על התשוקה

בעקבות ביקור בתל אביב

לשרהלה

1. בביקורי ראיתי את "כחול הוא הצבע החם ביותר" ועכשיו אני יודע שאת הדבר הכי מעניין על הסרט הנפלא הזה קראתי כבר לפני כמה חודשים. אני מתכוון לרשימה שפירסם פה מאיר בר-מימון, שבה הוא קורא את הסרט כביקורת על מערך הזהויות הליברלי ש"לסבית" הוא חלק בלתי נפרד ממנו. הסרט מתאר רומן בין אדל, נערה בתיכון מהמעמד הבינוני הנמוך, לבין אמה, אמנית בורגנית המבוגרת ממנה בכמה שנים. בטרם פגשה את אמה אדל שוכבת עם בחור חתיך בן גילה, אבל רק באמה היא מתאהבת ואז – כנראה בשל כך – היא לומדת ליהנות באמת מסקס. אתגרי הקריירה הבורגנית של אמה – יחד עם האי-יציבות המסוימת והרעב לאהבה של אדל – מביאים אותן להיפרד. אמה מוצאת את עצמה עם אישה אחרת, בורגנית כמוה, ויחד הן מגדלות ילד. הסקס לא מלהיב במיוחד. אדל, מנגד, מתחילה לעבוד כמורה לילדים קטנים. עליהם היא מרעיפה את האהבה הגדולה שלה, כמו גם על רומנים חולפים, עם גברים ואולי גם עם נשים.

2. מאיר טוען שאדל מתריסה כלפי מערך הזהויות הליברלי. כל מה שיש לה זה אהבה. בשום שלב היא לא מזדהה כלסבית וגם לא "יוצאת מהארון" בפני אף אחד. היא חיה עם אמה עד שהמשבצת שהמערך הליברלי מקצה להן – כזוג לסביות בורגניות – הופכת צרה מדי, מרוקנת את המשבצת מתשוקה. הדבר הפוזיטיבי היחיד שהיא אומרת, מבלי לומר אותו, הוא השתתפות בהפגנת פועלים אנטי-קפיטליסטית. ואכן, היא עושה זאת מבלי לומר דבר (מלבד לצעוק סיסמאות ולשיר שיר רלוונטי). גם כאן היא פשוט עושה, כפי שהיא עושה אהבה. בשום שלב היא אינה מגדירה את האהבה שלה, את התשוקה שלה. ואולי, מאיר מקווה, הסרט מבטא אפשרות לצאת מהכלא הליברלי – מערך הזהויות שמונע מאיתנו לראות את ההבחנה החשובה היחידה, בין אלה שיש להם לבין אלה שאין להם.

3. בניסיון לחסום את האפשרות הזו, המדינה הליברלית ממהרת לשלב חלקים מהקשת הלהט"בית במערך החוקי שלה. נישואים חד-מיניים הם כמובן הביטוי הכי בולט של זה. אם המהפכה ההומו-לסבית בעשורים האחרונים היתה דרישה למימוש של תשוקה מסוימת, אזי המיסוד החוקי של התשוקה הוא כמובן ניצחון של המהפכה. אבל מה אם נחשוב על המהפכה הזו לא כדרישה למימוש של תשוקה מסוימת אלא כדרישה לתשוקה כתשוקה, ולא לתשוקה מסוימת אלא לתשוקה בכלל? או אז המיסוד הוא דווקא תבוסה; או לכל הפחות: הוא לא מעלה ולא מוריד (תרתי משמע). זה לא מה שבאמת רצינו. אבל למה שנחשוב עליה ככה? אולי כי

4. האפשרות לממש את התשוקה עלולה להיות הסוף שלה. האובייקט מאיים לחסל את התשוקה, להביא אותה למיצוי. מהבחינה הזו, הההסדרה המוסדית של התשוקה היא מסוכנת. אינני טוען שלא ניתן לשמר את התשוקה בנוכחות אובייקט התשוקה – שלא יכולה להיות תשוקה בזוגיות, לצורך העניין – אבל אני כן טוען שבעידן הנוכחי התשוקה חייבת להיות סיבת עצמה, היא לא יכולה להיתלות במוסדות. שהרי בימינו אנשים מהמעגלים הרלוונטיים כבר אינם מזדהים עם המערך החיצוני שהיה אמור לתקף, באופן מסורתי, את התשוקה שלהם. לפיכך הדרישה להמשיך להשתוקק "כי אנחנו נשואים" (אז מה?) או "כי צריך לעשות ילדים" (למה?) מעורר ניכור ולא הזדהות. היא הורגת את התשוקה.אין זה מפתיע, איפוא, שמי שנדחקו ממיסוד התשוקה המודרני – ההומואים – ייצגו את הדרישה לחידוש התשוקה. אבל בעודם מדברים בעד התשוקה שלהם, הם דיברו בזכות התשוקה בכלל. ההומוסקסואליזם היה הומאניזם. כמו מעמד הפועלים בזמן קודם, ההומואים היו המעמד האוניברסלי של העשורים הקודמים. היינו המיעוט שדיבר בשם כולם, הצבענו על הבעיה המרכזית של תקופתנו – חיסול התשוקה (ועפרי כתב על זה פעם בהקשר של השמאל המקומי). כמו הפרולטריון בזמנו, מה שאיפשר להומואים לשאת את הדגל הזה היה הניכור מהמערך המוסדי והסימבולי שמשעתק את הקפיטליזם – זה שמאפשר להסדיר, לכמת, למתג, לשערך, לשווק.

5. יציאת ההומוסקסואליות מהארון וההצלחה ביצירת מרחבים חוקיים למימוש התשוקה הורגת את התשוקה. הארוס האבוד אינו הולך לשום מקום. במקום בתשוקה מינית, משבשת, הוא מתגלם בתפקוד מסודר במכונה הקפיטליסטית. הומואים, סטרייטים, מזרחים ואשכנזים – כולנו ברגים. הסדרים חוקיים בחזית הביתית רק מפנים יותר זמן לעבודה ובעיקר לצריכה. פוליטיקת הזהויות התבררה (לא בהכרח אבל גם) כמכרה זהב. זה משתקף, למשל, באפיון של מתמודדים בתוכניות ראליטי באמצעות הזהויות שלהם (וראו אקס פקטור) כדרך לייצר דרמה ולגייס צופים וסמסים.

6. אתר ההיכרויות הפופולרי OkCupid – חלק בלתי נפרד מהקיום הניו יורקי העכשווי, של סטרייטים ולהט"בים כאחד – מגלם את מערך הזהויות הליברלי. אנשים לא מפסיקים להגדיר את עצמם. ואם היה אפשר לחשוב שהקוויריות אמורה לאתגר את המערך הזה, ההפך הוא הנכון, לפחות בגילום האמריקאי שלה (בברלין, אני מתרשם, המצב פחות חמור). נתקלתי, למשל, בפרופיל קומי שבעליו ייחס לעצמו ארבע הגדרות(חלקן סותרות על פניו) והוסיף ברצינות גמורה שהוא עדיין לא בטוח "אם הוא יכול להזדהות גם כפוליאמורי". הוא יחליט בקרוב. נדרש הוא קצת ניסיון. הקהילה הקווירית בברוקלין היא בדרך כלל מועדון סגור של בוגרי קולג'ים יוקרתיים (אם כי יש יוצאי דופן) עם עגה ושלל הגדרות משל עצמם. במקום לערער הגדרות, "קוויר" רק משמש מטרייה לעוד המון תוויות חדשות. ולכל אלה נלווה משטר של כללים על איך מותר או (לרוב) אסור לדבר או להזדיין. הייתי מספק כמה דוגמאות אבל אני לא רוצה לפגוע באף אחד (למרות שלדעתי קוראי העברית פחות מכירים את זה, גם מפני שקשה לתרגם את התוויות הללו מאנגלית). זה לא כזה משנה.

7. אבל הבעיה ש-OkCupid משקף אינה רק בשדה הזהויות המיניות. האתר הזה, כאמור, מלא הגדרות. יוצא שכשאתה פוגש את הבחור אתה כביכול כבר יודע עליו הכול. לפגישה עצמה – האירוע – לא נותר שום תפקיד, אפיסטמי או אתי. אתה יודע כל מה שאתה צריך לדעת, ואתה גם יודע מה כנראה יקרה ביניכם. מן הסתם יש הפתעות, אבל דומה שההיגיון של המדיום הזה מנסה לצמצם את אלמנט ההפתעה כמה שיותר, ואם נותר אלמנט כזה מפתחי האתר ידאגו שהוא ייעלם בקרוב. מהבחינה הזו OkCupid מתאים היטב לסגנון החיים הניו יורקי. לאנשים אין זמן. הם עובדים נורא קשה, הם מפתחים קריירה. אין להם זמן לבלתי צפוי. הם מחפשים סקס או חבר לטווח קצר, או חברה לטווח ארוך, או חתן או כלה או חתן-כלה. כל אחד וטעמו, כל אחת והעדפותיה.

8. ואני חוזר לסרט ולדברים שמאיר כתב. כמו אדל, גם אני אף פעם לא יצאתי מהארון. עד לפני שנתיים בערך חייתי כמה שנים עם אישה שאהבתי. עם גבר הייתי פעם ראשונה בזמן שחייתי איתה, אי שם בפאריס. לתשוקה שלי היה מקום ביחסים שלנו, גם אם בסופו של דבר הבנתי שאני חייב להבין את התשוקה שלי טוב יותר ונפרדנו כך. אבל אף פעם לא אמרתי מול המשפחה, או החברים, או בראיון לעיתון (לא שהציעו לי, עורך-שותף בארץ האמורי זה עדיין לא סקסי מספיק), "אני הומו", או נוסח קאנוני אחר. אני יודע שככה מכנים אותי בדרך כלל (הומו), ואני לא מנסה להתנגד לזה. יש רגעים בהם אשתמש במילה "הומו" ביחס לעצמי, מה גם שאני לא רוצה להימנע ממנה בשל הבושה או השערורייה שמתלוות אליה. אבל תמיד אנסה לשמור על מרחק מסוים ממנה, לפחות ביני לבין עצמי (כמו שאני שומר על מרחק ביני לבין מלים מזהות אחרות). אני מתייחס אליה ככלי לעשות איתו דברים מסוימים, לצבוע את עצמי בצבע מסוים בהקשרים מיניים, חברתיים או פוליטיים בהם יש בזה טעם, אבל לא כמהות שמגדירה אותי, שנמצאת שם בטרם המעשה. יש לזה סיבה פשוטה: אני לא רוצה שהמילה תהרוג את התשוקה, שהמהות תבוא במקום המעשה. אני רוצה להישאר פתוח לעולם ולא להיסגר. זה מעניין כי

9. לפי המטאפורה המוכרת סגירות מתחברת דווקא למה שבא לפני "היציאה מהארון". הארון היה סגור ואילו אז הוא נפתח למרחב של האמת השקופה. המטאפורה הזו צורמת לי – לא כי אני מכחיש את העובדה שהייתי סגור, אלא בגלל האימפליקציה שעכשיו אני פתוח. אמנם אני מרגיש שפעם הייתי שונה מעכשיו ואני שמח שהשתניתי, שעכשיו אני שונה מאז, אבל אני אני לא עצוב שפעם הייתי משהו אחר. אני שמח שאני שונה באופן אחר, שגיליתי דברים חדשים. אני לא מרגיש שגיליתי את האמת על עצמי, את הסוף, שהתשוקה באה על סיפוקה. הפסדתי תשוקות מסוימות, גיליתי תשוקות חדשות. זה מרגש אך גם מתסכל, לפעמים מאוד בודד. אני מקווה להרוויח דברים חדשים בעתיד. אני יודע שאם ארוויח גם אפסיד חלק ממה שיש לי עכשיו. הסרט "כחול הוא הצבע החם ביותר" ממלא אותי אופטימיות מסוימת, שאולי יש דרך לשמור מרחק בטוח ממערך הזהויות הליברלי, זה שהורג את התשוקה. האם אדל היא לסבית? כנראה שלא. היא שוכבת גם עם גברים. האם היא ביסקסואלית? על פניו היא כן, כלומר היא שוכבת גם עם גברים וגם עם נשים. אבל

10. אדל מעולם לא הכריזה על עצמה כביסקסואלית. הרי אם תכריז על עצמה כביסקסואלית היא תיכלא בכלא הליברלי במקום לחמוק ממנו. אמנם אין עוד ממש תא הולם בכלא הזה, משבצת יציבה שמכונה "ביסקסואליות". אומרים לנו, וזה נכון, שיש המון בי-פוביה, מצד סטרייטים והומואים כאחד. אבל אם הפרויקט הביסקסואלי מתמצה בניסיון ליצור משבצת כזו, הוא לא מעניין אותי. הוא הורג את התשוקה במקום לשמור עליה. אנשים שמצטטים סטטיסטיקות וניסויים מדעיים על זה ש"ביסקסואלים קיימים" הם חלק מהפרויקט של הרג התשוקה. אני חושש שהם יצליחו, וזה יהיה עוד ניצחון פירוס להט"בי. אדל היא תשוקה טהורה. היא לא מגדירה עצמה כביסקסואלית, כי היא כנראה מבינה שהמילה הזו תכלא את התשוקה שלה במקום לשחרר אותה.

