על התשוקה

בעקבות ביקור בתל אביב

לשרהלה

1. בביקורי ראיתי את "כחול הוא הצבע החם ביותר" ועכשיו אני יודע שאת הדבר הכי מעניין על הסרט הנפלא הזה קראתי כבר לפני כמה חודשים. אני מתכוון לרשימה שפירסם פה מאיר בר-מימון, שבה הוא קורא את הסרט כביקורת על מערך הזהויות הליברלי ש"לסבית" הוא חלק בלתי נפרד ממנו. הסרט מתאר רומן בין אדל, נערה בתיכון מהמעמד הבינוני הנמוך, לבין אמה, אמנית בורגנית המבוגרת ממנה בכמה שנים. בטרם פגשה את אמה אדל שוכבת עם בחור חתיך בן גילה, אבל רק באמה היא מתאהבת ואז – כנראה בשל כך – היא לומדת ליהנות באמת מסקס. אתגרי הקריירה הבורגנית של אמה – יחד עם האי-יציבות המסוימת והרעב לאהבה של אדל – מביאים אותן להיפרד. אמה מוצאת את עצמה עם אישה אחרת, בורגנית כמוה, ויחד הן מגדלות ילד. הסקס לא מלהיב במיוחד. אדל, מנגד, מתחילה לעבוד כמורה לילדים קטנים. עליהם היא מרעיפה את האהבה הגדולה שלה, כמו גם על רומנים חולפים, עם גברים ואולי גם עם נשים.

2. מאיר טוען שאדל מתריסה כלפי מערך הזהויות הליברלי. כל מה שיש לה זה אהבה. בשום שלב היא לא מזדהה כלסבית וגם לא "יוצאת מהארון" בפני אף אחד. היא חיה עם אמה עד שהמשבצת שהמערך הליברלי מקצה להן – כזוג לסביות בורגניות – הופכת צרה מדי, מרוקנת את המשבצת מתשוקה. הדבר הפוזיטיבי היחיד שהיא אומרת, מבלי לומר אותו, הוא השתתפות בהפגנת פועלים אנטי-קפיטליסטית. ואכן, היא עושה זאת מבלי לומר דבר (מלבד לצעוק סיסמאות ולשיר שיר רלוונטי). גם כאן היא פשוט עושה, כפי שהיא עושה אהבה. בשום שלב היא אינה מגדירה את האהבה שלה, את התשוקה שלה. ואולי, מאיר מקווה, הסרט מבטא אפשרות לצאת מהכלא הליברלי – מערך הזהויות שמונע מאיתנו לראות את ההבחנה החשובה היחידה, בין אלה שיש להם לבין אלה שאין להם.

3. בניסיון לחסום את האפשרות הזו, המדינה הליברלית ממהרת לשלב חלקים מהקשת הלהט"בית במערך החוקי שלה. נישואים חד-מיניים הם כמובן הביטוי הכי בולט של זה. אם המהפכה ההומו-לסבית בעשורים האחרונים היתה דרישה למימוש של תשוקה מסוימת, אזי המיסוד החוקי של התשוקה הוא כמובן ניצחון של המהפכה. אבל מה אם נחשוב על המהפכה הזו לא כדרישה למימוש של תשוקה מסוימת אלא כדרישה לתשוקה כתשוקה, ולא לתשוקה מסוימת אלא לתשוקה בכלל? או אז המיסוד הוא דווקא תבוסה; או לכל הפחות: הוא לא מעלה ולא מוריד (תרתי משמע). זה לא מה שבאמת רצינו. אבל למה שנחשוב עליה ככה? אולי כי

4. האפשרות לממש את התשוקה עלולה להיות הסוף שלה. האובייקט מאיים לחסל את התשוקה, להביא אותה למיצוי. מהבחינה הזו, הההסדרה המוסדית של התשוקה היא מסוכנת. אינני טוען שלא ניתן לשמר את התשוקה בנוכחות אובייקט התשוקה – שלא יכולה להיות תשוקה בזוגיות, לצורך העניין – אבל אני כן טוען שבעידן הנוכחי התשוקה חייבת להיות סיבת עצמה, היא לא יכולה להיתלות במוסדות. שהרי בימינו אנשים מהמעגלים הרלוונטיים כבר אינם מזדהים עם המערך החיצוני שהיה אמור לתקף, באופן מסורתי, את התשוקה שלהם. לפיכך הדרישה להמשיך להשתוקק "כי אנחנו נשואים" (אז מה?) או "כי צריך לעשות ילדים" (למה?) מעורר ניכור ולא הזדהות. היא הורגת את התשוקה.אין זה מפתיע, איפוא, שמי שנדחקו ממיסוד התשוקה המודרני – ההומואים – ייצגו את הדרישה לחידוש התשוקה. אבל בעודם מדברים בעד התשוקה שלהם, הם דיברו בזכות התשוקה בכלל. ההומוסקסואליזם היה הומאניזם. כמו מעמד הפועלים בזמן קודם, ההומואים היו המעמד האוניברסלי של העשורים הקודמים. היינו המיעוט שדיבר בשם כולם, הצבענו על הבעיה המרכזית של תקופתנו – חיסול התשוקה (ועפרי כתב על זה פעם בהקשר של השמאל המקומי). כמו הפרולטריון בזמנו, מה שאיפשר להומואים לשאת את הדגל הזה היה הניכור מהמערך המוסדי והסימבולי שמשעתק את הקפיטליזם – זה שמאפשר להסדיר, לכמת, למתג, לשערך, לשווק.

