המתנגד. ריאיון עם דרור בל"ד

דרור בל"ד עובד בתור שומר לילה באתר בנייה. יש לו הרבה זמן לכתוב. "אני אוהב לכתוב, אז במקום לעבוד קשה בתור שוטף כלים, אני עובד בשמירה, יושב בלילות, לא חם לי, אני לא רואה אנשים. במקרה הטוב אני רואה כלב. יושב וכותב".

לא ידענו מי הוא דרור בל"ד (כיום דרור BDS). למיטב ידיעתנו, אף בנאדם שהכרנו לא ידע מי הוא, אף שכל מי שפעיל בבלוגים של השמאל נתקל בו – הוא מגיב קבוע, שמוכר בתגובות אנטי-ציוניות ארוכות, אגרסיביות, פואטיות, גדושות בציטוטים מכתביהם של אישים בולטים בשמאל הרדיקלי, שנראות לפעמים כמו פוסט העומד בפני עצמו. ספקולציות שונות מתרוצצות כבר זמן רב, למשל שהוא "ערבי הכותב תחת שם יהודי בכוונה".

פגשנו אותו ברחובות, בבית של אמו שבו הוא גר עכשיו. הוא העדיף לא לחשוף את שמו המלא, וגם לא להצטלם אלא לשלוח כמה תמונות צללית על רקע הפסגות המושלגות של ההימלאיה. בקרוב הוא ייסע שוב להודו, שם הוא גר רוב הזמן בעשור האחרון.

ראוי לציין שהוא היה ידידותי מאוד.

אתה נראה בנאדם רגוע. זה מפתיע בהתחשב בתגובות שלך, ובצורה שבה אתה תוקף בגידופים כל מי שמביע דעות ציוניות או קרובות לזה.

"זאת אסטרטגיה. זאת שאלה של מידת ההשתוות. כותבים על הציונות יותר מדי דברים חיוביים, אז צריך לאזן".

מה שסיקרן אותנו בדרור בל"ד הוא האפשרות של חיים עצמאיים, בלי שום צורה של השתלבות במערכת, מתוך שלילה מוחלטת של כל מה שמסביב – כלומר של הציונות ושל מדינת ישראל.

עוד לפני שהתפרסם בתור טוקבקיסט, הוא היה אחד הסרבנים הראשונים בתקופת האינתיפאדה הראשונה. "גדלתי בבית מרצ לגמרי. בשנת 90', לפני הצבא, הלכתי לעבוד בבניין. אמא שלי היא מהנדסת בניין, אז היא סדרה לי עבודה. התחברתי לפועלים הפלסטינים, הייתי יושב איתם ואוכל. יום אחד הפועלים שעבדו איתי לא הגיעו. יומיים הם לא הגיעו. כשהם חזרו שאלתי אותם – למה לא הגעתם? "היה עוצר". מה זה עוצר? התחלתי לשאול מה עושים להם. סיפרו לי ולא האמנתי. אבל אלה היו חברים שלי, אנשים שהכרתי, שהאמנתי להם.

הייתי מאור נסער, ואמרתי לו, לאחד מהם: "אני מבטיח לך במלה של כבוד, שלא משנה מה יקרה – אני לא אעשה את זה".

אחר כך התגייסתי. ההורים שלי נורא רצו שאני אתגייס ואהיה קצין. ביחידה שבה הציבו אותי אמרתי: "הכול טוב ויפה, אבל יש בעיה – לשטחים אני לא הולך. לא עושה את זה". העיפו אותי משם, ושמו אותי בתותחנים. הייתי פעמיים במעצר, פעם אחת כי לא הסכמתי להצביע לדגל. אחר כך הגענו לגבול לבנון, ולא רציתי לירות פגזים. אמרתי: "אני לא יורה". אמרו לי: בוא תעזור לסחוב. אחרי שבוע רצו שאני אכנס ללבנון. אמרתי: סופסוף יש לי סיבה לעוף מכאן. נכנסתי ל-28 יום בכלא. אחר כך משכתי עוד. התחלתי לדפוק עריקויות. התחברתי עם דפוקים, סטלנים, ישבנו עוד פעם 28 יום. יצרתי קשר עם יש גבול, אבל הם אמרו שהם לא יכולים לטפל בעריקים, רק בסרבנים. בסוף שמו אותי בקריה להיות ש"ג. גמרתי את כל הצבא, עם 166 יום דפוק.

אחרי הצבא הלכתי ללמוד מתמטיקה. היום אני לא מתעסק בזה – זה נורא נורא קשה. זה היה ב-96'. היה לי טוסטוס, הייתי מסתובב המון בכפרים בגדה. זה היה בתקופת אוסלו, ואנשים אמרו לי שהרשות יותר גרועים מהציונים, ושלאנשים לא טוב. אבל הכרתי אז הרבה סטודנטים פלסטינים, מחיפה. דיברתי איתם, הם היו כולם עזמי בשארה. ב-96' ביום העצמאות לקחו אותי לאיזו תהלוכה לציון הנכבה בגליל. אז התחלתי להיות מודע לכל מה שנוגע לנכבה – דברים שישראלים יהודים לא מכירים. מגיע עזמי בשארה עם יעל לרר – חוץ ממנה לא היו שם יהודים. מ-99' אני מצביע לבל"ד.

דיברת איתו?

לא. הוא בכלל לא התייחס אליי. הייתי קורא אותו ב"ידיעות".  לא היה אז אינטרנט וכמעט לא היה איך לגשת למידע.

הודו

אחרי הלימודים נסעתי להודו. הסתובבתי שנה, אחר כך עוד שנה. ההורים שלי רצו שאני אלך לטכניון, אבל אני לא רציתי להיות מהנדס. זה תמיד היה הודו, לא סתם הודו – ההרים, ההימלאיה. החלטתי שאני רוצה לגור שם, לחיות ככה. פה בישראל נורא חם לי בקיץ. ואת האנשים אני לא אוהב. אז היה לי תירוץ לעזוב – אמרתי שאני עוזב כי חם לי. מאז אני לפחות חצי מהשנה בהודו. זה אורח חיים כזה, שהוא שליש בגלל החום, שליש אידיאולוגיה, ושליש אהבת הודו.

בדרך כלל עושה רושם שאנשים יושבים בהודו, מעשנים ג'ראס, וזה לא מתחבר לפוליטיקה, אלא לדה-פוליטיזציה.

מה שאתה מתאר זה לא בגלל הצ'ראס. זה בגלל הציונים. מכל העולם באים לשם אנשים, אבל ישראלים יושבים בחבורות. כשהייתי יותר צעיר הייתי מסתובב איתם. אבל באיזשהו שלב אתה הופך מישראלי למישהו מהקבועים שגרים שם. אז גרתי בכפר קטן בעמק בהימלאיה יחד עם אחרים – ישראלים, צרפתים, גרמנים. ואלה כולם שונאי ישראל. חלקם שונאים את הישראלים בהודו, וחלקם ממש אנטישמים. אבל היתה לי שפה משותפת איתם. לא דיברנו על משפחה ועבודה, אלא על ויזות, על שמן זית, דברים כאלה. וגם הייתי מתרגם להם. היו יושבים ישראלים בשולחן ליד, עם הצי'לומים שלהם, והתחילו לספר מה הם עשו בצבא. אתה יכול לשבת שם מהבוקר עד הערב ולשמוע עשרות, מאות עדויות. ואני הייתי יושב שולחן ליד ומתרגם להם. מספר להם מה הם אומרים.

אז המשכת להתעסק בפוליטיקה גם בהרים.

ב-2004 הייתי בדרהמסלה, וכולם שם הולכים עם חולצות של Free Tibet. אמרתי: למה לא Free Palestine? מישהו עשה לי חולצה כזאת. ואז הלכתי למנאלי ועשיתי סטוק של 50 חולצות. זה הפך לתופעה. הלכת לכפר שבו גרתי וראית אנשים מסתובבים עם Free Palestine.

עשיתי הרבה דברים בהודו. היתה לי גם מסעדה, עם אוכל שישראלים אוהבים.

זה לא יצר אצלך קונפליקט?

אני מנסה להפריד. בסך הכול אנשים נחמדים. כולם נחמדים שם. הבעיה שזה לא היה ממש כסף.

אז ממה התפרנסת?

אני לא רגיל לעבוד. כמה שנים חייתי בעיקר מהבורסה. עד שהבורסה נפלה בסוף 2007. הייתי שבור לב בגלל מישהי, שבור בורסה, וגם שבור ויזה. כי עד 2007 היו נותנים ויזה לשנה, עכשיו רק לחצי שנה. זה בעיה בשביל מי שרוצה לגור שם.

והמשפחה שלי רצתה שאני אבוא. אז באתי לארץ, גרתי בקרוואן בנווה אילן, והתחלתי לעבוד באיזה מטבח. חבר אמר לי: "עזוב, אין שם אף יהודי, רק ערבים". אמרתי: "שם אני רוצה לעבוד". המודל שמצאתי זה לחיות פה כמו עובד זר. כי עדיף לעבוד פה, אתה מרוויח כאן יותר כסף מאשר בהודו.

עכשיו אני עובד בשמירה בלילות.

אני מתעלק

מתי בעצם האינטרנט נכנס לחייך?

רק ב-2009. עבדתי אז בנווה אילן, ונכנסתי לאינטרנט. אז לא הכרתי כלום, לא ידעתי להשתמש בגוגל.

אבל באותו זמן התחלתי לקרוא. מאז אני מגיב. החברים מהמטבח לקחו אותי להפגנה בסכנין נגד מה שעשו בעזה. חזרתי מההפגנה, ורציתי לדבר. עם היהודים אין מה לדבר, אז התחלתי לחפש. אמרו לי: תיכנס לאינטרנט, יש פורומים. נכנסתי לאיזה אתר של דב חנין. נזפתי בהם – למה אתם הולכים להפגין בת"א? ואז מישהו אמר משהו על בל"ד. פתאום ראיתי כמה הם לא אוהבים את בל"ד.

איך אימצת את השם דרור בל"ד?

לאחד המגיבים האחרים קראו דרור, אז כדי שלא יתבלבלו כתבתי "דרור בל"ד". זה נראה לי שם יפה אז נשארתי עם זה.

התגובות שלך מאוד ארוכות, ממש עומדות בפני עצמן. אתה לא רוצה לפתוח בלוג משלך?

לא, אני אוהב יותר להגיב. זה חסר. יש יותר מדי בלוגרים, שמעט מהם טובים. ויש מעט מדי תגובות ברמה. אני רוצה להעביר את המסר שלי, כמו בתלמוד. אז באיזשהו מקום אני מתעלק. אני מגיב אצלכם, אצל עידן לנדו. יוסי גורביץ' חסם אותי.

זה לא מעליב שחוסמים את התגובות שלך?

כשחסמו אותי בגדה השמאלנית נורא נעלבתי. הייתי יושב, מקלל אותם, עושה קופי פייסט פעם אחרי פעם. ידעתי שזה לא יתפרסם אבל זה היה מיועד לעורכים.

אתה מכניס המון ציטוטים לתגובות – של עדי אופיר, של סמי שלום שטרית, של אורטל בן דיין, של עגנון.

אני חושב שכל המסר שלי זה מה שהאנשים האלה כותבים. מה שאני אומר זה לא חשוב. אני רוצה שאנשים יתמודדו עם סמי שלום שטרית. הדרך שהוא עושה את זה, שאורטל בן דיין עושה את זה – כל מי שנחשב "אלים" מזרחי – זאת הדרך הנכונה. אני חושד בפעילי שלום. המטרה העיקרית זה לא שלום, אלא צדק.

למה עגנון?

קראתי את כל כתבי עגנון, וגם הרבה מאוד ספרי מחקר על עגנון. התחלתי לקרוא אותו כשטיפסתי על הרים. הצטרפתי לאיזו משלחת וחיפשתי ספר שלא ישקול הרבה. אז לקחתי את "אורח נטה ללון". לא הגענו לפסגה, חיכינו במה שנקרא Camp 2. וזה היה רק אתה ועגנון. זה התאים לנוף שראיתי – שאין כלום, רק הרים, הרים. רק לבן. כשירדתי למטה התחלתי לחשוב על מה שקראתי.

עגנון כותב. הוא יודע לכתוב. הוא היה עילוי, אנציקלופדיה לתלמוד. מי שיודע תלמוד, כמו הלל וייס, מפנה אותך לדברים שמבקרים אחרים התעלמו מהם והבינו אותם לא נכון.

אבל הוא היה ציוני.

הציונות נוכחת אצלו, אבל הוא היה גם מבקר מאוד חריף של הציונות המדינית. חשובה לי האבחנה בין יהודים לציונים, אחרת זה הופך להיות אנטישמיות. אז זה מה שלקחתי מעגנון, למשל מהביקורת שלו על ביאליק.

לא מפריע לך שקוראים לך טרול?

אני לא כל כך יודע מה זה טרול. אני הרי לא מכיר אף אחד מחוץ לאינטרנט. מבחינתי זה עולם בפני עצמו.

אתה מאמין ביכולת לשכנע?

לא.

אז למה אתה עושה את זה?

