Posts Tagged ‘הומוסקסואליות’

מיוחד לנתזים: הספרים שכבר לא תספיקו לקרוא לפני האפוקליפסה

12 ביוני 2010

לרגל סיומו של שבוע הספר העברי, אני מגישים מבזק מיוחד של "נתזים ספרים": מקבץ של ספרים מסקרנים (יותר או פחות) שיצאו לאחרונה או ייצאו בחודשים הקרובים. (מצטערים, אין ספרים עבריים; העברים יסתדרו בלעדינו)

המהפכה מתחילה בבית: על אלימות מינית בתוך קבוצות שמאל ושינוי חברתי

"גנוסיס מזוויע": אסופת מאמרים על הפילוסופיה והתיאוריה של הבלאק מטאל

פוליטיקה, חברה, שחרור ודיכוי בטורקיה העכשווית

גאולה פמיניסטית דרך הצלב: על כריסטולוגיה וביקורת פמיניסטית

מיניות ורעות לוחמים במלחמות נפוליאון

ספרו של טוד גיטלין על אמונת הבחירה והיחסים בין ארה"ב לישראל (נושא שעליו כבר כתבנו בעבר)

תרגום לאנגלית של "המובן של סרקוזי", ספרו השערורייתי של אלאן בדיו שבמרכזו "העכברוש סרקוזי" והריקנות של המשטר הפרלמנטרי-קפיטליסטי

תיאוריה של רגש האשמה הפוליטי בעידן הפוסט-קולוניאלי

חיי ההומאים באזורי הכפר; וקוויריות במדינות הדרום

החיים המקוונים של האומה הפלסטינית

כיצד ייראה (ונראה כבר) ההומו הסיני? איך אסיה יכולה לשנות את הקפיטליזם ולהציל את כדור הארץ?

כשקארי פגשה את סאלי: על ז'אנר הקומדיה הרומנטית הלסבית

דה מרקר, גרסת החליפות: על מדיניות מוניטארית ופיסקאלית איסלאמית

אתיקה של זוגיות בין אנשים טרנסקסואלים

תמיד פולאני: אוסף מאמרים על קרל פולאני האופנתי (או שכבר לא?)

שיחות עם סובקומנדאנטה מרקוס, מנהיג הזפאטיסטים

המרחק הקצר בינינו למלחמת עולם שלישית (גרעינית כמובן)

ענק. רישום של אתנסיוס קירכר (1680-1602)

ספרו המצופה של משה אידל על המיסטיקה היהודית בהגות של המאה ה-20

דיקנס כסופר קוויר; מיניויות אצל פוקנר

סקס מעבר לחומה: על נוער מרדני במזרח גרמניה

משלים ואמרות כנף אפריקאיות למנהל והפעיל החברתי

על הפוליטיקה של הארי פוטר (איך לא חשבו על זה קודם)

דלז ומשמעות החיים

הפוליטיקה של ניגריה מאז תקופת האבן

אמצעי הייצור ומיץ פטל: תיאוריה מרקסיסטית של ספרות ילדים

קריאה חדשה במאבקו של קנת סטאר נגד ביל קלינטון

הגנה על מושג החילון

על ההפרטה וה-Outsourcing של מדיניות החוץ והביטחון האמריקאית

אם למישהו היה ספק מי הבמאי הנכון בשביל חובב הקולנוע האינטלקטואל של תקופתנו, שני אוספים שונים של מאמרים על מיכאל הנקה מספקים את התשובה

שני ספרים חדשים מנסים להסביר איך הפכה המחשבה הקונספירטיווית לצורה מקובלת כל כך של חשיבה פוליטית בארה"ב?

על מותה של השמרנות הבריטית (כן, דווקא עכשיו)

סקירה מעניינת על הספרים החדשים של שני הוגים פוליטיים בריטים: טרי איגלטון השמאלי ורוג'ר סקרטון השמרני. המסקנה שעולה מההשוואה היא ששניהם מגיעים למסקנות די דומות. בין השאר, דווקא סקרטון, שמתעב את האוטופיות החברתיות והאדריכליות של המודרניזם, מגלה סקרנות על גבול הסימפתיה כלפי טרוריסט ה-11/9 מוחמד עטא, שכתב, כך מתברר, דיסרטציה אקדמית על ההרס של חאלב העתיקה לטובת"junkyard modernism".