5. יציאת ההומוסקסואליות מהארון וההצלחה ביצירת מרחבים חוקיים למימוש התשוקה הורגת את התשוקה. הארוס האבוד אינו הולך לשום מקום. במקום בתשוקה מינית, משבשת, הוא מתגלם בתפקוד מסודר במכונה הקפיטליסטית. הומואים, סטרייטים, מזרחים ואשכנזים – כולנו ברגים. הסדרים חוקיים בחזית הביתית רק מפנים יותר זמן לעבודה ובעיקר לצריכה. פוליטיקת הזהויות התבררה (לא בהכרח אבל גם) כמכרה זהב. זה משתקף, למשל, באפיון של מתמודדים בתוכניות ראליטי באמצעות הזהויות שלהם (וראו אקס פקטור) כדרך לייצר דרמה ולגייס צופים וסמסים.

6. אתר ההיכרויות הפופולרי OkCupid – חלק בלתי נפרד מהקיום הניו יורקי העכשווי, של סטרייטים ולהט"בים כאחד – מגלם את מערך הזהויות הליברלי. אנשים לא מפסיקים להגדיר את עצמם. ואם היה אפשר לחשוב שהקוויריות אמורה לאתגר את המערך הזה, ההפך הוא הנכון, לפחות בגילום האמריקאי שלה (בברלין, אני מתרשם, המצב פחות חמור). נתקלתי, למשל, בפרופיל קומי שבעליו ייחס לעצמו ארבע הגדרות(חלקן סותרות על פניו) והוסיף ברצינות גמורה שהוא עדיין לא בטוח "אם הוא יכול להזדהות גם כפוליאמורי". הוא יחליט בקרוב. נדרש הוא קצת ניסיון. הקהילה הקווירית בברוקלין היא בדרך כלל מועדון סגור של בוגרי קולג'ים יוקרתיים (אם כי יש יוצאי דופן) עם עגה ושלל הגדרות משל עצמם. במקום לערער הגדרות, "קוויר" רק משמש מטרייה לעוד המון תוויות חדשות. ולכל אלה נלווה משטר של כללים על איך מותר או (לרוב) אסור לדבר או להזדיין. הייתי מספק כמה דוגמאות אבל אני לא רוצה לפגוע באף אחד (למרות שלדעתי קוראי העברית פחות מכירים את זה, גם מפני שקשה לתרגם את התוויות הללו מאנגלית). זה לא כזה משנה.

7. אבל הבעיה ש-OkCupid משקף אינה רק בשדה הזהויות המיניות. האתר הזה, כאמור, מלא הגדרות. יוצא שכשאתה פוגש את הבחור אתה כביכול כבר יודע עליו הכול. לפגישה עצמה – האירוע – לא נותר שום תפקיד, אפיסטמי או אתי. אתה יודע כל מה שאתה צריך לדעת, ואתה גם יודע מה כנראה יקרה ביניכם. מן הסתם יש הפתעות, אבל דומה שההיגיון של המדיום הזה מנסה לצמצם את אלמנט ההפתעה כמה שיותר, ואם נותר אלמנט כזה מפתחי האתר ידאגו שהוא ייעלם בקרוב. מהבחינה הזו OkCupid מתאים היטב לסגנון החיים הניו יורקי. לאנשים אין זמן. הם עובדים נורא קשה, הם מפתחים קריירה. אין להם זמן לבלתי צפוי. הם מחפשים סקס או חבר לטווח קצר, או חברה לטווח ארוך, או חתן או כלה או חתן-כלה. כל אחד וטעמו, כל אחת והעדפותיה.

