Posts Tagged ‘היגל’

תגובה: הזמן המשיחי של השמאל

2 באוקטובר 2013

כפיר כהן

במידה מסוימת לין חלוזין-דוברת וגל כץ מזהים את הבעיה עם המושג "פריבילגיה", אבל מכיוון שבעיניי שיח התלונה סביבו הוא סמפטום של בעיה עמוקה יותר נדמה שהכותבים מתיקים את הדיון במקום לרדת לשורש הבעיה. לפני שאמשיך אומר שלמרות הביקורת שאציע כאן, אני לא מטיל ספק במחויבותם של לין או של גל לעניין השוויון. אני חושב עם זאת שישנו גבול מאוד ברור למחשבתם ולמחשבה האזרחנית בכלל שעליו הייתי רוצה לחשוב כאן.

חלק א'שוויון ושוויון הערך

1. ראשית, אני רוצה להסב את תשומת הלב לכך שבעוד ששני הכותבים תופסים את המושג "פריבילגיה" כבעייתי, הם לא פוסלים אותו אלא מפצלים אותו לשניים: טוב ורע. השימוש הרע הוא "שיח הפריבילגיות". זהו שיח מפצל, אישי, נרקיסיסטי, וכדומה. השימוש הטוב הוא "משטר הפריבילגיות". זה לא מושג שיחני אלא ממשי הבוחן כיצד פריבילגיות נוצרות ומבקש לקדם, כפי שגל מציין, פוליטיקה שתשנה את התנאים עצמם ולא תתעסק יותרמדי בדוברים. באופן מובלע "שיח התלונה" עומד תחת הקטגוריה "פרטי" ולמולו מציבים הכותבים את "המשטר" כ"כללי" ומעדיפים את הכללי על הפרטי. אך מאחורי הניתוח הזה מסתתר למעשה מאבק כוח היוצר אפקטים, או סמפטומים. מהו מאבק הכוח? אפשר לנסח אותו כך: מכיוון שחבריה של הפעולה הפוליטית אינם שווים זה לזה, מחוסרי הפריבלגיות מסרבים או מתקשים לשתף פעולה עם בעלי הפריבילגיות כל עוד אלו לא יוותרו על הפריבילגיות שלהם. בעלי הפריבילגיות מסרבים בכל תוקף כמובן ומנסים למצוא פתרון.

לפני שנבחן את הפתרון נשים לב, קודם כל ומעל הכל, לכך שהסוביקט של הפתרון הוא בעלי הפריבילגיות. אלה מנסים לשכנע את שאר החברים של הפעולה הפוליטית בהיגיון הפוליטי שלהם, ולא, כפי שהם טוענים, בהיגיון הפוליטי בכלל. אם כך, היגיון פוליטי זה איננו עומד כשלעצמו, אלא הוא מוצב מתוך העמדה הפרטית של בעלי הפריבילגיות. בעוד הפרטיות של עמדה זו מוכחשת, היא מופיעה, כסמפטום, בתוכן של ההיגיון פוליטי. מהו תוכן זה? אפשר לנסחו כך: אפשר גם לשמור על הפריבילגיה וגם לקדם פעולה פוליטית שוויונית. אקרא להיגיון זה אדיטיבי (חיבורי), שבבסיסו פעולות החיבור והחיסור. היגיון חיבורי זה צריך להזכיר לקוראים את ההיגיון החיבורי של הימין: גם יהודית וגם דמוקרטית. בעוד השמאל, שאני מניח שלין וגל משתייכים אליו, יסרב בכל תוקף להיגיון החיבורי הזה, יש לבקר אותו גם כאן ולהתעקש שאי אפשר להיות גם וגם וכל ניסיון כזה ייצר כל מיני טקטיקות אידיאולוגיות שיציעו שוויון מדומיין, או מטאפורי, במקום שוויון ממשי.

hilma_af_klint_1

2. בכדי לקדם את ההיגיון החיבורי השומר על האינטרס המעמדי, בעלי הפריבילגיות עוטים מראית אוניברסלית. הם אינם מדברים בשמם אלא בשם הסובייקט האוניברסלי "המתנגד למשטר". הסובייקט האוניברסלי, "חסר האינטרסים", מסביר לנו ששיחני הפריבילגיות פוגעים באפקטיביות ובאחדות של הפעולה הפוליטית. שוב נשים לב לדימיון בין הטקטיקה הזו לטקטיקות אחרות שהשמאל מגנה: כשם ש"אוהבי ישראל" מטיחים בשמאל האנטי-ציוני שהוא פוגע בישראל, כשם שאשכנזים שמאלנים מהמעמד הבינוני מטיחים בפעילים מזרחים המדברים על אי-שוויון אתני/מעמדי שהם מסיחים את הדעת מבעיית הכיבוש, וכשם שגברים מטיחים בנשים שהן פוגעות במשפחה ובילדים עם התביעות שלהן לשוויון, כך גם הסובייקט האוניברסלי קורא ל"שיחני הפריבילגיות" לדגל – להתאחד נגד המשטר. בנוסחה הפוליטית הזו, תמיד יש עקרון כלליות ש"גבוה" יותר (לאום/מדינה; כיבוש; משפחה) מעקרונות כלליות אחרים ומנקודת מבטו התביעה של ה"אחרים" מומשגת כ"פרטית", "קטנונית", "חסרת אחריות", "אינטרסנטית" וכדומה. הנה כך "השמאל" משכפל טקטיקות שיחניות בעיתיות במקום לחשוב מדוע שוב ושוב עולה הסתירה בין עקרונות כלליות שונים ומה יש לעשות בנדון.

3. למען הסר ספק, בניגוד לאידיאולוגיית רב התרבותיות והעמדה הצינית המקבלת את ריבוי עקרונות הכלליות כטבע,  אני מאמין שאפשר לדבר על עקרון פעולה אוניברסלי אבל לא באופן שבו מדברים עליו לין וגל. אני מציע אם כך, שההצבה של עקרון הכלליות (התנגדות למשטר) כמוצא מ"שיח התלונה" איננה אוביקטיבית אלא אידיאולוגית, ונועדה ראשית לייצר שקט פוליטי, ושנית להסיט את הדיון החשוב יותר מן הסתירה בלב הפעולה הפוליטית האזרחנית המבקשת להתנהל כאילו אין משמעות פוליטית לאי השוויון בין הפעילים בהווה הפעולה הפוליטית. אנסח סתירה זו באופן שבו מצאנו אותה כאן: בעוד ההכרה (recognition) באי השוויון היא היא תנאי ההתארגנות הפוליטית המבקשת לבטלו, דווקא ההתכחשות (disavowal) לאי השוויון בין חברי הקבוצה היא תנאי האפשרות של הפעולה הפוליטית האזרחנית עצמה. בניסוח אחר, בעוד ההכרה באי השוויון מכניסה את חברי הפעולה הפוליטית ממרחבי החברה לחדר אחד בו הם מוצאים זה את זה, הדרך היחידה לצאת מהחדר ולשבור את אי השוויון היא דווקא השכחה של אי שוויון זה. מה מתרחש בחדר הזה, אם כך? בהשאלה מאלכסנדר קוז'ב שמתבסס על הגל, אשאל מה גורם לחברי הפעולה הפוליטית לשים בצד את אי השוויון(inequality) הממשי שבגינו נכנסו לחדר ולדמיין שלמרות ההבדלים ביניהם הם שווי ערך (equivalence) זה לזה כשהם יוצאים מהחדר? מכיוון שאי אפשר להתכחש לעובדה שאי השוויון עומד בעינו כשיוצאים מהחדר, הדרך היחידה להבין מטמורפוזה זו היא על הדרך הסימבולית והמדומיינת: החברים והחברות מייצרים צורה סימבולית (ארגון פוליטי) ושיח מדומיין (מטאפורות הזמן של לין) המאפשרים להם להבין את עצמם כשווי ערך למרות שהם אינם שווים זה לזה.

אבל האם לא ניתן לומר שהתכחשות מכוננת זו איננה מוגבלת לחוגי "שמאל" כאלו או אחרים, אלא עומדת למעשה בבסיס הפוליטיקה האזרחנית, הפרלמנטרית באופן כללי? האם לא ניתן לומר שהחדר אליו נכנסו הפעילים והפעילות משחזר במדויק את הפרלמנט הדמוקרטי ואת הסתירות וההתכחשות העומדים בבסיסו?  כך לפחות חשב מרקס כאשר ביקר את תורת המדינה של הגל וטען שהשוויון הפורמלי בין חברי הכנסת בפרלמנט מסתיר את אי השוויון הממשי (הקונקרטי), את העובדה שהם למעשה מייצגים אינטרסים צרים בחברה האזרחית, אך נתפסים ותופסים עצמם כמייצגים את עקרון הכלליות. נראה אם כך ש"השמאל", זה שקורא לעצמו אפילו רדיקלי לעיתים, המבין שישנה סתירה מובנית בין השוויון הפורמלי בין האזרחים המוצא את ביטויו בפורמליזם הפרלמנטרי ובין אי השוויון החברתי, מוצא את עצמו משכפל סתירה זו כאשר הוא נכנס לאותו חדר שעליו דיברנו.

