אחרי הברקרטיה: מלחמות בין-דוריות, גמלי שלמה וסטרייטים רכרוכיים

לפני בערך שנה, הובאה כאן סקירה על ספרים בתחום המחשבה הפוליטית והחברתית שיצאו בצרפת. לקראת סיום פרויקט "העולם שאחרי", אנחנו מביאים מבחר של ספרים בולטים שיצאו במקום גוסס, ועם זאת חי יותר מצרפת: אמריקה. כולם עוסקים באופן כזה או אחר בשאלה: מה צופן העתיד? וכיצד יראה העולם אחרי המשברים הנוכחיים.

ג'ורג' פרידמן, הפרשן רב ההשראה שהתפרסם בזכות רב המכרYears  The Next 100, פירסם כעת ספר ממוקד יותר ושמו The Next Decade: Empire and Republic in a Changing World. פרידמן חוזה בספר כמה תפניות. לטענתו, ארה"ב תתקרב מבחינה אסטרטגית לאיראן ולעומת זאת תתרחק מישראל. הצמיחה הכלכלית של סין תיבלם תוך שנים אחדות, וסין תיקלע לדשדוש או תקרוס חזרה. רוסיה וגרמניה יכרתו ברית – דומה לברית הקדושה שבמאה ה-19 – שאותה תנסה ארה"ב לאזן באמצעות תמיכה בבעלי בריתה הפולנים. האינטרס של גרמניה יהיה פיצוי על המחסור בידיים עובדות, מבלי להביא לשטחה מהגרים מוסלמים.

ככלל, טוען פרידמן שתי טענות כלליות: ראשית, שהבעיות המטרידות כרגע את פוליטיקה העולמית (כמו טרור, עליית סין והגרעין האיראני) לא יעסיקו את אמריקה בטווח הארוך יותר; ושנית, שאין כרגע מתחרה להגמוניה האמריקאית בעולם. עם זאת, כדי לשמור על האיזון העולמי הפועל לטובת אמריקה, נשיא ארה"ב יצטרך בעשור הקרוב לעשות התאמות משמעותיות של המדיניות. מכיוון שרבות מההחלטות הסבירות לצורך ניהול האימפריה הן בלתי פופולאריות (למשל זניחתה של ישראל), נשיא ארה"ב יצטרך לממש את מדיניותו בדרכים מקיאווליסטיות ובלתי דמוקרטיות. משמעות הדבר היא שארה"ב תצטרך להקריב את "הרפובליקה" כדי להציל את "האימפריה" – מהפכה דומה לזו שביצע יוליוס קיסר ברומא. נשיא ארה"ב יהפוך בהדרגה לקיסר האימפריה האמריקאית, ובמשך הזמן אולי יקום באמריקה משטר קיסרי ממש.

לעומת פרידמן, אינספור מחברים אמריקאים אחרים עוסקים באובססיוויות בשקיעתה של האימפריה האמריקאית – דמוקרטית יותר או פחות. אחרי The Post-American World המהדהד של פריד זכרייה, ו-The Icarus Syndrome: A History of American Hubris של פיטר ביינארט, יצאה בחודשים האחרונים סדרה של ספרים המסתמנים כווריאציות על אותו נושא.

צ'למרס ג'ונסון מציג בספר  Dismantling the Empire: America's Last Best Hope מעין תמונת ראי לתזה של פרידמן: לטענתו, הצעד היחיד שיוכל להציל את אמריקה מאסון ומאבדן הדמוקרטיה הוא פירוק האימפריה על ידי אובמה – כלומר התקפלות מהירה ממאות הבסיסים שיש לצבא האמריקאי במדינות זרות. אחרת, הפנטגון ייקח פיקוד על אמריקה.  ובינתיים טוען הזואו-פוליטולוג הניו יורקי בהראט שאה בספרו Capitalism, the Colonization of America and The Mating Behavior of the Praying Mantis שיבשת אמריקה מצויה כיום בשיאו של גל קולוניזציה חדש על ידי מתיישבים קפיטליסטים הטורפים את המקומיים התמימים, כמו גמל שלמה שאוכלת את בן זוגה להזדווגות.

 צ'רלס קופצ'ן (Kupchan), מומחה יחב"ל מג'ורג'טאון, מתאר בספר No One's World: The West, the Rising Rest, and the Coming Global Turn שינוי גלובלי שבמסגרתו יעלו שוב כמה צורות מתחרות של מודרניות וכמה מודלים פוליטיים. השיטה הפוליטית הנהוגה במערב התהוותה במסגרת תנאים חברתיים מיוחדים שהתקיימו במערב, אבל לא מתקיימים במעצמות החדשות כמו סין, הודו וברזיל. בראש ובראשונה, הרפורמות הכלכליות והפוליטיות במעצמות מוכתבות עכשיו מלמעלה, ולא על ידי לחץ של ההמונים. לכן, הכוחות שישלטו בעולם לצד הדמוקרטיות הליברליות יהיו תיאוקרטיות, אוליגרכיות ומשטרים פופוליסטיים. רעיון דומה מציגים סטיבן ובר וברוס ג'נטלסון ב-The End of Arrogance: America in the Global Competition of Ideas.

כאן הטענה המרכזית היא שהשיטה האמריקאית של קפיטליזם, דמוקרטיה ותרבות מערבית ניצבות מעתה בפני מתחרים כמו קפיטליזם בשליטת המדינה, אותוריטריות כריזמטית ו"ג'יהאדיזם". אמריקה צריכה, לפיכך, להתאמץ הרבה יותר כדי להפוך את המודל הפוליטי שלה לאטרקטיווי.

גדעון רכמן, פרשן הפייננשל טיימס, טוען בספר Zero-Sum Future: American Power in an Age of Anxiety כי בשונה מהעידן שלפני 2008, שעמד בסימן שאיפה לשגשוג עולמי,  המערכת הבינלאומית מתקרבת כיום למצב של משחק סכום אפס – קונסטלציה שבה אמריקה תוכל להצליח רק על חשבון השגשוג של מעצמות אחרות, ולא במקביל לו.

גרסה ימנית ודי היסטרית של דקלייניזם (התפישה על פיה אמריקה או המערב מצויים בשקיעה) היא After America: Get Ready for Armageddon של הפרשן השמרני הקנדי מרק סטיין. לטענת המחבר, הברקרטיה (Barackracy) ההרסנית של הממשל הנוכחי תביא את ארה"ב במהירות לפשיטת רגל ולהשתעבדות לסין. החיים בעולם שאחרי הקריסה ייראו כמו במצב הטבעי של הובס – "nasty, brutish, and short". כפרס ניחומים לאמריקאים, מבשר הספר After the Fall: The End of the European Dream and the Decline of a Continent שאירופה במצב גרוע הרבה יותר מארה"ב.

הראלד ולצר מפרט בספר Climate Wars: What People Will Be Killed For in the 21st Century כיצד המלחמות הבאות לא יסובו על אידיאולוגיה אלא על משאבים (וראו, ממש השבוע, את נאומו התוקפני של אובמה נגד סין בעניין ה-rare earth exports). אבל הטענה המעניינת של הספר היא שמלחמות המשאבים יינטשו לא רק בין מדינות אלא גם בין דורות. ס' ורטהיימר ודומיו ייאחזו במשאבים שלהם, גם במחיר הרעבת הילדים והנכדים. מניאקים!

יש גם תחזיות על ההתפתחויות בפוליטיקה הפנימית באמריקה. Dear White America: Letter to a New Minority עוסק בחרדתם הגוברת של הלבנים בארה"ב, לנוכח העובדה שהם הולכים ומאבדים את מעמדם כקבוצה הנורמטיבית שהקבוצות האחרות נמדדות לפיה.

