Posts Tagged ‘הון-סיכון’

החיילים של רמת החי"ל

20 במרץ 2010

1.

השבוע, בהאנגר 11 שבנמל תל אביב, התקיים "כנס הנטוורקינג השני" של בוגרי 8200. אני אמנם אינני בוגר היחידה המיתולוגית, אבל התשוקה האנתרופולוגית שלי גרמה לי להירשם לאירוע, גם ללא כוונה לקחת חלק ב"תחרות חברות ההייטק" או ליהנות מהמופע של אדיר מילר (גם הוא בוגר היחידה). לבסוף נאלצתי לוותר על ההשתתפות אבל הסיקור האוהד בדה מארקר, יומיים אחרי, העביר היטב את האווירה.

כל המשרות שבהן החזקתי היו קשורות בצורה זו או אחרת ביוצאי היחידה", מספר אלעד פרנקל, “מעולם לא גוייסתי בדרך השגרתית, שבה שולחים קורות חיים לחברה, ואז מזמינים אותך לראיון". פרנקל, העומד בראש חברת אקווייז, “חברת קלינטק המפתחת טכנולוגיות טיהור מים", מצטרף לאסתי פשין, מנכ"לית שדולת ההייטק בכנסת ושותפה בקרן ההון סיכון Destino Ventures. לטענתה, “יזמים ששירתו ביחידה נמצאים בסיטואציה שבה הם יכולים בשנייםשלושה טלפונים להגיע לכל אדם בעל השפעה – בין שהוא לקוח פוטנציאלי, רגולטור או ספק רלוונטי". פשין לפחות מפגינה שמץ מודעותעצמית: “זה יכול להישמע מרתיע, אך זו המציאות".

אכן, זו המציאות. בשנות התשעים האליטה האשכנזית דיללה את נוכחותה ביחידות הלוחמות והיה נדמה שהיא מתרחקת מההוויה הביטחונית, כנראה בהשפעת האינתיפאדה הראשונה ותהליך אוסלו. אבל כמו תהליך אוסלו, התברר שההתרחקות לכאורה רק מסייעת להעמקת המשטר הקולוניאלי בין הים לנהר. את יפי הבלורית החליפו ביחידות הלוחמות יותר ויותר מזרחים, דרוזים ומהגרים מרוסיה ומאתיופיה. אלה לא התקשו להבחין שההון הסימבולי שנלווה בעבר לשירות הקרבי הולך ואוזל, ועובר ליחידות המודיעין והטכנולוגיה. הגדיר זאת היטב הסוציולוג יגיל לוי, שבספרו "צבא אחר לישראל" כתב שהכניסה של ישראל השנייה לדרגים הלוחמים היתה "עלייה במעלה המדרגות הנעות היורדות".

ההתרכזות של ילדי האליטה בחיל המודיעין העמיקה את משטר הכיבוש בלפחות שתי דרכים. ראשית, פחתה נגישותם של נותני הטון בתקשורת ובתרבות הישראלית למתרחש בשטחים. ילדיהם (או הם עצמם) פחות ופחות רואים זקנים מדדים ונשים הנאלצות ללדת במחסום ומסתפקים בדיווחים מתורגמים מערבית על מסך המחשב שלהם בקריה או בגלילות. גם יחידות "מובחרות" ממש, שלא נדבר על טייסינו המצוינים – ביניהם האליטה עדיין שומרת על נוכחות מאסיבית – אינם נאלצים להתעמת עם מציאות הכיבוש באופן יומיומי. את העבודה השחורה הם מותירים לחטיבת "כפיר" ולמג”ב, רק כדי לצקצק בלשונם כשסגן אדם מלול המרוקאי מרביץ לפלסטינים.

שנית, בשנות התשעים (בתהליך שהתחיל עשרים שנה קודם) נוצרה התרכובת המיוחדת לישראל בה חוברים היחידות הטכנולוגיות של הצבא, התעשיות הביטחוניות וההייטק הפורח. בוגרי 8200 זוכים עם שחרורם למשכורות אסטרונומיות ברמת החי"ל וסביבותיה ובהמשך נעזרים בקשרים הנכונים – ובטכנולוגיות שנהגו בצבא – כדי להפוך את ישראל למעצמת סטרט אפ. כך נולדה הקפיצה הכלכלית של שני העשורים האחרונים והתגלתה התועלת הגלומה בתחזוק וטיפוח ההוויה הביטחוניסטית המוכרת לכולנו. לכן חשוב לקחת בעירבון מוגבל את הנהי בשבילי רמת החי"ל, לפיו המתנחלים מפריעים לנו להיפטר מהכיבוש. הכיבוש כאן כי הכיבוש מועיל, לא רק לגוש עציון אלא לתל אביב והרצליה פיתוח.

למען הגילוי הנאות, אספר קצת על עצמי. נולדתי וגדלתי בפתח תקווה, אמנם אשכנזי למהדרין אבל רחוק, באופן יחסי, ממוקדי הכוח הישראלים. למזלי, אותרתי לאחד מקורסי העלית במסגרת מה שכונה פעם "חמ"ן תלפיות" (והיום “חמ”ן בשחקים” או משהו סקסי מעין זה). מתוך 18 חניכים בקורס שלי, אגב, רק אחד וחצי (אולי שניים) היו מזרחים. אחרי הצבא (בו שירתתי באמ”ן מחקר) הגעתי ל"תכנית הבינתחומית למצטיינים" באוניברסיטת תל אביב, בין השאר בעזרת אחותו של חבר טוב מהצבא, גם היא יוצאת חיל המודיעין, שיכלה לספר לי איך נראים הראיונות ולמה בדיוק אני צריך לצפות. שנה לאחר מכן התחלתי לעבוד בדסק "הארץ", הודות למדריך שלי בקורס שעבד בעבר כעורך בעיתון והמליץ עליי בחום. מיותר לציין שגם בדסק וגם ב"תכנית" היו יוצאי מודיעין רבים (וכמובן, גם יוצאי יחידות אשכנזיות אחרות כמו גלי צה"ל, דובר צה"ל וכדומה).