אם כך, האם לא התהפכו עכשיו היוצרות? האם לא ניתן לומר שדווקא "שיחני הפריביליגיות" הם אלה שמכירים בסתירה הפנימית של הצורה הפוליטית הפורמלית ומבקשים, אפילו אם באופן לא מודע, עקרון כלליות אחר, בעוד"הסוביקט האוניברסלי המתנגד למשטר" מקדם דווקא את האינטרס הפרטי שלו וצורתו הפוליטית?

לכן, "שיח התלונה" איננו מוגבל ל"מחוסרי הפריבילגיות" או אפילו לחוגי "שמאל" מצומצמים. להיפך, הוא סמפטום אינהרנטי של הפוליטיקה האזרחנית של המדינה הדמוקרטית ולכן יש דווקא לאחוז בו ולחשוב עליו, מאשר להיפרע ממנו על ידי רפובליקניזם שמאלני נוסח "התנגדות למשטר".

4. אפשר ויאמרו כאן: האם לא כל פעולה פוליטית אזרחנית מבוססת על איזו התכחשות אלמנטרית? ודאי, ולכן יש לקדם פעולות מסוג אחר. ועם זאת אלה נמצאים מעבר לגבולות המחשבה האזרחנית ונדמים כסוג של בידיון.

hilma-af-klint-1-540x304

חלק בפוליטיקה אזרחנית או צורת חיים 

כדי להציע חלופות יש להבין מה הגבול של דרכי הפעולה הקיימות.

1. אחזור לסתירה בלב הפעולה האזרחנית, הליברלית, ואבין אותה עכשיו במונחים טמפורליים. בעיית הזמן הפוליטי האזרחני מתגלמת, כפי שגל מציע, בהווה של הפעולה הפוליטית: "מה בינתיים?" בינתיים יש אי שוויון, וזה נחווה במיוחד על ידי ה"אחרים" החשופים לו יותר. היחס בין אי השוויון החברתי לשוויון הערך הפוליטי מתבטא בפער בין ההווה האי שוויוני לעתיד השוויוני, פער אותו מנסה הפעילות הפוליטית הזו לסגור. זאת אומרת שאט אט הסובייקט הפוליטי האזרחני מתחיל לחיות חיים כפולים. בפועל הוא חי את חיי אי השוויון אבל בדימיון הוא חי את החיים הפוליטיים של שוויון הערך. משום ששינוי ממשי לא מתרחש (המצב אף מחמיר כפי שלין מסבירה) מסתבר שאפשר לחיות את החיים הכפולים הללו עד אין סוף. בכדי להתמודד עם ה"אין סוף" הזה שנובע משוויון הערך הפוליטי הפעילים והפעילות מייצרים אין ספור שינויים סימבוליים ומדומיינים, בכדי לסמן את הזמן שלמעשה לא עובר בכלל. אי אפשר לפספס את האירוניה שהפעולה האזרחנית, החילונית, לכאורה, בנויה על הבטחה משיחית. למעשה, בראייה ביקורתית, היא קיימת מחוץ לזמן.

2. בעיית הזמן הפוליטי מופיעה אצל לין באופן סימפטומטי, דרך האוטופיה הזמנית, בה הזמן עצמו הופך להיות המדיום דרכו אפשר לחשוב את שוויון הערך של הפעילים הפוליטיים למרות שהם אינם שווים זה לזה במרחב, כביכול. אבל עיון קרוב יותר במטאפורות הזמן יעלה ששוויון הערך של מטאפורות הזמן מתאפשר רק על ידי ההתקה מזמן אחד לזמן אחר. אם נשים לב, מטאפורות הזמן לקוחות כולן מזמן הפנאי (ארוחה, ים, משחק) ותחושת האושר המתלווה אליה. באוטופיה הזמנית הזו, עכשיו במובן של שם תואר ולא שם עצם, כולנו שווים זה לזה רק כל עוד אנחנו בים, בזמן הפנאי. זאת אומרת שמטאפורות אלו לא קשורות בזמן כל כך אלא דווקא בעבודה, או דחיית העבודה. שכן מהו התנאי של שוויון הערך הזה, של הזמן הסנכרוני, האין סופי, של האושר בספירת הפנאי, אם לא עבודתם של ה"אחרים" שחייבים לטרוח כדי שזמן הפנאי יתאפשר? הנה שוב מתגלה כאן ההיגיון הספציפי, במקרה זה, הרומנטי, של אלה החושבים על פוליטיקה במונחים שלפנאי, שהוא בדיוק… פריבילגיה.

3. אני רוצה להציע עכשיו שבעיית הזמן או ההווה כ"בינתיים" של הפוליטיקה האזרחנית נובעת מן ההפרדה בין הפרטי והפוליטי. בעוד פוליטיקה זו מצהירה בגאון שהיא מחברת בין הפרטי והפוליטי, לא רק שהיא כבר מניחה מראש את השבר הזה היא גם פועלת רק מתוך מגבלותיו.

אחת הטענות שמרקס מקדם ב"על השאלה היהודית" ובביקורת על תורת המדינה של הגל, היא הטענה שבניגוד לחברה הפיאודלית שהיתה פוליטית במישרין, החברה הקפיטליסטית מפרידה בין הפרטי והפוליטי. הפרדה זו נעשית כאשר "הפוליטי" נאסף מן החברה האזרחית עצמה ומופקד במדינה, שהופכת לספירה הפוליטית כשלעצמה ועבור עצמה (לפי מונחיו של הגל). מרקס ממדל את שתי הספירות האלו על השמיים והארץ, ואפשר יהיה גם להבין אותן, על פי המסורת היהודית, כהבדל בין קודש וחול. הספירה האזרחית היא ספירת החולין והאינטרסים הצרים, ואילו הספירה הפוליטית היא הספירה השמיימית והקדושה. בכדי להדגיש עד כמה רלבנטית ועקרונית ההפרדה הזו ל"שמאל" בישראל, נבחין כיצד הפרדה זו בין פרט/אזרחי/חולין ומאידך פוליטי/מדינה/קודש מכוננת את ההפרדה בין המאבק המעמדי המזרחי בקפיטליזם לבין המאבק נגד הכיבוש. כפי שאיתמר טהרלב הציע כאן לאחרונה, בעוד המאבק במדינה ובכיבוש הוא פוליטי וקדוש, המאבק המעמדי הוא ארצי ועניין של חולין. בעוד שאלה שמתעסקים בפוליטי ובפלסטיני נהיים קדושים, אלה שמתעסקים בשאלה המזרחית נעשים ארציים ומלוכלכים. אחת הטקטיקות לקידוש המאבק המזרחי היה על ידי המצאת המושג"יהודי-ערבי" על מנת לחבר בין המזרחי והפלסטיני, אך לא ארחיב על עניין זה כאן.

klimt 3

4. כפי שציינתי, לפי קוז'ב, הפרדה היסטורית זו מייצרת את הספירה הפוליטית והחוק כספירת שוויון הערך ואילו הספירה הפרטית נותרת כספירת אי השוויון. כאשר הפעילים מקבלים את אי השוויון של הספירה האזרחית/פרטית ומקדמים את שוויון הערך בפעולה הפוליטית הם כבר מקבלים את ההפרדה בין הפרטי והפוליטי. רק הפרדה כזו יכולה לייצר את הקטגוריה של ההווה כ"בנתיים", כסוג של המתנה לשינוי שיגיע מכיוון הפוליטי.

בכדי לראות שההמתנה היא קטגוריית זמן השייכת לשמאל האזרחני ולהפרדה בין הפרטי והפוליטי, נצטרך למצוא צורת חיים אחרת עבורה אין הפרדה בין הפרטי והפוליטי ולכן בין הווה פרטי לעתיד פוליטי. אני מציע שצורת החיים של המתנחלים, במיוחד הרדיקלים יותר, היא כזו. הם אינם "ממתינים" למשיח הפוליטי כעמיתיהם ב"שמאל" אלא מייצרים בעצמם את הזמן ההיסטורי שלהם. זאת אומרת שבניגוד לתפיסה של ה"שמאל" שחושבת שחלק מהמתנחלים חיים בזמן משיחי, על-זמני, נראה שההיפך הוא הנכון. בניגוד ל"אין סוף" של החברה הפרטית בישראל, המתנחלים חיים בהווה היסטורי, מכיוון שעבורם לא התרחשה ההפרדה בין הפרטי והפוליטי. הפוליטיקה האתית של ה"שמאל" לא מניחה לנו להביט בצורת החיים הזו כי עבורה היא קיימת רק כאיזו סטייה רעה שיש להיפטר ממנה, ממש כמו צורת החיים החרדית. למען הסר ספק, אני לא תומך בצורות החיים הללו אלא מציג אותן כאן כמשל.