8. ואני חוזר לסרט ולדברים שמאיר כתב. כמו אדל, גם אני אף פעם לא יצאתי מהארון. עד לפני שנתיים בערך חייתי כמה שנים עם אישה שאהבתי. עם גבר הייתי פעם ראשונה בזמן שחייתי איתה, אי שם בפאריס. לתשוקה שלי היה מקום ביחסים שלנו, גם אם בסופו של דבר הבנתי שאני חייב להבין את התשוקה שלי טוב יותר ונפרדנו כך. אבל אף פעם לא אמרתי מול המשפחה, או החברים, או בראיון לעיתון (לא שהציעו לי, עורך-שותף בארץ האמורי זה עדיין לא סקסי מספיק), "אני הומו", או נוסח קאנוני אחר. אני יודע שככה מכנים אותי בדרך כלל (הומו), ואני לא מנסה להתנגד לזה. יש רגעים בהם אשתמש במילה "הומו" ביחס לעצמי, מה גם שאני לא רוצה להימנע ממנה בשל הבושה או השערורייה שמתלוות אליה. אבל תמיד אנסה לשמור על מרחק מסוים ממנה, לפחות ביני לבין עצמי (כמו שאני שומר על מרחק ביני לבין מלים מזהות אחרות). אני מתייחס אליה ככלי לעשות איתו דברים מסוימים, לצבוע את עצמי בצבע מסוים בהקשרים מיניים, חברתיים או פוליטיים בהם יש בזה טעם, אבל לא כמהות שמגדירה אותי, שנמצאת שם בטרם המעשה. יש לזה סיבה פשוטה: אני לא רוצה שהמילה תהרוג את התשוקה, שהמהות תבוא במקום המעשה. אני רוצה להישאר פתוח לעולם ולא להיסגר. זה מעניין כי

9. לפי המטאפורה המוכרת סגירות מתחברת דווקא למה שבא לפני "היציאה מהארון". הארון היה סגור ואילו אז הוא נפתח למרחב של האמת השקופה. המטאפורה הזו צורמת לי – לא כי אני מכחיש את העובדה שהייתי סגור, אלא בגלל האימפליקציה שעכשיו אני פתוח. אמנם אני מרגיש שפעם הייתי שונה מעכשיו ואני שמח שהשתניתי, שעכשיו אני שונה מאז, אבל אני אני לא עצוב שפעם הייתי משהו אחר. אני שמח שאני שונה באופן אחר, שגיליתי דברים חדשים. אני לא מרגיש שגיליתי את האמת על עצמי, את הסוף, שהתשוקה באה על סיפוקה. הפסדתי תשוקות מסוימות, גיליתי תשוקות חדשות. זה מרגש אך גם מתסכל, לפעמים מאוד בודד. אני מקווה להרוויח דברים חדשים בעתיד. אני יודע שאם ארוויח גם אפסיד חלק ממה שיש לי עכשיו. הסרט "כחול הוא הצבע החם ביותר" ממלא אותי אופטימיות מסוימת, שאולי יש דרך לשמור מרחק בטוח ממערך הזהויות הליברלי, זה שהורג את התשוקה. האם אדל היא לסבית? כנראה שלא. היא שוכבת גם עם גברים. האם היא ביסקסואלית? על פניו היא כן, כלומר היא שוכבת גם עם גברים וגם עם נשים. אבל

10. אדל מעולם לא הכריזה על עצמה כביסקסואלית. הרי אם תכריז על עצמה כביסקסואלית היא תיכלא בכלא הליברלי במקום לחמוק ממנו. אמנם אין עוד ממש תא הולם בכלא הזה, משבצת יציבה שמכונה "ביסקסואליות". אומרים לנו, וזה נכון, שיש המון בי-פוביה, מצד סטרייטים והומואים כאחד. אבל אם הפרויקט הביסקסואלי מתמצה בניסיון ליצור משבצת כזו, הוא לא מעניין אותי. הוא הורג את התשוקה במקום לשמור עליה. אנשים שמצטטים סטטיסטיקות וניסויים מדעיים על זה ש"ביסקסואלים קיימים" הם חלק מהפרויקט של הרג התשוקה. אני חושש שהם יצליחו, וזה יהיה עוד ניצחון פירוס להט"בי. אדל היא תשוקה טהורה. היא לא מגדירה עצמה כביסקסואלית, כי היא כנראה מבינה שהמילה הזו תכלא את התשוקה שלה במקום לשחרר אותה.

