהמהפכה המצרית השתמשה בתרומה של כל סוגי הפעילים, בשטח, ברשת, בשאנטי ובקריזה, עם או בלי מטפחת על הראש. כולם היו חיוניים למאבק, כולם שיתפו פעולה כמו גדולים, וגם אנחנו יכולים. צריך רק לקבל השראה מהם, להמשיך ולבנות את הקהילה היפה הזו, לא להתייאש ובטח שלא להתבייש.

"זו כל הזהות שלך": מפגש בקפה Shisha, גטינגן

9 בפברואר 2011

עידן בריר

[הדברים הבאים נכתבו כמכתב אחד משרשרת מכתבים  שכתבתי לבני משפחתי ולחבריי ב-2008, מעין יומן מסע במהלכה של נסיעה בת כחודש ימים בגרמניה, למחקר אודות הקהילה היזידית במדינה. הנסיעה נערכה בשלהי שנת 2008 ובמהלכה שהיתי כשבועיים בעיר גטינגן, שבה שוכנת אחת האוניברסיטאות החשובות במדינה. על חלק מקורותיי בעיר ובעיקר על מפגש אחד, מעניין במיוחד, תוכלו לקרוא כאן]

שלום לכולם,

מצטער שבימים האחרונים לא יצא לי ממש לעדכן אתכם באופן סדיר בקורותיי. הימים הראשונים בגטינגן היו ימים של עבודה קשה. מכיוון שפרופ' קריינברוק אמר לי כי הוא חוזר מנסיעת עבודה רק ב-30 לספטמבר, נותרו לי כמה ימים פנויים לשרוף. ביום ראשון, הרגשתי שאין לי ממש כוח להתחיל לעבוד על המאמר והעדפתי לצאת לראות את העיר. מסתבר שבגרמניה, כל יציאה חטופה לעיר הופכת לסדרת מפגשים מן הסוג השלישי. יצאתי מן האכסניה לאוטובוס ועליתי לאוטובוס הראשון שהגיע. אלא שבהיותי ישראלי, שכחתי שיום ראשון הוא היום החופשי בגרמניה ותדירות האוטובוסים בו יורדת אל המינימום, לכן חיכיתי כ-50 דקות בתחנה לאוטובוס שבימי השבוע עובר כל 4 דקות.

הגעתי לעיר כדי לגלות כי היא מלאה באנשים שגודשים אותה בסופי השבוע  וכולם הולכים בכיוון שלי – לכיוון הכיכר הראשית, כיכר ה-Markt שבה הופיע חקיין גרמני של פול מקרטני. מזמן כבר לא הייתי במקום כל-כך צפוף, ולכן אילצתי את עצמי לחפש מקומות רגועים יותר בהם יש בירה טובה, אווירה טובה ומישהו שאוכל לדבר איתו בשפה ששנינו מבינים.

התחלתי להסתובב בעיר מתוסכל וחיפשתי מקומות עד שעיניי נחתו על שלט עליו היה כתוב "Shisha". הבנתי מייד שמדובר במסעדה של ערבים ומיהרתי להיכנס למקום שאוכל לפטפט בו קצת בשפה מוכרת. לצערי לא היה שם יותר מדי עם מי לדבר באותו יום – יום ראשון, עשר דקות אחרי הפתיחה, אבל הבירה הייתה מצוינת, הנרגילה הייתה במקומה והאווירה הייתה נעימה והחלטתי לחזור לשם גם ביום שלאחר מכן, עד שאמצא מישהו לדבר איתו.

למחרת, כאשר הגיעה השעה לצאת, כמובן ששכחתי את הכעס שלי מן הלילה הקודם והלכתי באופן אוטומטי לתחנת האוטובוס. האוטובוס הגיע תוך כמה דקות, אבל כאשר עליתי וביקשתי לשלם לנהג, נתקלתי בסירוב: הנהג לא מוכן לקבל ממני כסף. ברגע הראשון שמחתי, וחשבתי שהתמזל מזלי, אבל מהר מאוד הבנתי שבסך הכל מדובר בעוד המצאה גרמנית טיפוסית: נהג האוטובוס אינו לוקח כסף ישירות מן האנשים; הנוסעים צריכים לשים את הכסף על מגש מיוחד לכסף והנהג לוחץ על המתקן שמחזיר עודף וגם הפעם, הוא לא מגיע למגע ישיר עם ידו של הנוסע, אלא מפיל את המטבע לתוך מגש ייעודי לעודף. זה נשמע הזוי והאמינו לי שבמציאות זה אפילו עוד יותר הזוי. החלטתי שבאמת נמאס לי ואת הדרך חזרה אעשה ברגל. הפעם גם התכוונתי לעמוד בהחלטתי!