5. מה שונה בצורת החיים המתנחלית, החרדית (ואוסיף כאן גם את צורת החיים של המשפחות הקפיטליסטיות החזקות ביותר)? ראשית, בניגוד למשפחה שהולכת ומתפרקת ב"שמאל" האזרחני, כל הצורות האלו דווקא שומרות על המשפחה המתפקדת גם כצורה פוליטית. שנית, ועקרונית יותר, שלא כמו הסובייקט האזרחני המפקיד את המימד הפוליטי שלו במדינה ובחוק שלה, צורות חיים אלו מסרבות להכיר בחוק של המדינה ומעניקות לעצמן את החוק במידה גדולה מזו המתאפשרת בספירה האזרחית.

כפי שגל מציין, הציונות הייתה בדיוק תנועה שלא הפרידה בין הפרטי והפוליטי ויצרה זמן היסטורי משלה. מה שמיוחד בתנועה הזו הוא שהיא לא התעסקה כל כך בלמחות נגד האיפריה העותומנית או הבריטית (חוץ מברגעים האחרונים ממש), אלא מלכתחילה ביקשה ליצור לא פוליטיקה אחרת, אלא צורת חיים אחרת המעניקה לעצמה את החוק. זאת אומרת שצורת החיים הזו תפסה את עצמה כעצמאית והתכוננה לעצמאותה גם אם במשך עשרות שנים חיה תחת אימפריה כזו או אחרת.

6. זאת אומרת שבמקום להתיק את שאלת השוויון אל שוויון הערך של הפעולה הפוליטית האזרחנית, שכבר מניחה את החיים הפרטיים ואי השוויון, אפשר לדמיין פעולה שתשאף לייצר שוויון כבר בספירה הפרטית כך שלא ייווצר שבר בין הפוליטי לפרטי ולחיים "בינתיים". פעולה כזו היא איננה פעולה פוליטית בכלל, והיא לא עסוקה ב"להתנגד למשטר". היא פעולה שמבקשת ליצור צורת חיים משל עצמה והיא שומרת עליה מפני המדינה. אם נחזור לשיחת הפעילים והפעילות, אפשר יהיה לדמיין דרך פעולה בה במקום שוויון ערך פוליטי, יחליטו הפעילים והפעילות שהם מתחילים דווקא בשוויון עצמו דרך חלוקה מסוימת של המשאבים החומריים שלהם: לדוגמא כסף, שכירות, אדמה, וכן, גם זמן. אבל השוויון לא יגיע ממטאפורות כאלו ואחרות אלו מיצירת מקום בעולם בו הפעילים והפעילות יכולות להיות שווים ממש ולא רק שווי ערך. להבדיל מהפעולה האזרחנית, פעולה כזו לא מדמיינת את עצמה כחלק בשלם המדינתי, אלא כשלם בתוך השלם. בדרך פעולה כזו, האשכנזי ממעמד הביניים דווקא יתבקש לשמור על ה"פריבילגיות" שלו ואף להגדיל אותן, אבל הוא יתבקש להעביר אחוז מסוים, תמיד יותר ויותר גבוה, לקופה הקולקטיבית. ברגע הראשון, אם כך, פעולה כזו מתקיימת בתוך הסדר הקפיטליסטי/מדינתי, ומבקשת למשוך ממנו משאבים לטובת צורת חיים חדשה ושוויונית. בשלב מסוים, חוק צורת החיים הזו יתחרה בחוק צורת החיים הקפיטליסטית.

hilma af klint, serie wu-rosen grupp 3 nr 6 tystnad, www.kunskapskonsult.com

אז מדוע כל כך קשה לדמיין קולקטיבים כאלו בשמאל?

7. ייתכן שקושי זה נעוץ בכך שלשמאל האזרחני, בין אם הוא פריבילגי או לא, פשוט אין שום כוונה לעבור לצורת חיים קולקטיבית. מכיוון שהוא תופס את המימד הפרטי של חייו כצורת חיים שלמה ומפקיד את הכלליות שלו במדינה, הוא לא יכול לדמיין בכלל חיים אחרים. הוא רוצה להמשיך ולקיים את חיי הפרט הקפיטליסטיים. שיא האופק הפוליטי שלו הוא הפנטזיה הפוליטית החיבורית – זו המופיעה אצל לין – לפיה מה שיש לו (דירה, חינוך וכדומה) יהיה גם לאחרים. מכיוון שזה בלתי אפשרי בסדר קפיטליסטי, היוצר אי שוויון באופן עקרוני, ה"שמאל" מבקש לכסות על "החוב" כלפי האחרים על ידי פוליטיקה אשראית, מלשון אשראי. העברית מחברת בין הרשאה לאשראי (קרדיט). פוליטיקה כזו מרשה את הפעולה הפוליטית בהווה על ידי משיכת יתר פוליטית מהעתיד. אך ברור שכשם שהסדר הקפיטליסטי מכניס אותנו לחובות בהווה ולאשליה שאפשר לחיות ככה מבלי לפתור את בעיית ההכנסה, כך ההבטחה הפוליטית האזרחנית לעתיד טוב יותר מכניסה אותנו לחוב פוליטי שבדרך כלל אי אפשר להחזיר.

*

דימויים: ארבעה ציורים של הילמה אף קלימט (1862-1944).

מהמזרח למערב, ובחזרה: רשימות קצרות ממסע דילוגים באמריקה

27 במרץ 2013

1. בעידן הנוכחי, אנשים בכל מקום בעולם עושים למעשה את אותם דברים. בשביל להבחין במשהו שונה צריך מאוד לרצות.

2. צריך למשל להסתכל על שני גברים אמריקאים צעירים ולדמיין שהם שני אשכנזים בישראל. המשחק הוא לחכות לרגע שבו משהו נראה פתאום לא סביר. ואז מבינים: אנחנו לגמרי לא white.

3. כבר שנים, המראה האמריקאי-אורבני הוא "הסגנון הבריאותי". הכול כאילו פשוט, בהיר, טבעי, טרי, רענן, מואר, רחב ידיים. אבל אפילו במקומות הכי "ביו", מגישים את התה צמחים בכוסות קלקר חד פעמיות. אלה הרגעים שבהם מתברר כמה חסרת שחר היא התקווה להציל את העולם מקטסטרופה אקולוגית על ידי תיקון אישי של אורח החיים. כי אפילו אם תתלבט שלוש פעמים בשעה אם לקנות מוצר אקולוגי או אורגני – עדיין יהיו בערך 200 מיליון אמריקאים שכל אחד מהם מייצר בכל יום פסולת בכמות שאדם נורמלי לא מייצר בשבוע (ואני לא מדבר על העולם השלישי). אמריקה זה אריזות. אורח החיים האמריקאי זה אריזות. מתחת לאריזה אין כלום, וכו'. אבל זה מציב דילמה בפני תושבי העולם החוץ-אמריקאי: הם יכולים להיות ילדים טובים ולחסוך במשאבים, אבל האמריקאים ימשיכו לזלול, לצרוך ולזהם רק ביתר שאת. זה אומר שאנחנו, שאר העולם, שוב נצא פראיירים.

4. טרנד עוד יותר חדש: לוזריות. התיאורטיקנית הקווירית ג'ודית הלברשטם פירמה ספר משפיע, The Queer Art of Failure, שמזמין אנשים להיכשל. היא טוענת שהבשורה הזאת מתאימה לתקופה הנוכחית של המשבר הכלכלי, שבה ממילא אי אפשר לנצח. אבל שוב, העטיפה חושפת את האמת: הרוח והסגנון של הספר טריומפליסטיים להבהיל. זוהי פרוגרמה לגאולה על ידי כישלון, עם כל היסודות ההכרחיים, כראוי לתלמידה חנונית שקדנית: פוקו, בנימין וכו'. הנה לדוגמא –

This book [is] a stroll out of the confines of conventional knowledge and into the unregulated territories of failure, loss and unbecoming… In this book on failure I hold on to what have been characterized as childish and immature notions of possibility and look for alternatives in the form of what Foucault calls "subjugated knowledge" across the culture… Training of any kind, in fact, is a way of refusing a kind of Benjaminian relation to knowledge, a stroll down uncharted streets in the "wrong" direction [Benjamin 1996].