11. גם טום דיילי, הקופץ למים האולימפי, לא הגדיר עצמו כביסקסואל כאשר סיפר ביוטיוב, לפני חודשיים, שהוא יוצא עם גבר אבל עדיין חושק בנשים. השיח הביקורתי סביב האירוע התמקד בכותרות שהכריזו: "תום דיליי יצא מהארון כגיי". הרי הוא ביסקסואל! אבל ויכוחי ההגדרות הללו, כאמור, לא מאוד מעניינים אותי. מה שמעניין, לדעתי, הוא העובדה שהוא בחר לא להגדיר את התשוקה שלו. ומהבחינה הזו המדיום שהוא בחר, יוטיוב, משרת את התוכן. יוטיוב, כמו פייסבוק ומדיומים דומים, מערערים את המרחב הציבורי המודרניסטי, שהאפיסטמולוגיה של הארון הולמת כל כך. ההיגיון המודרניסטי הוא כזה: יש מרחב פרטי שבו קורים דברים עליהם אסור לדבר במרחב הציבורי, גם אם הם ידועים (נגיד שחבר כנסת כזה או אחר שוכב עם גברים). הסוד הופך ציבורי – יוצא מהארון – רק אם הוא נאמר בנוסחים מסוימים ("אני הומו" למשל) ובמדיומים מסוימים. אם אתה חבר כנסת, למשל, זה חייב להיות עיתון ארצי – כי הרי איציק שמולי כבר התייחס פעם להומואיות שלו ב"פי האתון", מבלי שזה יספק את המבקרים. המטאפורה של היציאה מהארון, אם כן, תלויה ברעיון שיש מרחב ציבורי ויש מדיומים ואופני דיבור שמגדירים אותו, שמגדירים מה הופך חלק ממנו. אבל מה אם אין עיתון, או יש פחות עיתון? הגבול בין הפרטי לציבורי הופך קשה יותר ויותר לשרטוט. יש לזה יתרונות.

12. נחזור לאדל: אולי היא אקטיביסטית? על פניו היא כן. היא משתתפת בהפגנה שמאלנית. אבל אדל לא משמיעה שום אמירה פוליטית פוזיטיבית. בעולם בו "אקטיביסט" היא עוד משבצת של לייפסטייל בורגני – כזו שכוללת בין השאר סטטוסים נכונים בפייסבוק – אדל מסרבת גם לתא הזה בכלא הליברלי. אדל רק עושה. היא לא אומרת. היא מראה או מדגימה איזו צורת חיים, לא טוענת בזכות צורת חיים מסוימת. ומה באשר לאפשרות ש

13. "אולי אדל היא היפסטרית"? הספקן העתיק סקסטוס אמפיריקוס – אולי ההיפסטר הראשון (אם לא נכלול את סוקרטס, שמשמש לסקסטוס השראה) – טען שכל משפט שיש בו "אולי" גם אומר את ההיפך. אם אני אומר, למשל, "אולי אני ביסקסואל", אני גם אומר "אולי אני לא ביסקסואל". בזאת אני סותר את עצמי ובעצם לא אומר שום דבר. סקסטוס והספקנים העתיקים משתמשים ב"אולי" כי הם לא רוצים להגיד שום דבר פוזיטיבי. בניגוד לספקנים המודרניים – כמו רנה דקארט או דיויד יום – שאוחזים בוודאות פוזיטיבית מסוימת ("אני חושב" למשל) – ואז תוהים אם הם יכולים להגיד משהו אחר, על מה שמחוץ למחשבה, הספקנים העתיקים לא מוכנים לטעון שום טענה חיובית. הם פיתחו אסטרטגיות רטוריות כדי למצוא לכל טענה חיובית טענה נגדית עם אותו כוח-שכנוע. או אז הם משהים שיפוט, ואילו השהיית שיפוט מביאה לשלווה (ataraxia). הבעיה היא שאפילו טענות כמו "משפט א' ומשפט ב' הם בעלי אותו כוח-שכנוע" הן טענות חיוביות. לכן הספקן העתיק מנסה להשתמש בשפה באופן חתרני, באופן אירוני. הוא יגיד "אולי משפט א' ומשפט ב' הם בעלי אותו כוח-שכנוע" או "נדמה לי ברגע הספציפי הזה שמשפט א' ומשפט ב' הם בעלי אותו כוח-שכנוע". גם משפט שנשמע חיובי – כמו "אולי אני ביסקסואל" – בעצם אומר גם את ההפך. לכן הוא לא אומר דבר. הוא "הורס את עצמו", בלשונו של סקסטוס.

14. אז אולי אדל היא היפסטרית. באחד הבארים (האולי היפסטריים) בתל אביב הסבירו לי שני בחורים צעירים שעכשיו יש בעיר קטע חזק של ביסקסואליות. אבל הם אפילו לא אמרו "ביסקסואליות". הם השתמשו במילה באנגלית ובכלל שמרו על מרחק אירוני בטוח (או מסוכן) מהטענה. מה גם שכולנו היינו שיכורים מאוד, אחרי שאחד מהם הכיר לי משקה פופולרי חדש, טובי 60 (שפותח בחיפה אך לפי ידיד לבנוני מניו יורק, המקור הוא בכלל מביירות). שאלתי אותו אם הוא יבוא אתי הביתה. הוא אמר שזה תלוי בהמשך הערב. בניגוד לדייט טיפוסי ב-OkCupid, האירוע היה הכול. יומיים קודם, להבדיל, התחיל אתי מישהו במסיבת סילבסטר. כך החלה (ונגמרה) השיחה:

הוא: תגיד, אני לא טועה נכון? אתה אוהב גברים. אתה הומו?

אני: בדרך כלל.

הוא: יש טעם לדבר? כי אני יותר מבוגר ממך. ייצא לי זיון מזה?

האיש היה OkCupid מהלך במובן שהוא וידא את התנאים האפיסטמיים והאתיים של האירוע בטרם האירוע עצמו – והוא עשה זאת במונחים היחידים שהוא מכיר, המונחים של מערך הזהות הליברלי. מבחינה אפיסטמית הוא וידא שאני הומו, כי הוא לא היה בטוח, ושהפרש הגילאים לא אמור להוות בעיה. מבחינה אתית הוא וידא שהאירוע יוביל לתוצאה היחידה שמעניינת אותו, זיון. אבל למרות שזיונים מעניינים גם אותי, הכלא הליברלי הורג לי את התשוקה לזיון. הלכתי ממנו.

15. נהוג להשמיץ את ההיפסטריזם. נדמה שהאירוניה המתמדת היא ההיפך ממה שאנו צריכים לנוכח המאורעות הפוליטיים של הזמן הזה. גם היגל מבקר את הספקנים העתיקים. דרך החיים האירונית שלהם אפשרית רק בשל תנאים חברתיים וכלכליים מסוימים – שייכותם למעמד או קבוצה חברתית מסוימים – והם אינם מכירים בכך, לא לוקחים על כך אחריות. ועם זאת, היגל מעריץ את הספקנים העתיקים, משום שלמרות החסרונות שלהם הם ממלאים תפקיד חינוכי. הגישה של הספקן יכולה ללמד את התודעה האנושית שלסדר הקיים אין קיום בלתי תלוי – הוא קיים מפני שאנחנו מייחסים לו תוקף ומשמעות. במובן זה הספקן פותח פתח לאמת – אבל כבר אין זו אמת כמשהו שקיים, כאובייקט חיצוני, באופן בלתי תלוי בנו הסובייקטים. האמת מתגלה בחירות שלנו להפוך את מה שקיים למשמעותי ובתוך כך לשנות אותו כך שיאפשר את החירות ולא יגביל אותה.

16. אולי אדל היא היפסטרית כי היא מסרבת להכיר במה שקיים – במערך הזהויות הצפוף שהכלא הליברלי מציע לה, ומעדיפה לחיות את התשוקה החופשית, למרות הקשיים הכרוכים בכך. אבל אם אדל היא אולי היפסטרית אז היא גם אולי לא היפסטרית ובעצם לא אמרנו שום דבר. וטוב שכך. כי למעשה, אם יש "היפסטרית" בסרט הזה, זאת דווקא אמה, הסטודנטית לאמנות עם השיער הכחול. ומה שאנו למדים מהסרט, אם כבר, זה שההיפסטרים של היום (אולי בניגוד לאידאה של ההיפסטר) הם הבורגנים של אתמול ושל מחר.

17. אז מהי אדל? ומי אני? אני מקווה שהשאלה לא תיסגר בתשובה – או שתיפתח לתשובות רבות. שהתשוקה תישאר חופשייה.

דימויים: לין הרשמן-ליסון. תמונות מחיי האמנית כרוברטה ברייטמור – זהותה הבדויה (1974-1978). אוסף המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק.

ותודה לעפרי אילני, שרהלה בן אשר, אדם קפלן, לירון מור ועודד ברנח.

עוד על התשוקה:

מדינת הרווחה ההומוסקסואלית

כמה מלים נוספות על הקיץ האחרון שלי בסין

הקדוש של היונים: רשמי נסיעה להודו

Bi-national, Bi-sexual

/

אקסלרציוניזם הוא הומניזם

אחד הטריקים שעיתונאים ואנשי אקדמיה מתמחים בהם הוא לתאר תופעה או מושג כלשהו כאילו שהם מכירים אותו מבטן ומלידה, כשלמעשה הם שמעו עליו בדיוק לפני חצי שעה. אני מניח שאנשים מסוימים מדברים ככה על אקסלרציוניזם. "אה כן, אקסלרציוניזם. ברור, זה כבר ישן", הם יפטירו בנינוחות אחרי שבדקו בחופזה בשירותים את הערך בוויקיפדיה. במקרה של אקסלרציוניזם, אין עדיין אפילו ערך, למרות שלפי התרשמותי בשבוע האחרון כל העולם מדבר על זה. בכל אופן, אני מודה שעד לפני שבוע לא ידעתי מה זה אקסלרציוניזם. אני אסיר תודה לד' ל' ששם את הלינק על הקיר של ע' ג', ולג' כ' שהיסב את תשומת לבי לקיומו של הכנס המוקדש לנושא באלכסנדרפלאץ, ברלין.

המיקום – מערכת העיתון Berliner Zeitung באלכסנדרפלאץ, הוא די טיפוסי לתמת האקסלרציוניזם. לא במאורה אפלולית בריקסדורף, אלא ליד מגדל הטלוויזיה, במקום הכי בנאלי בברלין, ממש בלבת המודרניות הגרמנית. לפני שהלכתי התלבטתי גם איזה בגדים ללבוש. לקראת אירועים שמאלניים אנשים מקפידים לפעמים להחליף לאיזה קפוצ'ון מהוה, או לכל היותר חולצת כפתורים נוסח ברכט, כדי להיראות פרולטריים. ברור, כמובן, שצריך להסתיר בגדים ממש לא נכונים פוליטית, למשל כל מה שעשוי מעור. מכרה שלי סיפרה לי ממש לפני יומיים כיצד נאלצה להיפרד מכובע החורף שלה בנסיבות לא נעימות. היא קנתה אותו פעם מרוכל טיבטי בהרי ההימלאיה, והוא היה עשוי כנראה מפרווה של ארנבת – אמיתית או מזויפת. למרבה הצער, אותה מכרה הפקירה בטעות את הכובע בבר קווירו-טבעוני כלשהו בנויקלן. למחרת היא חזרה לקחת אותו, אבל אחת העובדות במקום הבהירה לה שהכובע כבר לא ניתן לשימוש: הם קברו אותו בחצר, תחת האדמה הקפואה. כל מה שנשאר לה זה קבר לבכות עליו.

על כל פנים, כמו שציפיתי, בקרב מאות משתתפי כנס האקסלרציוניזם הבעיה היתה הפוכה – האוונגארד האקסלרציוניסטי לא יעז להראות את פרצופו כשהוא לבוש בפחות מהמלה האחרונה של האופנה ההיפסטרית. כי המוטו של האקסלרציוניזם הוא "לא להתנצל על כלום".

הגיע הזמן לנסות להסביר מה זה אקסלרציוניזם. לצורך כך יש להפריד בין "האקסלרציוניזם הקלאסי" של שנות התשעים, לאקסרציונליזם המרקסיסטי הנוכחי. בשנות ה-90, רעיון ההאצה קודם על ידי הפילוסוף הבריטי ניק לנד, שיצא נגד ה-miserabilism"" שזיהה בשמאל – היללנות על כל דבר בעצם. לטענתו, כדי לחולל שינוי מהותי בארגון החברתי יש להאיץ את הקפיטליזם, ולא לבלום אותו. אלא שלנד לא התעניין בעובדים, ולא בבני בכלל, אלא ראה בקפיטליזם מעין כוח קוסמי שמעבר לאנושי – אולי בדומה לתיאוריות שונות של ממים (memes) המציגות את הברירה הטבעית כעיקרון קוסמי שקודם לתופעת החיים וימשיך להתקיים אחריה. כך הוא כותב –

"הקפיטליזם עדיין מאיץ, אף שהוא הביא למימושם של חדשנות מעבר לכל מה שבני אדם יכלו לדמיין. ככלות הכול, מהו הדמיון האנושי? דבר עלוב באופן יחסי, לא יותר מתוצר-משני לפעילות הנוירונים של מין כלשהו של פרימאטים שוכני כדור הארץ. לקפיטליזם, לעומת זאת, אין גבול חיצוני; הוא כילה את החיים ואת האינטליגנציה הביולוגית כדי ליצור חיים חדשים ומישור חדש של אינטליגנציה, הרבה מעבר לציפיות האנושיות.