כדי להירגע, הלכתי משם למקום של הערבים, והזמנתי לי את הבירה והנרגילה שלי. אחד החבר'ה היה סקרן לדעת מי אני, מאיפה אני ואיך אני מדבר ערבית. מהר מאוד הסתבר שהאיש, שמו מכּרם, הוא ערבי מכפר יאסיף שעזב את ישראל כשהיה בן 19, התחתן עם גרמניה והיום הוא כבר בקושי זוכר עברית. לידו ישב בחור בשם אבּראהים מלבנון ולידם ישב ועישן בשרשרת בחור בשם אחמד, פלסטיני מרמאללה. ישבתי ודיברתי איתם והשיחה התגלגלה לנושאים שונים, מגוונים ודי צפויים – אולמרט, שרון, לבני, ברק, נתניהו, שחיתות בישראל, תפקידה של גרמניה בהתבססותה והתחזקותה של מדינת ישראל ועוד ועוד.

אחרי שכולם הלכו לדרכם, נותרנו סביב השולחן רק אני ואחמד הפלסטיני. השיחה שהתפתחה בינינו הייתה מעניינת באמת.

מדובר בבחור בן 30 מביר זית שבילה בסך הכל 9 שנים בכלא הישראלי בשני גזרי-דין שונים. בפעם הראשונה שנכנס לכלא הוא היה בן 16 וישב 4 שנים בכלא עופר. לאחר מכן, במהלך האינתיפאדה השנייה, הוא נעצר במבצע "חומת מגן" ונכנס למעצר מנהלי של חמש וחצי שנים, במהלכן הוא עבר שורת חקירות על שלל עניינים.

אחמד מספר שאחרי שנעצר לקחו אותו כפוּת לקציעות שם השאירו אותו כמה חודשים בבידוד. לאחר מכן לקחו אותו למנהלי נוסף במגרש הרוסים (אל-מַסְכּוּבִּיַה) ותוך כמה שבועות העבירו אותו לכלא הסודי של השב"כ,  שם הוא ישב שמונה ימים (למרות שבמתקן הזה, לפי הסיפורים, אתה לא יושב שמונה ימים, אלא במקרה הטוב עומד שמונה ימים, במקרים טובים פחות, אתה בתנוחות אחרות). את סיפור שמונת הימים האלה ואת מה שהוא עבר במהלכם הוא סיפר לי לאורך שעתיים בערך בפירוט ובפתיחות מדהימים שאני יכול רק להצטער שלא הקלטתי אותו.

מכיוון שאינני זוכר את כל הפרטים (היו ה-מ-ו-ן פרטים) ומכיוון שאינני רוצה להלאות אתכם, אספר שהבחור היה כפות לכיסא 3 ימים רצופים כשאזיקים לוחצים את פרקי ידיו בחוזקה וכאשר שיחררו אותו סיפרו לו שהדבר גורם לשיתוק זמני בגוף. הוא מאשר שאכן זה מה שקורה… את הימים הבאים העביר בלי תנועה, כפות לכיסא מתקפל שגורם לחצים בבטן כך שקשה מאוד לנשום. סיפרו לו תוך כדי שהוא יושב במתקן סודי ושאף אחד לא יודע שהוא שם. סיפרו לו שפרסמו ידיעה בעיתונים הישראליים שהוא ברח ממגרש הרוסים ונעלם ואיש אינו יודע שהוא במתקן הסודי, ובגלל זה הם יכולים לעשות לו מה שהם רוצים. מה שנקרא "בלי בג"ץ ובלי בצלם".

אחרי כמה שעות הוא אומר שהעבירו אותו למקום אחר, כנראה אשקלון, אבל הוא לא בטוח, אבל יחד איתו הגיע לשם גם החוקר שלו. החוקר ישב איתו וביקש ממנו לצייר את מעגלי הזהות שלו. אחמד צייר לו ציור של מעגלי הזהות, שמבהיר את העניין ואת אותו ציור הוא צייר גם לי על מפית, ואמר: אני קודם כל בן אדם – אחמד, אחר-כך אני ערבי, אחר-כך אני פלסטיני, אחר כן אני תושב ביר-זית וכן הלאה.