11. גם טום דיילי, הקופץ למים האולימפי, לא הגדיר עצמו כביסקסואל כאשר סיפר ביוטיוב, לפני חודשיים, שהוא יוצא עם גבר אבל עדיין חושק בנשים. השיח הביקורתי סביב האירוע התמקד בכותרות שהכריזו: "תום דיליי יצא מהארון כגיי". הרי הוא ביסקסואל! אבל ויכוחי ההגדרות הללו, כאמור, לא מאוד מעניינים אותי. מה שמעניין, לדעתי, הוא העובדה שהוא בחר לא להגדיר את התשוקה שלו. ומהבחינה הזו המדיום שהוא בחר, יוטיוב, משרת את התוכן. יוטיוב, כמו פייסבוק ומדיומים דומים, מערערים את המרחב הציבורי המודרניסטי, שהאפיסטמולוגיה של הארון הולמת כל כך. ההיגיון המודרניסטי הוא כזה: יש מרחב פרטי שבו קורים דברים עליהם אסור לדבר במרחב הציבורי, גם אם הם ידועים (נגיד שחבר כנסת כזה או אחר שוכב עם גברים). הסוד הופך ציבורי – יוצא מהארון – רק אם הוא נאמר בנוסחים מסוימים ("אני הומו" למשל) ובמדיומים מסוימים. אם אתה חבר כנסת, למשל, זה חייב להיות עיתון ארצי – כי הרי איציק שמולי כבר התייחס פעם להומואיות שלו ב"פי האתון", מבלי שזה יספק את המבקרים. המטאפורה של היציאה מהארון, אם כן, תלויה ברעיון שיש מרחב ציבורי ויש מדיומים ואופני דיבור שמגדירים אותו, שמגדירים מה הופך חלק ממנו. אבל מה אם אין עיתון, או יש פחות עיתון? הגבול בין הפרטי לציבורי הופך קשה יותר ויותר לשרטוט. יש לזה יתרונות.

12. נחזור לאדל: אולי היא אקטיביסטית? על פניו היא כן. היא משתתפת בהפגנה שמאלנית. אבל אדל לא משמיעה שום אמירה פוליטית פוזיטיבית. בעולם בו "אקטיביסט" היא עוד משבצת של לייפסטייל בורגני – כזו שכוללת בין השאר סטטוסים נכונים בפייסבוק – אדל מסרבת גם לתא הזה בכלא הליברלי. אדל רק עושה. היא לא אומרת. היא מראה או מדגימה איזו צורת חיים, לא טוענת בזכות צורת חיים מסוימת. ומה באשר לאפשרות ש

13. "אולי אדל היא היפסטרית"? הספקן העתיק סקסטוס אמפיריקוס – אולי ההיפסטר הראשון (אם לא נכלול את סוקרטס, שמשמש לסקסטוס השראה) – טען שכל משפט שיש בו "אולי" גם אומר את ההיפך. אם אני אומר, למשל, "אולי אני ביסקסואל", אני גם אומר "אולי אני לא ביסקסואל". בזאת אני סותר את עצמי ובעצם לא אומר שום דבר. סקסטוס והספקנים העתיקים משתמשים ב"אולי" כי הם לא רוצים להגיד שום דבר פוזיטיבי. בניגוד לספקנים המודרניים – כמו רנה דקארט או דיויד יום – שאוחזים בוודאות פוזיטיבית מסוימת ("אני חושב" למשל) – ואז תוהים אם הם יכולים להגיד משהו אחר, על מה שמחוץ למחשבה, הספקנים העתיקים לא מוכנים לטעון שום טענה חיובית. הם פיתחו אסטרטגיות רטוריות כדי למצוא לכל טענה חיובית טענה נגדית עם אותו כוח-שכנוע. או אז הם משהים שיפוט, ואילו השהיית שיפוט מביאה לשלווה (ataraxia). הבעיה היא שאפילו טענות כמו "משפט א' ומשפט ב' הם בעלי אותו כוח-שכנוע" הן טענות חיוביות. לכן הספקן העתיק מנסה להשתמש בשפה באופן חתרני, באופן אירוני. הוא יגיד "אולי משפט א' ומשפט ב' הם בעלי אותו כוח-שכנוע" או "נדמה לי ברגע הספציפי הזה שמשפט א' ומשפט ב' הם בעלי אותו כוח-שכנוע". גם משפט שנשמע חיובי – כמו "אולי אני ביסקסואל" – בעצם אומר גם את ההפך. לכן הוא לא אומר דבר. הוא "הורס את עצמו", בלשונו של סקסטוס.

14. אז אולי אדל היא היפסטרית. באחד הבארים (האולי היפסטריים) בתל אביב הסבירו לי שני בחורים צעירים שעכשיו יש בעיר קטע חזק של ביסקסואליות. אבל הם אפילו לא אמרו "ביסקסואליות". הם השתמשו במילה באנגלית ובכלל שמרו על מרחק אירוני בטוח (או מסוכן) מהטענה. מה גם שכולנו היינו שיכורים מאוד, אחרי שאחד מהם הכיר לי משקה פופולרי חדש, טובי 60 (שפותח בחיפה אך לפי ידיד לבנוני מניו יורק, המקור הוא בכלל מביירות). שאלתי אותו אם הוא יבוא אתי הביתה. הוא אמר שזה תלוי בהמשך הערב. בניגוד לדייט טיפוסי ב-OkCupid, האירוע היה הכול. יומיים קודם, להבדיל, התחיל אתי מישהו במסיבת סילבסטר. כך החלה (ונגמרה) השיחה:

הוא: תגיד, אני לא טועה נכון? אתה אוהב גברים. אתה הומו?