אבל ספר אחר, Creating New Racial Order טוען שבדור פוסט-אובמה של האמריקאים האבחנה הגזעית הולכת ומיטשטשת. זאת מכיוון שקבוצות מהגרים שנעשות דומיננטיות יותר ויותר אינן נענות לאבחנות המוכרות בין "לבן", "שחור", "היספאני" ו"אסייתי" – אלא משלבות כמה קטגוריות. בו זמנית, טוענים המחברים שמדע הגנטיקה יוצר אבחנות מסוג חדש בין קבוצות ויחידים ודוחק הצדה את הגזע.

ולא רק זה – בינתיים, מעבר לאטלנטי, מתרחב הקונצנסוס בנוגע לתיאוריית ה-NGT – New Gay Teenager. הספר המעניין How Teenage Boys are Redefining Masculinity and Heterosexuality טוען שנערים צעירים כבר לא משתמשים בהומופוביה כדי להגדיר את גבריותם. בעקבות כך, גם האבחנה עצמה בין סטרייטיות להומוסקסואליות מיטשטשת אצל בני הנוער – הבנים נעשים נשיים יותר ואינם מתביישים להתנשק עם בנים אחרים.

מלחמות בין דוריות, קידמה טוטאליטרית והומסקסואליזציה דיאלקטית – העולם העתידי הולך ונעשה דומה לארץ האמורי!

עוד תחזיות:

מה יהיה?

מה יהיה? מהדורה מיוחדת

העתיד הוא אוהלים

הידלדלותה של הרוח בסדום

ממצאינו מראים, בין היתר, כי ההומוסקסואל הפסיבי מחפש סיפוק אורלי הרבה יותר מהטיפוס האקטיבי; הוא חש סלידה כלפי גופו, ורצון עז להיבלע על ידי אובייקט האהבה שלו. הוא רדוף מאוד מבחינה מינית, בעיקר משום שאינו יכול להשיג התמזגות מוחלטת זו, ותולה את האשמה לתסכול הבלתי נמנע בבני-זוגו המתחלפים תדירות. סלידתו מפני גופו שלו, בצירוף חוסר-האפשרות למצוא בן זוג קבוע מספק, קשורים לעובדה, שהוא פוחד מהזקנה הרבה יותר מאשר הטיפוס האקטיבי. אצל האחרון, לעומת זאת, לא אובחנה פעילות אורלית מרובה, והוא גילה נטיות לטפח את גופו באופן נרקיסיסטי. עובדות אלה מתיישבות עם תפיסת עצמי כטוב ויפה, בשל הקיבעון האוראלי המאוחר שלו. נמצא, כי הטיפוס האקטיבי מחפש איחוד עם אובייקט האהבה שלו ממש כמו הטיפוס הפסיבי אך ההתמזגות היא בעלת אופי מנוגד: הוא מבקש לבלוע את האובייקט "הרע" ולהכלילו בתוך ה"אני הטוב" שלו. לפיכך, הוא נוטה להשתמש במין למטרות "ענישה" והכנעה של האובייקטים המיניים שלו.

אני קורא את הפסקה הזאת, מתוך הספר "אישיות וסטייה" של שלמה גיורא שהם. באופן מפתיע, הספר הזה פורסם ממש לא מזמן, ב-1995. אני קורא את הניתוחים ואת הדוגמאות, ואני יודע שאני אמור להזדעזע מההומופוביה הבוטה ומחוסר ההתאמה למציאות. ובכל זאת, אני מוצא את עצמי נמשך אל הטקסט כבכבלי קסם. לא כי הוא "נכון", ואפילו לא כי הוא מבריק במיוחד, אלא כי הוא פשוט מדבר על דברים שאי אפשר לקרוא בשום טקסט אחר. אני מוצא את עצמי שואל: למה אין עוד ספרים כאלה?

או ליתר דיוק: למה הומואים כבר לא שואלים שאלות כאלה? התשובה היא שבימינו אסור לכתוב על דברים כאלה. אסור לנסות אפילו לענות על השאלה "מה מחפש ההומוסקסואל?". תלים על גבי תלים של קריאות קוויריות נכתבות ברחבי העולם האקדמי, ואף אחת מהן לא תנסה אפילו לענות על השאלה הזאת. מותר לדבר על ייצוגים, על זהויות וכמובן על דיכוי, אבל אסור לדבר על זה.

לפני כשבע שנים, כשעבדתי בעיתון העיר, צירפו אותי לאיזה גיליון מיוחד שיצא לכבוד שבוע הגאווה, וביקשו ממני להציע נושאים לכתבות. באותו זמן שמעתי מכמה אנשים סביבי שהם קושרים את היותם הומואים לאם דומיננטית ולאב נעדר, בערך בהתאם לתיאוריה הקלאסית של פרויד. הצעתי לעורכת לעשות כתבה ביקורתית על תיאוריית האם הדומיננטית. חשבתי שזה יכול לעניין הרבה אנשים. מתוך התחשבות בלחציה של מחלקת המודעות, הצעתי אפילו גרסה קלילה יותר, שבמסגרתה נשאל סלבריטאים כמו יובל כספין או מיקי בוגנים אם יש להם אם דומיננטית. להפתעתי, העורכת ממש לא רצתה לשמוע על הרעיון. היא אמרה שזה לא מוצא חן בעיניה והיא רוצה יותר כתבות על מסיבות.

אני כותב "להפתעתי", למרות שהיום זה כבר לא היה מפתיע אותי, ולמעשה לא הייתי אפילו מציע נושא כזה. אני כבר מודע לכך שבקהילה הלהט"בית לא רוצים לדבר על דברים כאלה, לא רוצים לנסות להגיד משהו על הומוסקסואליות. בעיתונות כותבים רק על זכויות, על התבטאויות הומופוביות ועל יציאות מהארון. באקדמיה כותבים רק על זכויות, על צורות שונות של דיכוי, וכמובן על אינספור זהויות חדשות שנולדות מדי שבוע ומייד תובעות את עלבונן. שהרי, ה"להט"ב" הפך ל"להטבא"ק", והמהדרין דורשים  "להטבקאק?", ועוד היד נטויה. התיאוריה הקווירית הפכה לתעשייה של זהויות מיניות – אבל כאלה שבמרכזן נמצאת תמיד דיכוטומיה בינארית של מגדר או מיניות, או היעדרה של דיכוטומיה כזו.

למרבה הצער, העיסוק האובססיווי בהיעדר הדיכוטומיות רק מנציח כמובן את הדיכוטומיות. ככל שעוסקים יותר בקוויריות, "הנשי הנצחי" ו"הגברי הנצחי" רק מתקבעים ומתקדשים. לעומת זאת, אף אחד לא כותב על אינספור התופעות שיש בעולם ההומוסקסואלי הממשי: למשל, סתם לדוגמא, הומואים שנמשכים לגלעד שליט.

כמובן שהמאבק בדיכוי הוא חשוב, והתביעה לשוויון ולזכויות היא חשובה. אני מניח גם שעכשיו יבואו גם הטענות שאני מדבר כגבר-הומו-לבן, ומתעלם מהדיכוי שחוות קבוצות אחרות בקהילה. אבל אני לא מתעלם מכלום. אני טוען שאי אפשר לבנות את הקיום רק על מאבק, מלאכותי במקרים רבים, בכל מיני צורות בוטות של דיכוי. הפוליטיקה הקווירית הפכה לפוליטיקה של שלילה ולא של שפיעה, של צד הדין ולא של צד החסד. מי שעוסק רק במאבק על זכויותיו, מגלה בנקודה מסוימת שהוא ריק, שלא נשאר כלום.