ולסיום (לא שכחנו את מצעד הגאווה):

למה הומוסקסואליות מונעת מלחמות?

שלא יעבדו עליכם: קרניים זה סקסי

6 במרץ 2010

לרוב מומלץ להתעלם מנחמיה שטרסלר. ניכר שהוא איש חביב, ואת כתיבתו המעצבנת אני מייחס פחות לרשעות ויותר לסוג מסוים של נאיביות ופשטנות, היעדר מוחלט של תחכום. ובכל זאת, מאמרו אתמול על "האח הגדול" משקף איזו קלישאה רווחת מדי, שחשוב לערער, לפיה "האח הגדול" מנפץ סטריאוטיפים ומפיץ סובלנות.

עכשיו, אחרי התכנית, ידוע גם לסקפטים ש"פותנה היא בן אדם מקסים – למרות שהיא ערבייה ואפילו מתפללת לאללה", כותב שטרסלר. ואכן, את הסובלנות ששטרסלר מתפייט עליה אפשר לכנות "סובלנות הלמרות ש". הוא בסדר למרות שהוא הומו. הוא אפילו היה מ"פ. היא סבבה למרות שהיא ערבייה. היא אפילו מהנדסת תוכנה. אין פה שום ניפוץ דיעות קדומות, כפי שכותב שטרסלר, אלא קיבוע שלהן. הסובלנות השטרסלרית אמורה להתבסס על הזדהות, על גילוי הדמיון בין הצופה לבין פותנה, ועל הדחקת ההבדלים (העובדה הקשה לעיכול שהיא מתפללת לאללה). אלא שהדחקה משמעה ייצוב ושימור של ההבדלים כפי שהם. רק דיבור על ההבדלים, ביטוי הפחדים והקונפליקטים שהם מעלים, עשוי לאתגר אותם.

שטרסלר מגלה ש"לטרנסקסואלית אין קרניים". מסתבר שגם טרנסקסואלים – לא רק הומואים בוגרי סיירות – יודעים להיות סטרייטים חסרי קרניים בצאתם וחריגים באוהלם (או בחדר השינה). לכאורה הכל טוב ויפה, אבל עד כמה זו באמת התקדמות?

אל מול "סובלנות הלמרות ש", אפשר להעמיד את "סובלנות הבגלל ש". לצערי אמנם אין אנשים עם קרניים, אבל אם היו – ולו אחד! – הם היו מעניינים אותי הרבה יותר מהשטאנץ הרגיל. לא למרות הקרניים, אלא בגללן. "סובלנות הבגלל ש" עובדת באופן יומיומי, למשל בתחום המיני. כולם נמשכים למי ששונה מהם, במידה כזו או אחרת, לא למרות שונותו, אלא בגללה.

המדיום של האח הגדול, הראייה הכליודעת, מביא את “סובלנות הלמרות ש” לשיא מסוכן. המבט דרך עיני האח הגדול מאפשר לצופה להרגיש חזק מספיק כדי להתעלם מהצדדים המאיימים, החריגים, של הערבייה או הטרנסקסואלית. אלא שבחיי היומיום, מיליוני הנתינים של "קשת" חלשים מתמיד – כלכלית ותרבותית – הרבה הודות ל”קשת” עצמה ולשאר זרועות התמנון האוליגרכי. כשהם נתקלים בערבי הם ימשיכו לפחד, כי העוצמה המזויפת, הפשיסטית, שה"אח הגדול" הערה בהם כבר לא תהיה שם. או אז הסובלנות תיעלם ויישאר מה שאחרי ה"למרות" – הפחדים האילמים, הלאמנוסחים ולכן גם הבלתינשלטים, מהאחר.