אני: בדרך כלל.

הוא: יש טעם לדבר? כי אני יותר מבוגר ממך. ייצא לי זיון מזה?

האיש היה OkCupid מהלך במובן שהוא וידא את התנאים האפיסטמיים והאתיים של האירוע בטרם האירוע עצמו – והוא עשה זאת במונחים היחידים שהוא מכיר, המונחים של מערך הזהות הליברלי. מבחינה אפיסטמית הוא וידא שאני הומו, כי הוא לא היה בטוח, ושהפרש הגילאים לא אמור להוות בעיה. מבחינה אתית הוא וידא שהאירוע יוביל לתוצאה היחידה שמעניינת אותו, זיון. אבל למרות שזיונים מעניינים גם אותי, הכלא הליברלי הורג לי את התשוקה לזיון. הלכתי ממנו.

15. נהוג להשמיץ את ההיפסטריזם. נדמה שהאירוניה המתמדת היא ההיפך ממה שאנו צריכים לנוכח המאורעות הפוליטיים של הזמן הזה. גם היגל מבקר את הספקנים העתיקים. דרך החיים האירונית שלהם אפשרית רק בשל תנאים חברתיים וכלכליים מסוימים – שייכותם למעמד או קבוצה חברתית מסוימים – והם אינם מכירים בכך, לא לוקחים על כך אחריות. ועם זאת, היגל מעריץ את הספקנים העתיקים, משום שלמרות החסרונות שלהם הם ממלאים תפקיד חינוכי. הגישה של הספקן יכולה ללמד את התודעה האנושית שלסדר הקיים אין קיום בלתי תלוי – הוא קיים מפני שאנחנו מייחסים לו תוקף ומשמעות. במובן זה הספקן פותח פתח לאמת – אבל כבר אין זו אמת כמשהו שקיים, כאובייקט חיצוני, באופן בלתי תלוי בנו הסובייקטים. האמת מתגלה בחירות שלנו להפוך את מה שקיים למשמעותי ובתוך כך לשנות אותו כך שיאפשר את החירות ולא יגביל אותה.

16. אולי אדל היא היפסטרית כי היא מסרבת להכיר במה שקיים – במערך הזהויות הצפוף שהכלא הליברלי מציע לה, ומעדיפה לחיות את התשוקה החופשית, למרות הקשיים הכרוכים בכך. אבל אם אדל היא אולי היפסטרית אז היא גם אולי לא היפסטרית ובעצם לא אמרנו שום דבר. וטוב שכך. כי למעשה, אם יש "היפסטרית" בסרט הזה, זאת דווקא אמה, הסטודנטית לאמנות עם השיער הכחול. ומה שאנו למדים מהסרט, אם כבר, זה שההיפסטרים של היום (אולי בניגוד לאידאה של ההיפסטר) הם הבורגנים של אתמול ושל מחר.

17. אז מהי אדל? ומי אני? אני מקווה שהשאלה לא תיסגר בתשובה – או שתיפתח לתשובות רבות. שהתשוקה תישאר חופשייה.

דימויים: לין הרשמן-ליסון. תמונות מחיי האמנית כרוברטה ברייטמור – זהותה הבדויה (1974-1978). אוסף המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק.

ותודה לעפרי אילני, שרהלה בן אשר, אדם קפלן, לירון מור ועודד ברנח.

עוד על התשוקה:

מדינת הרווחה ההומוסקסואלית

כמה מלים נוספות על הקיץ האחרון שלי בסין

הקדוש של היונים: רשמי נסיעה להודו

Bi-national, Bi-sexual

/

זה לא סרט להטב"י: "החיים של אדל" ועידן הפוסט זהויות

מאיר בר מימון

גרעפס במסעדה

׳את מכירה את סארטר?׳ שאלה אֶמה את אדל. אדל לא הכירה את ההגות של אלא רק את שמו. היא אדל נערת תיכון, אז יש לה את כל הסיבות לא להכיר את ההגות שלו.

אֶמה לעומתה הכירה אותו היטב ואף קראה כתבים רבים שלו בהיותה בבית הספר. "לפי סארטר", המשיכה אֶמה, "הקיום קודם למהות, כלומר הפעולות שאת עושה הן אלו שמגדירות את המהות שלך, ולכן יש לך אחריות מאוד גדולה על כל פעולה שאת עושה. את צריכה לקרוא את 'אכזיסטנציאליזם הוא הומניזם', זה מאוד קל לקריאה. סארטר עשה מהפכה גדולה, הוא שחרר דור שלם ועזר לי למצוא תיקוף לחיים שלי״, היא סיימה.

