Posts Tagged ‘החרם על ישראל’

פשיטא: לקראת דו לאומיות עם ארץ האמורי וארץ יושביה

20 באוקטובר 2011

אודי אלוני

הייתי רוצה להתייחס לקשר האתי שנבנה בין הבי.די.אס. והדו לאומיות מחד, ובין המתנחלים והדו לאומיות מאידך, בשני מאמרים מעוררי עניין של גל כץ ועפרי אילני שהתפרסמו כאן לאחרונה.

בתור אדם היוצר בתוך ומתוך השיח התיאולוגי-פוליטי זה שנים רבות, אני מעוניין לסמן מניסיוני מספר סכנות האורבות בהתמסרות לשיח כזה – שיח הנע בחופשיות בין הסימבולי, הדמיוני והממשי, וזאת מבלי תמיד לזכור ולסמן מתי אנו באזורי חפיפה ומתי אנו יוצאים משערו של האחד ונכנסים בפתחו של האחר. אני מעוניין לדעת מה מאפשר לעפרי מארץ האמורי את החופש התיאולוגי, עד שמבלי משים הוא עוקר תנועת התנגדות עממית פלסטינית ממקומה (הלא היא הבי.די.אס — קריאת ארגוני החברה האזרחית הפלסטינית לחרם ולסנקציות תרבותיות, אקדמיות וכלכליות נגד חברות ומוסדות ישראלים), וממקמה מחדש במערב ככנסייה נוצרית ליברלית. אני גם רוצה להבין את הסנטימנט של גל וחלק מחבריו בארץ יושביה, לטהר את המתנחל מאשמתו ומפשעיו. במונחים תיאולוגיים, הייתי שואל מה מניע את שניהם לקבל עליהם את האמונה הדו לאומית, בלי לקבל עליהם את עול המצוות הארציות המגשימות אמונה זו. אי אפשר שלא להיזכר בתפילה השבתאית הידועה "ברוך מתיר איסורים", כדי להבין שייתכן שחלקנו חושבים, שמתוך שהגענו להכרה הדו לאומית אנו נמצאים כבר בזמן משיחי. אולם המשיח לא כאן והגלות ארוכה והשכינה רחוקה. לכן הבי.די.אס. בעיניי היא המצווה הבאה לשמור על קשר הכרחי בין האמונה המיסטית בהתגלות לבין הפעולה של המצוות היומיומיות, וזאת כדי למנוע התרחקות מטאפיזית לעולמות עליונים תוך כדי הזנחה והעלמה של המחויבות לארצי.

ברור מאליו שמאמרו של גל כץ, כמו כל ניסיון לחשוב את הדו לאומית באופן חיובי, ממלא אותי שמחה, כי גם אני מרגיש שייך למסורת ארוכת ימים זו, המנסה לשמר להמשיך ולחדש חידושים בשפה הדו לאומית. לפעמים אפשר לחשוב שאנו כמו חיים בתיבת נוח (תיבה במובן של משפט בשפה) המשמרת את שפת הדו לאומיות עד יעבור המבול, או אז נוכל לרדת זוגות זוגות של חכמות וחכמים ולמלא את כל הארץ בהוד השפה החדשהישנה שלנו. בינתיים נמשיך ליצור את השפה בתיבה או ב"ארץ האמורי" או ב"ארץ יושביה" או בתאטרון החופש של ג'נין, ואין פעולה חשובה מזאת. אולם בכניסה לפרד"ס הדו לאומיות, אל לנו לטעות כבן זומא שנשאר בחוץ, כי לא ידע להבדיל בין מים למים. החשיבות בהבדלה בין מים עליונים למים תחתונים היא ההבנה של הפיצול בסובייקט. היחס בין התאוריה לפעולה אינו יחס אפלטוני לאידאה, או יחס קרטזיאני לדואליות. כי הרי המים הם אותם מים, אבל אלו עליונים ואלו תחתונים.

