Posts Tagged ‘הומולאומיות’

השלם תמיד קטן מחלקיו

1 ביולי 2012

עוז גורה

כשבוע אחרי התחדשות המחאה, קירות הפייסבוק מלאים במספידים מחד וברומנטיקנים של שינוי מאידך. בעיקר, יש תחושה של ריבוי פרשנים. הפרשנות המוצעת נסובה סביב הדברים שהמחאה היא לא. כך, אפשר לקרוא על איך שהמחאה היא אינה באמת של הרוב; על איך היא אינה באמת מחאה על יוקר המחייה; על זה שהיא לא באמת רדיקאלית; על איך שהיא לא באמת מחאה; על האופן בו היא לא באמת.

למרות הפרשנויות הללו, שבחלקן ניתן למצוא דברי טעם, אני מציע להמתין עם סופי הפסוקים ועם הניסיון להקפיא תהליך בתוך כלוב מושגי (קפיטליזם, סוציאליזם, בורגנות, מרכז וכדומה); לפחות בנתיים. אם נאמץ את עמדתו של ברונו לאטור, לפיה "השלם תמיד קטן מחלקיו", אז בטרם אנו שומטים את כל חלקי החלקים הקטנים המתרחשים סביבנו לטובת שלם בדמות מושג אחיד שיסביר מה קורה כאן (דמוקרטיה, למשל) – כדאי לבחון חלקים אלו. ביניהם, אני סבור, ישנה התרחשות מעניינת מאוד. אין לי יכולת לנקוט עמדה לגבי ההתרחשויות הללו, שכן הן תהליכיות, ואני לא מעוניין להקפיא אותן כרגע. אני כן רוצה לומר שדברים זזים, וחשוב לראות זאת גם כשאין לנו מה לומר לגבי 'המקום' שהם זזים אליו.

1. "דמוקרטיה!"

כבר ביום שישי, בעת הניסיון הראשון להקים מאהל ברוטשילד, הושמעה הקריאה "דמוקרטיה!" כלפי השוטרים ופקחי העירייה שפעלו ללא לאות לסכל את הקמת המאהל. קריאה זו חזרה על עצמה שוב ושוב בכל האירועים שבאו לאחר מכן, החל מהאירועים האלימים במוצ"ש, דרך האירועים בישיבת מועצת העיר תל-אביב ביום שני וכלה בתהלוכת האוהלים במהלך הלילה השחור בחמישי. בניגוד לקריאה התכופה מהקיץ הקודם (שעדיין נשמעת, כמובן) על "סוציאל-דמוקרטיה", נדמה כי הפעם יש הרגשת בהילות שמביאה לדרוש "דמוקרטיה" כשלב ראשון.

אפשר להתווכח על הכוונה של אותם מפגינים כשהם משתמשים במושג/מילה. כך למשל, מבחינתי דמוקרטיה-ליברלית של זכויות אדם שבמוקד שלה המאמץ המתמיד ליצירת קונזנזוס אינה האופק הפוליטי הראוי. אישית, הייתי מעדיף כי המוחים יתכוונו לדמוקרטיה רדיקאלית, כזו שמשמרת את המאבק הפוליטי כחלק אינטגרלי של המרחב הציבורי. אך אין זה משנה כלל וכלל. מה שמעניין כאן אינו התוכן של הדרישה, אלא עצם הופעתה של דרישה בניסוח של "דמוקרטיה" כחלק מהמאבק. ממרחב שבו יש עמדות שונות וכללי המשחק ברורים – בבחינת אנחנו כולנו משחקים במגרש הדמוקרטי – יש תזוזה אל עבר שיח המדבר על המרחב עצמו. הקריאה "דמוקרטיה" שמה בסימן שאלה את המרחב שבתוכו מתנהל הסדר הציבורי, ובמקום להניח כמובן מאליו שהמרחב הזה הוא דמוקרטי, היא הופכת את הדרישה להיותו כזה לחלק ממה שמתווכחים עליו. 'מהו' המרחב היא כעת עמדה בוויכוח; או במילים אחרות, הויכוח הוא על איך מתווכחים, ולמעשה דחייה של אופן הוויכוח הקיים (בו מבקשים אישור למחות נגד מי שמאשר את המחאה, תוחם אותה בגדר ומנקה אחרי המוחים בכספי המיסים שלהם). זו תזוזה בשיח הפוליטי,  כזו שהקיץ הקודם איפשר וכעת היא מתרחשת.