החוקר קרע לו את הציור וזרק אותו לפח. הוא לקח דף ואמר לו שלדעתו המצב פשוט בהרבה. בכלל לא מדובר במעגלי זהות, אלא בעיגול אחד בלבד. הוא צייר לו עיגול וכתב בפנים "טרוריסט" ואמר לו – זו כל הזהות שלך. בוא תחסוך לנו את בלבולי המוח וספר לנו את כל מה שאנחנו רוצים לדעת. חשוב לי לציין, שאמנם אני מביא את הסיפור כפי ששמעתי אותו, אך כאשר אני אומר "את כל מה שאנחנו רוצים לדעת", אתם יכולים להבין שהוא לא סיפר לי מה בדיוק הם רצו לדעת. ייתכן מאוד שיש לו הרבה מה להסתיר, על אף כנותו ופתיחותו…

מכיוון שהוא לא דיבר ולא סיפר כלום, שלחו אותו שוב לבידוד, הפעם בתוך ארון סגור, מלא במים עד הברכיים. בעניין הזה הוא לא הרבה בפרטים, ורק אמר שמשך השבועיים שהוא היה בארון הוא עשה את צרכיו על עצמו ובכה להם (תחשבו כמה לא פשוט לשמוע כזה וידוי ממישהו שגילה גאוותנות ויהירות לא מעטה בחקירות שלו) שיוציאו אותו כי הוא לא יכול יותר. שבועיים לא התייחסו אליו והאכילו אותו מחור בדופן הארון והוא אמר שבשל צחנת הצואה והכפור ברגליים הוא פשוט לא היה מסוגל לישון שבועיים. כאשר שיחררו אותו שלחו אותו ישר לבית חולים ברזילי להתאוששות של שבועיים. לי רק נותר לדמיין לעצמי איך נראות רגליים של אדם שיוצא מארון מלא מים וצרכים אחרי שבועיים ומה קורה לעור שלו. המדהים הוא שגם אחרי כל זה, הוא עדיין לא דיבר.

סיפוריו של אחמד נמשכו בפירוט לא-יאומן, יותר משעתיים. אני האזנתי בצמא לכל סיפוריו על העינויים שעבר בכלא ושחבריו לכלא עברו – דברים שכוללים מים; חשמל; שילוב של השניים; צרכים; קשירות, מקומות קטנים וסגורים; דיס-אינפורמציה; שקרים על מצב המשפחה והקרובים וכיוצא באלה. לאחר מכן דיברנו אחמד ואני, שני אויבים שנפגשים רחוק ממקום הסכסוך, כבני-אדם ולא עוד כאויבים. דנו באפשרות, הבלתי מתקבלת על הדעת בעיניו, לשלום בין ישראל והערבים בימי חיינו.

גיליתי עד כמה סוגיית השיבה מהותית לאלו שאינם נמצאים במולדתם וכמה השיבה היא עניין "חי", אפילו בעבור בחור שיצא ממולדתו הרבה אחרי 1948, בהסכם משנת 2005 שלפיו הוא ישוחרר מן הכלא וייצא מייד לחו"ל. לטענתו, יבוא יום וארצות הברית תיחלש, כדרכה של כל אימפריה, ואיתה תיפול גם ישראל ואז הערבים יוכלו לעשות כרצונם – לשוב לאדמתם, להקים בה מדינה ואז לקבוע שכל יהודי-פלסטיני (מה זה בדיוק?!) יישאר וכל שאר היהודים יחזרו איש-איש לארצו. הוא אפילו נתן לי את זכות הבחירה, אם ארצה לחזור למצרים, לרומניה או לברזיל, ארצות מוצאם של הוריי, ואמר שאני בר-מזל שיש לי בחירה כל-כך מגוונת.

הבחור, איש-שמאל פלסטיני בכל רמ"ח איבריו, ללא שום נגיעה לדת או לארגונים דתיים (אני מזכיר לכם שהוא מוכר בירה!), המחיש לי בדבריו עד כמה התהום בינינו רחבה ועד כמה הבסיס הנתון להידברות קטן עד לא קיים. אינני יכול להכחיש שהשיחה הזו לא הייתה לי קלה. הבנתי גם עד כמה הגלות הופכת את האדם לקיצוני – ישנם גולים שמוותרים על כל שאיפותיהם לחזרה ומתמכרים לנוחות של הגולה, רחוק מן הבעיות הפוליטיות; מנגד, ישנם גולים שמתמכרים בגלות לסוגיה שבגללה הם יצאו לגלות והופכים לקיצוניים שבקיצוניים.