כי אני אוהב לכתוב. אני רוצה לשחרר את זה. ואני מאמין שאולי אני נותן משהו לאנשים שחושבים דומה לי.

אתה אופטימי?

לגבי עצמי כן. לגבי הציונות – אני לא בטוח. כמו שעפרי כתב – יכול מאוד להיות שישראל תכה את ההיסטוריה.

נתזים: האם פילושמים חולמים על כבשים יהודיות?

מכתב מהשמאל העולמי

הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן קורא למדינות הלטיניות של דרום אירופה להתאחד, כמענה להגמוניה של גרמניה (תודה לשאול ס')

ועוד אינטלקטואלים אירופים מזהירים שגרמניה שואפת להגמוניה באירופה, בפעם השלישית במאה השנים האחרונות

האם שימוש מאסיבי בקוקאין של בכירי המערכת הבנקאית גרם למשבר הכלכלי?

מהפכה בורגנית באירופה היא אפשרות נראית לעין: המעמד הבינוני מתוסכל, והאינטליגנציה החופשית זועמת, בין השאר בגלל משבר האוניברסיטאות (מתברר למשל שבסלובקיה מדעי הרוח חוסלו כמעט לחלוטין והיסטוריונים רעבים ללחם). את מקומם של האריסטוקרטים בגיליוטינה ימלאו הבנקאים והטייקונים

הפופוליזם הוא האידיאולוגיה הפוליטית היצירתית ביותר באירופה כיום, ומייצרת מגוון רחב של מפלגות – משנאת זרים, דרך דמוקרטיה אינטרנטית ועד מפלגות סלבריטאים

מה נשאר מ- Occupy Wall Street? בעיקר המסר לתקשורת ולדרג הפוליטי: "העולם שאתם מתארים הוא לא העולם שאנחנו חיים בו"

 

נשמע מעניין! תזות חדשות באקדמיה הישראלית

ישראלים שהעתיקו את מקום מגוריהם להודו: בירור התופעה של נוודות בת זמננו (נור בר-און)

פחד מוות ומשיכה למוות אצל בני הדור השני והשלישי לשואה (אפרת גברא-סמיה)

הפרעות אכילה ודחף לשריריות אצל גברים הומוסקסואלים (אורי שפר)

האידיאולוגיה של מורדי מצדה לאור הממצא הארכיאולוגי (טלי פולק)

קריירה פלילית של עברייני צווארון לבן (ינון היימן)

זהות וטרנס-לאומיות אצל הדור השני של ישראלים בארה"ב (רותי מור פז)

יחסי עובדים זרים מהפיליפינים עם זקנים בטיפולם (אורנה אשכנזי)

יחסם של מנהיגי הלאומיות השחורה ל"ברית הישנה" והציונות (סימה שמואלי)

[שמות העבודות קוצרו] 

תרבות במובנה הרחב

גל הנוסטלגיה לטלוויזיה של הניינטיז הגיע למצרים

ובינתיים: משבר הספרות הרומנית

אתה מתחיל לכתוב דוקטורט. אחרי שנה-שנתיים, אתה שוכח למה התחלת. הסוציאליזציה המהירה שהם עוברים גורמת להם לחשוב שהאפשרות היחידה בחייהם היא להיאבק על תקן באוניברסיטה, למרות שלמעשה, מבחינה סטטיסטית לרוב הדוקטורנטים אין סיכוי להגיע למטרה. כי עד שהם יסיימו, האוניברסיטה לא תתקיים בצורתה הנוכחית. התשובה לשאלה: "האם לעשות דוקטורט" היא: רק אם אתה מטורף, או ממש אוהב את הנושא שלך

בספרו "מחיר המונותיאיזם" טוען האגיפטולוג יאן אסמן כי התנ"ך, בהיותו אקסקלוסיבי, אחראי לחלק ניכר מהאלימות בהיסטוריה המערבית. האם הוא אנטישמי? והאם התנ"ך הוא התקדמות או נסיגה מוסרית לעומת העולם הפגאני?

וגם – פולמוס הסוציולוגיה: האם המבט הסוציולוגי על עולם התרבות מיצה את עצמו?

סרט האימה הבא שתראו יהיה כנראה תאילנדי

ז'יז'ק, באדיו, ראנסייר, נגרי – הפילוסופיה הקונטיננטלית שזוכה לפופולאריות באמריקה היא למעשה תיאולוגיה ולא פילוסופיה שמאלית. אטיין באליבאר מייצג פילוסופיה אחראית יותר

כיצד הפכו הפרסים הספרותיים את השירה לסטרילית ומבויתת. וכיצד המשוררים יכולים להציל את אמריקה?

פרזנטציה: פריחתה המחודשת של אמנות הגיפים (GIFs)

פרזנטציה: האם אפריקה מתעוררת?

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על סוף עידן האדם הקורא (Homo legens)?

על הגל הנוכחי של ספרות נשית פוסט-אפוקליפטית

חידושים במדע הסוריאליסטי פטאפיזיקה

 

 

סדומאות בת זמננו, ומיניות באופן כללי

הפסיכואנליטיקאי ז'אק אלאן מילר, במכתב חריג לפילוסוף פיטר הלווארד, חושף את חיי המין של כוכבי הפילוסופיה הצרפתית

בערלה האנושית יש אקוסיסטמה עשירה של חיידקים סטפילוקיקים (ביניהם  S. haemolyticus, S. hominis, S. epidermidis, S. xylosus, S. aureus oder S. epidermidis). הסרת העורלה מכחידה את המערכת האקולוגית הזאת, מסבירים הגרמנים (כמובן). והנה המחקר

צ'כיה היא חלוצה במדע החדשני של הפאלומטריה. מדובר על מתודה מדעית לכאורה, במסגרתה נבדקת הזקפה של מבקשי מקלט על רקע נטייה מינית כאשר הם נחשפים לפורנו סטרייטי. הצטרפו לעצומה נגד (תודה לאיתמר מ')

מגזין n+1 עורך מחקר על פורנוגרפיה ברשת. אתם מוזמנים להשתתף (כמובן, רק אם אתם גרות בניו יורק)

"פדגוגיית Bareback" – סקס בלי קונדום כהתנגדות באמצעות סכנה

המהפכה הלהט"בית השנייה עומדת בסימן התנועה מין העיר אל הכפר: הפרדיקמנטים של ההומו הכפרי

והומואים במשטרה הגרמנית

כיצד העלימו מתרגמים עברים ציונים את הסבטקסט ההומוסקסואלי ב"הנסיך המאושר" מאת אוסקר ויילד, על ידי הפיכתו של גיבור המשנה לסנונית ממין נקבה? מאמרה של דליה כהן גרוס

הומוסקסואליות בתנועה האנרכיסטית האמריקאית במפנה המאה ה-19

האם העולם הערבי עובר מהפכה מינית? לא בדיוק

אירופה, תמותי!

כיצד עיצב האירוויזיון את אירופה החדשה

בתקופת המלחמה הקרה הקימה נאט"ו באירופה מיליציות Stay Behind שנועדו להיות מופעלות במקרה שבמדינה יוקם שלטון קומוניסטי. בתקופה האחרונה נשפך אור על הפרשה

וז'יל לה גואן, איש "רופאים ללא גבולות" שהתאסלם ונודע בתור "הג'יהאדיסט מטימבוקטו", התגלה כסוכן של הביון הצרפתי שהסתנן לשורות אל קאעדה וככה הוא נראה

 

ובינתיים בישראסטין

מחקרם של דניאל מונטרסקו ונועה שינדלינגר על "'האביב הערבי' הישראלי" מתאר כיצד תפקד "העם" כמסמן ריק במחאת קיץ 2011

גני חיות בישראל/פלסטין והתהוותה של "אקולוגיה פוסט קולוניאלית"

ביקורת התיירות האלטרנטיבית בפלסטין ובכלל

רקוויאם לפיאדיזם

פרשנות פאנונית לפיגועי התאבדות כהתנגדות ביופוליטית

מלחמת לבנון השנייה: הסבר מרקסיסטי (די מפוקפק)

בשנים האחרונות גדלה החשיבות של גסטרונומיה תנ"כית במסגרת התיירות הנוצרית בישראל. מרק העוף האותנטי שאכל ישו משוחזר במסגרת אירועי "הסעודה האחרונה" שמאורגנים לצליינים

מאמרו של יוסי הרפז על ישראלים עם דרכון אירופי (וראו גם את הריאיון כאן)

כיצד "דיסידנטים ישראלים" – ביניהם ג'ף הלפר, איתן ברונשטיין, יונתן פולק, גלעד עצמון, גדעון לוי, מירון בנבנישתי ודורית רביניאן – מעצבים את הנראטיב שלהם ומיישבים בין הזהות העצמית לבין ההזדהות עם האחר הפלסטיני?

מזרחיאנה

יהודי המגרב, הציונות וההיסטוריה העמוקה של קטגוריית "היהודי ערבי"

מאמר של אורנה ששון-לוי על שקיפותו של הלובן בתפישה העצמית האשכנזית; ומאמר נוסף עם אבי שושנה על Ashkenazification (השתכנזות) ואוריינטליזם

כמה ילדים לא-לבנים מתים שווים לילד לבן מת אחד?

עלייה ברמת הפילושמיות

"אחיזת החנק של היהודים באומה הזאת חייבת להישבר, אחרת היא הולכת לזבל. הרבה מהיהודים הם חברים טובים שלי. הם מתגודדים סביבי, הם אוהבים אותי כי הם יודעים שאני ידידותי כלפי ישראל. אבל הפ לא יודעים איך אני באמת מרגיש לגבי מה שהם עושים לארץ הזאת". כל אמר המטיף האוונגליסטי הבכיר בילי גרהם לריצ'רד ניקסון. ועוד על היחס האמביוולנטי מאוד של הימין הנוצרי בארה"ב ליהודים

וגם: כיצד האוונגליסטים האמריקאים הפסיקו לראות באמריקה את ישראל האמיתית, והתחילו לראות בישראל את אמריקה האמיתית. ועוד מחקרים על התמיכה הנוצרית במדינת ישראל

סביבתנות ביקורתית

הדיקטטורה הירוקה כבר כאן: כיצד מדיניות סביבתית הופכת מתנועה דמוקרטית לאמצעי של השלטון לניהול של חוסר יציבות חברתית ואקולוגית

כיצד ישפיעו הידלדלות משאבי האנרגיה וקץ עידן האנרגיה הזולה על הפסיכולוגיה האנושית? החברות האנושיות המודרניות מבוססות על דת אזרחית של אמונה בקידמה. לכן המנהיגים והאוכלוסיות בעולם אינם יכולים לדמיין את סופה של הקידמה וההתפתחות. ככל שבני אדם יכירו בקצו הקרוב של הנפט, יתעוררו בעיות פסיכולוגיות שקשורות בעצם התפישה העצמית של בני אדם את מקומם בציוויליזציה

בעשור האחרון, העולם השבע נחרד משתי אפוקליפסת: תחילה הסביבתית, ואז (במקומה) הכלכלית. ביקורת מרקסיסטית על תפישת האסוניות קוראת להחליף את חרדת שינוי האקלים האנתרופוגני של תקופת האנתרופוקן בפוליטיזציה של הטבע

זיוני שכל: חלק גדול מהמחקרים במדעי המוח מבוססים על סטטיסטיקה גרועה

האם תיירות ספארי עשויה לייצב את דרום סודאן?

חזית הריאקציה

איך אימבצילים כותבים? תחרות הסיפור הקצר של אם תרצו

האם יש לברך את ברכת המלכים כשרואים את אובמה? לא

מדוע נברא העולם? מדוע נבחרו ישראל? מדוע יש רע בעולם? מדוע המשיח לא בא? הרב יצחק גינזבורג עוסק בשאלות שאסור לשאול

"מבצר", ארגון חרדי חדש להגנה מבעיות הגיוס

קטטות בנהריה על רקע יחסים בין-גזעיים

ספר הגות חדש של עלי אכבר ולאייתי

הגיפים לקוחים מהבלוג http://verytitilating.tumblr.com

נתזים, הדור הבא: "החברה החופשית לא מפחדת לא ממין ולא ממוות ולא ממלחמות" *

בעוד בישראל בטוחים שהאנטי-ישראליות גואה במצרים, האינטלקטואל הפלסטינו-אמריקאי המקורי ג'וזף מסעד מציג תמונה שונה לגמרי. לטענתו, בתקופתם של סאדאת ומובראק קמה שכבה דקה אך משפיעה של עשירים חדשים שמנהלים קמפיין של שמועות והשמצות נגד הפלסטינים, תוך בניית זהות מצרית פטריוטית שזונחת את הפרויקט הפאן-ערבי. בחודשים האחרונים, אינטלקטואלים ליברלים-לכאורה הפיצו שמועות בפייסבוק שהפלסטינים רוצים להשתלט על חצי האי סיני, ושרה"מ החדש הישאם קנדיל הוא חצי פלסטיני. בעקבות ההתקפה בגבול עם ישראל הקמפיין הסאדאתיסטי החמיר עוד יותר

ופרנקלין למב מתאר ב-Counterpunch את ההתרחשויות בסיני כהצטרפות של חצי האי לאביב הערבי ולציר ההתנגדות

ממשלת המחוז הימצ'ל פראדש בצפון הודו שינתה את המדיניות ופתחה בפשיטות על מסיבות סמים בקאסול שבעמק פרווטי, תוך נטילת דגימות שתן ודם. במסיבות הידועות לשמצה משתתפים בני לאומים שונים, אך בעיקר ישראלים, הנשאבים לעמק הקסום בחיפוש אחר הג'ראס המשובח מסוג "מלאנה קרים".

