מפסיקים להתנצל. נעשים אימננטיים

* בעקבות: מה נורא המקום הזה: לביקורת השמאל האימננטי.

במקום להתנצל על האימננטיות שלנו נאחז את השור בקרניו. מי אנחנו, השמאל האימננטי, ולמה אנו משתוקקים?

1. השאלה הפוליטית הבסיסית היא מה חסר לנו, לא מה חסר לאחרים. צריך לומר: לחלקים דומיננטיים של השמאל בארץ – ולא רק בה – טוב בחיים. השמאל הוא הבורגנות הלבנה או הפחות לבנה. לשמאל, על פניו, לא חסר כלום. באין חוסר עצמי הילדים הטובים של השמאל חשים אשמים על מזלם הטוב ומחפשים למי לעזור כדי לזכות בכפרה: לפלסטיני, לפליט, פחות (אבל גם) למזרחי. אבל פוליטיקה שמתחילה ברגשי אשם משמרת גבולות חברתיים ואת יחסי הכוח בין הקבוצות. היא גם בעיקר משעממת. כמו היתומים של אמא תרזה בכלכתא, שחייבים להישאר מסכנים כדי שהצדיקה תזכה למקום בגן עדן, הפליט צריך להישאר דפוק, שחור ומושתק כדי שנוכל לדגמן שמאלנות אלטרואיסטית במקום להתלכלך בממשות.

2. לכן מחובתנו לשאול: מה חסר לנו? השאלה הזאת חשובה כי דווקא כאשר הבורגני שואל אותה יש לה כוח טרנספורמטיבי. שהרי על פניו לא חסר לו כלום, לבורגני. האשמה מובילה אותו לעזור לאחרים ולכן חשוב לו לשמר אותם כמסכנים. כאשר המזרחי, הערבי או המהגרת מברית המועצות נהנים למשל מעלייה בהון הארוטי שלהם, מהעובדה שמניחים שהם שווים יותר מהלבנבן, הם יואשמו בכניעה לסטראוטיפים אוריינטליסטיים או שוביניסטיים, כאשר הם היפסטרים הם יואשמו ב"השתכנזות", כאשר האישה משתמשת בגוף שלה היא מפסיקה להיות פמיניסטית, כאשר הפריפריה עוברת לדרך השלום היא נובורישית.

3. השמאל האימננטי אינו מתנצל על החמלה כלפי ההומו, האישה או המהגר. אבל זו אינו חמלה מפחיתה ומתביישת, רוויה אפולוגטיקה שטחית של "בעלי פריבילגיות" היודעים להגיד את כל המשפטים הנכונים מבלי לשנות דבר באורח חייהם. החמלה שלנו היא צומחת ומשתוקקת. אנחנו לא רוצים להיות פחות (פריבילגיים), אלא יותר (לא-פריבילגיים) – יותר כמו ההומו, האישה או המהגר. אנחנו רוצים את קירבתם כי אנו מקנאים בהם – במיניות השוצפת של ההומו, בהתענגות המבוזרת של האישה, בעירנות התרבותית של המהגר, בכל מה שחסר לנו. השמאל האימננטי מנסה להיות לאחר, לגלות בעצמו אפשרויות נסתרות, שבילים שטרם נחקרו. ואז השאלה האגוצנטרית מתגלה כשאלה פוליטית – כי מה שחסר לשמאלן חסר לו כחלק מקבוצה – קבוצה שניתקה עצמה ממרקם החיים המתנועע, מהיופי שכבר כאן, ומספרת לעצמה שטוב לה, שיש לה פריבילגיות, שה"אחרים" מסכנים וזקוקים לעזרה. השאלה "מה חסר לי?" מזמנת את הרגע הטרנספורמטיבי החיוני לכל פוליטיקה מהפכנית. והשמאל האימננטי הוא שמאל מהפכני. הוא שמאל שמוכן לוותר על שליטה ולהיכנס למשחק ממשי שלא הוא זה שקובע את כלליו.

4. העיקרון המניע של השמאל האימננטי הוא התשוקה. השמאל האימננטי משתוקק כי חסר לו משהו, חסר לו הרבה מאוד. התשוקה היא תנועה כפולה. מצד אחד, היא מניעה אותנו להסיג ולהשיג את מה שחסר, את מושאי התשוקה; מצד שני, התשוקה מאפשרת לנו לגלות מושאי תשוקה חדשים. התשוקה מערבבת את השמאלני עם העולם, מערערת את הגבולות בינו לבין קבוצות חברתיות שעל טובתן הוא מתיימר להגן. כעת הוא לא מדבר בשמן אלא מבקש להזדיין איתן – בממשות או במטאפורה – ועשוי לגלות שמה שחסר להן חסר גם לו. הוא כבר לא השמאלן המביט בעולם מבחוץ, כמו דקארט אומלל – עצם חושב ללא ממשות חומרית עם גבול בלתי עביר בין פנים לחוץ. השמאל האימננטי הוא השמאל של הגוף – הוא זולג ונפער ומתחכך ונקרע ולפעמים אף מדמם ובוכה. התשוקה, יש לומר, איננה תחביב לשעות הפנאי: אנחנו לא משתוקקים כי זה מגניב; אנחנו משתוקקים כי חסר לנו, כי אנחנו סובלים. גם בקצה העונג ממתין לנו לא אחת הסבל ואנו מקבלים אותו באהבה. רק נגד הסגפנות אנו מטיפים – באשר היא הימנעות לבנבנה מהבלגאן הרועש והמערער. השמאל האימננטי, אם כן, חוצה את גבולות המותר, הן מבחינת השיח ההגמוני והן מבחינת השיח השמאלני-תיאורטי. האשמה המשתקת מותמרת בתנועה ממשית, אימננטית.

5. כמו ברוך דה ספינוזה, נביאנו, נביא האימננטיות, גם אנו פנתאיסטים. אנחנו מבקשים את אלוהים בעולם הזה ורואים את הציווי האתי בכל תועפותיו: הפגנות, מסיבות, כינוסי בחירות, חורי תחת. במובן הזה עפרי צודק: הר הבית איננו כה ייחודי בשבילנו. אלוהים מופיע בכל מקום, לא רק על אותו ההר. אנו אוהבים פחות את ה' צבאות ויותר את בת זוגו, השכינה, שבכל הארץ כבודה. אפשר לשאול: האם הפנתאיזם הזה – החגיגה של האלוהי והפוליטי בכל מקום ואתר – הופך אותנו לרגישים פחות למה שמקובל לחשוב עליו כחובה פוליטית? האם אנו כושלים בציווי המפוקפק להצביע נכון בבחירות, לסייע לפליט, "לקבוע עמדה מול הר הבית"? אבל השמאל האימננטי דוחה את המטאפורה הליברלית לפיה השתתפות פוליטית היא מיכל עם נפח מוגבל, כזה שאסור להגדיש יתר על המידה. זה דומה לדימוי (הגברי כל כך) של תשוקה כמוגבלת, כאילו אסור להזדיין עכשיו אחרת לא יעמוד לנו אחר כך. אבל התשוקה גדלה ושוצפת ככל שהיא נשפכת בתוך העולם ומגלה פכים חדשים בגוף הפוליטי. אנו יכולים להצביע בבחירות ולהשתתף בהפגנות – אבל נעשה זאת בחדווה ולא מתוך רגשי אשם.

6. אנחנו מפהקים נכוחה אל מול דיבורי אוטופיה בבתי מידות מנותקים. כי האוטופיה כבר כאן: באנה לולו, בתמונות אינדי פורנו בוואטסאפ, בברלין, בזיונים בגריינדר, אולי אפילו בארץ האמורי. ואין לומר שאין בה בעיות, ואין סתירות. אבל אלה סתירות אימננטיות, לא מופשטות. חייבים לחיות אותן כדי ללכת מעבר להן. לא מספיק להגות בהן בחדרי ההרצאות או בפוסטים מפולפלים. והיא עשויה לגדול האוטופיה, האוטופיה שכבר כאן, להקיף את הארץ כולה, כמו שכינה – אבל רק אם נעז לשכון בה. רק אז ישתוקקו אליה גם אחרים. שהרי לא הם, וגם לא אנחנו, רוצים להזדיין, או להפגין, עם סגפני ההתנצלות התמידית, הקדושים המעונים, מי שמתנשאים עלינו בצדקנותם.

7. מפסיקים להתנצל, נעשים אימננטיים. השמאל האימננטי הוא השמאל שרוצה להתפייס, אחרי ריב ארוך שנים, עם הממשות.

*

עוד מניפסטים בארץ האמורי:

– לא נוכל לסבול יותר את הגניבה של הפה שלנו, של הרקטום שלנו, של העצבים שלנו

– המתווה הקדום ביותר לשיטה של האידיאליזם הגרמני

– יבשה באופק: מניפסט למפלגת פיראטים ישראלית

 

להיות הומו במזרח: 4,500 שנה של להט"ביות במרחב השמי

ברובד הבסיסי, הפוסט שלהלן הוא כרוניקה היסטורית פשוטה של קיום להט"בי במזרח התיכון מימי קדם ועד זמננו, מבוססת על כמה עשרות מקורות ומחקרים. בד בבד, זאת הצעה לפרויקט שלא יושלם אף פעם, כי תמיד נמשיך לחיות אותו.

לפני חודשיים, כשנפטר הרב מנחם פרומן, כתב כאן עידו הררי פוסט על חזונו של פרומן, והתייחס לאפשרות שהבסיס לדיאלוג בין העמים והדתות בין הים לנהר יהיה דווקא "הפרימיטיביות" ההדדית של הפלסטינים והיהודים. בניסוח אחר: זאת קואליציה דתית של יהודים ומוסלמים נגד המערביות, החילוניות והליברליזם. יהודים, מוסלמים – הרמוניה.  אבל לאיזו קבוצה אין מקום בתוך הקואליציה הזאת? להומואים כמובן. הלהט"ביות מייצגת את היפוכה של השורשיות והפרימיטיביות; זאת תועבת יוון בצורתה המייצגת ביותר. והרב פרומן אינו היחיד. גם חילונים סטרייטים שמדמיינים את ההרמוניה העתידית בין הים לנהר מדמים אותה כמעין ריקוד על גופתם של ההומואים. ומה עם ההומואים? "הם יצטרכו לדאוג לעצמם".

אבל ההומואים לא ילכו לשום מקום. אנחנו כבר לא מעגל קוסמופוליטי מצומצם. אנחנו עם. יותר מכך: אנחנו פרימיטיבים, לא פחות אלא יותר פרימיטיבים מכל השאר. אמנון רז-קרקוצקין קרא לפני שנתיים לבחון את השאלה "מהן זכויות היהודים בישראל/פלסטין?". ברוח זו, אני מציע לשאול מהן זכויות הלהט"בים בישראל/פלסטין, ובמזרח התיכון בכלל. האם אנו מתייוונים, נציגי ה-Gay International, חוד החנית של הקולוניאליזם האירופי בצורתו החדשה? או שמא, בצורה אחרת, היינו כאן מאז ומתמיד, לא רק כפרטים מבוהלים, אלא במסגרת המוסדות, הדתות והטקסטים המכוננים של תרבויות המזרח?

הפרויקט הוא מסובך, כי היווניות משוקעת עמוק בשפה ההומו-לסבית. לא במקרה כונתה צורת הקיום הזאת במשך מאות שנים "אהבה יוונית" או "אהבה סוקרטית" – ודווקא על ידי אוהדיה. להט"ביות שמית, לסביות שמית, היא לפיכך כמעט אוקסימורון; ולכן ה"שמיות" היא לא רק אטריבוט של לסביות אלא מגדירה מחדש את שם העצם "לסביות". חיים דעואל-לוסקי, בחזרתו לספר עמוס, מעמיד אותו כבסיס לפילוסופיה פוליטית לפני היות השפה הפוליטית היוונית. בהתאמה, אני מציע לראות במיניות השמית בסיס [אחר ומקביל] להומוסקסואליות (במובנה הרחב) העכשווית, אלטרנטיבי להומוסקסואליות היוונית. במלים אחרות: אהבה יוונית אנטי-יוונית; פתיחה אלטרנטיבית להיסטוריה ביסקסואלית שתצייר מחדש את מהלך ההיסטוריה הזאת מראשיתה העלומה ועד ימינו.

כידוע לכל מי שעוסק בתחום, בעשורים האחרונים חקר המלומד היהודי-ברקלאי דניאל בויארין את המיניות היהודית, (למשל במאמר "רבנים וחברים" שגם תורגם לעברית). ממש בימים אלה יצא ספרו של הרב סטיבן גרינברג "הומוסקסואליות במסורת היהודית", ועוד היד נטויה. למיטב הבנתי, המהלך הזה של חיפוש טביעות אצבע הומוסקסואליות ביהדות – בסיפור דוד ויהונתן, בקבלה, בפרשת ריש לקיש וכו' – מיצה את עצמו ולא הניב תוצאות מרשימות, מלבד כמה בתי כנסת לקהילה הגאה בארה"ב. כאן בישראל, מה שאפשר להשיג מרבנים ליברלים-נאורים הוא לכל היותר "לגלות סובלנות", כלומר לא להילחם בלהט"בים. זאת שאיפה תבוסתנית.

בכל אופן, מבחינה פוליטית, דחוף יותר בעיניי להניח בסיס למחשבה הומוסקסואלית מקומית, שתוכל להכיל גם (ואף בעיקר) את הלהט"ב הערבי/מוסלמי. אבל לשם כך, צריך לדעת קודם כל פרטים היסטוריים בסיסיים, שנמחקו, עומעמו או עוותו על ידי סדרה של משכתבים – מהממסד הדתי היהודי והמוסלמי, דרך הקולוניאליזם האירופי ועד הממסד הלהט"בי האוריינטליסטי-גזעני. כדי להתגבר על כל המבטים המדכאים והמחפצנים, הכרחי לאכלס אותם ולהטמיע אותם.

נטלתי את המושג "הומוסקסואליות שמית" (Semitic Homosexuality) ממשפט במבוא לספרו של ז'אן פבריס נרדל, "הומוסקסואליות ולימינליות בגילגמש ושמואל" (זפ"נ, viii). אבל שוב, למה שמיות?  כי בשיח המיניות האירופי, התקיים תמיד קישור מובהק בין "המיניות היהודית" או "הנשיות היהודית" לבין המזרח. המיניות היהודית (אשכנזית או מזרחית), כמו זו של כל העמים הנימולים, נצבעה כמזרחית-שמית, אל מול הזין היווני-ארי. לכן, אני מאמץ את השימוש האסטרטגי של גיל אנידג'אר ב"פרספקטיבה השמית" – קטגוריה גזעית-תרבותית שכוננה על ידי אירופה אל מול "הארי", שכללה כזכור יהודים וערבים גם יחד.

חזרה לשורשים השמיים של הא-סטרייטיות יכולה גם לפתוח אופקים חדשים של קיום להט"בי. לפני כחודש, התפרסם ב"הארץ" קטע מרומאן על דוד המלך, המתאר גם מפגש מיני בין דוד ויהונתן. אלא שלמרבה הצער, המשורר המוכשר צייר את דמותם של שני הגיבורים השמיים כשני טווינקים, גייז לבנבנים המרצדים על המסך בסרט התבגרות ונילה. ג'וזף מסעד צודק בטענתו שה-gay הוא המצאה מערבית. אמנם, זה בכלל לא אומר שערבים או יהודים לא יכולים להיות gay – נדמה לי שזה לא מצריך כבר הוכחה. אבל המסורת המקומית מציעה צורות אחרות של מיניות. לא ארחיב על זה כאן, אבל היא יכולה לכלול כמה יסודות: חלוקה אחרת של היחס בין ציבורי לפרטי; שילוב של מיניות בפולחן ואף במוסדות המדינה; וכמובן – היעדר אקסקלוסיביות לאחד משני המינים, מה שאפשר לכנות ביסקסואליות.