לנד, אם כן, הוא מעין ניהיליסט, ובכל מקרה פוסט-הומניסט. האקסלרציוניזם החדש, לעומת זאת, רוצה לשפר את חיי האנושות (על תרנגולות לא דיברו), ונוקט בטרמינולוגיה מרקסיסטית. מה זה אומר? למעשה, המניפסט האקסלרציוניסטי אומר את הרוב. הטענה העיקרית, על כל פנים, היא שמה שנשאר מהשמאל בזמננו הפך ברובו לריאקציונרי או רסטורטיבי. כשהשמאל מנסח את החזון שלו, הוא מצטייר במקרה אחד כחזרה למדינת הרווחה של שנות השבעים, ובמקרה אחר כחזרה לאוטופיה קדם תעשייתית של ציידים לקטים שמחים בחלקם. אפשר לחשוב גם על דוגמאות אחרות, שרלוונטיות יותר לשמאל בישראל/פלסטין: חזרה לגלות, חזרה ללפני 67', חזרה ללפני 48', חזרה ללפני המהפך. חזרה ללפני השמדת עמי כנען. חזרה ללפני המבול.

אבל יש לציין שברוב המקרים, השמאל לא מנסח שום חזון. חזון זה מסוכן, ושנוי במחלוקת. לכן רוב מה שהשמאל עושה זה לנסות לבלום כל מיני שינויים והתפתחויות, שהמשטר הניאו-ליברלי יוזם. ההישגים הכי גדולים, שמושגים במאמץ רב, הם השהיה זמנית של יוזמות שונות. זה נכון כמובן במיוחד למאבקים אקולוגיים, שהם מיסודם רסטורטיביים. אף אחד לא מנסה לשפר את הטבע, אלא לכל היותר להותיר אותו בתמימותו הבראשיתית (שכשלעצמה מתקיימת כיום לרוב בזכות טכנולוגיות ניהול ובקרה מאוד לא בראשיתיות).

רוב המאבקים האלה הם מוצדקים כשלעצמם. אבל במקרים מסוימים הם מייצגים סתם נוסטלגיה. דוגמא אופיינית היא המאבק קצר הימים משנה שעברה על שימור גן מאיר בתל אביב בצורתו הקודמת – אף שהשבילים בגן היו מאובקים, לא יפים ולא נוחים. אפשר לטעון שלא מדובר ממש במאבק שמאל; אבל הוא מייצג הלך רוח מלנכולי-נוסטלגי זעוף, שקשור בהחלט גם לחלק ניכר ממאבקי השמאל. לכך מצטרפת תופעה מתרחבת של צדקנות יללנית, שהיא דרך יעילה להפליא להסתיר סתם טיפשות, קטנוניות ועדריות.

אין ספק: אנו חיים בתודעה של אופק נסגר. אין טעם לעזוב את ישראל – בכל מקום שנבוא אליו יספרו לנו שהיה יותר טוב לפני עשור או שניים. במקרה הטוב, יגידו לנו שעכשיו בסדר אבל בקרוב יהיה רע.

קשה מאוד לגייס היום אופטימיות כמו זו של הקומוניזם מלפני מאה שנה. בנג'מין נויס מאוניברסיטת צ'יצ'סטר (Noys), אחד הדוברים הראשונים, אמר שמאה ה-21 מסתמנת כתקופה המוגבלת על ידי סופיות (finitude). השמאל ביוון יכול להפיל את המשטר אם בא לו, אבל גרמניה מחזיקה אותם ברצועה של 20 סנטימטר. אם הם לא יצייתו – הם ירעבו. לפי נויס, כל מה שנשאר זה להיות נוסלגיים – תופעה המתבטאת לדבריו בתרבות ה-  animated GIFs– אסתטיקה של לופ אינסופי מהיר.

זאת גם אחת הביקורות של האקסלרציוניזם על הקפיטליזם: אם מסתכלים על ההבטחות מלפני שניים שלושה עשורים, ההתפתחות הטכנולוגית הנוכחית היא לטענתם עלובה להפליא. הבטיחו לנו מסעות לחלל וערים תת-ימיות, ומה שיש לנו כיום זה לכל היותר טלפונים עם שכלולים. עם זאת, נויס לא אופטימי במיוחד גם לגבי האקסלרציוניזם, וטוען שהוא לא יותר מאשר נוסטלגיה לעתיד, כלומר לתקופה שבה עוד אפשר היה לחשוב על העתיד (למשל לפוטוריזם כמו לפני מאה שנה).

על כל פנים, תנועות שמתנגדות לפסימיות של השמאל קיימות כבר עשור או שניים, והאקסלרציוניזם נבדל גם מהן. ניק סרניצ'ק (Srnicek), אחד משני הנביאים העכשוויים של האקסלרציוניזם, מציין שבשמאל הרדיקלי של השנים האחרונות יש נטייה עזה לספונטני, למיידי, ולפעולה המוכתבת על ידי התשוקה האותנטית. פולחן כזה של התשוקה הפוליטית מתקיים פה ושם גם בבמה צנועה זו. סרניצ'ק מציין שסנטימנט כזה הוא מתבקש, בהתחשב בהיסטוריה העקובה מדם של הניסיונות לארגן את השמאל סביב מפלגה. הוא גם מדגיש שמפלגה של הפרולטריון היא "כלי פרימטיבי", וכך גם  השתלטות על המדינה או אפילו מהפכה.

אבל הרעיון החדש של האקסלרציוניזם הוא שספונטניות היא לא הפיתרון. מה מה ששחרור האדם מצריך הוא תכנון תבוני, שליטה רציונלית על הטבע ועל המשאבים. המשפט האחרון יעורר צמרמורת אצל כל מי שנחשף אי פעם לשמץ של פוסט-מודרניזם, ואפילו תיאוריה ביקורתית באופן כללי. בספר "מודרניות ושואה" שתורגם זה עתה לעברית, מזהיר זיגמונט באומן שפנטזיית התכנון ו"הגינון" של החברה היא הסכנה הפוליטית הגדולה ביותר, ורואה בתעשיית ההשמדה הנאצית את התגלמותה הטהורה ביותר.

מבחינה זו, האקסלרציוניזם הוא אולטרה מודרני. סרניצ'ק קורא להאמין שוב שלהיסטוריה יש כיוון; להאמין בפרויקט המודרניות; ולא להניח שמודרניות זהה לקפיטליזם. כל אלה נשמעות כמו הצהרות חלולות – נגיד כמו קריאות נפוצות במקומותינו "לחזור לערכים הישנים והטובים של הציונות". אבל סרניצ'ק רחוק מלהיות אידיוט. הוא מסביר למשל, שהאוטומטיזציה של הייצור מגדילה את האוכלוסייה העודפת, מה שמביא לרמות אבטלה הולכות וגדלות בקרב צעירים. לדבריו, רק תגובה מרקסיסטית תאפשר להתמודד עם האתגר הזה. אלא שבניגוד לפרויקט הקלאסי של השמאל – תעסוקה מלאה, הפרויקט של האקסלרציוניזם הוא אי-תעסוקה מלאה, בזכות אוטומציה המכוונת לטובת העובדים, ולא לטובת ההון והגדלת הערך העודף. רק ניהול של הטכנולוגיה יאפשר משכורת גלובלית. "ביטול העבודה המנוכרת והחזרתית צריכה להיות המטרה של כל פרויקט לביטול הקפיטליזם".

איך זה יעשה? כפי שפורסם לא מעט בתקופה האחרונה, שוק ההון נשלט היום ברובו על ידי מכונות מסחר.  גם הבנקים המרכזיים משתמשים במכונות כאלה, שמביאים במהירות לניתוק מוחלט בין הכלכלה הספקולטיבית לכלכלה הממשית. האקסלרציוניזם מציע להשתמש בתוכנות כאלה לצורך קידום המטרה של ביטול העבודה. אלכס ויליאמס, השותף השני בניסוח המניפסט, קורא להשתמש במשאבים שמספק הקפיטליזם כדי למפות את העולם המורכב שבו אנו חיים – ובכלל זה "את עצמנו, כלומר את הגבולות והמגבלות שלנו". יש צורך בניסויים בקנה מידה גדול, אך כל זאת במסגרת מבנה לא היררכי. דרושות מכונות קומוניסטיות שיתחרו במכונות הקפיטליסטיות ויחליפו אותן.

מישהו בקהל שאל: איזו לגיטימציה, סמכות אפיסטמית, יש למישהו לבצע תכנון קוגניטיבי בשביל שאר האנושות? ויליאמס השיב: גם מי שמתנגד לגמרי להיררכיה מאציל את הסמכות האפיסטמית שלו לידי מומחים – למשל לטייס או למנתח. דרג של מומחים הוא לפיכך הכרחי.

מה אני חושב על כל זה? זה לא כל כך משנה. במידה רבה, אני מקבל את הדיאגנוזה של האקסלרציוניזם, ונלהב פחות לגבי הפרוגנוזה. ועם זאת, אלה רעיונות מרעננים, ואני מקווה שהם יצברו תאוצה ויקבלו ממשות שמעבר לכינוס היפסטרים בברלין. אפילו כדי שהם יוכלו להיכשל, אבל להשאיר אותנו חכמים יותר ונואשים יותר.

משפטים שהיפסטרים תל אביביים אומרים זה לזה בנוגע לבחירות בעודם לוגמים קפוצ'ינו עם חלב סויה דל

סקוט

חד"ש? התברגנו. אני מצביע דעם.

חד"ש? הסטליניסטים האלה?

חד"ש? אתה יודע שהם תומכים בטבח בסוריה?

חד"ש? אין להם אישה או מזרחי במקום ריאלי.

חד"שׁ? נראה עם מי הם יחתמו הסכם עודפים.

חד"ש? יש להם הסכם עודפים עם רע"ם-תע"ל. רוצה להכניס לכנסת את הנציג הבא של האחים המוסלמים?

אני מצביע חד"ש ומשכנע לפחות שני אנשים שאני מכיר להצביע לעבודה. חשוב ששלי תרסן את ביבי.

אם פוסלים את חנין זועבי אני לא מצביע בבחירות.

אני לא מצביע בבחירות.

אני מצביע לבן ארי. השיח הגזעני שלו מנכיח את האתגר הפלסטיני ואת אתגר הפליטים.

אני מצביע לבן ארי. לפני שיהיה כאן טוב צריך להיות ממש רע.

מרצ? יש לי חשבון איתם עוד מהגירוש של 92 (אז מה אם הייתי בכיתה ו').

מרצ? אין להם אף מזרחי ברשימה.

מרצ? אתה יודע שיש להם הסכם עודפים עם התנועה של ציפי לבני?

מרצ? אתה יודע שיש להם הסכם עודפים עם התנועה של ציפי לבני ושאלעזר שטרן הומופוב?

מרצ? אתה יודע שיש להם הסכם עודפים עם התנועה של ציפי לבני, שאלעזר שטרן הומופוב ושמאיר שטרית יזם את המאגר הביומטרי?

לפיד? הוא בכלל לא חתיך.

ש"ס? אין מצב. אבל אולי אמסלם, הוא פאנקיסט.

ארץ חדשה? יהיה משעמם בלי רני בלייר בנחמה. אני גם חושב שבתור קולנוען הוא נכשל בגדול עם הסרטונים שלהם. בוא נגיד את זה ככה: אייזנשטיין זה לא.

להצביע? עזוב. אנחנו כבר בקטסטרופה.

להצביע? עזוב. אנחנו כבר בקטסטרופה, והתקווה לא תגיע מהפוליטיקה.

להצביע? עזוב. אנחנו כבר בקטסטרופה, התקווה לא תגיע מהפוליטיקה ומוקד הכוח הגלובלי האמיתי כיום הוא צוויצר.

גרפיטי שמאלני נגד ג'נטריפיקציה בנויקלן, ברלין (מקור: היפסטר אנטיפה).

הנה הם, החיים שלנו, עם החרא הזה והשפה הסדוקה

ברברה שורץ ואלכסנדר ברנר

תרגום מרוסית: האורח

תוך כדי שוטטות על מדרכות רומא נתקלנו בבית קפה, נכנסו לשתות אספרסו. בוקר נהדר, מצב רוח מעולה.

הברמן שאל:

– ומאיפה אתם? יש לכם מבטא כמו לחבר שלי מיוגוסלביה.

– לא – ענינו לו, – אנחנו מהאוקיינוס השקט.

הוא הופתע: מאיפה בדיוק?

-קשה לומר. אנחנו מתקדמים מאי לאי בשחייה.

הוא גיחך, הוא היה בלונדיני מתולתל עם תווי פנים חדות אבל חבש משקפיים עגולות.

– יש לך בית קפה טוב – אמרנו לו.

– זה לא בית קפה, זו גלריה לאמנות.

– ולמה יש כאן בר?

– זה פרויקט אמנותי שכזה.

– ומי עושה אותו?