מאמר נרחב ב-Journal of Palestine Studies  בנושא השפעת שינוי האקלים על העם הפלסטינים. המחברים טוענים שסכנות ההתייבשות וההתחממות כבר מספקים לגיטימציה להפיכתם של הפלסטינים משאלה פוליטית למקרה הומניטרי, תוך הנדוסם של הפלסטינים למקבצי נדבות תמדיים. זאת בשעה שפגיעותם של הפלסטינים לסכנות אקלימיות נובעת מהסגר על עזה, גזילת המים והכיבוש בכלל –

The prevailing technical-managerial framing of Palestinians’ vulnerability to climate change is largely the product of a donor agenda that fuses international concern over dangerous climate change with the “emergency imaginary”of chronic human insecurity in the oPt.

הסכנה לעליית הפאשיזם באירופה היא החמורה ביותר מאז שנות ה-30

גל חדש של זואופיליה שוטף את ארה"ב: זוג תושבי אריזונה הורשעו בקשירת קשר לביצוע מין עם כלבים, תוך שימוש באינטרנט. השניים נידונו להרחקה מחיות

הכיווץ של כלכלת העולם כאן כדי להישאר, ולכן המחאות העולמיות יתפרצו כל פעם במקום אחר, טוען הסוציולוג עמנואל וולרשטיין

הטרנד החדש במדיה חברתית: זוגות שוכרים צלם מקצועי שיצלם את רגע הלידה של התינוק

ספר חדש סוקר את תולדות משיכתה של התרבות היהודית המזרח אירופית כלפי השפה והתרבות הגרמנית

פקיסטן אובסרבר מדווח על הגדר החשמלית שבנתה הודו בסיוע ישראל בקו הפסקת האש בקשמיר; ואינטלקטואלים הודים קוראים לממשלתם להפסיק לקנות נשק מישראל ולהצטרף לציר ההתנגדות, כמו פעם

מדיניות החוץ של מיט רומני עדיין לוטה בערפל. אבל צוות היועצים שלו לענייני חוץ מורכב רובו ככולו מנאו-שמרנים אלימים, שדורשים: עוד מלחמה, דחוף!

האוננות נכנסת לתוכנית הלימודים: ספר חדש מגולל את ההיסטוריה התרבותית של האוננות וקורא לקיים שיעורי אוננות בבתי הספר; ופרופסור בקולג' West Nevada דרש מהסטודנטים לאונן בכיתה ולתאר את הפנטזיות שלהם כדרישת חובה בקורס

כולם פוחדים ממטאוריטים ופצצות אטום, אבל סופר-וולקנו'ס ענקיים מתחבאים מתחת לאדמת אירופה, ועשויים בכל רגע להרוג מיליונים ולהשכיח את השואה

עשרת הספרים הקשים ביותר לקריאה בהיסטוריה

קמפיין במפלגה הרפובליקאית: רומני צריך למנות את סו אלן יואינג לסגניתו

הנאצים ביצעו הכלאות מוזרות של חיות כדי לשחזר מינים אריים שנכחדו, ובראשם את האוורוך (Auroch) שור הבר האירופי שנכחד במאה ה-17

אלן בלום, מחבר "הידלדלותה של הרוח באמריקה", בכלל לא היה שמרן כמו שבדרך כלל מציגים אותו

במוזיאון בקסוריה שבאיטליה שורפים יצירות אמנות. מנהל המוזיאון מסביר: הממשלה מייבשת את האמנות, ולאף אחד לא איכפת, ולכן אני מקריב את היצירות שלי בתור זעקת מחאה. אמנים ברחבי אירופה מביעים סולידריות ושורפים את היצירות שלהם

אבות טריים סובלים לעתים קרובות מדיכאון אחרי לידה, אך הבעיה זוכה ליחס מזלזל, בשונה ממקבילתה הנשית

ספר חדש מבקש לשים קץ לפולמוס המתמשך על מקור האשכנזים ומסכם בסופו של דבר: כנראה שהאשכנזים הם ברובם אוקראינים (ולא כוזרים, אבל בטח אין להם קשר ליהודי אשכנז של ימי הביניים)

כיצד הפכה הציונות, פרויקט סוציאליסטי במקורו, לתנועה דתית אוונגליסטית?

נשיא הבנק הפדרלי בן ברננקי קורא ללמוד יותר פילוסופיה, כי הכלכלה עוסקת ב"איך" אבל השאלה הבסיסית היא "למה"; ובינתיים הפילוסופיה נעשית פופולרית שוב בקבוצות דיון שמשגשגות מפאבים ועד פסטיבלים

הומואים וחנונים היו פעם אוכלוסיות נפרדות, אבל בשנים האחרונות שתי התרבויות מתמזגות זו בזו יותר ויותר, מה שמתבטא למשל באינפלציה של דמויות הומואים בסדרות כמו X-Man

ז'אנר פורנוגרפי חדש פורח בארצות הים: פורנו פוסט-אפוקליפטי, שעוסק בהתנהגותם המינית של בני האדם שישרדו. ועוד סרט אפוקליפטי: The Hipster Holocaust

כתבה נרחבת בגרדיאן מציגה כיצד המשבר הכלכלי החזיר את המרקסיזם למיינסטרים. במקביל, גוברת ההסכמה שמעמד הוא שוב הקטגוריה החברתית הרלוונטית ביותר

Al Ahram Weekly, שהיה עיתון די צייתני תחת שלטון מובארק, מגלה סימנים של אופוזיציונריות בעידן מורסי. כתבה מעניינת עוסקת בהשפעתם של האחים המוסלמים על התרבות במצרים, ומזהירה מפני כיסוי פסלים ואיסור על טלנובלות ברמדאן. על כל פנים, נכון לעכשיו נראה שמורסי פשוט לא מתעניין בתרבות

בושם חדש להומואים אלימים (או שהיו רוצים להיות) נושא את השם Querelle, על שם המלח הרוצח גיבור ספרו של ז'אן ז'נה וסרטו של פאסבינדר שנעשה בעקבותיו

האם אבות האנושות היו מונוגמיים כמו שטוענים האנתרופולוגים באופן מסורתי, או שברירת המחדל היתה אורגיות וגידול ילדים משותף? כך טוען ספר חדש

נשים מגלות עוינות כלפי מין אנאלי כיוון שהגבר הנחדר גוזל מהן את התפקיד הפאסיבי. כך טוען מרטין ובר, מחבר הספר "הייתי אחיו ההומו של קזנובה", במאמרו "הפילוסופיה של המין האנאלי"

המשטרה וכוחות הביטחון בשוודיה מחפשים קשיש שאנס מאות כבשים

האם ארה"ב מחכה שמשטר אסד יפול כדי לתקוף באיראן?

האם מנהיג איראן חמינאי הוא היפסטר?

חזית הריאקציה

עצומה לביטול מדינת ישראל ולאוטונומיה יהודית בארץ ישראל באתר צופר ניוז

בעוד המרכז הרדיקלי קורא לגייס חרדים וערבים לשירות לאומי, הימין הקיצוני פותח בקמפיין נגד: אתר "הקול היהודי" מתריע מפני ההתבוללות המתרחשת בבתי חולים שבהן משרתות בנות שירות לאומי יחד עם ערבים. כולל סיפורי מקרה

מאמר מעניין ב-Press-TV האיראני המזהיר מפני מזימה משותפת של וואהביסטים מסעודיה, ציונים וגרוזינים, המתכננים לפורר את דרום רוסיה. לטענת העיתון, המזימה מיועדת לייסד שם רפובליקות סוניות פונדמנטליסטית שיהיו כפופות לקטאר, ותגשים למעשה את חזונם של הנאצים להקמת Reichskommissariat Kaukasus

מיגל אשפינוזה, אוונגליסט לשעבר, טוען: למרות ההבטחה לאברהם, הנוצרים חובבי ישראל צריכים להתחיל לתמוך בשתי המדינות, אחרת יהיה רע

ב-CUNY בניו יורק ייערך באפריל כנס מקיף בנושא “Homonationalism and Pinkwashing", בהנהגת ג'ודית באטלר, ג'סביר פואר וחנין מעיכי (אל-קאוס). ב"דיילי ביסט" מזדעקים

 * הציטוט: שמואל מור, מתוך "שיסריח אבל טוב" (ריאיון עם יותם פלדמן)

"את ספר המוות צריך לקרוא רק פעם אחת"

מצאתי השבוע חוברת קטנה שקניתי לפני עשר שנים בהודו. זה היה בדלהי, בבית החולים לציפורים של הג'יין, שהוקם ב-1956 ליד המקדש הגדול שלהם. למי שרגיל לבקר בבתי חולים, המקום הזה הוא די מבלבל: בניין די גדול, מודרני, עם אחיות ורופאים, ובתוכו מאושפזות בשורות אלפי יונים בדרגות שונות של פציעה. נוכחות חייתית חשופה, רפרופים נואשים וריח חזק של נוצות בתוך סטריליות רפואית חמורה. מעין לול תעשייתי מהופך, שבו חמלה רציונלית מחליפה את תאוות הבצע הרציונלית. הסבל של כל כך הרבה יצורים חיים נעשה איכשהו חשוף, מלחיץ.

בלובי מכרו כמה ספרים, רובם בהינדי או סנסקריט. קניתי חוברת אחת באנגלית, עם תצלום של צעיר לא נאה בלי חולצה על העטיפה. Perception of Death: A Formula of Revolution in Life, מאת מוּני טארון סגאר. 

מתברר שבחוגי דת הג'יין טארון סגאר הוא מפורסם למדי, ומכונה "הקדוש המהפכן". הוא נולד ביוני 1967, ונחשב לנזיר (מוני) הצעיר ביותר בתולדות הג'יין מאז מהווירה, מייסד הדת: הוא פרש מחיי העולם ב-1982, בהיותו בן 15. הוא חוצה ברגל את הודו לאורכה ולרחבה ומלמד את תורת מהווירה. כמו שאפשר לראות בקליפים, אלפי אנשים מתקבצים בדרשותיו, ביניהם פוליטיקאים. הוא טוען שתורת מהווירה, מייסד הג'ייניזם, אינה שייכת רק למאמיני הג'יין אלא לעולם כולו, לכן דרשותיו מושכות גם הינדואים, סיקים ומוסלמים. הוא ידוע בדרישתו המתריסה להעביר את שטחי שריפת הגופות למרכז העיר.

דרשותיו של טארון סגאר עוסקות בנושאים ארציים, והוא נמנע ממעשי פלאים ומחלוקת קמעות, אף על פי שחסידיו רצים אחריו כמו משוגעים. הוא משלב בדרשות מציווייהם של פטנג'לי, בודהה ואושו, ולכן הואשם לא פעם במסחור הדת הג'יינית הנעלה. ב-2007 נעצר עיתונאי מרקסיסט שלעג לו בחשד להסתה דתית. חוץ מזה הוא גם נלחם נגד "תרבות הכלבים" המשתלטת על הודו, ומחליפה את תרבות הפרות. יש לו גם הסברים מעניינים למה אסור לאכול ירקות שורש.

בימים אלה של מבוכה רוחנית ועמידה בפני האבדון, אני מביא כמה קטעים מתורגמים מהדרשות שלו בעיר מירוט באוטאר פראדש. הסגנון של טארון סגאר יומיומי מאוד, והתכנים הלקוחים מהחיים המודרניים נעים בין הטריוויאלי למורבידי. מזכיר קצת את ישו.

בעיני, יש כאן גם מודל מעניין של מנהיגות. מנהיגים לא צריכים ללבוש חליפות. למעשה הם לא צריכים ללבוש בגדים בכלל.

אגב – הוא לא עירום. הוא לובש את האקאשה.

 

מהפכה לאנושות הגוועת

באתי למירוט שלכם, אבל אל תטעו: לא באתי כשליח של שלום. באתי כשליח מהפכני ולא כשליח של שלום. זכרו, באתי כשבידי חרב המהפכה ולא מסר של שלום, כי שלום אינו אפשרי במצב הנוכחי של המדינה והחברה. מהפכה ירוקה היא הכרחית לארץ הזאת, כך אני מאמין. אני ממליץ על מהפכה של שלום וחמלה ולא מהפכה של דם ואלימות. בארץ זו ובעולם היו מהפכות רבות עקובות מדם. אבל כעת מה שנחוץ הוא מהפכה שתיתן חיים לאנושות השוכבת על ערש דווי. מהפכה שתחייה את האבנים. מהפכה שתעניק חיים לאיש הנחבט במיטתו בחושך.

*

המקדש ואתר השריפה

הודו היא מדינה חילונית. לכל אחד יש רשות לבחור את הדת שבה יבחר. אתה אזרח חופשי של הודו החופשית.