על כך ועל נושאים אחרים ידובר בערב שיתקיים בבית העיר ביום שני, 12.5.2013, ויעסוק ברנסאנס הלהט"בי-מזרחי.

זאת ההקדמה. ועכשיו לכרוניקה.

א. לפני סוקרטס, לפני לסבוס

2500 לפנה"ס – שלטון גילגמש בעיר ארך. לפי האפוס עלילות גלגמש, המלך נטל את הבתולות לפני חתונתן והתאבק עם הגברים הצעירים, עד שבני העיר זעקו לאלים. הפרשן תורקילד יקובסן טוען כי גלגמש התיש את אזרחיות ואזרחי עירו מבחינה מינית, ולכן בראו לו האלים את הגיבור אנכידו שיהיה מאהב ורע (ס"א, 49-48).

1450 לפנה"ס – חוקי אשור התיכונה אינם מביעים התנגדות למין הומוסקסואלי בהסכמה הדדית, אך אוסרים על אונס. בחוקים נקבע כי מי שאנס את חברו – ייאנס על ידי השופטים: "אם איש את רעהו שגל והוכיחו וקבע את אשמתו – ישגלהו ולסריס יהפכו אותו". כמו כן קובעים החוקים כי מי שמוציא דיבה על רעהו "באומרו: כולם נוהגים לשכב עמו, או במריבה לפני אנשים אמר לו: כולם שוכבים איתך… אינו מסוגל להוכיח זאת – יסרסו אותו וילקו אותו במוטות". (נ"א, 101-102. וראו גם: מ"ט, 73-74)

המאה התשיעית לפנה"ס – קדשים, assinnu, משמשים כהני מין בטקסיה של האלה אשתר. הספרות השומרית והאכדית מתארת את הקדשים כיצורים שוליים ודחויים, אך מקורבים מאוד לפולחן האלה. האסינו מצוירים כ"זמרים שחקנים טרנס-וסטים וכלוחמים אמיצים בו זמנית" (נ"א, 17).מקורות מסוימים מציינים כי "גבר המזדווג עם אסינו – יונח לו מכל צרותיו" (בל"ג), אך חוקרים אחרים סבורים שהפולחן שביצעו לא כלל משגל (סמ"מ). בספרות המסופוטמית מתוארים גם sinnisanu, גברים נשיים, וגברים מחזיקים בפלך (nas pilaqqi) שישבו בין הנשים. במצרים העתיקה בוצעו ניתוחים פשוטים לשינוי מין (??) (נ"א, 120).

ראש סריס או assinu מארמון סרגון, דור שרוכין, המאה השמינית לפנה"ס

ב. אחרי "סדום" 

המאה הראשונה – אבות הכנסייה קושרים בין חטאי סדום לבין משכב זכר. נולד המושג "מעשה סדום".

המאה השנייה – לוקיאנוס מספר בספרו "האלה הסורית" על ביקור שערך במקדש עשתורת בהייראפוליס. מתחת לשערי המקדש עומדים צלמים פאליים שגובהם שלושים מטרים. פעמיים בשנה, איש אחד מטפס על הצלם ושוהה במרומיו שבעה ימים. הוא מתאר גם את הכוהנים של האלה אטארגטיס המכונים "גָאלי", המבצעים פולחן אורגיאסטי במקדש האלה. מדי פעם, אחד הצופים בטקסים מתפשט, נוטל חרב וכורת את איבר מינו בשאגה, ואחר כך רץ בעיר כשהוא נושא אותו בידיו. הוא בוחר בית שבו ישליך את המנחה, ושם מקבל בגדים ותכשיטי נשים.

785 – החליף העבאסי מוסא אל אל-האדי ערף את ראשן של שתי נשים צעירות מהרמונו שנתפשו באקט מיני בפומבי. הוא קישט את ראשיהן בעטרת ויצק עליהם בושם (סל"מ, 22-20)

ג. א-סטרייטיות יהודית-מוסלמית

800 – המשורר העבאסי אבו נוואס, ובעקבותיו פרשנים מהאסכולה המליכית, מסבירים כי למוסלמי מותר לזיין כופרים, כיוון שבכך הוא מאדיר את עליונותו של האסלאם על הכפירה.

סביבות 1150 – הרופא סמואל אלמוגרבי, יהודי שהומר לאסלאם, כותב ספר על יחסים מיניים בין גברים ובין נשים. אלמוגרבי מעניק הסבר לקיומן של לסביות ומציין כי אלה "נשים חכמות יותר מן האחרות, שמבקשות לחקות את הגברים ומאמצות את תנועותיהן, את צורת הדיבור ואת הקול", וכן את התפקיד המיני (סל"מ, 23) פרשנים אחרים מסבירים שהגורם ללסביאניזם הוא עקצוץ באיבר המין הנשי, שעליו אפשר להתגבר רק באמצעות גירוד באיבר מין של אשה אחרת (ס"ע).

המאה ה-13 – אחמד טיפאשי מפרסם אנתולוגיה העוסקת בהרחבה במין בין גברים ובין נשים, הרומז לקיומן של נשים עם קשרים ארוטיים לנשים בלבד. בין השאר, כולל הספר את השיר הבא "בשבח החיכוך", המושם בפיה של אשה –

(ס"ח, 80-79)

1517-1250 – השלטון הממלוכי במצרים וסוריה. באליטה הממלוכית קשרים אינטימיים בין גברים הם נפוצים במיוחד.

1318 – הנזיר הדומיניקני ויליאם מאדם כותב כי "בקרב הסרצנים" גברים חיים עם גברים כמו זוג נשוי, ומציין כי  "any sexual act at all is not only not forbidden but permitted and praised".

1342 – הנסיך הממלוכי אחמד אל-נצר מוחמד, מתאהב בזמן שהותו במבצר כרכ שליד ים המלח בצעיר נאה, כנראה פרח קצונה, ושמו אל-שועייב. אביו הסולטן דורש ממנו לגרש אותו, ומשהוא מסרב מנשל אותו מהשושלת. אחמד נלחם באחיו ותופס את השלטון, אך לאחר זמן קצר הוא נתפס בכרכ וראשו נערף.

1441 – ההיסטוריון המצרי אל-מקריזי  מציין כי "אהבה לזכרים נעשתה נפוצה כל כך בקרב השליטים הממלוכים הצ'רקסים, שהנשים בממלכה החלו לקנא בגברים ולחבוש כובעים מהודרים כדי לחקות אותם" (אק"ר, 217).

סביבות 1600 – דיון תיאולוגי בשאלת קיומם של נערים בתולים בגן עדן. הפרשן חסן אל בוריני מדמשק פוסק ש"בגן עדן מצויים סוגים שונים של נפלאות, כולל נערים" (ח"ר, 139). המלומד מוסטפא עלי

איור מארמון טופקפי באסטנבול, המאה ה-19

איור מהממלכה המוגולית, המאה ה-17

ד. סטריאוטיפיזציה: "החושניות המזרחית"

המאה ה-17 – בספרות האירופית מעשה סדום מכונה "המידה הרעה הטורקית" (The Turkish Vice),  או הפרסית. הנוסע תומאס שרלי (Sherely) כותב שהנטייה הסדומאית שהיתה נהוגה אצל היוונים העתיקים משגשגת כיום במצרים.

בספרות היהודית הרבנית מופיעות טענות רבות על שכיחותם של יחסי מין בין גברים.

המאה ה-18 – המתירנות בענייני משכב זכר באימפריה העותמאנית גדלה. מתפרסמים מדריכי מין וספרי תמונות. מערכת קשרי הפטרונות שעמדה ביסוד הממסד הפוליטי באימפריה התבססה בחלקה הגדול על קשרים הומו-אירוטיים (יב"נ, 178).

אהבת נערים נחשבת למידה נעלה המובילה לאהבת האל המושלמת. המלומד חליל אל-מוראדי מדמשק מצטט שורת שיר דתי: "אינני מצפה לדבר אלא לנביא שיוביל אותי לנערי גן עדן בהנחייתו".

1768 – ר' יצחק מלכו מסלוניקי מציין בספרו "אורחות יושר" כי "רוב הבחורים נכשלים בלאו ואת זכר לא תשכב משכבי אשה".

באסטנבול פועלות להקות של נערים רקדנים יהודים, שמגדלים שיער ארוך ומופיעים בבגדי נשים. ההיסטוריון פציל ביי אנדורני כותב ב"ספר הרקדנים" כי באסטנבול נשים יהודיות ונערים יהודים מצויים בשפע למי שחפץ בכך, ומתאר בפירוט את גופו של הנער הרקדן שווכי (יב"נ 184).

1851 – הארכיאולוג הצרפתי לואי פליסיין דה סוסי יוצא למסע בסוריה ובפלשתינה ומכריז שגילה את הריסות סדום. הדיווחים מתפשטים באירופה ומעוררים עניין מחודש בפשעי סדום ופאניקה מוסרית הומופובית (הג"ק).

ה. ניצול ונסיגה אל הצניעות

אמצע המאה ה-19 – אינטלקטואלים ערבים קוראים את תיאורי המיניות המזרחית "הדקדנטית" המופיעים אצל האוריינטליסטים האירופיים. במסגרת קריאתם לרפורמה של התרבות הערבית, הם מטיפים נגד הפיגור, הנחשלות שבהן שקעה תרבותם, המתבטאת גם ב"נשיות". האמאם המצרי רפעה אל טהטאווי, ביומן המסע שלו בפאריס מ-1826, מציין לטובה את הצרפתים על כך "שאין אצלם נטייה לאהבת נערים ממין זכר ולכתיבת שירי אהבה לכבודם", ובעקבותיו הולכים הוגים ערבים נוספים (ז'"מ 32). עם זאת, עד תחילת המאה העשרים המושג "הומוסקסואליות" או מושג מקביל לא היה קיים בתרבות הערבית-אסלאמית (ח"ר, 4-1). לטענת ג'וזף מסעד, לא התקיימה גם צורה של משיכה אקסקלוסיבית של גברים לגברים.

סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 – הסופרים גוסטב פלובר, אנדרה ז'יד, א' מ' פורסטר, אוסקר ויילד וסומרסט מוהם עורכים מסעות מין הומוסקסואליים בצפון אפריקה. האוריינטליסט ריצ'רד ברטון, באחרית הדבר שלו ל"אלף לילה ולילה" (1886)כולל סקירה על יחסי מין בין גברים בארצות האסלאם. מציין כי "The Easterners add that the devotion of the moth to the taper is purer and more fervent than the Bulbul's love of the Rose", ומתאר את ההרמון המוסלמי בתור "great school for this Lesbian… love" וגם בתור  "hot-beds for Sapphism and Tribadism" (ס"מ, 97).

רבים מהקצינים הבריטים הבכירים במזרח התיכון מחזיקים נער מלווה ערבי – ביניהם הלורד קיצ'נר, וילפרד תסיגר, ברנרד מונטגומרי ות' א' לורנס (לורנס אי ערב).

דהום, בן הלוויה של לורנס איש ערב

תחילת המאה ה-20 – עקב הטמעת הביקורת האירופית, אהבת נערים נעלמת לחלוטין מהשירה הערבית (ג'"מ, 35).

גלויה מאלג'יריה הקולוניאלית, "אשה מורית אשה קבילית באקט לסביאני", סביבות 1910

1902 – אנדרה ז'יד מתאר בספר "חסר המוסר" את טוניס בתור "ארץ הנהנתנות המשככת את התשוקה אך אינה משביעה אותה, וכל פורקן אין בו אלא כדי ללבותה" (מצרפתית: אביטל ענבר).

1903 – Der Eigene, הפרסום ההומוסקסואלי הראשון בגרמניה ובעולם, תולה בהשפעה היהודית את דיכוי הרגש ההומואירוטי באירופה. הזואולוג היהודי-אנטישמי בנדיקט פרידלנדר מציין כי "הדת שמקורה בפלשתינה" נכפתה על אירופה והביאה להנהגת סגפנות ארוטית (ה"א, 99).

ו. השיבה לסדום – ניסיונות וכשלונות

1922 – מרסל פרוסט מפרסם את "סדום ועמורה", ומתאר שם את הפצתם של יוצאי סדום ברחבי העולם וחזרתם לעיר שבמזרח: "צאצאים אלה של סדום, שמספרם כה רב עד שניתן להחיל עליהם פסוק אחר מספר בראשית 'אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה', התפזרו בעולם כולו, הייתה להם גישה לכל המקצועות, והם נכנסו למועדונים היוקרתיים ביותר… יתכן שפעם הם ישובו אליה. אין ספק, הם יוצרים בכל עיר מושבה מזרחית, מתורבתת, מוסיקלית, רכלנית, בעלת תכונות נפלאות וחסרונות בלתי נסבלים" (סדום ועמורה 70, תרגום: יותם ראובני).
פרוסט אף מזהיר מפני "הטעות הרת הגורל, שבהצעה להקים תנועה סדומית לשיבת סדום, כפי שאנשים עודדו את התנועה הציונית".

1923 – המשורר מרדכי גאורגו לאנגר מפרסם בפראג את "הארוטיקה של הקבלה" ומתאר שם את המיניות המזרחית של היהודים, הכוללת זרם מעמקים של "אהבת רֵעַ" (ע"א)

1924 – המשורר והעיתונאי ההולנדי ישראל דה האן, שר החוץ של העדה החרדית, כותב את האוסף "מרובעים" הכולל שירים אירוטיים בסגנון השירה הערבית של ימי הביניים. רבים מהשירים עוסקים בנערים ערבים –

(מהולנדית: אירית באומן ורונן סוניס, הו! 4, 2006)

1932 – הסקסולוג מגנוס הירשפלד מבקר בפלשתינה ומציין לטובה את השינוי הפיזי שחל בחיי היהודים, אך אינו מתייחס כלל לענייני הומוסקסואליות.

1938 – במאמר ב"דבר" מזהיר הסקסולוג מקס מרקוזה כי בקרב היהודים יש נטייה ל"אפלנציה סקסואלית", כלומר טשטוש ההבדלים בין המינים, ומשער שהגורם לתופעה הוא גזעי (ע"א)

1940 – עד שנה זו, בנאת המדבר סיווה במצרים היו נהוגים נישואין בין גברים לנערים (ס"מ, 37-38).

גברים בנאת המדבר סיווה, מתוך ספרו של גנרל וינגייט ברט, 1920

1943 – במכתב לחבר מתאר לאנגר את "אהבת רֵעַ" כ"רגש אנושי נעלה ונשגב אשר כלה כבר מלב העברים בצרות גלותם המרה והנמהרה" ומוסיף "ועתה הנני בא לעורר שוב את הרגש הזה של אהבת רֵעַ בימינו הנאורים האלה". באותה שנה הוא מת ממחלה.

1947 – המזרחן י' ושיץ, בספרו "הערבים בארץ ישראל", מתאר את שכם (נבלוס) כמעוז הומוסקסואלי.

1970 – ז'אן ז'נה נוסע למחנות האימונים של פת"ח בירדן וכותב את "אסיר האהבה"

1974 – פייר פאולו פאזוליני מביים את הסרט "לילות ערב"

1974 –יהודה סופר, עיתונאי וחוקר ממוצא הולנדי-יהודי-עיראקי, עורך ריאיונות עם גברים בגנים ציבוריים בישראל. במאמר שהתפרסם ב-1990 הוא מציין כי גיי בארים אינם אלא מובלעות מערביות בתוך ארץ שמבחינה מינית היא "ביסודה מזרחית". לדבריו, "רוב הישראלים המעורבים בסקס בין גברים אינם מחשיבים את עצמם להומוסקסואלים". ב-1990, סופר מת מאיידס.

2002 – יותם ראובני מפרסם את "היסטוריה עולמית של אהבת גברים", שם הוא מתאר את השיבה העתידית לסדום ולעמורה.