– אני עושה אותו – השיב לנו, לא בלי חשיבות עצמית.

– באמת?!

– באמת. בית קפה יהיה פה רק חודש. ואז שוב גלריה רגילה.

– נהדר – השבנו.

– באמת מוצא חן בעיינכם? האמת שיש לנו תכנית לערבים: הופעות, מייצג, קריאת שירה…

– אה באמת! – התלהבנו – אנחנו גם מוזיקאים!

– ובכן – אמר והוציא דף כלשהו,- רוצים להופיע אצלנו?

– רוצים ועוד איך.

– אם כך אתם יכולים להופיע כבר מחר בשמונה בערב: שעה פנויה. בכלל הלוח שלנו די גמיש.

– מצוין – ענינו לו – נעים מאוד.

– ואתם צריכים משהו מסוים בשביל ההופעה? – התעניין הברמן.

– לא – ענינו לו – רק שולחן.

– שולחן יש לנו.

ובאמת היה שם עצם כלשהו שדמה במשהו לשולחן.

 

ביום שלמחרת בשעה שמונה בערב התייצבנו בקפה-גלריה. הברמן-אמן של אתמול ניגש אלינו.

– ובכל זאת, מאיפה אתם?

– אנחנו מאלבניה.

– חה חה חה- הוא צחק.

– אבל התחנכנו בסין – אמרנו, הוא המשיך לצחוק.

הקהל המשיך לגדול.

– ואתם מוזיקאים או אמנים?

– בכלל, יותר מהכול, אנחנו אוהבים לבשל פסטה. או יותר נכון, אנחנו אוהבים לאכול אותה – דייקנו.

האמן שוב גיחך.

– ואיזו מוסיקה תנגנו?

– אנחנו – מתופפים,- אמרנו.

הוא נכנע, הקהל בחן אותנו בחשדנות.

הכנו את השולחן שלנו. הנחנו אותו במקום הכי בולט לעין.

הקהל התיישב מאחורי השולחנות.

ההופעה החלה.

התחלנו לתופף על השולחן באגרופים, באותו זמן דחפנו את השולחן מלמטה עם הברכיים, בישיבה.

ישבנו מאחורי השולחן והכינו בו מכול הכיוונים – ידיים ורגליים.

תוך כדי כך התחלנו להתפשט, השולחן התנדנד מצד לצד, חושף ומסתיר לעיתים את הגוף שלנו.

התיפוף היה עתיק, קצבי, לעתים מופרע ושוב חוזר לקצב.

ישבנו מאחורי השולחן וכמעט שברנו אותו, אבל יותר מזה כמעט שברנו את האגרופים.

וכאן חירבנו. חירבנו לעצמינו ביד, ומרחנו את החרא על השולחן, ושוב תופפנו עליו.

השולחן כולו היה מלוכלך בחרא. זה כבר לא היה שולחן, זה היה כלי מוזיקלי מסוים כלשהו, או פשוט דבר, שממנו הפקנו צליל.

באותו זמן התחלנו לשיר. כל מיני שירים שאנו מכירים מהילדות. כל מיני שירים שונים ומשונים שעלו בדעתנו והתאימו לקצב.

היה הרבה חרא, שירים ומכות קצביות. היה חשיפת איברי מין. היה ריקוד.

נדמה היה שהקהל קפא במקומו. היו הרבה צופים, ועוד ועוד נכנסו מהרחוב, כנראה נמשכו לקצב.

בקפה גלריה היה חלון ראווה גדול, כך שמהרחוב אפשר היה לראות הכול. אנשים נכנסו והחלו מיד לצלם אותנו באמצעות הטלפונים הסלולריים שלהם.

כשהבחנו בזה, הפנינו לכיוונם אמצע משולשת, שכמובן הייתה מרוחה בחרא. הכול מסביב כבר היה מרוח בחרא והסריח.

כמה אנשים החלו לעזוב בנחרצות את המקום.

האגרופים שלנו היו כבר אדומים וכואבים. החלטנו שדי, מפסיקים. התעייפנו מאוד. הכול היה מאוד אינטנסיבי. אינטנסיביות – זה הדבר הכי חשוב בחיים!

הצופים החלו לעזוב את בית הקפה. היה ריח חזק של חרא. החרא היה רך, קטיפתי ונמרח בקלות.

התנשמנו חזק, ובקושי נרגענו מהמעשה שלנו.

כאן ניגש אלינו הברמן – ההוא שהוא גם אמן.

– אתם חייבים לנקות כאן הכול – הוא אמר. – עוד חצי שעה יש כאן עוד הופעה.

למעשה הוא היה אחוז אמוק, הטיפוס הזה. לפלא, לפלא הפילוסופי של החוצפה שלנו פשוט לא היה לו כוח.

אותו הכוח שעשה אותו לאמן ידע אנשים טובים יותר ממנו עצמו.

– בטח, למה לא לנקות. – השבנו.

הוא הביא מגבים, סמרטוטים ודלי מים והתחלנו לנקות את ההפרשות שלנו, אבל הוא לא נרגע, הוא דחק בנו, כאן הרמנו עליו את הקול, אגב רק מעט, והוא עזב אותנו במנוחה.

ניקינו את החרא, לקחנו לעצמינו מהבר בקבוק יין אדום והתיישבנו מאחורי אחד השולחנות בחוץ. היה שם טיפוס אחד עם סיגר, שהסתכל עלינו כמו על משוגעים.

– אתה אספן? – שאלנו.

-כן, אספן.

ביקשנו ממנו שיתן לנו סיגר אם יש לו והוא הושיט לנו אחד בלי היסוס.

עכשיו עישנו את הסיגר ברוגע ושתינו יין. אבל הברמן-אמן סירב לעזוב אותנו בשקט. הוא החל לצעוק עלינו שנסתלק מיד. נדמה היה שרק עכשיו רושם מעשינו הותיר בו את חותמו.

נדמה שהוא סבר שהמעשים שלנו היוו עלבון המופנה נגדו אישית. הוא אפילו חטף מהפה שלנו את הסיגר.

האמת שאף פעם לא היינו מעשנים כבדים, טבק תמיד השפיע עלינו חזק מאוד.

בקיצור החלפנו איתו כמה דחיפות ויריקות קטנות כשלפתע כל הקהל התאסף סביבנו, ומישהו נתן לנו אגרוף חזק מאוד. כל קהל האינדבידואלים האלה הסריח מטיפשות ושנאה.

הם דחפו אותנו ונפלנו די חזק, כך קורה לעיתים.

אבל היה מגעיל לראות כמה הם שמחו על הדם שלנו. ואלה כולם היו אמנים, מעצבים, מבקרים, אוצרים וכו'.

הם שמחו מאוד, ואף אחד לא ניגש עם מפית, מחווה, או סתם מילה. להם יש תוכנית משלהם, דיספוזיציה משלהם.

וחשבנו לעצמינו: כן, הנה הם, החיים שלנו, עם החרא הזה והשפה הסדוקה, כן; אלה החיים שלנו – ושתמיד יהיו הם במהופך לחיים האלה, שאתם רואים, אמנים.

אתם מאמינים בהצלחה, בקריירה – ואנחנו לא נעשה קריירה, אלא נשחק עם החרא שלנו ונתלהב.

אתם אוהבים להתקבץ ולהעמיד פנים בשביל להעריך אחד את השני ואנחנו נערוק ולא נכיר במעמד והבולשיט שלכם.

אתם קוראים ספרים בשביל להפיק מהם תועלת ולהתקדם ואנחנו קוראים אותם בשביל להתלהב ולהשתמש בהם כנשק.

אתם אוהבים את החיים היפים – ואנחנו מתבוננים עליהם בזוועה.

אתם חולמים לראות את השם שלכם במגזין – ואנו מקבלים בחילה רק מהמראה של המגזינים האלה.

אתם רוצים להירגע – אנחנו רוצים להשתגע.

אתם רוצים יצירה – אנחנו לא רוצים יצירה, אנחנו רוצים את החיים כיצירת אומנות.

אתם רוצים לחיות במקומות הכי יוקרתיים ולהיות בעלי נדל"ן – אנחנו שונאים רכוש, ולא מוצאים לעצמנו שום מקום.

אתם מכירים רק את בני-זמנכם – ואנחנו אוהבים את אלו שמתו מזמן.

אתם אוהבים מצליחנים – ואנחנו ההפך.

אתם אוהבים שטויות – אנחנו אוהבים חוכמה.

אתם חלק מהחברה הזאת – אנחנו לא.

אתם מפחדים – אנחנו שונאים פחד.

אתם אוהבים ורדים – אנחנו אוהבים את הקוצים שלהם.

כן, הכול נעשה הפוך!

דימוי: פול מקרתי, Complex Shit, 2008. ברן.

נתזים, הדור הבא: "החברה החופשית לא מפחדת לא ממין ולא ממוות ולא ממלחמות" *

בעוד בישראל בטוחים שהאנטי-ישראליות גואה במצרים, האינטלקטואל הפלסטינו-אמריקאי המקורי ג'וזף מסעד מציג תמונה שונה לגמרי. לטענתו, בתקופתם של סאדאת ומובראק קמה שכבה דקה אך משפיעה של עשירים חדשים שמנהלים קמפיין של שמועות והשמצות נגד הפלסטינים, תוך בניית זהות מצרית פטריוטית שזונחת את הפרויקט הפאן-ערבי. בחודשים האחרונים, אינטלקטואלים ליברלים-לכאורה הפיצו שמועות בפייסבוק שהפלסטינים רוצים להשתלט על חצי האי סיני, ושרה"מ החדש הישאם קנדיל הוא חצי פלסטיני. בעקבות ההתקפה בגבול עם ישראל הקמפיין הסאדאתיסטי החמיר עוד יותר

ופרנקלין למב מתאר ב-Counterpunch את ההתרחשויות בסיני כהצטרפות של חצי האי לאביב הערבי ולציר ההתנגדות

ממשלת המחוז הימצ'ל פראדש בצפון הודו שינתה את המדיניות ופתחה בפשיטות על מסיבות סמים בקאסול שבעמק פרווטי, תוך נטילת דגימות שתן ודם. במסיבות הידועות לשמצה משתתפים בני לאומים שונים, אך בעיקר ישראלים, הנשאבים לעמק הקסום בחיפוש אחר הג'ראס המשובח מסוג "מלאנה קרים".

מאמר נרחב ב-Journal of Palestine Studies  בנושא השפעת שינוי האקלים על העם הפלסטינים. המחברים טוענים שסכנות ההתייבשות וההתחממות כבר מספקים לגיטימציה להפיכתם של הפלסטינים משאלה פוליטית למקרה הומניטרי, תוך הנדוסם של הפלסטינים למקבצי נדבות תמדיים. זאת בשעה שפגיעותם של הפלסטינים לסכנות אקלימיות נובעת מהסגר על עזה, גזילת המים והכיבוש בכלל –

The prevailing technical-managerial framing of Palestinians’ vulnerability to climate change is largely the product of a donor agenda that fuses international concern over dangerous climate change with the “emergency imaginary”of chronic human insecurity in the oPt.

הסכנה לעליית הפאשיזם באירופה היא החמורה ביותר מאז שנות ה-30

גל חדש של זואופיליה שוטף את ארה"ב: זוג תושבי אריזונה הורשעו בקשירת קשר לביצוע מין עם כלבים, תוך שימוש באינטרנט. השניים נידונו להרחקה מחיות

הכיווץ של כלכלת העולם כאן כדי להישאר, ולכן המחאות העולמיות יתפרצו כל פעם במקום אחר, טוען הסוציולוג עמנואל וולרשטיין

הטרנד החדש במדיה חברתית: זוגות שוכרים צלם מקצועי שיצלם את רגע הלידה של התינוק

ספר חדש סוקר את תולדות משיכתה של התרבות היהודית המזרח אירופית כלפי השפה והתרבות הגרמנית

פקיסטן אובסרבר מדווח על הגדר החשמלית שבנתה הודו בסיוע ישראל בקו הפסקת האש בקשמיר; ואינטלקטואלים הודים קוראים לממשלתם להפסיק לקנות נשק מישראל ולהצטרף לציר ההתנגדות, כמו פעם

מדיניות החוץ של מיט רומני עדיין לוטה בערפל. אבל צוות היועצים שלו לענייני חוץ מורכב רובו ככולו מנאו-שמרנים אלימים, שדורשים: עוד מלחמה, דחוף!

