Posts Tagged ‘החברה הישראלית’

הפסדת. הפסדת. הפסדת!

27 בפברואר 2012

אלי אושרוב

הכתיבה על "העולם שאחרי" לא מצריכה יותר מידי דמיון מצידי. אני חי שם. בשבע השנים האחרונות אני גר בירושלים: עיר שבה הקטסטרופה כבר קרתה, ולכן התל אביבים כל כך שונאים אותה ומפחדים ממנה.

אבל לפני שאדבר על טיבו של האסון אני רוצה לדבר על עצמי: אני גוש דני במוצאי והגעתי לעיר, כמו לא מעט אנשים, כחייל משוחרר עם שאיפות רומנטיות. התאהבתי בירושלים, ואני יכול ממש לשחזר את מה שהרגשתי כשהגעתי לכאן ב-2004. זו תחושה שאפשר לכנות "המחנק הציוני", ושאותה אני מגדיר כאהבה למקום מהולה בפחד עמוק מאובדנו לטובת קבוצה זרה, כל זה מלווה בתחושת חוסר אונים. אני יכול לשחזר את התחושה הזו כי היא בעצם משהו הרבה יותר עמוק שמוטמע כאן כמעט בכל ילד (ציוני): להסתכל על בתים של יישוב ערבי ולפחוד שהוא "יתפשט", להסתכל על קבוצה של חרדים בבני ברק ולפחוד שעוד מעט "הם יגיעו גם לכאן". את האהבה ליווה חשש עמוק מאובדן, יותר ממה שנורמלי במצבים האלה.

במהלך הכתיבה של הפוסט הזה הציע לי גל להתייחס למאמר של גדעון לוי מהימים האחרונים. יעקב אילון הפך שם באורח פלא לגיבור של הרגע, לאחר שסירב להמשיך ולנסוע לירושלים להגיש את המהדורה של ערוץ 10 בעירנו הכבושה, הענייה והקיצונית. גל רצה שאקטול את לוי אבל אני חושב שלוי צודק. זו עיר קשה, עם סוגים שונים של כהניזם ומשיחיות-לאומנית ברחוב כהווי יום-יומי. יותר משליש מיושביה חיים בגטו ענק, לכודים בין הפריבילגיות שלהם כתושבים נחותים של ישראל ובין הגטו היותר גדול שנקרא הרשות הפלסטינית. ירושלים דווקא לא מלוכלכת כמו שעושים ממנה, אבל רמת השירותים הבסיסיים לתושב נמוכה, בטח ביחס לארנונה המפלצתית. הדבר האחרון שצריך לעשות הוא רומנטיזציה של העיר הזאת, לא מפני שאין בה כזו, פשוט כי הרומנטיקה היא אחד מהסמים המטשטשים הפופולאריים כאן. כל מיני קרנות, עמותות, וסתם אנשים הפכו אותה למשלח יד. אני לא מאשים אותם. אין כאן הרבה מקומות עבודה וצריך להתפרנס. ברצינות. אז בואו נצא מנקודת הנחה שזו עיר מחורבנת. ברוכים הבאים לעתיד.

הרומנטיקה העכשווית שמיוחסת לירושלים עוסקת ברב-תרבותיות שבה. הטענה היא שבגלל הקבוצות השונות שחיות בה היא העיר הפלורליסטית באמת (מה שמכונה לעיתים "המרקם העדין של הדו-קיום") וזאת בניגוד לתל אביב המונוליתית. הטיעון הליברלי לשכנע סטודנטים לבוא ללמוד בירושלים נשמע בערך כך: "צעירים יהודים בואו לעיר הבירה הנצחית של עם ישראל. כדאי לכם כי כאן יש רב תרבותיות". משיכה ורתיעה משמשים ברומנטיקה הזו בערבוביה.

פעיל השמאל הוותיק מיכאל ורשבסקי אמר לי פעם שהוא לא חושב שקיים "טבע האדם" ביחס לזר. לפעמים אנחנו נמשכים אליו ולעיתים נרתעים ממנו. אני לא רוצה ללעוג למי שפוחד מערבים או חרדים. הפחד הזה הוא טבעי. הבעיה היא שהפחד הזה הוא המדיניות כאן.