פרנסיס בייקון, מתוך Three Studies for a Crucifixion. היום היו קוראים לו הומופוב

אני מנסה, אם כן, לטעון שהדיבור הציבורי על ההומוסקסואל – בתוך הקהילה או מחוץ לה – הפך להיות ריק, כיוון שהוא בנוי כולו על ישות אידיאלית ובו זמנית חסרת תוכן. ככל שאני קורא יותר טקסטים על הומוסקסואליות מהתקופה שלפני "השחרור", אני מגלה כמה הרבה איבדנו מאז. בימינו, הלהט"ב יהיה תמיד התגלמות הקורבנות הצדקנית, או התגלמות החתרנות הצדקנית. אבל אף אחד לא מנסה להגיד משהו על חייו וקיומו של ההומוסקסואל עצמו. בבמות מסוימות, אסור כבר לצטט מז'אן ז'נה או להקרין סרט של פזוליני. רבותיי, בקרוב בני נוער יתחילו להתאבד, אבל לא מפחד אלא משעמום. למעשה, הם כבר עושים את זה עכשיו.

 הדברים הגיעו לשיאם בציורים שתלויים כיום על הקירות של המרכז הגאה בגן מאיר  – מעין ריאליזם סוציאליסטי להט"בי ממש מבהיל – גופים ערומים חלקים-סטריליים של גברים-פיונים מחייכים בדירות מרוהטות היטב, מנופפים בדגל ישראל ודגל הגאווה בעודם יושבים ליד המחשב ומתכננים איזה קמפיין פרסומי. אנחנו חיים באוטופיה מוגשמת.

ההומוסקסואל הפסיבי מובחן על ידי דחייה מסוימת מגופו, ועל ידי נטייה להרס עצמי העולות בקנה אחד עם ערגת הטיפוס הגברי לאיחוד להתבטלות ולהפיכה לחלק מהאובייקט הבולע… כתוצאה מכך, מטרת האקט המיני הוא סיפוק תלות ומיזוג עם האם אצל הטיפוס הנשי, והשפלת בן הזוג והבלטת גבריותו של אצל שלו אצל הטיפוס הגברי.

(שהם, שם)

למעשה, החיים ההומואיים האמיתיים הם הרבה יותר מעניינים ממה שמספרים לנו, ממה שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים (אני כותב "החיים ההומואיים" כי אני לא רוצה לדבר בשם קבוצות אחרות). אבל אנחנו מבוהלים להחריד, ולא מעזים להגיד את זה. כל דבר מעניין שאפשר להגיד על הומוסקסואליות – אסור בעצם להגיד היום בשום במה ציבורית (אולי חוץ מפורומים באינטרנט), מחשש שתואשם ב"הומופוביה עצמית". ומה שמדאיג עוד יותר הוא שאפילו הספרות והקולנוע נעשו צדקניים, כלומר גויסו למנגנוני ההסברה המשמימה של זכויות הלהט"ב.

טענתי כבר פעם שפוליטיקה קשורה גם לתשוקה; קל וחומר שמיניות היא מעט חסרת טעם בלי תשוקה. בעיניי, המחשבה, הדיבור והכתיבה על השאלות: "מה זאת בעצם הומוסקסואליות? למה הומוסקסואלים משתוקקים, ומה הם עושים?" היא מרכיב שעליו אני לא מוכן לוותר. השאלות האלה הן לגיטימיות לפחות כמו השאלה "למה הומואים זכאים?". אם אסור לדבר על התשוקה ההומוסקסואלית, אין לדעתי הרבה טעם בכל העסק.

למרבה הצער, הפוליטיקה הלהט"בית של שני העשורים האחרונים ייבשה ודילדלה את הקיום ההומוסקסואלי. בד בבד, היא ייצרה למעשה הומופוביה מסוג חדש, הומופוביה גיי פרינדלי. הסטרייטים מגלים סקרנות הולכת ופוחתת כלפי הומוסקסואליות. היחס שלהם הפך להיות: "תעשו מה שבא לכם, אנחנו לא רוצים לשמוע על זה". "תצעדו בשמש כמה שאתם רוצים, אבל Not in my backyard". זאת התחושה שהרגשתי בסביבות מאוד גיי-פרינדלי שעבדתי בהן. אני באמת מוכן שסטרייטים יגידו הכול, רק שלא יתכנסו מאחוריי השתיקות המנומסות, הפאיסיביות-אגרסיביות שלהם.

ב' היה הצעיר בבניהם של הורים מבוגרים למדי… בהיותו תינוק היתה לו אומנת לא נשואה, שאהבה אותו כל כך, עד שבחרה להמשיך ולטפל בו אף לאחר המועד שבו נוהגות אומנות באותה ארץ לעזוב את הבית… היא לקחה אותו עמה לכל מקום, אף לפגישות עם מאהביה, וכך נתפסה פעם אחת בקלקלתה עם התינוק. האב נתפס כחלש ובלתי יעיל. הוא היה איש חולני, ולא יכול היה לעזור לאם בעבודת משק הבית…

(תיאור מקרה מתוך שהם, שם)

ויש לי חדשות מצערות: ההומואיות עברה את השיא שלה. Peak-gay כבר מאחורינו. בפרוס חודש הגאווה 2011 אפשר לומר: ההומוסקסואליות בשקיעה. רק לפני שנה, להט"ב היו ה-נושא, שהמדיה לא הפסיקה לעסוק בו. נראה היה שלשאלה ההומוסקסואלית יש מעמד מכונן באופן שבו בני התקופה שלנו תופשים את עצמם. אבל המומנטום אבד. השנה, מצעד הגאווה כבר לא עניין כמעט אף אחד מחוץ למעגלים מסוימים בקהילה. זה לא מקרי שבפאנל של כוכב נולד שנה שעברה היו שלושה להט"בים, והיום יש בקושי אחד. הומואים זה ההתחממות העולמית החדשה: משהו שכבר לא מעסיק אף אחד. וכבר עכשיו, הרבה אנשים נוטשים את המחנה.

יש מי שיראה באובדן העניין סימן לנורמליזציה. אלא שנורמליזציה זה לא טוב. כדי להתקיים, ההומוסקסואליות חייבת להישאר בעיה. אבל לזה לא תעזור תעשייה אינסופית של זהויות, שלכל אחת מהן מסונף דיכוי תואם. בבסיס, חייבת להיות תנועה כלשהי של התשוקה.

אני מציע שנלמד מהצוענים. הם לא עושים שום מצעד, הם לא עושים כלום. הם קיימים, מתפתחים. מה רוצים להשיג במיליטנטיות? החוקים לא ישתנו באופן משמעותי. דעת הקהל עוינת מאוד מיליטנטיות. היא לא מקבלת תביעות קולניות. כל הדברים המיליטנטיות פועלת בצורה שלילית בכלל… אבל הרי יש נקודה שאדם מרגיש לגמרי לבד, שהוא מגלה את עצמו. וזה היופי. אלה חיים. וברגע הזה, אוי ואבוי לו אם הוא יבין שזה הכול, ששאיפת חייו צריכה להיות לרקוד ב'דום'. שירקוד כמה שהוא רוצה, אבל שינסה להגיד מה יש מעבר לזה… אני מוכרח להזכיר כל הזמן שיש משהו מעבר לזה, שרק מעטים מחפשים, וכתוצאה מכך החיים של רבים כל כך ריקניים. הם יכולים לעשות סקס כמה שהם רוצים, ואף על פי כן זה לא זה. ולמה? כיון שאין שום בסיס רוחני, שלדעתי בלעדיו בנאדם לא יכול לחיות. כל מה שקורה בתחום הפיזי זה רק פיזי. תמיד יהיה חסר, שהוא לא שונה מהחסר של ההומוסקסואל הנשוי לאישה, שלא ישכב עם גבר כל חייו.