לא אתערב בחופש שלכם, אבל אומר דבר אחד. טוב ללכת למקדש. עוד יותר טוב לחוג סביב המזבח מול אלוהיכם שלוש פעמים. זוהי חובה לחוג סביב האל, כי המעגל הוא אות פלאית של הכנעה. התחילו לחוג סביב זה שאותו אתם מבקשים להכניע והוא יהיה נתון לשליטתכם. כשילד רוצה גלידה מאמו הוא חג סביבה, סביב המקום שבו היא יושבת, והוא מכניע אותה ומקבל כסף לגלידה. […]

אנו חגים סביב אלוהינו כדי שהוא ייכנע, כך שמעגל השוטטות שלנו בעולם יעצור או ייקטע. לכן הקפותיכם במקדש הן טובות מאוד, אבל עשו דבר אחד נוסף. חוגו סביב אתר שריפת הגופות פעם ביום, באופן עקבי. הקפה של אתר השריפה תביא למהפכה כזו בחייכם שאלפי הקפות שהשלמתם במקדשים לא הביאו לחייכם עד כה.

*

המוות דומה לאחותכם הצעירה

קבלו זאת כאמת גמורה שאין דבר מוחלט בחיים מלבד המוות. המוות הוא לגמרי מוחלט. […] מי שנולד עשוי לזכות להשכלה או לא לזכות, אבל בטוח שהוא יזכה למות. כיוון שהמוות הכרחי אין טעם לפחד ממנו.

המוות הוא נקטר, החיים מופיעים מתוכו. המוות הוא מקדש שבו מאיר אלוהי החיים. אושו אמר שהמוות הוא ספר החיים הגדול ביותר. אי אפשר לשחרר מישהו מחייו בלי לעבור דרך המוות. ואני אומר: יש רק ספר אחד ששווה לקרוא בחיים והוא ספר המוות. […] חיו בכך שתקבלו את המוות כאחותכם הצעירה, ואם תעשו כך היו בטוחים שהיא תכרוך צמיד על שורש כף ידכם בחג רקשה בנדאן.

הייתי בקוטה. בזמן האנאנד יטרה שאלתי שאלה: למה אתם חיים. הרבה אנשים הביעו את מחשבותיהם, כל אחד אומר דבר אחר, אבל מה שנאמר על ידי צעיר אחד היה נכון ככל שדבר יכול להיות נכון. כששאלתי אותו למה הוא חי ענה אותו צעיר: "אני חי כי אני לא יכול להתאבד". 85 אחוז מהאנשים שחיים היום כבולים ככה לחיים, אבל אין להם לא טעם, לא טקס, לא ריקוד, לא סקרנות ולא שבר בחייהם. אבל שימו לב: אלה אינם חיים. כאשר אדם שוכב בבית חולים ומושך את החיים, מה שהוא עושה זה לא למשוך את החיים, אלא למשוך את המוות.

לכו לבית חולים, ותראו אנשים רבים תלויים. לאחד כבלו את הידיים ולשני את הרגליים. חמצן מוזרם לאחד, וגלוקוז לאחר. למישהו החליפו את הלב בלב של חזיר. למישהו אחר מזרימים אוכל דרך צינור. האם אלה חיים? זה לכלוך.

*

הכניסו את המוות לחייכם

שערכו של הגוף, שלמענו אדם מבצע אינספור חטאים בחייו, אינו עולה על קומץ אפר – זאת ניתן לתפוש רק באתר השריפה. לכן רק באתר השריפה ניתן להבין את האמת הזאת.

שהגוף ניצב על סף המוות בכל רגע ורגע – זאת ניתן לתפוש רק באתר השריפה. את שבירותו של הגוף ושל העולם הזה אפשר להבין רק באתר השריפה. לכן אני אומר: הקיפו את אתר השריפה פעם ביום.

וכאשר תראו גוויות שרופות ואיברים חרוכים למחצה באתר השריפה תבינו שלא ניתן לברוח. שזה יהיה גם מצבכם יום אחד. לכן אני אומר שוב ושוב: אתר השריפה צריך להימצא בכיכר הראשית, בלב העיר, ולא בשוליה – כך שבכל פעם שנעבור במקום סואן זה ניזכר במותנו, בכך שנביט במטה העליון של המוות. אם ברצונכם להיפטר מחטאי העולם חיו בכך שהמוות יהיה נוכח למול עיניכם. תוכלו להסתיר את חטאיכם מהעולם אך לא תוכלו להסתיר אותם ממחשבותיכם, כי הן עדוֹת להם.

*

בית הוא המקום שבו אנו מתים

הבית שבו אתה גר אינו נעלה על אתר השריפה. איש אחד בא אליי אחרי שבנה בונגלו נאה עם מיזוג אוויר. הוא השקיע בזה 2.5 עד 3 מיליון רופי. הוא אמר: "אנא, תן שם לבונגלו שלי, תן לו שם יפהפה". אמרתי לו: "אני קדוש, השכל שלי פועל במהופך. אל תשאל אותי, כי אתה לא תאהב את השם שאתן. השם יהיה נחמד ורב משמעות, אבל אתה לא תאהב אותו".

"אתה הגורו שלי, כיצד יכול להיות שהשכל שלך פועל במהופך?", הוא אמר.

"לקדושים יש שכל מהופך כי אורח החיים שלהם הפוך מזה של אנשים ארציים. בלילה כאשר אתה ישן הקדושים נשארים ערים, בחייך יש הנאות והקדושים חיים גלמודים. אתה מעריץ את שיערך, הקדושים תולשים את שערם. אתה לובש בגדים צבעוניים, הקדושים לא לובשים בגדים בכלל. לכן אני אומר שלקדושים יש שכל מהופך כי חייהם נעים בכיוון ההפוך. לכן אני אומר: אל תבקש ממני לבחור לך שם". הוא אמר: "לא, אתה תצטרך לבחור לבונגלו שלי שם". אמרתי: "טוב, אבל תצטרך להבטיח שתקבל את השם שאבחר, ותשמור אותו". הוא אמר – כן, אני אשמור אותו ואני שאלתי שוב: "האמנם?", הוא אמר: "כן, כן, אני אתן לבונגלו את השם שתבחר". אמרתי: "בסדר, תקרא לשם מרגהט" (אתר לשריפת גופות). האיש נתקף צער וזעם ואמר: "אדם גדול ומלומד כמוך מדבר בשפה כזאת?". […]

חייך נגרעים כל רגע במקומות האלה ובבניינים האלה. כולם מוכנים למות בארמונות והבניינים האלה – לכן הארמונות אינם אלא אתר שריפה.

*

קראו את האוטוביוגרפיה של עצמכם

קיראו את עצמכם פעם אחת בלבד. אין צורך לקרוא את הוודות, הפוראנות, האופנישדות או ספרי הדת כדי להבין את החיים ואת הכל יכול שיושב בתוככם. לקרוא את האוטוביוגרפיה של עצמנו זה לקרוא את ספר המוות, ואת המוות צריך לקרוא פעם אחת בלבד.

אולי קראתם את האוטוביוגרפיה של גהנדי, ויווקאננד, נהרו וטולסטוי, אך אני אומר לכם: קראו את האוטוביוגרפיה של עצמכם, ובעודכם יושבים לבדכם, חייכם יתמלאו בריח נעים של בושם. האוטוביוגרפיה של גהנדי או נהרו לעולם לא תביא למהפכה שתביא האוטוביוגרפיה של עצמכם.

*

תודעת המוות היא המהפכה בחיים

הפלא אינו המוות, אלא החיים.

את הזמן שבו תפרח ציפור החיים מכלוב הגוף איננו יודעים. לכן עשה ללא דיחוי בעודך בחיים את מה שראוי לעשות.

כאשר אלונקת המת עוברת מול דלת ביתך, אל תסגור את הדלת, אל תחסום את הילדים ואל תתפוס את ידם, אלא שלח אותם החוצה לעמוד ואמור להם: "בני, גם אני וגם אתה נצטרך לעזוב את העולם בדרך זו. לפני שהדבר יקרה עלינו להיכנע לאל הכול יכול ולמות מוות אציל, מוות דתי". תובנה כזו שתוענק לילד בעודו צעיר תהיה כהקדשה שתוליך אותו לחיים טובים ותציל אותו מנפילה. […]

כך אני רואה את מותי בכל רגע ורגע. בכל רגע אני שומע את צליל צעדיו של המוות, אך כיוון שאני נישא מעל ביצת התשוקות הארציות אני פורח כמו הלוטוס. […]

לכן יש רק נוסחה אחת למהפכה בחיים והיא תודעת המוות. ולמוות אין מועד קבוע או מוזמן.

הקדוש של היונים: רשמי נסיעה להודו (חלק ג' ואחרון)

לחלק הראשון

לחלק השני

שימלה. גבר הולך לבדו ברחובה של עיר. הוא גבוה, הוא רזה, הוא בהיר. הוא לא מכאן. מבוגר מספיק כדי להיות נשוי (לפחות אם היה מכאן), אבל הוא הולך לבדו.

בבוקר ניגש אליו גבר אחר, שיערו מקליש (וכרס קטנה), ולוחץ את ידו. הוא שואל: מאיפה אתה? ישראל. אתה נשוי? לא. בן כמה? 29. למה לא נשוי, לא אוהב (don't like)? מה לא אוהב? אשת איש (wife). לא, אני לא אוהב. לחיצת היד משתהה. יש חברה? כן. מתחתנים? לא. למה, לא אוהב? לא, לא אוהב. אוהב חברים (friends)? כן. רוצה לבוא? לאן לבוא? אתי. לא. למה, לא אוהב?

ושוב לפנות ערב. אני שוב יושב על ספסל (אחר) ואוכל עוגת קרם (כמה נדירים הספסלים בהודו הלא–שימלתית, גם עוגות הקרם). גבר גוצי בעניבה מתיישב לצדי. אתה נשוי? לא. בן כמה? 29. שנה פחות ממני, הוא אומר, ומחבק לי את הכתף. הוא עוטף אותי יותר ויותר ושואל שאלות של יום יום, אך גם: אתה מאושר? (על כל תשובה שלי הוא נותן מייד את התשובה שלו: הוא עובד במשרד עורכי דין, נשוי, "רק חצי מאושר"). מחוות גופניות של ידידות בין גברים, כאלה הנפוצות למדי בהודו. אבל אני איני מכאן, והיתה במגע איזו אינטנסיביות. עוגת הקרם נגמרה.

אני קם. אתה תבוא מחר? שיקרתי: אולי. אז ניפגש! (הוא אמר את זה בעליצות. בכלל היה בו משהו ילדי).

גברים בקינור (תצלום: אפרת אבן צור)

לפני שנות אלף בקיבוץ. ראיתי אותם ביום הראשון בעמק קינור, בסרהאן. חולצות גזורות, מהקיבוץ או התנועה, מה שנקרא "חבר'ה איכותיים". חשבתי לעצמי שזה מוזר: הרי אלה מסוג האנשים שגדלתי איתם, אבל עכשיו אני מבוגר מהם בכמעט עשר שנים. אמרתי "שלום" והמשכתי ללכת.

אחר כך, במסעדה של המקדש, הם מעשנים ג'וינט. אני מצטרף. שתי בנות, שני בנים (אבל הם לא "ביחד"). שתיהן מקיבוצים בדרום (ושניהם מקיבוצים בצפון), אבל עכשיו המשפחות שלהן גרות בלהבים. לאחת קוראים יובל. בשנה וחצי האחרונות היא גרה בתל אביב וממלצרת. היא יפה וחמודה להפליא, ראשה כגלגל החמה. אפילו הדיעות שלהם "נכונות": אנדי נכנס להביא לי את הספר שלו. כשהוא יוצא אני סיפרתי שאנדי הוא "סופר אנטי ישראלי מקליפורניה". יובל שואלת: איך אפשר להיות לא אנטי ישראלי היום?

אבל אז, יומיים אחרי, יובל חשבה שהיא איבדה את הדרכון. הצטרפתי אליה ואל טל, חברתה מלהבים, בביקור הנדרש בתחנת המשטרה. כמו תמיד בנסיבות שכאלה, השיחה התנהלה ביניהן ולא בינן לבין השוטר. טל: "תגידי, את הבנת למה הוא מתכוון?". היא לא חשבה להקדיש לו עוד רגע, לבקש שיפרש. וגם: "זה מתנהל פה כמו לפני חמישים שנה". וגם צוחקים, כל הזמן צוחקים, בלי לחשוב אם השוטרים חושבים שצוחקים עליהם. תחושת הזרות האופפת את המבקר בארצות רחוקות – הענווה, הצדדיות, התשוקה למבט ולשיחה — זרה להן לחלוטין. הן בעלות הבית. ההודים משחקים לפניהן.

וכך יצא שההודי הזה – היושב לבטח על אדמתו, אלפי שנות תרבות מאחוריו, גנדי, טאגור, נהרו, בודהא – הופך פתאום לעוד ילד חוץ. אחרי הכל, הוא באמת נראה כאילו ההורים שלו תקועים באיזו מעברה. הוא שחור מאוד ולא מדבר עברית כמו שצריך. בערבי שישי הוא ודאי הולך עם חברים לסרטים הודיים, במקום לרקוד "הורה ממטרה" ברחבה של חדר האוכל. חבל שבטמטומו הוא מתקשה להבין שצוחקים עליו.