מקורות וקיצוריהם (רשימה חלקית):

אק"ר – Everett K. Rowson, "Homoerotic Liasons among the Mamluk Elite in Late Medieval Egypt and Syria"; בל"ג – Homosexuality in the Ancient Near East, beyond Egypt; ה"א – Harry Oosterhuis, Homosexuality and Male-Bonding in Pre-Nazi Germany; הג"ק –  H. G. Cocks, The Discovery of Sodom, 1851, Representations, Vol. 112, No. 1 (Fall 2010), pp. 1-26; ז'"מ – Joseph A. Massad, Desiring Arabs; ח"ר – Khaled El-Rouayheb, Before Homosexuality in the Arab-Islamic World; יב"נ – ירון בן נאה, "משכב זכר בחברה היהודית העות'מאנית", ציון תשס"א ב; י"פ – ירון פלג, "דרך גבר: סיפורת הומו אירוטית בספרות העברית החדשה 2000-1880); כ"ו – Chris White, Nineteenth-Century Writings on Homosexuality: A Sourcebook; מ"ט – Martti Nissinen, "Are There Homosexuals in Mesopotamian Literature?."Journal of the American Oriental Society 130.1 (2010); נ"א – נחום אברהם, אנשי שוליים בתקופת המקרא; ס"א – Susan Ackerman, When Heroes Love: The Ambiguity of Eros in the Stories of Gilgamesh and David; ס"ח – סאמר חביב, Samar Habib, Female Homosexaulity in the Middle East; סל"מ –  Stefanie Lee Martin, The Role of Homosexuality in Classical Islam, University of Tennessee – Knoxville

ס"מ – Stephen O. Murray, "Islamic Homosexualities"; סמ"מ – Maul, SM, 1992, ‘Kurgarru und assinnu und ihr Stand in der babylonischen Gesellschaft’, in VolkerHaas (ed.), Außenseiter und Randgruppen. Beiträge zu einer Sozialgeschichte des Alten Orient, pp. 127–57, Universitätsverlag Konstanz, Konstanz, Germany.; ס"ע – Sahar Amer, Medieval Arab Lesbians and Lesbian-Like Women.; ע"א – עפרי אילני, "הנני בא לעורר שוב את הרגש הזה של אהבת רע", הארץ – תרבות וספרות; "נגע נפוץ במזרח: תיאורים של מעשה סדום בתקופת המנדט"

דווקא משום שהוא פרימיטיווי

לעילוי נשמת מנחם יהושע בן לאה רייזל

עידו הררי

מהזמן והמקום שבו אנחנו נמצאים כרגע, קשה להעריך את מידת השפעתו של הרב מנחם פרומן על חיינו כאן. מה שאפשר לומר במידה גדולה של ודאות, נדמה לי, הוא שהרב פרומן היה אחד מפורצי הדרך הגדולים של דורנו, וכן מהיחידים בזמננו שבאמת ניחנו בחזון.

הרב פרומן – רב, מורה ומחנך, שבמשך שנים העביר אינספור שיעורים בעשרות מסגרות – פרסם בימי חייו שני ספרים בלבד (שאחד מהם הוא ספר שירים). זה כמובן לא מקרה, כי פרומן עצמו (לדעתי, בין השאר בהשראת ספר הזוהר) תפס את תורתו כמשהו דינמי, שנמצא תמיד בתהליך התהוות. ולא פחות מאשר בשיעוריו בעל פה, התהוותה תורתו גם במעשיו. הגישה הפוליטית של פרומן, שהביאה אותו למטעי זיתים עקורים ולכפרים שבהם התבצעו פוגרומי "תג מחיר" – כמו גם לגוש קטיף לפני פינויו – כדי למחות, ושהניעה אותו להיפגש עם ההנהגה הפוליטית והדתית הפלסטינית גם בשיא אינתיפאדת אל-אקצא ועם ראש ממשלת טורקיה ארדואן אחרי פרשת המשט, מעולם לא נוסחה בצורה של תכנית מסודרת. כל דיון עקרוני בגישתו, כמו זה שיבוא להלן (או כמו אחרים ושונים ממנו), צריך לקחת את העניין הזה בחשבון.

ההיבט המוכר יותר של החזון של פרומן – חזון שכמו בעלי חזון רבים לפניו, זיכה אותו פעמים רבות בהערות שהטילו ספק בשפיות דעתו – היה זה של חיים משותפים בין יהודים, מוסלמים ונוצרים בארץ ישראל/פלסטין, מבלי שקולקטיב דתי/לאומי אחד זוכה לפריווילגיות של ריבונות או טריטוריה על פני האחרים. במציאות שבה הכוחות הפוליטיים הדומיננטיים, מימין וגם משמאל, דוגלים בשיטה זו או אחרת של הפרדה, החזון של פרומן הציג אופק-אפשרות אחר, אופק שפרומן בחיי היום-יום שלו, שכללו פגישות רבות (שרק מיעוטן הגיעו לתקשורת) עם אנשי דת וממשל פלסטינים, התווה את הדרך למימושו. אבל היבט זה היה רק קצה אחד, הנראה-לעין ביותר, של גישתו הכללית של פרומן. בדברים הבאים אני רוצה לעמוד בקצרה על כמה מהיסודות של גישתו זו, יסודות שעמדו בתשתית עשייתו הפוליטית והציבורית ושגם אם לא היו נסתרים, הרי שעצם היותם מופשטים יותר – ואולי גם נוחים פחות לעיכול – הביאה לדעתי להבנה לא מלאה של חזונו וראיית עולמו הכוללים.

נפתח בציטוט קצר מדברים שאמר עמוס עוז על פרומן, בראיון ביום שאחרי פטירתו:

הדרך שהצביע עליה מנחם פרומן, הדרך של שלום דתי, אינה לגמרי דרכי. אני חושב שהשלום צריך להיות קודם כל פוליטי ולא דתי, מפני שהסכסוך ביסודו איננו סכסוך דתי אלא הוא סכסוך על נכסי דלא-ניידי, של מי הארץ, לא מלחמת דת. […] למרות שהקנאים משני הצדדים מנסים להפוך את המלחמה הזאת למלחמת דת, היא ביסודה מלחמה על ארץ, מלחמה על כברת אדמה שיקרה גם לנו וגם לפלסטינאים.

בדברים האלה יש כמה וכמה הנחות וקביעות שניתן להתווכח עליהן. אבל אני אבקש להתמקד באותן נקודות שפיתוחן יסייע להבין את חוסר ההבנה הבסיסי ששרר בין פרומן לרבים ממעריכיו ומעריציו, במיוחד בשמאל – חוסר הבנה שבהופעתו דומה לזה ששרר בין הוגה דתי חשוב אחר, ישעיהו ליבוביץ, לבין רבים מבין אנשי השמאל החילוני (וזאת על אף ההבדלים העמוקים, התהומיים ממש, שבין ליבוביץ לפרומן). הנקודה העיקרית שיש לשים לב אליה בדבריו של עוז היא הגדרתו את הסכסוך במונחים חומריים, כמעט כלכליים – "סכסוך על נכסי דלא-ניידי". אינני מחשיד את עוז במרקסיזם, אבל דומה שהניסוח הזה – שמעומת עם הגדרתו של פרומן את הסכסוך כדתי – מדגים את עומק הבעיה שבגישה החילונית – ימנית או שמאלית – לסכסוך כאן. האמת היא שאני פשוט לא מצליח להבין איך אדם נבון, שלא הגיע למזרח התיכון אתמול, עדיין יכול להתכחש בצורה כל כך פשוטה ואגבית לעומק הדתי, המגובה בשנים של היסטוריה ומיתוס, של הקשר של הפלסטינים והיהודים למקום הזה (וזה עוד לפני שמתייחסים לגיאוגרפיה המקומית, שרווייה כולה באתרי עלייה לרגל). בהנגדה שיוצר עוז בין גישתו שלו – שממעמדו כרב הראשי האשכנזי של השמאל, בלשונו של פרומן (הספרדי הוא א.ב. יהושע), ניתן לומר שהיא מייצגת חלק נכבד ממחנהו – לבין גישתו של פרומן, המדבר על "סכסוך דתי" ולכן גם על "שלום דתי", הוא ממחיש בצורה חדה ביותר את חשיבותו המהותית של פרומן לדיון הפוליטי המקומי. ההתעקשות לדבר על נדל"ן (וזאת מבלי להתכחש לאינטרסים הכלכליים החשובים שמתלווים לשליטה על טריטוריה) מבלי להכיר באלמנט הדתי שמונח ביסוד המציאות הישראלית והפלסטינית היא בדיוק הגישה שמונעת הבנה קודם כל בין "מחנה השלום" הישראלי לבין רבים מאוד מבין הפלסטינים, אבל גם בינו לבין רבים מבין המתנחלים והיהודים הדתיים. זה בדיוק הפער שבין עוז לפרומן: עוז העריך את פרומן, לדבריו גם אהב אותו, אבל את השינוי העקרוני שביקש פרומן לערוך בשיח הפוליטי המקומי – שינוי שהפגישות עם אנשי דת מוסלמיים היו רק דרך ליישמו בפועל – הוא פשוט לא הבין.

כי זה בעצם השינוי שאותו פרומן ביקש: להפוך את הדיון הפוליטי בסכסוך בישראל/פלסטין לכזה שהשפה הדתית היא בעלת נוכחות משמעותית בו, כפי שהיא בעלת נוכחות משמעותית בחייהם של האנשים שחיים כאן. למעשה, ההכחשה של המימד הדתי בסכסוך ובפתרונו על ידי עוז – הוא מכחיש את עצם האפשרות לקשר בין "שלום פוליטי" לבין "שלום דתי" – היא רק ביטוי בודד ועכשווי לאחת מבעיות היסוד של הציונות החילונית מראשיתה, בעיה שזכתה לניסוח כמעט קנוני במכתבו המפורסם-כבר של גרשם שלום לפרנץ רוזנצווייג מ-1928: "האנשים פה אינם יודעים את משמעות מעשיהם. סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת. חילון של שפה אינו אלא דיבור בעלמא, מליצה בלבד. אי אפשר, למעשה, לרוקן את המלים המלאות עד להתפוצץ". הדברים שכתב שלום על לשון הקודש יפים גם לארץ הקודש, ועל אחת כמה וכמה כאשר לשון הקודש משמשת כדי לדבר על אודות ארץ הקודש. השיח הציוני החילוני, שאת מהותו ניסח בצורה תמציתית אמנון רז-קרקוצקין ("אין אלוהים אבל הוא הבטיח לנו את הארץ"), הפך בדברי עוז לשיח נדל"ני בלבד, וככזה הוא מכחיש עוד יותר את ההיבטים הדתיים של הקיום היהודי כאן ואגב כך ממילא את ההיבטים הדתיים של הקיום המוסלמי.

בהתעקשותו לחזור ולהנכיח את אלוהים בדיבור הפוליטי, וזאת לא על מנת להתכחש לחייהם ואמונתם של הפלסטינים אלא להיפך, על מנת לבנות בסיס לדיון, מרד פרומן בהנחות היסוד של השמאל והימין המקומיים גם יחד. אם יש לו בני ברית רעיוניים, הרי שרובם מצוי בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת בדמות אנשי "ברית שלום". הקרבה בין פרומן לברית שלום איננה רק בנכונותם, כמוהו, לשקול אפשרויות שונות של פתרונות דו-לאומיים, אלא גם בכך שבתנועה זו לקחו חלק חברים לא מעטים שהשקפת עולמם היתה דתית במידה זו או אחרת – מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, ר' בנימין וגם שלום עצמו. עם זאת, לעומת מכתבו הפרטי לרוזנצווייג, שבו הכיר בקשר הבלתי ניתן להתרה בין הלשון לדת, במאמריו הפומביים בשנות ה-20 – מן הסתם כניסיון להיאבק בסכנה שממנה חשש – הציג שלום גישה שבדומה לעוז, תובעת להפריד בין השיח הפוליטי לדתי:

"אני הנמנה ל"ברית שלום" מתנגד […] לטשטוש ולערבוב המושגים הדתיים והמדיניים. אני מכחיש בהחלט שהציונות תנועה משיחית היא ושיש לה הזכות (אם אין כאן מליצה ריקה בלבד) להשתמש בשפה הדתית לשם מטרותיה המדיניות. גאולת עם ישראל שאני שואף אליה כציוני, איננה אידנטית כלל וכלל עם הגאולה הדתית שאני מקוה אליה לעתיד לבוא" [על שלושה פשעי 'ברית שלום', דבר, 12.12.1929]

השאלה שיש לשאול היא מדוע חשש שלום מהחיבור בין הדתי לפוליטי, ועוד יותר מכך האם באמת סבר – לאור דבריו לרוזנצווייג – שחיבור כזה הוא בכלל נמנע. לפחות על השאלה הראשונה ניתן להציע תשובה, והיא קשורה בכך ששלום, כמו יתר אנשי ברית שלום, היה שייך בסופו של דבר לעולם המושגים החילוני-ליברלי האירופאי, זה שבו נולדה גם הציונות האורתודוקסית יותר. פרומן, על אף פתיחותו, רוחב אופקיו ומעורבותו העמוקה בחיי התרבות המקומיים, ביקש להתנכר לעולם הזה – או לפחות להיבטים חשובים בו – באופן עקבי ומודע, כמעט אידיאולוגי, וזאת מתוך ההנחה שגם עולם מושגים זה עומד כחיץ בין היהודים לערבים בארץ ישראל/פלסטין.

לפני יותר מעשור שמעתי מאדם קרוב מאוד לרב פרומן את הסיפור הבא: באחד הימים הוזמן הרב "לעשות שבת" ביישוב כלשהו. כשהגיע אל החדר שבו עמד להתארח, ראה על אחד הארונות את המדבקה "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל". הרב סירב להיכנס לחדר ודרש להסיר את המדבקה, מכיוון שארץ ישראל שייכת אך ורק לקב"ה.

במקום אחר, לפני כשלוש שנים, כתב פרומן דברים שונים מעט:

"ארץ ישראל שייכת לעם ישראל", הרי זאת אחת הסיסמאות של חוגי המתנחלים. אבל מה פירוש צירוף מילים זה? אפשר להבין אותו כביטוי של אגואיזם רכושני המנכס לעצמו את האדמה, אבל אפשר להבין אותו בדיוק ההיפך: עם ישראל מתבטל אל ארצו. ארץ ישראל היא המקום שבו יבטל עם ישראל את האגואיזם הלאומי השלילי שלו.

הגישה העולה משני התיאורים הללו, אם מנסים להבינם ביחד, היא גישה של ניכור להשקפה הלאומית-חילונית, זו שמנוסחת במגילת העצמאות בדמותה של "זכותנו הטבעית וההיסטורית". פרומן לא מדבר על הנוכחות היהודית בארץ ישראל במונחים של זכות, אלא במונחים של התבטלות: לא "אדוני הארץ" אלא תושביה בחסדו של האל. בכך מתגלה גם ההבדל העמוק יותר בין פרומן לבין הלאומיות החילונית: בעוד הראשונה מבקשת קודם כל ריבונות מדינית, הדבר החשוב מבחינתו הוא הישיבה על האדמה – ישיבה שריבונות איננה תנאי לה. פרומן מבקש לבסס את הדיון לא על שיח הזכויות המערבי – שמצוי הן בבסיס הליברליזם והן בבסיס הלאומיות המודרנית – אלא על יחס ראשוני, בעל נימות רומנטיות, בין אדם לאדמה (כפי שכתב ב-2005):

אחרי כשלושים שנה של חיים בתוך הפלשתינאים, של שיחות וגם של לימוד עם פלשתינאים מכל מיני סוגים (שייחים, אקדמאים, קציני צבא, אנשי אש"ף, אנשי חמאס ועוד) הייתי מתרכז כאן בעניין אחד בסיסי ביותר: היחס לאדמה. הקשר של הפלשתינאי לארץ שונה מאוד מיחסו של העיתונאי הגר בקומה החמישית בדירתו התל אביבית.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה מהותית: לשיטתו של פרומן, ההתנכרות לערכי המערב החילוני איננה (רק) פועל יוצא של השקפתו הדתית, אלא היא עיקרון פוליטי אסטרטגי שנועד ליצור בסיס משותף רחב יותר עם הפלסטינים. כפי שכתב בהמשך לדברים שלעיל (ואני מצטט באריכות):

אדם המגדיר את עצמו כקשור בצורה בסיסית לאדמה, אפשר להגדירו "פרימיטיווי". אפשר גם לטעון שאדם הנמצא ביחס של "צומוד" כזה לאדמתו אינו אדם חופשי (כפי שעץ אינו עובר בקלילות ממקום למקום). אבל אם רוצים לחפש דרכים איך לעשות שלום עם אדם כזה צריך להכיר ולכבד את הגדרתו העצמית. מכאן המסקנה שלי, עד כמה חשובים לשלום אותם ישראלים שגם הם חיים את הקשר שבין אדם לאדמה. ובמלים יותר מפורשות: דווקא המתנחלים יכולים להיות גשר השלום בין עם ישראל לבין העם הפלשתיני. או בניסוח פיוטי יותר, שאני חוזר עליו שנים: ההתנחלויות יכולות להיות האצבעות של היד הישראלית המושטת לשלום, כאשר למלה אצבעות יש אסוציאציה למגע ולרגישות.