יותם ראובני, מתוך ריאיון ל"העיר" עם ע.א.

ההזנחה של השאלות המהותיות, אפילו, כן, מהותניות, של החקירה העצמית בנוגע למבני העומק של התשוקה ושל הקיום ההומוסקסואלי לא מונעת מגורמים עוינים לעסוק בזה במקומנו. כי בינתיים, שלא יהיה ספק: הסטרייטים כבר מתכוננים למלחמה הבאה. הם, מצדם, כבר שכחו מתסביך אדיפוס: היום הם עונים על שאלות כאלה באמצעות בדיקות fMRI. הם כבר המציאו מזמן את "הגֵן ההומוסקסואלי", את "המוח ההומוסקסואלי" ואת "ככה נולדתם" – שלכאורה ענו על כל השאלות ופתרו את כל הבעיות. השלב הבא הוא השלב המעשי, שבו יתחילו להשתמש בידע הזה כדי למחוק את ההומוסקסואליות מעל פני האדמה.

כמו שאומר יותם ראובני – הסכין תישלף. זה היה לפני כמעט 10 שנים , כשהלכתי לראיין אותו, גם ל"העיר". זאת הפעם השנייה שאני מזכיר כאן בבלוג את הריאיון הזה, כי היתה לו השפעה די עמוקה עליי. הוא סיפר לי איך טיפס ביום השואה להר סדום שליד ים המלח, לבוש בכובע אדום ובגדים לבנים, והחליט שהגיע הזמן לשוב. "סדום היא המולדת ההיסטורית של העם ההומוסקסואלי. בסוף לא תהיה ברירה אלא לחזור לשם. יום אחד להומואים יימאס מהזיונים והם ירצו לעשות משהו יותר משמעותי. ואם זה לא יקרה מעצמו, אז כשתבוא המכה תבוא גם התודעה", הוא הסביר.

אפשר לצחוק על ראובני, אבל באופן פרדוקסלי, התביעה התמידית לזכויות קולקטיוויות כבר הפכה את תנועת הלהט"ב העולמית למעין ציונות #2. למעשה, מבחינות מסוימות היא כבר יותר גרועה מהציונות המוקדמת: המון צדקנות, המון שקרים מוסכמים וחוסר התאמה מוחלט בין המציאות לבין האידיאולוגיה הסטרילית שמשווקים כלפי חוץ, שמשתיקה של כל סוג אחר של דיבור, השתאות או תהייה. הלהט"ב הפך לעוד סוג של יהודי פוסט-שואה: קרבן טהור, נטול כל מאפיין מלבד היותו קורבן. אפשר להשוות את הלימודים הלהט"ביים במצבם הנוכחי למחלקה ללימודי יהדות, שבה לא לומדים בכלל על תלמוד או קבלה אלא רק על אנטישמיות ווזכויות משפטיות של ניצולי שואה.

אסיים בציטוט נוסף של יותם ראובני, מתוך אותו ריאיון:

מה שהעם שלנו עושה למען האנושות כבר הרבה זמן, מה שאנחנו אומרים, זה דבר מאוד פשוט: לא זו בלבד שאתם צריכים להניח לנו, אלא גם לנסות כמה שאפשר להיות כמונו. כי אם לא תעשו את זה מרצון לא יהיה כאן עוד מעט מה לאכול, ולא יהיה אוויר. אז או שתעשו את זה בהדרגה, או שלא.

זה פשר הקיום שלנו. להיות דוגמא, והזהרה. ולמרבה הצער אף אחד לא מתייחס לזה. וכל מה שיש להטרוסקסואלים, הדבר היחיד שיש להם להגיד כנגדנו, זה שהם יכולים להוליד. אנחנו מציעים פה אפשרות אחרת, חיונית. לא הבנתם את זה אלף שנים, אלפיים שנה, יבוא האלף השלישי. ואז תצטרכו להבין.

נתזים: מצבה של אומת התרבות

יהדות השרירים היא לא המצאה ציונית: ספרו החדש של דניאל וילדמן מתאר את אגודות המתעמלים היהודים Jüdischer Turnverein), או בקיצור JTV) שהתפשטו ברחבי הרייך הגרמני בעשורים הראשונים של המאה ה-20. תנועה זו נועדה לתקן את הגוף היהודי החלש והנשי, אבל לא באמצעות עלייה לארץ אלא פשוט על ידי התעמלות. מבחינה זו, יכולים ארגונים אלה לשמש כמיתוס היסטורי מוצלח בשביל המוני הצובאים על מכוני הכושר בתל אביב. כדאי להתסכל על התמונות היפות של הפירמידות, שנראות קצת כמו פריטי יודאיקה ומדגישות את השוני בין הפואטיקה של המתעמל היהודי הגרמני לבין זו של החלוץ הציוני: בעיקר זאת וזאת. סקירה באגלית אפשר לקרוא כאן.

קומנטר מעניין וקולע של סלבוי ז'יז'ק על הפוליטיקה האירופית החדשה, שבה שתי האפשרויות הן "ברבריות" (גזענות פראית) או "ברבריות עם פני אנוש" (מצבו הנוכחי של המיינסטרים הליברלי). כמו כן הוא מכריז שהמשבר הכלכלי הפך פרמננטי, כלומר המערב עתיד לחיות  מעתה במצב תמידי של משבר; ושהסוג היחיד של תשוקה שנותרה בפוליטיקה  העכשווית הוא חרדה – מפני זרים, הומואים, קטסטרופות אקולוגיות והטרדות מיניות

ואולי בגרמניה צומחת תרבות נגד חדשה?

במחאה על החוק האוסר על לבישת ניקאב בציבור, שתי סטודנטיות צרפתיות יצאו לסיבוב ברחובות פאריס כשהן לבושות בניקאב שמתחתיו אין כמעט כלום. הנה הקליפ, ובו מפגשיהן של השתיים עם שוטרים נבוכים. ההפניה מתוך הבלוג המעניין The Immanent Frame (ותודה למרב)

הגראף מסן-ז'רמן, דיפלומט, יועץ סתרים ואלכימאי שנעלם אי שם במאה ה-18, זוכה להערצה מחודשת

כולם מדברים על הומופוביה באפריקה, אבל דייויד קוריה, הומו מחוץ לארון, רץ לפרלמנט של קניה

חיפה, בשבוע שעבר. תצלום: עמ. אילני

ההיסטוריון הנס אולריך והלר טוען שב-1938, 90% מהגרמנים היו מצביעים מרצונם להיטלר. כיצד זה קרה, והאם אפשר לומר שהנאציזם היה מהפכה דמוקרטית? תערוכה חדשה מנסה להסביר

קוראים לו ליברמן, והוא יותר מסריח מאביגדור: ג'ו ליברמן עשוי להפוך לממליך המלכים בקפיטול

סופר האוונגארד הצרפתי רנו קאמי, לוחם זכויות הומואים בעל השקפות אנרכו-ריאקציונריות מעט אנטישמיות, רץ לנשיאות צרפת. האם הוא יכה את סרקוזי?

