Posts Tagged ‘הינדואיזם’

"את ספר המוות צריך לקרוא רק פעם אחת"

8 בנובמבר 2011

מצאתי השבוע חוברת קטנה שקניתי לפני עשר שנים בהודו. זה היה בדלהי, בבית החולים לציפורים של הג'יין, שהוקם ב-1956 ליד המקדש הגדול שלהם. למי שרגיל לבקר בבתי חולים, המקום הזה הוא די מבלבל: בניין די גדול, מודרני, עם אחיות ורופאים, ובתוכו מאושפזות בשורות אלפי יונים בדרגות שונות של פציעה. נוכחות חייתית חשופה, רפרופים נואשים וריח חזק של נוצות בתוך סטריליות רפואית חמורה. מעין לול תעשייתי מהופך, שבו חמלה רציונלית מחליפה את תאוות הבצע הרציונלית. הסבל של כל כך הרבה יצורים חיים נעשה איכשהו חשוף, מלחיץ.

בלובי מכרו כמה ספרים, רובם בהינדי או סנסקריט. קניתי חוברת אחת באנגלית, עם תצלום של צעיר לא נאה בלי חולצה על העטיפה. Perception of Death: A Formula of Revolution in Life, מאת מוּני טארון סגאר. 

מתברר שבחוגי דת הג'יין טארון סגאר הוא מפורסם למדי, ומכונה "הקדוש המהפכן". הוא נולד ביוני 1967, ונחשב לנזיר (מוני) הצעיר ביותר בתולדות הג'יין מאז מהווירה, מייסד הדת: הוא פרש מחיי העולם ב-1982, בהיותו בן 15. הוא חוצה ברגל את הודו לאורכה ולרחבה ומלמד את תורת מהווירה. כמו שאפשר לראות בקליפים, אלפי אנשים מתקבצים בדרשותיו, ביניהם פוליטיקאים. הוא טוען שתורת מהווירה, מייסד הג'ייניזם, אינה שייכת רק למאמיני הג'יין אלא לעולם כולו, לכן דרשותיו מושכות גם הינדואים, סיקים ומוסלמים. הוא ידוע בדרישתו המתריסה להעביר את שטחי שריפת הגופות למרכז העיר.

דרשותיו של טארון סגאר עוסקות בנושאים ארציים, והוא נמנע ממעשי פלאים ומחלוקת קמעות, אף על פי שחסידיו רצים אחריו כמו משוגעים. הוא משלב בדרשות מציווייהם של פטנג'לי, בודהה ואושו, ולכן הואשם לא פעם במסחור הדת הג'יינית הנעלה. ב-2007 נעצר עיתונאי מרקסיסט שלעג לו בחשד להסתה דתית. חוץ מזה הוא גם נלחם נגד "תרבות הכלבים" המשתלטת על הודו, ומחליפה את תרבות הפרות. יש לו גם הסברים מעניינים למה אסור לאכול ירקות שורש.

בימים אלה של מבוכה רוחנית ועמידה בפני האבדון, אני מביא כמה קטעים מתורגמים מהדרשות שלו בעיר מירוט באוטאר פראדש. הסגנון של טארון סגאר יומיומי מאוד, והתכנים הלקוחים מהחיים המודרניים נעים בין הטריוויאלי למורבידי. מזכיר קצת את ישו.

בעיני, יש כאן גם מודל מעניין של מנהיגות. מנהיגים לא צריכים ללבוש חליפות. למעשה הם לא צריכים ללבוש בגדים בכלל.

אגב – הוא לא עירום. הוא לובש את האקאשה.

 

מהפכה לאנושות הגוועת

באתי למירוט שלכם, אבל אל תטעו: לא באתי כשליח של שלום. באתי כשליח מהפכני ולא כשליח של שלום. זכרו, באתי כשבידי חרב המהפכה ולא מסר של שלום, כי שלום אינו אפשרי במצב הנוכחי של המדינה והחברה. מהפכה ירוקה היא הכרחית לארץ הזאת, כך אני מאמין. אני ממליץ על מהפכה של שלום וחמלה ולא מהפכה של דם ואלימות. בארץ זו ובעולם היו מהפכות רבות עקובות מדם. אבל כעת מה שנחוץ הוא מהפכה שתיתן חיים לאנושות השוכבת על ערש דווי. מהפכה שתחייה את האבנים. מהפכה שתעניק חיים לאיש הנחבט במיטתו בחושך.

*

המקדש ואתר השריפה

הודו היא מדינה חילונית. לכל אחד יש רשות לבחור את הדת שבה יבחר. אתה אזרח חופשי של הודו החופשית.