אבל לניסוח הפיוטי הזה יש גם משמעות מעשית. במשך השנים התיידדתי עם מנהיגים פלשתינאים לא מעטים, שמצפים שמיעוט יהודי גדול יעניק למדינתם את מה שהם כל כך רוצים בו: אופי מערבי מבחינת השמירה על זכויות האדם ורמת החיים הכלכלית.

יודע אני מניסיוני עד כמה הלך מחשבתי, הנראה בעיני הגיוני לחלוטין, נראה בעיני רבים כל כך מטורף לחלוטין. אבל מה אני יכול לעשות? היכול אני להתכחש לניסיון חיי במשך שנים רבות, שדווקא מתנחל פרימיטיווי כמוני יצר קשרים והבנות והסכמות עם המנהיגים הפלשתינאים – ובכללם אחמד יאסין ויאסר ערפאת – דווקא משום שהוא מתנחל, דווקא משום שהוא פרימיטיווי.

הדבר הראשון שמתבקש לומר על דברים אלה, בהמשך לניסוחו הפיוטי של פרומן, הוא שגם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות. אבל יש לשים לב לדגשים: המתנחלים, לשיטתו, יכולים להיות גשר השלום; הם אינם גשר כזה בהכרח. מה שנדרש כדי להוות גשר הוא הנכונות לאמץ עמדה מורכבת ביחס לקיום כאן. מצד אחד, פרומן מניח שמיעוט יהודי גדול במדינה פלסטינית יכול לסייע לפלסטינים להפוך את מדינתם לבעלת "אופי מערבי מבחינת השמירה על זכויות האדם"; כלומר, הוא מעניק – דרך עיניים פלסטיניות – מעמד "ממערב" ו"מתרבת" לנוכחות היהודית בפלסטין. בכך הוא ממשיך את המסורת הציונית, המשכפלת גישות קולוניאליסטיות קלאסיות ביחס ל"משא האדם הלבן" – וגם, ייתכן, מבטא תקוות קונקרטיות ששמע מבני שיח קונקרטיים מהצד הפלסטיני. אולם היבט זה הוא השולי יותר בדבריו, כאן ובכלל; הצד השני של הדברים, שהוא ביטוי לרובד העומק שבגישתו, מצוי בדחייתו עקרונות מהותיים של השקפת העולם המערבית ובראש ובראשונה את אידיאל החירות שלה. את החירות הזאת מבקש פרומן להמיר ב"צומוד", בדבקות באדמה המשותפת ליהודים ולפלסטינים, וב"פרימיטיוויות" הדדית שהיא הבסיס שמאפשר דיאלוג בין העמים והדתות כאן. את הגישה הזו גייס פרומן לא רק לצורך הדיון עם הפלסטינים. בראיון שנתן לאחרונה התייחס באופן דומה גם לארדואן, שבקשר איתו ראה גשר אפשרי לא רק לפלסטינים אלא לעולם המוסלמי כולו, כולל איראן ("ארדואן, הוא לא איש אינטליגנט אלא פרימיטיבי, כמונו. איש שגדל בשכונות הכי קשות").

השימוש של פרומן במונח "פרימיטיווי" הוא מורכב ובעייתי. כמו רבים מדבריו, גם במונח הזה ישנה נימה של הומור, עצמי וכללי. אבל ניתן לשמוע בו גם נימה של התנשאות: פרומן – ולצורך העניין, היהודי – מודע לבעייתיות של ההיזקקות לעולם הערכים המערבי ה"מתקדם" לצורך דו שיח עם הפלסטינים ועם המזרח, ולכן הוא מאמץ את הפרימיטיוויות באופן מודע ורפלקטיבי. אבל הדבר החשוב יותר, בעיניי, הוא לשאול על התוכן של הפרימיטיוויות הזאת, תוכן שחלקו כבר פורש לעיל. לשיטתו של פרומן, האימוץ של הפרימיטיוויות היה אמצעי להפקיע את הקיום היהודי בארץ מהמסגרת הציונית-חילונית-מערבית, תוך ניסיון – גולמני לעיתים, צורם לעיתים – לבסס קיום דתי משותף שאיננו נשען על יבוא מאירופה. התוכן שנוצק לתוך ה"פרימיטיווי" היה כזה שמדגיש דבקות בקרקע, העדפת הדת וריבונות האל על פני הלאומיות וריבונות האדם, והעדפת שיח דתי של חובות על פני שיח חילוני של זכויות.

לפיכך, מעבר להבנה שפרומן תבע שידוד מערכות לשוני ביחס לקיום היהודי פה ולסכסוך עם הפלסטינים, יש להכיר בכך שהגישה הפרימיטיווית שבעזרתה ביקש לנסות ולהגיע לשלום תבעה מחיר לא פשוט גם בשאלת מעמדן של זכויות האדם בקרב הציבור היהודי עצמו. מקרה בולט שממחיש את המחיר הזה הוא היחס של פרומן להומוסקסואליות, יחס שזכה לביטוי קונקרטי בדברים שאמר לבחורה לסבית דתייה שפרשה בפניו את קשייה: "אני מוכן לדבר עם ההורים שלך, תתני לי את הכתובת, אני אדבר, אני אגיד להם: 'הורים, תשבו עליה שבעה, תבכו'. את רוצה לגיטימיות לעולם שלך, יש את העולם שלי. יש את העולם של הפרימיטיווים. של מנחם פרומן שהוא פרימיטיווי גאה". מתוך הגישה הזו, שמעמידה את ההתנגדות לשיח הזכויות הליברלי (ולהומוסקסואליות גלויה כאחד הביטויים של שיח זה) כיסוד לדיאלוג בין-דתי, היה פרומן ממובילי ההתנגדות למצעד הגאווה העולמי בירושלים ב-2005, בכינוס של מנהיגים דתיים בעיר (שבו ביקש לדבר דווקא בשם המוסלמים).

מתוך דברים אחרונים אלה ניתן לחזור ולהתבונן על הפרימיטיוויות של פרומן בעיניים מערביות – פתאום היא כבר לא נראית רק כהתנשאות אירונית ורפלקטיבית. "העולם של הפרימיטיווים", שבו בחר פרומן באופן מודע – עולם שחצה קולקטיבים לאומיים ונועד לשמש כיסוד משותף לקולקטיבים דתיים שונים, ושעבורו ביקש לגיטימיות גם כאופציה פוליטית – הוא עולם שמציב שאלות לגבי רבות מהנחות היסוד של אלה שעקבו בהערכה, לפעמים בהשתאות, אחרי פועלו. לעיתים התשובות שסיפק לשאלות האלה לא היו נוחות. הפוליטיקה הדתית שהציע פתחה פתחים רבים, שעדיין אין מספיק שייכנסו בעדם, ובמקביל – אולי באופן בלתי נמנע – סגרה אחרים. בראיון שצולם כשבועיים לפני מותו, אמר פרומן בין היתר: "הייסורים שאני חווה באופן אישי, מבשרי אחזה אלוה, זה הייסורים ששיבת ציון גורמת לערבים". האנלוגיה המדהימה הזאת, על ערש דווי, בין הסבל האישי שלו לבין הסבל הפוליטי של הפלסטינים, היא ההמחשה הטובה ביותר לדרכו האישית והפוליטית. ההתמודדות עם הכאב הכרוך בקיום כאן, שמעטים – משמאל או מימין – הצליחו להבינו כמו פרומן, חייבת לקחת בחשבון גם את הדרך הזו.

דימויים: הרב פרומן בהר מירון, שלוש עבודות של מיכל נאמן (ה' צבעים), עבודה של ליאור אופיר. 

"הדבר הזה"

עוז גורה

בטור חשוב מאוד שפורסם כאן לאחרונה התייחסה תהל פרוש להרגשת הפחד, והכעס המלווה לה, שחשות נשים ביחס לחווית "האונס" -אותה רוח-רפאים שרודפת אותן כנשים-בחברה. פרוש מצליחה לעמוד על מהותו הכמו רפאי (Specter) של פונציאל התקיפה המינית, ואף מעבר לכך להצביע על השלכות של מהות זו על חוויתן של נשים, על הוויתן שהופכת להיות מהולה בפחד וכעס כלפי עצמן. הטור חשוב היות והוא מצליח לעמוד בצורה טובה על הדיכוי שנמצא מאחורי אמירה כגון "מה את מפחדת, זו הליכה של חמש דקות", ולהמחיש את השורשיות שבחוויה הנשית ביחס לאלימות המינית.

את טורה, פותחת פרוש בהשוואה בין גברים ונשים ביחס ללילה, אותו תחום שהיחס כלפיו מלמד, אולי יותר מכל, על ההבדל התהומי שבחווית המגדר. בטור זה ארצה להציע השוואה נוספת, כזו שיכולה ללמד על הממשות הנוראה של רוח-הרפאים, של "הדבר הזה" שהוא אונס בחוויה הנשית. אינני מנסה לתת מובן ו"לפטור" אגב כך נושא מורכב זה, אלא בדיוק להפך – להוסיף למורכבות שפרוש מעלה. ארצה לעשות זאת דווקא תוך בחינה של חווית לא-נשית, חוויה גברית של מי שנמצא ביחס מיני אל גברים. ההבדל בחוויה אינו הבדל שנעוץ בהסתברות סטטיסטית בלבד של נשים להיאנס, אלא בקיומו ואי-קיומו של "הדבר הזה" בצל, או בנוסף אל, היחסים הבין-אישיים.

אז מדוע חוויה גברית של מי שנמצא ביחס מיני אל גברים יכולה לעזור לנו ללמוד על החוויה הנשית? ובכן, בעיקר ע"י מה שנעדר ממנה, ומה הוא מלמד אותנו על החוויה הנשית המכילה נעדר זה.

אתחיל ממה, שבאופן מפתיע אולי דווקא, נמצא מאוד ביחס מיני בין גברים – יחסי כוח פיזיים, בדומה (באופן עקרוני) לאלו שבין נשים וגברים. אם נביט על הגוף גדירא, מעטים הגברים שנפגשתי איתם שלא היו חזקים ממני פיזית. חלקם יותר וחלקם פחות. במילים אחרות, פוטניצאל התקיפה המינית קיים גם כשאני נפגש עם גברים, ולכן לא יהיה נכון למסמס את היתכנותה של האלימות רק בשל הנתונים הפיזיים. אלא אם כן אגלה כוחות חבויים ברגע מצוקה, ככל הנראה במידה והגבר השני יהיה מעוניין בכך, הוא יוכל לתקוף אותי.

אם כן, היכן ההבדל מצוי? וכאן אנו מתחילים לשים לב לדבר שנעדר מן הסיאוטציה הבין אישית –  "הדבר הזה" שפרוש מדברת עליו, אותו מובן מאליו של אלימות, נעדר. שכן הצד שמתבונן עליי, לעומת על אישה, אינו מניח כמובן מאליו שהוא יכול לתקוף אותי. גם אני איני מניח כמובן מאליו שאני מסוגל לתקוף אותו, למרות שפיזית ייתכן שאני מסוגל. כאמור זה לא קשור להבדל הפיזי, אלא להבדל המגדרי. "מובן מאליו שאפשר לתקוף פיזית" זה משהו שקשור לנשים; "אונס" זה משהו שקורה לנשים. אחזור לזה בהמשך, אך הנקודה החשובה כאן היא כי (באופן כמעט אבסורדי ושמבחינה רפלקסיבית מוזר אפילו לי) גם אם יופעל עליי כוח פיזי, המובן מאליו שלי יקשה עליי מאוד לחוות את זה כהפעלת אלימות. המגדר הנשי כמעט מקפל בתוכו את חווית האלימות.

בעוד שחברותיי עסוקות במקרים רבים בניסיון להבין האם הערב הקודם שהעבירו במחיצתו של גבר היה ערב שכלל תקיפה מינית, במידת ההסכימה שלהן לאינטרקציה המינית שהתרחשה ובכמה אלימות הופעלה עליהן – בעוד שהן עסוקות בלקודד את החוויה עם הגברים אל המרחב של הפוליטי, אני נותר חופשי לקודד את מירב החווית אל המרחב של המין, או של הרומנטי או של האינטימי. הרי, כפי שהזכרתי, "אונס" קורה לנשים. במובן הזה, המגדר שלי מאפשר לי טווח חוויות אחרות לגמרי. זה לא שאני לא מפחד מאותם הדברים שקורים לנשים. בוודאי שלחוות אלימות מינית זה משהו שמפחיד אותי. הנקודה היא שבכל הקשור למובן מאליו, אלימות מינית זה לא משהו שמי שיש לו מגדר נשי עלול לחוות, ולכן גם מי שיש לו מגדר גברי עלול לחוות – אלא שלחוות אלימות מינית זה המגדר הנשי.

זאת בשל שלמרות ההבדל הפיזי האמיתי, החוויה שלי כגבר אינה חוויה של סכנה. בדיוק בשל היעדר "הדבר הזה" שמבנה מובן מאליו מסויים. במפגש שלי עם עוד גבר, הגבר אינו אפשרות-לאלימות-בפוטנציה. עד כדי כך, שאני לא מרגיש כל מניעה להיפגש עם גבר בביתו, או בביתי, בחלל הבודד של ה"ביקשת את זה". זה נחווה לי הגיוני לגמרי, כסיטואציה כמו-חברית. גם כשאני מנסה להצדיק את עצמי מול חברותיי בקשר להחלטה להיפגש עם מישהו בביתו, איני חווה זאת כזקוק להסבר. גם אם זה דייט ראשון. גם אם המטרה שלי אינה מין. במילים אחרות, אם הצד השני יבין את כוונותיי לא נכון, אם הוא ירגיש מרומה או שמא אני אטעה אותו – החטא שלי יהיה חטא שבין אדם לחברו, וזאת לעומת מה שנשים עושות ושמובן כחטא שבין אדם למקום. אני לא פושע כנגד הסדר החברתי.

זו בדיוק הנקודה שפרוש מדברת עליה כשהיא קוראת לדמיסטיפיקציה של האונס. תקיפה מינית בין גברים אינה מיסטית. היא אמנם עלולה להיות אמיתית, אך היא אמיתית ללא המימד הרפאי, הממשי כשלעצמו, של האונס איתו נשים מתמודדות. היעדר המיסטיפיקציה של התקיפה המינית הגברית משנה את החוויה של "מה הוא הדבר שקרה", וכן גם את החוויה של המקום שלי בתוך הדבר הזה ביחס לסביבה, אך גם ביחס לאחריות ולזהות עצמית.