לדעתי, "המניפסט המשיחי למען דו לאומיות", שפורסם לפני שנים בספרי "גלגול מחילות”, מכיל באופן עמוק את הסנטימנט של "ארץ יושביה”, והיה יכול להיות המניפסט הפואטי שלה – גם בניסיון להזמין את המתנחל לדיון, גם בסנטימנט הדתי שמנסה לפרק את ההגמוניה של השפה החילונית, וגם באמונה שהציונות יכולה לחזור לרגע היוולדה ולהתחבר לכוחות האמנציפטוריים שלה תוך השתחררות מהכוחות הקולוניאליסטיים והאורינטליסטיים שבה. אולם במקביל לפרסום המניפסט, היה לי חשוב לזהות את הסכנה הטמונה בכניסה לפרד”ס התאולוגיפוליטי, ותמיד זכרתי את האזהרה המדרשית שיש להבדיל בין מים למים בכניסה לפרדס. כי בעולמות עליונים, כשם שיש אלמנט מפעיל יש גם אלמנט מדחיק ומטשטש. ולכן חשוב מאד לזכור שבכניסה לפרד"ס השפה הדו לאומית, הסוד אינו מדרגה עליונה יותר מהפשט, אלא הם כרוכים ותלויים זה בזה ואין האחד יכול להתקיים ללא השני.

איתי טיראן על הכריכה של "מה רוצה יהודי?", ספרו החדש של אודי אלוני

למה הדבר דומה? רבים מאתנו עדיין זוכרים איך בצעירותנו עמדנו ברחובות, מעטים מול רבים וצעקנו: "שתי מדינות לשני עמים, ישראל ופלסטין”. והנה לאחר שהוכינו ובוזינו והוצאנו אל מחוץ למחנה, היום בכל פינה מהימין ועד השמאל עומדים משתינים בקיר ומדברים על שתי מדינות לשני עמים. חלקנו צוהלים על ניצחוננו האידאולוגי, כאילו היינו אומרים: "הרי אמרנו לכם את זה מאז ומתמיד, וידענו את אשר אמרנו". אך מרוב הערכה עצמית לקסנדרה שבנו, לא שמנו לב שחטפו לנו את הסיסמה וכעת היא "שתי מדינות לשני עמים לעתיד לבוא”, וכך הפכה לשם הקוד למדינת האפרטהייד. הווה אומר: "אנו נעלה כמה שיותר יהודים לארץ ונמנע מכמה שיותר פלסטינים לבוא לחיות בה, ולאלו שכבר חיים בה, נגנוב את אדמתם וננשל כפריים ממקור פרנסתם. את הכול נצדיק כמובן בחזון שלעתיד לבוא, חזון בו יום אחד הפלסטיני יזכה גם הוא לאיזו 'שיבה עתידית'". כך החלום שלנו לצדק הפך לסיסמת האפרטהייד והמאבק שלנו לשוויון הפך להצדקת הדיכוי חסר הגבולות.

לכן אנו צריכים להישמר מכל משמר שלא יעשו מחטף גם לחזון הדו לאומי, כי אם לא נשמור עליו מכל משמר על ידי קיום מצוות של צדק לכל, החזון ייעלם בים הסיסמאות הנבובות המשמרות את ההווה הדכאני. לכן, כדי שנוכל לחשוב דו לאומיות, אנו מחויבים קודם ולפני הכול להיאבק למען הלאומיות הפלסטינית המרוסקת. כי הסיבה המוסרית לדו לאומיות אינה חוסר היכולת להפריד 300 אלף מתנחלים מאדמה לא להם על ידי פינוי, אלא בראש וראשונה החובה לתקן את השבר והריסוק של החברה הפלסטינית, כי לאף אחד אין זכות לשמר את הנתק והשבר שבין הפלסטינים ובין עצמם. או אז, כשנעמוד כשווים ונביט זה לזה בגובה העיניים, אפשר יהיה להתחיל את הפרויקט המופלא של המעבר מאחרות לאחרעות. לכן, כמו רב בישיבה שלפעמים צריך לדפוק על השולחן ולצעוק פשיטא כדי לעצור את הפלפול האין סופי, כך גם אנו צריכים לפעמים לחזור לפשטות של הצדק הארצי, וכמו אותו רב, אנו יודעים שללא הפלפול המקדים לא היינו מגיעים להארה שבפשטות.