יותר מזה, הצופים הרואיםואינםנראים הם פאסיביים לחלוטין. הסובלנות המתעוררת כלפי האחר היא רדודה במיוחד כי היא אינה תולדה של פעולה לצדו, או פעולה הדדית מולו. הצופה הסביל אינו מגלה את הצדדים המועילים או המרגשים באחר, מה שיגבש "סובלנות בגלל ש", אלא לומד רק להתעלם מאחרותו. קל יותר להשליך על הדמות הטלוויזיונית את הדימוי הממצע, הנורמאלי. אבל שוב, כאשר הצופה נתקל בערבי או בטרנסקסואלית בעולם האמיתי, הדימוי השטחי של מה שמשותף לו ולאחר יידחק לטובת הדימוי המושרש של החריגות. אפשר לכנות את "סובלנות הלמרות ש" "סובלנות ראייה”, ואילו את "סובלנות הבגלל ש" – "סובלנות פעולה". רק אינטרקציה פעילה עם האחר מאפשרת לסובייקט לגלות שהשונות היא הזדמנות ולא איום: הזדמנות לקידום מטרה משותפת כמו גם להיכרות טובה יותר של הסובייקט עם עצמו.

כמובן, גם בעולם האמיתי "סובלנות הלמרות ש" יכולה לעבוד. בסופו של דבר, רוב הזמן לא נדרש מאיתנו הרבה יותר מאשר ראייה סובלנית שכזו. אנשים רואים טרנסקסואלים או ערבים ברחוב וכל שמתבקש זה לא להסב את הראש, או פשוט לחשוב על כמה זה נחמד, איך שכולם מסתובבים להם בחופשיות בעירנו הפלורליסטית.

אלא שדווקא בתחומים החשובים יותר מבחינה פוליטית, כמו קשרים חברתיים, מין ופעילות פוליטית, “סובלנות הלמרות ש" אינה מספיקה. היא מזיקה: אנשים מתבשמים בליברליות הראייתית שלהם, ואינם באים במגע משמעותי עם האחר. ברגע שהם באמת יצטרכו לעשות משהו – לא רק להסתכל עליו – למשל לשכב איתו, לעבוד איתו, לפעול איתו באותה מסגרת, הם יירתעו. הם יתמקדו דווקא בצדדים השונים והחריגים שלו, והסובלנות של "האח הגדול" תתגלה כמעטה שברירי במיוחד.

האח הגדול" תואם את האינטרסים של האוליגרכיה ושופרה נחמיה שטרסלר. הרבה ראייה פאסיבית מתבשמת, כמה שפחות פעולה. הרבה פסאודוסובלנות, כמה שפחות אינטרקציה וארוטיקה. כך נוצר דימוי מזויף של הסכמה ונורמאליות, או כפי שמתענגכותב שטרסלר, בעליצות וללא שמץ ציניות: "לכולנו יש אותו טעם ואנחנו אוהבים אותו ריח".

מלאור עד פוקו: שתי הערות על פרשת הרב אלון

22 בפברואר 2010

1

לפני שבועיים כתבתי פה על ההאשמות נגד יצחק לאור, שאז כונה עדיין "המשורר הרדיקאל". הצטערתי לגלות שהתגובות בעניין לאור התחלקו בין צקצוק לשון ושינון של המובןמאליו (כולם מחריםמחזיקים אחר נסלי ברדה ו/או בלוגרים/ות בולטים/ות) לבין היצמדות לנראטיב הכוזב של "הרדיקאל הנרדף", תוך המתנה למשטרה שתחליט בשבילנו כיצד יש להתייחס ללאור. רק מתי מעט, בהם עמיתי ל"ארץ האמורי", העזו להציג עמדה מורכבת יותר, שגם אם לא הסכמתי איתה ביקשה להגיב לגופו של אדם ולא (רק) לגופם של מעשים. זה נשמע רע "לגופו של אדם", נכון? הרי חכמי הלוגיקה הזהירו אותנו מפני טיעוני "אד הומינם". ובכן, בניגוד לנדרש בבחינה מופשטת של טיעונים, בסיטואציות קונקרטיות איני מבין איך אפשר להגיב אחרת, שהרי גם אם מאן דהו עשה מעשה רע או מגעיל, אך טבעי שהתגובה אליו תושפע מקשת רחבה של שיקולים – החל ממעשיו בעבר, דרך המחויבות האישית שלנו אליו, עבור במניות הפוליטיות והתרבותיות שלו, ועד ההקשר הרחב יותר של הדילמה.