כל אלה סיפקו לי הרבה יותר מפנקס טלפונים שימושי. הם יצרו את הרשת החמימה והבלתינראית הגורמת לך להרגיש כחלק מקבוצה – הקבוצה של מי שיכולים, מי שראויים לשלטון, להון, לעיתון, להייטק ולאקדמיה. אחר כך מתפלאים למה אין ערבים בהייטק (או כמעט בכל מקום אחר).

כשהייתי בצבא סיפרו לנו כמה אנו אינטיליגנטים, נוןקונפורמיסטים וביקורתיים. כך העיד השבוע גם אורי גושן, מייסד "חברת ההזנק Tawkon”. לדבריו, “הטיפוס של 8200 הוא טיפוס יזמי. מדובר באנשים עם ראש גדול ויכולת חשיבה ואנליזה". בפועל, היינו ברגים קטנים במערכת עצומה המייצרת באופן יומיומי את הדימוי החביב על ראש אמ"ן לשעבר, אהוד ברק – “וילה בג'ונגל". הערבים הם פרימיטיביים, אלימים ודתיים. על שלום אין על מה לדבר. מדי פעם גם הכרענו, לחיים או למוות, גורלם של אנשים. בערב הלכנו לסינימטק התל אביבי וישבנו ב"מתוקה". בשום שלב לא נשאלה השאלה – שהרי אנחנו במודיעין, ועוסקים ב"אויב" בלבד – כיצד ישראל או מדיניות הכוח הציונית קשורים לכל הסיפור. רק חיכינו להשתחרר ולנצל את ההון הסימבולי שהרווחנו כדי להמשיך ולבצר את הווילה – זו הלאומית וזו הפרטית שעוד נבנה.

2.

חשבתי על זה השבוע גם מפני שאפרת, חברה שלי, חזרה מסדנה שהעבירה מטעם "זוכרות" לקבוצה של יודבתניקים מפנימייה כפרית יוקרתית (לא נציין את שם המוסד לבל יבולע למדריך. כידוע, אנו בתקופה לא פשוטה). מהר מאוד התרחקה השיחה מהנכבה והתמקדה בשאלה שבאמת הטרידה את התלמידים – השירות הצבאי המתקרב. רוב הבנים מתכוננים לשירות קרבי, וכבני האליטה הליברלית הם כמובן מבטיחים להקפיד על טוהר הנשק. "חשוב שדווקא אנשים כמונו יהיו שם", הם הדגישו. אחד אף נשבע ש"אם יגידו לי לירות בחפים מפשע, ברור שאסרב".

היה רק בחור אחד שאינו "הולך לקרבי" (הבנות, אגב, בקושי דיברו). כמי שממתיק סוד ובגאווה בלתי מוסתרת הוא סיפר שהתקבל ל"יחידה מובחרת של המודיעין". הוא שמח על כך, לדבריו, מפני ששם, רחוק מה"שטח", יהיה לו יותר חופש להחליט מה מתאים לו לעשות ומה לא. הוא יוכל לממש את הביקורתיות שלו.

הסיטואציה המייצגת משקפת היטב את סוג הביקורתיות הנפוץ בחוגים הללו. אפשר לשחק בביקורתיות, לדבר על הטבח בכפר קאסם ולדמיין – כמעט לקוות – שיום יבוא ואוכל לסרב בגבורה ל"פקודה בלתי חוקית שדגל שחור מתנוסס מעליה". אבל זה הרי לא עובד ככה. השאלה המוסרית והפוליטית אינה מתחילה בהחלטה מה לעשות בסיטואציה נתונה, אלא בשאלה כיצד לתאר את הסיטואציה, כיצד לא לקבל את הסיטואציה כפי שניתנה. איש לא יגיד ליודבתניק החביב לירות בחפים מפשע. מן הסתם יקראו להם מחבלים, או אזרחים המסתירים בביתם מחבלים, או אזרחים התומכים במחבלים, או אזרחים התומכים באזרחים המסתירים בביתם מחבלים.

ביקורתיות ממשית נמדדת ביכולת לפרוץ את מסך הבערות והשקר המיוצר, במידה רבה, במערך המודיעין הישראלי, ולתאר אחרת את המצב בארץ האמורי (ומעבר לה). החייל והמפקד בשטח נתקלים בסיטואציה שכבר הומשגה ותוארה במעלה ההירארכיה הצבאית. מגדירים בשבילם מי אויב ומי אוהב, ועד כמה מעשיהם, הרצחניים לעתים, הם אכן עניין של חוסר ברירה. את הגנרלים הציניים בקריה מזין תמנון מודיעיני ענק, שבו כל אחד מאלפי החיילים תורם את תרומתו להכחשת המציאות.

אם מישהו מקווה להיות ביקורתי בחיל המודיעין, בסדיר או במילואים, הוא משלה את עצמו. חיל המודיעין וגרורותיו הם המקומות בהם הביקורת מתגלית כסוג של פוזה, "ראש גדול", שיחד עם שורה של סימנים אחרים (שלובן יחסי הוא אחד מהם), הופכים את הנכנס בהם לחלק מהקבוצה הנכונה. אלה חדרי החדרים בהם נוצק ההוןשלטוןביטחון הישראלי, עד שהוא נחשף במלוא כיעורו בהאנגר 11.