וכו' וכו'.

5. מה עוד מעסיק את עולם ההגות האמריקאי? בשנה שעברה הגיע לשיאו גל הקינות על שקיעתה של האימפריה. בינתיים, ניכר שכבר עברנו פאזה לספרים שמסבירים איך אפשר להרוויח מה-Global tilt. בקפיטליזם, תבוסה, שקיעה ומשבר הם תמיד עניין יחסי; ותמיד השאלה היא איך לעשות מזה כסף.

6. האוכל הגרוע של הגרמנים הוא יותר גרוע מהאוכל הגרוע של האמריקאים. האם זה אומר שהגרמנים יותר טובים מהאמריקאים בלהכין אוכל גרוע?

7. כמו בגרמניה ב-44': ככל שנשארים פחות מעשנים באמריקה כך נלחמים בעישון ביתר אכזריות‎.

8. בשרלוט, צפון קרוליינה, אני רוצה לחבק כל אמריקאי ולשאול אותו אם אפריקה זאת מדינה.

IMG_8194

9. בטיסה לנוקסוויל, טנסי, החרימו לי את השמפו שאמי שלחה לגיסתי.

10. בידוק בטחוני כתרגול זן.

11. "What is this object?" שואלת אותי המאבטחת אחרי שהוציאה אותי מהתור. אני ניצב מולה חסר מלים. אני לא יודע איך קוראים לדבר הזה. אני צריך להמציא לו שם. אני מרגיש כמו אדם הראשון בגן עדן.

12. סופסוף "בדרום". נזכרתי בשני דברים שאמא שלי אמרה: א) באמריקה צמח גזע של ענקים ב) לאמריקאים יש רמקול בגרון.

13. "הרפובליקנים בדרום ארה"ב הם הקבוצה האנושית שאחראית יותר מכל קבוצה אחרת לאסונות ולצרות של העולם". ככה נהגתי להגיד במשך שנים. האם האנשים מסביבי נראים נבזיים במיוחד?
קשה לי להחליט. האמת שהם דווקא נראים כמו אנשים הגונים.

14. תגובה בגוגל של מבקר במוזיאון הקונפדרציה בנוקסוויל:

I have to agree with the other poster regarding the tour guide. Rather than act as a guide and point out the historical importance of the house and grounds he wanted to berate the historians, the current administration, and insisted on telling two young school children that their history books arefull of lies and the teachers perpetuate these lies.

תיקון: לאמריקאים בדרום אין זמן להיות רעים או טובים. הם עסוקים בלהפסיד במלחמת האזרחים.

15. נדפקנו. האנשים שקובעים את גורלנו עדיין בטראומה מקרב סטונ'ס ריבר.

16. אבל בסופו של דבר, הפרוור האמריקאי הוא נוף הילדות של כולנו. כולנו ראינו "שנות הקסם". אפשר להגיד שהרגשתי בבית בשלושה מקומות: בקניה, שם נולד המין האנושי; באוקראינה, שגם נולדה סבתא שלי; וכאן בפרוור, שם נולדה הנפש שלי.

IMG_8272

17. עוד תרגול זן: להפיק הנאה מפסקאות פתיחה של כתבות בהארץ.

18.כשאתה רואה אחת ישראל מרחוק, למשל דרך קריאת כתבות באתרי חדשות, בא לך למעוך אותה כמו ג'וק.

19. בדלאס, טקסס. העיר הזאת נראית כמו תפאורה שהעמידו לפני שעתיים, לא, לפני עשרים דקות. כמו הטקסס ראנץ' שהיה פעם ליד אילת.

20. דלאס, בירת שנות ה-80.

21. דלאס מתגלה כמקום נורא, ממש נורא. חשבתי שלפחות ינסו למכור לי כובעי ג'יי אר וטאקוס. כלום. בניינים סטריליים, כבישים, ואפס אנשים ברחובות. בכלל, מי שהולך ברחוב הוא מיד בגדר חשוד – הומלס או טיפוס א-סוציאלי. כהולך רגל אידיאולוגי, אני מרגיש שדרכי הגיעה אל סופה.

22. אני חולה. אני הוזה שהסיפור ייגמר בבית החולים Dallas Memorial, כמו הפרק האחרון בעונה השמינית של "דלאס", כשבובי מת. החדרנית נכנסת. אני לא מצליח לתקשר איתה, היא מדברת רק ספרדית.

24. כמובן שבובי מתעורר לחיים בתחילת העונה העשירית, כלומר פמלה מתעוררת ומתברר שזה היה חלום. בכלל, יותר טוב לראות דלאס מלהיות בדלאס.

24. יש לי בחילה. דאלאס מתקיימת על כסף, דלק ובשר בצורתם הגולמית. מוכרים דלק וקונים בשר. מוכרים בשר וקונים דלק. מוכרים כסף וקונים כסף. בין שלוש הנקודות האלה אין שום תיווך – המעבר הוא ישיר, כמו ברברים.

IMG_8243

25. במלונות יש כל מיני כנסים, אז פה ושם רואים מישהו יוצא עם התג המכוער של הכנס תלוי לו על הצוואר כמו פרה. אין כאן בכלל אנשים עם כובע קאובוי. בתל אביב כבר יש יותר.

26. ליד תחנת האוטובוס פתאום מופיעים אנשים: עשרות שחורים, מרוששים, נפוחים, מסתובבים הלוך וחזור על איזו מדרכה. כאילו הם נמצאים במישור קיום אחר, בלתי נראים. מראה מבהיל. התעמולה הסובייטית צדקה, בסופו של דבר: אמריקה היא באמת הגיהינום. אני נזכר במשהו שקראתי פעם באיזו כתבה בניו יורק טיימס: תוחלת החיים של גבר אפרו-אמריקאי בשכונת עוני בוושינגטון נמוכה מתוחלת החיים של גבר ממוצע באפריקה.

27. וכך גם בתוך תחנת האוטובוס של Greyhound, שנראית כמו בית מעצר. בפנים אנשים עניים מאוד, עניים מהסוג שאתה קורא עליו באגדות או ב"עלובי החיים" – עם בגדים קרועים וצרורות של סמרטוטים. כאן בעיקר היספאנים. אפילו בהודו או באתיופיה זה לא נראה ככה. והם דווקא מעשנים – אפילו סידרו להם חצר עישון (!). ולמעלה טלוויזיה: סיקור של תחרות אכילה של המבורגרים.

28. פתאום אני נזכר: אני נמצא בעיר של משפחת בוש. אם ככה נראית, ככה מתקיימת העיר שלהם, אפשר רק לדמיין איך הם רצו לראות את העולם.

29. במוזיאון השואה של דלאס אני חושב: כל תושבי העולם ניצולים של משפחת בוש, שניסתה להפוך את העולם לדלאס.

30. מנסה את מזלי ב-Fort Worth, הסמוכה שנקראת "השער למערב". כאן, באזור הבוקרים ההיסטורי, סופסוף מנסים למכור לי כובע קאובוי. לפחות זה!

IMG_8451

31. שני בוקרים צעירים במוקסינים עומדים ליד הגדר ומתעסקים עם האייפון שלהם. אני לא ממש יודע אם הם "בוקרים" או "מחופשים לבוקרים". ממילא, בנופים תיירותיים כל מה שיש זה תיירות. ביזנס. התרמית היא הדבר כשלעצמו. לכן החוויה הכי אותנטית היא ליפול למלכודת תיירים. להידפק. אני עוד צריך לכתוב פעם את הפוסט הזה, "מדריך לתייר הנדפק".

הפרות, בכל מקרה, הן אמיתיות.

32. הדרך מפורט וורת' לדלאס כל כך מכוערת. מגרשי חניה, מתחמי קניות של וולמארט, תחנות דלק אינסופיות, צמחייה מלוכלכת של צדי דרכים. חמסנות בלתי מוגבלת של שטח. אחי מסביר לי בצ'ט: בסדרות האמריקאיות לא מראים לנו כמה אמריקה מכוערת.

33. בשיא המשבר, מתגלה "מסעדה גלילית", מזרח תיכונית, ממש בלב אזור המלונות. סינית קטנה מציעה בופה של טבולה, באבא רנוש, וחומוס. חומוס! חומוס אמיתי בדלאס! ככל שעובר הזמן היחס שלי לחומוס נעשה פחות משועשע ויותר כבד ראש. זו מתת האלים לגזע השמי.

34. על העצים עומדים מין זרזירים מקסיקנים (Quiscalus mexicanus), בלהקות גדולות. יש מקומות שבהם הם מתקבצים ומחרבנים והמדרכה כולה מכוסה בלשלשת.