האוננות נכנסת לתוכנית הלימודים: ספר חדש מגולל את ההיסטוריה התרבותית של האוננות וקורא לקיים שיעורי אוננות בבתי הספר; ופרופסור בקולג' West Nevada דרש מהסטודנטים לאונן בכיתה ולתאר את הפנטזיות שלהם כדרישת חובה בקורס

כולם פוחדים ממטאוריטים ופצצות אטום, אבל סופר-וולקנו'ס ענקיים מתחבאים מתחת לאדמת אירופה, ועשויים בכל רגע להרוג מיליונים ולהשכיח את השואה

עשרת הספרים הקשים ביותר לקריאה בהיסטוריה

קמפיין במפלגה הרפובליקאית: רומני צריך למנות את סו אלן יואינג לסגניתו

הנאצים ביצעו הכלאות מוזרות של חיות כדי לשחזר מינים אריים שנכחדו, ובראשם את האוורוך (Auroch) שור הבר האירופי שנכחד במאה ה-17

אלן בלום, מחבר "הידלדלותה של הרוח באמריקה", בכלל לא היה שמרן כמו שבדרך כלל מציגים אותו

במוזיאון בקסוריה שבאיטליה שורפים יצירות אמנות. מנהל המוזיאון מסביר: הממשלה מייבשת את האמנות, ולאף אחד לא איכפת, ולכן אני מקריב את היצירות שלי בתור זעקת מחאה. אמנים ברחבי אירופה מביעים סולידריות ושורפים את היצירות שלהם

אבות טריים סובלים לעתים קרובות מדיכאון אחרי לידה, אך הבעיה זוכה ליחס מזלזל, בשונה ממקבילתה הנשית

ספר חדש מבקש לשים קץ לפולמוס המתמשך על מקור האשכנזים ומסכם בסופו של דבר: כנראה שהאשכנזים הם ברובם אוקראינים (ולא כוזרים, אבל בטח אין להם קשר ליהודי אשכנז של ימי הביניים)

כיצד הפכה הציונות, פרויקט סוציאליסטי במקורו, לתנועה דתית אוונגליסטית?

נשיא הבנק הפדרלי בן ברננקי קורא ללמוד יותר פילוסופיה, כי הכלכלה עוסקת ב"איך" אבל השאלה הבסיסית היא "למה"; ובינתיים הפילוסופיה נעשית פופולרית שוב בקבוצות דיון שמשגשגות מפאבים ועד פסטיבלים

הומואים וחנונים היו פעם אוכלוסיות נפרדות, אבל בשנים האחרונות שתי התרבויות מתמזגות זו בזו יותר ויותר, מה שמתבטא למשל באינפלציה של דמויות הומואים בסדרות כמו X-Man

ז'אנר פורנוגרפי חדש פורח בארצות הים: פורנו פוסט-אפוקליפטי, שעוסק בהתנהגותם המינית של בני האדם שישרדו. ועוד סרט אפוקליפטי: The Hipster Holocaust

כתבה נרחבת בגרדיאן מציגה כיצד המשבר הכלכלי החזיר את המרקסיזם למיינסטרים. במקביל, גוברת ההסכמה שמעמד הוא שוב הקטגוריה החברתית הרלוונטית ביותר

Al Ahram Weekly, שהיה עיתון די צייתני תחת שלטון מובארק, מגלה סימנים של אופוזיציונריות בעידן מורסי. כתבה מעניינת עוסקת בהשפעתם של האחים המוסלמים על התרבות במצרים, ומזהירה מפני כיסוי פסלים ואיסור על טלנובלות ברמדאן. על כל פנים, נכון לעכשיו נראה שמורסי פשוט לא מתעניין בתרבות

בושם חדש להומואים אלימים (או שהיו רוצים להיות) נושא את השם Querelle, על שם המלח הרוצח גיבור ספרו של ז'אן ז'נה וסרטו של פאסבינדר שנעשה בעקבותיו

האם אבות האנושות היו מונוגמיים כמו שטוענים האנתרופולוגים באופן מסורתי, או שברירת המחדל היתה אורגיות וגידול ילדים משותף? כך טוען ספר חדש

נשים מגלות עוינות כלפי מין אנאלי כיוון שהגבר הנחדר גוזל מהן את התפקיד הפאסיבי. כך טוען מרטין ובר, מחבר הספר "הייתי אחיו ההומו של קזנובה", במאמרו "הפילוסופיה של המין האנאלי"

המשטרה וכוחות הביטחון בשוודיה מחפשים קשיש שאנס מאות כבשים

האם ארה"ב מחכה שמשטר אסד יפול כדי לתקוף באיראן?

האם מנהיג איראן חמינאי הוא היפסטר?

חזית הריאקציה

עצומה לביטול מדינת ישראל ולאוטונומיה יהודית בארץ ישראל באתר צופר ניוז

בעוד המרכז הרדיקלי קורא לגייס חרדים וערבים לשירות לאומי, הימין הקיצוני פותח בקמפיין נגד: אתר "הקול היהודי" מתריע מפני ההתבוללות המתרחשת בבתי חולים שבהן משרתות בנות שירות לאומי יחד עם ערבים. כולל סיפורי מקרה

מאמר מעניין ב-Press-TV האיראני המזהיר מפני מזימה משותפת של וואהביסטים מסעודיה, ציונים וגרוזינים, המתכננים לפורר את דרום רוסיה. לטענת העיתון, המזימה מיועדת לייסד שם רפובליקות סוניות פונדמנטליסטית שיהיו כפופות לקטאר, ותגשים למעשה את חזונם של הנאצים להקמת Reichskommissariat Kaukasus

מיגל אשפינוזה, אוונגליסט לשעבר, טוען: למרות ההבטחה לאברהם, הנוצרים חובבי ישראל צריכים להתחיל לתמוך בשתי המדינות, אחרת יהיה רע

ב-CUNY בניו יורק ייערך באפריל כנס מקיף בנושא “Homonationalism and Pinkwashing", בהנהגת ג'ודית באטלר, ג'סביר פואר וחנין מעיכי (אל-קאוס). ב"דיילי ביסט" מזדעקים

 * הציטוט: שמואל מור, מתוך "שיסריח אבל טוב" (ריאיון עם יותם פלדמן)

פוסט אשכנזיות: נגד הפוליטיקה של הזהות

יותם פלדמן

בתגובה לגל כץ.

באמצע השנות האלפיים ניעור בי עניין רגעי בשורשיי האשכנזים. הדבר היה קשור בסקרנות, בנסיבות משפחתיות ובאווירה מסוימת ששררה אז בתל אביב. בית לייויק, המרכז לתרבות היידיש, החל להתעורר והיה אבן שואבת לטיפוסים שכיום אפשר לכנות אותם היפסטרים. למדתי יידיש משך כמה חודשים, שמעתי כמה הרצאות ואפילו השתתפתי לפחות בישיבה אחת – משונה למדי – בלשכת הפוליטביורו של הבונד, מפלגת הפועלים של יהודי מזרח אירופה.

כמה מבאי בית לייויק באו בעקבות עניין אותנטי בפולקלור האשכנזי, אולם אחרים חשבו ש"אשכנזי" תשמש אותם כאבן יהלום פוליטית משוכללת, שתחרוץ ותסדוק את קליפת ההווה הפוליטי. החזרה לאשכנז היתה קשורה במבוכה אליה הוטלו ישראלים "לבנים" רבים, כתוצאה מהתארגנויות פוליטיות חדשות של זהות מזרחית והטקסטים שכוננו אותן. הפנייה אל היידיש ואל אשכנז לא רק בידלה את האשכנזים מישראל ומהציונות, אלא אף שייכה אותם אל שורת נפגעיה וקורבנותיה. אשמה לבנה הומרה בהתקוממות על שפה שהומתה ותרבות שהוחרבה.

מבחינה זו התחולל בבית לייויק מעשה של אלכימיה. אשכנזים הצליחו לשכנע, לפחות (וכנראה רק) את עצמם, כי הם קורבנות לא פחות מאחרים. הם האמינו שמחיקת תרבותם בידי עצמם או בידי אשכנזים אוחרים עומדת בשורה אחת עם עוולות שנעשו לקבוצות אחרות במרחב זה בעשורים האחרונים. ייתכן מאוד שיש בכך מידה של צדק – היידיש אכן נמחקה באופן אלים ותרבות מזרח אירופה הוגחכה ונדחקה אל קרן זווית. ואולם, כתיאוריה פוליטית נדמה שאופקיה של האשכנזיות החדשה הם למצער מוגבלים ומצומצמים. אפשר שגם אהוד ברק וגליה מאור הם קורבנות של מדינת ישראל – ובהחלט ייתכן שהם חשים כך. אך במקרה זה, ממי הם יתבעו את שיחרורם, וכיצד הוא יתגלם לאחר מכן.

ואולם, הפרדוקסים והמלאכותיות של האשכנזית החדשה הם רק פניו המוארים של פרויקט זה. נדמה לי שחלק ניכר מהפולקלוריזם של אשכנז כיסה על צורה של אליטיזם אשכנזי או פשוט שנאת מזרחים. ייתכן, כפי שנטען פה, שגזענות היא לא דבר כל כך גרוע אולם בטוח שהיא גם לא דבר כל כך מיוחד. בשביל לשנוא מזרחים לא צריך להגיע לשיעורי יידיש, אפשר לצפות בחדשות ערוץ שתיים.

האשכנזיות המתעוררת היתה רק מפרצון בארכיפלג של זהויות שהתכוננו באותן השנים, בעקבות נסיונות לייבא את רעיון המהותנות האסטרטגית מהקמפוסים האמריקאיים לישראל, וכלל קבוצות זיקה רבות ושונות. אין ספק שהפעולה במסגרת קבוצות אלה היתה משחררת ומחזקת בעבור רבים. לא פחות חשוב, הדיון במיקומם החברתי של דוברים שונים סייע לחשוף צורות שונות של צביעות. סוציאליסטים בעלי תועפות של נדל"ן מניב או תומכים נלהבים בפינוי התנחלויות שמעולם לא פגשו אדם שמתגורר מעבר לקו הירוק.

אך השתת כל אפשרות של פעולה פוליטית על הביוגרפיה והזיקה החברתית משרטטת מרחב פוליטי דל ובעיקר משעמם. כמה מהפעולות הפוליטיות החשובות והמעניינות ביותר לא נשענות על קבוצתיות ועל זיקה אלא על פרטיקולריות ועל בגידה, על חציית קווים והפניית עורף לזהות. כנראה שאפילו לך עצמך. מקרים שבהם יחיד מצליח להיחלץ מזהותו ולגלם תפקיד שחורג מהתסריט שנכתב בעבורו.

איש לא שאל את אנטוניו נגרי על שורשיו הבורגניים ועל אשתו האריסטוקרטית. לא כשהצטרף לפועלים שחיבלו בבתי החרושת שלהם, ובודאי לא כשנשלח לעונש מאסר על  חטיפת ראש הממשלה האיטלקי אלדו מורו; שורשיהם האירופיים של צרפתים שחצו את הקווים והצטרפו לאלג'יראים במאבק האנטי-קולוניאלי, לא שיחק תפקיד אם הם שילמו את אותו המחיר כמו שותפיהם על מאבק זה; כך אולי גם לגבי אנשי הבונד, אלה שאירחו אותי בלשכת הפוליטביורו – יהודים יוצאי מזרח אירופה שבסוף שנות השלושים זנחו את המאבק במרד הערבי והצטרפו לבריגדות הבינלאומיות במלחמה נגד גייסותיו של פרנקו.

הפוליטי של בוגדים הוא גם האישי ביותר. אך זה לא אישי של פסקאות ביוגרפיות או זיקות שרירותיות – בנוסח "קווירים נגד החומה" או "אשכנזים למען צדק חברתי" – אלא אישי שמורכב מרצונות, תשוקות, חרדות, ומחשבות אקזיסטנציליסטיות שהן חלק בלתי נפרד מהמעשה הפוליטי. אישי שדוחף לפעולה שהיא חזקה יותר מהשיוך החברתי ואולי אף חזק ממך באותו רגע. זה לא אגו שייחודי ליחידי סגולה או לגיבורים. הוא שייך לכל מי שמשתתף בפעולה פוליטית. אף שהתמונה שנרשמת ברשתית העין היא של קבוצת מפגינים, כל אחד מהם פועל מתוך מניע אישי שאינו נכנע לכללי הזהות והסוציולוגיה.

ביחס לאישי זה הופכת הזהות לכלא שכובל ומעקר את הפעולה הפוליטית. היא תובעת שיתוף שאינו מתבסס על אחדות רצונות או צרכים אלא על אחווה מדומיינת בין החברים, והסכמה כפויה על כלליה של קבוצת פעולה.

כמובן שאפשרות פעולה נוספת נתונה בידי הלבנים. הם יכולים פשוט לשתוק, לפנות את הבמה לאחרים ולנסות שלא להפריע להם לשחרר את עצמם. בסרט ימי הרדיו מתלוננת אחת מבנות משפחתו של וודי אלן על העוזרת שגונבת כסף מהבית. "זכותה לגנוב מאיתנו, היא שחורה"ֿ, עונה האמא, יהודייה ליברלית מברוקלין. עמדה זו מפתה בעיקר בגלל הנוחות שהיא מציעה. היא נוחה כשם שהיא עצלה, שכן היא פותרת את האשכנזי ממחשבה, מדיבור ומפעולה. כל מעייניו נתונים לציווי שלא להפריע לקורבנות לשחרר את עצמם.

בה בעת, אין עמדה בטוחה מזו. אין בה שמץ של איום על נכסיו בעולם. מפעם לפעם אפשר לפנות את הבמה למזרחי בכנס אקדמי או באנתולגיה ביקורתית, אך אף אשכנזי עוד לא נדרש לוותר על ביתו, על המשרה שלו, על קרן הפנסיה. ביום שבו יגיעו הדברים לידי כך, מי שפינה את הבמה יידאג לחזור אל מרכזה ולהיאבק על שלו. לכל דבר יש גבול.

*

דימויים: זויה צ'רקסקי.