לא אתערב בחופש שלכם, אבל אומר דבר אחד. טוב ללכת למקדש. עוד יותר טוב לחוג סביב המזבח מול אלוהיכם שלוש פעמים. זוהי חובה לחוג סביב האל, כי המעגל הוא אות פלאית של הכנעה. התחילו לחוג סביב זה שאותו אתם מבקשים להכניע והוא יהיה נתון לשליטתכם. כשילד רוצה גלידה מאמו הוא חג סביבה, סביב המקום שבו היא יושבת, והוא מכניע אותה ומקבל כסף לגלידה. […]

אנו חגים סביב אלוהינו כדי שהוא ייכנע, כך שמעגל השוטטות שלנו בעולם יעצור או ייקטע. לכן הקפותיכם במקדש הן טובות מאוד, אבל עשו דבר אחד נוסף. חוגו סביב אתר שריפת הגופות פעם ביום, באופן עקבי. הקפה של אתר השריפה תביא למהפכה כזו בחייכם שאלפי הקפות שהשלמתם במקדשים לא הביאו לחייכם עד כה.

*

המוות דומה לאחותכם הצעירה

קבלו זאת כאמת גמורה שאין דבר מוחלט בחיים מלבד המוות. המוות הוא לגמרי מוחלט. […] מי שנולד עשוי לזכות להשכלה או לא לזכות, אבל בטוח שהוא יזכה למות. כיוון שהמוות הכרחי אין טעם לפחד ממנו.

המוות הוא נקטר, החיים מופיעים מתוכו. המוות הוא מקדש שבו מאיר אלוהי החיים. אושו אמר שהמוות הוא ספר החיים הגדול ביותר. אי אפשר לשחרר מישהו מחייו בלי לעבור דרך המוות. ואני אומר: יש רק ספר אחד ששווה לקרוא בחיים והוא ספר המוות. […] חיו בכך שתקבלו את המוות כאחותכם הצעירה, ואם תעשו כך היו בטוחים שהיא תכרוך צמיד על שורש כף ידכם בחג רקשה בנדאן.

הייתי בקוטה. בזמן האנאנד יטרה שאלתי שאלה: למה אתם חיים. הרבה אנשים הביעו את מחשבותיהם, כל אחד אומר דבר אחר, אבל מה שנאמר על ידי צעיר אחד היה נכון ככל שדבר יכול להיות נכון. כששאלתי אותו למה הוא חי ענה אותו צעיר: "אני חי כי אני לא יכול להתאבד". 85 אחוז מהאנשים שחיים היום כבולים ככה לחיים, אבל אין להם לא טעם, לא טקס, לא ריקוד, לא סקרנות ולא שבר בחייהם. אבל שימו לב: אלה אינם חיים. כאשר אדם שוכב בבית חולים ומושך את החיים, מה שהוא עושה זה לא למשוך את החיים, אלא למשוך את המוות.

לכו לבית חולים, ותראו אנשים רבים תלויים. לאחד כבלו את הידיים ולשני את הרגליים. חמצן מוזרם לאחד, וגלוקוז לאחר. למישהו החליפו את הלב בלב של חזיר. למישהו אחר מזרימים אוכל דרך צינור. האם אלה חיים? זה לכלוך.

*

הכניסו את המוות לחייכם

שערכו של הגוף, שלמענו אדם מבצע אינספור חטאים בחייו, אינו עולה על קומץ אפר – זאת ניתן לתפוש רק באתר השריפה. לכן רק באתר השריפה ניתן להבין את האמת הזאת.

שהגוף ניצב על סף המוות בכל רגע ורגע – זאת ניתן לתפוש רק באתר השריפה. את שבירותו של הגוף ושל העולם הזה אפשר להבין רק באתר השריפה. לכן אני אומר: הקיפו את אתר השריפה פעם ביום.

וכאשר תראו גוויות שרופות ואיברים חרוכים למחצה באתר השריפה תבינו שלא ניתן לברוח. שזה יהיה גם מצבכם יום אחד. לכן אני אומר שוב ושוב: אתר השריפה צריך להימצא בכיכר הראשית, בלב העיר, ולא בשוליה – כך שבכל פעם שנעבור במקום סואן זה ניזכר במותנו, בכך שנביט במטה העליון של המוות. אם ברצונכם להיפטר מחטאי העולם חיו בכך שהמוות יהיה נוכח למול עיניכם. תוכלו להסתיר את חטאיכם מהעולם אך לא תוכלו להסתיר אותם ממחשבותיכם, כי הן עדוֹת להם.