אהה, כמו בוב מארלי, ענתה לה אדל, הוא שר שירי זכויות אדם וגם הוא עשה מהפכה.

אֶמה לא הבינה וצחקה צחוק בורגני.

׳החיים של אדל׳ בשמו הצרפתי, או ׳כחול הוא הצבע החם ביותר׳ בשמו האמריקאי והישראלי, הוא סרט בעל משמעויות רבות, והמונולוגים הרבים והטבעיים שבו מאפשרים לחיים לצאת מבעד לחרכים. אני בחרתי להתעסק במונולוג הקטן הזה כמוקד של הסרט, כלומר בשאלה: מה בהתנהגות של האדם מגדיר את המהות שלו? אתחיל בגילוי נאות: סארטר מביא לי בחילה, כל הקיום שלו מביא לי בחילה, האמת היא כשאני חושב על סארטר מיד עולה לי הבדיחה שסארטר בעצמו סיפר, על בחורה שתקעה גרעפס באמצע המסעדה ואמרה ״אוי, אני לא יודעת מה קרה לי, כנראה אני אכזיסטנציאליסטית״. והנה מגיע הסרט הזה ומעמיד במבחן את כל הגדרות הקיום הנאו-ליברליות המשעממות ומאתגר את הקיום האנושי הדל של העידן הנוכחי, שמנוקז אל תוך תבניות מהונדסות היטב, שבו אפילו למורד יש זהות ברורה ומובחנת, ורדיקליות אמורה להיות לפי סט ערכים מסוים.

"מה את עושה בחיים?" שאלה אדל את אֶמה. "מה את חושבת שאני עושה?" שאלה אותה אֶמה, ״את ספרית״, אמרה לה אדל. והנה על פי סארטר זו יכולה להיות תשובה נהדרת, הרי סימן הזהות של אֶמה, השיער הכחול שלה, יכול להצביע על מהותה – ספרית.

הדיאלוג הקטן הזה הוא דיאלוג מקדים לחיים של אדל, שאף אדם לא יכול להגדיר אותם. ״אדל זה בערבית״ אמרה לה אֶמה. ואכן אדל אישרה שמשמעות המילה היא צדק בערבית, אך האם אדל ערבייה? ההורים שלה נראים ׳לא ערבים׳, אין דבר שמאפיין ערביות בבית שלה והיא לא מדברת ערבית ולו פעם אחת בסרט, גם לא ההורים שלה, האם היא ערבייה? אני לא יודע, הסרט גם לא מספר לנו, אם אדל לא ׳עושה׳ שום דבר ערבי, כלומר הפעולות שלה בחיים הן לא פעולות ׳של ערבים׳ האם אפשר להגדיר אותה כערבייה?

אדל יוצאת עם גבר בתחילת הסרט, היא גם מקיימת איתו יחסים, אחרי הסקס הוא שואל אותה אם זה לא היה טוב. ״זה היה יותר מדי טוב״ היא עונה, ובטון דיבורה נשמע חשש קל. היא עוזבת אותו לאחר מכן, מסבירה לו שחסר לה משהו, וזה לא הוא, זו היא.

בבית הספר החברות שלה שואלות אותה אם היא לסבית, ״לא אכפת לי שאת לסבית, מפריע לי שאת מסתירה ממני״ אומרת לה החברה שלה, ולמעט בחורה אחת בלבד שמגיבה בגועל, לא נראה שבני הנוער מתרגשים מכך שהיא לסבית. אדל מתקוממת וצועקת שוב ושוב שהיא לא לסבית. האם אפשר להאמין לה ולקבל את הזהות שהיא בוחרת לעצמה? האם עלינו להניח שהיא אולי דו מינית?

החיים של אדל הוא לא סרט הומו-לסבי, וגם לא קווירי, הוא גם לא סרט על אהבה, הוא סרט על קיום. במובן הזה הסרט לא מוגדר כסרט קווירי בצרפת; בארה״ב לעומת זאת הוא מיד קוטלג כסיפור אהבה לסבי, וכך מהסרט החשוב ביותר בצרפת בשנת 2013 ומבחינתי החשוב ביותר של העשור, הוא הפך להיות סרט קצה "של הומואים", משרת נאמנה את פוליטיקת הזהויות. יחד עם זאת, גם בצרפת לא התעלמו מהעובדה שהסרט הוא הסרט הראשון על הומולסבים שיצא לאחר אישור חוק הנישואים החד מיניים.