וביערת הרע מקרבך

 דניאל רוזנברג

העיסוק הדתי בעצמנו והחיטוט אחרי עומקים ומשמעות פנימיים (יש לי איזה חשד שהם לא נמצאים שם בכלל, אבל זה כבר עניין לרשימה אחרת) הוא חלופה שאינה מעוררת כבוד. חלופה למאבק לצדק ולשוויון, חלופה להיותך חבר מודאג ואיכפתי בקהילה, חלופה לכל פעילות מחאה פוליטית, חברתית או אינטלקטואלית. (שלי יחימוביץ')

אחד המוטיבים החוזרים בשיח הציבורי הישראלי הוא הטענה עלפיה על פיו החיסול התרבותי של מדינת הרווחה, ההגדלה המשמעותית של מנגנוני השוק במשק, ההפרטה, מהלכי הדה-רגולציה וכו' וכו' לא היו יכולים לקרום עור וגידים ללא שינוי תרבותי מקיף ועמוק שחל בתודעתם של האנשים. הפוליטיקה הכלכלית איננה סתם פוליטיקה שעוסקת במאזנים, גרעונות, מיסים וכדומה, אלא עוסקת, ובמידה רבה תכליתה היא, עיצוב התודעה, או "הנשמה" לפי הפראזה השחורה של מרגרט תאצ'ר. הפרטת החברות הממשלתיות לא היתה יכולה לבוא ללא "הפרטת התודעה", המעבר למערכת רווחה ביזורית וולנטרית לא יכול היה לבוא ללא "מיגזור" החברה הישראלית, וכהנה וכהנה דוגמאות. במידה רבה מדובר כאן בניסוח מחדש של המשפט המרקסיסטי הקלאסי הטוען כי ההוויה קובעת את התודעה, והכרזה משתמעת כי התודעה התרבותית, בניין העל, בדרכו החמקמקה, חוזר להשפיע על הבסיס הכלכלי ומתנה אותו.

הדמויות המשחקות את האשמים בסיפור זה נוטות להתחלף לפי טעמו של המספר: החל מנאומים של בנימין נתניהו מהתקופה שהיה שר אוצר, שהצליח, במהלך של "הסברה", לצייר את המגזר הציבורי בתור האיש השמן הרוכב על גב האיש הרזה, ועד לנראטיבים העולים לרמת רזולוציה רחבה יותר, ומתארים את התעכרותה של המנטליות הישראלית הסולידריות החל משנות ה-80 או ה-70. סדרה של תאריכי מפתח נוטה להופיע בהסבר מסוג זה: 1985, 1977, ואפילו, אצל מיטיבי הלכת התיאורטיים, 1967. היתה זו הליברליזציה של שנות ה-90 אשר העבירה את הדור הצעיר על דעתו וגרמה לו להתמכר לטקסטים אינדיבידואליסטים בלתי-מגויסים; לא, היה זה מנחם בגין, אשר זרע אגואיזם בקרב מעמד הביניים וה"אליטות" והעביר אותן על דעתם; היה זה כיבוש השטחים, אשר מנע ביסוס של תודעה אזרחית שיתופית.

בתי המדרש – ואף צורות אחרות של "תרבות חיים חיובית" – אינם אלא עוד גילוי של מחאה מופרטת המסתגלת להנחותיו של משטר ההפרטה ומאשררת אותו. (דני גוטויין)

עם זאת, יש לציין כי סיפור זה, על תאריו ואיוריו, איננו מוגבל למדורות השבט השמאלנית; גם הימין, לפחות אותם חלקים בו המבכים את המדיניות הכלכלית הליברלית (בעיקר, אך לא רק, בכל הנוגע בעניינים הנוגעים להחזקה הממשלתית בקרקעות מדינה), משתמשים באותו שיח תרבותי-ציביליזציוני כדי להסביר מהלכים במדיניות כלכלית; גם מבחינת אותם אנשי ימין, היתה זו התודעה, המנטליות, השפה הליברלית, אשר השתתפה באותה תבוסה מהוללת של מדינת הרווחה. השחקנים כאן נוטים להיות שונים: במקום מנחם בגין תופיע דמותו של אהרון ברק בתור הדמון הליברלי, במקום הליכוד, מרצ, אבל התזה נוטה להיות דומה.

המוטיב העולה וחוזר בסיפורים אלה הוא של התפקרות הדור הצעיר. היו אלה הצעירים, הסטודנטים, בני הנוער, שפרקו מעל עצמם את העול ופנו לאינדיבידואליזם חסר פשרות, אשר בתורו אפשר את השחתת המנגנונים הקולקטיביים, את הפרטת קרנות הפנסיה, את מכירת כור, את הפקרת הקיבוצים. שוכני גילמן, הטיילים בארצות המזרח, המשתמטים, צרכני תכניות הטלוויזיה והספרות התל אביבית, כל אלה היו ביטוי של אותה מדיניות מפריטה, שביקשה לחסל את ה"כולנו" ולהחליפו בעדר סתום של אינדיבידואלים. השירה המשותפת בציבור הוחלפה בקול הבודד של המבצע בתכניות אמנות טלוויזיוניות, מדורי החדשות בעיתונים הוחלפו במדורי דעות, או אפילו בניו-ג'ורנליזם נרקיסיסטי.

המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית שהצעיר הישראלי חי בה הפכה אותו פגיע במיוחד לקסם הבקכי; אולם ההיקף והעוצמה החריגים של ההיענות לפיתוי זה בישראל לא היו מתאפשרים לולא נכשלה החברה ביצירתו של אתוס תרבותי מנוגד. הרנסנס הניאו-פגני של תרבות ה"אקסטזי" משגשג בוואקום הרוחני והערכי שהותירה אחריה דעיכת הציונות הישנה, והוא ניזון מחוסר האמון שחשים צעירים רבים כלפי כל מה שמזכיר את הסיסמאות וההבטחות הגדולות משכבר. (אסף שגיב)

ניתן להכין רשימה חלקית של מקדמי תזה ציביליזציונית זו: גדי טאוב, , פרופסור דני גוטויין, בן דרור ימיני, במידה מסוימת אסף שגיב, במידה רבה שלי יחימוביץ', אריק גלסנר, וגם (לעניות דעתו של כותב שורות אלה) רועי צ'יקי ארד; היא גם זוכה ליצוג בבמת השמאל הרדיקלי ההם ובאופן נרחב על דפי המגזין "ארץ אחרת". כל אלה כותבים, מי יותר מי פחות, בעד הרעיון כי היו אלה תהליכים תרבותיים, בעיקר כאלה שנתנו את אותותיהם בילידי שנות ה-80 המוקדמות, אשר הובילו, אפשרו, וקיימו את המדיניות הכלכלית הליברלית, שאותה הם בתורם מגנים. בדרכיהם היחידיות הם מדגימים תזה זו, בספרות, במחקר, בשירה; הם מקשרים בין כרטיס האשראי לסצנת הפיק-אפ, בין חוק ההסדרים לרפרטואר הקולנוע הישראלי, בין החיפוש העצמי האקזיסטנציאלי לבין הביקור בחנות הכלבו.

כשלעצמה, הוקעה תרבותית איננה עניין חדש במחוזותינו. זכורים דבריו של אברהם שפירא שגידף את הנוער של זמנו על הדקדנטיות וקהות החושים שלו, וכמובן שגם בתקופת הציונות הקלאסית לא היו חסרים דוברים מסוג זה. החידוש נמצא במקום אחר, והוא בזהות הדוברים. המקדמים את התזה הציביליזציונית אינם עסקנים מפא"יניקים או מחנכים קשי יום המבקשים להחזיר את הנוער למוטב (ס. יזהר, בהוקעתו את "דור האספרסו", דיבר כחבר כנסת, איש ממסד, לא פחות מאשר כאיש רוח). מדובר, כמעט בכל המקרים, בנפשות הפועלות באותו שדה תרבותי עצמו כמו מושאי הביקורת שלו, ואשר ניתן בהחלט להגדירן כחלק מאותה קבוצה מנותקת אשר זוכה אצלם לביקורת. רובם ככולם אנשים משכילים, בעלי טעם גבוה ומעלה, רובם קשורים לגופי האקדמיה, התקשורת או היצירה. רובם ככולם חוגגים, ובוודאי מרוויחים באופנים רבים, מאותה פתיחות ליברלית אותה הם מוקיעים. כיצד אם כן ניתן להבין יציאה זו של המיליה התרבותי כנגד בשר מבשרו? כיצד ניתן להבין ביקורת של אנשי תרבות על אותה התרבות שמהם הם יונקים?

מזיל דמעות על הכרית

כשגונבים לכולם את המזרונים

המשורר

(רועי צ'יקי ארד)

התשובות על כך עשויות להיות רבות ומגוונות. החל ממאבק בין אליטות על משאבים הולכים ומצטמצמים וכלה בביקורת פוליטית, שהיא בבחינת פק"ל לאדם יוצר בתקופתנו, המופנית כלפי המטרות המוכרות, הקרובות לבית. כל תשובות אלה, לגיטימיות ככל שיהיו, לא מסבירות את העניין לאשורו. על התשובה לקחת בחשבון את החדווה בה נעשית ביקורת זו, את התשוקה המוקרנת ממנה, ואת האירוניה, שהינה בוודאי מודעת לעצמה, בה נחרצת הלשון כלפי אותם נהנתנים. כאשר עיתונאי כלשהו מוקיע את החזון הפוסט-מודרני הניאו-ליברלי בספריה של אורלי קסטל בלום, ולאחר מכן ממהר לפתיחת תערוכה בגלריה אופנתית כלשהי, לא ניתן להבין זאת ללא התייחסות לפיצול האירוני, ואולי אף הטרגי, הנובע מכך.

לא כאן המקום להתעמת עם גישה זו, לנסות לאמת או לחילופין להפריך אותה (במידה והדבר אפשרי). יש להבין גישה זו, לנתח ולנסות אולי לחזות את השלכותיה במישור הפוליטי. ניתן במידה מסוימת להקביל את קורותיה של התזה הציביליזציונית לתופעה נוספת השגורה בשיח הציבורי המקומי, היא הניאו-ציונות. כמו הניאו-ציונות, מבקשת גם התזה הציביליזציונית להבין תהליכים פוליטיים וחברתיים במושגים תרבותיים וסמליים; כמו הניאו-ציונות גם היא מבוססת על "היפוך הפירמידה": העמדת הקונקרטי על הסימבולי, המוחשי על המופשט, הפיזיס על האתוס. את ההשלכות של השיח הניאו-ציוני מכירים כולנו היטב: ועדות חקירה פרלמנטריות לנושא החומרים המועברים באקדמיה, נאומים חוצבי להבות כנגד הצגות תיאטרון בלתי-ציוניות, הקמת קרנות שונות למען עידוד קולנוע ציוני וכיוצא בזאת. המהלך הניאו-ציוני, יש להוסיף, גם חופף לתזה הציביליזציונית מבחינת החברותא שלו (בעיקר באגפה השמאלי של הניאו-ציונות, גדי טאוב ואנשי השמאל הלאומי).

יש קו ישיר בין תרבות שמקדשת את את המימוש והחיפוש העצמיים לבין הסיפור הכלכלי חובק הכל של הקפיטליזם המאוחר שבו היא מתקיימת, גם אם היא מצטופפת בבית קפה קטן וססגוני בתל אביב. (תודעה כוזבת)

האם ניתן לצפות לתהליך דומה שיניע השיח הציביליזציוני? מוקדם לומר. יתכן מאוד כי הוא יזכה לביטוי בגל הבא של המחאה החברתית, אם וכאשר תפרוץ בקיץ הקרוב. ניתן בנקל לדמיין איך יראה ביטוי זה: פניה כנגד "יושבי בתי הקפה המנותקים", נאומים חוצבי להבות המבקשים לטלטל את "ההיפסטרים משינקין", ואולי אף הצעות לסדר היום הכוללות סגירת ארועי שירה דקדנטיים לטובת תרבות עממית אותנטית עזה. רעיונות אלה אולי נשמעים דמיוניים, אך ניתן רק להזכר במהפכה הצרפתית, אשר בשנות הטרור שלה כלאה את אלו שלבשו בגדים "לא אזרחים". כל מהפכה ודרישותיה התרבותיות.

מה שחשוב להבין הוא שהקריאה מחדש של הטקסטים והמעש התרבותי של אותם מבקרים, מובילה באופן בלתי נמנע לפוליטיזציה של אותם טקסטים, ושל התרבות בכלל. פוליטיזציה, בסופו של עניין, משמעה עיסוק קונפליקטואלי, בו יש צדדים, וויכוחים, ומאבקים. במיוחד על רקע תקופות רדיקליות, אותם מבקרים אמורים לקחת בחשבון כי דבריהם עלולים להלקח, ואכן נלקחים, כקריאה לפעולה אשר תטלטל את האוטונומיה היחסית שממנה נהנת היצירה התרבותית, על סוגיה וגווניה, בארץ. מי שלא ירצה את המרד התל אביבי, יזכה, כך נראה, בהעמדה בשלשות אצל גדעון סער.