ומהו בעצם "הסרקוזיזם", ומה הוא מבשר? מילון פוליטי-ביקורתי חדש מנסה להשיב על השאלה

מצגת: המצעד הענק בפיונגיאנג לציון 65 שנה למפלגה הקומוניסטית של צפון קוריאה (הם אוכלים שם משהו שנראה די טעים)

ג'יל ג'ונסון, הוגה פמיניסטית וחוזת "האומה הלסבית", מתה

פיליפה פוט, אסא כשר הבריטית (אבל כנראה יותר סימפטית), מתה

עשר עובדות לא נכונות על דיסלדורף, בירת הסושי של גרמניה והעיר שתארח את אירוויזיון 2011

קונגרס שרי איכות הסביבה האיסלאמים מפיץ את הבשורה הירוקה ב-57 המדינות המוסלמיות

עוד על הזהויות הקוויריות של האינדיאנים בצפון אמריקה

 

המוזיאון לפרה-היסטוריה של תורינגיה, ווימאר, אתמול

מחקר מומיות מוכיח: הסרטן הפך למגפה בעקבות המהפכה התעשייתית

מחנה לאקטיוויסטים בגרמניה מנסה ללמד את השמאל להיות יותר אסתטי

מדינות מוסלמיות בעולם, ובעיקר במגרב, מגלות עניין במודל הטורקי של ארדואן

המורשת הפוליטית של ז'אן-מישל בסקיאט בתערוכה בפאריס

אמן קומיקס כווייתי יצר גיבורת על חדשה שנועדה לנפץ את הקלישאות בנושא האיסלאם

Bi-national, Bi-sexual

ליותם

אחד ההישגים המרשימים שכבר השיגה המדינה הדו-לאומית – הידועה גם בשם "המדינה האחת" או פשוט "המדינה" או "הרפובליקה"  – הוא הפתח שהיא פתחה לניסויים מחשבתיים ולרעיונות פוליטיים יצירתיים. שמעתי פעם הרצאה שבה הוצע שהמדינה הדו-לאומית תהיה טבעונית ואנרכיסטית; והצעה אחרת שהיהדות, האיסלאם והנצרות ייאסרו בה ודת המדינה תהיה הדת המואבית. אני לעומת זאת רוצה להציע הצעה ריאלית יותר, שנוגעת דווקא לתחום המיניות: המדינה הדו-לאומית תוגדר על פי חוקתה כמדינה בי-סקסואלית, והסטרייטיות וההומוסקסואליות יוצאו בה מחוץ לחוק. בפשטות, אפשר להעניק לחזון הזה את הכותרת "מדינה בי-לאומית".

מה שנאמר עד כה נשמע אולי תלוש, או אירוני בצורה קיצונית. אבל אין שום דבר תלוש בחזון הזה. להיפך: נראה לי שהוא מאפשר להתגבר על אחת ההתנגדויות הגורמות לרעיון הדו-לאומי להישמע דמיוני ותלוש. הרבה אנשים, וגם כאלה שאין להם דרכון רומני, מעדיפים כבר להגר בכל דרך מאשר לחיות במדינה מזרח תיכונית שתהיה דמוקרטית יותר, ולכן יהיה בה כנראה ביטוי גדול יותר לקבוצות דתיות מאשר במדינה ה"יהודית-דמוקרטית". הפחד הזה מבוסס על הערכה שאינה חסרת בסיס, על פיה המדינה האחת תהיה פחות מערבית, פחות ליברלית ופחות חילונית. כי כל הרעיון במדינה האחת, שבלעדיו העניין הוא קצת חסר טעם, הוא שהמרחק החברתי והתרבותי בין תל אביב לשכם יתקצר משמעותית. וגם בהנחה שהקולקטיב היהודי בכללותו יהיה מוגן בהסדרים מסוימים, ברור שתל אביב הדו-לאומית לא תהיה תל אביב היהודית, האשכנזו-ליברלית.

וכך, אחת השאלות שעולות בשנים האחרונות בחוגים ליברליים-פרוגרסיוויים בתגובה לכל הצעה לביטול מדינת ישראל היא: "ומה יעשו ההומואים?". לא מעט אנשים מוכנים לוותר ברצון על הדגל הכחול לבן, על ההמנון, על חוק השבות ואפילו (קצת פחות ברצון) על אינספור הפריווילגיות המוענקות ליהודים בישראל. אלא שהם נהדפים מרעיון המדינה האחת ברגע שעולה החשש לשינוי באורח החיים המערבי (עם או בלי מרכאות) שלהם, שהליברליזם המיני הוא הדגל המרכזי שלו בעידן הנוכחי. המערך הזה מתגלם למשל בדמותו של גידו וסטרוולה, שר החוץ של גרמניה וההומו החזק בעולם, שהוא מנהיג מפלגת הימין הליברלית FDP ומסתדר ממש טוב עם איווט ליברמן.

ציור של פול קדמוס. ההומואים (לשעבר) ירוויחו הרבה

זה מוזר, כי פתאום מתברר שאחד היסודות המרכזיים כיום של הציונות ושל זכות הקיום של מדינת ישראל הוא הגנת ההומו – עיקרון שלמיטב זכרוני לא מופיע בשום סעיף במגילת העצמאות. אבל זהו אחד המאפיינים של שלטון הליכוד הנוכחי – משטר שלכמה מקודקודיו יש לפחות ילדה לסבית או ילד הומו אחד בבית. הליכוד החדש של ביבי השני כרת ברית עם הממסד ההומואי, והוא בתמורה מבטיח את נאמנותו. כידוע, הנקודה ההומו-לסבית גם משחקת היום תפקיד לא מבוטל בתעמולה הישראלית במערב, מה שמתבטא למשל בקליפ המחריד הזה. באופן כלשהו, המערך הקולוניאלי של ההפרדות, המחסומים, החומות והחוקים המפלים ממוצב כיום כאילו הוא נועד בסופו של דבר להגן על ההומו היושב בקפה לנדוור מפני האיסלאם הפונדמנטליסטי והחשוך. יש המרחיקים לכת וטוענים שישראל (שבה, להזכירכם, בכל זאת טובחים בהומואים) היא גם הכוח המגן של ההומואים הפלסטינים (למשל המאמר הנלעג הזה), ואולי של כל אוחצ'ה נרדפת מהמפרץ ועד האוקיינוס.

התפנית המוזרה הזאת ביעדיה של הציונות מעלה כמה שאלות מטרידות. למשל: האם אפשר להחזיק תחת דיכוי עם שלם, ועוד כמה עמים נוספים תחת מערך המשת"פים של ההגמוניה הציונית-אמריקאית במזרח התיכון, רק כדי שאני וחבריי נוכל להמשיך להיות "גייז" בלב המזרח התיכון? נדמה לי שהתשובה שלילית. אבל לא צריך להסיק מכך שהומואים יצטרכו להגר כשהציונות תקרוס. הם יוכלו פשוט להפסיק להיות הומואים.

בדיוק ככה: להפסיק להיות הומואים. הקטגוריה "הומו" היא לגמרי לא קדושה. כידוע, היא נוצרה בנקודה מסוימת במאה ה-19 בהקשר רפואי-קליני דכאני, ואחר כך אומצה כזהות שנושאיה נלחמים על זכותה להתקיים. אבל אף אחד לא אמר שבכל קונסטלציה תרבותית ופוליטית, קיומם של גייז הוא אידיאל שחייבים למות למענו (דרך אגב, זה נכון גם לגבי קיומם של יהודים). משהו בתשוקה הזאת דווקא נוטה לפשוט וללבוש צורה, ולא להתקבע בזהות מוגדרת כלשהי. נשים שכבו עם נשים וגברים אהבו גברים גם לפני שפתחו את המרכז הגאה או שיניב ויצמן סיים קורס קצינים. זה נשמע קיצוני, אבל אני יכול להבטיח שב-30 השנים הקרובות יקרו כמה תמורות קיצוניות הרבה יותר, למשל חזרה לתקופת האבן. כדאי להתחיל להתרגל לשינויים.