ואולי שנאתי אותם במיוחד כי גם לי היה קל כל כך להצטרף באותו הרגע לקיבוץ. כשכולם צחקו גם אני צחקתי. ההודי הזה באמת נראה מצחיק לנוכח צחוקם, צחוקנו.

צי הסוחר. באוטובוס לכפר קלפה, גם הוא בקינור, פגשתי את ארג'ון, סטודנט בקולג'. מה אתה לומד? "arts: היסטוריה, ספרות, פוליטיקה". אני נרגש. ארג'ון הוא תלמיד מדעי הרוח הראשון שאני פוגש בהודו. ואכן, נראה שהוא וחברו ללימודים, יליד מנאלי, היו משתלבים היטב בקפיטריה בגילמן: הם עוקבים אחר צו האופנה משימלה, אבל עם תוספת מבורכת של שיק כפרי.

בניגוד לחברים מהפקולטה למדעי הרוח בתל אביב, ארג'ון לא חולם לעשות לקטורה ל"בבל", ואפילו לא להיות עורך זוטר בוואלה. ארג'ון מתכנן להיות מלח בצי הסוחר. אין ספק שמדובר בבחירה מרגשת יותר, ודאי עם יותר ביטחון כלכלי. אני שואל: למה להיות מלח? "אני רוצה להיות חופשי" (החבר ממנאלי צוחק). "איזה ערי נמל יש לכם?" חיפה, אשדוד ואילת. "ואיך הבנות?" (שוב החבר צוחק). אני מספר לו שחיפה מפורסמת בבנותיה, כולל כמה מלכות יופי ואפילו מיס יוניברס אחת. המלצתי לו לבקר ברחוב פנורמה.

שיר כאב. בכפר קלפה, אל מול הקינור קאיילש המושלג, פגשתי את יוגב ושיר אל. יוגב חסך המון כסף בשביל הטיול. הוא עבד כבודק ב"מעברים הפנימיים". המעברים על הקו הירוק? יוגב נראה מבובל משהו: "המעברים בין איו"ש לישראל". ואז: "כן, כן, הקו הירוק" (שנהב צדק. הקו נמחק).

השכם בבוקר יצאה ההסעה מנתיבות אל מעבר תרקומיא. בשבוע הוא עבד שש משמרות, חלקן בנות 12 שעות, 27 שח לשעה. זה טוב שאין שם חיילים אלא חברה פרטית, הוא אומר, כי החיילים עייפים ולפעמים "מתנהגים לא יפה" ו"הערבים מתעצבנים בקלות". "הערבים–הישראלים עלולים אפילו לכעוס על המדינה. וזה עושה בעיות".

יוגב מנתיבות, שיר אל מבאר שבע. שניהם ממשפחות דתיות, אבל יחד עם כל החברים שלהם, הם "עזבו". יוגב רצה לעבור לבית ספר חילוני כבר בגיל 17, אבל לא היה כזה בנתיבות – רק את התיכון של הקיבוצים, בשער הנגב. הוא העדיף לנשור והלך לעבוד, ועכשיו הוא רוצה להיות הנדסאי כימיה.

שיר אל "מתה על הדרום", יוגב פחות משוכנע. אין פה עבודה. מזל שבקרוב תהיה "הרכבת המהירה". עם הלימודים ההורים לא יוכלו לעזור. יוגב יחזור לעבוד במעברים, שיר אל תמלצר ב"ביג".

מהחדר של יוגב ושיר אל בוקע "תיכנסי כבר לאוטו וניסע" ואז: "שיר כאב". אני רוצה לשאול את יוגב: "מתי התחלת לאהוב את מאיר אריאל?" (מתי הפכת לקצת אשכנזי? מזל שיש צבא). השיחה הזו, אי שם בכפר קלפה, מוקפת במעגל צפוף של ערבים עם נרגילה.

נוכח הקינור קאיילש (הכפר קלפה, עמק קינור)

הברהמין האחרון או הנוצרי הראשון. קרישן אסף אותי מאחת המסעדות בקלפה ולקח אותי לבית הוריו, בקצה הכפר. שתינו תה בחדרו והוא סיפר לי שהוא מרגיש שישו סובל בשבילו. ההורים הברהמינים, מסתבר, אינם מתרגשים. אני מניח שישו אינו שונה מעשרות אלהויות אחרות. עוד אחד, פחות אחד.

קרישן עושה דוקטורט ב-culture בשימלה, ב"אוניברסיטת הימצ'ל פראדש". לא הבנתי מה בדיוק הוא חוקר (משהו על התרבות ההודית, והתגנבה גם המלה "פמיניזם"), אבל נראה שהוא די מגויס לעניין. הוא חושב שהתרבות ההודית הפכה "חומרנית מדי", ונשבע לתרום חלק מהכנסתו לעניים. כבר עכשיו משפחתו תורמת להם עגבניות ומלפפונים. עד אז, קרישן מתעורר בבוקר עושה תרגילי נשימה במשך שעה וחצי. לאחר מכן הוא קורא ספרי דת (הוודות, הברית החדשה, הברית הישנה). הוא גם "מאוד מתרגש" משייקספיר, קיטס וורדסוורת', ואפילו מרוסו ומאריסטו.

דווקא קרישן הנאיבי והרגשן היה מתקשה להשתלב בגילמן. הוא יצא שנה וחצי עם בחורה, סטודנטית לתואר שני באנגלית. שניהם הקפידו על "קדושה". הם רק ישבו ודיברו כל הזמן. למה? בגלל ישו? "זה מה שהרגשתי בלב". לבסוף הם נאלצו להיפרד. אביה התנגד לחתונה כי הם מקאסטה נמוכה יותר, והוא חשב שהבדלי הקאסטה יסבכו לזוג הצעיר את החיים.

מה אני? רוקח זוטר – רענן מהפוג'ה של הבוקר – שאל אותי: מאיפה אתה? ישראל. ומה אתה? (what are you) אני חילוני. כן, אבל מה אתה? נאלצתי להגיד יהודי. אני יהודי.

הוא היה נבוך קצת. הוא שאל: זה כמו נוצרי? זה דומה. אז אתם מתפללים לישו? לא. אז למי אתם מתפללים? לאלוהים. ומה השם שלו? שתיקה קלה (תמיד חיבבתי את הטאבו על השם המפורש).

לבסוף אמרתי לו את השם, בלחש, אבל הזהרתי אותו שאסור לחזור עליו. נראה היה שהוא לוקח את זה הרבה יותר ברצינות ממני.

באגסו. מה יש בכפר באגסו (הקולוניה הישראלית במעלה ההר מדהרמסאלה)? הרבה תרמילאים ובתי קפה ושלטים בעברית עם כיוונים ושמות מקומות ומספרים רבים. ואף לא לב אחד פועם אדום.

כנראה זה רק אני. באתי "לנוח", אבל לא הפסקתי להלך מעלה ומטה על המדרון, מחפש ולא מוצא.

מצאתי רק את מרצ'לו הקרואטי. "לא מסטרויאני", הוא מדגיש, "פשוט מרצ'לו". הוא גר פה שישה חודשים בשנה, ועוד שישה חודשים בגואה החמה שבדרום. כך זה קורה כבר עשר שנים. ואיתו יש גם את דאמיין גבריאל קטן, אזרח ישראל עם מבטא ארגנטינאי כבד. הם ישנים יחד על אותה מיטה, מתחת לאותה כילה, בחדר של 60 רופי ללילה (כחמישה שקלים).

אבל מרצ'לו דובר 12 שפות. למה? "כדי לזיין נשים מכל הארצות". זו הדרך ל"שלום עולמי". גם הוא נפל בקסמו של אושו, אבל הוא כבר עולה על המורה. הלב שלו פתוח ב-70% (אדם זקוק ל-40% פתיחה כדי להיות אדם ולא חיה). הלב שלי, למשל, פתוח ב-12%, אבל מרצ'לו טוען שמאז שאני מדבר איתו (בשעה האחרונה), הרווחתי לפחות חמישה אחוזים של פתחון לב.

יש לו קיצבת פרישה קטנה, ממנה הוא ודאמיין אוכלים (קצת) ושותים. סבא שלו, לטענתו, הוריש לו שבעה מיליון אירו. הוא היה שר בכיר (ומשורר) בממשלתו של מרשל טיטו. אז בקיץ הקרוב הוא ודאמיין יעברו לווילה בסנטה מוניקה, קליפורניה. נמאס לו מהודו, גם לדאמיין נמאס.

לה קורבוזייה. ג'ווארהלאל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו, אמר שצ'נדיגאר היא "מכה על הראש", "ואם יש משהו שהודו צריכה זה מכה על הראש, כזו שגורמת לך לחשוב".

היא קרמה עור וגידים אחרי שלאהור, הבירה ההיסטורית של מדינת המחוז פונג'אב, עברה ב-47' לצד הפקיסטאני. פונג'אב ההודית היתה צריכה בירה חדשה, ושני אדריכלים אמריקאים התגייסו למשימה.

במוזיאון הארכיטקטורה הקטן יש ציטוטים שלהם על הקיר. שיעשע אותי הציטוט הבא, של אלברט מאייר: "איננו מנסים לבטא את עצמנו, אלא לפתח את העיר כפי שהודים מודרנים ובטוחים–בעצמם היו מתכננים – לו היתה כזו קבוצה".

אבל עמיתו של מאייר מת פתאום, ומאייר נאלץ לוותר. שני פקידים בכירים הודים נשלחו לאירופה, וביקרו בלונדון, פאריס, אמסטרדם וז'נווה (כמה ברור היה פעם מהי התרבות ואיפה בדיוק היא נמצאת). הם הוסמכו להחליט לבדם מי האיש שיתכנן עיר למיליון תושבים. על הקיר יש מכתבי המלצה ובקשה לפגישה מכל כנפות הציביליזציה, או מה שנותר ממנה אחרי המלחמה. אחד פרופסור פרוסט מפאריס ממליץ על לה קורבוזייה, "אדריכל ששמו יוצא לפניו". ההמלצה התקבלה.

בית המשפט העליון של פונג'אב (לה קורבוזייה, 1956)

צ'נדיגאר. הלונלי פלאנט רומז לי שאני אמור לא לאהוב את צ'נדיגאר (העיצוב, כתוב שם, rather soulless), אבל אולי גם בשל כך אני אוהב אותה. נראה שהיא טובה לתושביה, לפחות לאלה מהם שחיים בשכונות האחידות, המלבניות, שלה קורבוזייה עיצב במידת אדם – תמיד עם שטח ירוק וספסלים במרכזן ובניין בית הספר. אבל מלבדם יש עוד אלפים רבים שחיים ב"קולוניות", בפחונים ואוהלים נוטים ליפול.

אני לא יודע אם צ'נדיגאר גורמת לי לחשוב, אבל היא ודאי מאפשרת לי לנוח בצל האילנות, על הספספלים הפזורים לאורך השדרה. אחרי ביקור באמריצאר הכאוטית, זה הרגיש כמו חסד.

לה קורבוזייה: "הקו העקום הוא הרסני, קשה ומסוכן". אבל את המונוטוניות הנעימה של לה קורבוזייה שוברים דוכני המזון וההמונים הנעים בתזזית ממקום למקום. אני לא יודע אם זה חלק מהתוכנית, אבל האנשים שחיים בעיר הזו מאזנים את הקו הישר בהרבה קווים עקומים. ביחד הם יוצרים יופי.

נרינדין. גם נרינדין ניגש אליי במרכזה של עיר, כאשר היה כמעט חושך. הוא אמר לי: "אני מאמין בביסקסואליות" (I believe in bisexuality).

הוא בן 18, בן יחיד, והוריו חיים הרחק מכאן. לאביו יש 22 אקרים של אדמה פורייה במישורים הלוהטים של פונג'אב, אבל הוא שלח את בנו לקבל חינוך בצ'נדיגאר, הידועה באיכות החינוך הציבורי שלה.

הוא לומד בבית הספר התיכון ברובע מספר 22, במגמה הביולוגית. כעת הוא מתכונן לבחינות הכניסה לשירות הציבורי הגבוה של הודו. למה? כי זה נותן הכנסה טובה. וגם: "אני רוצה לשרת את המדינה שלי". זו לא בחינה אחת אלא סדרה של בחינות. לקראת הבחינה הראשונה צריך ללמוד ספר ארוך, 500 עמודים, עם חוקי ניוטון, מבנה התא, אירועי המאה ה-19, ושני שירים של רבינדרנאת טאגור. מה צריך ללמוד לבחינה האחרונה, עוד שנה? "הכל". הכל? "כן, הכל, המון המון ספרים".

אמרתי לו שהוא צריך ללמוד קשה והרבה, כי כביסקסואל עדיף שיגור בעיר הגדולה. אבל נרינדין רוצה להתחתן בנישואים מוסדרים עם מישהי מהקאסטה שלו – קאסטה של בעלי אדמות חקלאים בפונג'אב. למה? "היא מבינה איך אני חושב, את התרבות שלי".