הפחד הזה הוא גם מה שעומד בבסיס של ארגונים שונים שקמו בירושלים בשנים האחרונות כמו "רוח חדשה", "התעוררות", "ירושלמים" והמשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. לכולם יש מטרה "לחזק את ירושלים" ו"להעיר את ירושלים" ועוד סיסמאות מהסוג הזה. אולי השמות האלה לא אומרים הרבה לאנשים מחוץ לעיר אבל כאן הם הצליחו להתברג לעירייה ולעשות גם קצת רעש ברמה הארצית. בשנים הראשונות שלי בעיר הייתי פעיל ב"רוח חדשה". נכחתי בפגישות עם פקיד בכיר בעירייה והוא הזהיר אותנו ש"ירושלים עומדת לאבד את הרוב הציוני". ניר ברקת נאם בהרמת הכוסית השנתית לפעילים שאנחנו "פועלים כדי לשמור על הרוב היהודי בעיר ירושלים".

נהניתי מחלק גדול מהפעילות הזו ובעצמי תרמתי לה. כשהפסקתי להיות פעיל חשבתי שהפריעה לי הא-פוליטיות של העמותות האלה, אבל היום אני מבין שהבעיה היא קצת אחרת. כאשר שומעים סיסמאות כמו "להשאיר את הצעירים בעיר", או "לדאוג לאוכלוסייה יצרנית", כולם יודעים במי מדובר. בירושלים הרי לא חסרים צעירים. לכאורה לא צריכה להיות לי בעיה עם שדולות אינטרסים למען צעירים (אשכנזים) בוגרי אוניברסיטה ואני אפילו ממש תומך בפעילויות כמו "שבת למשפחות צעירות" שמארגנת תנועת "ירושלמים". הבעיה היא הדיבור המזויף בשם "הכלל", "למען העיר". לכן, למשל, הסיסמה של "רוח חדשה" היא "סטודנטים למען ירושלים". הדיבור הזה מגייס תורמים והוא גם המפתח למשרדי הממשלה. הסיסמאות האלה הן גם קוד ההפעלה הסודי של המלחמה הדמוגרפית.

מחוץ לירושלים הקרב הדמוגרפי משתולל בכל מקום כמעט. רק ביום שישי האחרון שודרה ביומן של ערוץ אחד עוד כתבה על תושבים בכפר יונה שרק חיפשו איכות חיים ופתאום הגיע "קרוון של בית כנסת". באשר לערבים, לזכותו של הימין יאמר שאצלו המלחמה גלויה וכשהדברים פחות מודחקים הם נוטים להופיע באופן פחות פתולוגי. במרכז ובשמאל הציוני אלה אנשים כמו גדי טאוב ובן דרור ימיני שמניפים את הדגל הדמוגרפי. אמנם תחושת המחנק שתיארתי היא לא דבר חדש, אבל נדמה שהיא הולכת ומשתלטת על יותר ויותר ישראלים בשנים האחרונות. חוסר האונים מתעצם כי יש רק דרך אחת להילחם במלחמה דמוגרפית ולהישאר אנושי: לעשות ילדים. ואת זה אף אחד מאיתנו לא מוכן לעשות. לא באמת.

בחזרה לירושלים: למה כל ארגוני הצעירים האלה לא עושים את הדבר הפשוט ועוסקים בעידוד ילודה? אני לא מדבר על משהו לא אנושי כמו לעצור ילודה אצל מישהו אחר. אני לא מציע לגור עם אחד עשר ילדים בשני חדרים. לעזאזל, "חילונים" אוהבי ירושלים, למה אתם לא מתחתנים כבר ומביאים איזו חמישייה?!

אני חושב שהרעיון ברור. כך, בעומדם מול המפלה, כל מה שנשאר ללוחמים דמוגרפיים-הומניים הוא לעסוק בסימון אובססיבי של גבולות. לחתוך את עזה מהמדינה, לחתוך את הגדה מישראל, לחתוך את מזרח העיר ממזרח העיר, לחתוך את מזרח העיר ממערב העיר, לחתוך את בית וגן מקריית יובל, לבנות פרויקט לדיור בר השגה לזוגות ש"ממצים יכולת השתכרות" (כאילו שאין אלפי חרדים עובדים בירושלים). ואני לא מתחיל לדבר כאן על האנשים שחתכו אותם ונשארו בחוץ. בספינה שלנו שואבים ושואבים אבל המים פורצים מכל החורים.