והנה שוב נשאלת השאלה, מה בקיום של אדל, בהתנהגות שלה ובפעולות שלה מייצר מהות ואיזו מהות היא מייצרת? האמת היא שאדל לא מייצרת שום מהות, אדל בעיקר מונעת מאהבה. היא אוהבת ספרות שלא בהכרח מתמקדת בעלילה אלא בתיאורי הרגש, והיא החליטה להיות מורה בגנון כי יש לה הרבה אהבה לתת, מאשר לנסות להיות סופרת שמדברת על רגש. אם כך, אדל הייתה יכולה לאהוב גם גבר, היא הוכיחה שהיא אפילו נהנתה מזה, אבל היא בחרה לאהוב אישה. היא בחרה לאהוב אישה כנראה (דגש על כנראה) כיוון שעם אישה היא יכלה לבטא את עצמת הרגש שלה. יכול להיות שאם היא הייתה מוצאת גבר שמבין ברגש ברמות שלה היא הייתה מתאהבת בו? כלומר, האם אדל בחרה להיות לסבית? או אולי כדאי לעדן את השאלה, האם אדל בעצם לא מתעניינת בזהות פוליטית מינית ובעצם מונעת רק מאהבה?

הכול פוליטי (?)

׳הוא בחר להיות הומו׳, משפט קטן שיוצא בעיקר משפתותיהם של שמרנים ומעורר חלחלה בקרב הומואים רבים, שזועקים כנגד הומופוביה ומתקפים את קיומם דרך משפט של ליידי גאגא: ״אני נולדתי ככה״. בכך הם מתקפים זהות פוליטית, ומערבים מעשה אלוהים.

"האדם שאנו מכירים היום נולד באמצע המאה ה-19" אמר פוקו והרגיז כמעט כל פילוסוף אפשרי, אך מבחינתי הוא למעשה צדק. ברגע שהומו מגדיר את עצמו על פי מעמדו החוקי ולא על פי רמת הרגש שלו לאדם שהוא אוהב, הוא הופך להיות יציר פוליטי וכך גם האהבה שלו, ואפילו הסקס שלו. כל דבר שההומו יעשה מהרגע שהוא ביקש מהחוק שיגדיר אותו, יהפוך להיות אלמנט פוליטי במערכת נאו-ליברלית.

רבים יוצאים כנגד התיקוף ׳הכול פוליטי׳, הסיבות הן רבות: אם הכול הוא פוליטי, אזי דבר אינו פוליטי. אם הכול פוליטי, אז מה נשאר לסובייקט? אם הכול הוא פוליטי משמעו שאין חירות וכל דבר שאנחנו עושים חסר ערך. אם הכול פוליטי אזי אין אדם וכתוצאה מכך, אין טעם בכלל לחיות. אך זו/הי ההגדרה הצרה של התיקוף הזה. במובן הרחב, לומר שהכול הוא פוליטי הוא בעצם לומר שההתנהגות של בני האדם, הקיום שלהם, נועד לשרת מערכת כזו או אחרת, וכל התנהלות שלנו איננה שעבוד מוכפף אלא נטילת חלק במערך שלרוב לא משרת את האינטרסים של הפרטים בו. מערך שבו פרקטיקות רבות שנתפסות כאקט של שחרור אינן אלא שעבוד עמוק יותר וכינון של הסובייקט ללא חירות. היציאה מהארון היא פרקטיקה שכזו. ללא הווידוי של ההומו בפני החברה הוא לא יוכל להיות הומו, הוא חייב לעמוד מול הוריו, חבריו, מקום עבודתו, ואף המדינה עצמה ולהצהיר על משיכתו המינית. וכך רגש, תשוקה ומיניות מתורגמים לזכויות אדם וחוקים, וההומו הופך להיות ׳זן תרבותי׳, כפי שאמר פוקו.

והנה אדל, שאהבתה לאֶמה מודגשת באופן מעורר הערצה, ושמביאה את אֶמה לבית הוריה ועושה סקס בחדר השינה שלה בבית הוריה, מעולם לא טרחה לרגע אחד לצאת מהארון בפני אף אחד. אדל פשוט אוהבת את אֶמה, ואת ההגדרות הפוליטיות הצרות היא משאירה לבירוקרטים.

יחד עם זאת אדל כן עושה פעולה פוליטית אחת, היא משתתפת בהפגנת שמאל של ועדי עובדים. האם הפעולה הזו עושה את אדל שמאלנית? קומוניסטית? פועלת? סצנת ההפגנה, שנראית לא רלוונטית כלל לסרט, והייתה יכולה בקלות להיות מחוץ לשלוש שעות המרשימות האלה, מאפשרת הצצה לעולם אחר, אוטופי, עולם שבו הזהויות כולן, הזהויות באופן הפוליטי שלהן, מתנקזות לשתיים: אלה שיש להם אמצעים ואלה שאין להם אמצעים. וברגע שכל הזהויות כולן מתנקזות לשתיים, כל זהות אחרת הופכת באופן מובהק לא-פוליטית וככזו לאישית ומאוד נזילה, תלוית רגש ולא מוסדות פוליטיים כאלה או אחרים.