35. פספסתי את מוזיאון האמנות התנ"כית של דלאס. צריך להשאיר משהו לביקור הבא.

IMG_8315 - Copy

36. עוזבים את דלאס. עצירת ביניים בפיניקס, אריזונה. האנשים כאן, עם מכנסיים קצרים, נראים כמו חוקרי הטבע האמריקאים המזוקנים שהיו באים לבקר את אבא שלי כשהייתי ילד.

37. ההתיישבות באריזונה, אחת המדינות הצעירות ביותר בארה"ב, לא הייתה מתאפשרת בהיקפים משמעותיים אלמלא המצאת מיזוג האוויר. זה המקום שבו המזגן הפך לגורם אסטרטגי.

38. אני קונה מזכרת: עקרב אמיתי קפוא בתוך מחזיק מפתחות. מזעזע, באופן כלשהו.

39. סופסוף בסן פרנסיסקו. שיפולים מכוסי ערפל, עם עצי זית וצומח אירופי/ים-תיכוני. מוזר שבקצה העולם חוזרים שוב לים התיכון.

39. ובכל זאת, הכול שונה. אנחנו חצי בסין, חצי במקסיקו, חצי באמריקה. זה המקום הכי רחוק שהייתי בו.

40. ממש נחמד כאן! אמריקה!

41. ב-Castro – המון דגלי גאווה, מכוני כושר, חנויות לחומרי סיכה. נוף ניאו-הומואי מדכא למדיי.

42. במסגרת "המרכז למין ולתרבות" נפתחה תערוכה המוקדשת ליצירות האמנות של מועדון המאוננים (Jack's Club) של סן פרנסיסקו, במלאת 30 שנה להווסדו. המועדון הזה הוקם עם התפרצות מגפת האיידס, כדי לשמר דפוסים קהילתיים שהתהוו בסאונות של ההומואים, ועם זאת למנוע הדבקה והתפשטות של המחלה.

על הקירות תלויות יצירות אמנות פולחניות, בנויות ברובם על גבי פאלוסים שיובאו מבאלי. כמה יהודים הומואים-היפים-מקשישים מסתובבים בין המוצגים בחדר הקטן, אוכלים בוריטוס ושותים יין בכוסות פלסטיק. לדבריהם, ההומואים הצעירים ב-Castro לא מתעניינים כבר באירועי מורשת כאלה, לכן הם נרגשים מאוד לראות אנשים צעירים פחות או יותר. אני שואל אחד מהם מתי המועדון נסגר. הוא עונה שהוא לא נסגר. "כל יום שני אנחנו נפגשים בערב. לפעמים באים יותר ולפעמים פחות".

איכשהו, זה מזכיר לי את "משמרות השלום והדמוקרטיה" שנפגשים בימי שישי אחר הצהריים ליד כיכר רבין ושרים בגרון ניחר "האמיני יום יבוא".

IMG_8684

43. השפה שלנו, המסורת שלנו, מתחילה איפשהו במזרח, ליד הים התיכון. היא התפשטה לאירופה, ואחר כך חצתה את האוקיינוס האטלנטי לאמריקה (גילוי אמריקה היה מעין המשך של מסעי הצלב לירושלים). ובאמת, בחוף המזרחי של אמריקה עוד אפשר לראות המשך של אירופה, אבל בחוף המערבי הדימויים והמלים מתרוקנים ממשמעותם. האוקיינוס השקט כבר לא משתלב בסיפור שאנחנו מכירים. יש כאן כמובן נוצרים, אפילו יהודים, אבל כל הסמלים עוברים פגאניזציה כשהם מגיעים לחופי האוקיינוס השקט. היהודים הם Jewbu's, והנוצרים מקיימים כל מיני פולחנים ארוטיים סביב ישו הצלוב.

אבל דווקא כאן, רחוק כל כך, בחוף האחרון, הקימו האמריקאים את מכונת הדימויים שיצרה את העולם שלנו: הוליווד.

מה זה אומר? אני לא בטוח. זה מצריך עיון נוסף.

 

44. דיגרסיה בנושא תיאוריית הספר:

במשך די הרבה זמן ארצות הברית ממש לא עניינה אותי. התחלתי להתרגש מאמריקה בתואר הראשון, כשנדרשנו לקרוא את "תזת הסְפָר" (Frontier Thesis) של פרדריק ג'קסון טרנר. ב-1893, ביקש טרנר לתאר את ההיסטוריה של ארצות הברית כתופעה ייחודית הנבדלת מההיסטוריה האירופית, והציע עקרונות אחרים להסבר התפתחותה, המבוססים על תולדות ההתיישבות והמאבק הבלתי פוסק בשממה. המושג ספָר (frontier) אינו מציין קו גבול במובנו הפשוט, הגיאוגרפי, אלא חזית דינאמית של הציויליזציה, המתרחבת באמצעות פעולתם של יחידים הצמאים להגשמה עצמית. במשך שלוש מאות שנה עוצב אופייה של ההתיישבות באמריקה הצפונית על ידי התנועה המתמדת מערבה, שלא כוונה על ידי הממשלה אלא על ידי יוזמה פרטית. בספר מתעצב האדם האמריקאי החדש, שהינו חלוץ המכניע את סביבתו ובד בבד מתאים עצמו אליה. זהו “self made man”, אדם נייד, אוהב חופש הנשען על כוחותיו בלבד.

כיוון שהחברה עצמה מתפתחת ואינה חדלה להתפשט – מבחינה גיאוגרפית ומבחינת המשאבים העומדים לרשותה – דבר אינו מגביל את אושרה. בד בבד, הספר משמש כ"שסתום ביטחון" המונע רדיקליזציה חברתית, כיוון שהאפשרות לנוע מערבה פתוחה לכל אדם החפץ לשפר את מעמדו הכלכלי והחברתי. מבחינה היסטוריוסופית, תזת הספר מהווה מודל חדש לתיאור התפתחותם של חברות ומשטרים. בחברת הספר, ההיסטוריה האנושית מתחילה כאילו מבראשית בכל כברת ארץ חדשה הנכבשת על ידי המתיישבים. בניגוד להתפתחות הדיאלקטית המונעת על ידי שלילה, כלומר על ידי דינמיקה פנימית, סגורה, של הוויה אחת הנשללת על ידי הוויה אחרת המתפתחת בתוכה, הדינמיקה של חברת הספר היא פתוחה, ומבוססת על התרחבות וטמיעה. השינוי בחברה האמריקאית אינו נובע ממאבק בין אידאות או מסדרת מהפיכות פנימיות, אלא על מהסתגלות "אקולוגית" לסביבות משתנות. הקונפליקט אינו בין יסודות שונים בחברה אלא בין החברה כולה לשממה, בין התרבות לטבע.

כבנים (חורגים) למחשבה האירופית, אנחנו נוטים לגלות חשדנות כלפי הספר. השמאל הרדיקלי הוא אורבני להפליא, ואנשים אורבניים מתקשים להבין מהו מרחב. ברור, שיש גם אינספור סיבות לבקר את אידיאולוגיית הספר – ובראשן ההבנה הבסיסית שהשממה לעולם אינה שממה, והתפשטות של "התרבות" באה על ידי שעבוד של תרבויות אחרות. הגדרת הספר היא מלכתחילה אידיאולוגית, ומבוססת על ההנחה שכל מה שחיצוני לחברת המתיישבים הוא למעשה תוהו ובוהו או חלל ריק, הדורש הכנעה ועיצוב מחדש. התפשטותה של התרבות מתבצעת באמצעות הדרה ודחיקה מתמדת של מה שנתפס כ"אנטי-תרבות": הרס הסביבה הטבעית, גירוש וטבח של אינדיאנים, טמיעה של מהגרים בעלי תרבות ומנהגים אחרים. אפשר גם להזכיר שהאידיאולוגיה הציונית מבוססת בעצמה על גרסה של הספר – מהחלוצים הראשונים, דרך הפרחת השממה ועד ההתנחלויות.

ועם זאת, ככל שמצבה של האופוזיציה השמאלית בגרסתה האירופית נעשה נואש יותר, אני מרגיש משיכה רבה יותר כלפי אידיאל חברתי שמבוסס על דינמיקה של ספר, כלומר: פריצה של יחידים אל מחוץ לגבולות החברה כדי להקים חברה חדשה יש מאין. המשמעות של אידיאל כזה, הוא שהניתוח הביקורתי של החברה לא נועד לחולל בה שינוי – הדרגתי או מהפכני – אלא לשלול אותה כדי להוות בסיס להקמה של חברה אחרת על ידי חלוצים. השינוי החברתי עשוי לקרות בשלב הבא, כאשר החברה שנותרת מאחור מחקה את המודלים שנוצרו בשממה ומשתנה בהשראתם.