יש כל מיני סטטיסטיקות "מעודדות" על הדמוגרפיה של העיר. עצם העיסוק חסר הבושה והבלתי פוסק במספרים האלה מעיד עד כמה המצב "חמור". כירושלמי אני רואה את המפלה בעיניים שלי. "הם" פשוט בכל מקום: בפרקים, במרכזי קניות, בעבודה, באוטובוס. עשרים אחוז מהאוכלוסייה הוא לא באמת מיעוט ושלושים אחוז אדרבא. לא משנה כמה ישחקו עם הנתונים, אני מיעוט וכך זה יהיה בקרוב בכל ישראל שמחוץ לתל אביב.

אבל מה עושים עם המחנק בגרון? הרגע שבו ירושלים הופכת לאפשרות, "לעולם שאחרי" הוא לא הרגע שבו אתה מתענג על רב-תרבותיותך, נהנה להלך ברחוב ולהשקיף על אנשים "מכל השפות וכל האמונות". הרגע הזה הוא הרגע שבו אתה מבין שהפסדת.

אני לא ערבי ואני לא חרדי וגם אני לפעמים אוהב לראות אנשים דומים לי ברחוב ושיהיו לי חברים-שכנים שיבינו בדיוק על מה אני מדבר. לא הייתי רוצה שיסגרו לי את הכביש לתנועת רכב בשבת והייתי שמח אם היו יותר מסעדות פתוחות ושנוכל לשאוב אבק גם אחרי הצפירה בלי להרגיש רגשות אשם. אבל צריך גם לקחת אחריות על הבחירה הכי טבעית שלנו. אולי בעולם שאחרי אצא להיאבק על זכויותיי כמיעוט, אולי אעבור דירה ואולי בני העתידי, אינשאללה, ילמד בגן חרדי.  אבל היום הזה עוד רחוק. לפני הכול מותר להתענג על ההרגשה: הפסדת. הפסדת. הפסדת!

עכשיו אתה יכול להתחיל לדמיין.

 

(ציורים: ג'ורג'ו דה קיריקו)

מדיניות ההפרדה: הצד השני של רמת החי"ל

1 במאי 2011

 דנה רוטשילד

בואך חג הפסח השגתי שידה חדשה. בעבודה העתיקו את המשרדים מרמת החי"ל קרוב יותר למרכז, ואת הפסיליטיז שלא עברו איתנו, או נתרמו לעמותת ילדים בסיכון, העמידה החברה לרשותנו. הימים שלפני המעבר התאפיינו בניסיונות עיקשים להיפטר משמטעס – לא ייאמן כמה מתנות קטנות ו/או בינוניות צוברים עובדי חברה שמתייחסת יפה לעובדיה בזמן קצר, וכולן די מוצלחות – ספלים, שאריות ממשלוחי מנות עצומים של פורים, נעלי בית שהבוס שלי קיבל באיזו נסיעה והיו בול במידה שלי. כאלה דברים. במקביל ובאופן בלתי תלוי, קיבלתי מהורי סמארטפון ליומולדת. כך שביום הלפני אחרון במשרדים הישנים השתרכתי למכונית עם שתי שקיות נייר (זה אקולוגי!) ענקיות.

בגדול, זה עניין של חינוך. מכיוון שהמכונית אינה שלי (אלא של אחותי שבגולה), לא חניתי בחניון כמו כולם אלא בשכונה שמעבר לכביש. נווה שרת. זה האריך לי את הדרך בשתי דקות, אבל חסך ממני התעסקות בניירת, או התמודדות עם היותי הבעלים של משהו.

כך או כך, כשהגעתי למכונית ראיתי שבסמוך לה התגודדו כמה אנשים, בעיקר נשים, גהרו על מה שהיה מונח מסביב לכלוב המחזור הצהוב (לבקבוקי פלסטיק וקופסאות) ועשו מה שעשו. השעה היתה שמונה וחצי והייתי הרוגה. בכל זאת הסתקרנתי. כששאלתי מה הולך שם השיב לי הגבר היחיד, חרדי, מן הסתם, שלקראת חג הפסח ערך בית הכנסת הסמוך גמ"ח. ואלו השאריות. אכן, היו אלו ארגזי ירקות ועוד כל מיני. את מה שקרה בשתי הדקות הבאות אפשר לתאר כנפילה איטית של אסימון, או הכרה בנעיצה של מרפק בבטן. התנעתי את המכונית, נזהרתי על הילדות שמפשפשות בשאריות, יצאתי מהחנייה, הגעתי לכיכר העגולה שממנה פונים לכביש הראשי, ורק אז תפסתי לעצמי את הראש, קיללתי את עצמי, והמשכתי את הסיבוב בכיכר, בחזרה לחנייה.

נדמה שמעולם לא הרחתי את סופה של מדינת ישראל כה קרוב אלי. לא ככה.