אינני יכול גם להכחיש שהשיחה עם אחמד עזרה לי להבין גם הרבה דברים על מצבם של גולים, נושא שאעשה בו שימוש כזה או אחר בעבודה שלי על הגולים היזידים. בין כל הדברים, יצאתי במובן מסוים מורווח.

אינני סנגורו של אחמד ואם לומר את האמת, הוא אדם שגם במציאות אחרת, בעולם אחר ובזמן אחר, אני לא בטוח שהייתי רוצה להיות חבר שלו, אבל כבן אדם, הסיפורים שלו פשוט צמררו אותי וגרמו לי למחשבות רבות-רבות, שאותם אני בוחר דווקא לשמור לעצמי. אספר לכם רק שהמחשבות על שיחתנו העבירו לי את ההליכה ברגל לאכסניה במהירות לא-תאומן.

אנחנו לא לבד

7 בספטמבר 2010

אסף אורון

הסערה הציבורית סביב ההיכל באריאל גלשה לכיוון נוח ומוכר לעייפה: "הבועה הצפונבונית נגד המתנחלים." נעים להמשיך מלחמות תרבות חסרות שחר, ויש לי עוד כמה להציע אם אנחנו כבר בקטע ("ווזווזים נגד צ'חצ'חים", "דוסים נגד אוכלי שפנים" ואפילו "סחים נגד היפסטרים") – אבל זה לא הסיפור העיקרי כאן.

כדאי יותר להתעמק בתגובתם הנזעמת של שרים וחברי כנסת מן הימין, בנוסח "אריאל היא ישוב ישראלי נורמטיבי". מבחינה אובייקטיבית טהורה הם טועים: אריאל מעולם לא סופחה לישראל. כמו כל ההתנחלויות, אריאל היא "אי" אזרחי מרופד היטב שמדינת ישראל הקימה באזור מחוץ לגבולותיה, כשעל תושבי האזור החיים סביב ה"אי" ומשתייכים לעם אחר היא ממשיכה להשליט דיקטטורה צבאית. לא זו בלבד שהתושבים סביב ה"אי" ששמו אריאל אינם אזרחי ישראל; החל מ-2002 נחסמה בפניהם כל דרך לקבל תושבות ישראלית, אפילו אם הם נשואים לאזרחית ישראלית.

מבחינת האינטרס הפוליטי הצר תגובת מנהיגי הימין היא שיא האיוולת – כי היא מפנה את תשומת הלב דווקא אל מה שממשלות ישראל לדורותיהן מנסות להסתיר. אם אריאל היא אכן ישוב ישראלי נורמטיבי, אז ברור שישראל הנורמטיבית אינה דמוקרטיה. איזו דמוקרטיה בנוייה מ"איים" מיוחסים בלב אוקיינוסים של דיכוי? ואם אריאל אינה ישוב ישראלי נורמטיבי, מדוע אנו משקיעים מזה 43 שנה את מיטב משאבינו בטיפוח ונירמול "איים" חוץ-טריטוריאליים כאלה? הרי רוב עם ישראל נטש את האמונה המשיחית בארץ ישראל השלמה.

האמת ששתי האפשרויות נכונות. עם כל הכבוד לאנשי התיאטרון המורדים, הגעתו של תיאטרון הבימה לאריאל – חגיגה אשר, ייאמר לזכותם, הם כבר הצליחו לקלקל – היא רק הדובדבן שבקצפת על עוגת הנורמליזציה של מפעל ההתנחלויות, עוגה שנאפתה כבר מזמן. בניגוד לישי גולן ושות', עובדי הגופים הבאים אפילו לא מיצמצו כשנדרש מהם להתייחס לאריאל כאל ישוב ישראלי נורמטיבי: חברת החשמל, בזק, מקורות, אגד, דן, רשות הגנים הלאומיים, קופות החולים, רשתות השיווק, סטימצקי, וכו' וכו'. עולה על כולנה ה"חברה להגנת הטבע", אותו גוף ענוג וירוק. מיד אחרי 1967, בתקופה בה מפעל ההתנחלויות עוד היה חלום רטוב של קומץ משוגעים לדבר, אותם אוהבי-טבע הזדרזו להקים התנחלויות ומאחזים בשטחים תחת הכותרת המלבבת "בית ספר שדה". בהתחשב בנטייה הישראלית לראות את המציאות דרך מלחמות תרבות מפוברקות (ראו לעיל), הלבשת ההתנחלויות בכסות חילונית לבנבנה ורומנטית בעזרת "בתי ספר שדה" הופכת את החברה להגנת הטבע לגוף החוץ-ממשלתי שתרם יותר מכל לנורמליזציה החברתית של ההתנחלויות. לסיכום, מבחינה חברתית ותודעתית אריאל 2010 היא דווקא כן ישוב ישראלי נורמטיבי. מה שאומר שישראל 2010 אינה דמוקרטיה, אפילו לא בערך.