 לכן המעשה של ארץ יושביה הוא מעשה חשוב ממדרגה ראשונה והטקסט עצמו קרוב מאוד למדויק, אבל במקביל נראה לי, ואני מקווה שאני טועה, מתחיל להיווצר סביבו טקסט בעייתי ומעקר משמעות, בעיקר בשני מישורים.

חזרות ל"מחכים לגודו" (תאטרון החופש של ג'נין), ראמאללה

המישור האחד המעניק רהביליטציה למתנחלים. לא יכול להיות שהפנטזיה לחבר מתנחלים לתהליך הצדק והשלום תשכיח מאתנו שאלו אנשים בוגרים שצריכים לקחת אחריות על הפשע שהם שותפים לו. נכון שבכל כתיבתי הפוליטית, תמיד תקפתי את מקור הכוח של הכיבוש, כלומר הליברליות החילונית שיצרה את הגולם מתנחל הקם על יוצרו ומשרתו בו בזמן. נכון שהמתנחל פעל, מבחינת התל אביבי החילוני, כאובייקט פנטזי המגשים את תשוקותיו האסורות של הליברל, ונכון גם שברגע שהליברל איבד שליטה עליו ונבהל ממנו, זה הרגע בו הוא הפך להיות בבואתו האמיתית והמפחידה של יוצרו, היהודי הישראלי החילוני. אבל עם הזמן, או לפתע פתאום, המתנחל הפך מאובייקט פנטזי לסובייקט גשמי: הוא הפך לאב ולאם ולצרכן תרבות. למרות שמבחינתנו הוא היה אובייקט פנטזי, הרי מבחינתו הוא סובייקט בעל אחריות מוסרית, בדיוק כמונו, ולא אובייקט של התשוקה האסורה שלנו. לכן צריכים לחול עליו כללי הסובייקט, כבן אנוש הנושא באחריות מעשיו.

הרי אנחנו עמדנו מול כל התנחלות, מהראשונה שבהן, ואמרנו להם ולהן, אתם פורעי חוק. יום אחד החוק הבינלאומי יתבע אתכם על פשעיכם, אז אל תגידו לא ידענו. הרי לנו אין הזכות למחול למתנחל ואף לא לעצמנו. לנו יש רק הזכות לבקש מחילה. רק לפלסטיני שחייו הפכו גהינום בגלל המתנחל מעופרה, אריאל ומזרח ירושלים יש זכות למחול. לפיכך, השלב הראשון בקבלת המתנחל לקהילה כסובייקט שווה זכויות – ולא כפנטזיה – כרוך במילוי חובתו לקבל אחריות על מעשיו. עליו להישפט ללא מחילה, כדי להתכונן לקבלת מחילה שאולי תבוא. אי אפשר לטהר, כאשר השרץ עדיין בידו והחטא ממשיך להתרחש בהווה מתמשך. נראה לי, וייתכן שאני טועה, שגל וחבריו ממשיכים להשתמש במתנחל כאובייקט הפנטזיה שלהם ולא כסובייקט אחראי. אם לפנים המתנחל היה, בשביל החילוני הציוני, הכובש האידיאליסט והאנס הפראי, הרי עכשיו הוא הפך להיות מהות הדו לאומיות, ולא כך היא. הדו לאומיות מתחילה קודם כל בהעברת הכוח לפלסטיניות המרוסקת ולא באיחוי פנימי ביהדות האדנותית. לפיכך, מבחינת הקהילה היהודית היא אמורה להתחיל בקבלת אחריות, בשותפות במאבק הפלסטיני ובבקשת מחילה.