2. "הומו מזוייף!"

לאחר ביטולה/פיצוצה של ישיבת מועצת העיר תל-אביב ביום שני ופינוי האולם (באופן חלקי), התאגדו רבים מחוץ למרכז ענב והחלו קוראים כנגד חברי המועצה ושיתוף הפעולה שלהם עם ראש העיר חולדאי. כחלק מהקריאות הללו הופנתה קריאה לחבר מועצה ספציפי בזו הלשון: "הומו מזוייף!".

לדידי, מדובר בקריאה אלימה המוחצת אפשרויות קיום של בני-אדם ומכריחה אותם להתקפל לתוך זהות אחידה. במקרה הזה מדובר בזהות ההומו-רדיקאלית, שלפיה הומו לא יכול להיות כזה שמשתף פעולה עם שלטון (עירייה) שמדכא אחרות – ובאופן עקרוני יותר אינו יכול לשתף פעולה עם סדר קפיטליסטי-פטריאכלי שבהגדרה לוקח חלק בכינון הזהות שלו כשונה. הומו כזה, כלשון הקריאה, הוא מזוייף. יש דבר כזה הומו אמיתי ואותו חבר מועצה אינו כזה. הקריאה הזו אלימה בדיוק כמו הניסיון לכפות זהויות הומוסקסואליות אחרות, כמו ההומו-הליברל-לאומי, זה שמתגייס לצבא, תורם לקהילה, משתתף כמו כולם בחברה האזרחית הישראלית, ולמעשה הוא סטרייט לכל דבר, מלבד הדבר בו הוא שונה. הקריאה הזו אלימה כמו הזהות ההומו-מגדרית שרואה בהומו כמי שנוטה לקוטב הנשי על ציר המגדר, וכי הומואים שאינם כאלה הם, ככל הנראה, מזוייפים. כך או כך, כפי שהזכרתי, מדובר במחיצה של אופני זהות אחרים.

שוב, באופן אישי, לא הייתי מעלה קריאה כזו כלפי מישהו; אך אין זה משנה כלל וכלל. הקריאה הזו במרחב הציבורי, והעובדה שעכשיו יש עוד קטגוריות זהות, הפעם רדיקאלית, שמדברים אותה בפומבי, היא תזוזה בשיח הפוליטי. משהו כאן זז. הזהות המינית עוברת פוליטיזציה –ולא בשל התוכן הפוליטי שלה אלא היאהיא הופכת לפוליטית, במובן שה'אמת' לגבי הזהות מופיעה כאובייקט שנתון למאבק פוליטי. לא מדובר במקרים בהם "מייצגי" הזהות מדברים את עצמם (כפי שהאגודה, למשל, עושה כשהיא מעלה קמפיין למצעד הגאווה), או כש"מתנגדי" הזהות תוקפים את המשתייעים אליה (כמו אנסטסיה מיכאלי ואחרים). במקרים אלו אין שאלה לגבי האמת, אלא קביעה סמכותית לגבי מהותה של הזהות. כשהקריאה היא לגבי דינמיקה של אמת וזיוףהקטגוריה מופיעה כפוליטית משום שאנשים יכולים לבחור באיזה צד של הזהות הם משתתפים, וכיוצא בזאת לאתגר את ה'אמת' של הקטגוריה.

3. "הם הריבון שלך! אתה עובד בשבילם!"