סבא של נרינדין נסע לאמריקה לעבוד אבל שם "רצחו אותו כנופייה של כושים". חשבתי על הסבא הזה, מהלך בארץ לא נודעת בשנות השישים. אנשים שחורים הורגים אנשים שחורים אחרים, נאבקים על אותם פירורים מהשולחן. אולי הודות לפירורים הללו, שהספיק לשלוח מדי חודש לכפר הפונג'אבי, נרכשו עוד כמה אקרים של אדמה – אולי בזכותם נכדו לומד כעת בצ'נדיגאר ומאמין בביסקסואליות.

נרינדין שמח לשמוע אני מישראל. דוד שלו, ש"עובד גם במשרד", ביקר אצלנו וסיפר לו שבישראל "כל אחד הוא חייל". הוא שואל: אתה חייל? לאֿ. הצטערתי לאכזב אותו.

דלהי (תצלום: אפרת אבן צור)

הדאלית הראשון שלי. מסביב למסגד הגדול בדלהי העתיקה המשוגעים עדיין קדושים. אדם אחד חסר רגליים צועק צלילים חסרי פשר והאנשים מביטים בו קרועי עיניים, נכנעים. גם המוסלמים של הודו רוצים את האלים שלהם קרוב.

וגם אדם עם רגל ארוכה הרבה יותר מדי, כולל רגלו של תאום אינטימי שמת מזמן, כנראה עוד לפני שנולד. הוא נע על המדרכה הזו הלוך ושוב, על ידיו. אולי הוא נולד כאן, ודאי ימות כאן – עוד שנה או עשרים שנה או מחר.

העיר היא כפי שזכרתי אותה – חמה וקשה ומאובכת. היציאה לרחוב היא מלחמה מתמדת – במכונות הנעות על הכבישים ובבני האדם הנחושים לעשות, גם הלילה, חיים, מקום.

את ראווי פגשתי באחוריים האפלים של רחוב מסחרי נוצץ למדי. ביקשתי לשתות תה בדוכן של הפועלים והוא הזמין אותי לשבת לצדו. הוא בן 16, ודובר אנגלית טובה שלמד ברחוב. כמו כרבע מאוכלוסיית הודו, ראווי הוא דאלית — מה שכונה פעם "הטמאים", ועורו שחור מאוד. בידיו הקטנות הוא מכין מחרוזות פלסטיק זולות ומוכר אותן לתיירים בעשרים רופי האחת. בכל חודש הוא שולח לאמו — החיה ברג'סטאן עם ארבע אחיותיו — 3,000 רופי (כ-250 שח). ואבא שלך? מה עם אבא שלך? ראווי מהסס. "אבא מת" (חשוב כמת?). ואבא גם שתה ועישן ("עישון זה רע", ראווי נוזף בי).

סוף דבר. וביום האחרון ממש נסעתי באחת הריקשות. הנהג עצר באמצע צומת, וכבר חשבתי לעצמי ששוב זוממים לקחת אותי לחנות תיירים כזו או אחרת. אבל אז הוא הרים שקית זרעונים מבין רגליו ושפך אותה על האי-תנועה.

היונים המו וביקשו אל המזון. והיה באי-תנועה, ראיתי, גם מזון מאתמול או משלשום. האם הריקשאי הנמרץ, שערו משוח בחינה, הוא הקדוש של היונים, צדיק נסתר? או שמא גם ריקשאים אחרים עוצרים לפעמים באמצע הצומת הזה, ומבקשים אלוהים ויונים?

אז היתה קדושה בהפסקת ההשתנה, וגם באי-תנועה. כמו בטקס העתיק ההוא, בדרך לגנגוטרי, גם הפעם לא הבנתי את המלים או את המעשים. אבל אהבתי את מי שדברו אותן (אהבתו השטחית של האורח לרגע).

What are the job prospects in Israel?: רשמים מנסיעה להודו (חלק ב')

לחלק הראשון

הברהמין השני שלי או: המהפכה המינית. האתגר שהצבתי לעצמי עם הגיעי להודו – פגישה עם ברהמין – נראה יותר ויותר עלוב. אני מתקשה לפגוש מי שאינם ברהמינים. ובעצם, הרי זה לא מפתיע שיוצא לי לשוחח בעיקר עם גברים אשכנזים וסטרייטים. אולי מוטב להציב לעצמי אתגר ראוי יותר, למשל שיחה באנגלית עם דאלית משכיל (קומוניסט?).

את הברהמין השני שלי פגשתי ברישיקש, ביום ההמתנה לאוטובוס הלילה לשימלה. היה זה לא אחר מאשר הבן של בעלי "הקוטג' השווייצרי", הגסטהאוס החביב על תרמילאי וישראלי רישיקש. הבעלים אמנם אינם שווייצרים אבל הכי קרוב שאפשר באקלים הטרופי הזה – ברהמינים שחומים למחצה וארים למהדרין. אותו בחור, בן 24 בסך הכל, פתח בשאלה כבדה: "למה לדעתך הודו כל כך ענייה?". אבל במהרה הפוליטי פינה מקום לאישי, או לאישי הפוליטי. התברר שהתכנסנו כאן, למעשה, כדי לדבר על החברה שלו, שזרקה אותו לפני חודשיים.

"היא אמרה לי: אתה שואל אותי לאן אני הולכת, מה אני עושה, עם מי אני מדברת?" חבל, גם היא היתה ברהמינית, וההורים ודאי היו מאשרים את החתונה, למרות שהיא לא "מוסדרת" (arranged). אלא שנמאס לה מהחקירות – היא עברה לדלהי והחלה ללמוד עיצוב פנים.

אתה יודע, הוא אומר, הבנות היום הן לא מה שהיו פעם – רק רוצה פאק פאק. הן הולכות כמו במערב. גם אני עכשיו פאק פאק, לא אכפת לי, רק לעשות פאן. אז איפה אתה פוגש בנות? בהודו כל כך פשוט לזיין? "רק פאק פאק, זה מה שאני רוצה עכשיו". כן, אבל איפה אתה פוגש אותן ופאק פאק? איפה — נגיד באינטרנט, במועדון לילה? איפה? "לא באינטרנט. אין מועדון לילה". אז מה, בדרה דון יש מועדון לילה? "לא, רק בלדהי".

אבל דלהי רחוקה מרישיקש לפחות שבע שעות נסיעה.

לא פלא שהברהמין כבר מביט קדימה. בקרוב הפמיניזם של האקסית, שברחה לעיר הגדולה, יישאר זיכרון מטושטש. הוא אינו פוסל "נישואים מוסדרים". ואיך תדע שהיא זו שמתאימה לך? הרי תפגוש אותה רק פעם אחת, אולי פעמיים. "אני בטוח שהורינו רוצים את הטוב ביותר בשבילנו. הם יודעים".

דרה דון. את האוטובוס לשימלה לקחתי מדרה דון. הלונלי פלנט הבטיח מסוף אוטובוסים "סופר מודרני". אולי כך זה היה ב"זמן ביצוע התחקיר", כפי שאוהבים לכתוב שם. בינתיים הודו הולכת ומשתלטת על המסוף, שוודאי תוכנן במשרד ממוזג הרחק הרחק מכאן. הרוח והשמש והזוהמה מעכלים את ספספלי הפלסטיק. בהודו אתה יכול להבין איך ערים שלמות התכסו בחול והפכו לשמועה, כתב יפה ו.ס. נאיפול. שכבות חדשות של ציביליזציה קמו על זיכרונן. ולא שאין בזה נחמה — פולחן השימור יהפוך את כולנו, ביום מן הימים, לתמונות בתערוכה.

באתי לפה בשעה חמש אחר הצהריים ואז הבנתי שהאוטובוס יבוא רק בחצות הלילה. הייאוש אחז בי. היה חם כל כך ומלוכלך. הילכתי הנה והנה עם כל התיקים. ולפתע ארע נס – במרכז התחנה התגלה גן פתוח. פיאות דשא סימטריות, ערוגות פרחים, שני טורים נאים של עצי פרי. אולי מחווה נאה לדרה דון שהיתה, עיר מטעי התה של ימי הבריטים. מעט החסד הזה גרם לי לחשוב כמה מעט חסד עושה הארץ הזו עם יושביה. הבנתי יותר את עולי הרגל העולים יחפים אל גנגוטרי, במספרים הולכים וגדלים. שהרי בכרכי הענק האלה, יש כל כך מעט מקום לשיחה או לשתיקה.

ארמונות וגנים. ואז עוד נס – שלושה נערי חמודות ניגשים אליי. Hello, we are north eastern people, כאילו עצם העובדה הזו, שהם אנשים צפון מזרחיים (כלומר מהארצות ההודיות שממזרח לבנגלדש) אמורה לגרום לי להתעניין בהם. מה שנכון, כמובן. ביליתי איתם את כל השעות הבאות, במיוחד עם דובר האנגלית הנפלאה, השוצפת, ממדינת אסאם.

אביו מוסלמי ואמו נוצרייה, אבל הם כולם – הוא מספר – "רציונאליסטים". את התיכון הוא למד במדראס שבדרום, בתיכון מהולל של המיסיון. ביקשתי ממנו שיספר לי מה הם למדו בשיעורי היסטוריה וספרות.

הוא העדיף להתמקד בהיסטוריה וסיפר שהוא קורא אדוק של מגזינים על פוליטיקה בינלאומית (לצד מגזינים על מכוניות, תעשיית ההייטק המתפתחת וכוכבני בוליווד). הם למדו על המהפכה הצרפתית, ועל זו הרוסית, וגם על זו הסינית. היסטוריה הודית הם למדו גם, אבל היא מעולם לא עניינה אותו יותר מדי. "זה לא מה שמשנה" (what matters). "מה היה פה לפני שהבריטים הגיעו? כלום. אוסף של נסיכויות ומלכים". סיפרתי לו שבדיוק קראתי על השליטים השיעים של לוקנאו (כיום בירת אוטאר פראדש), שהפכו את עירם למחוז אגדה של גנים וארמונות ושירה מעודנת, עד שזו נחרבה ב-1857, עת הבריטים דיכאו את המרד ההודי הראשון.

"אז היו ארמונות וגנים, אז מה? הבריטים בנו מסילות רכבת וכבישים". רציתי לומר לו שהיום אין ארמונות וגנים, וגם הכבישים לא משהו. אך שתקתי. חשבתי על הגן הזה, בתחנה ה"סופר מודרנית", שאפילו הוא – ממבט קרוב יותר – מתכסה אט אט באשפה, והערוגות מאבדות את קווי המתאר שלהן. כך הולכות לאיבוד כוונותיו הטובות של האדריכל, שוודאי שב מבית ספר אופנתי בלונדון, או שמעולם לא טרח לצאת מלונדון.

שימלה. האנשים יפים כל כך בעיר הערפילית והעשירה הזו, בירת הקיץ של הודו הבריטית. מדי קיץ עלו לפה הפקידים בהמוניהם ממישוריה הלוהטים של דלהי. ואכן, מלבד הקופים האפורים והאנשים החומים, זה נראה כמעט אותו דבר כמו המולדת הישנה: רחוב ראשי יורד במתינות ועוטף את הגבעה, והילדים חוזרים מבתי הספר באפודות ועניבות צווארון. הנערים והנערות כאחד לובשים סקיני ג'ינס וסנדלים ומאזינים לאיזו מוזיקה באוזניות. והשיא: על כל מי שיעשן או יירק ברחוב יושת קנס של 500 רופי (מה שמציב בעיה בפני התייר המזרח תיכוני).

ברחבה המרכזית פסל אשה. חשבתי שזו המלכה אליזבת השנייה (משהו בשיער ובפוזיציה), אבל התברר שזו אינדירה גנדי. חרות עליו איזה ציטוט סתמי לחלוטין, משהו בסגנון: "תמיד התגעגתי לגבעות הירוקות ולאנשים הטובים של הימצ'אל פראדש" (המדינה ששימלה היא בירתה).  חשבתי לעצמי שזה די פאתטי (ולא שאליזבת השנייה לא פאתטית, אבל תמיד יש להם, למשל, את אליזבת הראשונה). האם זה גורלן של כל מדינות הלאום שאינן באירופה? הן נידונו לפאתטיות? לפתע החיקוי המושלם של עיירת נופש בריטית, עליו התענגתי כל כך עד לפני רגע, נראה לי פרוורטי, כמעט כמו עלילותיה של משפחת המלוכה הבריטית בדור האחרון – מין מסך קרטון, תחליף זול לממשות הפוליטית וההיסטורית. אפשר לקרוא לזה קיטש.

אבל בסין – גם היא לא באירופה – לא הרגשתי כך. כשראיתי את פסלו של מאו בערים הגדולות ובעיירות הקטנות (ובכל עיירה היה פסל של מאו – התחרות היא על גודלו), זה לא נראה לי כמו חיקוי. הפסל רצה לומר: פה ביקרה ההיסטוריה. על הכפר הזה יכולים לכתוב בניו יורק טיימס. גם מהכפר הזה חוששים האנליסטים במכוני המחקר בוושינגטון.