(כהערת אגב, אפשר להתייחס למאמרה של אריאלה אזולאי על הסליחה, שגם הוא פורסם לאחרונה בארץ האמוריואני מסכים לרוח דבריה, אם כי בזמנו העדפתי את המילה מחילות ולא סליחה, גם בגלל הריבוי וגם בגלל הכפילות שהיא מכילה, כלומר ההבנה שזו פעולה החוזרת על עצמה, והתובנה הטראגית שהסליחה בלתי אפשרית אלא אם היא מגיעה מהמחילות התת קרקעיות של מעמקי הטראומה הלאומית והאישית. כלומר, מדובר בבקשה שלא מאפשרת סליחה עצמית, בניגוד לרוב מה שהאמנות הישראלית הליברלית מייצרת).

חזרות ל"מחכים לגודו", אוניברסיטת קולומביה

המישור השני הבעייתי בעיניי הוא השחרור שיכול להיווצר בשיח הדו לאומי – השחרור מהאחריות למאבק ומחובת הסולידריות. לפעמים נדמה שאנו קהילת מאמינים שהתחילה להתנהג כאילו אנו השליחים המוארים, ולכן מותר לנו להתנהג כסובייקט שאמור לדעת. עוד לא הספקנו לחוות את הפלסטיני הלוקח לעצמו את הכוח להיות המוביל של שחרורו העצמי מעול הכיבוש והדיכוי האין סופי, וכבר אנו מוארים וכבר אנו בעידן האוניברסלי וכבר מותר לנו להגיד לו שאנו יודעים יותר טוב. ביקשנו סליחה והופ יצאנו לדרך.

ובכן, הבי.די.אס הוא הכל חוץ מכנסייה מערבית ליברלית. הבי.די.אס היא הקריאה של העם הפלסטיני. הקריאה אותנטית, כי היא באה מתוך המאבק. היא אותנטית כי היא נולדה מתוך החברה האזרחית ומתוך דמוקרטיה ישירה, ולא מתוך הרשות המנהלת. היא אותנטית כי היא אחת הסנוניות שסימנו את בוא האביב הערבי. אז עכשיו השמאל הישראלי מעוניין להיות גם רדיקלי וגם חביב העם שיצא לרחובות בקריאה לצדק חברתי. אין אני מזלזל כלל ועיקר בקריאה שיצאה מתל אביב, אך מכאן ועד מה שעפרי רומז ומשתיק כסוד שאסור לדבר בו, שמתל אביב תבוא הבשורה לעולם, הדרך רחוקה.

בזמנו בחרתי בשיח מניפסטי משיחי, כי במקום שבו אין אמונה צריך לעורר את המתים. אך בזמן שקהילת המאמינים שומעת פעמי משיח, זה הרגע להתחייב לקונקרטי ולא לחפש שפה מופשטת ומטאפורית – שפה שיכולה לעודד השתחררות מהמחויבות הבסיסית לתמוך בקריאה האותנטית של הנכבש. הכיבוש הוא חוויה קונקרטית יומיומית למיליוני אנשים, לא רק מילה בשיח הישראלי. לא ייתכן שמפני שהרגשנו לרגע בבית בין האוהלים, נוותר על המחויבות לאלו שאף פעם לא חוו בית מהו. לא ייתכן שבשביל הפנטזיה שלנו על "יפושכונת התקווה אותו המאבק", נשלול מיפו את האפשרות של "יפוג'נין אותו המאבק". אסור לנו שהפנטזיה המעמדית הדו לאומית, תהפוך באופן דיאלקטי לכלי מפצל ודכאני. פשוט צריך להבין שבעוד המאבק השני מכיל את הראשון, הראשון אינו מכיל את השני.

 הבי.די.אס הוא הקריאה של חסר הריבונות להכרה, לשותפות ולפתח להידברות. היום המילה הראשונה בלקסיקון הדו לאומי צריכה להיות "בי.די.אס.". היא לא המילה החשובה ביותר, אך היא התיבה הפותחת. ולכן ההיענות לקריאה הזאת, היא המצווה הראשונה של היהודי הדו לאומי. היכולת לוותר על היותך מוביל המהפכה. היכולת להיות קשוב לקריאה של הנכבש, היכולת לא רק לבקש סליחה אלא גם לזחול במחילות של הלוחמים לחופש. בזמנו כאשר הלוחמים היו מזויינים בנשק, לא היינו יכולים להיענות לקריאה גם אם הייתה באה. אך כעת כאשר הקריאה למאבק ויתרה על הנשק והתחמשה בבי.די.אס., אי אפשר לפרשה אלא כקריאה לשותפות, לצדק ולשוויון. לפיכך, עלינו לכבדה, לא כהיעתרות לגחמות של כנסייה ליברלית מערבית, אלא כהיענות של אחים ואחיות יהודיות לקריאה של החברה האזרחית הפלסטינית.