שהרי כשמין מקודד אל הפוליטי, אז בוודאי שתהייה אשמה. וכשיש אשמה יש אשמות. הרגשת הכעס שפרוש מתארת, כלפי ההחלטות על נתיב צעידה, הבחירות בנוגע ללבוש או שעת ההופעה בציבור,  כל ההעדפות האישיות הללו –שהן למעשה הזהות העצמית בעולם ליברלי של צריכה– הן המחשה מזעזעת לביו-פוליטיקה. "הפיתרון" לסוגייה החברתית של 'האונס' כאובייקט שזקוק לטיפול חברתי מופיע במשהו שמתרחש בגופה של האישה עצמה, בהרגשת הכעס שלה כלפי הפחד, כלפי ביטוי אמוציונאלי שלה. בהפנמת הזהות העצמית שלה כמפחדת. הפוליטי מופיע גם בהרגשה הכי אינטימית של אישה הצועדת ברחוב ומפחדת. הדיכוי הוא כפול מבחינה זו.

באחת מהרצאותיו מספר סלבוי ז'יז'ק, בבדיחות הדעת אך ברצינות תהומית, כיצד הוא נשאל באחד הכנסים איך זה ייתכן שהוא מתעסק בניתוח פסיכואנליטי של סרטיו של היצ'קוק כשהוא אזרח במדינה שעוברת מלחמה אתנית עקובה מדם. כלומר, חווית הדיכוי בתור אזרח שנמנה על מדינה שעוברת מלחמה רצחנית אינה מספיקה – יש גם לדכא את עיסוקיו האינטלקטואלים אל המרחב הזה בלבד. קרי, המערב יכול לנתח את מיקי מאוס, אבל סלובנים צריכים לנתח סכסוכים פוליטיים.

כך, גם בנוגע ל"דבר הזה". אישה שהולכת ברחוב מפחדת, והיא גם תכעס על עצמה. רוח-הרפאים של "הדבר הזה" משאירה את האישה כל הזמן בפוליטי. גברים יכולים להתעסק בדברים אחרים. במין למשל. או במיקי מאוס.

אחרי הברקרטיה: מלחמות בין-דוריות, גמלי שלמה וסטרייטים רכרוכיים

לפני בערך שנה, הובאה כאן סקירה על ספרים בתחום המחשבה הפוליטית והחברתית שיצאו בצרפת. לקראת סיום פרויקט "העולם שאחרי", אנחנו מביאים מבחר של ספרים בולטים שיצאו במקום גוסס, ועם זאת חי יותר מצרפת: אמריקה. כולם עוסקים באופן כזה או אחר בשאלה: מה צופן העתיד? וכיצד יראה העולם אחרי המשברים הנוכחיים.

ג'ורג' פרידמן, הפרשן רב ההשראה שהתפרסם בזכות רב המכרYears  The Next 100, פירסם כעת ספר ממוקד יותר ושמו The Next Decade: Empire and Republic in a Changing World. פרידמן חוזה בספר כמה תפניות. לטענתו, ארה"ב תתקרב מבחינה אסטרטגית לאיראן ולעומת זאת תתרחק מישראל. הצמיחה הכלכלית של סין תיבלם תוך שנים אחדות, וסין תיקלע לדשדוש או תקרוס חזרה. רוסיה וגרמניה יכרתו ברית – דומה לברית הקדושה שבמאה ה-19 – שאותה תנסה ארה"ב לאזן באמצעות תמיכה בבעלי בריתה הפולנים. האינטרס של גרמניה יהיה פיצוי על המחסור בידיים עובדות, מבלי להביא לשטחה מהגרים מוסלמים.

ככלל, טוען פרידמן שתי טענות כלליות: ראשית, שהבעיות המטרידות כרגע את פוליטיקה העולמית (כמו טרור, עליית סין והגרעין האיראני) לא יעסיקו את אמריקה בטווח הארוך יותר; ושנית, שאין כרגע מתחרה להגמוניה האמריקאית בעולם. עם זאת, כדי לשמור על האיזון העולמי הפועל לטובת אמריקה, נשיא ארה"ב יצטרך בעשור הקרוב לעשות התאמות משמעותיות של המדיניות. מכיוון שרבות מההחלטות הסבירות לצורך ניהול האימפריה הן בלתי פופולאריות (למשל זניחתה של ישראל), נשיא ארה"ב יצטרך לממש את מדיניותו בדרכים מקיאווליסטיות ובלתי דמוקרטיות. משמעות הדבר היא שארה"ב תצטרך להקריב את "הרפובליקה" כדי להציל את "האימפריה" – מהפכה דומה לזו שביצע יוליוס קיסר ברומא. נשיא ארה"ב יהפוך בהדרגה לקיסר האימפריה האמריקאית, ובמשך הזמן אולי יקום באמריקה משטר קיסרי ממש.

לעומת פרידמן, אינספור מחברים אמריקאים אחרים עוסקים באובססיוויות בשקיעתה של האימפריה האמריקאית – דמוקרטית יותר או פחות. אחרי The Post-American World המהדהד של פריד זכרייה, ו-The Icarus Syndrome: A History of American Hubris של פיטר ביינארט, יצאה בחודשים האחרונים סדרה של ספרים המסתמנים כווריאציות על אותו נושא.

צ'למרס ג'ונסון מציג בספר  Dismantling the Empire: America's Last Best Hope מעין תמונת ראי לתזה של פרידמן: לטענתו, הצעד היחיד שיוכל להציל את אמריקה מאסון ומאבדן הדמוקרטיה הוא פירוק האימפריה על ידי אובמה – כלומר התקפלות מהירה ממאות הבסיסים שיש לצבא האמריקאי במדינות זרות. אחרת, הפנטגון ייקח פיקוד על אמריקה.  ובינתיים טוען הזואו-פוליטולוג הניו יורקי בהראט שאה בספרו Capitalism, the Colonization of America and The Mating Behavior of the Praying Mantis שיבשת אמריקה מצויה כיום בשיאו של גל קולוניזציה חדש על ידי מתיישבים קפיטליסטים הטורפים את המקומיים התמימים, כמו גמל שלמה שאוכלת את בן זוגה להזדווגות.

 צ'רלס קופצ'ן (Kupchan), מומחה יחב"ל מג'ורג'טאון, מתאר בספר No One's World: The West, the Rising Rest, and the Coming Global Turn שינוי גלובלי שבמסגרתו יעלו שוב כמה צורות מתחרות של מודרניות וכמה מודלים פוליטיים. השיטה הפוליטית הנהוגה במערב התהוותה במסגרת תנאים חברתיים מיוחדים שהתקיימו במערב, אבל לא מתקיימים במעצמות החדשות כמו סין, הודו וברזיל. בראש ובראשונה, הרפורמות הכלכליות והפוליטיות במעצמות מוכתבות עכשיו מלמעלה, ולא על ידי לחץ של ההמונים. לכן, הכוחות שישלטו בעולם לצד הדמוקרטיות הליברליות יהיו תיאוקרטיות, אוליגרכיות ומשטרים פופוליסטיים. רעיון דומה מציגים סטיבן ובר וברוס ג'נטלסון ב-The End of Arrogance: America in the Global Competition of Ideas.

כאן הטענה המרכזית היא שהשיטה האמריקאית של קפיטליזם, דמוקרטיה ותרבות מערבית ניצבות מעתה בפני מתחרים כמו קפיטליזם בשליטת המדינה, אותוריטריות כריזמטית ו"ג'יהאדיזם". אמריקה צריכה, לפיכך, להתאמץ הרבה יותר כדי להפוך את המודל הפוליטי שלה לאטרקטיווי.

גדעון רכמן, פרשן הפייננשל טיימס, טוען בספר Zero-Sum Future: American Power in an Age of Anxiety כי בשונה מהעידן שלפני 2008, שעמד בסימן שאיפה לשגשוג עולמי,  המערכת הבינלאומית מתקרבת כיום למצב של משחק סכום אפס – קונסטלציה שבה אמריקה תוכל להצליח רק על חשבון השגשוג של מעצמות אחרות, ולא במקביל לו.

גרסה ימנית ודי היסטרית של דקלייניזם (התפישה על פיה אמריקה או המערב מצויים בשקיעה) היא After America: Get Ready for Armageddon של הפרשן השמרני הקנדי מרק סטיין. לטענת המחבר, הברקרטיה (Barackracy) ההרסנית של הממשל הנוכחי תביא את ארה"ב במהירות לפשיטת רגל ולהשתעבדות לסין. החיים בעולם שאחרי הקריסה ייראו כמו במצב הטבעי של הובס – "nasty, brutish, and short". כפרס ניחומים לאמריקאים, מבשר הספר After the Fall: The End of the European Dream and the Decline of a Continent שאירופה במצב גרוע הרבה יותר מארה"ב.

הראלד ולצר מפרט בספר Climate Wars: What People Will Be Killed For in the 21st Century כיצד המלחמות הבאות לא יסובו על אידיאולוגיה אלא על משאבים (וראו, ממש השבוע, את נאומו התוקפני של אובמה נגד סין בעניין ה-rare earth exports). אבל הטענה המעניינת של הספר היא שמלחמות המשאבים יינטשו לא רק בין מדינות אלא גם בין דורות. ס' ורטהיימר ודומיו ייאחזו במשאבים שלהם, גם במחיר הרעבת הילדים והנכדים. מניאקים!

יש גם תחזיות על ההתפתחויות בפוליטיקה הפנימית באמריקה. Dear White America: Letter to a New Minority עוסק בחרדתם הגוברת של הלבנים בארה"ב, לנוכח העובדה שהם הולכים ומאבדים את מעמדם כקבוצה הנורמטיבית שהקבוצות האחרות נמדדות לפיה.

אבל ספר אחר, Creating New Racial Order טוען שבדור פוסט-אובמה של האמריקאים האבחנה הגזעית הולכת ומיטשטשת. זאת מכיוון שקבוצות מהגרים שנעשות דומיננטיות יותר ויותר אינן נענות לאבחנות המוכרות בין "לבן", "שחור", "היספאני" ו"אסייתי" – אלא משלבות כמה קטגוריות. בו זמנית, טוענים המחברים שמדע הגנטיקה יוצר אבחנות מסוג חדש בין קבוצות ויחידים ודוחק הצדה את הגזע.

ולא רק זה – בינתיים, מעבר לאטלנטי, מתרחב הקונצנסוס בנוגע לתיאוריית ה-NGT – New Gay Teenager. הספר המעניין How Teenage Boys are Redefining Masculinity and Heterosexuality טוען שנערים צעירים כבר לא משתמשים בהומופוביה כדי להגדיר את גבריותם. בעקבות כך, גם האבחנה עצמה בין סטרייטיות להומוסקסואליות מיטשטשת אצל בני הנוער – הבנים נעשים נשיים יותר ואינם מתביישים להתנשק עם בנים אחרים.

מלחמות בין דוריות, קידמה טוטאליטרית והומסקסואליזציה דיאלקטית – העולם העתידי הולך ונעשה דומה לארץ האמורי!

עוד תחזיות:

מה יהיה?

מה יהיה? מהדורה מיוחדת

העתיד הוא אוהלים

נתזים (δ): נמצאה התרופה לסטרייטיות

אחרי הפדופיליה, אמריקה נשטפת בפאניקת זואופיליה. זאת, בעיקר בעקבות פרשת מעצרו של תושב אוהיו שהואשם בקיום יחסי מין עם שלושה כלבים וסוס. בביתו נמצאו סיפורים ארוטיים, בובת מין של כבשה וכן הספר Dearest Pet העוסק בתולדות הבסטיאליות. בעקבות כך, מחוקקים באוהיו קוראים להחמיר את הענישה בנושא

הכונו: ב-2 לאוגוסט ארה"ב עומדת ליפול לקטסטרופה כלכלית עקב משבר הורדת דירוג האשראי הצפוי, ולסחוב איתה את כל העולם

ספרו של שאול קלנר על משלחות "תגלית" מסביר כיצד אווירת ה-having fun של הטיולים משמשת כמנגנון אידיאולוגי להשתקת ביקורת על הנעשה בישראל

מאמר מעניין של איתמר רדאי על נפילת יפו ב-48'. לטענת המחבר, הרקע לכניעה הצבאית של העיר הגדולה ביותר בפלסטין היה קריסה חברתית ונטישה המונית שנגרמה בין השאר עקב ההפגזות. עוד טוען רדאי שדווקא המודרניזציה המהירה שעברה יפו בעשורים שלפני המלחמה, והתהוותה של שכבה בורגנית קוסמופוליטית, תרמו לנטישתה המהירה – בדומה לשכונות עשירות בירושלים

ב-2004 הכריז הוביל המטיף האוונגליסטי הקוריאני פול צ'וי את "צעדת ירושלים", שבה קרא לקוריאנים להגביר את מעורבותם בעולם וליטול לידיהם את ההנהגה מידי ארה"ב. היה זה אחד מרגעי המפתח של תנועת "הציונות הקוריאנית" שמשגשגת בעשור האחרון. מיסיונרים קוריאנים ציונים ונחושים גם יוצאים לאזורי עימות, ביניהם אפגניסטן, שם אחד מהם נחטף ונערף

ונועם חומסקי מוקיע את חברו לשעבר הוגו צ'אווס על פגיעה בדמוקרטיה

יותר מבעבר, הכתיבה האקדמית על ספרות עשויה לעניין גם קוראים לא אקדמאים

בהמשך לפולמוס החומוס שהיה כאן באחת ממהדרות נתזים הקודמות, מאמרו של רפי גרוסגליק על הסוציולוגיה של החומוס האורגני בישראל

עופר אדרת לא לבד: גם הבריטים שואלים מה קרה לאינטלקטואלים שלהם?
ורשימה של 300 האינטלקטואלים המובילים בבריטניה (טוב, לפחות יש להם 300 אינטלקטואלים)

כתב העת Journal of Islamic Marketing פילח את תתי-התרבויות של הצעירים המוסלמים בהולנד. אחד הסגנונות הבולטים הם ההיפסטר האיסלאמי  

ממשלת הלייבור הבריטית דנה בחשאי בהשלכות של חציית שיא תפוקת הנפט (פיק אויל) בשנים הקרובות והסיקה ש"התוצאות יהיו חמורות"

ההיסטוריה של הגיי באר

למה חנונים משתלטים על העולם?

בין שנת 1997 ל-2002 עלה מספר הגברים בתעשיית המין באי פוקט בתאילנד מ-59 ל-1022. אגב, חלקם נשואים לנשים

כמה מאמרים נחמדים בדיסציפלינה הפורחת של לימודי גבריות: מחקר אתנוגרפי מעניין על ביטויים של גבריות בקרב פיסיקאים של פלזמה (גזים מיוננים) בארה"ב; ופרויקט בנושא גברים בתחום לימודי המגדר: כיצד גברים שלומדים פמיניזם מאשררים ומחזקים את הפריבילוגיות שלהם? ומה חוויית הקיום של גברים הומואים שעוסקים במחקר אקדמי של לימודי נשים?