אבל גם האפשרות השנייה נכונה! אריאל אינה ישוב ישראלי נורמטיבי. היא אינה שוכנת בתוך גבולות המדינה, והפרוייקט שהיא אחת מספינות הדגל שלו לא הוכר בידי אף ממשלה בעולם. אפילו ארה"ב שבעצם עוזרת לממן את ההתנחלויות בעקיפין, מתנערת מהן באופן רשמי. מכאן שבבולמוס הנורמליזציה של ההתנחלויות הפכה ישראל את עצמה למדינה לא נורמטיבית. הממשלה אולי הצליחה לעבוד על רוב אזרחי ישראל, אבל שאר העולם כבר מתחיל להבין את הישרא-בלוף ולעשות משהו בנדון. ככל ששרינו יכריזו בגרון ניחר שאריאל היא "ישוב נורמטיבי" ויתעללו בעולם התיאטרון הסורר, כך הם מספקים עוד תחמושת משובחת למארגני החרמות למיניהם, ולטענה כי צריך להחרים את "ישראל הנורמטיבית" כולה – ובמיוחד את מוסדות התרבות שלה – ולא רק את ההתנחלויות.

רדיו טלסקופ של אוניברסיטת קיימברידג'. Is there anybody out there?

אבל אם כאמור הסיסמאות של ארץ ישראל השלמה איבדו את קסמן מזמן, ורוב תושבי השפלה לא ביקרו אפילו בירושלים כבר 20 שנה, אז למה כל-כך קל לגייס את כולנו לשותפות בעסק מועד-לפורענות זה? למה אנחנו מעוללים את זה לעצמנו ולפלסטינים? הרי צריך לנדוד למחוזות ספרות הפנטסיה כדי למצוא מקבילות לפרוייקט הלאומי הראשי שלנו מאז 1967. למשל תמונתו של דוריאן גריי, או ניסיונותיו המעוותים של לורד וולדמורט להשיג חיי אלמוות דרך השחתה פיזית של נשמתו.

את התשובה נתן בלי משים אלוף בן, שסיים כך את תיאור ימיו כסוהר צבאי בלבנון:

"אבל לקח אחד למדנו: בלי קשר לפוליטיקה, עדיף להיות השובה ולא השבוי…. לשמור על העציר ואחר כך ללכת לחדר האוכל, ולא לסעוד בכריעה עם ידיים כפותות באולם מסריח."

הסוד מאחורי הישרדותם המפליאה של הכיבוש וההתנחלויות הוא השכנוע הפנימי העמוק של רוב הישראלים שזה או אנחנו או הם. שבארץ יהיו תמיד רק עריצים ונתינים במקרה הטוב, משמידים וקורבנות במקרה הרע. מן הסתם זו תפיסת עולם אנטי-דמוקרטית, תפיסה הנשענת פחות על ראיות בשטח או לקחים היסטוריים – ויותר על אוסף הטראומות שצברנו במהלך הדורות. מבחינה נפשית, עבור רובנו הפלסטינים הם רק החולייה הנוכחית בשרשרת נצחית של צוררים, מפרעה ועד היטלר.

בעצם, הבחירה של אלוף בן "ללמוד" לקח מסוים מחוויית הסוהרות על אנשים שאין לו מושג מה פשעם מלבד השתייכותם לעם היריב – היא דווקא מעשה פוליטי מובהק, ההיפך הגמור מ"בלי קשר לפוליטיקה". בן תוכנת אל המסקנה שלו, כמו כולנו, מתוך אמונת האין-ברירה, אמונה השולטת בנו במעגלים של הצדקה-עצמית המובילים לאבסורד. אנחנו חושדים מיידית בכל ערבי ובמיוחד בכל פלסטיני, משום שקופת השרצים של המעשים שעוללנו לעמו היא כה כבדה שהוא צריך להיות קדוש כדי לא לזמום משהו נגדנו. משום כך צריך להמשיך ולגרום לו עוד ועוד עוולות; פשוט "אין ברירה", זה עניין של פיקוח נפש.