(הדימויים: חגיגות הקמת קולחוז ברומניה (1949); כרזה של פרויקט הקולקטיביזציה בברה"מ (1930); אנדרטה באדיס אבבה מתקופת השלטון הקומוניסטי – האינטלקטואלים עם העם)

נתזים (ε): העם יצא משליטה, הגיע הזמן להחזיר את המלך

מקבץ מיוחד בנושא תנועת המחאה הגלובלית

עמנואל וולרשטיין קובע: תנועת Occupy Wall Street היא הצלחה פנטסטית, התנועה החברתית החשובה ביותר באמריקה מאז 1968

מחאת האוהלים העולמית היא המהפכה העולמית האמיתית הראשונה בהיסטוריה, טוען הפרייטאג

ועוד על העורף האינטלקטואלי של תנועת המחאה העולמית – נעמי קליין, ז'יז'ק, קורנל ווסט, ומרגרט אטווד, בין השאר

סקואטרים בקהיר השתלטו על מאות בניינים בפרוורי העיר. עכשיו המשטרה מנסה לגרש אותם

מאמר קצר באנגלית של רועי-צ'יקי על מחאת האוהלים הישראלית והגיליוטינה ברוטשילד

על הוויכוח ב-OWS בעניין היחס לתנועת האוהלים הישראלית 

ביקורת מעניינת של הפרשן העיראקי עבד אל-אילאה אלביאטי ואחרים נגד האינטלקטואלים הערבים שאינם מאמינים בצעירי המהפכה ותומכים בדיקטטורים או בהתערבות מערבית

N+1, המגזין הניו יורקי ההיפסטר-אינטלקטואלי, מתייצב בנחרצות לא-אירונית לשירותה של תנועת Occupy Wall Street. זה כולל למשל פרוטוקולים של דיונים טעונים באספה הכללית על הגבלת שעות התיפוף. וגם ניסיון להדוף את הביקורת על האליטיזם השמאלני-בורגני של התנועה

דיוויד גרבר הוא אתנולוג, אנרכיסט ואחד מיוזמי תנועת Occupy Wall Street. כעת הוא מסביר שמקור ההשראה לרעיונות הניהול העצמי והדמוקרטיה הישירה של התנועה הוא מדגסקר.

על הסנאטור ברני סנדרס מוורמונט, חבר הקונגרס היחיד בארה"ב שמגדיר את עצמו סוציאליסט

אבל למי יש זמן לקרוא? הרחובות מחכים לנו

מקבץ בנושא הציונות העולמית

ארץ האמורי מנסה להעמיק את ההבנה בדבר המימד הפלנטארי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אנו מתכוונים לפתוח קרן מלגות למחקרים בנושא, שתעניק למספר מוגבל של חוקרים צעירים מענק חד-פעמי לרכישת שוקו בשקית.

אחמדינג'אד מנתח: בעולם כולו יש רק 10,000 ציונים. הם לא יהודים ולא נוצרים, אלא מאמינים בכסף. לטענתו, מחאת הדיור בתל אביב מוכיחה שהציונות נכשלה

מאמר מעניין על ההערצה לישראל, המעצמה האנטי-איסלאמית, בקרב פונדמנטליסטים הינדואיסטים בהודו

Arab News על פרשת ליאם פוקס וההשפעה הציונית והניאו-שמרנית מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הבריטית

אחרי נאום אובמה באו"ם, הזירה המרכזית של המאבק בכיבוש עוברת לנפשם של היהודים האמריקאים. הפסיכולוגים סטפן קנופסקי ופטרישיה וודס חקרו את המנגנונים הפסיכולוגיים שגורמים ליהודים אמריקאים ליברלים להיות כל כך ציונים, ואיך אפשר לשנות אותם

מאמר די מעניין של הסינולוג ניב חורש בוחן את השאלה האם חרדת הנטישה שמבטאת ישראל ביחס לארה"ב (בעיקר בעקבות התכחשותו לבני בריתו מובארק) עשויה להביא להתקרבות בינה לבין סין

Dark Crusade, ספרו של קליפורד קירקוף על ציונות נוצרית כמדיניות אימפריאלית מהאימפריה הרומית ועד ממשל בוש; ועוד ספר חדש על תנועות משיחיות והשפעתן על הציונות של הממשל האמריקאי

היידישיסט דוויד אפיון: הציונות הצליחה, אבל הפכה את שאיפותיו של העם היהודי לריאקציונריות. היהודי צריך טעם אחר לחייו

ג'נגל וורלד מביא בהרחבה רבה את משנתו של תאודור ברגמן, מאואיסט ציוני הטוען שכוחות המחר בעולם הם סין, ווייטנאם, קובה, צפון קוריאה וממשלת נתניהו (פחות או יותר)

מורה בלוס אנג'לס פוטרה לאחר שאמרה שצריך לזרוק מאמריקה את הציונים היהודים מהפדרל רזרב

חזית הריאקציה

תנועת "דרך חיים", היא התנועה המלוכנית המשמעותית הראשונה בישראל. חבר התנועה יהושע הַס מציג את המודל הפוליטי שלה. ציטוט קצר –

הדמוקרטיה חשובה, אבל יש צורך במנגנון הגנה נוסף על העם. אם הדמוקרטיה באה לוודא שמה שהעם רוצה זה מה שיהיה, צריך לשים לה שער עם בריח לוודא שהיא עצמה לא מאפשרת את אבדן הזהות העצמית של העם לדעת. צריך מישהו שמחזיק בראש את הציור איך יראה העם, את התרבות שלו, את הזהות שלו, ושומר על גבולות הדיון הפנימי. […] אם הגענו לכאן, זהו תפקידו של המלך.

ומאמר מעניין נוסף מפרש את עסקת שליט כקריאה לאזרחים לקחת את החוק לידיים. "קיום המנגנון של הבאה לדין, שפיטה וענישה, גם אם באופן שאינו נכון על פי תורתנו, הוא הדבר המינימלי ביותר שנדרש מכל שלטון בעולם, לא משנה מאיזה סוג. היעדר מנגנון כזה מבטל את המשמעות של השלטון", כותב בעז אלברט.

הלהיט בעולם התורני: מחיצות יוקרה להפרדה בין נשים לגברים

למי שהחמיץ – השיר של הרב עובדיה יוסף, "יום אדיר לישראל, יום טילים על ישמעאל, יום טהור לישראל, יום טביחה לישמעאל"

ומשה פייגלין שואל שאלה מעניינת: מי השפיע יותר על האנושות, חנן פורת או סטיב ג'ובס? "כמה ישיבות של האו"ם עסקו באיי-פון, וכמה בפועלו של חנן", הוא תהה.

ועוד נתזים:

אל-אהרם על הבלוגר התיאולוגי התימני שחוסל על ידי הסי-איי-אי

סיפורה המדהים של אנטינג, עיר חדשה שהוקמה ב-2001 ליד שנחאי על ידי הפירמה Albert Speer & Partner (הבן של-) במטרה לחקות באופן מדויק את אורח החיים הגרמני על אדמת סין

קרל וג'ני מרקס חיו בעוני, בציפייה שפרסום הקפיטל יספק יבטיח להם קצת קפיטל. אלא שמרקס החמיץ את הדדליין של המו"ל ב-16 שנה. ספר חדש על חיי הזוגיות שלהם

ויויאן גורניק על חיי המין של האנרכיסטית אמה גולדמן ואהבתה למין אוראלי

ספר חדש על מרדנות מינית בתקופה הוויקטוריאנית

200 שנות היסטוריה של מחנות ריכוז באמריקה

בעולם יש 7 מיליארד בני אדם. איך נתנו לזה לקרות? מצגת

ה-BRD, הביון הגרמני, מתפרע ושותל אמצעי ריגול על מחשבים פרטיים

בעידן בו החרדה הגדולה ביותר היא הפאדיחה, הריחוק האירוני הפך לסנטימנט הדומיננטי בתרבות העכשווית. די צייט מזהיר מפני ההשלכות הפוליטיות של התופעה

אלג'זירה מדווחת על המתנחלים תומכי המדינה האחת

ג'סביר פואר מתארת את פריחת תנועת הבי-די-אס הקווירית. "הכיבוש הוא נושא קווירי", היא מסבירה

הסופר פרד נוונוו מספר ב"דיילי טיימס" הניגרי על פגישותיו עם מועמר קדאפי ומציין כי לוב היתה מדינת הנפט היחידה באפריקה שבה חלק משמעותי מהרווחים עברו לאזרחים. "נוח בשלום, האריה מטריפולי", הוא מסכם

ומי שמחפש את הפלייבוי הלוהט החלופי של אפריקה: תאודורין אוביאנג הוא בנו של נשיא גיניאה המשוונית, שבזז את משאביה של מדינתו והקים לעצמו אחוזה רחבת ידיים במאליבו. במשך תקופה מסוימת הוא יצא עם הראפרית איב, אבל היא נטשה אותו לאחר שהגיעה לאזנה שמועה שאביו הנשיא הוא קניבל

תנועות כמו מסיבת התה הן ביטוי לחרדה מפני שקיעת הגבר האמריקאי

וספר חדש חושף שהכורים הצ'יליאנים שהיו תקועים במכרה שקלו להתנסות בקניבליזם

נמשך העיסוק האינטנסיווי באקדמיה האמריקאית בשאלה הזומבית ובמשמעותה במערכת הגלובלית

ציון דרך בעולם הישיבות: שני בחורי ישיבה אשכנזים-ליטאים הלכו נגד הזרם ו"הסתפרדו", כלומר הכפיפו עצמם לישיבה ספרדית ואפילו עברו לעגה ספרדית; ובחסידות ההונגרית אנטי-ציונית תולדות אברהם יצחק רוקדים לצלילי הפייטן המזרחי משה חבושה

בעוד אובמה שולח כוחות צבאיים לאוגנדה כדי להילחם במיליציה "צבא ההתנגדות של האל" (LRA), מפקדים לשעבר בצבא מנסים להתפייס עם עברם ועם קהילתם באמצעות מערכת מסורתית של פיוס והשלמה

ניל סטיבנסון טוען שסופרי מדע בדיוני עשויים להציל את האנושות מהייאוש, אבל לצורך כך הם צריכים להיות מעורבים יותר במציאות פתרונות טכנולוגיים למשברים. לטענתו, גם אדורנו היה חושב ככה

בדיוק כשבתל אביב עומד לצאת מגזין זוועה להומואים עשירים ושמרנים (עמ' 109), בברלין נפתח Horst, מגזין להומואים ששונאים בורגנים (או לחילופין להומואים בורגנים ששונאים הומואים בורגנים)

בניגוד לדיבורים על "טבעו האלים של האדם", הפסיכולוג סטיבן פינקר טוען שרמת האלימות האנושית פחתה באופן משמעותי לאורך ההיסטוריה

הקרנף האחרון באי יאווה מת. כמה קרנפים נשארו בעולם מכל מין ותת-מין?

אחרי תומאס מאן, היינריך מאן וקלאוס מאן, האובססיה הגרמנית עוברת לגולו מאן

רוצח ההמונים הנורווגי שנא גם נשים. נו קידינג!

(דימויים: קוזמה-סרגייביץ' פטרוב וודקין; תומס אקינס; תומס אקינס)

העתיד הוא אוהלים

קול צקצוק הלשון נשמע שוב בארצנו. מהשמאל ועד הימין, כולם מחלקים עצות ומנופפים באצבע לשוכני האוהלים. בימין מזעקים שההתארגנות היא פוליטית, ומאחוריה מסתתרת קונספירציה שמאלנית אנטי-ציונית. בשמאל, לעומת זאת, מסבירים ליושבי האוהלים שהמאבק שלהם לא פוליטי, שהמאבק שלהם צריך להיות פוליטי, או במקרה הטוב – שהמאבק שלהם הוא כבר פוליטי והם לא יודעים את זה.

כולם שואלים "מה ייצא מזה?", ומצפים שיושבי האוהלים יעברו פתאום לדבר על הכיבוש. אני חושש שמי שמצפה לזה יתבדה. נעזוב את הכיבוש: אפילו מי שמצפה שהמחאה "תשיג משהו", במובן של שינוי במדיניות הכלכלית של השלטון שהיא מעבר לספין – יתבדה גם הוא. למעשה, המשאלה הזאת להפוך את עיר האוהלים ל"מחאת שמאל" מבטאת בדיוק את סוג הפוליטיקה שמעולם לא ממש הצליחה בישראל.

בראש ובראשונה, כי זה לא מה שהם רוצים. שוכני האוהלים הם ממש לא "שמאלנים שלא יודעים שהם שמאלנים". אם תסתכלו על האייטם הזה למשל, תראו שלפני כל דבר אחר, שוכני האוהלים נמצאים שם כי כרגע יותר טוב להם לגור באוהל בשדרות רוטשילד מהאפשרויות האחרות שמצבם מעמיד בפניהם. חלקם באמת מחוסרי דיור – באופן קבוע או זמני. אחרים פשוט אוהבים לגור באוהל, בעיקר כשהוא נמצא בלב תל אביב, ויש מסביבם עוד אנשים צעירים, מוסיקה והופעות.

מכל זה, אין סיבה להסיק שעיר האוהלים היא "סתם פסטיבל" או "סתם מסיבה". קודם כל – כדאי לשים לב שבשונה מכל אירוע המוני אחר שמתקיים היום בישראל, בעיר האוהלים אין מאבטחים, אין שוטרים, אין דוכנים של סלקום ולמיטב ידיעתי גם אין יחצ"נים.