מן הסתם, השארתי שם את כל השלל (להוציא הגריל האקולוגי). אתם מבינים? רק כביש אחד הפריד בין "קטר ההייטק של המשק הישראלי" לאנשים שמחפשים אוכל בזבל. פחות מחמישים מטר בין הוויכוח על אנדרואיד מול אייפון לרעב. רעב של ממש. תזכורת: מדובר בנווה שרת, שכונה בצפון תל אביב. אין כאן בדווים, זה לא סלאמס קלאסי. היו שם רוסיות וחרדיות. נכון, אלו אולי לא האוכלוסיות הכי חזקות, ובכל זאת – הייתם מצפים שיהודים אשכנזים בצפון תל אביב לא יזדקקו לשאריות כדי להעביר את הפסח בסבבה.

כאמור, זה עניין של חינוך. הצעד הראשון בדרך לסוציאליזם עובר דרך ההבנה שהמיקום שלך בשרשרת המזון הוא שרירותי. גם הסבים שלי היו מהגרים. גם הסבים שלי היו דוסים. גם אני יכולתי להיות כאן, בצד השני של הכביש, עם התפאורה הדיקנסיאנית הזו, בוהה בפועלי ההייטק ותוהה מאיפה הם משיגים ירקות לחג. השלב הבא יהיה אינתיפאדה חברתית. הגורם הריבוני שאמור למנוע התרחשות כזו – קרי, מדינת ישראל – נעדרה לגמרי מהסצינה כולה. רוב העובדים בקריית עתידים אף פעם לא חצו את הכביש לתוך השכונה. האבסורד הוא שעובדים איתי אנשים מקסימים וטובי לב (בחיי!), שלפחות לחלקם יש בתזונה של תודעה חברתית. אלא שחלק מהארכיטקטורה של של החברה הישראלית דהיום עובדת כך שהם לעולם לא ייתקלו בכאלה מופעים של עוני. אם פעם היה צריך להרחיק לעיירות פיתוח או לשיכונים כדי להיחשף למשהו כזה, היום המרחק הצטמצם לאפס – מעבר לכביש, כאמור – ובו בעת הפך בהדרגה לבלתי נראה, עד שהוא מוטח לך בפרצוף.

מה כן היה שם, במגרש החנייה? אם לשפוט לפי הטוקבקים בדהמארקר, די ברור לגולשים שהחרדים אשמים בכל תחלואי הכלכלה הישראלית. הם אלו שאוכלים את כל תקציב המדינה, ובגללם אין חינוך/בריאות/פנסיה.תשתיות/דירות במחיר סביר/תחבורה/סוף לשחיתות. אלא שתקציב הישיבות הוא משהו כמו מיליארד שקל – כסף קטן במונחי תקציב המדינה, ויתור על שניים-שלושה מטוסי הקרב חדשים סוגר את החור הזה בקלות. לאן הולך שאר הכסף? את המסים שלנו אנחנו לא משלמים לחרדים, אלא למדינה. ובכל זאת, המדינה לא היתה שם, ואת החלל שנפער במגרש החנייה מילאו, בהתנדבות ובחינם, החרדים. הגמ"ח הזה לא היה מבצע סגור בבני ברק, ההיפך – היו שם רוסיות ובחורות בלבוש חושפני (!), אבל החרדים היו שם גם בשבילם.

הבועה של שינקין, זו שנוהגים לקלס כל אימת שמדובר על ניתוק, לא מאפשרת כזו אפתיה. בגדול, אפשר לומר שזה עניין ארכיטקטוני. כל עוד מגדלי היוקרה לא ישבשו לגמרי את המרקם הסביבתי, אפשר יהיה לראות את הרחוב כמעט מכל חלון, וברגע שרואים משהו בזירה הציבורית, כבר אי אפשר עוד להדחיק אותו.

ברמת החי”ל, להבדיל, אותה "בועה תל אביבית” קיימת ממש. למעשה, היא בנויה כבועה – אין שום יכולת לראות החוצה, ואין שום יכולת לראות פנימה. מה שמתנהל בחברה הישראלית נמצא לאורך כל שעות היום סמוי מעין. איך ידעו אלה שבפנים על חייהם של אלה שבחוץ אם אי אפשר לראות אותם.