2.

"זה פשר הקיום שלנו. להיות דוגמא והזהרה. ולמרבה הצער אף אחד לא מתייחס לזה. הדבר היחיד שיש להטרוסקסואלים להגיד כנגדנו זה שהם יכולים להוליד ואנחנו לא. אבל אנחנו מציעים פה אפשרות אחרת, חיונית. לא הבנתם את זה אלף שנים, אלפיים שנה, יבוא האלף השלישי ותצטרכו להבין. ובדיוק בגלל זה, כשאני שומע על הומואים שרוצים להתחתן או לגדל ילדים באיזו דרך זה נראה לי ממש מגוחך. זה הרי חיקוי של השונאים אותנו. הם רוצים להידמות אליהם. הם אומרים: 'אנחנו נהיה יותר סטרייטים מכם, ואז אתם תקבלו אותנו'. אבל הסכין תישלף! ולא יעזור להם. הם לא מודעים לזה שהסטרייטים, החברים הכי טובים שלהם, ירצחו אותם בסוף. יקרה להם בדיוק מה שקרה ליהודים בין שתי המלחמות. הם קיוו שהחברים הכי טובים שלהם יעזרו להם, אבל הם לא פצו פה".

(הסופר יותם ראובני בריאיון לע. א., "העיר", דצמבר 2002)

לכאורה, נשמע כאילו אני מצפה מההומואים לוותר על הכול בלי לקבל כלום. אבל ההומואים (לשעבר) דווקא ירוויחו הרבה מאוד מכינון המשטר הבי-לאומי. כי המשטר הבי-לאומי הוא לא משטר סטרייטי. הוא מבוסס על הרעיון של ביטול קטגוריית הנטייה המינית – ומבחינה זו, חזרה לעידן הטרום מודרני שבו הומואים פשוט לא היו קיימים, וכך גם סטרייטים. אף אחד לא יהיה הומו, ולכן אף אחד לא יהיה סטרייט.

אחד היתרונות הוא שאפשר יהיה להתחיל עם כולם. אף אחד כבר לא יצביע על איזה עלם חיוור ויגיד: "הוא? הוא דווקא בכלל סטרייט". כי לא יהיו סטרייטים. כולם יהיו בי. שלא לדבר על זה שההומואים (לשעבר) יוכלו לשכב גם עם בחורות (!), ולהיפך.

בנוסף, נדמה לי שאפשר לנסח את האידיאולוגיה הזאת גם בכותרת "beyond Uchovskism". שהרי, אידיאולוגיית הגיי הצמיחה גם כמה מוסדות ומנהיגים רבי עצמה, שמדכאים בעיקר את הלהט"בים עצמם. הרבה אנשים שאני מכיר פוחדים מגל אוחובסקי הרבה יותר משהם פוחדים מאסמאעיל הנייה או מעובדיה יוסף. אפשר לומר שהלסביות, ההומואים, הבי והטראנסים הם כיום אוכלוסייה הנתונה תחת משטר די עריץ, במידה שעשויה להצריך בקרוב התערבות חיצונית.

ציור של וינצ'נזו איוזה. למעשה, הערבים מעולם לא היו סטרייטים

רק כדי למרוד במשטר האוחובסקיסטי (שהוא כמובן לא משטר פוליטי במובן המסורתי, וזה דווקא סוד הכוח שלו), שווה לעשות תפנית קיצונית למדי ולנטוש את פוליטיקת הגאווה. אם דורשים מאיתנו לצאת מהארון, ניכנס לארון בחזרה כדי לעשות דווקא. ברור, עם זאת, שמי שיצא מהארון כבר לא יכול בדיוק להיכנס. הדלת תתקשה להיסגר. זה גם הרעיון של המשטר הבי-לאומי: שהוא מעלים את הפולטיקה הלהט"בית אבל גם מביא אותה לתכליתה, לטלוס שלה. הישגים מסוימים של המאבק הלהט"בי לא יוכלו להימחק.

הרעיון הזה מתקשר לתפישות שונות שצומחות כיום בשיח התיאוריה הקווירית, ומנסחות תביעה לגאול יסודות מסוימים של הקיום ההומו-לסבי מלפני עידן היציאה מהארון. החוקרת הת'ר לאב, למשל (שהרצתה לפני כמה חודשים בכנס "סקס אחר" באוניברסיטת תל אביב), כתבה על זה ספר מעניין בשם Feeling backward. היא טוענת שם שאי אפשר להתייחס לכאב ולבושה של החיים בארון בתור איזו תופעה היסטורית שדינה להיעלם עם ההתקבלות המוחלטת על ידי החברה הסטרייטית, כיוון שהכאב והבושה האלה היו ונותרו המרכיבים המכוננים והמעניינים ביותר של התרבות ההומו-לסבית.

טענה פרובוקטיווית יותר מובאת על ידי החוקר הפלסטינו-אמריקאי ג'וזף מסעד מאוניברסיטת קולומביה, בספרו מעורר המחלוקת Desiring Arabs שיצא ב-2007, ובכמה מאמרים אחרים. בקווים כלליים, מסעד טוען שהקולוניאליזם האירופי כפה על הערבים, שבקרבם מין חד-מיני היה נפוץ, את התפישות המודרניות הקליניות בדבר הומוסקסואליות ואת "המשטר ההטרוסקסואלי" המבחין בין הומו לסטרייט. בעשורים האחרונים, כאשר משטר השיח במערב השתנה והומוסקסואליות זכתה ללגיטימציה, השתנתה האסטרטגיה של האימפריאליזם המערבי, והנחשלות הערבית קושרה דווקא לדיכוי של הומואים.

While the premodern West attacked the Muslim world’s alleged sexual licentiousness, the modern West attacks its alleged repression of sexual freedoms. Representations of the Arab world in the discourse of the Gay International… range from the horrific to the splendid, the latter on account of the availability of Arab men willing to engage in insertive anal intercourse with Western (read white) gay men. In the context of an Arab anticolonial nationalism or the more recent Islamism seeking Western technological modernization while preserving its version of cultural or religious authenticity, the Gay International is correctly perceived as part of Western encroachment on Arab and Muslim cultures. The fact that the Gay International relies on the same organizations (e.g., the U.S. State Department, the U.S. Congress, U.S.-based human rights organizations, the American media), practices, and discourse that advance U.S. imperial interests is certainly a cause for suspicion. .

מסעד, שכבר הואשם בהומופוביה, מפנה אצבע מאשימה אל "ההומואיות הבינלאומית" (Gay International), העומדת לטענתו מאחורי מהלך מיסיונרי של כפיית החלוקה הבינארית הומו/סטרייט על תרבויות שבהן היא מעולם לא התקיימה. הקטגוריות הומו ולסבית הן לטענתו לגמרי לא אוניוורסליות, ולכן לטענתו יש להיאבק בניסיון האינטנסיווי לנטוע אותן במזרח התיכון. יותר מכך: הכפייה הזאת גורמת למעשה להטרוסקסואליזציה כפויה של הערבים ה"לא הומואים", שמעולם לא היו הטרוסקסואלים במובן המקובל במערב. היא גם גורמת לתגובת נגד הומופובית מצד ארגונים אסלאמיים ואחרים. הוא טוען שגם ממשלות ערביות, למשל ממשלת מצרים, "אינן מדכאות פרקטיקות של סקס חד-מיני אלא רק את ההזדהות הסוציו-פוליטית של אותן פרקטיקות עם זהות ה-gayness המערבית". הוא מסכם בטענה –

When the Gay International incites discourse on homosexuality in the non-Western world, it claims that the “liberation” of those it defends lies in the balance. In espousing this liberation project, the Gay International is destroying social and sexual configurations of desire in the interest of reproducing a world in its own image, one wherein its sexual categories and desires are safe from being questioned.