כך למשל משפחה פלסטינית שמי מבניה נהרג בידי חיילים או מתנחלים, הופכת אוטומטית ל"מנועה". הם יסורבו כניסה לארץ ותנועתם בתוך השטחים תוגבל מאוד – גם אם אין למשפחה עבר "בטחוני". עצמו את העיניים ודמיינו שזה קורה בארץ אחרת: מישהו נרצח או נהרג בשגגה, ואם הוא שייך לקבוצה לאומית מסוימת זוכים קרוביו למאסר עולם אוטומטי ללא משפט. "דמוקרטיה"? "אין ברירה"? "ביטחון"? עריצות וטירוף! עכשיו תחזירו את שמות הקוד המזהים ("פלסטיני, ישראלי") ופתאום זה נראה לנו טבעי ומוצדק ודמוקרטי ונורמטיבי ומאוד-מאוד בטחוני.

(תודה לבלוגר heathlander שהאיר את עיני בנדון)

אבל עם כל הכבוד לטראומות ולתסביכים שלנו, יש עוד שחקנים בהצגה הזו.

אלוף בן שכח לציין שקו ישר מוביל ממסע ההרג וההרס של אריק שרון בלבנון, בו היה בורג פעוט – אל הקמת ארגון החיזבאללה. גם המצרים לא השלימו עם השפלתם הבינלאומית כעם של יחפנים המשליכים נעליהם במדבר, ותוך שש שנים מתבוסת 1967 החזירו לנו כגמולנו. אפילו התופעה האיומה של פיגועי התאבדות פלסטינים בישראל התפתחה בראש ובראשונה כתגובה אלרגית לחצי יובל שנות כיבוש. העיקרון פשוט להפליא: אם מביאים את הזולת למצב בלתי נסבל מבחינתו, הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שיגבה מאיתנו איזשהו מחיר, ככל שיכולתו משגת. ה"אין ברירה" הביטחוניסטי גורם לנו להתמקד בטיפול בסימפטומים של כל תופעה באופן שמחריף את בעיית היסוד עצמה, וחוזר אלינו כבומרנג עם סימפטומים גרועים בהרבה.

יתר על כן, דווקא עצימת העיניים ומילוי תפקיד הסוהר בכל מצב ובכל מחיר כי "זה עדיף על ההיפך", חושפים את החפ"ש הישראלי עצמו להפתעות לא נעימות ברמה האישית. מאז 1982 ועד היום נופלים ישראלים בשבי מיליציות לבנוניות שונות, ולא תמיד משתדלות הרשויות לשחרר אותם. גם השבוי של המדינה – גלעד שליט – הוא קורבן של החלטתנו להפוך מכובשי עזה לסוהריה במקום לשחרר אותה לחופשי, ושל התעקשותנו להחזיק ברבבת אסירים פלסטינים שהורשעו בהליכים מפוקפקים.

בקיצור, חושבים שזכותנו להמשיך לשלוט בפלסטינים, לשדוד את אדמותיהם ולנרמל את השוד, פשוט כי אנחנו טובים וחזקים מהם? חושבים שזכותנו לקבוע את גבולותינו באופן חד-צדדי, וגם לחרוג מהם בזמן ובמקום הנראים לנו? תגידו זאת בגלוי. מספיק להתחבא מאחורי התרמית העצמית של "אין ברירה", כי יש ברירה.

אם רוצים שההצגה שלנו תיגמר טוב – כדאי שנבין סוף-סוף שאנחנו לא נמצאים בה לבד, ובטח שאנחנו לא כותבים לבדנו את סופה.

"סלח לי, האם יש לך רגע להפגנת שמאל?"

18 באוגוסט 2010

 עודד נעמן

עפרי אילני טוען שאם השמאל רוצה לחזור לימי הזוהר עליו להתייחס ברצינות לבעיית החשק – לשמאלנים רבים אין חשק להפגין. הבעיה היא לכאורה בעיה מעשית: מה צריך לקרות כדי שמי שתומכות בהפגנות באופן עקרוני תואלנה גם להשתתף בהן? יש אמנם שמאל ישראלי אקטיביסטי, שמאל פעיל וקודח שראוי לשבח, אבל חלק בלתי מבוטל מהשמאל הישראלי הוא – בהעדר מילה קולעת יותר – פסיביסטי.

מזה שנים שהשמאל הישראלי קורא לאנשיו הפסיביסטים לצאת להפגין באמצעות צקצוק הלשון, באמצעות נזיפה. הפיתרון המקובל לבעיית החשק הפוליטי הוא להאשים את התומכת-חסרת-החשק בצביעות או חולשת רצון. לרוב ההאשמה מובלעת בשאלה רטורית בגוף שני: "אם אתה מסכים ומזדהה איתנו, למה אתה לא מצטרף אלינו?" והתשובה המשתמעת היא: או שאתה לא באמת מסכים איתנו או שאתה חלש אופי.