כלומר, הקיום היחיד שמעניין את אדל הוא זכויות חברתיות והזכות לחיות בכבוד. אם כך, אחזור ואומר, החיים של אדל הוא סרט על קיום שמהדהד את דברי סארטר ולדעתי לא פוסל אותם אלא מחדד את ההגדרה שלהם. אם הקיום מגדיר את המהות, אזי חובה עלינו לבטל את הקיום הפוליטי שלנו ולייצר קיום שבו רגש לא ייהפך לחוק. לא בכדי החליט הבמאי להראות סצנת סקס של שבע דקות שלמות: מהפכה חברתית אמיתית חייבת להתחיל בסקס נטול זהויות פוליטיות.

להתחיל מהפכה במיטה

אדל ואֶמה נפגשו שוב לאחר כמה שנים, אֶמה פגשה חברה חדשה והן מגדלות ילד ביחד (לא ילד של אֶמה), ״אנחנו משפחה עכשיו״ אמרה אֶמה לאדל, ואדל בתורה שאלה שאלה אחרת לגמרי: ״איך הסקס?״. אֶמה התביישה לומר שהסקס משעמם וחסר ערך, היא התביישה לומר שהפעולות המיניות שלה עם הבחורה הזו מגדירות את המהות שלה – בורגנית ולסבית – מהות פוליטית נאו-ליברלית, עם מהות כזו, גם הסקס הוא פוליטי. מסתבר שגם לתקוע גרעפס היא בסופו של דבר פעולה פוליטית.

הכול הוא פוליטי אך לא חייב להיות כזה, אם נוכל לצאת מהביצה הסרוחה של פוליטיקה של זהויות ולכונן בשלב הראשוני אך ורק שתי זהויות שהן כלכליות: אלו שיש להם מול אלה שאין להם.

חיי האישיים מספקים לי זהויות רבות, רבות מדי: הומו, מהגר, יהודי, מזרחי, ישראלי, משתאכנז, אינטלקטואל מזרחי, יהודי ערבי, והרשימה המקוללת הזו עוד ארוכה. אך אני מסרב להיות מכונן על פי ההגדרות האלה ונלחם בהן בכל כוחותיי הדלים, לרוב ללא הצלחה. אני רוצה להאמין שתהליך מחיקת הזהויות, או לפחות טשטושן, יכול להוביל אותנו לחירות מסוימת, חירות שבה נוכל להרגיש באופן חסר אמצעי, אולי אפילו אעז לומר ׳טבעי׳. באופן שבו אדם יוכל לקיים יחסי מין עם כל מגדר שהוא יבחר לעצמו ולא יצטרך להתכונן על ידי מערך חוקים כזה או אחר. חירות שבה צבע עור יהיה שווה ערך לצבע העיניים, כפי שאמר בוב מארלי.

נורמלי

צרפת עברה כברת דרך מהיחס שלה להומואים רק לפני שלושים שנה ועד אישור הנישואים והאימוץ לזוגות חד-מיניים, אך צרפת לא רק מחוקקת חוקים. צרפת מטמיעה את החוקים במערכת החברתית שלה, היא מנרמלת אותם וכעת כל ילדי צרפת לומדים בבתי הספר שהמשפחה הנורמטיבית הורחבה גם לזוגות חד-מיניים, ושזה נורמלי לחלוטין וכך זה צריך להיות.

תהיתי מדוע גבר צרפתי, ערבי, מוסלמי, טוניסאי, בוחר לעשות סרט על אהבה של לסביות – זה הרי לא מסתדר במערך הפוליטי הקיים, והבמאי עבד אללטיף קשיש אכן הואשם בהחפצה גברית ובשוביניזם ולסבופוביה, אך בעיקר על ידי אמריקאים וישראלים נאו ליברלים. אך אולי הסרט לא רוצה לומר לנו דבר על לסביות אלא על ביטול הזהויות החוקיות האלה? אולי כדי להראות דבר כזה יש צורך להשתמש באדל, שדרך המחשבה שלה רואה את העולם בצורה אחרת לגמרי, דרך הרגש שמנוגד כל כך ללוגוס הגברי, אך יחד עם זאת, ואולי בגלל זה, מבינה צדק מהו. אולי דרך החיים של אדל צריך ללמוד על החיים שלנו ועל הקיבעון הפוליטי שמכונן אותנו? אולי דרך החיים של אדל יהיה אפשר לחיות חיים אחרים, חיים שבהם נוכל לכונן את האני ללא זהויות כאלה או אחרות אלא כאני נזיל מאוד ללא גבולות?

״אחרי הכול״ אמרה אדל שניסתה להסביר את האנלוגיה שלה בין סארטר לבין בוב מארלי, ״מה ההבדל בין נביא, פילוסוף או זמר?״