*

בית הוא המקום שבו אנו מתים

הבית שבו אתה גר אינו נעלה על אתר השריפה. איש אחד בא אליי אחרי שבנה בונגלו נאה עם מיזוג אוויר. הוא השקיע בזה 2.5 עד 3 מיליון רופי. הוא אמר: "אנא, תן שם לבונגלו שלי, תן לו שם יפהפה". אמרתי לו: "אני קדוש, השכל שלי פועל במהופך. אל תשאל אותי, כי אתה לא תאהב את השם שאתן. השם יהיה נחמד ורב משמעות, אבל אתה לא תאהב אותו".

"אתה הגורו שלי, כיצד יכול להיות שהשכל שלך פועל במהופך?", הוא אמר.

"לקדושים יש שכל מהופך כי אורח החיים שלהם הפוך מזה של אנשים ארציים. בלילה כאשר אתה ישן הקדושים נשארים ערים, בחייך יש הנאות והקדושים חיים גלמודים. אתה מעריץ את שיערך, הקדושים תולשים את שערם. אתה לובש בגדים צבעוניים, הקדושים לא לובשים בגדים בכלל. לכן אני אומר שלקדושים יש שכל מהופך כי חייהם נעים בכיוון ההפוך. לכן אני אומר: אל תבקש ממני לבחור לך שם". הוא אמר: "לא, אתה תצטרך לבחור לבונגלו שלי שם". אמרתי: "טוב, אבל תצטרך להבטיח שתקבל את השם שאבחר, ותשמור אותו". הוא אמר – כן, אני אשמור אותו ואני שאלתי שוב: "האמנם?", הוא אמר: "כן, כן, אני אתן לבונגלו את השם שתבחר". אמרתי: "בסדר, תקרא לשם מרגהט" (אתר לשריפת גופות). האיש נתקף צער וזעם ואמר: "אדם גדול ומלומד כמוך מדבר בשפה כזאת?". […]

חייך נגרעים כל רגע במקומות האלה ובבניינים האלה. כולם מוכנים למות בארמונות והבניינים האלה – לכן הארמונות אינם אלא אתר שריפה.

*

קראו את האוטוביוגרפיה של עצמכם

קיראו את עצמכם פעם אחת בלבד. אין צורך לקרוא את הוודות, הפוראנות, האופנישדות או ספרי הדת כדי להבין את החיים ואת הכל יכול שיושב בתוככם. לקרוא את האוטוביוגרפיה של עצמנו זה לקרוא את ספר המוות, ואת המוות צריך לקרוא פעם אחת בלבד.

אולי קראתם את האוטוביוגרפיה של גהנדי, ויווקאננד, נהרו וטולסטוי, אך אני אומר לכם: קראו את האוטוביוגרפיה של עצמכם, ובעודכם יושבים לבדכם, חייכם יתמלאו בריח נעים של בושם. האוטוביוגרפיה של גהנדי או נהרו לעולם לא תביא למהפכה שתביא האוטוביוגרפיה של עצמכם.

*

תודעת המוות היא המהפכה בחיים

הפלא אינו המוות, אלא החיים.

את הזמן שבו תפרח ציפור החיים מכלוב הגוף איננו יודעים. לכן עשה ללא דיחוי בעודך בחיים את מה שראוי לעשות.

כאשר אלונקת המת עוברת מול דלת ביתך, אל תסגור את הדלת, אל תחסום את הילדים ואל תתפוס את ידם, אלא שלח אותם החוצה לעמוד ואמור להם: "בני, גם אני וגם אתה נצטרך לעזוב את העולם בדרך זו. לפני שהדבר יקרה עלינו להיכנע לאל הכול יכול ולמות מוות אציל, מוות דתי". תובנה כזו שתוענק לילד בעודו צעיר תהיה כהקדשה שתוליך אותו לחיים טובים ותציל אותו מנפילה. […]

כך אני רואה את מותי בכל רגע ורגע. בכל רגע אני שומע את צליל צעדיו של המוות, אך כיוון שאני נישא מעל ביצת התשוקות הארציות אני פורח כמו הלוטוס. […]

לכן יש רק נוסחה אחת למהפכה בחיים והיא תודעת המוות. ולמוות אין מועד קבוע או מוזמן.

Yoga-oriented nation: הצד האפל של ברכת השמש

6 במרץ 2010

חלק ב'