אזרחי ישראל, כלכלתנו לא קרסה. עדיין

2 בינואר 2011

שיר חבר

בעקבות אחד הפוסטים האחרונים של עפרי בבלוג התעורר בתגובות דיון מעניין במצב הכלכלי האמיתי של ישראל, נושא שכבר רציתי לכתוב עליו לבלוג מזה זמן, וזו הזדמנות מצוינת להתחיל.

המצב הכלכלי בישראל הוא נושא שנוי מאוד במחלוקת, ואין בו עמדת אמצע. הטענה שישראל היא במצב דומה לממוצע העולמי פשוט אינה נשמעת בשיח הכלכלי. או שנטען שישראל היא נס כלכלי מדהים, או שנטען שהיא במשבר עמוק. לדעתי המרחק בין שתי העמדות נובע מהפער בין התבוננות בנתונים המאקרו-כלכליים של ישראל שנראים מצוין (ייצוא, תמ"ג, אבטלה) לבין הנתונים החברתיים (עוני, חינוך, בריאות) ששם המשבר גלוי לעין.

בדומה ליוון, איסלנד ואירלנד, ישראל אימצה דימוי של "נמר כלכלי" בצמיחה מהירה. הסיבות לכאורה ברורות – מדינות בפריפריה הכלכלית של אירופה נמצאות בהשוואה מתמדת ליבשת העשירה, ונמצאות במרדף "לסגור את הפער" מול העולם המפותח. זה נושא שקוסם לאזרחי המדינות הללו (שרוצים לראות את עצמם בפסגת העולם המפותח) וגם אמצעי לפוליטיקאים לקדם את עצמם באמצעות מדיניות אגרסיבית לעידוד צמיחה. גם אם האמצעים הם שיתוף פעולה עם תאגידי-ענק, קיצוץ במדיניות הרווחה ואמוק של הפרטה, הכל נעשה במסגרת ההבטחה שבסוף זה ישתלם לכולם. הדימוי של ה"נמר" עוזר למשוך הון זר של משקיעים.

אבל המדיניות הזו, שאמורה לעודד צמיחה, נראית טוב על הנייר אבל נוטה להפוך את ה"נמרים" לנמרים של נייר. צמיחה מהירה שנובעת מהשוק הפרטי נוטה ליצור עושר עצום בידי כמה בודדים, למשוך את המדדים המאקרו-כלכליים מעלה (כשהשכר הממוצע למנכ"ל חברה בישראל הוא 2.5 מיליון שקל בשנה, כפי שפרסם בנק ישראל, זה מושך את ממוצע השכר במשק כלפי מעלה). אבל בתהליך הזה נגרם נזק למרקם החברתי: הפרטות רבות מתגלות כאמצעי סחיטת מזומנים מהציבור, ובינתיים השלטון מפחד להודות שיש בעיה, כי אז הדימוי הנמרי יפגע, והמשקיעים יברחו.

התוצאה היא שיוון, איסלנד ואירלנד חוו קריסה כואבת מאוד. הן הגיעו לנקודה בה לא היה אפשר לשלם את החובות. התוצאה דומה בשלושתן – ירידה חדה ברמת החיים, קיצוצים כואבים וחשש לעצמאות הכלכלית של המדינות הללו, שמתחילות להבין (איסלנד ראשונה) שהן בעצם נפלו קרבן לתרגיל עוקץ מתוחכם של בעלי הון שהפילו על האזרחים את הסיכונים וגרפו לעצמם את הרווחים. עוד לא ראינו את המערכה האחרונה בסיפור הזה.