הסוגייה המעניינת במיוחד, לדעתי, היא התזוזה של הגבול בין הפוליטי והכלכלי. במהלך ישיבת המועצה, ובתגובה לזלזול של ראש העיר חולדאי בקהל, צעק לעברו חבר מועצה מסיעת "עיר לכולנו": "הם הריבון שלך!" וכהיסק "אתה עובד בשבילם!" אני רוצה להתעכב על הקריאה הזו, ובמיוחד על הקשר הלוגי שבין חלקי הקריאה.

הקריאה מתייחסת באופן ישיר ליסוד הייצוגי של הדמוקרטיה הישראלית, קרי התפיסה לפיה נבחרי הציבור נשלחים ע"י הציבור לייצגם. הריבון האמיתי, לפי תפיסה זו, הוא הציבור, ולא השליח. הנקודה המעניינת היא המקום של הריבון בתוך הקוסמולוגיה החברתית העולה מהקריאה, ולפיה ריבונות היא עניין של יחסיעבודה. ראש העיר, וחברי המועצה, עובדים אצל הריבון האמיתי. הם מועסקים על-ידו. סימפטום נוסף של זה היה ניתן לזהות בקריאות שבאו לאחר ביטול הישיבה – "אתם מפוטרים" – כלפי חברי המועצה. שאלת הייצוג בדמוקרטיה-ייצוגית הופכת להיות שאלה של מעסיק-מועסק; או במילים אחרות יש כאן הבנה של המרחב הפוליטי במונחים שווקיים.

בעשורים האחרונים ישנו תהליך הולך ומתגבר של ניתוק בין ה'פוליטי' ו'הכלכלי'. ניתן לזהות זאת ראשיתו בהופעת אובייקט 'המאקרו-כלכלה' כאובייקט של מחקר וניהול בשנות השלושים של המאה הקודמת, בשיכלול המכשירים הסטטיסטיים שמודדים ומנטרים את 'התוצר' של המדינה כמשהו שנפרד ממנה עצמה, באידיאולוגיית ההפרדה שבין המדיניות הפיסקאלית והמוניטרית, ועוד. מעניין מאוד לראות כיצד דווקא ניסיון לעשות פוליטיזציה לסוגיות כלכליותחברתיות עובר דרך תפיסת עולם שווקית של יחסיעבודה. אין כאן ניסיון להגיד כי בין הציבור לנבחריו יש יחסי-עבודה, במובן של יחסים א-אישיים, חוזיים וכיוצא בזאת א-פוליטיים. בדיוק להפך. דווקא משום שהיחסים בין הציבור לנבחריו הם יחסים מהסוג הזה, יחסים שווקיים, יש לציבור זכות קביעה לגבי הפוליטי. בתוך הקוסמולוגיה החברתית של הקריאה "הם הריבון שלך! אתה עובד אצלם!", צריך להיות ביחסי שוק א-פוליטיים כדי שאפשר יהיה לפתוח מרחב של מאבק פוליטי.

גם כאן יש תזוזה. תזוזה של הגבול בין הפוליטי והכלכלי, ובעיקר טשטוש של ההפרדות ביניהם. ניתן לראות תהליך דומה, אך גם שונה מאוד, ביוון. אחת הטענות המרכזיות כנגד תוכניות החירום האירופאיות הינה בדבר איבוד הריבונות הכלכלית של המדינה, שכן אם למדינה אין יכולת לקבוע את התקציב של עצמה, להחליט על הרפורמות המבניות, לשלוט על המטבע וכדומה – באיזה מובן היא ריבונית? זוהי שאלת מפתח אדירה שיוון מגלגלת אל פתחה של אירופה, ושל הסדר הקיים בכלל. זוהי שאלה שעיסוק בה פורם את ההפרדות הקיימות בין כלכלה ובין פוליטיקה, ולראייה ניתן לזהות בתוך התוכנית הכלכלית של מפלגת השמאל-הרדיקאלי, סיריזה, ניסוחים שמתאימים יותר למניפסטים פוליטיים מאשר לתוכנית כלכלית-פרופסיונאלית לביצוע.