אז זה לא שמרכז העיר שימלה נראה לי קיטשי מפני שזו אינה הודית האמיתית, האותנטית (למעשה, דווקא הודו האמיתית, האותנטית, הופכת קיטש בעודה מתגלית לעיני התייר המערבי – אם היא נותרת לכאורה בתרדמתה). הוא נראה לי קיטשי מפני שהוא ייצוג ריק של מפגש בין מזרח למערב. זה לא המפגש רווי המתחים שאכן מגלם את הרגע ההיסטורי הנוכחי — בשנחאי, בבנגלור או ברובעי המהגרים של פאריס — אלא מפגש שלכאורה כבר נגמר והסתיים בשלום, הסתיים בשלום כבר בסוף המאה ה-19.

מוסא עליו השלום. בדרך לשימלה, על ספסל ההמתנה לאוטובוס: מאיפה אתה? ישראל. אתה מוסלמי? לא. אני יהודי. קוראים לי גל. ולך? חוסיין עלי. אז אתה מוסלמי? כן. תגיד, הוא שואל, What are the job prospects in Israel? מצחיק. לא ידעתי מה לענות. אפילו חוסיינים ישראלים מתקשים למצוא עבודה, אז איזה חוסיין עלי מהודו? רשיד, שנראה כמו מנהיג החבורה, היה חסר מנוחה.

אתה דתי, שאלתי את רשיד, הולך למסגד? "כמובן. אני מתפלל חמש פעמים ביום ובקרוב אעלה לרגל למכה. אם אתה מוסלמי אתה הולך למסגד, אין דרך אחרת".

החלטתי לעבור לנושא קליל יותר, ללא הצלחה. בעד מי אתה במונדיאל? "גרמניה".

שתיקה קלה. אני אומר שאני בעד הולנד. "למה?" לא סיפרתי לו על הסצנה ב"אנה פרנק" שבה תושבי אמסטרדם תוקעים צבעוני צהוב בדש החולצה.

לשמחתי, שני האחרים – היותר עליזים בחבורה – החלו לשמוע מוזיקה. אתה אוהב מוזיקה הינדית? שאלתי את חוסיין עלי. "כמובן", ענה בשבילו רשיד, "מוזיקה הודית, בוליווד". זה היה אותו "כמובן" החלטי של ההליכה למסגד.

אז איך המלחמות הגדולות – אם בכלל – רשומות בחייהם של שלושה סטודנטים מוסלמים הודים, בדרכם לחופשת קיץ בשימלה? בגאווה הם אמרו שהם לומדים בג'אמיעה מיליה אסלאמיה (האוניברסיטה האיסלאמית הלאומית), שנוסדה על ידי ד"ר זכר חוסיין, הנשיא השלישי של הודו  אז הכל טוב ויפה בהודו הרב-תרבותית? ייתכן. ממהדורת הנתזים האחרונה למדתי שגם הינדים לאומנים אוהדים את נבחרת גרמניה – אז אולי זו אפשרות של גשר.

אחרי המתח הראשוני, שלושת הסטודנטים מדלהי היו אדיבים עד מאוד, ובדרך הארוכה לשימלה קנו לי כוסות צ'אי בכל הפסקת השתנה. כמו במפגש עם האויגורים המוסלמים, בצפון מערב סין, גם כעת הרגשתי באופן מוזר קצת בבית: הלהג בו הם דיברו (תערובת של הינדי ואורדו) נשמע ידידותי יותר לאוזניים, ופתאום רשיד שאל אותי אם אנו עובדים את "מוסא עליו השלום" (מוסא עלא סלאם). אנו לא עובדים אף אדם, השבתי, רק את אלוהים. כמובן כמובן, הוא אמר, "אין אלוהים מבלעדי אללה", ותיקן: התכוונתי לשאול אם הוא הנביא שלכם (your Rasul)? הנהנתי באחווה מונותיאיסטית – אני ורשיד בין כל הפגאנים מסביב.

אנדי וסינתיה. באחת מארוחות הבוקר בשימלה פגשתי את אנדי וסינתיה, שגרים בסנטה קרוז שבקליפורניה. אנדי הוא מורה לכתיבה יוצרת, וגם "מסאי וסופר" (ככתוב בכריכה האחורית של ספריו). סינתיה לומדת, בין השאר, שירה הודית ורגועה בהרבה מאז שאובמה נבחר. "הוא לא מושלם. הוא לא יכול לשנות את הכל". אנדי יהודי אבל אינו מוכן לבקר בישראל. גם לא ביקר. עד גיל 17 (אי שם בשנות השבעים) הוא היה ציוני. אבל אז קרא ספר על ההיסטוריה של המזרח התיכון.

הוא סיפר את זה במבוכה, מחוסר ברירה. הוא פחד שאם נדבר על ישראל אני אשנא אותו – אבל אחרי השיחה שלנו אנדי התחיל לשקול ביקור בירושלים. הרגשתי קצת כמו עמוס עוז, אם כי אני באמת ובתמים באתי לקלל. ובכל זאת, יצאתי מברך.

לאנדי וסינתיה יש גם בית בצפון קליפורניה, ביערות, כזה שהם בנו לגמרי לבד, ועשו בו (במו ידיהם) כמעט את הכל. אי אז, בשנות התשעים, כשבנו אותו, גרו באזור זוג ישראלי. קראו להם איימי וגבי. גבי בדיוק כתב ספר. הם שאלו אותו: איזה ספר? גבי אמר: עזבו, זה בעברית, על איזו מלכה אחת. קוראים לה "באדולינה". הם שואלים אותי: "תגיד, זה נכון שהספר מאוד הצליח?" כן. ומה אתה חושב עליו? לא קראתי. אבל זה לא הפריע לי לצטט מאמר ישן של גדי טאוב, מהימים בהם עדיין הסכמתי איתו מדי פעם. "וזה נכון שאיימי הפכה לגורו?" לא יודע. אולי מי מהקוראים יידע.

לאנדי וסינתיה אין ילדים. לא שאלתי. הסקתי זאת מהעובדה שהם מרבים לטייל בעולם, אחרי שאנדי מרוויח מספיק משיעורי הכתיבה יוצרת. הם מטיילים עד שנגמר הכסף. הפעם זה אמור להימשך לפחות חצי שנה. רציתי לשאול: למה החלטתם לא להביא ילדים? לא שאלתי. את ספרו הראשון (הוא השאיל לי אותו ליומיים) הוא מקדיש ל"סינתיה, שידעה מה לעשות". חשבתי שזה קשור למשהו. לצערי אני עדיין מדמיין איזו טרגדיה אפלה כאשר אין ילדים בסביבה.

חיבבתי מאוד את אנדי וסינתיה, והם שיכנעו אותי לבוא איתם לקינור.

עמק קינור. האדמה כאן טובה לבעליה. השלג לבן על הפסגות הרחוקות והתפוחים אדומים על העצים. טורים טורים הם עולים מתוך מרבדים של תלתן ופרחי בר. והבתים עדיין עשויים עץ ואבן, לסירוגין. בלונלי פלנט כתוב שזה טוב נגד רעידת אדמה.

הנשים חזקות, סוחבות שקים של תפוחי אדמה. הגברים רזים ומכווצים משהו. שני המינים חובשים מגבעות לבד ירוקות ואפורות, ולחלקם יש עיניים בכחול מסוים מאוד. אחד מכחולי העיניים שואל אותי (אשתו מחייכת): מאיפה אתה? ישראל. "אנחנו משתמשים בטכנולוגיה מישראל". באמת (להפתעתי אני כמעט גאה)? איזו? "טכנולוגיית השקייה, בשביל התפוחים". סיפרתי לו שגם סבא שלי היה מגדל תפוחים בהרים.

"איזה זן תפוחים אתה אוהב?" גרנד סמית (האמת שגם חרמון, אבל לא ידעתי את שמו הלועזי של הזן האדום הזה). יש לכם כזה? "מעט. כמות קטנה. ההודים לא אוהבים חמוץ, אוהבים מתוק". הוא צוחק.

אנדי אומר לי: "אני תוהה אם הם יודעים כמה התמזל מזלם לחיות את החיים האלה". ואני חושב:

אידיאליזציה אמריקאו-ליברלית אופיינית. הרי ראיתי את האיכרים מזי הרעב, בשדות הלוהטים שבין דלהי לרישיקש. אולי רק בקינור, עם התפוחים, הג'ראס והפרויקטים ההידרו-אלקטריים זה שונה. אבל הלונלי פלנט מבכה את העמק הבתולי האבוד, שלפני ההידרו-אלקטריקה. ואני חושב: הם רוצים קיטש.

והיתה קדושה בהפסקת ההשתנה: רשמי נסיעה להודו

כשהמראנו מבן גוריון במטוס של חברת התעופה המלכותית, הנוסעת לצדי קראה את "11 דקות", ספרו של פאולו קאולו. קוראים לה תום, "תל אביבית מלידה". להודו היא נוסעת בפעם הרביעית, אחרי שנכשלה בבחינות הלשכה, ולפני מועד הבחינות של הסתיו. שאלתי למה מחשב? היא אמרה שהיא כותבת "ביוגרפיה או רומאן", היא עוד לא החליטה, על חייה הסוערים עד כה (היא בת 27). מקור ההשראה שלה הוא "סיפור על אהבה וחושך". "ספר מדהים", היא אמרה.
בהודו היא תשהה חודשיים, והיא תתחיל את הטיול בקאסול (מושבת הסטלנים המרכזית בעמק פרוותי) – היא לא יכולה אחרת. "אני חייבת את קאסול, אני כבר חודש חולמת על קאסול". שם גם תישאר כנראה רוב הטיול, עם גיחה קצרה לבאגסו, סמוך לדרמסהלה. שאלתי: יצא לך להיות בעמק קינור או בעמק ספיטי? לא. היו אנשים שהלכו ל"כפרים", אבל לי לא היה כוח.

המלה הזו, "הכפרים", חזרה כמה וכמה פעמים. תמיד יש את המקום שבו תום נמצאת או היתה, ויש את "הכפרים" – כל מה שנמצא ברדיוס של  יותר מחצי קילומטר מקצה הג'וינט שלה. ובכלל, היא לא יודעת דבר וחצי דבר על המדינה שהיא נוסעת אליה."תיזהר מההודים, יש אצלם הרבה גנבים". חשבתי לעצמי: הבחורה הזו אמיתית או קריקטורה? ואולי אני המוזר פה? הרי ככה הם חיים גם כאן (כלומר שם, אצלכם), בתוך רדיוס של כמה קילומטרים מ"הכפרים".

היא מצטערת שהיא לא למדה פילוסופיה, כי "זה מה שאני עושה כל היום, מתפלספת וחופרת", אבל אבא רצה משפטים.
את ההפסקה בעמאן נאלצתי לבלות איתה ועם הסוכריות שאמא שלה שלחה איתה. הרגשתי איך זה מתחיל לסגור עליי – אני הופך פיון חסר חשיבות, נאלץ לחזות במלים ובמחוות הגנריות הללו, שמישות לכל דיכפין, ואיני יכול לברוח. מה הם יגידו?

למזלי רווח לי כשהמטוס המריא מעמאן. במושב מצדי השני התיישב אחד, דוקטורנט למחשבת ישראל, "חובב סיקים" כהגדרתו, שנוסע לסיים את כתיבת הדוקטורט באמריצר. בין היבשושיות המלומדת שלו והסתמיות ההולמת שלה, הרגשתי ששוב יש לי תפקיד בעולם. אילולא אני השיחה היתה גוועת.

.

דלהי. בחמש בבוקר המונית הנחיתה אותי ב"מיין בזאר" של פרהגאנג'. העיר היתה חמה ומאובקת והערפיח דבק בעור. הפרות רבצו בנחת והכלבים שוטטו בזנבות מקופלים. הרגשתי שאני חייב להימלט ורכשתי בסוכנות מפוקפקת כרטיס אוטובוס לרישיקש, במחיר מופקע (כל כך מופקע שאני מתבייש לספר – אם כי סביר שבזבזתם יותר על ארוחת הצהריים האחרונה שלכם).

עד מועד הנסיעה הילכתי בסמטאות הבזאר. בין דוכן לדוכן, בזווית העין, הבחנתי בכוכים כוכים בהם ישנים אנשים בשעות הלילה. התביישתי לנעוץ מבטים אבל העין לכדה צלמיות של אלים, בני אדם לרוב והרבה בדים בכל הצבעים. יכולתי רק לדמיין כמה חם בפנים, אם כל כך חם בחוץ. שלושה או ארבעה בחדר, אפילו שישה. וחלונות אין ומסביב רק עוול ושריפה.
ובכל זאת, עם בוקר הם הגיחו מהכוכים – רחוצים ונקיים וטובי לבב. רציתי לבכות על ההודים הללו, או על העולם. אני חושב שזה היה קתרזיס של אחרי הטיסה.