לא חסרות נקודות בעייתיות בתזה של מסעד. גם לא חייבים כמובן לקבל כפשוטו את החזון של ביטול הגיי. אבל בסופו של דבר, טרנספורמציה רדיקלית יכולה להיות אתגר או הרפתקה לקהילה הלהט"בית כאן, אם חבריה מעוניינים להשתלב במרחב ולא לדחות אותו. כי התבצרות בכמה רחובות בתל אביב היא ממילא לא ברת קיימא לטווח הארוך. עדיף בהרבה שאנחנו נוביל את המהלך הזה משיכפו אותו עלינו.

נתזים (6): דרידה והדוקטורט של האפיפיור

 

ספר חדש מתאר את חיי המין האינטנסיוויים, המשוחררים והבעייתיים של מהטמה גנדי – כולל שינה עם ילדות עירומות.

 וביוגרפיה חדשה על ז'אק דרידה מתפרסמת על רקע הדעיכה המהירה בהתעניינות בהגותו (לא ספרתי ציטוטים, אבל ככה לפחות טוען האינדיפנדנט. מצד שני, גם ההתעניינות באינדפנדנט לא במצב מאוד טוב).  

חדשות טובות: אחרי תקופה של דעיכה חנויות הספרים הרדיקליות חוזרות לבריטניה.

די צייט דן בתוכנית להחזיר לחיים את הנאנדרתלים.

לאפיפיור בנדיקטוס השישה עשר יש דוקטורט בפילוסופיה, על דוקטרינת הכנסייה של אוגוסטינוס. רוצים לדעת מה הוא טען שם? אז הנה.

המלצת השבוע לחיים נכונים באה ממדור הניו אייג' של עיתון "דה הינדו": "יש כאלה שחושבים שאנשים עשירים הם ברי מזל. אחרים חושבים שכוח ותהילה מביאים אושר. אבל האנשים המאושרים באמת הם רק אלה שאינם חושבים על שום דבר מלבד על רחמיו של אדוננו שריניוואסה." איך לא חשבו על זה קודם?

גיליון חדש ומסעיר של New Left Review, ובו, בין השאר, ויכוח היסטורי בין זאב שטרנהל לגבי פיטרברג בדבר הצדקת הציונות הליברלית; מאמר של רוב לוקאס על אפשריותה של סולידריות בין עצמאיים בעבודות נזילות כמו מתכנתי רשת; וטוני ווד מייחל שהעבודה, סליחה, הלייבור תפסיד בבחירות.

ספר חדש של הפוליטולוג אריק קאופמן טוען: הליברליזם החילוני יקרוס בקרוב תחת סתירותיו העצמיות; הדתות ישלטו שוב בעולם – אבל זה דווקא טוב.

כבר לא צריך את הברנוער: הטלוויזיה מוצפת בדמויות של הומואים ולסביות בגיל ההתבגרות שיוצאים מהארון, מדווח הגרדיאן.

הארכיבישוף דסמונד טוטו יוצא למאבק נגד התגברות ההומופוביה האלימה ביבשת אפריקה.

 ובג"ץ הפיליפיני איפשר למפלגה של להט"בים לרוץ לבחירות. 

האח סטיבן הפבורן מסביר: למה הפכתי לנזיר קתולי? התשובה: בשביל להתכונן לנישואין עם רוח הקודש, כמובן.

איך יצרתי מיתוס הומופובי בציבור הדתי

אנו חיים בעידן של חרדה מגדרית. סדרי עולם משתנים. גברים לא מתנהגים כמו גברים. נשים לא מתנהגות כמו נשים. שום דבר כבר לא בטוח. ראיתי לא מזמן בערוץ 10 את האייטם הביזארי הזה, שעוסק "בתופעה של גברים ביפאן שאיבדו עניין בכל דבר גברי". אני ממליץ מאוד לצפות בריאיון הקצר הזה, למרות שכנראה לא תלמדו ממנו הרבה על יפאן. המרואיינת היא מין מומחית מסוג לא ברור – יש לה חברה ש"עוסקת בהסברת התרבות היפאנית" וכמובן בלוג בקפה דה מרקר שבו היא מציגה את עצמה כבעלת "החברה המובילה בארץ לשירותים יפנים". בלי להתבסס על שום נתון, היא מדווחת על "תופעה מתגברת" ערטילאית לגמרי, אי שם במזרח הרחוק: לטענתה, הגברים היפאנים "החליטו קצת לנטות לצד הנשי". בכל אופן, מה שמעניין כאן הוא דווקא  המראיינים, שנראים מבוהלים ממש. "הם מאסו בסקס? מאסו בנשים?", שואל המנחה האחד. המנחה השני פשוט נועץ במומחית עיניים מבועתות: משהו מוזר קורה למין הגברי.

שולי ככל שיהיה האייטם הזה, אני מבקש לטעון שזהו סימפטום לחרדה חובקת כל שאופיינית לתקופה שלנו: חרדה מפני השתנותו של הגוף האנושי; וחוסר ביטחון בסיסי ביחס לאמינותו של הטבע עצמו. השיח הסביבתי-תברואתי הכניס אל הפוליטיקה שאלות חדשות: מה לאכול? במה לגעת? מה להטמיע בגוף שלנו? לא עוד פרולטריון נגד קפיטל, או ימין נגד שמאל; עכשיו המאבק הוא בין הורמון להורמון, בין גז לגז, בין חלקיק לחלקיק. המים, האוויר, השולחנות והכסאות – כל מוצק, נוזל או גז בסביבתנו הקרובה הוא בגדר חשוד. והמקום שאליו האימה הזאת מתנקזת הוא המין.

הרמפרודיט יוצא לטבע. ציור על כד מרודוס, המאה הרביעית לפנה"ס

כאן אני נכנס לתמונה. לפני בערך שנה, כשעבדתי ככתב מדע ב"הארץ", נתקלתי בדי הרבה דיווחים בעיתונות העולמית על התופעה הקרויה Gender Blender – הופעה מתרחבת של הפרעות הקשורות להורמוני המין, שגורמות לבעיות כמו חוסר פוריות, עיוותים באשכים ואפילו התקצרות של איבר המין. כתבתי על זה כתבה שבמרכזה דו"ח שפירסם הארגון הסביבתי הבריטי CHEMTrust, הטוען "שהגורם לשינויים אלה הם כימיקלים המזהמים את המים, משפיעים על המאזן ההורמונלי וגורמים לירידה בפוריות ולפמיניזציה – הופעה של סימנים נקביים אצל זכרים" (אני מצטט את עצמי). אודה ואתוודה שהעניין שיעשע אותי מעט, ופתחתי את הכתבה במשפט המבהיל "משהו מוזר קורה למין הזכרי". כצפוי, עורך מדור הבריאות הצמיד לכתבה תמונה של תומס ביטי – אותו גבר הטרנסג'נדר שנכנס להיריון, אף על פי שאין שום קשר בין הדברים.