ואכן, בשונה מחסידים שונים של הגלותיות, אני לא מוצא סיבה לייחס אשמה לחלוצים הציונים בגלל עצם העובדה שהם מאסו בחברה שבה גדלו וביקשו להקים חברה אחרת. הביקורת נוגעת, כמובן, למחיר ששילמו אותם "אינדיאנים" ששכנו מימים ימימה בשממה, וקבוצות אחרות שנפלו קורבן לחברת החלוצים.

אבל האם האופקים החדשים שפותחים החלוצים חייבים בהכרח להפיל קרבנות? האם אי אפשר לדמיין פתיחה של מישורי קיום חדשים, שבהם תתאפשר התפתחות והתרחבות חברתית-תרבותית שלא תתרחש על חשבונם של אחרים?

בכלל לא ברור. בכלל לא ברור גם כיצד "הספר" יכול להוות  תשובה למציאות הפוליטית שלנו, כלומר לדיכוי הפלסטינים. אך אם יותר לי להשמיע דברי כפירה: המאמץ הסיזיפי של השמאל בישראל לשכנע את החברה לאמץ ערכים שהיא לא מעוניינת לאמץ (לפעמים על בסיס תפישות של "תודעה כוזבת") הוא כנראה לא הרבה יותר סביר.

IMG_8614

45. אין ספק: Rural Gays הם החזית המינית הבאה.

עוד רשמי מסע:

ידיים נשלחות מתוך הנוף: רשמים מנסיעה לאתיופיה

והיתה קדושה בהפסקת ההשתנה: רשמי נסיעה להודו

מכונת הכביסה, או: גרמניה

על אופוזיציה ועל תקוות

30 בדצמבר 2012

Opposition 11 Zreik

האם אופוזיציה אפשרית בכלל? ובישראל בפרט? מדוע להרהר על אפשרות קיומה של אופוזיציה?

1.

כדאי להרהר באפשרות האופוזיציונית, כי היא מציגה פן לא צפוי של ההסטוריה והפוליטיקה. כדאי להרהר בה משום שאם ההיסטוריה מוצאת את דרכה אל מאחורי גבם של גיבוריה- אזי נסיוננו להפוך לגיבורים מחזיר את ההסטוריה מכיוון לא צפוי, לעגני-משהו. בני האדם פועלים בהקשר, שאי אפשר לעולם לתפוס במלואו. כל פעולה שלנו מהווה סוג של התערבות במערך הכוחות הכלכלי, הפוליטי והמוסרי. אין לדעת איך וכיצד תשפיע התערבותנו על מהלך הדברים ואין להניח שתהיה חפיפה בין הרצון שלנו, מלא הכוונות  הטובות, לבין ההתרחשויות בשטח. כל התערבות כמוה כנסיון חבטה בחשכה: תוצאותיה של המכה שלנו תתבהרנה רק עם שחר, כאשר מינרבה (אלת החוכמה) תפרוש את כנפיה. בפוליטיקה, לא פעם, החכמה באה אחרי המעשה, והמעשה נשאר נטול חכמה. אפשר לראות דוגמאות שונות לחוכמה-שבדיעבד. למשל, הנסיון של גורבצ'וב לרענן את הסוציאליזם ושהביא לקבורתו, או ההתערבות האמריקאית בעירק, זו שנועדה לחסל את סדאם חוסיין והסתיימה בשליטה אירנית במדינה. דוגמה אחרת ניתן לראות בישראל, שאיפשרה לחמאס לצמוח ואחר כך הפכה אותו לאויב מושבע שלה. דוגמה אחרונה לחוכמה שלאחר מעשה אפשר לראות בפעולתם של הליברלים בכיכר תחריר, אשר נאבקו למען מדינה ליברלית מודרנית ויסיימו, כך זה נראה, עם משטר איסלמי שמרני.

2.

ההרהור השני ביחס לעצם אפשרותה של האופוזיציה יונק מהעובדה שאופוזיציה- להבדיל מהתנגדות במובן הטוטאלי של "רזיסטנס"- מניחה מערכת כללים, שמאחדים את  השולטים והנשלטים. במילים אחרות, פעולה אופוזיציונית מניחה תמיד פעולת תרגום מוצלחת, שהשליטים יבינו. ככזו, האופוזיציה מניחה דקדוק משותף ומערך סימבולי, שמאפשר שיחה. הדיאלוג כאן לא נטול בעיות: שימוש באותו דקדוק פוליטי כללי מייצר קונצנזוס ומשטיח את ערכי היסוד של השיטה, במקום לחדד הבדלים. הוא מאחה שברים במקום לגרום לשבר. במקום לאתגר הגמוניה הוא משחזר אותה באופן כזה, שהחזק, הדומיננטי, השולט- תמיד, יוצא נשכר. במלים אחרות, החזק מרוויח בשני המיקרים, בין אם נשמר השקט ובין אם האופוזיציה מתעקשת על עצם קיומה.

אם נזכר במפגינים של תנועת המחאה החברתית: רבים מהם מצאו את עצמם מאשררים את הקונצנזוס, בוודאי זה הבנוי על האתוס של הלוחם הגברי, היהודי והחילוני. הדרישה לשוויון נוסחה בתור תגמול, שמגיע לאלה ש"חולקים בנטל".  הדרישה הניחה את קיומו של היהודי – הלוחם החילוני – בתור השחקן הפוליטי הראשי, וכסובייקט הסטורי יחיד. אלא שהשוויון לא הושג ומה שנותר מהמחאה הן הנחות היסוד, שהיא התבססה עליהן. מנקודת המבט הקונצנזוסיאלית, אילו לא היתה מחאה, היה צריך להמציא אותה: המחאה עצמה ריעננה את הקונצנזוס וסייעה לקבוע את גבולותיו של ה"לגיטימי". היא הזכירה לנו מה ניתן לומר, או את סוג הטיעונים שמותר להשתמש בהם. דומני, שהטענה לפיה סיכויי המחאה היו עולים אילו היתה מרחיבה את גבולותיה וכוללת ערבים וחרדים, בטעות יסודה. שכן, הפרדוכס של המחאה, כל מחאה, נעוץ דווקא בנקודה זאת: מחד גיסא, כדי שישמעו למוחים יש צורך בשפה שהרוב יבין אותה, כזו שתדבר לקונצנזוס (כל עוד מדובר במחאה ולא מהפכה). מאידך גיסא, אין טעם במחאה חברתית אם היא איננה יכולה לממש את דרישות השוליים החברתיים. לכן נוצר כאן פרדוכס: מקום שהמחאה יכולה להיות אפקטיבית בו – לא מייצר עניין, ומקום שהמחאה מעניינת בו, או רדיקלית מספיק – לא מאפשר לה להיות אפקטיבית.

3.

האם יש דרך מוצא? האם יש תקווה? והאם יש סיבה, בכל זאת, להמשיך למחות ולעסוק בפוליטיקה?

עומדים בפנינו שלושה מודלים של יאוש.  שני המודלים הראשונים  יש להם מן המשותף ומן השונה. לפי המודל האחד, נקרא לו המודל ההגליאני, להיסטוריה יש תכנית משלה. את תכליתה יודע רק כוח עליון כלשהו – האל, או ההיסטוריה עצמה. לפי מודל זה קיימת ברקע תכנית, אבל היא נעלמת מעינינו והשאלה העיקרית היא: האם יהיה בידינו לפענח את התכנית או להציץ אל ראשו של אלוהים? מודל זה מניח חוקיות, אבל גם את חוסר יכולתנו לגעת בה ולהכירה באמת. מכאן גם נובע היאוש שמבעבע מן המודל הזה.

לפי המודל השני, נקרא לו המודל של פופר, אין להסטוריה שום תכנית ושום חוקיות ולכן קשה מאוד להתערב באופן מהפכני במסלולה של ההסטוריה. במקרה הזה, הייאוש נובע מהיעדרם הגמור של החוקים.

לפי המודל האחרון, נקרא לו המודל הפוקויאני, יש פרדיגמה ויש מבנה ואנו לעולם נהיה שבויי המבנה. מבנה המחשבה והטיעון – כל מחשבה וכל טיעון – מעוגן בסופיותה של השפה החברתית, או בנורמות שהיא מייצרת. דרך היציאה מן המבנה מחיבת את המחשבה שמעבר לשפה, את תודעת הלא-מודע, או הטיית הראש כך, שנראה את גבינו שלנו.

4.

האם יש מוצא?

יכול להיות.