לראשונה בגרמניה: מדינת המחוז נורדריין-וסטפליה הסדירה את לימודי האסלאם כמקצוע רשמי בבתי הספר

מצגת: 6 תנוחות יוגה למצבי דיכאון

בקרוב אצלנו: הטלוויזיה הממלכתית של סרביה מתנצלת על התעמולה ששידרה בתקופת מילושביץ

חזית הריאקציה

בקרוב אצלכם: יהושע הס מהמגזין הכהניסטי הקול היהודי מתאר את פשיטת השב"כ על מערכת האתר. וכאן אפשר לתרום לקול היהודי לצורך קניית ציוד חדש

וכתבה על משת"פ פלסטיני ששוכן בבת ים, ובחסות השב"כ התעלל בנשים יהודיות

הוראות חדשות של המסדר הישועי בנושא "סקס ותלמיד הקולג' הקתולי"

ניר מנוסי, בנו של דידי מנוסי ("בדיחמין לשבת") חזר בתשובה בהשפעת מישל ולבק

לכבוד ה-4 ביולי, ארגון האתאיסטים האמריקאים יצא בקמפיין "אתאיזם זה פטריוטי", שבמסגרתו הונפו כרזות בנוסח זה

הבלוג האנטי-דתי עונה למכתבה של אתאיסטית מסורה שמרגישה שהיא ובעלה קרובים לאבד את אמונתם האתאיסטית

נמצאה התקופה לסטרייטיות: מחקר מצא שהכימיקל קווינפירול הצליח לעורר אינטראקציות הומוסקסואליות בקרב חולדות ממין זכר,  ובכלל זה non-contact erection (אבל רק אצל זכרים)

ומחקר סנסציוני שבדק את הפעילות המוחית של צעיר וצעירה הומוסקסואלים בזמן חשיפה לתמונות פורנוגרפיות גילה כי שניהם "גילו נטייה לעוררות מינית גבוהה יותר כלפי בני מינם מאשר כלפי בני המין השני". בין השאר, נצפתה פעילות יתרה באונה הקדמית, האונה האוקסיפטלית, המוח התיכון, ההיפוקמפוס, התלמוס, ו(איך לא) האמיגדלה. ונשאלת השאלה: לא היה יותר פשוט לשאול אותם?

הדימויים: ורונסה / לדה והברבור; ברוס ובר / צ'ופ סואי; ושתי יצירות שנכללו בספר Dearest Pet

האבן שהרעישה את הבִיצה: ריאיון עם עלא חליחל

1. זה לא הזמן לדבר על זה?

כמו כל דבר בפלסטין, גם את הסיפור על אתר קדיתא צריך להתחיל ב-48'. באותה שנה נכבש הכפר קדיתא בגליל על ידי צה"ל. הוא נהרס ותושביו הוגלו – וכיום שוכן בו ישוב יהודי אקולוגי שתושביו חיים "בהרמוניה עם הטבע", בעידודו של אריאל שרון.  סבו וסבתו של הסופר עלא חליחל, בן 36, היו בין המגורשים. חליחל, ששימש עד לא מזמן כעורך ביטאון בל"ד "פסל אל-מקאל", חי כיום בעכו, והוריו חיים בג'ייש, אבל כשהחליט בשנה שעברה להקים מגזין תרבותי-פוליטי, היה לו ברור שיקרא לו קדיתא. כך נולד האתר qadita.net, שהושק באוגוסט שנה שעברה.

ההשקה עוררה סערה מסוימת בעיתונות הפלסטינית בישראל וברשות. זאת בעיקר בגלל המדור הבולט בדף הבית של קדיתא, שצבוע בצבעי דגל הגאווה ומוקדש לטקסטים הומו-לסביים. "נגד המדור ההומו-לסבי קמה זעקה גדולה", אומר חליחל. "תקפו את האתר בכמה מקומות, בעיקר בעיתונות ברמאללה, וכמובן בפייסבוק שהוא מדורת השבט החדשה. כל מיני אנשים, כולל מהאליטה הפרוגרסיווית, כתבו ש'זה לא הזמן לדבר על זה'. אינטלקטואלים תקפו אותנו בגלל השם קדיתא, וטענו שאנחנו לוקחים כפר קדוש שנחרב בנכבה ומשתמשים בשמו כדי לפגוע בכבוד של העם הפלסטיני. טענו שישראל עומדת מאחוריי זה".

חליחל. הדת משטיחה את האדם

2. קדיתא זה פלסטין האמיתית

חליחל, אב לילדה בת שנה וחצי שנשוי לעורכת הדין עביר בכר, עורר את הפרובוקציה במכוון. "שמנו את המדור הזה בכוונה בעמוד הבית, במקום מאוד בולט. אני חושב שהחברה הערבית היא כמו בִּיצה שקטה, שצריך לפעמים לזרוק לתוכה אבנים כדי לעורר אותה. אנחנו לא מתנצלים. כשתקפו אותי שאני מחלל את השם קדיתא, אמרתי שאני רוצה שכל ערבי יבין שקדיתא היא מיקרוקוסמוס לפלסטין. גם בקדיתא היו גברים שאהבו גברים ועשו סקס. פלסטין בשבילי זה 30 בתי קולנוע ועשרה תיאטראות שהיו ביפו. זה פלסטין. התנועה האסלאמית היא התופעה החדשה, והיא זו שמעוותת את פלסטין. אנחנו חברה פחדנית, שמתרצת את זה ב'ביישנות'. בתוך האווירה הזאת האתר התחיל לצמוח".

"אחרי כמה חודשים, הפינה ההומו-לסבית הפסיקה להיות אישיו. אף אחד לא מתרגש מזה יותר. בגלל זה חשבנו שעוד חצי שנה אולי כבר לא נצטרך את הפינה הזאת – לא יהיה מדור נפרד את נשלב את החומרים האלה בחומרים הכלליים".

עם איזו מפלגה אתם מזדהים?
"אני מכיר מפלגות די טוב. השתתפתי בקמפיין הבחירות של חד"ש ואחר כך של בל"ד, שנחשב לקמפיין הכי טוב שנעשה כאן. בשנים האלה למדתי שמפלגה צריכה להתחנף לאנשים, והיא לא יכולה לבקר ולדרוש מהם משהו. לכן אנחנו לא תלויים בשום מפלגה, ויורדים על כולם כשצריך. הרעיון מאחורי קדיתא היה להקים אתר חילוני לחלוטין. הצוות של האתר מורכב בחלקו מחילונים, ובחלקו מאתאיסטים מושבעים, שחושבים שהדת משטיחה את האדם ונוטלת ממנו אמצעים רציונליים".

מאיפה בא הצורך הזה?
"כמעט שנתיים הייתי עורך של ביטאון בל"ד, ועשינו מהפכה בעיתון. הוא הפך להיות עיתון מעניין, שובב – הרבה יותר מסתם ביטאון מפלגה. ואז בספטמבר 2008, כתבתי מבטור האישי שלי  מאמר סאטירי על רמדאן. כתבתי שבמקום להיות חודש של סגפנות, זה חודש של התבהמות והתחסדות. כל מי ששותה כל השנה הופך ברמדאן לצדיק".

"זה היה כמה חודשים אחרי שעזמי בשארה עזב את הארץ, ובתנועה האסלאמית החליטו לנצל את זה כדי לנגח את בל"ד. האווירה היתה שהמפלגה גמורה ועכשיו מחלקים את השלל. תקפו אותי ואת העיתון מאוד בחריפות, והיו הרבה מאוד הטפות נגדי במסגדים ביום שישי. בכל מיני מקומות התפרסמו מאמרים נגד המאמר. ולצערי, המפלגה לא עמדה מאחוריי, והתפטרתי מהעיתון".

בשארה. "בשלב מסוים עזמי חייב לחזור"

3. איך הפסקתי לפחוד ולמדתי לאהוב את עזמי בשארה

עוד לפני שערוריית הרמדאן, התפרסמה ב"פסל אל-מקאל" חשיפה יוצאת דופן ולגמרי לא-סאטירית. המקור, במקרה זה, היה השב"כ.  "זה היה אחד הדברים המחרידים שנחשפו בתולדות המדינה, וכמעט אף אחד לא יורק על זה בעיתונות הישראלית", נזכר חליחל. "זה היה במארס 2008. ישבתי במערכת וקראתי מעריב, וראיתי כותרת שיובל דיסקין אמר שהערבים בישראל הם איום ביטחוני. זה היה מסוג החומרים המסרטנים האלה שאתה קורא בעיתון. ואז, כמעט בלי לחשוב, אמרתי לעצמי שאני אנסה לשלוח כמה שאלות למשרד רה"מ. אני הייתי מוריד את העיתון לדפוס בצהריים. ברביעי אחרי הצהריים אני מקבל טלפון מתל אביב: מדבר אבי, או אודי – אני לא זוכר – 'אנחנו מטפלים בזה, ורוצים שתפרסם את התגובה'. אחר כך פתאום אני מקבל טלפון ממספר חסוי: 'אנחנו לא רוצים שתסגור את העיתון'. אני אומר לו – מה זה? הוא אומר לי: 'התגובה לשאלה שלך מנוסחת בדרג הכי גבוה'.

פתאום אני מקבל דף A4, עם כמה פסקאות. אני רואה שכתוב שם: 'השב"כ נדרש לסכל פעילות חתרנית של גורמים המעוניינים לפגוע באופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אף אם פעולתם מתבצעת באמצעות כלים אותם מעמידה הדמוקרטיה, וזאת מכוח עיקרון ה'דמוקרטיה המתגוננת'.שמתי את זה בכותרת הראשית. כמה ימים אחרי זה, עזמי עזב את הארץ. ואז הבנתי למה הם עשו את זה, ולמה דווקא אצלי, ועוד בעיתון של בל"ד: כדי להזהיר אותנו'.

שניים היית בחד"ש. מה קרה שעברת לבל"ד?
"ב-95' הצטרפתי לאל-איתיחאד, עיתון המפלגה הקומוניסטית, למרות שלא הייתי קומוניסט ואני אפילו לא ממש אוהב קומוניזם. אני חושב שקומוניזם הוא בסופו של דבר רע לאנושות. הייתי בחד"ש, עד שב-2006 עזמי בשארה גייס אותי לקמפיין של בל"ד. עשינו קמפיין שנחשב לטוב ביותר שהיה כאן. כך שמי שמשך אותי לבל"ד היה עזמי. מאוד התקרבנו.

מתי פגשת בפעם הראשונה בשארה?
"זה היה בסוף 99'. הייתי אז עוזר פרלמנטרי של מוחמד בראכה. כשעבדתי בכנסת הייתי מקיא כל יום. זאת מזבלה, הזבל של החברה הישראלית. בראכה הוא בנאדם מצוין, אבל לא יכולתי להמשיך, ואחרי שבעה חודשים פרשתי. אבל באותה תקופה הייתי חדר ליד העוזרים של עזמי, והתחלתי לפגוש אותו.

מה אתה חושב על מה שקרה עם עזמי בשארה?
"לגבי העזיבה שלו – עד היום אני חושב שהתפקיד שלו במרחב הערבי הוא לא פחות חשוב מהתפקיד שלו פה כחבר כנסת. זה לא מוגזם להגיד שעזמי היה כמעט המנהיג הרוחני של המהפכות הערביות. הוא פירשן באלג'זירה כל הזמן, ואני חושב שהיתה לו השפעה מאוד גדולה.

לפני חודשיים, כשהתחיל הדיכוי של ההפגנות בסוריה, עזמי עלה לשידור ואמר: הייתי קרוב למשטר של אסד, אבל אני קורא לבשאר להתפטר או להתחיל ברפורמות. היום הוא אומר שבשאר חייב להתפטר. צריך ביצים בשביל זה, כי הוא היה קרוב למשטר הסורי. מאז המשטר מנהל מלחמה נגד עזמי".

אתה חושב שהוא צריך לחזור?
"אני חצוי. בשלב מסוים עזמי חייב לחזור לכאן ולנהל משפט. הוא הקים מפלגה ששינתה את השיח הציבורי, הוא בנה דור חדשה ששבוי באידיאולוגיה שלו. יש פה שבל גדול, והוא חייב לסגור את השבר. מצד שני, עזמי חי על תרופות. אח שלו תרם לו כליה. אפילו שנה בכלא כאן עלולה לגמור אותו".

בשארה עבר רדיקליזציה במשך השנים?
"זאת פרשנות מוטעית. בשנות התשעים המוקדמות עזמי התקבל בתקשורת הישראלית כאקדמאי שמילא משבצת מאוד איכותית בטלוויזיה ובעיתונות. אבל ברגע שבו הוא תירגם את הרעיונות שהוא דיבר עליהם למצע פוליטי, אזרחי ולא לאומני, של מדינת כל אזרחיה, כולל הכרה חבויה בזכות הקיום של ישראל, אז פתאום אמרו שעזמי הקצין. למעשה אין שום דבר שהוא אמר במפלגה, שהוא לא אומר לפני כן. האיש לא הפך ללאומן. הלאומיות שהוא דגל בה היתה כלי חברתי כדי לאזרח את החברה הערבית שבנויה מחמולות, שבטים ועדות. רק כשאתה מארגן את העם סביב לאומיות אתה יכול לבנות חברה".

ג'מאל זחאלקה לא מסוגל למלא את נעליו הגדולות?
"לא".

לילות חיפה. "חיינו כמו בקומונה"

4. "השם שלך בעיתון!"

כשנולדה בתו לפני שנה וחצי, התוודה חליחל ב-Ynet שהוא לא סולח לעצמו על השנים הארוכות שבהן סירב להביא ילדים לעולם. "אני לא סולח לעצמי שהגעתי עד הלום כשהחנוניות שלי שוברת שיאים", כתב. "מהגבר הערבי המזרחי המלא בגאוות איבר מינו ובני מינו, לא נשאר זכר". אבל בינתיים, חליחל הספיק לעשות די הרבה דברים אחרים. מלבד פעילותו הפוליטית והעיתונאית, הוא פירסם שלושה ספרי פרוזה, וכתב מופע סאטירי שהיה פורץ דרך בחברה הערבית בישראל. "היה שם מונולוג נגד הדת, ומערכונים שמלאים מלים גסות. זאת היתה הצלחה אדירה, מכרנו אלפי כרטיסים. אנשים היו צמאים לזה. יש דור חדש שלא מתרגש ממלים כמו 'להזדיין'. מאז יש לי ביטחון מאוד גדול בקהל.  אני מבין שאלה שאומרים שהחברה הערבית היא 'ביישנית' הם סתם צבועים".

השנה אמור לצאת לראשונה קובץ סיפורים שלו בעברית, בתרגום ברוריה הורביץ. הוא כתב גם תסריט לסרט, "הירושה" שנמצא בשלבי הפקה מתקדמים, ועובד על סרט נוסף עם אחיו, השחקן עאמר חליחל. "זה סרט מוקומנטרי על הטרנספר. הוא עוסק בשאלה: 'מה הדרך הכי ידידותית לסביבה לעשות טרנספר לערבים?' אנחנו מנסים לבדוק את זה ובדרך אנחנו כמעט עושים טרנספר בעצמנו".

הוא נולד בג'ייש, ובגיל 18 עבר לחיפה ללמוד כלכלה באוניברסיטה. "אבא שלי רצה שאני אהיה רואה חשבון. הוא אמר לי שאחרי שנתיים כבר יהיה לי BMW. אז כשהתקשרתי לאמא שלי ואמרתי שאני עוזב את כלכלה היו צעקות וכמעט אבל. כשאמרתי שאני הולך ללמוד תקשורת אמרו לי שאני אהיה עני, ואף אחת לא תתחתן איתי. אבל ב-2000 כתבתי רומאן ראשון, זכיתי בפרס וכתבו עליי בעיתונים. אז אמא שלי אמרה: 'השם שלך בעיתון!'. הם היו מאוד גאים בי, וגם עכשיו הם מאוד מרוצים. כשאני מופיע בטלוויזיה כל הכפר מתקשר אליהם. כי בחברה הערבית אם אתה מופיע בעיתון בהקשרים חיוביים זה יותר טוב מלהיות רואה חשבון".

אפשר לחיות בחיפה חיים בוהמיינים?
"חיפה בשבילנו זה כמו תל אביב בשבילכם. זה הדבר הכי קרוב לעיר ערבית במובן המודני, של אנונימיות וחופש הפרט. כל צעיר או צעירה יכולים לבוא לכאן, לצאת מהאווירה המחניקה בכפר. ההתנחלות הכי גדולה של ערבים היא כמובן בהדר, סביב רחוב מסדה והילל. גרתי שם עשר שנים. אלה היו ימים פרועים – חיינו שם כמו בקומונה, סקס, אלכוהול. שני הרחובות האלה עדיין מסמלים את המקום של החופש. אבל זה בכל זאת מיעוט. רוב הסטודנטים הערבים רוצים לחזור לכפר אחרי התואר".