על רקע זה, אני מוצא עצמי מפתח הערכה עמוקה כלפי הטיפול של האליטה הציוניתדתית במעשיו של הרב מרדכי אלון. הפעילות של פורום "תקנה" מעוגנת בנסיבות הקונקרטיות של הקהילה הרלוונטית, כולל הקושי של הקרבנות למעשים כאלה להיחשף, והחשדנות הכללית כלפי המשטרה. מעבר לכך, הפורום עצמו הוא יוזמה מרשימה – כמעט מקיר לקיר – של הקהילה, מה גם שאין מדובר במין מוסד פרימורדיאלי (כמו בתי הדין של החרדים) אלא ביצירה מודעת ודינאמית ולכן נתונה פחות לסגירות ולקיפאון המאפיינים מוסדות עתיקים מדי. לבסוף, ההאשמות נגד הרב אלון לא הביאו לפסילה מוחלטת שלו ולביטול מניותיו בעבר. תחת זאת, הרטוריקה היא של "נפילה" ו"תשובה". כפי שנכתב בפורום השו"תים של אתר "מורשת" (מומלץ לבקר שם, גם בלי קשר לרב אלון), “דלתי תשובה אינם נסגרים ופתוחים בעד תלמיד חכם שכשל כבפני כל אדם". זו תשובה לשאלה שהופנתה אל הרב שמעון בן שעיה, המקדים ואומר שאין הוא מתייחס ישירות לפרשת הרב אלון כי "אינו מצוי בפרטים". כלומר בן שעיה מותיר בידי השואל את האחריות לגיבוש עמדתו בסוגיה, והשואל יעשה זאת מן הסתם על בסיס היכרותו עם הדמויות הרלוונטיות, הן הרב אלון והן אנשי פורום "תקנה" (אני עצמי נוטה אל עמדת הפורום, גם מפני שמנהגיו של הרב אלון מרתיעים אותי – האדמו"ריים, לא המיניים – וגם בשל היכרות שטחית עם הרב יובל שרלו, מראשי פורום "תקנה", שלפני חמש שנים היה נדיב ופתוח דיו כדי לאפשר לי לערוך תרגיל מתמשך באנתרופולוגיה בישיבתו בפתח תקווה. מלבד עניין בציבור הדתילאומי, התקופה שביליתי שם עוררה בי חיבה והערכה אל הרב שרלו).

ההתקפות על הטיפול בפרשת אלון מפי דוברים של השמאל החילוני מעידים פחות על בעיה של הציונות הדתית ויותר על הממסדיות המצערת של מה שמכונה כאן שמאל. מילא סימה קדמון, שכתבה ביום שישי ש"זה פוגע בלאומיות. יש היום רבנים שנמצאים מעל שר הביטחון" (רחמנא ליצלן, תכף היא תזהיר שגם אלוהים נמצא מעל שר הביטחון. מבחינתי יש מעט מאוד גורמים שהם מתחת לשר הביטחון, בכל הנוגע לסמכותם המוסרית), אבל גם גדעון לוי, המקדש את "המוסדות הממלכתיים המוסמכים", וכמוהו גליה יהב. כבר עמדו לפניי על האופן בו החתרנות של הימין הדתי, ככל שהיא מתועבת לעתים מבחינת מטרותיה, מעוררת כבוד אל מול ההזדהות המוחלטת של השמאל הציוני עם המדינה. נראה שההזדהות הזו זולגת אל השמאל (היהודי) הלא-ציוני, שגם אם הוא מיעוט זעיר מבחינה פוליטית הוא עדיין שייך, במידה רבה, להגמוניה האתנית, התרבותית והכלכלית.

2

השיח הדתי סביב מעשיו של הרב אלון, לפחות כפי שהוא עולה באינטרנט ובעיתונים, שם את המעשים ההומוארוטיים שלו על ציר אחד עם פורקני יצר אחרים. אין טיפול מפורש מדי בעובדה שמדובר דווקא בהטרדה מינית הומוסקסואלית, בניגוד להטרדה "רגילה". כך למשל, בעקבות התלונה הראשונה שהגיעה לפורום "תקנה" התבקש הרב אלון להקפיד על "דיני ייחוד" לא רק עם בנות, כבשגרה, אלא גם עם בנים (אני מסתמך פה על נחום ברנע), ובכך הודגש הדמיון בין שתי התופעות. לאחר שהתקבלה התלונה השנייה הפורום הגיע למסקנה ש"יצריו של הרב אלון חזקים ממנו". הרב ברוך אפרתי, גם הוא בשו"תים של "מורשת", מדבר על מעשיו של אלון תחת הכותרת הכוללת "מיניות", על הקדושה כמו גם הסכנות הטמונות בה, ובמשתמע – על הצורך לעצב ולרסן אותה. כך ידובר, אני מניח, גם על חטאיו של רב מטריד נשים.