ישראל, עם זאת, לא קרסה עדיין. יש לכך סיבות רבות, למשל התמיכה מארצות-הברית ומקהילות יהודיות בעולם, אך יותר מכל, הסיבה היא שבישראל למשבר הכלכלי יש גם מימד פוליטי שנעוץ עמוק בחרדות של הממשלה ושל מרבית הציבור. לאליטה הכלכלית והפוליטית יש אינטרס חזק להתעלם מסימני ההזהרה, ולהגביר את הווליום של מכונת הפרופגנדה ("הסברה") שצועקת שהכל נפלא.

הודאה בעומק התלות הכלכלית של ישראל בקהילה הבינלאומית תשמוט את הקרקע מתחת למדיניות החוץ של ביבי וליברמן. לכן בשקט יחסי הם יצאו להנפקת החוב הזר הגדולה בהיסטוריה של ישראל במרץ 2010. זאת לאחר שב-2009 הממשלה גייסה סכום שנתי של 102 מיליארד ש"ח (שיא של כל הזמנים). העמקת החוב עוזרת לדחות את הקריסה, לא למנוע אותה, ועוד לא התחלנו לדבר על החובות הגדולים באמת של ישראל (שבהם הממשלה לא מודה) – לפלסטינים הכבושים, לפליטים הפלסטינים וללבנון. פטנט התקציב הדו-שנתי הוא דוגמה נוספת לדרכה של הממשלה לברוח ממה שבאמת מפחיד אותה – דיון במצב הכלכלי האמיתי בישראל. משום כך הממשלה עשתה שמיניות באוויר כדי להתקבל ל-OECD , מבלי להתייחס לאף אחת מהעצות של ה-OECD בדבר רפורמה דחופה במערכת החינוך, הרווחה והתעסוקה בישראל.

בואו נבחן את הטיעונים שהמצב הכלכלי בישראל טוב, ונראה מה עומד מאחוריהם:

צמיחה: לישראל היתה צמיחה גבוהה יחסית אחרי שוך האינתיפאדה השניה, אך בעצם הצמיחה הזו הקבילה לשיעורי הצמיחה בעולם, והיתה אף נמוכה יותר מהצמיחה במזרח התיכון. מדהים לראות שבזמן מלחמת לבנון של 2006, ישראל רשמה צמיחת-שיא. האם שיתוק המפעלים בצפון לא משפיע על הצמיחה? ודאי שהוא משפיע, אבל צמיחה מודדת גם דברים שליליים וגם חיוביים. משפחות שנמלטו לדרום ועברו לגור במלון הוציאו המון כסף בזמן המלחמה. חברות ביטוח הוציאו המון כסף וגם הממשלה הכניסה את היד עמוק לכיס. כל הדברים הללו, שבעצם מעידים על שחיקת המשאבים הכלכליים כתוצאה מהמלחמה, נרשמו כצמיחה במשק. קיימת גם צמיחה ברמת החיים – אבל רק של העשירון העליון (ראו את פרסומי מרכז אדווה שמראים את זה יפה). רוב האוכלוסיה עומדת במקום מבחינת ההכנסות הריאליות.

אבטלה: שיעור האבטלה בישראל הגיע לשיא בשנת 2003 של כמעט 11%. הוא ירד מתחת ל-7% ואז עלה שוב בעקבות המשבר לכ-7.5% ב-2010. זה לכאורה לא גבוה יחסית למדינות אחרות, אך צריך לשים לב לכך שכשהאבטלה ירדה, סך שעות העבודה במשק כמעט ולא עלו (ואף ירדו בכמה מהשנים). מה שקרה זה שמובטלים רבים איבדו את דמי האבטלה ונאלצו להסתפק בעבודות חלקיות בלבד. רבים נאלצים להסתפק באבטחת הכנסה, ואינם נרשמים כמובטלים כי הם מוגדרים כ"סרבני עבודה" שאינם נכללים ב"כוח העבודה." למשל, מרגע שאמהות חד-הוריות איבדו את הזכות לסרב לעבוד במשרה מלאה עד שילדיהם יגיעו לגיל 7, וכעת יכולות לסרב רק עד שהילדים בני שנתיים, "יצאו" בדרך נס עשרות אלפי אמהות חד-הוריות ממעגל האבטלה (ונכנסו, בשקט בשקט, למעגל "סרבניות העבודה" המשולל כל זכויות). עמותת "מחויבות לשלום ולצדק חברתי" ערכה מחקרים על מימדי האבטלה האמיתיים בישראל, שהראו נכון ל-2006 שהאבטלה בישראל גבוהה כמעט פי שלושה מהנתון הרשמי. למרבה האירוניה העצובה, עמותת מחויבות התפרקה מחוסר תקציב.