מיותר לציין שככל שאלו הופכים רחוקים מעיניהם של אלו, מבחינה כלכלית הם הולכים ומתקרבים – המדיניות הכלכלית של ישראל דוחקת את רוב מעמד הביניים לקטגוריות המקובלות של עוני, אבל מדיניות ההפרדה שומרת את כולם תחומים היטב בגבולות הגזרה שלהם. סולידריות זו לא מילה שמופיעה הרבה בטוקבקים בדהמארקר. אפילו לא חמלה (כל שכן בגרסה החרדית שלה).

מקור: הוועד נגד הריסת בתים

הדור שלכם

14 במרץ 2011

(דברים שנאמרו בכנס תרבות הצעירים בשנקר)

"מהי תרבות הצעירים העכשווית? האם היא באמת שטחית ופסיבית?" כך שואלת הההזמה לכנס תרבות הצעירים בשנקר, תוך התייחסות למאמרו של גדעון עפרת על "הזן החדש של הצעירים". גם אני, כמו אנשים אחרים לפניי, רוצה לנסות להשיב למאמר. אבל בשונה מהנימה האפולוגטית שהיתה לכמה מההרצאות של נציגי הדור הצעיר עד כאן, אני רוצה ברשותכם לעבור להתקפה. בשביל להבין את דור הצעירים, צריך לדעתי להחזיר מבט, כלומר להסב לרגע את המבט אל דור האם, דור ההורים – זה שמסתכל עלינו.
אני רוצה להתחשבן עם הדור הזה, באותו אופן שבו נהוג להתחשבן בתרבות שלנו עם דור הסבים.

כיוון שההגדרה של "הצעירים" היא מאוד רחבה, אני אשתמש לצורך העניין בהגדרה רחבה לא פחות של דור האם. אני מתכוון לאנשים שנולדו משנות ה-50 עד שנות ה-70, ואולי בניסוח אחר – אלה שהגיעו לבגרות ממלחמת 67' עד מלחמת לבנון הראשונה, וקצת אחריה.

אני מפנה את הדברים לדור של גדעון עפרת, ולכן אקרא לקבוצה הזו "הדור שלכם".

מה זאת אומרת להתחשבן עם דור ההורים שלנו כמו שמתחשבנים עם דור הסבים? זאת אומרת, שבשני העשורים האחרונים, התרבות הישראלית מרבה להתעסק בחיסול חשבונות עם הסוציאליזם, ההסתדרות, הקיבוצים וכו' – מפעלים שהוקמו על ידי דור הסבים או הדור שלפניו. היחס לרעיונות ולמוסדות של אותו דור נע בין התעלמות או זלזלול קנטרני, לבין התחשבנות תוקפנית יותר.

הביטוי המוחשי ביותר לכך הוא התלונות החוזרות ונשנות על הלינה המשותפת בקיבוצים, ועל החיים הקיבוציים בכלל. התלונות האלה לא באות מהדור הצעיר. הן מין המנון של דור האשכנזים שנולד אחרי הקמת המדינה, ושעזב את הקיבוצים ואת ישראל הסוציאליסטית בכלל. הפונקציה שלהן הוא לאשרר את המערך החברתי הנוכחי, ולהראות שכל אפשרות אחרת וכל עולם ערכים אחר הם מסוכנים ו"לא טבעיים".

באותה מידה, ואם להיות כנים, אפשר לומר את זה גם על ההתחשבנות מצד שמאל עם דור תש"ח. קל להאשים את דור תש"ח – אנשים שרובם מתו, או שנתמכים על ידי מטפל פיליפיני – בגירוש הפלסטינים ב-48'. אבל בפועל, חלק גדול מהמתחשבנים חיים בעצמם בבתים או ביישובים שבהם חיו פלסטינים לפני 48', ולא היו מוכנים בשום מחיר שאותם פלסטינים יחזרו לבתים האלה. עם זאת, קל יותר להינות מהשלל, ובו זמנית לחשוב "זה לא אנחנו עשינו".

אנחנו חיים בתקופה של רגישות עזה, ולפעמים די מסרסת, לפגיעה ברגשות של קבוצות שונות. אבל נראה לי שפגיעה ברגשות של דור שלם לא נכללת בדברים שצריך להימנע מהם. בכל מקרה, המטרה היא לא  לפגוע במישהו – ממילא מדובר במיליוני אנשים מקבוצות שונות שלמזלם או חוסר מזלם נולדו בתקופה הנידונה – אלא לנצל את הדיון הדורי כדי להעלות נקודות למחשבה.