הפוליטיקאים בצפון הודו פוחדים מהגורו סוואמי ראמדב. ברשת החינוך היוגית שלו לומדים יותר ממיליון תלמידים. בשנים האחרונות, הוא הפך לאחד הכוחות הפוליטיים המשמעותיים במדינה. לפני שבועיים, ביקר ראמדב במדינת מדיה פראדש. המושל, שיוורג' סינג צ'ווהאן, ערך לו קבלת פנים חמה. הוא הכריז שהיוגי הכריזמטי "מעניק להודו מחדש את זהותה", ושבשורת הרוחניות היוגית שהוא מביא תנקה את השלטון משחיתות ותהפוך את הודו "למדינה המשגשגת ביותר בעולם". ראמדב החרה החזיק אחריו, ושיבח את המושל על כך שהוא משמש דוגמא ומעביר בעצמו שיעורי יוגה באזורים כפריים.
בפוסט הקודם כתבתי על הצורה שבה התהווה התרגול היוגי בצורתו המודרנית במקביל לבניית הלאום ההודי. כמה מגיבים חשבו שהתכוונתי "ללכלך על היוגה", או להוכיח שהיא לא אותנטית. בדיוק להיפך. הכול מאהבה. מה שניסיתי להראות הוא שהיוגה שאנחנו מכירים היא תופעה מודרנית, למעשה כמעט כמו כל תופעה בחיים שלנו. כמו לגבי העם היהודי, כך גם לגבי התרגול היוגי: העובדה שיש לו היסטוריה, ושהוא מושפע מתנאים חברתיים כמו כל דבר אחר, דווקא מוכיחה שלא מדובר באיזו פיקציה אוריינטליסטית או עטיפה שיווקית מרשרשת. 

פוליטיקאים מ-BJP במדיה פרדש עושים יוגה. האם זה חוקתי?


מתברר שהיוגה היא אחת הסוגיות הפוליטיות הטעונות ביותר בהודו העכשווית, לפחות כמו שיעורי המורשת הציונית של גדעון סער אצלנו. כבר כמה עשורים, הילדים בבתי הספר בהודו מגויסים למפגני יוגה ענקיים בימי העצמאות. אבל מאז שנות ה-90, בעקבות התחזקותה של מפלגת BJP (מקבילה הודית די מדויקת לליכוד, שכיום שוב אינה בשלטון אבל שולטת בכמה ממדינות המחוז), מתגברת התופעה של כפייה יוגית. התרבות הלאומית היוגית מזוהה יותר ויותר עם הימין הדתי-לאומני, שמנופף בה כדגל בהתקפה על היסודות החילוניים של המדינה שהונחו על ידי גנדי. במדינת המחוז מדיה פראדש, הונהגו לפני שלוש שנים שיעורי יוגה חובה. מנהיגי המפלגה מתרגלים יוגה באופן הפגנתי, כפי שניתן לראות בכתבה הזו.  

המוסלמים, הסיקים והשמאל החילוני רואים בצדק ביוגיזציה של מערכת החינוך פגיעה בהפרדה בין דת ומדינה, המנוגדת לחוקה. זאת בעיקר מכיוון שהתרגול כולל גם מלמול של מנטרות בעלות משמעות דתית. אותה סוריה נמסקה (ברכת השמש) שאנחנו נהנים לעשות על מזרון ברוטשילד היא גזירה בלתי נסבלת בשביל מאות מיליוני מוסלמים שרואים בה עבודת אלילים, וכך גם בשביל סיקים, נוצרים וסתם הודים שפשוט לא רוצים לעשות יוגה.
הפילוסופית המרקסיסטית מירה ננדה הוציאה לאחרונה ספר בשם How globalization is making India more Hindu. במאמר מעניין שפירסמה השבוע, היא מזהירה מפני העלייה בפופולריות של הריטואלים המסורתיים בהודו, שכרוכה בעלייתה של כלכלת השוק וצמיחתו של מעמד הביניים ההודי. התופעות האלה מתוארות גם ברומאן שיצא ממש עכשיו, The Temple-Goers , שמתאר את בני המעמד הבינוני-גבוה החדש והמתחסד של דלהי, שעושים כסף בבורסה והולכים למקדש ביום ראשון (סליחה, שלישי) כמו נוצרים טובים.  

טקס יג'נה. שופכים כסף על מקדשים

ננדה מתארת די הרבה תופעות פוליטיות בהודו העכשווית, כמו טקסי יג'נה וֵדיים המוניים שמאורגנים בחסות פוליטיקאים פופוליסטיים. היא גם מתארת איך מושלי מחוזות ימניים תומכים במחלקות מפוקפקות (לפחות לטענתה) למדע וֵדי באוניברסיטאות; ופוליטקאים שופכים כסף על מקדשי ענק ועל אינספור אתרי צלייניות הינדיים, שמוקמים במקרים רבים בניגוד לחוקי התכנון.
אפשר לזלזל ביובשנות המרקסיסטית של ננדה, ולראות בגישה שלה העדפה של צורות הידע החילוניות שמקורן במערב על פני אותם מדעים וודיים והמוסדות שלהם. הגישה הזאת מוכרת די טוב מכאן, למשל בחרדה מפני ש"ס וכו', כך שאין צורך לפרט.  אבל כשמתייחסים לתחייה הניאו-הינדואיסטית כתנועה פונדמנטליסטית אגרסיווית, רואים כמה דברים באור שונה. הסדואים – אותם יוגים נודדים לבושי כתום שנראים באתרי הצליינות – משמשים כמעין פלוגות סער מטעם BJP, ואפילו מטעם מפלגת שיוו סנה ("צבא שיווה") ההינדו-הפאשיסטית, כפי שמתואר במאמר הזה. עם כל הגנג'ה שהם מעשנים, הבאבות של "הבריגדות הכתומות" (Saffron Brigades) יכולים להיות די מאורגנים כשהם מגויסים לקמפיינים המוניים נגד רצח פרות (בעיקר על ידי מוסלמים ונוצרים), ובשנים האחרונות אפילו הפגנות "נגד הטרור" – הכינוי העכשווי להתנכלות למוסלמים.  