האופטימיות שלי לא נובעת מהאמונה לפיה ניתן לפצח את תכניתה הנסתרת של ההיסטוריה או שניתן להחיש את התפתחותה. האופטימיות שלי צנועה יותר: היא נובעת לא מקביעה אנאליטית ברורה, אלא מהנסיון ההסטורי. הנסיון מלמד אותנו שלפעמים, אך ורק לפעמים, ישנם גם סיפורים הסטורים בעלי סוף טוב. הנסיון גם מלמד אותנו שהסיום הזה לא מקרי, אלא שהיו מי שעמלו כדי שיגיע לידי כך (למרות שלמזל וליד המקרה תפקיד לא פחות חשוב). מה שברור הוא  שצריך לנוע, לפעול ואף להמר, כדי שהמזל ישחק לידינו. וראוי לזכור: כפי שאין לנו בטחון בהצלחה, כך  גם אין שום וודאות בכשלון.

מול האופטימיות האפשרית, קיימת הפסימיות האפשרית. ייתכן שלא נוכל לעולם לראות את גבינו שלנו, במלואו. אבל נוכל להיעזר במראות. יתכן שלא נוכל לחרוג ממבנה השפה באחת, כפי שלא ניתן לצאת מהמערה של אפלטון ולעבור באחת מחושך לאור. אבל ניתן לעבור ממערה למערה, ולפנות כלפי מעלה, בכיוון המשוער של היציאה. ואם לא ניתן לצאת מהשפה ומשיח מוגבל אל האין-שפה,אזי נדמיין אחרת: אפשר לדמיין את התנועה משיח לשיח, משפה לשפה, מהגמוניה אחת לאחרת,  ומאידיאולוגיה אחת לשנייה. הגאולה שלנו לא תבוא משחרור גמור משפת ההגמוניה, אלא מריבוי צורות "הגמוניות" של צורות שליטה שונות. את החריגה מהמבנה נמצא במשחק הבלתי פוסק, ובתחרות המתמדת בין תצורות השליטה, כמו משלל האפשריות הנפתחות בעקבות משחק זה.

נסכם: כיצד תיתכן וכיצד תראה אופוזיציה אמיתית בישראל? ומי יכול להביאה ולהובילה? ומה הכוונה באופוזיציה אמיתית?

כפי שניסיתי להראות, הפרדוכס הטמון בקיומה של אופוזיציה אמיתית נובע מכך ששם התואר "אמיתית" מניח את קיומה של האלטרנטיבה הרדיקלית והמשמעותית לסדר הקיים – משמע, סדר שרחוק מהקונצנזוס. ציבור האזרחים הערבי בישראל הינו מועמד פוטנציאלי לייצג עמדה רדיקלית שכזו, שכן אין הוא שבוי בתוך הקונצנזוס הציוני. יחד עם זאת, השילוב של ריחוקו מהציבור היהודי והיעדרה של שפה מתווכת, הופכת ציבור זה לציבור בלתי רלוונטי, בוודאי כאשר מדובר  בהובלת אופוזיציה אלטרנטיבית. אלטרנטיבה היא תמיד חלק מהמציאות שהיא נולדת לתוכה, אך גם מתרחקת ממנה. כדי שאפשר יהיה לדון באלטרנטיבה שכזו יש צורך לפתח מטא-שפה חדשה, שתאפשר לערבים להכלל בחברה הישראלית, אך גם להיחלץ ממנה, בה בעת. לבינתיים, אף צד מהצדדים אינו חש צורך בקיומו של מטא-מדיום שכזה, וציבור האזרחים הערבי עסוק בטיפוחה של תחושת הקורבנות שלו. מכאן, ציבור זה איננו מודע לצורך וגם לא ליכולת שלו לפתח מהלך כזה.

נראה לי כי מחאה, אופוזיציה, ואף מהפכה, מהוות עבורינו צורך קיומי אנדיבידואלי ואסתטי. כבני אדם, איננו יכולים לחיות בלי התקווה לשינוי תנאי החיים שלנו. וכפי שאמר עמנואל קאנט, טבעה של התבונה האנושית  הוא להתמיד בהעלאת שאלות, שלעולם לא נדע לענות עליהן. כפרפראזה על הדברים הללו אפשר לטעון כי טבעה של הרוח האנושית הוא להמשיך לקוות שתוכל לצעוד קדימה, בכיוון חירותה. אולי אין לתקווה הזו תימוכין מוצקים, ובהקשר זה ברור שאינני חסיד של המורשת ההגליאנית- הרי אין באמת נוסחת קסם של ההסטוריה. יחד עם זאת, אני גם סבור כי בניסיון שלנו לשנות את העולם לכל הפחות נוכל לשנות את עצמנו, בהתעקשותנו זאת,  גם אם נכשל בשינויו של העולם המקיף אותנו… כולנו נדונים לתקווה זו.

ראיף זריק מלמד בבית הספר למשפטים במרכז האקדמי כרמל ומראשי מרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב. ד"ר זריק הוא בוגר האוניברסיטה העברית, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת קולומביה והפקולטה למשפטים באוניברסיטת הרווארד.

מאמרים נוספים ב"פרויקט האופוזיציה":

הקדמה | ניצן ליבוביץ'

סכנת נפשות | ג'יאני ואטימו

בין הלווייתן לבהמות | יעל ברדה

על צלו של הפוליטי | אמל ג'מאל

המחאה כהכרזת בעלות על ההיסטוריה | מרזוק אלחלבי

זה נראה מהמם | נועם יורן

פעם בוגד היה בוגד | צבי בן-דור

אל-שעב יוריד איסקאט אל-ניזאם: מי הם האל-שעב (העם)? | לאורה גריבון

מה מעכב אותנו? | מנואלה בודז'ייב

ממחאה לאופוזיציה  | נעמה נגר 

הסילוק

13 באוקטובר 2011

עודד נעמן

1.

כמו עפרי, גם אני אתחיל מהתודעה הכפולה. מצד אחד "המצב" – יאוש שמבוסס על הידיעה המופשטת אך ברורה שהכיבוש, הזירגוג המתמשך של המוסדות הדמוקרטיים, הניצול הברוטלי של כל מי שחלש, שנאת הזרים, המיעוטים והנשים – שכל זה לא ישתנה בקרוב. מצד שני ה"מחאה" – הזיכרון המוחשי מאוד, הפיסי, שמשהו קרה בקיץ, שהמחאה היתה אמיתית, שמשהו חשוב יכול עוד לקרות, שה"מצב" הוא שקר. הניגוד הוא בין שיתוק מייסר, חיים בציפייה לאסון נורא שיגאל אותנו מחוסר אונים, לבין תחושת חיות חדה, משחררת, של מי שחיים עכשיו – בהווה – וכאן – בשמש ובאספלט. ניגוד בין האמונה שהמציאות מעוותת, לא טבעית, שמדינת ישראל היא תכסיס שזמנו אוזל, שכל המפעל הישראלי הוא מפעל של דחיית הקץ, שישראל היא יוזמה של נידון למוות שמילותיו האחרונות מתארכות ומתארכות; לבין הגילוי הפשוט והמהמם שאנחנו בחיים, שהחיים בידינו, שאנחנו בוחרים מה נעשה כי הרחובות שלנו.

ויש עוד ניגוד חשוב: בין התחושה שיש עם, שההמונים איתנו ושאנחנו ההמונים; לבין התחושה שאנחנו מושא השנאה של המון אחוז טירוף. שתי תודעות שלא יכולות לדור בכפיפה אחת. תזה ואנטי-תזה, אם תרצו. בכל פעם שתודעה אחת משתלטת האחרת נדמית כתרמית, כאשלייה. כל תודעה מציגה את רעותה כאמצעי דיכוי: תודעת "המצב" משאירה אנשים בבית ומונעת שינוי, ותודעת "המחאה" מביאה אנשים לחשוב שכל מה שצריך כדי לשנות את המצב זה לצאת מהבית בשבת בערב. איך נסביר את התודעה הכפולה?

דימויים ויזואליים: אדוארד מייברידג'

2.

המחאה בוול סטריט עוד תגדל. בישראל מחאה המונית יכולה לקום בתוך שבוע; בארצות-הברית לוקח לה חודשיים. בשני המקרים לא ברור מה זה, אבל זה קורה וזה גדל. וכן, זו אותה מחאה: בספרד, מצרים, לוב, צ'ילה, סוריה, ישראל, תימן, תוניסיה, אנגליה, ארצות-הברית. כולנו חלק מאותה מחאה משום שכולנו תחת מגפו של אותו רודן: השוּק. עד לא מזמן הרודנות של השוק היתה רודנות שקופה. החוקים של השוק היו חוקי טבע שכל הטלת ספק במרותם נתפסה כאינפנטילית. להתנגד לשוק היה כמו להתנגד לכוח המשיכה. השוק הוא קזינו גדול, שמכתיב לנו מהי הצלחה ומהו כישלון, מה אפשרי ומה לא. קזינו שנולדנו אליו ושמעולם לא נראה בו השלט "EXIT". בישראל השקיפות של השוק התבטאה בהתרפסות המוחלטת של השיח הפוליטי בפני טכנאי השוק. הכיבוש החליף את השוק כסלע המחלוקת בין ימין לשמאל. והנה עוד ניגוד: בין פוליטיקה שנסובה סביב הכיבוש לפוליטיקה שנסובה סביב השוק. מי משרת את מי – הכיבוש את השוק או השוק את הכיבוש? ומדוע נדמה שהמאבק באחד בא על חשבון השני?