אני לא טוען באמת ש"הדור שלכם" הוא יותר גרוע או יותר טוב מכל דור אחר. מה שמייחד אותו, זה שתמיד הוא זה שישפוט את האחרים. בני הדור שלכם הם הסובייקט הקולוניאלי של החברה הישראלית: הם שופטים את האחרים, אף אחד לא שופט אותם.

זה דור שמתחשבן עם כולם, אבל אף אחד לא מתחשבן איתו, בגלל שהוא מחזיק בעמדות שמהן אפשר להתחשבן. גם הילדים שלכם לא ממש מתחשבנים איתכם –  זה לא כל כך מעניין אותם. מסיבה זו, הדור הזה הוא הדור השקוף ביותר – כיוון שהוא נמצא בכל מקום, לפעמים לא זוכרים שהוא קיים.

אחרי ההקדמה הזאת, אחזור למאמר של גדעון עפרת.

התלונה הגדולה הראשונה של עפרת על הצעירים נוגעת לשפה שלהם.  גדעון עפרת כותב בין השאר:

"שפתם דלה להפליא, עתירת שגיאות, לקונית וחסכנית כמידות האֶס אֶם אֶס… קריאה? ספרייתם היא תמציות הוויקיפדיה האינטרנטית. מכאן הם דולים עיקר מידעם הכללי. לא, אל תבקשו בשפתם אחר רובדי לשון, רב משמעות, קונוטציות, מטפורות, אָלוזיות לספרות הקלאסית או האחרת.

והוא ממשיך:

וכי מדוע יידרשו לשפתנו המורכבת, העשירה והמסורבלת יותר? אין הם זקוקים לה. משהו בהם אומר אי צורך בתקשורת אנושית מהסוג המוּכר לנו. הן הם כלואים בעולמם הווירטואלי, אוזניות ה"אַי פּוֹד" והטלפון הסֶלולרי אטמו אותם בבועה. עולמם הרגשי ניזון מסנסציות זוטא מציצניות מסוג ה"יוּ טיובּ".

הקטע הזה מזכיר לי כתבה שראיתי באיזה יום שישי לפני כעשר שנים, אולי ביומן של ערוץ 1, שעסקה בש"ס. בכתבה ראיינו את נתן זך. זך התלונן שש"ס מחנכת לבערות, ומחריבה את כל ההישגים של היהדות החילונית והתרבות המערבית. בסוף הוא אמר שהוא לא מבין איך אפשר לקרוא לעצמך בן תרבות בלי שקראת את היגל ושופנהאוור.

כידוע, כשכשבנאדם יוצא לרחוב בתל אביב, כל האנשים מסביבו מתווכחים על היגל ושופנהאוואר.

להזכירכם, היצירות העיקריות של היגל בכלל לא תורגמו מעולם לעברית, וכך גם שופנהוואר. אני מעריך שיש בישראל לכל היותר כמה עשרות אנשים שמחזיקים בבית את "העולם כרצון וכדימוי" של שופנהוואר. כשהסבים מתים, הדור שלכם נוהג להוציא את הספרים האלה ולזרוק אותם לרחוב.

מתי נזכרים בהיגל ושופנהאוור? נזכרים בהם כשמדברים על ש"ס. פתאום הם "שלנו". אבל זה מאוד נוח לזך לעשות איזו אידיאליזציה של "היהדות החילונית" שאליה הוא משתייך.

אותה תופעה ניכרת ביחס של הדור שלכם לצעירים.

רק כשאתם מדברים על הצעירים, פתאום מטריד אתכם ש"הם לא יודעים כלום". אבל מה אתם יודעים? רק כשמדברים על הצעירים, אומרים שהם לא קוראים ספרים. ואתם קוראים ספרים?

מה הדור של גדעון עפרת קורא?

נדמה לי שהוא קורא את דה מרקר.

הטענה השנייה של גדעון עפרת היא שהדור הצעיר "לא טעם מטעם התמימות הנהדרת של האידיאליזם".

הוא ממשיך וכותב:

"אולי במפעל חיינו הגדול – הרס האוטוריטות (הורים, ממסדים, שלטון – מסורת שנות ה-60) – שיבשנו את מבנה הנפש של ילדינו. גידלנו אותם בהיתרים בלתי מוגבלים, והטמענו בהם את אי האמון שלנו בסמכויות".

אז השורה התחתונה היא כמובן: יותר סמכות לדור שלכם – שגם ככה מחזיק כמעט בכל הסמכויות. אבל לפני המסקנות, בואו נסתכל על ההנחות של הטענה הזאת. האם "הרס האוטוריטות" הוא מפעל חייכם הגדול? איפה ראיתם בישראל הרס של אוטוריטות?