סאדואים בקומבמלה. יכולים להיות די מאורגנים

ננדה מזהירה במיוחד מפני יוגי-אוונגליסטים מסוגו של סוואמי ראמדב, היושב בעיר היפה הרידוואר שליד רישיקש. ראמדב, שבשיעורים הטלוויזיונים שלו צופים עשרות מיליוני הודים, עומד בראש תנועה פוליטית המטיפה ל-Yoga-oriented nation. הארגון שלו הוא הכוח העיקרי מאחורי הקמפיין ליוגיזציה של בתי הספר. מבחינה דתית הוא לגמרי פונדמנטליסט, שדורש "לחזור לפטנג'אלי" ולקרוא אותו כפשוטו. בשיעורי היוגה שלו, ראמדב משלב הטפות פופוליסטיות נגד השחיתות השלטונית, המזון המהיר וההשפעות הזרות. הוא כמובן מטיף באגרסיוויות נגד התרת הומוסקסואליות בטענה שהיא פוגעת בערכי המשפחה היוגיים.
תומר פרסיקו תיאר בבלוג שלו מפגש עם גורו מהסוג הזה, גם אם הרבה פחות משפיע. הוא משווה אותם לרב אמנון יצחק שלנו. מדובר בדמויות מעניינות למדי, ולעתים די אפלות. אחת הפרשיות הבולטות של השנים האחרונות נסובה סביב סוואמי לקשמננדה, יוגי מפורסם מאוריסה שתקף בהטפותיו באגרסיוויות את הקהילות הנוצריות במחוז. האלימות בין ההינדואיסטים בהנהגתו לבין הנוצרים הפכה ממש למלחמת דת, כולל שריפה של כנסיות, פוגרומים והמרות דת אגרסיוויות (תעשה כלב מביט למעלה או שאני יורה בך!!). היוגה היא הדגל של הכנופיות האלה, אף על פי שהמנהיגים שלהם טוענים שמי שעושה יוגה לא יכול להיות טרוריסט.  

סוואמי ראמדב מעביר שיעור בהארידוואר. פונדמנטליסט והומופוב

ב-2008, לקשמננדה נרצח בזמן פסטיבל הקרישנה ג'נמשטמי על ידי כנופייה של כ-40 חמושים, יחד עם שלושה מנאמניו ועוד ילד. לטענת הממשלה, לקשמננדה נרצח על ידי המחתרת המאואיסטית (הנקסליסטים). תמונותיו של היוגי הרצוח, שהיה בן 84 במותו, הופצו בהרחבה באינטרנט, והפרשה גררה מהומות פוליטיות באוריסה, שכוונו בעיקר נגד אנשי מפלגת הקונגרס החילונית.
יש איזו עצמה בדמויות האלה של הגורואים. אפילו כשהם עוברים גלובליזציה מוחלטת, ועומדים בראש תעשייה קפיטליסטית למדי, כמו ממציא האשטנגה פטבי ג'ויס שמת בשנה שעברה, היוגים איכשהו נשארים יוגים. גם עם תחתוני הקלווין קליין והחיבה לסיגרים, פטבי ג'ויס היה טיפוס די מיוחד של סלבריטאי: אי אפשר לומר שתעשיית הפנאי עיכלה אותו לגמרי. מבחינה זו, הודו ניצחה.  