בכל העולם ניתנה לחוקים של השוק סמכות עליונה, קודמת לזו של המדינה. ב-2010 בית-הדין הגבוה של ארה"ב פסק שתאגידים הם אינדיבידואלים שזכאים, כמו כל אזרח אמריקאי, להגנתו של התיקון הראשון לחוקה, המגן על חופש הביטוי של אזרחי ארה"ב. במסדרונות האקדמיה האמריקאית נוהגים ללעוג ל"פסיקה המטופשת" – הרי ברור שתאגידים אינם אינדיבידואלים. אבל הפסיקה אינה מטופשת כלל. היא חושפת את יחסי הכוחות בין השוק למדינה: בעוד המדינה מתייחסת לתאגידים כאינדיבידואלים בעלי זכויות, התאגידים והמוסדות הכלכליים מתייחסים לאינדיבידואלים כנתינים חסרי זכויות. אחרי המפלה של 2008 נציגי הבנקים טענו לפני ועדת החקירה של הקונגרס האמריקאי שלפי כללי האתיקה של השוק מותר לבנקים לשקר ולהמר נגד הלוואות עליהן הם ממליצים למשקיעים פרטיים. ובאמת מותר. הרי האנשים שרקחו את המפלה של 2008 גרפו ממנה רווחי ענק וקיבלו תפקידי מפתח במשטרו של אובמה. כללי השוק הם עקרונות היסוד של ארה"ב, לא החוקה. לפי הכללים של השוק מותר לרושש ולשעבד מליוני אנשים. לא רק מותר – כדאי. כך מנצחים. זה קרה וזה יקרה שוב כל עוד חוקי השוק קודמים לחוקי האזרחים. פיתרון לאבטלה? המדינה צריכה להזרים עוד כספי מיסים אל חברות הענק. גבירותיי ורבותיי, אומרים מנהלי הקזינו, אם אתם מתגעגעים לשמש תוכלו אולי לזכות בעץ דקל ומכונת שיזוף.

ופתאום, בבת-אחת, המון אנשים הבינו שהם לא צריכים למצוא את שלט היציאה; הם צריכים לשבור את הקיר. הם צריכים להגדיר את החוקים של השוק, לא לשחק על-פיהם. אומרים שכדי לטפל בבעיות שנוצרו צריך לפרק מונופולים, לפתות משקיעים – אלו מהלכים שמקבלים את מרות כללי השוק. וזה בדיוק העניין: משתתפי המחאות לא רוצות רק בית ואיכות חיים סבירה לכל תושבת, הן רוצות שהדברים שכל אזרח ואזרחית זכאים להם לא יהיו תלויים בחסדיהם של עסקנים. המוחים רוצים לשעבד את ההיגיון של השוק לטובתם, לטובת עקרונותיהם. לקבוע שעשיית רווחים כפופה לכללים שהם קובעים. להחזיר את החוק לעם. או, ליתר דיוק, לעמים.

3.

וכאן אני מגיע לדבר השני שצריך לומר על המחאות האלה: הן לא מחאה אחת. כל מחאה צומחת מתוך מסורת לאומית ודתית שונה ואל מול שלטון מקומי שונה. המחאות לובשות צורות שונות, ומתבטאות באופנים שונים. השלטונות עצמם מגיבים בצורות שונות למחאות. כל מחאה מתרחשת בעולם משלה, לעצמה. וכל זה רק טבעי, זו בדיוק המטרה של ביקוע הכפר הגלובלי: חזרה אל הכפר הגיאוגרפי. העדר ההתעניינות של העולם במחאה בישראל סימן שישראל יכולה להתקיים גם בלי "תפקיד בעולם", להתקיים כמו מדינה אחת מיני רבות, סתם ככה, בשביל האזרחים והאזרחיות שלה. דווקא משמח אותי לחשוב שישראל תהיה מקום נידח יום אחד. המחאות הן בו-בזמן מחאה אחת נגד אוייב משותף ומחאות רבות ומקומיות. כמו במרד אסירים, העמים מתאגדים יחד כדי שכל אחד יוכל לפנות לדרכו ולחיות כראות עיניו. לכן, אחרי המאבק המשותף נגד העריץ מגיע שלב ב' – החייאת שלטונות העמים.

אבל שלב ב' מתמהמה. להמונים ברור שהם לא רוצים את רודנות השוק אבל עדיין לא ברור להם מה הם רוצים במקומה. פרצי זעם נגדעים ומתחלפים ברגעי הצטעפות ממושכים בסלון. העמים מגמגמים. אנשים רוצים להגיד משהו אבל לא בטוחים מה. אך כמו שההמונים הכריעו כשבחרו לצאת לרחובות, כך הם גם יכריעו להרוס את הרחובות ולבנותם מחדש. באיסלנד שלב ב' כבר הגיע. בישראל ההתרגשות לקראת שלב ב' מתבטאת בעוויתות אלימות. מתקפת הטוקבקיסטים הרצחניים בענתות, הצתת המסגד בטובא זנגריה, ואפילו נאומו המגלומני של נתניהו, שכתוב בפונט 48 – כולם ממהרים לשלוף ראשונים, לפני שהמחאה תניב הכרעה. ממהרים להקדים מכה למכה. בעלי השררה ממשיכים לחתור תחת הסטטוס קוו, למתוח אותו אל הקצה, דווקא משום שהם חוששים. ההסתערות הכללית על השמאל והצגתו כמיעוט מאוס אמורה לשפר את מעמדם לקראת יום פקודה: היום בו החיץ בין המחאה לכיבוש יקרוס והישראלים, כולם, יהיו שמאלנים. כן, מה שאתם שומעים.

4.

אבל כל זה, יש להודות, לא מסביר עדיין למה התודעה כפולה. הרי אפשר לעבור משלב א' של המחאה לשלב ב' גם בלי רגרסיה למצב הפרה-מחאתי. איך יכול להיות שחודש וחצי אחרי ההפגנה הגדולה בהיסטוריה של ישראל נדמה שלא קרה שום דבר? איך יכול להיות שיולי-אוגוסט 2011 נראה היום מרדני בערך כמו "בלוז לחופש הגדול"? התשובה, אני חושב, היא שהשלב הבא של המחאה הוא בלתי-נמנע. בלתי-נמנע ומפחיד. כדי לדחות אותו צריך להעמיד פנים שהמחאה מעולם לא פרצה. שהכל כמקודם. מכחישי המחאה זה עתה צפו בסרוויס הצ'כי של סבתא מתנפץ ועכשיו הם צורחים "לא קרה שום דבר!" אבל הבחירה בין עולם ישן לעולם חדש היא תמיד דיכוטומית. וכמו לחורים שחורים, לעולמות חדשים יש כוח משיכה.

5.

לא להתעצבן: אני לא מציע שהכל יסתדר מעצמו. אני מציע הסבר למספר תופעות: המשותף והשונה בין המחאות שצצות מאז תחילת האביב הערבי, ההצלחה האדירה של המחאה בישראל והעדר שינוי משמעותי במצב העניינים הפוליטי-כלכלי, הערעור על הסטטוס קוו דווקא מצד בעלי השררה שנהנים ממנו, ובעיקר התודעה הכפולה. אני מציע שהמתח האדיר בין התזה של 'המצב' לאנטי-תזה של 'המחאה' יפתר לבסוף או – אם להעזר בתרגומו של גדי גולדברג למונח ההיגליאני – 'יסתלק'. אבל לא כל סילוק יהיה לטובה. שיעבוד השוק למרותה של התיאוקרטיה היהודית לא יהיה פיתרון טוב, למשל. מצד שני, הטמעות הדרגתית  במזרח-התיכון וויתור על ייצוג היהודים באשר הם יהיה דווקא סילוק נחמד. ישנן, מן הסתם, אפשרויות נוספות. כך או כך, הכיבוש יאבד את התפקיד המארגן שלו וכך גם השוק. הארץ תהיה כולה שמאלנית או כולה ימנית. אבל זה לא ישנה עוד – "ימין" ו"שמאל" יהיו קטגוריות של העולם הישן, ישראל תהיה זה כבר מקום אחר.