עפרי מזדהה כפסיביסט (כמי שאין לו חשק ללכת להפגנות) ואף מודה שיתכן שתחושת האשמה הפסיביסטית מוצדקת, שהוא חוטא בחולשת רצון. אבל בין אם רגש האשמה מוצדק ובין אם לאו, עם רגשי אשמה לא בונים תנועה עממית. עפרי מפציר בנו להודות שנזיפות לא יביאו את הפסיביסטים להשיל מעליהם את הטרנינג ונעלי הקיפי ולהחליפם במשקפי שמש וחולצת שייח-ג'ראח שחורה. בין אם נייחות השמאלנים ראויה לגנאי ובין אם לאו, כדי שהשמאל הישראלי החדש ימשיך להתקיים ולצבור תנופה עליו להפסיק להזין בתומכיו רגשי אשמה מסרסים ולהתחיל לעורר בהם תשוקה. השמאלנים יצטרפו לשמאל רק אם השמאל ישחרר אותם.

ראוי להתעכב רגע על שיטת הנזיפה שעפרי מציע לזנוח. כמו שיטות אחרות, גם שיטה זו זוקקה בארה"ב ליסודותיה המניפולטיביים ביותר. בכל איזור הומה בערי ארה"ב, תתקל עוברת האורח בנציגים של ארגונים וחברות שונות המתחרים על תשומת-ליבה ועל כספה. במרכזים אקדמיים, שמתאפיינים בעוברי אורח בעלי השקפת עולם ליברלית, אורבים בכיכרות נציגי ארגונים שהליברל הממוצע רוצה בטובתם. הבולטים שבהם הם נציגי Greenpeace  ונציגי ארגונים הפועלים לזכויות להט"ב (להלן: גייז). נציגי ארגוני הגייז נוהגים לפנות אל עובר האורח בשאלה מנומסת: "אדוני/גברתי, האם יש לך רגע לזכויות גייז?"

"Sir, do you have a moment for gay rights?" 

שאלתם של נציגי ארגוני הגייז – "האם יש לך רגע לזכויות גייז?" – מוצגת כשאלה רטורית. השואלים מניחים שעוברי האורח הם ליברלים ושכל ליברל שפוי יענה בחיוב לשאלה. אלא שאם הנשאלת מעדיפה שלא לפתוח בשיחה עם נציגי הארגון נדמה שתשובתה לשאלה היא שלילית, נדמה שאין לה רגע פנאי לזכויות גייז. וכאן מכה ההאשמה: או שאת צבועה ואינך דואגת לזכויות גייז או שאת חלשת אופי ובוגדת במחויבותך לזכויות גייז. שאלה קצרה מספיקה כדי שהליברל האמריקאי יזדעק לגונן על חפותו המוסרית ויקדיש רגע לנציג ארגון זכויות גייז באמצע הרחוב. זוהי תמציתה הבוטה אך היעילה (כנראה) של שיטת הנזיפה.

אלא שהמניפולציה לא תמיד עובדת. להט"ב צעיר שעייף מלהתקל בשאלתם של נציגי הקהילה פעמיים ביום, סיפר לי פעם שכשהשאלה ניטחת בו בהולכו ברחוב הוא נוהג לנעוץ בנציג המתחנחן מבט מבועת ולפטור בבוז: "גייז?! איכס!" לרוב הנציגים המנומסים נדהמים. הם לא מעלים על דעתם שאם הנשאלת אינה מכבדת את זכויות הגייז השאלה הרטורית שהם מציגים מאבדת את כוחה. השאלה מאבדת את כוחה גם במקרה ההפוך, למשל כשהנשאל השקיע את מיטב שנותיו במאבק למען זכויות להט"ב. למעשה, מהעובדה שלנשאלת אין פנאי לשוחח עם נציגי הגייז לא משתמע דבר באשר לפעולותיה לקידום זכויות גייז. השאלה "האם יש לך רגע פנאי לזכויות גייז?" כלל אינה שאלה רטורית, היא שאלה אמיתית ולה תשובות אמיתיות, בין אם עוברי האורח בוחרים לנקוב בהן ובין אם לאו.