אני אינני טוען כרגע בעד או כנגד תוכנית כלכלית כזו או אחרת, אלא מצביע על הטשטוש בין מהו ה'כלכלי' ומהו 'הפוליטי' שמתרחש בתוך השיח הפוליטי הנוכחי. כאמור, גם אצלנו יש תזוזה באזור הגבול הזה. השהשאני מציע לא למחוק אותה עם ניסיונות הסבר בדמות 'קפיטליזם', 'סוציאליזם', 'בורגנות' וחבריהם.

דימויים: שלושה ציורים של שי יחזקאלי.

"אולי הביאו את הכושים בשביל עדות המזרח, ולאשכנזים את המזדיינים"

11 ביוני 2012

ישראל 2012: הוצאות הספרים קורסות. הסופרים מביעים מחשבות אובדניות. ערוץ 10 קורס. העיתונות קורסת. האופוזיציה מתכווצת לגודל זעיר. לכאורה, הכול עומד בסימן שקיעה. כל עמודי התווך שאמורים לתמוך בחברה ליברלית מתמוטטים בזה אחר זה. מספרים לנו שהפרויקט היחיד שמתרחב בהתמדה הוא ההתנחלויות, על חשבון כל דבר אחר.

אבל יש עוד משהו שמתחזק ומתעצם יותר ויותר: הומואים. הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטראנסים. שווה ללכת למצעד הגאווה רק כדי להיווכח שוב באופן המוחשי ביותר: הפרויקט הלהט"בי הצליח באופן די מדהים. מספר עצום של ילדים, נערים וצעירים מאמצים לעצמם את הזהות הגיית, כמעט בכל מקום בארץ.

אני יוצא מהנחה שהזהות המכונה gay אינה זהות אוניברסאלית "נתונה", שאנשים נולדים לתוכה. גברים ונשים בוחרים לאמץ לעצמם את הזהות הזאת מכל מיני סיבות, אך בין השאר כי היא אטרקטיבית ביניהם. ועם זאת, להיות גיי זה לא כמו לקנות לעצמך אייפון. זה לא דבר של מה בכך, ויש לכך השלכות רבות משמעות.

אולי מיותר להגיד, אבל ההומואים כבר לא ייעלמו לשום מקום. בישראל מתהווה קבוצת מיעוט משמעותית מאוד ומושרשת מאוד של להט"בים. אני רוצה לפיכך לטעון שהלהט"בים הם הרגל בדלת הנסגרת של הדמוקרטיה. במצעד הגאווה ביום שישי הבנתי שבישראל לעולם לא יהיה משטר פאשיסטי. היא תהיה, והיא כבר עכשיו, משטר אלים ומסואב מאוד. ועם זאת לעולם לא יהיה כאן משטר פאשיסטי, אלא אם יהרגו את כל ההומואים. אבל זה לא יהיה קל – הם נמצאים בכל מקום.

הטענה האחרונה עשויה להישמע מוזרה, נאיווית ואנכרוניסטית. אפשר לטעון שאין שום קונפליקט בין הומוסקסואליות להידרדרותו של המשטר. במיוחד לא היום, בעידן ההומו-לאומיות, שבו הומואים רבים יוצאים מהארון כליכודניקים, ויריב לוין מחזיר להם אהבה. גם ראש הממשלה אוהב הומואים, ואשתו עוד יותר. קהילת הלהט"ב עוברת נורמליזציה מהירה בתוך הציונות. זאת הצורה הפסימית לבחון את הדברים – ביקורת הפינקווש וההומו-לאומיות, שזוכה לעדנה בחוגים הרדיקליים בשנים האחרונות.

אבל הפעם, אני רוצה להיות אופטימי יותר, ולהסתכל על התהליכים האלה מהכיוון ההפוך. העובדה שלהט"בים הם כבר לא בהכרח אשכנזים מצביעי מרצ היא חיובית יותר מאשר שלילית. והליכוד החל ללקק לקהילה רק אחרי שגילה שאי אפשר להיפטר ממנה, והבין שהיא קבוצה עם כוח.