גופתו של לקשמננדה. ממש מלחמת דת

מה אפשר ללמוד מכל זה? לא ברור. בסופו של דבר, הכול תלוי בהקשר. בישראל, יוגה היא כיום בעיקר מסמן של אשכנזיות. בכל מערכון על תל אביבים לבנבנים יגידו שהם עושים יוגה. כמו שכתב אביהו אטיאס, יוגה היא כבר חלק מהבניית הגוף האשכנזי. יותר מכך: בהיותה שיטת תרגול אשכנזית, מורים מסוימים ליוגה מייצרים מיתוסים די מדהימים, על פיהם הסנסקריט, "שפת היוגה", היא שפה אירופית (!). שימו לב למה שכותב גורו האשטנגה גלעד חרובי לתלמידיו בפורום של "מרכז היוגה", כהבהרה לגבי שיעורי סנסקריט שהוא מארגן: "הסנסקריט היא שפה אירופאית במקורה… היא הגיעה לתת-היבשת ההודית תוך יחסי מסחר והגירה של שבטים מרכז וצפון אירופאים, שהביא אתם גם את הדת הוודית… כך שה'אשכנזים' האירופאים יש להם חלק עקרוני ביותר בתרבות ה'ספרדית' ההינדית".
אפילו שלגל מתהפך בקברו. היוגה עברה הלבנה מוחלטת. בשביל ישראלים זה נוח, כי מה שלא קשור לערבים ולאיסלאם ממילא לא נחשב כאן מזרחי. אבל אפשר לסיים בפוסט הזה בקפה דה מרקר, שאולי מאיר מזווית אירונית את תרבות היוגה התל אביבית. מה קורה כאן? יש כאן יאפים תל אביבים שעושים יוגה בגינת דובנוב, ואז מתבוננים על עצמם ומבינים פתאום שהם הפכו לאוריינטלים, או בביטוי גס יותר: לערבים, מה שאומר שצריך להזמין מיד את השב"כ. הרי ההבדל בין "יוגה מודרה" לסוג'וד – תנוחת התפילה המוסלמית – הוא בעצם לא מאוד גדול.

תנוחת הלוחם: יוגה והאימפריה ההודית

3 במרץ 2010

לפני כמה ימים כתבתי כאן על היהדות, והואשמתי במידה מסוימת של צדק באנטישמיות ובשנאה עצמית. בפוסט הנוכחי אני רוצה להסתכסך עם חסידיה של מסורת דתית שיקרה לכולנו אף יותר: היוגה. אני מרשה לעצמי לצאת מהנחה שכל קוראי הבלוג הזה מתרגלים יוגה, תרגלו בעבר, או יתרגלו בקרוב, וחלקם אפילו עובדים כמורים ליוגה או לפחות מתחזים לכאלה. אם נחשוב לרגע על התרגול הזה בתור מה שהוא, כלומר פולחן דתי, נגיע למסקנה ששום ריטואל לא מבוצע כאן באדיקות רבה יותר מהיוגה. יוגה היא כיום הדת הכי חזקה בתל אביב. 

למעשה, יוגה היא לא סתם תרגול, אלא מגדיר משמעותי למדי של זהות – משמעותי לא פחות ואולי יותר מהארוחות המשפחתיות התקופתיות שהופכות אותנו ליהודים. אבל מה זה בעצם אומר, אם בכלל? איזה משמעות תרבותית או פוליטית יש לעובדה שכולנו משננים אסאנות בסנסקריט ולוחשים בדבקות "יוגה מודרה"? בעיניי, הדרך האופטימית להסתכל על התופעה הזאת היא לחשוב שהתרבות ההודית באמת כבשה אותנו. כאשר מדברים על שקיעתה של האימפריה האמריקאית, אחד הסימנים לכך אמור להיות שכוחות אחרים יתחילו לתפוס את מקומה בזירות שונות. למרבה הצער,  במישור התרבותי זה קורה במידה מוגבלת מאוד. ההשפעה של התרבות הסינית על חיינו היא מזערית, בטלה בשישים לעומת ההשפעה האמריקאית. 

מלדיהאלי סוואמיגי'. התרבות ההודית משתלטת?

 

ומה לגבי ההשפעה של התרבות ההודית? היא כבר יותר משמעותית: הנוכחות של מוצרים תרבותיים הודיים כמו ויפאסנה ויוגה בעולם הרוחני של האליטה המערבית היא בלתי מבוטלת. כפי שחוזה הכתבה הזאת של אדיטיה צ'אקראבורטי מה"גרדיאן", בתקופה שבה קבוצת "טאטא" ההודית היא הבעלים של נכס צאן ברזל בריטי כמו "יגואר", התוצאה המתבקשת היא שבקרוב "ילדים בריטים ייאלצו לשבור את הראש על סינית ואורדו, ולא רק על שייקספיר". 