איפה ראיתם בישראל את מסורת שנות ה-60?

על מה מדבר גדעון עפרת?

הוא כותב:

"[זהו] דור שלא ידע תמימותם של אהבה, אמונה ושאר ערכים. דור שהתפכח מכל אלה עוד בטרם חווה אותם".

מה שעולה מהמשפט הזה הוא קצת לא הוגן: הדור שלנו מואשם שהוא נטש את הערכים לפני שחווה אותם, כי הוא לא יכול היה בכלל לחוות אותם. אתם, לעומת זאת, נטשתם את הערכים למרות שכן חוויתם אותם, או לפחות יכולתם לחוות אותם. אבל כדי להצדיק את מצבכם הנוכחי, אתם קוראים לתהליך שעברתם "התפכחות".

קראתי בסוף השבוע האחרון מאמר של יצחק לאור על המשורר אברהם שלונסקי. לאור שואל מדוע שלונסקי נשכח בתרבות העכשווית, וקובל על "הפיכת הבערות לדגל". הוא מסכם ש"באמת הכול נשטף בלא-כלום. העולם ששלונסקי השתתף בבנייתו נעלם".

נכון שאחד המאפיינים הבולטים של התרבות העכשווית בישראל היא שהיא חסרת זיכרון. אבל השכחה של העולם ששלונסקי השתתף בבנייתו היא לא הפרויקט שלנו, אלא שלכם.

לאור גם לא לגמרי צודק בטענה שאין בקרב הצעירים אנשים שמנסים להתעניין בהיסטוריה של חברתם. דווקא יש צעירים שמנסים להתעניין. אבל לטוב ולרע, אנחנו לא מסוגלים להבין מה שהיה כאן לפני שנות ה-80. אנחנו כאילו לא יודעים את השפה. נולדנו בארץ שבה השפה הזאת כבר לא דוברה. אתם לעומת זאת נולדתם בארץ שבה השפה הזאת דוברה, אבל שכחתם אותה.

לא מזמן, נתקלתי בבית אריאלה בכרך של "מעריב" משנות השישים. דפדפתי למאי 68', לראות איך מהפכות הסטודנטים בפאריס ובאירופה הוצגו בעיתונות הישראלית.

ובכן, שליח מעריב בפאריס היה אורי דן, כתב החצר של אריאל שרון. בכתבה נרחבת, הוא מתאר בזלזול את עצרות הסטודנטים ומגיע למסקנה שמדובר בחבורת ליצנים, שלדבריו, "חיים בכוכב אחר".

לצידו מתפרסם מונולוג מאת דב ינאי, שכיהן באותו זמן כיו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל. ינאי מסביר למה הסטודנטים הישראלים הם היחידים במערב שלא מצטרפים לתנועה המהפכנית העולמית. הוא טוען שהסטודנטים בישראל פשוט לא צריכים לצאת נגד הממסד.

"הסטודנטים במדינות רבות מוכנים ומזומנים לקעקע את המימסד, בעוד שהסטודנט הישראלי המצוי אינו מעוניין להרוס, הוא רוצה כי הממסד ישמע אותו. לי נדמה, שאם יש למישהו אצלנו עודף מרץ, הרי אחרי חודשיים על יד גשר דמיה [בשטחים (ע"א)], שוב אין לאף אחד רצון וכוח להפגין ברחובות! לאור מצבנו המיוחד מקבלות הרבה בעיות הנראות חשובות נורא – ממדים גמדיים".

בהערת אגב מעניין לציין שכיום דב ינאי הוא מהבעלים של קבוצת ג'נסיס לייעוץ ניהולי בארץ ובעולם ושל מכון אדם מילוא לגיוס כוח אדם ומיקור חוץ, וגם מבעלי השליטה ב"אינטגרה אמינות עובדים בע"מ", חברה המספקת מבדקי אמינות ממוחשבים ושירותים אחרים שנועדו למנוע עבריינות תעסוקתית במקום העבודה".

אז זהו, שהדור שלכם באמת הושפע ממה שקרה בעולם מאז שנות ה-60, ובאמת למד הרבה מהעולם:

הוא למד להשקיע בבורסה.

הדור שלכם הוא הדור הקונפורמיסטי ביותר שהיה כאן. זה דור שמצד אחד עבר גלובליזציה, והתחיל בגיל צעיר לנסוע לפאריס ולניו יורק, ומצד שני האופקים שלו צרים יותר מכל דור אחר.