ודווקא אם הלהט"ביות נטמעה היום בתוך הציונות, אין ספק שזוהי חוליה די רופפת ובעייתית בתוך הקואליציה המרכיבה את מדינת הליכוד העכשווית. לטוב או לרע, ההומוסקסואליזציה של החברה הישראלית מנוגדת לגמרי לכיוון המזוהה לכאורה עם העידן הנוכחי – הקצנה דתית, הקצנה לאומנית והסתגרות.

גם כאשר הומואים מנחים תוכניות ריאליטי, לסביות מפקדות על קורסים לחבלה וטראנסיות רוקדות על סירות של השייטת עם דגל ישראל – אורח החיים הלהט"בי עדיין שונה מאוד מהמודל הסטנדרטי של החברה הישראלית. הוא עדיין מהווה שיבוש של הגוף הפוליטי הפטריארכאלי, דווקא בהיותו מבלבל ואמביוולנטי. ההומו לעולם לא יהיו נאמן לשום דגל, גם לא דגל הגאווה – פשוט כי הוא מאוהב יותר מדי בעצמו. או בניסוח אחר: גם כשההומו נראה הכי גברי בעולם, הוא עדיין מזדיין בתחת.

נכון: קהילת הגייז עוברת מיליטריזציה. האימוץ הגובר של מראה שרירי מקביל במידה רבה לאידיאל "יהדות השרירים" שהציבה הציונות מראשיתה. אבל המאפיין העיקרי של הגוף השרירי הזה הוא שהוא נועד לראווה בלבד. במידה רבה, אי-אלימות מוטבעת בקוד של הגיי. נכון לעכשיו, החברה הלהט"בית היא עדיין בלתי-אלימה למדי – פחות אלימה מכל קבוצה משמעותית אחרת בישראל. וגם אחרי "יוסי וג'אגר", הומואים עדיין אוהבים את הצבא הרבה פחות מסטרייטים.

בעצם, גם לשרירים יש צד חיובי: בשונה משמאלנים ממוצעים, הומואים הולכים למכון כושר, והם יכולים להתגונן. ויום אחד, כאשר המשטר יפנה נגד ההומואים, הם יקימו לעצמם מיליציות וישיבו מלחמה. למעשה, זה קורה כבר עכשיו.

 

בשנתיים האחרונות, הפוליטיקה הלהט"בית הלכה ואיבדה את קסמה בעיניי. הקונפורמיזם והנורמליזציה של הקהילה בישראל, ותופעות מקבילות במדינות אחרות בעולם, גרמו לי לחשוב שהתנועה הזו איבדה את הפוטנציאל הרדיקלי שהיה בה בעבר. גם שמאלנים-להט"בים אחרים מסביב פיתחו עמדה ביקורתית כלפי העם ההומואי המסוקס שצמח מסביבם. חלקם הסיקו שיש לייסד קהילה אחרת, קטנה וטהורה יותר מבחינה אידיאולוגית. כך נוצרו המצעדים הנפרדים והגושים הנפרדים, "הקוויריים".

כל זה מובן, אבל בעיניי מוטעה. אם ננסה להתייחס ללהט"ב כאוונגארד רדיקלי, לא נמצא אותו שם. הלהט"ב הוא עם, וכוחו דווקא בהיקפו הרחב ובאופיו האינקלוסיבי. התבדלות מחודשת תביא לכך שהשמאל האידיאולוגי יהיה מוקצה מחמת מיאוס גם בקהילת הלהט"ב – בערך הציבור היחיד בישראל שעדיין פתוח יחסית לעמדות שמאליות. במקום לברור מתוך רבבות הלהט"בים את המעטים הטהורים, ולהכריז על קהילות מתבדלות של "קווירים רדיקלים", אפשר לשאול שאלה אחרת: מה השמאל יכול ללמוד מהצלחתה של התנועה הלה"טבית – הפרויקט הליברלי-פלורליסטי המצליח ביותר בישראל. למעשה, אולי היחיד שהצליח. שהרי, יש עשרות אלפי צעירים בישראל שלא פגשו מעולם שמאלני, אבל החבר הכי טוב שלהם הוא הומו.