האמנם? לגמרי לא. כל מה שנאמר בפסקה האחרונה הוא קשקוש מוחלט. המחשבה שתרגול יוגה מכפיף אותנו להשפעתה של התרבות ההודית היא אשליה, כי באופן שבו היא משווקת לנו, אין ביוגה שום דבר הודי. זה בסך הכול עוד מותג של תרבות הצריכה האמריקאית. שנטי/אשטנגי זה שיר של מדונה. על היוגה כמסורת תרבותית הודית אמיתית אנחנו הרי לא יודעים בעצם כלום, ואין לנו שום גישה אליה. גם אם ניסע להודו ונשב ברישיקש שבע שנים, מה שיהיה נוכח לפנינו הוא רק פבריקציות שנטי-פנטי אוריינטליסטית שהותאמה מראש לצרכינו כדי להוציא מאתנו כמה מאות רופי במצג שווא של אותנטיות. 

יותר מכך: "הרוחניות" שאנחנו רוכשים במחיר מציאה במסגרת היוגה (יחד עם הגמשת העָצֶה, שהיא חשובה לא פחות) אינה אלא נצרות פרוטסטנטית בעטיפה חדשה. אנחנו היהודים נופלים בידיה של התעשייה המיסיונרית הזאת בקלות רבה במיוחד, כי בשונה מאמריקאים לא מעטים, אפילו לא הלכנו לכנסייה ביום ראשון כשהיינו ילדים. אז כשאיזשהו גורו נחמד עם טיקה על המצח (בין אם הוא הודי, בריטי או יוצא סיירת גולני) מדבר איתנו על Compassion, זה מבחינתנו חידוש די מסעיר. 

מיותר כמעט לציין שהטענה ש"הודים הם יותר רוחניים מאיתנו" היא שקר אוריינטליסטי פרימיטיווי אבל די אפקטיווי, שנועד בעיקר לאפשר לתיירים מערביים לחיות טוב עם העוני והאומללות שהם רואים סביבם בהודו. אני נשבע לכם שהתווכחתי בכלכתה עם ישראלית אחת, שטענה בתוקף שאין הודים עניים, ושהם פשוט מעדיפים לחיות ככה כי הם לא חומרנים. 

בכל מקרה, "הודו" כאידיאה תרבותית שמייצגת אותנטיות ואלטרנטיוויות לרציונליזם ולחומרנות נטרפה ועוכלה כבר מזמן על ידי התרבות המערבית. היא שייכת אליה לפחות מאז שפרידריך שלגל החל ללמוד סנסקריט בפאריס לפני כמאתיים שנה, ולפני שגמר לשנן את האותיות הכריז ש"הכול, הכול בא מהודו בלי יוצא מן הכלל". דרך אגב: האידיאה הזאת היא גם די אנטישמית. המיתוס של היוגי האציל הומצא על ידי שלגל כדי להציע מקור(Ursprung)  אלטרנטיווי, הינדו-ארי, ללאומיות הגרמנית המתהווה, וכך להשתחרר ממרותו של סיפור גן העדן היהודי. כך שהרוחניות ההודית בגרסתה הגרמנית-אמריקאית היא תמיד אנטישמית, וכל השאר הוא היסטוריה

פרידריך שלגל. המצאת מיתוס הרוחניות ההודית

 

זה מה שחשבתי עד שנתקלתי בטקסט מאיר עיניים של המשוררת, הבלוגרית ומדריכת היוגה המעניינת כרמית רוזן. רוזן תשתתף ביום שני הקרוב (8.3)  בכנס הדי מעניין כלשעצמו בנושא ניו אייג' ורוחניות עכשווית באוניברסיטת חיפה. היא תדבר על "גוף, מגדר ולאומיות בהיווצרות היוגה המודרנית"  (את תקציר ההרצאה  אפשר למצוא כאן, עמ' 101). 

רוזן סוקרת כמה מחקרים אנתרופולוגיים מהשנים האחרונות, שמתארים את היוגה כפרקטיקה אנטי-קולוניאלית שהתהוותה במשולב עם תנועת העצמאות ההודית. כפי שהיא כותבת, "כאוכלוסיה משועבדת או כנועה, הודו הקולוניאלית נפגעה הן בכוחה המורלי והן בכוחה הפיזי… עבור ההודים יוגה הייתה אלגורית לעבר נערץ קדם-קולוניאלי, כי היא הציעה לא רק רעיונות ופרקטיקות אלא גם גיבורים וסיפורי הצלחה, שניתן היה לעשות בהם שימוש בפרויקט הלאומיות העולה. בנוסף, יוגה הציעה סוג של אימון פיזי שיכול היה לספק להודים את הצורך הלאומי בזקיפות קומה". 