כתבת שהתרבות הישראלית אוהבת היום רק ערבים צעירים שעברו ישראליזציה, עם ר' צברית.
"כן, לצערי יש בעולם הרבה מסכנים. הרבה ערבים שחושבים שעם ר' של יהודים הם יצליחו להתברג. אני מרחם על אנשים כאלה. אני ערבי, ויש לי ר' ערבי. כשאני מנסה להיות 'צפוני' בגרוש – זה נלעג. הניסיון הזה להיות כמו יהודים ב-100% הורס משהו בפנים. ויש דברים יותר מצערים, כמו ערבים שמתנדבים לצה"ל".

היית בעצמך פעם בעמדה כזאת, של ניסיון להיות כמו יהודי?
"בוודאי. גם אני נפלתי לבור הזה. כשבאתי מהכפר לאוניברסיטה בגיל 18, ונכנסתי לאולם הרצאות שמסביבי 200 אנשים קוּלים, אחרי צבא, עם רכב – אז מפתחת הערצה. אבל אחרי שנתיים נכנסתי לפעילות פוליטית, ואז הבנתי שהבנאדם היפה והקוּל חזר ממילואים בעזה. והוא לא אוהב את זה שהערבי השקט והנחמד מתחיל פתאום לדבר על פוליטיקה. גיליתי גם שהחברה היהודית היא לא כזאת מודרנית ולא כזאת מוצלחת. ואז הייתי בריאקציה מאוד קיצונית, לעמדה שקרובה ל'בני הכפר'. אמרתי שצריכה להיות כאן מדינה פלסטינית, וכל יהודי שלא ישתלב צריך לזרוק אותו לאירופה. אחרי כמה שנים של המעברים החדים האלה התחלתי להיות יותר ריאלי. היהודי חזר להיות בנאדם שאני יכול לשנוא ויכול לאהוב".

רמאללה. הרבה סוכני שב"כ

5. הקמתם חרא של מדינה

מה אתה חושב שיקרה בספטמבר?
"אני לא בונה הרבה על ספטמבר. מה שיקרה בכלל לא כל כך תלוי בפלסטינים. לא הם מחליטים. מי שמחליט זה ארה"ב ואירופה, והשב"כ והמוסד שידם בכל ברמאללה. וזה לא שאני קונספירטיווי. יש הרבה סוכני שב"כ במוקטעה. בכל מקרה, אני בעד הכרזה  פלסטינית חד-צדדית, רק כי זה ישדרג את הפלסטינית מבחינה משפטית. מבחינה סמלית זה מס שפתיים. הרי ערפאת כבר הכריז על מדינה".

פלסטינים לא ירקדו ברחובות?
"כמה אלפים של הפת"ח ירקדו. אבל העם שלי עייף, שחוק. הוא כבר לא הולך שבי אחרי מנהיגים שמדברים סיסמאות גדולות".

מה אתה חושב על הרעיון של מדינה אחת?
"המצב העדיף מבחינתי הוא מדינה אחת חילונית, דמוקרטית וצודקת. אני נולדתי לפני 36 שנים, ואני חושב שכל יהודי שנולד בתל אביב לפני 36 שנים יש לו זכויות מוחלטות של אזרחות כאן. אתה לא יכול לשלול ממנו את הזכות להיות בן המקום. מי שפה – שיהיה פה.

אם זה לא מעשי, ואם הפלסטינים בשטחים הכבושים יעדיפו את האופציה של מדינה פלסטינית בקווי 67' – אני מוכן לקבל את זה. זאת לא האפשרות המועדפת בעיניי, אבל אני לא יכול לסגור את הדלת בפני ילד במחנה פליטים בג'נין או בבלאטה שרוצה מדינה ולא יכול לחכות. ולגבי הפליטים – אף אחד לא יכול להחליט בשבילם מה יהיה העתיד שלהם – לא אני ולא אבו מאזן. המשפחה שלי בסוריה ובלבנון הם פליטים. צריך לשאול אותם אם הם רוצים לחזור".

ומה לגבי זכות השיבה במדינה האחת?
"אני אומר שלא איכפת לי שחוק השבות יישאר, אבל שתהיה גם זכות השיבה. אם שיבה אז לכולם, ואם לא אז שיסגרו את הגבולות לכולם".

נסראללה אמר לא מזמן שבמלחמה הבאה הוא ישחרר את הגליל. אתה מצפה לזה?
"השמאל הערבי נבוך עוד מאז המפלה של הנאצריזם, כשאג'נדה החילונית הסוציאליסטית קרסה. זה מביך אותנו שמי שעמד במבחן מול ישראל זה דווקא אנשי הדת כמו נסראללה. אבל אני לא רואה סיבה שנסראללה ימשול פה. הוא לבנוני ולא מכאן. זה כמו שסוריה כבשה את לבנון, כיבוש אכזרי שמצץ את הכלכלה הלבנונית. אני בכלל לא רוצה שנסראללה ישחרר אותי. אני מעדיף שלטון של מדינה אזרחית. המאבק שלי כערבי הוא מאבק אזרחי פוליטי מול מדינת ישראל, שנעשה רק בדרכים חוקיות. מהיום הראשון אני מאמין בזה. הניסיון לגרור אותנו לאיזו חזית צבאית הוא מסוכן ופסול. אסור שזה יקרה. אין לנו את הכוחות ואין לנו את הפריבילגיה לזה. אנחנו נסמכים על שולחנה של ישראל".

כמשקיף, מה התחזית שלך לגבי העתיד של המקום הזה?
"קודם כל, אתם היהודים מוערכים יתר על המידה. הקמתם חרא של מדינה, חרא של פרויקט. מקום לא יפה, מכוער ברמה הפיסית, לא נעים, בלי סטייל, בלי מאפיינים של חיים נורמליים, עם עוני ופערים חברתיים עצומים. זה מקום הזוי שאוכל את בניו. אני לא אוהב את המדינה הזאת – זה מקום מחורבן. לגבי התחזית שלי – אני פסימי, גם לגבי ישראל וגם לגבי הפלסטינים. אני חושב שאינתיפאדה שלישית תתחיל כנראה מכאן, מתוך ישראל. הבעיות של הערבים מחמירות, ועוד יותר גרוע – יש בינינו לבין היהודים תהום מוחלטת. יש ניגוד מוחלט לגבי התוכניות לעתיד ואין שום מכנה משותף. כל אחד מושך לצד שלו, ואני חושב שזה יוביל לפיצוץ".

ישראל תיעלם מהעולם?
"פיפטי פיפטי. אם המשטרים הערביים יישרו קו עם נסראללה תהיה כאן מלחמה כוללת, מלחמת הכול בכול. ברור שהמערב יתערב להציל את ישראל, אבל גם אם ישראל תשרוד המדינה הזאת תשתנה מאוד".

(מראיינים: עפרי אילני וגל כץ)

"החמור" ו"כותב הסיפורים" – שני סיפורים קצרים מאוד של עלא חליחל שפורסמו במגזין Banipal בתרגום לאנגלית של פיונה קולינס

"בעלי הוא נהג אוטובוס" – סיפור קצר בתרגום לאנגלית של טוני קלדרבנד

"הייאוש במחסום הוא ערמומי" – בתוך "שירה מפרקת חומה" (בעברית, עמ', 46)

נתזים 19: אני רוצה שאפילו פילים יאהבו אותי

מחקרים המנסים לאפיין הומוסקסואלים מבחינה פסיכולוגית הם די נדירים בשנים האחרונות. מחקרו של גידי רובינשטיין שפורסם ב- Journal of Sex & Marital Therapy הלך נגד הזרם ובדק את ההערכה העצמית והנרציזם של סטודנטים הומואים בישראל (גברים בלבד). הוא מצא שהם נוטים לרמה גבוהה יותר של נרציזם, ולרמה נמוכה יותר של הערכה עצמית, ממקביליהם הסטרייטים.
האם יש בכך כדי לאשש את ההיפותזה הפרוידיאניות על פיה הומוסקסואליות אינה אלא צורה של נרציזם, והאהבה החד-מינית אינה אלא אהבה לבן דמותו של האוהב? רובינשטיין טוען ש"בהתאמה לטענותיו של פרויד, נמצא שהומוסקסואלים שנבדקו במחקר הם במובהק נרציסטים יותר מההטרוסקסואלים". עם זאת, הוא מציע גם פרשנויות נוספות – למשל שהמאפיינים הנרציסטים מתפתחים בתגובה לסביבה דכאנית, ותכונות כמו אגוצנטריות, היעדר אמפתיה, פנטזיות גדלות ואקסהיביציוניזם הם בבחינה מחאה נגד הנורמות ההומופוביות של החברה. ועוד אפשרות: התנהגויות נרציסטיות הן אסטרטגיות אדפטיביות בתוך הקהילה ההומואית שמציבה לחבריה סטנדרטים אסתטיים נוקשים

ב-16 ביוני 1936 פוצץ הצבא הבריטי כ-240 בתים של פלסטינים ביפו, והותיר אלפים מתושבי העיר ללא בית. על הפעולה הוטלה צנזורה חמורה, ועיתוני יפו נאלצו לדווח ש"מבצע לשיפור חזותי של העיר יפו בוצע באמצעות דינמיט" ו"להתראות, יפו העתיקה, הצבא פוצץ אותך". היה זה אחד העונשים הקולקטיוויים שהוטלו על האוכלוסייה הפלסטינית במסגרת הדיכוי האלים של המרד הערבי, שהתבסס גם על עינויים בקנה מידה גדול. מאמרו של מתיו יוז ב-Journal of Palestinian Studies מתאר בהרחבה את הדיכוי האלים של המרד הערבי בפלשתינה על ידי שלטונות המנדט, כולל ציטוטים של חיילים מתלבטים שנדרשים לבצע חיפושים בבתים

מתוך הסרט "צ'ופ סוי" של ברוס ובר

ועוד נתזים:

גילויים מעניינים בנושא נסיבות רציחתו של פייר פאולו פזוליני לפני 35 שנה: במארס, טען סנאטור איטלקי שמקור כלשהו הציע להעביר לידיו פרק שטרם פורסם מהרומאן הבלתי גמור Petrolio שכתב פזוליני לפני מותו. לפי הטענות, הפרק כולל גילויים על הקשרים בין המאפיה לשלטון ופרטים על נסיבות מותו של אנריקו מטאי – פקיד ממשלה איטלקי שנאבק בחברות הנפט הגדולות. יש בכך כדי לתמוך בטענות שפזוליני לא נרצח על ידי עובד המין פינו פלוסי, אלא על ידי המאפיה או השלטונות (שזה בערך אותו דבר). אלא שכמה חודשים אחרי ההודעה, הסנאטור חזר בו ואמר שהקשר עם המקור ניתק

עימות פוליטי בין-מעצמתי גדול קרב ובא, טוען ספר חדש בשם "2014: איך לשרוד את המשבר העולמי הבא". ההסדר שאחריו יצטרך להחליש את מדינות הלאום וליצור מסגרות בסגנון האימפריות הרב לאומיות של המאה ה-19

יותר ויותר נשים מגלות את האופציה הלסבית בגיל מאוחר. בחודש הבא יערך מושב מיוחד בכנס החברה הפסיכולוגית האמריקאית בנושא נזילות מינית

במחנה אימונים בברנדנבורג מתכוננים כוחות שיטור אירופיים לתסריט של השתלטות על מדינה אירופית במלחמת אזרחים

ובית המשפט החוקתי בגרמניה אישר להמשיך לנהל מעקב של רשויות הביטחון אחרי מפלגת Die Linke, בטענה שהיא כוללת "יסודות אנטי חוקתיים"

עצומה שפירסמו 75 מתנגדי משטר איראנים נגד המצור על עזה וטבח המשט עוררה ויכוח באופוזיציה האיראנית בדבר היחס לישראל

האם מהפכת הפורנו 2.0, כלומר פורנו המופק באופן עצמי ומועלה לאינטרנט על ידי הגולשים, הפכה את הביקורת הפמיניסטית על הפורנו לבלתי רלוונטית?

נמשך הוויכוח בשאלה האם יש להגדיר את הפיאדיזם בגדה כאחד המשטרים הסמכותניים הראשונים שצמחו במאה ה-21?

היסטוריון אמריקאי מציג באור חדש את מלחמת קוריאה וטוען שהאמריקאים ובני בריתם בדרום ביצעו פשעים חמורים הרבה יותר מהצפון קוריאנים של קים איל סונג – בין השאר ג'נוסייד באמצעות הפצצות

המפלגה הרפובליקנית במצב פחות טוב ממה שכולם חושבים; רפורמת ההגירה עשויה לקרב את האוונגליסטים לאובמה; אבל בינתיים ג'ב בוש כבר בדרך לבית הלבן

אל אהרם ויקלי על גבעת אנדרומדה והסגרגציה ביפו; ו-וחיד עבד אל-מגיד בתחזית מעניינת בדבר הפוליטיקה המצרית בשנת 2020

ו-FW הסורי מדווח על מצבה של השפה הארמית ומראיין את פאולו קואלו בנושא ההשפעות הסוּפיות על כתיבתו

במאמר מעורר מחלוקת בקייב פוסט, הפובליציסטית יוליה פופובה תוקפת את האופי הסמכותני של העמים הסלאביים. לדוגמא, היא מתוסכלת מכך שצעירים אוקראינים ורוסים לא יוצאים לטיולי תרמילאות

סטודנטים יהודים בארה"ב הם הכי ליברלים בנוגע לסקס לפני הנישואין

מצעד הגאווה הסטרייטי או: למה בורגנים רואים כדורגל?

מעט אנשים שמו לב לעובדה שמצעד הגאווה בתל אביב התקיים השנה בדיוק בזמן טקס הפתיחה של המונדיאל. שלא במקרה, אף אחד לא מחה על החפיפה בין האירועים, מכיוון שכל אחד מהם יועד לקהל נבדל לגמרי. המצעד, מהגדרתו, הוא חגיגתן של ההומואים והלסביות, ואילו המונדיאל הוא יומה הגדול של הסטרייטיות הבינלאומית. כך שמלבד רון חולדאי ועוד כמה עסקנים סטרייטים, לא נראה שהבעיה הטרידה מישהו.

הצמידות בין שני האירועים הבליטה את מופרכותן של הטענות הנפוצות נגד מצעדי הגאווה, בסגנון "למה אני צריך לראות גברים בחוטיני מתנשקים כשאני חוצה את רחוב בוגרשוב". שהרי, אפשר וסביר להגדיר את המונדיאל כמפגן גאווה סטרייטי רעשני במיוחד, שמתרחש לאורך חודש שלם על פני הפלנטה כולה. מצעד של כמה אוחצ'ות מוקפות בשוטרים נראה פתאום די אומלל.

על כל פנים, צירוף המקרים הזה גרם לי לחשוב שוב על הקשר כדורגל להומואיות, ולגבריות עכשווית בכלל. כידוע, בעשרים השנה האחרונות חלה טרנספורמציה במעמדו של  הכדורגל בתרבות ובחברה. אם בעבר נחשב הכדורגל לספורט עממי וגס, כיום הפך הכדורגל האיכותי לנכס ולסמל סטטוס של הבורגנות והמעמדות הגבוהים. כפי שהיטיב לכתוב יצחק לאור, בעצמו אוהד כדורגל ובכיר בכנסייה הסטרייטית:

עכשיו צריכים המעמדות העממיים למצוא להם מקום חדש של פורקן, שכן כורי הזהב הגיעו גם אל הספורט של העם, והמשחק הופך לנכס יקר של העילית השלטת, האירופית בעיקרה, ומאמצים גדולים נעשים כדי לשנות את הנורמות שיוחדו משך יותר ממאה וחמישים שנים למשחק הזה: מנהגי השתייה, ההתפרעות, המכות לאוהדים היריבים, הצווחות הגזעניות, כל המנהגים האירופיים הללו עוברים שינוי באמצעות שיטור כבד, השעיית חופש התנועה, אכיפה אלקטרונית ואחרת.