פנסיה ודיור: שוק הנדל"ן בישראל מצוי במצב של בועה (ועל כך יש הסכמה די רחבה) מסיבות רבות, גם תרבותיות, שכן הדיור שיחק תפקיד מפתח בשימור הפער בין אשכנזים ומזרחים בישראל, אבל זה נושא לפוסט אחר. הבועה נובעת מכך שמחירי הדירות הולכים ומתרחקים מהשכר במשק ונעשה פחות ופחות ריאלי שיהיו משפחות עם אמצעים לגור בכל דירות היוקרה שמוקמות על-ידי קבוצות רכישה ומשקיעים שכבר מדמיינים רווחים של עשרות אחוזים מההשקעה. גם לא מעט משקיעים זרים בוחשים בקלחת ומחממים את שוק הנדל"ן עוד יותר, אף שאין להם כוונה לגור בישראל בעצמם.

אך מה שלא זוכה להרבה דיון בתקשורת הוא משבר הפנסיה בישראל. למרות חוק הפנסיה החדש, שחל רק על שכירים, קיימים בישראל הרבה אנשים שאין להם פנסיה, או שהפנסיה שלהם נמוכה יותר ממה שהם חושבים. הפנסיה גם מושקעת בבורסה ולכן חושפת את החוסכים לעוד סיכונים. מדי שנה יוצאים לפנסיה עשרות אלפי ישראלים וחוטפים שוק, כשהם מגלים שרמת החיים שלהם צריכה לרדת מאוד כדי שיוכלו לחיות מהפנסיה שלהם. לחיות מקיצבת ביטוח לאומי זה קצת אוקסימורון, כי זו קיצבה שמספיקה למזון בסיסי או לטיפולים רפואיים, לא לשניהם, וצריך את שניהם כדי לחיות. הרבה ישראלים חוששים להשקיע בבורסה, לא יודעים לבנות לעצמם תכנית פנסיה ונחרדים מהמחשבה על כמה עליהם לחסוך מדי חודש כדי לשמור על רמת החיים אחרי הפרישה (זה לא חישוב מסובך כל-כך, אבל אני לא מכיר הרבה אנשים בגילי שמעזים לעשות אותו). לכן הרבה ישראלים רואים בדירה סוג של קרן פנסיה. בגיל פרישה אפשר למכור את הדירה ולחיות מהכסף, לא? עכשיו חישבו מה יקרה כשמאות אלפים ינסו למכור את הדירות שלהם כדי למממן את הפנסיה, ואז תבינו למה בועת הנדל"ן היא בעצם גם בועת פנסיה.

היי טק וחינוך: כעת כדאי להתייחס לדימוי של ישראל כמעצמת היי-טק. זהו דימוי מפוקפק, גם בגלל שכמעט כל הגידול בערך מניות ההיי-טק הישראליות בעשור שמאז משבר הנאסד"ק נמחק במשבר האחרון, גם בגלל שחברות ההיי-טק המצליחות ביותר עושות "אקזיט" תרתי-משמע, ופשוט עוברות (עם הצוות או בלעדיו) לחו"ל, כך שהחברות שנשארו בישראל הן החברות הפחות רווחיות (ואלו שמקוות יום אחד להימכר ולעזוב). אך הבעיה העיקרית עם ענף ההיי-טק היא שהוא נשען על מערכת החינוך בישראל. ככל שהכיתות נעשות צפופות יותר, המורים מיואשים יותר, ככל שהתקנים מתמעטים מהאוניברסיטאות ושהמכללות הופכות לבתי דפוס לדיפלומות – כך הסיכוי של עוד דור היי-טק מוצלח דועך במהירות.