באופן דומה, נדמה לי שזו טעות לחשוב על העדר החשק ללכת להפגנות כבעיה מעשית – כאילו כולנו מסכימים באופן עקרוני מה צריך לעשות ונותר רק למצוא דרך להרים אותנו מהכורסא. ההסכמה עם המפגינים אינה עניין של מה בכך. השאלה היא רצינית: מה הם/אנחנו בעצם עושים שם, בשייח-ג'ראח (למשל)? עד כמה באמת חשוב לי להיות חלק מהפעולה הזו? מהתנועה הזו? יש לשאול ברצינות, על מנת למצוא תשובה: "אם אני מסכימה ומזדהה עם המפגינים, למה אני לא מצטרפת אליהם?"

ובאמת, בתגובות לרשימה של עפרי התעוררו לבטים ושאלות באשר לטבען של הפגנות בכלל ושל הפגנות השמאל היום בפרט. בעיקר הדהדה מן התגובות השאלה: מדוע אנחנו הולכים להפגנות? האם אנחנו באמת מאמינים שיש לנו סיכוי להשפיע על מישהו? לשנות משהו? וגם אם יכולנו, אנחנו, להביא לקץ הכיבוש, מה אז? נדמה שגם אחרי שהכיבוש יגמר יהיה רע. כל עוד אין תכנית מתאר לסדר עולם חדש רק טבעי שנהסס להחריב את העולם הישן, המוכר. מגיבים אחרים התעקשו שערכה של ההפגנה, של הפעולה הפוליטית, הוא בעצם קיומה, בעצם ההתנגדות. אבל האם מי שהשתתפה בהפגנה ולא חשה בערכה הפנימי של ההתנגדות תוכל להאמין בקיומו של ערך כזה? והאם האמונה שערך כזה קיים תספיק כדי לחלץ אותה מהספה כל יום שישי?

העדר החשק ללכת להפגנות אינו סימן לחולשת אופי. להפך, העדר חשק הוא תוצאה טבעית של תהיות אודות ערכן של ההפגנות. למה שנשתתף בפעילויות שטיבן סתום בעינינו? כדי ללכת להפגנה לא מספיק לדעת שצריך ללכת להפגנה; כדי ללכת להפגנה יש להבין מדוע צריך ללכת להפגנה. הרשימה של עפרי נועזת וכנה לא משום שעפרי מודה בחולשת הרצון שלו אלא משום שעפרי מודה שהוא לא לגמרי מבין מה אנחנו עושים שם, בשייח-ג'ראח ובכל שאר המקומות.

הבעיה איננה העדר תמריצים. עפרי לא מבקש שנמנה עבורו את כל הדברים הטובים, המעניינים, המסקרנים והסקסיים בפעולות השמאל. הוא לא מבקש שנמכור לו אקטיביזם. כדי שהפגנות השמאל יהפכו לתנועה פוליטית של ממש הן צריכות להיות יותר ממוצר. ההפגנות בשייח ג'ראח הן לא אלטרנטיבה לג'יי-דייט, לטיול של החברה להגנת הטבע או למפגש חברתי של החוג לפילוסופיה. איני מכחיש שההפגנות יכולות להיות כאלו. בהחלט – רבים מתייחסים אליהן ופוקדים אותן מטעמים כאלו. אלא שכל עוד ההפגנה תהיה מוצר היא לא תהווה כוח פוליטי. או, ליתר דיוק, במידה שלהפגנות השמאל היום יש כוח פוליטי, מקור כוחן אינו בעליונות השיווקית שלהן. אדרבא, כוחן של ההפגנות בכך שהן מציעות סדר עדיפויות ערכי שונה מזה המקובל. בשייח ג'ראח מפגינים תפיסת עולם שאין לה מקום בחיים הישראליים של היום. נותנים קול לתשוקה שהחיים בישראל משתיקים. ברשימתו, עפרי לא מכחיש את קיומה של תשוקה כזו, הוא מאיץ בנו לנסח אותה.

אז הנה ניסיון לנסח במילים ובקיצור נמרץ את התשוקה שהשמאל הישראלי משמיע היום בשייח-ג'ראח, בסילוואן, בבילעין, בדרום הר-חברון, באל-עראקיב, בדהמש ובמקומות אחרים:

החיים בישראל היום מציבים בפני ישראלים וישראליות בחירה: או שרק חיי יהודים הם בעלי ערך בעיניכם או שאינכם ישראלים. אם בוערת בך התשוקה להתנגד, לבחור באפשרות שלישית, אם את נחושה להשאר ישראלית ולהכיר בערך חייהם של בני-אדם בכלל, את אקסטיביסטית.