אחרי הכתבה הזאת הגיע לידיי מחקר נוסף, שהפעם מתמקד בישראל. החוקרת, ד"ר רונית קוכמן, שיערה ש"בקרקע מצויים הורמונים מסוגים שונים, שמחלחלים אליה דרך שפכים" ושגורמים לשינויים משמעותיים במערכת המין. במוקד נמצאים הפטלאטים – חומרים המצויים כמעט בכל מוצר תעשייתי שעליהם בכלל לא שמענו עד לאחרונה, אבל הם ככל הנראה האחראים להפרעות. הממצאים התפרסמו בעמוד הראשון של העיתון, וחברת כנסת אחת מ"קדימה" אפילו יזמה לכנס את הכנסת על מנת "לדון בתופעה והשלכותיה בהווה ובעתיד.

והנה, לא מזמן ראיתי באתר Gogay דיווח על התבטאות של רב ההתנחלות בית אל ב', זלמן מלמד, שכותרתו ""הומוסקסואליות – בגלל האוכל". בשיעור שנתן לתלמידיו אמר הרב מלמד ש –

"התופעה הזאת מתפשטת בטבע מפני שבכלל, בזמן האחרון הנשים נהיות יותר בטבע של הגברים והגברים נהיים יותר בטבע של הנשים. זו מציאות. ואומרים שהאוכל גורם את זה"  

אני מרשה לעצמי להעריך שיש זיקה כלשהי בין הממצאים שפירסמתי בעניין השפעת החומרים המצויים במים ובמזון על מערכת המין לבין התבטאותו של הרב מלמד. וכך, בלי כוונה, יצרתי מיתוס הומופובי בציבור הדתי-לאומי. אבל לצערי, נראה לי שאני לא האחראי הבלעדי. ההקשר שאליו התייחס מלמד בדבריו הוא כמובן שערוריית הרב מוטי אלון, שעליה כתב כאן גל. כזכור, גל שיבח את החברה הדתית על כך שההשיח הדתי "שם את המעשים ההומו-ארוטיים שלו על ציר אחד עם פורקני יצר אחרים" (אני מצטט את גל). זאת, בשונה מהקטגוריה המודרנית של "הומוסקסואל" והאבחנה החדה בין הומו לבין סטרייט, שנולדה מהשיח הרפואי של המאה ה-19. אבל הוא ציין שגם בחברה הדתית כבר מדברים על "נטיות הפוכות" – כלומר הגדרה נוקשה יותר של משיכה מינית שקושרת אותה לתכונות עמוקות המוטבעות בגוף.

הרב זלמן מלמד בישיבתו. אומרים שזה האוכל

היה לי די ברור שפרשת אלון תוביל לגל הומופובי ביולוגיסטי בקרב המתנחלים. ההסבר הוא פשוט: כל עוד משכב זכר היה נחלתם הבלעדית של חילונים, או של דתיים בשולי המחנה, אפשר היה לטעון שהסיבות לכך הן חולשה רוחנית והשפעותיה הרעות של תרבות זרה. אך כאשר הריקבון פוגע במרכז ממש, באחד המנהיגים הבכירים והנערצים של המחנה, יש צורך לחפש הסבר אחר. כאן נכנסת הביולוגיה, הטבע – כלומר אותם פטלאטים, חומרים שאיננו יודעים עליהם דבר, שהם בעצם מסתוריים ושטניים הרבה יותר מכל שד קבלי. ושוב, אנו חוזרים לחרדה מפני שינוי סדרי הטבע, שמתגלה כתופעה החוצה תרבויות וקהילות. זאת דוגמא די מדהימה לאופן שבו חרדות תיאולוגיות, אקולוגיות, פוליטיות ומיניות מתלכדות בתקופה שלנו.

ההבדל המגדרי הוא המטאפורה המרכזית של הבדל ברוב התרבויות האנושיות. אולי אין זה מקרי ש"מרכז שלם" פירסם לאחרונה את החיבור "פטריארכיה" של רוברט פילמר. שמבסס את הסדר הפוליטי על תקדים שלטון היחיד הפטריארכלי של אדם הראשון באשתו וילדיו. כאשר סדרי עולם משתנים (אדם שחור נבחר למנהיג המערב, הבורסות קורסות, אירופה נעשית מוסלמית) אנו חוזרים ומבצרים את ההבדל הזה, ומנסים לבסס אותו באמצעות הכלים הכי מוצקים שיש לנו: כימיה, ביולוגיה, תזונה.

אני לא כל כך אופטימי לגבי ההתפתחות הזו. נטורליזציה וביולוגיזציה הן האסון הכי גדול שיכול לקרות להומואיות כיום. הפתיחות המסוימת שקיימת כיום כלפי הומואים בסביבות מסוימות עשוי להשתנות, וכפי שזכור לנו מההיסטוריה, כאשר מוטבעות באנשים הגדרות ביולוגיות נוקשות, הדרך היחידה להתמודד עם השוני הוא לתת להם תרופות, ואם זה לא מצליח – להשמיד אותם. ברור שבבניית המערך הביולוגי הזה משתתפים גם רבים מההומואים עצמם, שמרגישים כיום מאוד בנוח עם הטענה ש"ככה נולדתי". משום מה, זה כנראה מרגיע אמהות מסוימות, כי הן משתכנעות שאין טעם להמשיך להתווכח או לחפש שידוך.

(ולמי שתהה, אומר בפשטות מה שנחשב היום לכמעט שערורייתי: אני חושב שאף אחד מאיתנו לא נולד הומו, לסבית או סטרייט. זה לא אומר שהמשיכה המינית נתונה לבחירתנו בכל רגע נתון; אבל את זה אפשר להגיד גם על הרבה תכונות אישיות אחרות שאף אחד (אני מקווה) לא מנסה למצוא להן בסיס ביולוגי).

 *

מה שדרוש הוא בדיוק הפוך מביולוגיזציה; צריך לשים הכול על השולחן, ולדבר על הכול. כיום, זה נחשב די לא מנומס שסטרייט ינסה לשכנע הומו לאהוב נשים, או אפילו לבקש ממנו הסבר למה הוא אוהב גברים. זה קורה מדי פעם, אולי כשאנשים מאוד שיכורים, או דווקא במפגשים עם אנשים שמרגישים פחות כבולים לכללי הפוליטיקלי קורקט ואומרים משפטיםכמו "איך, איך, איך אתה לא אוהב קוס??".
אבל זה חבל. כל דבר צריך להיות פתוח לדיון. הומוסקסואליות אינה מחלה, ולכן גם אין סיבה להתייחס אליה ברגישות. אני בהחלט מוכן לשמוע סטרייטים שינסו לשכנע אותי שלהיות הומו זאת טעות. אולי אני אשתכנע. ואולי אתם.
אני מציע לחדש את מסורת הוויכוחים הבין-דתיים שהיתה מקובלת בימי הביניים, ושכמעט נעלמה בערך מאז שלום וסטפליה. העיקרון של הסבלנות הדתית מניח שהדת היא עניינו הפרטי של כל אדם, ואין טעם לשכנע אותו להמיר את דתו. אבל עם כל ההשלכות השליליות של הוויכוחים הבין דתיים (כמו שריפת התלמוד), הם התבססו על ההנחה שאפשר לדבר כמעט על הכול, ושבני אדם יכולים לשנות את דעתם ואת השתייכותם (מה שהנאצים כמובן כבר לא חשבו). אותו דבר אפשר לומר גם על שאלת הנטייה המינית. במקום לחקור את ההורמונים שלנו, למה לא להפגיש בכיכר העיר את הסטרייט הכי נחוש שיש לכם (יהא זה הרב מלמד או עורך מגזין בלייזר) שיתווכח עם האס הכי חזק שלנו. אבל אנא, עדיף שזה לא יהיה גל אוחובסקי.