יש אינספור אינדיקציות לג'נטריפיקציה שעברו הכדורגל ותרבות הכדורגל, בעיקר מאז שנות התשעים. אחת מהן היא השימוש המקובל בביטויים ומטאפורות מהתרבות הגבוהה כדי לתאר משחקים וקבוצות: קונצרט, סימפוניה, גאון, יצירת מופת. גם פרשני הספורט נראים לפעמים די דומים למומחים למוסיקה ואמנות: אביב לביא (חובב אוכל אורגני), הד"ר שגיא כהן (היסטוריון של המדעים והרעיונות), מודי בראון (גם סוג של היסטוריון) ועוד כמה.

אני מודע לכך שיש הסברים רבים לתהליך הזה, חלקם נרמזים אצל לאור, אבל הם לא מבהירים למה הבורגנים התחילו ללכת למגרשי כדורגל. לדעתי, התופעה הזו קשורה לעלייתו של סוג מסוים של גבר, שזקוק נואשות לכדורגל למטרה אחת: כדי לא להיות הומו. לא במקרה, הטרנספורמציה של הכדורגל אירעה במקביל לתנועת היציאה מהארון. למעשה, תרבות הכדורגל העכשווית, שבמרכזה המונדיאל, היא לא הרבה יותר ממענה למצעד הגאווה.

הגעתי למסקנה הזאת לפני כמה שנים, כשנסעתי למין מחנה בחו"ל עם קבוצת עיתונאים זוטרים. בהתכנסויות מהסוג הזה, עולה תמיד השאלה מי מהמשתתפים הוא הומו. זה ששובץ איתי בחדר נראה חשוד במיוחד: הוא היה עורך במדור תרבות כלשהו, התלבש בהקפדה והחזיק בדעות שמאלניות-ליברליות. היה לו שם יוניסקסי, מראה אנדרוגני, ובשונה מעיתונאי אחר, הוא לא ביטא התעניינות מיוחדת בבחורות המקומיות. הייתי בטוח שהוא הומו; עד שבשלב מסוים הוא התחיל למלמל שהוא מוטרד מהאפשרות ש"לא יהיה איפה לראות את המשחק". באותו רגע, היה ברור לכולם שהוא סטרייט. ואכן, כמה דקות אחרי שנגמר המשחק התגנבה לחדר אחת המשתתפות, והוא הזדיין איתה כל הלילה בסוג של חוסר חשק, פחות ממטר וחצי מהמיטה שבה קיוויתי לישון.

מפה לשם שמתי לב שיש המון גברים כאלה: גברים מעודכנים ומעודנים, בעלי מקצועות חופשיים והתעניינות באופנה. מבחינת ההביטוס, ובהתאם לעקרון זהות הבלתי נבדלים, כמעט שום דבר מפריד בינם לבין מה שנקרא היום "גיי". רובם כמובן מעדיפים לקיים יחסי מין עם נשים, אבל כדרכן של העדפות, גם את ההעדפה הזאת אי אפשר לראות. הדרך היחידה שלהם להתבדל – כלומר לא רק לא להיראות הומו, אלא לא להיות הומו – היא להתעניין בכדורגל.

זהו המעמד החדש, התוספת המכריעה שיצרה את תרבות הכדורגל של ימינו: אותו מעמד של כמעט-הומואים או (לא)הומואים. אפשר לזהות את הטיפוסים האלה די בקלות: בדרך כלל הם לא ישחקו כדורגל, אלא רק יצפו בליגת האלופות (אני מניח שיש קבוצות שאהודות עליהם במיוחד, אבל אני לא מספיק מתמצא כדי לקבוע איזה). חלקם לא התעניינו בכדורגל עד גיל מאוחר יחסית, שבו סיימו (לפחות באופן רשמי) את התלבטויותיהם המיניות.

ברור, שגם הם די מדוכאים על ידי המבנה החברתי שמכונן אותם. חלקם קוראים את מדור הספורט בסוג של חוסר חשק. אבל הם חייבים להתעניין; המבנים הם אכזריים וחסרי פשרות. צריך תירוץ טוב מאוד כדי להיות בורגני שלא מתעניין בכדורגל ולא להיחשב הומו. חובב הכדורגל המלנכולי משלם את המחיר על שחרור הסטרייט, שכרוך בשחרור ההומו. הוא משלם את המחיר על השימור של עצם האבחנה.

*

במאמר המפורסם "האפיסטמולוגיה של הארון" (שתורגם על ידי ע. זיו במסגרת אוסף המאמרים "מעבר למיניות"), תיארה איב קוסופסקי-סדג'וויק את צמצום ההגדרה של המיניות במאה האחרונה "לחשבון הבינארי של הומו-או-הטרוסקסואליות". הגדרה זו, שמחייבת כל יצור מיני, היא כהגדרתה "מצור מושגי שבצלו נחתכים הגורלות ההומוסקסואליים וההטרוסקסואליים המודרניים".

אפשר לומר שהכדורגל ממלא תפקיד באותו "חשבון בינארי", שהוא גם במידה רבה הבסיס לקיומו. לא במקרה, התבטא שלמה שרף לא פעם נגד מצעד הגאווה, ואף אמר שהיה עורך את מצעד הגאווה באילת, ושם "מעביר אותם את הגבול ולא מחזיר אותם". זה גם ההסבר לכך שעל אף הסטטוס הבורגני שממנו נהנה כיום הכדורגל, שחקנים הומואים הם עדיין כמעט בגדר טאבו, גם באירופה. זה די פשוט: אם גם הכדורגלנים יהיו הומואים, כבר לא תהיה משמעות למושג סטרייט.

סדג'וויק כותבת ש"צריך רק לפתוח את העיתון מדי בוקר כדי להיווכח בעוצמתן של האנרגיות המנוגדות והנזילות המרוכזות, אפילו ברגע זה ממש, בחברתנו סביב בעיות ההגדרה ההומו/הטרוסקסואלית", וקוראת להתחיל לשאול היכן וכיצד בא לידי ביטוי "הכוח של הגייז… של שיחים ואיסורים הומו-לסביים".

ואכן מספיק לקרוא את גל אוחובסקי כל שבועיים כדי להיזכר בגורליות שכרוכה עדיין (עדיין? אולי דווקא הרבה יותר מבעבר) בשאלה "האם x הוא הומו או סטרייט". סדג'וויק מעזה להזכיר בזהירות את קיומה אפשרות אחרת, שכמעט ונכחדה בחצי המאה האחרונה. היא מתבססת על הרעיון של הפילוסוף השמרן אלאן בלום, שהעריץ דווקא את המסורת הסודית והשולית של חניכה פדגוגית-פדראסטית בין גברים גאונים – למשל בין סוקראטס לאלקיביאדס או בין שייקספיר למאהביו:

התנועה המודרנית לשוויון זכויות לאנשים בעלי זהויות מיניות שונות – תנועה שנוקטת באסטרטגיה של נורמליזציה והגדרה כמיעוט – היא לדעת בלום, הידרדרות בהשוואה לפריווילגיה התרבותית הרעועה יותר של עבר, שבו יוחד מקום של כבוד לחירויות שוליות, יוצאות דופן-בוהמיאניות. אולם על יוצאי הדופן היה להצדיק את פעילויותיהם הבלתי מקובלות באמצעות הישגיהם האינטלקטואליים וההמוניים.

מסיבות שונות וטובות, סדג'וויק עצמה לא ממליצה לחזור לארון, לאותה מסורת של גברים בעלי פריווילגיות, נשואים בחלקם, שמטפחים את אהבתם לגברים (לרוב צעירים מהם) כפריווילגיה בוהמיינית סודית למחצה. שהרי, במסורת הזו אין למשל שום מקום ללסביות; והיא  קשורה עמוקות למועדונים אליטיסטיים כאלה ואחרים של Old Boys, שמילאו תפקיד במשטר השליטה הגברית.

אם נחזור לכדורגל, ניזכר שלפני כשנה, חולל דייגו ארמנדו מראדונה שערורייה קטנה כשטען שכוכב העבר הברזילאי פלה איבד את בתוליו לגבר. לא היתה זו הפעם הראשונה שמראדונה העלה את הנושא; הוא כבר כתב על כך גם לפני עשר שנים, באוטוביוגרפיה שלו, במטרה להוכיח שפלה הוא הומו. פלה בעצמו סיפר בריאיון לעיתון קולומביאני שכשהיה ילד כדורגל בן 14 הוא וכל הקבוצה שבה שיחק בבאורו "ביקרו", כהגדרתו, אצל גבר הומוסקסואל. התופעה שתיאר פלה, של "חניכה" הומוסקסואלית לשחקני כדורגל, כנראה לא קרתה רק לו. גם המאמן הארגנטינאי חורחה סולארי סיפר שבארגנטינה נהוג היה ששחקנים ותיקים מזיינים שחקנים חדשים.

זוהי בעצם אותה מסורת של חניכה פדגוגית פדראסטית שאותה שיבח בלום. שלא במקרה, המסורת הפדראסטית של הכדורגלנים שגשגה בזמנים ובהקשרים שבהם יציאה מהארון לא היתה בכלל אופציה. אבל קיומה של המסורת ההומואית הזאת בקודש הקודשים של המיניות הסטרייטית מזכיר לנו את החמקמקות של האבחנה הומו/סטרייט. שהרי, ההומו יכול להיחשב לנשי; אבל בו זמנית הוא יכול להיחשב לגבר הגברי ביותר: השוויניסט הפנאט שמאמין כל כך באידיאולוגיה של הגבריות שהוא מוכן להעניק מאהבתו האירוטית רק לבני עמו הגברים. כך שיש מקום להזכיר לסטרייטים: אל תיכנסו עמוק מדי לעניין של הכדורגל; בסוף תימצאו את עצמכם הומואים, אבל מהצד השני.

עבודה

תהל  פרוש

על המנהל הוא חושב הרבה. יש לו עניין איתו. המנהל אומר לו מה לעשות ועליו מוטל להדוף אותו. אין לומר לו מה לעשות אך המנהל אינו יודע זאת. יש לו שפה רכה וקול צרוד מסיגריות. לעתים הוא מדמיין את המנהל מוצץ לו את הזין, לעתים הוא חולם עליו הולך במכנסיים צמודים ברחוב. המנהל אומר  לעתים: אתה מבין אותי? אתה מבין מה שאני אומר לך? הוא לא יודע מה לומר במקרה הזה. מה יאמר?  המנהל מטיל עליו לעשות מעשים קלים. הוא צריך להתעניין באנשים ולשאול אותם שאלות, מה הם רוצים לקבל בחג. האם הרצונות שלהם מעניינים? לטענת המנהל זה מרתק. כששאל אותם הם לא התפלאו. איש אחד אמר שהוא רוצה שמן זית, אחר אמר שהוא רוצה פוחלץ. הוא כתב את כל זאת בהשתוממות ובהתרוממות רוח משונה. על פוחלץ לא היה חושב אף פעם לבדו. האיש אמר לו שהפוחלץ הוא סמל לחיים, לא למוות. במקום עיניים יש לפוחלץ חרוזים מפלסטיק רצה לומר, אבל זמנו כל כך יקר.

אין לו אוויר בחדר עם המנהל או אפילו באותו חלל איתו. ישבנו הקטן של המנהל מעסיק אותו וכך גם בגדיו ההדורים. מה צריך היה המנהל לעשות כדי להגיע לכך שהוא אומר ועושים? גם למנהל אומרים והוא עושה. מי הוא האיש שאין אומרים לו מה לעשות? הוא תוהה. האם קיים האדם שרק אומר, שאינו כפוף יום יום לפקודה? מדי פעם אומרים להם מה אמרו אנשים על המוצר שהם מייצרים. האנשים הללו הם צלליות. הם אומרים, כך אמר המנהל, שהמוצר השתפר מאז שהוחלט לדחוף תמונות גדולות יותר, דמויות ידועות ונשים יפות. מהי שביעות הרצון שלהם, הוא תוהה. אף אחד אינו יודע. יש מדדים ומספרים ומאמינים להם. האם האיש שאינו צריך לקבל פקודה מקבל פקודה מהצלליות? הוא חושד שיש מי שמושך בחוטים, שפיצח דבר מה, והוא שפל עד כדי כך שהוא מנצל הטיות סטטיסטיות של תשובות ההמונים ודעתו מגובה בצבא סטטיסטי.

עליו מוטל להוציא לפועל רעיונות במהירות רבה כי הוא עובד על פס ייצור מנטלי. בניגוד לרצוי יש בתחושת הקיום שלו שכבה קשה של עונג פנימי הניזון מעצב. הוא אוהב שתיקות. הוא אוהב רמזים. הוא אוהב דברים שניתן לפרש. כל אלה לא יעילים בכלל במציאות. אבל מה לעשות עם מציאות בוטה? איך לא לגלות זעזוע בולט, נראה, צף על פני השטח? מבני אדם ומהאלימות האדיוטית שלהם? כל זה מדכא אותו ללא נשוא, אבל דיכאון מורגל, מאוורר. לפעמים נראה לו שהוא  כלוא בכלא משלו. והרי הוא אחר. אילו היה חופשי היה אחר. אבל החופש הוא מסתורין גדול עבורו. מה זה להיות אדם חופשי? מתי חש אדם בחופש הזה? הוא פחדן מאוד. לעתים הוא חושב שמערכת העצבים שלו אינה עומדת בעומס, מוצפת באדרנלין מהדבר הפעוט ביותר.

מאוריציו קטלאן, תשע מאות, 1997

 

היומיום דורש ממנו הדחקה קבועה, אבל ככל שהזמן חולף ההדחקה היא פס ייצור שלם נוסף, חורקני, רעשני, מאיים לשבור את תדמיתו. עורם של העובדים צריך להיות עבה, לשונם מושחזת, מוחם חד, ידיהם מהירות, גופם גמיש, עיניהם בורקות. אין אלה הדרישות המפורטות בעלון השימושי, אבל את הדרישות האלה מכירים כולם. אין הדעת סובלת חולמנות. יש לייצר כדי להרוויח כסף כדי לחיות בדיוק כפי שהוא חי. הייצור יכול להיות אמנותי, ובלבד שיהיה לו פוטנציאל כלכלי ונגישות פורנוגרפית לכלל האוכלוסייה. את כולם הוא רוצה לשאול: ואתה, אתה מה עשית? 

במקום העבודה הוא פוגש לעתים את דהאן, הנוהג ללכת בחולצות מכופתרות תחובות במכנסיים. הוא הומוסקסואל. למעשה, ריבוי ההומוסקסואלים סביבו גורם לו לפקפק במשיכתו הבלעדית לנשים. דהאן כותב על מוזיקה מתקדמת. הוא עוד מעט בן ארבעים ומקבל פקודות בהכנעה. הוא סובל בצחוק ואינו זז ממקומו. הוא אינסטרומנט שמקבל עליו חוקיות ומסכין איתה מתוך תבוסה מודעת. המודעות שלו עולה באופן מריר ומענג. הוא יכול למצוא עונג ברכילות בפרטים הקטנים על אנשים, על המבע הפנימי שלו עליהם. זה מספק אותו, כמו שחפרפרת מוצאת סיפוק בחפירה באדמה.

גם הוא יכול למצוא בכך סיפוק, מן השיחות הללו ליד השולחן בצהריים, המלמולים המהוסים שחוזרים שוב ושוב וסובבים סביב עמדתם החלושה מול המערכת המכריעה. היחיד אינו יכול לומר דבר כמעט, אף שתרבותם כל הזמן דורשת מהם לומר משהו. חופש הביטוי הוא ערך כל כך נישא ומרומם. מול הערך הזה הם אילמים מהשתאות. מצבם טוב משל אחרים והם יודעים זאת ויש בכך כדי לשתק אותם אף יותר. העניין שמטריד אותו הוא שמפעם לפעם כל זה מוצא חן בעיניו. שהוא אומר לעצמו כמה נפלא, טוב לי בעצם.