אפשר להסביר זאת בניסיון של החברה הדתיתלאומית לחמוק מהדיון בהומוסקסואליות. ואולם, גם אם זה המצב, חשוב לעמוד על הנזק שיגרום דיון כזה, אם הוא יתנהל (כפי שכבר קורה, ואולי באופן בלתי נמנע) לפי המודל המערביחילוני.

מישל פוקו. תולדות המיניות הדוסית

מו"ר מישל פוקו כתב ב"תולדות המיניות" (חלק א': הרצון לדעת) כי הדיבור האובססיבי על מין במאה ה-19 יצר טיפוסי זהות חדשים. אדם הפורק לעתים יצרים הומוארוטיים הפך פתאום בפי רופאים ופסיכיאטרים – ומאוחר יותר בפי כל – ל"הומוסקסואל" (והמהדרין יכתבו “הומוסכסואל”), לאחר שפעולותיו הוגדרו כ"סטייה" וזוהו עם גופו ממש. מאה שנה מאוחר יותר, הזיהוי הזה הפך כלי לשחרור, שהרי אם מאן דהו הוא הומו באופן "טבעי", אז חזקה על החברה הליברלית שהיא חייבת לאפשר לו לממש את עצמו. כך יצא שג'ון קרי, המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב ב-2004, הכריז שהומוסקסואליות אינה בחירה, שהרי אפשר לשאול את הלסבית מרי צ'ייני (בתו של סגן הנשיא דאז), והיא תגיד לכם ש"היא נולדה ככה". כאילו הומואים אינם זכאים לשוויון גם אם זו דווקא כן בחירה (וכאילו הגבול בין בחירה לגזירה הוא ברור כל כך).

ההבחנה החדה בין הומו לסטרייט, עד כמה שהיא היתה יעילה מבחינה פוליטית, היא גם מסוכנת, שכן בעתות מצוקה קבלה של האחר יכולה להפוך במהירות להוקעה. סובלנות בת קיימא, לדעתי, אינה נשענת על כיבוד האחר בלבד, אלא על ההבנה שההבדלים אינם חדים כפי שעשוי להיראות, שהומוסקסואליות (כמו הטרוסקסואליות) היא חלק מהמערך הנפשי (והמיני) של כולם. כיבוד האחר רק בשל אחרותו הוא רעיון יפה, ואולי גם חיוני לעתים, אבל מפוקפק ומוגבל מבחינה פוליטית.

השיח סביב פרשת הרב אלון מדגים, אם כך, סובלנות מסוג שונה, המעוגנת דווקא בדמיון – ולא בהבדל הרדיקאלי לכאורה – בין יחסים מיניים מגוונים. אפשר היה לקוות שהדרך לשחרור הנדרש של ההומוארוטיקה (וההומוארוטיקאים/ות) בחברה הדתית לא תעבור דרך הקטגוריות המהותניות המוכרות. ובכל זאת, אולי זה נתיב שחייבים ללכת בו, בתקווה שהוא יוביל בהמשך לשחרור עמוק יותר. בתרבות הביולוגיסטית שלנו, שבה זהותו של אדם היא פונקציה של מערכת הרבייה שלו, השחרור חייב כנראה לעבור ב"טבע".

למעשה, זה קורה כבר עכשיו, לצד השיח על הרב אלון (ואולי גם כשמדברים על הרב עצמו בחדרי חדרים): השואלים באתר "מורשת" המתלבטים לגבי זהותם המינית משתמשים לא אחת בביטוי "נטיות הפוכות", ובבואם לבקש סעד מהרבנים הם מציגים עצמם כאחרים מוחלטים לעומת החברה הנורמטיבית, כמי שההומוסקסואליות שלהם היא טבעית, הכרח בל יגונה (כך למשל בשו”ת הזה הממוען אל הרב שרלו, הנחשב קשוב במיוחד לבעלי ה”נטיות”). נראה, איפוא, שגם אצל הדוסים הטבע משפיע – ומתחרה היטב באלוהים.