אני מכיר מורים ליוגה שאפילו מלמדים קורסים על קולוניאליזם, ובכל זאת למיטב ידיעתי רוזן היא הבנאדם הראשון בשטחי 48' שהתעניין בשאלות האלה. החשיפה לרעיון הזה הביאה אותי לכמה ספרים שאותם רוזן מצטטת, ושעוסקים באופן שבו תרבות היוגה המודרנית התהוותה בפועל, מחוץ למיתוס הניו-אייג'י (שהוא כאמור למעשה די אולד-אייג'י). הראשון הוא הספר של ג'וזף אלטר שיצא ב-2004. אלטר מסביר שיוגה, בצורתה המוכרת לנו, היא פרקטיקה מודרנית לגמרי. היא מודרנית לא פחות  ממכונת הכביסה או מהטלוויזיה (שגם בה הרי טבועים רעיונות מטאפיסיים שנהגו לפני 2,500 שנה על ידי אנשים חצי עירומים שישבו מתחת לעצים. אני מתכוון ליוונים. בלי המערה של אפלטון כנראה לא היתה טלוויזיה). יותר מכך: הוא טוען שהספרות היוגית הקלאסית, ובראשה "יוגה סוטרה" של פנטנג'לי שחי לפני כ-2,000 שנה, היא למעשה לא מאוד רלוונטית לפרקטיקה היוגית המוכרת היום. 

אין דבר כזה יוגה אותנטית או נאמנה למקורות. הגורואים ההודים שהקימו את הרטריטים הגדולים כמו כמו Divine Life Society ו-Yoga Niketan Trust הושפעו גם, ולעתים בעיקר, מתנועות מערביות כמו הקמפיינים להגברת ההיגיינה ולמען אורח חיים בריא. "זה עלול להישמע כמו כפירה, אבל אני חושב שליוג'ין סנדואו, אבי ה-body building המודרני, היתה יותר השפעה על הצורה והתרגול של היוגה המודרנית מאשר אאורובינדו או ויווקאננדה", כותב אלטר. 

תרגול יוגה במייסור בשנות ה-30. מודרניזציה ומדיקליזציה

 
עם זאת, לדבריו אין כאן שום אחיזת עיניים מערבית. היוגה היא פרקטיקה מודרנית הודית. הקונטסט שבו היוגה עברה מודרניזציה ומדיקליזציה, והפכה למערכת הקשורה לתרבות הגוף הוא הודו המודרנית. ובשביל להבין מה זה אומר, צריך קודם כל להבין שהודי שיושב ומתרגל יוגה הוא לא איזה מאובן שקפא בזמן מראשית ההיסטוריה, אלא הוא אדם מודרני עם מניעים מודרניים. 

מתברר שהיוגה היא כיום רכיב משמעותי מאוד בתרבות הלאומית ההודית שהתהוותה מאז העצמאות. אלטר מזכיר קולקציה שלמה של פוליטיקאים, רופאים ומדענים הודים לאורך המאה שעברה שהפכו את היוגה למה שהיא היום. כזה הוא למשל סוואמי קובלאיאננדה (Kuvalayananda), מדען שב-1924 ניסה למדוד את התופעה המכונית "ריק מדהוודאס" (Madhavdas Vacuum) על ידי החדרת מד לחץ לרקטום של מתרגל יוגה תוך שזה ביצע נאולי (מומלץ לצפות). או הד"ר ק' נ' אודופה שניסה לחקור את ההשפעות הנוירולוגיות של היוגה, באמצעות דחיפה של חולדות למבחנות במצב שאמור לדמות את התנוחה סירסאסנה (עמידת ראש). 

סוואמי שיווננדה. לייצר אזרחים הודים מועילים

מעניין לא פחות הוא הספר Positioning Yoga של שרה שטראוס מ-2005, שמתאר בין השאר את האופן שבו גויסה היוגה לפרויקט הלאומי ההודי. במרכז עומדת דמותו של סוואמי שיווננדה, רופא טמילי שהקים ב-1932 את האשראם הנקרא על שמו ברישיקש, והפך את העיר לבירת היוגה העולמית. כמה עשורים לפני שהביטלס שמעו על רישיקש, נהרו לשם אלפי הודים מהמעמד הבינוני. שיווננדה אחראי למעין רפורמציה יוגית: הוא הפך את השיטה הזו מפרישות בעלת פוטנציאל אנרכיסטי, שכרוכה לפעמים בנטישת הבית והמשפחה לפרקטיקה גופנית בעיקרה ששלובה בתוך החיים היצרניים. "המגבלות האלה התאימו היטב לפרוגרמה של הלאומיות הניאו-הינדית, שביקשו לפתח אזרחים טובים ושומרי חוק שיהוו בסיס לאומה ההודית העצמאית, לא אנשים שיתמסרו להרהור חופשי, תפילה מבודדת או ריקודים פראיים ברחובות". תחת שיווננדה התמסדה המסגרת של ריטריט לזמן מוגבל, שייאפשר למתרגל לחזור אחרי כמה ימים לחיי המשפחה והעבודה. 
 

בפוסט הבא: על כפייה יוגית והימין ההודי החדש