אוהלים בכיכר תחריר. מה כבר יקרה?

מעבר לכך, העובדה שבעיר האוהלים היתה מהרגע הראשון ממש מוסיקה ודינמיקה קבוצתית היא לא עניין מקרי. לא פחות מאשר מחאה, האוהל הוא צורת חיים ותרבות נגד – כמו התרבות החתרנית של ה-Survivalists בארה"ב. כמו שאמרה לי היום חברה שסיירה במקום, נראה שחלק מהאנשים הם חובבי טיולים – עובדה שיש להם אוהל (שהרי, לא לכל תל אביבי יש אוהל). מבחינה זו, זה גם מרד נגד תל אביב, נגד קשקושי האורבניות, נגד ולטר בנימין שהעלה עובש.

אני נזכר בשביתת הסטודנטים הגדולה של 2007. בשלב מסוים, נראה היה שמושג הסכם. אבל הרבה אנשים היו באקסטזה פוליטית, וממש לא רצו לחזור לשגרה. בעצם, מה שהסטודנטים רצו הוא לשבות. כך גם יושבי האוהלים תובעים את הזכות להקים מאהל בלב תל אביב. שימו לב למה שאומרת דפני ליף כששואלים אותה "מה היא רוצה שיקרה": היא אומרת ש"המטרה שלנו היא למלא את שדרות רוטשילד באוהלים". השאר כבר פחות משנה.

אני לא חושב שאפשר להגיד שיושבי האוהלים רוצים לגור באוהל כל החיים שלהם. עם זאת, אפשר לדעתי להגיד שהמחאה שלהם היא לא רק נגד אידיאולוגיה פוליטית כזו או אחרת, אלא נגד החיים האורבניים עצמם, כלומר נגד התל אביביות. אצטט בעניין את תגובה ממצה של יואב ליפשיץ מהפוסט הקודם –

מה שמדהים בעיני במאהל כצורת מחאה היא הארכיטקטורה שלה. היא שוברת את מה שמכונה הניכור האורבני. לא עוד כל אחד בביתו, באינטרנט שלו, אלא פסטיבל עממי, כמו ערי הירידים של פעם, שבו אנשים נפגשים, מדברים, ללא מחיצות בטון או טכנולוגיות.

מישהו אמר לי שזהו מאבק על האורבניות, כי התל אביבים מרגישים שהמרחב האורבני מצטמצם, ושזה מאוד הולם שהוא מתרחש בלב העיר – המקום היחידי שיש בו דופק, וצעירים רוצים להרגיש חיים. אם להתחבר לקו המחשבה הזה, אז מעניין לשים לב שהמאבק על האורבניות מתנהל בצורה מאוד לא אורבנית. כמו נגיף שמוכנס לגוף על מנת לפתח נוגדנים ולהתחזק. תל אביב כקיבוץ.

כמעט מהיום הראשון, גררה המחאה עיקומי אף מצד היפסטרים וטיפוסים אורבניים מקצועיים, שהתלוננו על סוג המוסיקה שנשמעת במאהל. ואכן, נראה שהאנשים שגרים במאהל הם לאו דווקא התל אביבים הכי אורבניים, ובטח לא "אנשי הסצנה". אלה דווקא אנשי הצללים, שגרים בדירות שותפים, עובדים במשמרות וחוזרים בסופי שבוע להורים במושב או בקריות.

אנשי האוהלים לא סומכים על הפוליטיקאים, במובן הכן והמילולי ביותר. אלה לא אנשים שמאמינים בשמאל או בימין, והם גם לא מנסים להגשים מטרות של שמאל. הם רוצים לקחת את גורלם בידיהם – גם במובן זה שהם דואגים לעצמם, וגם זה שהם מתארגנים בעולם שנעשה עוין. איש האוהלים הוא אדם חדש, עתידני, פוסט-אפוקליפטי, פוסט-היפסטרי – כמו אותו טיפוס כמעט-עירום שנאם אתמול בפני כרמל שאמה ויוליה שמאלוב. הוא סובייקט חדש, שמחשל חברה חדשה לחלוטין. לכן זאת חדשה טובה מאוד שבמאהל הוקם גם אוהל פמיניסטי, כי החיים הפוסט אפוקליפטיים נוטים לפעמים להיות מצ'ואיסטיים למדיי.

יותר מאשר צורה של פוליטיקה, עיר האוהלים היא צורה של טכנולוגיה – מה שכיניתי כאן לא מזמן טכנולוגיה לקריעת האופק.

איש התחתונים ממאהל המחאה. אדם חדש נוצר בקיץ התל אביבי

*

למה זה משמעותי? למה למרות שכלום לא ישתנה במדיניות של השלטון, עדיין משהו מאוד חשוב קרה כאן? ולמה בשורה התחתונה זה בכל זאת פוליטי, פוליטי יותר מהרבה מחאות אחרות?

כי החיים בישראל מבוססים על הפחדה. מפחידים אותנו שעכשיו יש לנו ביטחון, אבל אם ניקח סיכונים או ננסה לשנות משהו הכול יקרוס. בכלל, בכל העולם, החיים בעידן הזה מבוססים על האיום של קריסת הכלכלה, של המשבר הגלובלי האולטימטיווי.

טועה מי שחושב שבורגנים ישראלים, גם כאלה שיש להם בית משלהם באיזה פרוור, משלים את עצמם שהמצב כאן נורא יציב ושהחגיגה תימשך לנצח. כל ישראלי יודע שחייו מונחים על כרעי תרנגולת. אבל במצב הנוכחי, כל עוד הקטסטרופה לא הגיעה, לרוב האנשים אין דבר יותר טוב לעשות מאשר להמשיך לחיות, ובינתיים לנסות לחמוס ולצבור כמה שיותר נכסים וכמה שיותר כסף, בתקווה שזה יעזור להם כשהכול יקרוס. אני חושד שהכלכלה הישראלית פורחת דווקא בגלל שהיא כלכלה של "הסוף מעבר לפינה", שבה כולם ממהרים לפעול, לחמוס במהירות כדי לתפוס עוד קצת מהבשר, ככתוב בבמדבר י"א –

וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. לג הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד

והרי מה מעלה את מחיר הנדל"ן אם לא החמסנות הזאת? מעניין לבדוק איזה סוג של השקעות אנשים עושים בישראל. אני חושד שאלה בעיקר השקעות לטווח קצר. כולם יודעים שבישראל אין דבר כזה טווח ארוך. כמו שאמרו פעם באיזו טלנובלה, ישראלים אפילו לא קונים אבוקדו קשה כי הם לא יודעים אם הם יספיקו לאכול אותו.

אוקלהומה. איש האוהלים הוא סוג של Survivalist

בכל מקרה, נאמר שהכלכלה תקרוס. נאמר שייגמר הגז, שייגמר הנפט, שהבורסה תצלול ב-90%, שמניות הנדל"ן יתרסקו. נאמר אפילו שישראל תקרוס, ואחרי תקופה מסוימת של אלימות יוצבו כאן איזה כוח של האו"ם. מה יקרה במצב הזה?

בסך הכול, נגור באוהלים. הרי בדיוק לפני שבוע, וילנאי ואטיאס הודיעו שהם מכינים לנו ערי אוהלים בערבה למלחמה המתקרבת. נגור באוהלים, נצטרך להתארגן באופן שיתופי, לבשל ביחד, אולי לצוד חתולים ואחרי שהם ייגמרו לאכול צדפים מהים או פירות של פיקוס. כאלה הם החיים אחרי הקטסטרופה.

והנה, שוכני האוהלים חיים ככה כבר עכשיו. עיר האוהלים ממסמסת את האבחנה בין "החיים של עכשיו" לבין "החיים שאחרי". יושבי האוהלים מבשרים: "החיים שאחרי" כבר התחילו, והם למעשה לא כל כך נוראים כמו שמספרים לנו. יושבי האוהלים מכריזים: האדם הוא יצור טוב מיסודו.

אדם שחי באוהל כמה שבועות כבר הרבה פחות פוחד מ"איומים", והרבה פחות מאמין ב"ביטחון". לכן אני ממליץ גם לבעלי משפחות לבוא עם ילדיהם הפעוטים והאורבניים למאהל, להרגיל אותם לחיים העתידיים כמו שמרגילים חתול לנוכחותו של תינוק, או להיפך.

בערב הראשון של מחאת האוהלים, חשבתי שכל זה ייעלם תוך יום. חשבתי שלמחרת חולדאי והמשטרה יתעשתו, היחצ"נים יבשלו איזה קמפיין, והאוהלים יהיו כלא היו.

עכשיו אני מבין שהאוהלים לא ייעלמו. הם כאן כדי להישאר. גם אם הם יתפנו מתישהו מרוטשילד, הם יצוצו במקומות אחרים. האוהלים הם עתיד שלנו.

דיווח חי מעיר האוהלים בשדרות רוטשילד

בשעה 11:35 בערך הגיע רון חולדאי. אנשים היו די באקסטזה, צילמו אותו באייפונים וצרחו "ראש עיר לעשירים! ראש עיר לעשירים!". הוא ניסה לדבר, אמר משהו בעניין הממשלה והשוק החופשי, בשלב מסוים הוא התחיל להסביר שבעברית נכונה צריך להגיד "אני שוכר דירה" ולא "אני משכיר דירה". זה היה מגוחך, מרתיח, הוא היה נראה מנותק – כאילו הוא לא מבין איפה הוא נמצא, כאילו הוא אף פעם לא ראה את האנשים האלה, סתם אנשים ששוכרים דירות בתל אביב.

אנשים איבדו סבלנות וצעקו במרחק סנטימטרים ממנו, עד שהוא נסוג. כמה אנשים צעקו: "תנו לו לדבר" ואחרים צעקו: "שקרן! דיברת מספיק!". כשראש העיר והפמלייה הקטנה שלו התחילו להסתלק לכיוון הכביש הזעם גאה. היה נראה שהוא מבולבל, הוא נכנס לאוטו עם עוד איזו אשה, אנשים דפקו על החלונות ומישהו התיישב לו על הפרונט. נראה לי שחולדאי די נבהל.

זה הזכיר קצת את שביתת הסטודנטים של 2007, שגם היא יצרה פוליטיציה של דור מסוים. רק שלא כולם היו סטודנטים. יש שם צעירים תל אביבים מכל הז'אנרים: סטלנים, היפסטרים, סחים, הומואים וסטרייטים מסתובבים בין האוהלים. כל אלה שלא ברחו עדיין. בכמה מהאוהלים יושבות משפחות עם ילדים. החלק הצפוני נראה קצת כמו משהו מהסיקסטיז, עם מחצלות, גיטרות וריח של גראס, באמצע יש אוהלים, והחלק הדרומי נראה יותר כמו הסבנטיז – אנשים מנגנים בלי חולצה בגיטרות חשמליות. מישהי עם מין דגל ישראל מאולתר צועקת כל מיני דברים. אני חייב להודות שלא ברור מאיפה האנשים האלה הגיעו.

ככלל, אלה נראים כמו אנשים "לא פוליטיים". חוץ מכמה פעילים של עם חולצות של מגמה ירוקה, לא ראיתי נוכחות בולטת לתנועה פוליטית כלשהי – לא עיר לכולנו, לא שלי יחימוביץ ולא השמאל הלאומי. אה, ניצן הורביץ היה שם, אבל הוא נראה די מסכן. מישהו עם שיער ארוך דיבר על ביטול הכסף.

פתאום בא איזה איש שהציג את עצמו כמומחה למסים, והסביר משהו על הוראת השעה של יובל שטייניץ. הוא אמר "אני רוצה להסביר לכם כדי שתבינו", עד שצעיר עצבני השתיק אותו.

אגב, גם אין שם שוטרים. אני לא יודע למה – אם זאת היתה הפגנה של השמאל היו שם בטח שוטרים באלפים.

כשאתה רואה את האוהלים האלה, אתה אומר לעצמך שמעבר לכל מחאה זה פשוט משתלם לגור באוהל. זה חינם, ועל שטח כזה היו לוקחים היום בתל אביב לפחות אלף שקל, אם לא יותר. ברחובות שמסביב, כולם מדברים בקדחתנות על העוולות של בעלי הבתים, על החוצפה. אני מניח שלחלק מהאנשים האלה יש הורים שבעצמם משכירים דירות, ושוחטים במחיר את החברים שלהם. כמו בעלת הבית שלי, הזקנה המרושעת שהודיעה לי היום שהיא יכולה למצוא שוכר ב-2,300 שקל לדירת חדר 20 מ"ר שאני שוכר ממנה. או בעל הבית שהעלה לאחי את המחיר פי שתיים, כי הוא "יכול להביא זוג גייז שישלמו יותר מזה". הרוח של הסיקסטיז היא לא מקרית: אם באמת יהיה כאן מאבק שיחזיק מעמד, זה יהיה מאבק בין דורות – כמו שהיה אז באמריקה. מאבק בין הדור שהקדיש את שלושת העשורים האחרונים להתעשרות בחסות מכירת חיסול צינית של כל אידיאל, לבין הדור שכבר לא ייהנה משום דבר שפיסת הארץ הזאת יכולה לתת.
מכל מיני סיבות, אבל גם בגלל מחירי הדירות.