אני יכול להציע כמה תשובות לשאלה מדוע הפרויקט הלהט"בי נחל הצלחה בישראל בעוד הפרויקט הסוציאליסטי, תנועת השלום ותנועת זכויות האדם שוכבים על הקרשים. חלק מהתשובות סימפטיות יותר, וחלקן פחות:

(א) שהלהט"בים תבעו את השחרור של עצמם, ולא ניסו לייצג מישהו אחר.

(ב) שהזהות הגיית לא מתייצבת נגד מגמות עולמיות, אלא משתלבת די טוב עם הפרטה וגלובליזציה.

(ג) שמאז שנות השמונים, גיי נחשב בישראל לניגודו של הערבי; כך שהומוסקסואליזציה נחשבת לצורה של התמערבות.

(ד) שבתנועת הלהט"ב יש מהגדרתה פתיחות מסוימת לשונות ולגיוון, בשונה מהנטייה של השמאל להומוגניות וטוהר.

(ה) שזאת תנועה תרבותית לא פחות מאשר פוליטית.

(ו) שבפוליטיקה הלהט"בית יש תשוקה, או במלים אחרות: שסקס מוכר.

בהתייחס לסעיף האחרון, יתכן שהפרויקט הפוליטי-אקזיסטנציאלי בעל הסיכוי הגדול ביותר בטווח הארוך במרחב שבין הים לירדן הוא דווקא זה המושמץ והמוקצה ביותר כיום: פרויקט העירוב המיני-רומנטי בין יהודים, ערבים ואפריקאים (שכבר הקדשנו לו את ערב האמורי הראשון). מצבה של האהבה הבין-דתית אינו גרוע יותר כיום מהמצב בו היתה נתונה האהבה החד-מינית לפני 30 שנה.

בתחילת הפוסט הזה, הצבתי את הפריחה הלהט"בית כתהליך מנוגד למגמות של קריסת החברה הליברלית. אבל יש שוני בסיסי בין הלהט"בים לבין קבוצת האחוס"לים הנאחזת בעיתונות ובבית המשפט: להזכירכם, אנחנו לא אליטות ישנות. אמנם ניסים זאב שונא הומואים, אבל אני מכיר הרבה סטרייטים אשכנזים שהם לא פחות הומופובים ממנו. למעשה, צריך לזכור שבעיני מה שנקרא "ישראל הוותיקה", ההומואים נחשבים לחברים מכובדים במחנה הברברים – לא פחות מהחרדים, המוסיקה המזרחית והפליטים על הגדר. אין זה מקרי שאשכנזים מקצועיים כמו תומרקין או נתן זך מביעים בקביעות הומופוביה בוטה, ומבטאים משפטים כמו "אולי הביאו את הכושים בשביל עדות המזרח, ולאשכנזים את המזדיינים".

אבל אפשר להסיק מזה גם מסקנה נוספת, כללית יותר. דווקא ההשתלבות-לכאורה של ההומואים בתוך משטרו של נתניהו מוכיחה שהקואליציה הזאת היא פרדוקסלית עד כדי גיחוך. הליכוד הוא כרגע מי שמצליח להרכיב קואליציה של כוחות חברתיים שונים, וכך להכריע כוחות אחרים שהם לגמרי יריבים לו – כמו פלסטינים, פליטים ושמאלנים אידיאולוגיים. אבל הקואליציה של מדינת הליכוד מלאה בניגודים, ולא יצוקה בפלדה. יש בה קפיטליסטים ששונאים מתנחלים; מתנחלים ששונאים את צה"ל; קצינים בכירים ששונאים אחד את השני; דתיים לאומיים ששונאים חרדים, ולהיפך; עניים ששונאים עשירים, ולהיפך; רוסים גויים ששונאים דתיים, ולהיפך;  חרדים מזרחים ששונאים חרדים אשכנזים, ולהיפך. כל מה שצריך זה ליצור קואליציה אחרת.

(דימויים: Tom of Finland)