זה דור שהכניס לשפה את הביטוי "זה לא עניין פוליטי" ו"אני לא בנאדם פוליטי".

הוא הדור של המצב הקיים, הוא לא מכיר שום דבר חוץ מהמצב הקיים, והוא גם יפול יחד עם המצב הקיים.

איזה דמויות מרדניות או חתרניות יש בדור הזה? הרבה פחות מאשר בדור הפלמ"ח למשל. אין לו מקסים גילן, אורי אבנרי, גם לא ס' יזהר. אפילו לא שמעון פרס.

המעשה האמיץ ביותר שאנשים בדור שלכם העזו לעשות הוא לחזור בתשובה.

בדור שלכם מי שגילה שמץ של מרדנות נדחק מהר מאוד לשוליים. יותר מזה: חנקתם גם כל רעיון מרדני שהגיע מהדור שלפניכם או מהדור שאחריכם. לעומת זאת, אימצתם את כל צורות הקונפורמיזם של הדור שלפניכם – ושל הדור שאחריכם.

אני לא מדבר רק על דור המנהיגות שהצמחתם – נתניהו, ברק, חיים רמון, משה שחל – דור מנהיגות שהוא אולי העלוב ביותר מאז המלך רחבעם. והוא עוד ממשיך להידרדר.

הדור שלכם אוהב להתלונן על אבדן הערכים. אבל הוא שכח כל צורה של אידיאל שהדור שלפניו ידע, אבל לא למד שום דבר חדש. חוץ מדבר אחד: לקנות בתים.

ביקרתי פעם חבר בשוהם. אבא שלו, בן 55 בערך, ישב איתנו והתחיל לגולל את השקפת עולמו. קודם כל, הנאום נפתח כמובן בזה שכל המשפחה של ההורים שלה קבורים בערמה בטרבלינקה.

ככה הדור שלכם מעגן בשואה את כל ההוויה שלו, למרות שהוא לא הריח מימיו ריח של משרפה.

משם הוא התקדם הלאה, אבל העצה העיקרית שלו לחיים היתה אחת: לקנות בתים. היו אמר לי: הדור שלכם לא יודע לקנות בתים. בגילכם כבר קנינו בתים והתחלנו לשלם משכנתא.

ואכן, הדגל האמיתי של הדור שלכם הוא לקנות בתים.

אם הביטלס שרו על דור הפרחים את השיר "She's leaving home bye-bye", עליכם היה צריך לשיר: "She's buying home, bye-bye".

אני לא טוען שלא עבדתם: בוודאי שעבדתם, וכל העבודה שלכם הפכה לבתים. מבחינה זו הנוף הבנוי, ובעצם הנוף בכלל של ישראל העכשווית הוא כולו העבודה של הדור שלכם. אבל בתים, גם אם הם נראים יציבים, הם בני חלוף.

בסוף כותב גדעון עפרת:

"הם מתגוררים עם הוריהם עד גילאי השלושים, רבים ממשיכים להיתמך כספית על ידי הוריהם, אך בינם לבין הוריהם אוקיאנוס של אחרות, זואולוגיה אחרת".

אני מבין קצת בזואולוגיה, אבל אני לא כל כך יודע על מה הוא מדבר. אנשים שאני מכיר סביבי עבדו קשה מאוד כל שנות ה-20 לחייהם.

בנוסף, לא נעים להגיד, אבל הדור שלכם הפריט את מדינת הרווחה שממנה הוא נבנה. הזרמתם אותה לכיסים שלכם, לבתים שלכם בראשון או בשוהם או ברמת השרון. עכשיו אתם מתלוננים שהצעירים "ממשיכים להיתמך כספית על ידי הוריהם".

לסיום:

ראיתי פעם סרט גרמני קצר, שבמרכזו עמדה זקנה נרגנת שישבה באוטובוס העירוני והתלוננה על המהגרים שמסביבה. היא היתה מוצגת באופן מאוד שלילי, וגם הצעירים התייחסו אליה בחוסר כבוד מופגן.

חשבתי על זה שהגרמנים, בזכות ההיסטוריה שלהם, פטורים מלרכוש כבוד לזקנים. זאת עמדה מוזרה, שלא ממש מוכרת לנו.

כשאתם תהיו זקנים, אני מאמין שדווקא נקום לכם באוטובוס. אבל למעשה, אין לכם מה לדאוג. אתם לא תסעו באוטובוס:

יש לכם אוטו.