עם זאת, צריך לציין גם את המרכיבים יוצאי-הדופן בכלכלה הישראלית. חברות היי-טק רבות בישראל הן למעשה חברות ביטחון, שמפתחות נשק או אמצעי מעקב ואבטחה. זהו שוק משגשג וצומח וכאן ישראל אכן ידועה בכל העולם במוצריה. מערכת החינוך לא נחוצה כאן, כי העובדים מקבלים את הכשרתם בצבא, ויכולים לספר ללקוחות שהם "מומחים למלחמה בטרור," כי יש להם נסיון נרחב בטרטור פלסטינים במחסומים. הרווחים של החברות האלה אמיתיים, אך זהו בכל-זאת ענף של כ-4-2 מיליארד דולר בשנה (בהערכה נדיבה), ממש לא מספיק כדי לקיים מדינה שלמה.

החרם העולמי: ועכשיו להיפופוטם שמתחבא מתחת לשולחן. מי שעוקב אחרי הסיפור של החרם העולמי על ישראל (BDS – Boycott, Divestments, Sanctions) שמקדמים ארגונים פלסטינים, יודע שאת החדשות בנושא אפשר לקרוא באנגלית, אך לא בעברית. כל שבוע מתחיל קמפיין חדש, כל יום יש הפגנות, לחץ אדיר מופעל על תאגידים בינלאומיים וכבר לא מעט תאגידים החליטו למשוך את השקעותיהם מישראל. בתקשורת בישראל מדווחים בקושי על אחוז אחד מכל אלה. גם יצא לי לפגוש ישראלים שעובדים בחברות שספגו נזקים כבדים מתנועת החרם, אך מעדיפים לשמור את זה בסוד.

הרי דיון רציני בתנועת החרם ובנזקיה יחייב גם דיון בסיבות לחרם. בניגוד ליוון, איסלנד ואירלנד – הציבור בישראל פיתח אובססיה מתמדת לשאלת "עצם קיומנו כאן." האירים והיוונים לא חושבים שבגלל המשבר אירלנד ויוון יפסיקו להתקיים. לעומת זאת, כל מי שקורא לישראל לצאת מהשטחים הוא בעצם "קורא להשמדת מדינת ישראל" ואחרי שטוחנים את השקר הזה מספיק זמן, מתחילים להאמין בו. לכן מפחדים לדבר על זה, הדחקה היא מפלטו האחרון של מי שאין לו דרך להתמודד עם הבעיה עצמה.

החרם מסכן את שוקי היצוא של ישראל, את תקציבי המחקר של האוניברסיטאות, את התיירות ואת המערכת הפיננסית. כמעט כל ישראלי כבר נפגע מהחרם, גם אם הרוב לא יודעים את זה – למשל כתוצאה מהתרסקות הערך של אגרות החוב של אפריקה ישראל, שנקלעה למשבר חובות כי מוסדות פיננסים בינלאומיים החליטו למשוך את השקעותיהם ממנה בעקבות הבניה של החברה בשטחים הכבושים. כמעט לכל קרן פנסיה, קרן השתלמות, ביטוח מנהלים או קופת גמל היו השקעות באפריקה ישראל.

אז לסיכום, נראה שהתמונה הנכונה יותר של הכלכלה הישראלית לא מתקבלת מהתבוננות בנתוני המאקרו, אלא מקריאה בין השורות. המשבר הכלכלי כבר כאן, אבל העוצמה המלאה שלו מושהית בגלל שמדחיקים את הבלתי-נמנע. המשבר עדיין לא נקלט בתודעה ובשיח הכלכלי. כשזה יקרה, זו תהיה רעידת אדמה פוליטית, ולא רק כלכלית.