פוליטיקה 1. באוטובוס לרישיקש ישב מאחוריי כהן דת הינדי – עד כמה שהצלחתי להבין – או לפחות אחד שעורך טקסי נישואים. הרבה מלים נשפכו על הצורך להתמודד בחו"ל עם שונאי ומבקרי ישראל. מעט מדי נכתב על הטירדה האמיתית – תומכי ישראל מושבעים. כששמע שאני מישראל, הכהן הגיב בהערצה. ישראל חזקה, הוא אמר, הודו חלשה. הודו גדולה וחלשה, ישראל קטנה וחזקה. אתם יודעים איך לטפל במוסלמים. מלמלתי משהו על זה שאנו חיים עם מוסלמים וצריך ללמוד לחיות בשלום. אבל יש מוסלמים טרוריסטים, הוא אמר. אמרתי: יש מוסלמים טובים ומוסלמים רעים, כמו שיש הינדים טובים והינדים רעים.

"לא כל המוסלמים הם טרוריסטים, אבל כל הטרוריסטים הם מוסלמים", הוא קבע, כל כך מרוצה מהמשפט הסימטרי שיצא לו, עם הניחוח הלוגי המשכר (הוא חובב סימטריה כפי שאולי הבחנתם). לבי לא עמד לי לאכזב אותו, מה גם שלאן כבר השיחה יכולה להתפתח? השבתי לו: זה תלוי איך אתה מגדיר מוסלמי ואיך אתה מגדיר טרור.
זה השתיק אותו. לפחות עד שהוא הפציר בי לבוא להשתין. חשבתי שההצעה במקומה, אבל אז התגלה שאנו אמורים להשתין בעוד האוטובוס מתקדם לאיטו בפקק – ועוד בבוץ מהצד השני של האוטוסטרדה (מלה חזקה לכביש המשובש הזה. אבל ניחא). ואכן, הפקק התחיל להשתחרר בעודנו משתינים, ואני מהלחץ התקשיתי להשתין. ייאמר לזכותו של כהן הדת שהוא המתין בסבלנות (אחרי הכל, כל צה"ל עמד מאחוריי). רצנו כל עוד נפשנו בנו.

פוליטיקה 2. תרגמתי למענכם את הידיעה הראשית של גיליון ה"הינדוסטאן טיימס" באחד מימי השבוע האחרון (העיתון באנגלית השלישי בתפוצתו במדינה). מצאתי אותה משעשעת. אבל זה דורש קצת רקע: בחודשים האחרונים, אחרי שנה שנתיים של שקט, שוב חזרה האלימות לקשמיר. זה התחיל בתקריות פזורות של יידויי אבנים והמשיך במספר הרוגים בהתנגשויות בין הצבא ההודי לבדלנים המוסלמים.

אז הנה הידיעה (העברית המוזרה לעתים באה להעביר את האנגלית המוזרה):

רק בן 13, וכבר מיידה אבנים ותיק

——————————
שישה חודשים חיפשה משטרת סרינגאר את השחקן הראשי בתקריות יידוי האבנים שפקדו את העיר. ביום שישי, כאשר המשטרה לכדה אותו, היא גילתה שמדובר בנער בן 13.

הוא לקח חלק בלפחות 50 מקרים של ידוי אבנים, ללא שום רמז מדוע הוא עשה זאת, אמרה המשטרה. המשטרה מטפלת בו כעת, ומאכילה אותו גם.
המקומיים העניקו לילד את השם "ואירדאת", שבשפה הקשמירית משמעו "תאונה קטלנית".
הנער עובד כמנקה בחנות מקומית אבל מכנה את עצמו "איש מכירות". "הוא אפילו אינו יודע שמישהו שרק מנקה ומסיר אבק בחנות אינו איש מכירות", אמר גורם משטרתי.
כאשר הם תפסו אותו, הוא לבש חולצה קרועה ומכנסיים בלויים. הדבר היחיד שהמשטרה הצליחה למצוא עליו היה חפיסה של סיגריות זולות.
ואירדאת נמסר חזרה למשפחתו, היות שהוא "צעיר מכדי להירשם בפלילים", אמרה המשטרה. "הוא רק נער תמים, די לא בוגר, שלא ידע מה הוא עושה. אין מניע בכלל, שום סכום כסף אינו מעורב, הוא אפילו אינו מדבר על ידוי אבנים ככלי מחאה", הוסיף המפקח הראשי.
המשטרה אמרה שואירדאת, שאביו מת, השתייך למשפחה מאוד ענייה. הוא למד עד כיתה ג'. "המורים היו מכים אותי. אז שנאתי ללכת לבית הספר ולבסוף יום אחד עזבתי את הלימודים", אמר הילד, לפי דיווחי החוקרים.***
עוד ידיעות מהעמוד הראשון של ההינדוסטאן טיימס: יותר מעשרה הרוגים לצבא ההודי מידי המורדים המאואיסטים במרכז הודו. הפרשן לענייני מאואיסטים: הבעיה היא לא אסטרטגית אלא טקטית. הכוחות אינם מקפידים על נוהל פינוי צירים;  מאיאוואטי, ראש הממשלה הדלית (כלומר בת למה שכונה פעם "קסטת הטמאים") של מדינת אוטר פראדש, יצרה מחוז מנהלי חדש וקראה לו על שם אחד המנהיגים ההיסטוריים של הדלית. משפחת גנדי ומפלגת הקונגרס זועמות: המחוז – חלק מאזור בחירה מסורתי של שושלת נהרו-גנדי – היה אמור להיקרא על שם רג'יב גנדי, ראש הממשלה המנוח ובעלה של מנהיגת המפלגה, סוניה גנדי.

.

בהארטי. עדיין באוטובוס, פגשתי את בהארטי. היא קראה רומאן רומנטי באנגלית, וסיפרה לי שבעלה עובד בפירמה פיננסית במומבאי (London based כפי שהיא הדגישה מספר פעמים). היא בת 24 ובמקור מדרה דון (לא רחוק מרישיקש). עם בעלה היא התחתנה ב"נישואים מוסדרים" (arranged marriage). היא אינה מאמינה באהבה, או יותר נכון, היא תיקנה, היא מאמינה באהבה אבל לא בנישואי אהבה. אז אהבה יכולה להתחרחש רק מחוץ לנישואים?, שאלתי. היא ציחקקה. לא היתה תשובה.

על ארוחת הצהריים היא התעקשה לשלם (ונראה היה שהפרוטה מצויה בכיסה), וכשחזרנו לאוטובוס כהן הדת מהסיפור הקודם הציג לי איזו תנועה מגונה. רוצה לומר: זיינת אותה? אמרתי לו: תתבייש לך, אתה כהן דת! הוא אמר: זה בסדר. אתם רק צריכים להתחתן, אני אערוך את החתונה (כל העניין היה מביך במיוחד, היות שהיא ישבה במושב סמוך). חשבתי לעצמי שזה אולי אומר שההפרדה בין סקס לדת היא מחשבה שבאתי איתה מהבית. אחרי הכל, האלים ההודיים הם יצורים מיניים למדי, אפילו אולטרה מיניים.
בשלב כלשהו היא הזמינה אותי לשבת לצדה. you are not very talkative, היא פסקה. אמרתי לה שאני עייף אבל אשמח לענות על שאלות. היא שאלה ועניתי, לא תמיד לשביעות רצונה. בסוף החלפנו אימיילים. היא הבטיחה לבוא לניו יורק.

רישיקש. חמה כמו דלהי, אבל יש כאן בריזה מלטפת בשעות אחר הצהריים ובתי קפה. הייתי יכול לחיות גם בלב הסהרה, אם היה שם בית קפה. ב"בודהה קפה" עלו על נוסחת הלונלי פלנט: מוזיקה הודית מתוחכמת וביטלס לסירוגין. השולחנות מלאים תרמילאים, למרות שזו לא העונה. דווקא נחמד בשל כך. מחוץ לבית הקפה רואים מעט מאוד תיירים. אפילו בית חב"ד סגור על מנעול ובריח.
אני קורא את הספר הנהדר שחברי עמיחי השאיל לי (יומן מסע של ו.ס. נאיפול בהודו), ושותה צ'אי. נעים פה, בעיקר לפנות ערב. אבל אחרי יומיים הצפנתי – באופן זמני – לגנגוטרי.

.

הברהמין הראשון שלי. מאז הגעתי להודו רציתי לפגוש ברהמין אמיתי. אולי זו האובססיה הנושנה שלי להירארכיות חברתיות (כשהייתי קטן פיתחתי שליטה מרשימה במדרג האצולה האירופי. לקח זמן עד שהבנתי שזה לא מתיישב עם סוציאליזם) – או הזדהות פשוטה עם דורות דורות של מלומדים, המדקלמים שוב ושוב שברים של מסורת עתיקה, בלי ממש להבין אותה.

לצערי בהארטי התגלתה כבת לקסטת הלוחמים – אמנם מכובד למדי, אבל אם הברהמינים נולדו מראשו של ברהמה, הלוחמים הגיחו נמוך יותר, מזרועותיו. אפילו כהן הדת (האמת שלא במפתיע לאור הוולגריות) אינו ברהמין. בהארטי ידעה לומר, לפי בגדיו, שהוא בן לקסטת הסוחרים (הירכיים של ברהמה). מסתבר שהחוק ההודי כבר אינו מחייב שכהני נישואים יהיו ברהמינים. בושה וחרפה.

את הברהמין הראשון שלי פגשתי בגנגוטרי. עם שקיעת החמה ירדתי מאחד המדרונות המיוערים (יפה שם להפליא – והקדושה מרחיבה את הלב ואת הדעת). עמדתי סמוך לקו המים. שני גברים טבלו בגנגס הקפוא, כפי הנהוג, והצעיר מביניהם לקח אותי תחת חסותו – תחילה למקדש ואז לחדרו, ללמד אותי לעשות מדיטציה (בעוד חברו הזקן מנסה לישון).

כשיצאנו מהמקדש, שאלתי: "האיש במקדש היה ברהמין, נכון?" (בשלב זה כבר הבנתי שזה לא יאה לשאול אדם ישירות מה הקסטה שלו, אז הלכתי בדרכים עקלקלות). כן, ברהמין. גם אני ברהמין, הוא אמר (וקוראים לי פאוואן, פאוואן קאושיק). האמת שכבר יכולתי לנחש זאת – מהעובדה שהוא דיבר אנגלית מצוינת אבל סיפר שהוא מ"הכפר" (אמנם רק שעה נסיעה מדלהי).

אבל האליטה, מסתבר – כדרכן של אליטות – שוקעת. פאוואן בן 27, אבל הוא לא מתחתן וגם לא מחפש עבודה. "אני משוגע", הוא אמר. יש עוד משוגעים בין חבריך? כן, כמעט כולם, הוא צחק. את הכסף הוא מקבל מאדמות המשפחה, המשכירה – ממש כמו במושבים מסוימים בדרום השרון – שטחים למבני תעשייה.

פאוואן, מסתבר, הוא מחסידי אושו. וגם אני אמור להיות אחד כזה, בסוף השיחה. כך לפחות הוא הבטיח. אני מניח ששיחה עם אחד מחסידי אושו היתה משעממת אותי די מהר, בנסיבות אחרות, אבל פאוואן הוא הודי, וחשוב יותר – הוא ברהמין. אז החלטתי לראות מה יש לו להגיד.

שתינו צ'אי באחת המסעדות. "אתה צריך לחפש את אלוהים" הוא אמר. אני לא כל כך מאמין באלוהים, אמרתי. פתאום הוא הגיח משלוותו וכמעט צעק: אז לשם מה (?what for) לשם מה הכול? לו ידעתי לתרגם את אבידן לאנגלית, הייתי מספר לו על העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו לאן ללכת, שמצדיקה כביכול את הכל. אבל במקום זאת הרחקתי את עצמי מהסיטואציה (כדרכי בקודש) ועניתי בשאלה: אז זה מה שמניע אותך? אתה חושב שתמצא את אלוהים? מצאתי את אלוהים. אני אלוהים. אתה אלוהים. שאלתי: אז מה עם שיווה? (הצבעתי על צלמית של שיווה בפינת החדר. תמיד יש צלמית של שיווה בפינת החדר). גם זה אלוהים, וגם העמוד הזה יכול להיות פסל של שיווה אם תראה אותו ככזה, אם תהיה אלוהים, הוא אמר.

פאוואן היה נוגע ללב. הוא היה רגיש ודק הבחנה (פתאום הוא שאל: ?you feel comfortable with me), אבל גם לחלוטין מרוכז בעצמו. עליי הוא לא שאל דבר. כשהוא אמר שהשאלה היחידה החשובה היא: מי אני? ניסיתי לספר לו על סוקרטס, אבל זה לא עשה עליו יותר מדי רושם. הוא זנח את הכל בגיל 18, כשפגש את המורה שלו – פקיד בנק ביום, חסיד אושו בלילה. כמו המורה, פאוואן מתעורר בחמש בבוקר ועושה שש שעות מדיטציה. הוא מתעמל. מהיפעלויות הגוף הוא מחוסן, הוא אמר. הוא עושה "סקס של הנפש".

המשך יבוא. פאוואן הזמין אותי לבקר בכפר. הוא יבוא בעצמו לקחת אותי מדלהי, בסוף הטיול. עד אז, הוא ביקש, אני צריך לקרוא משהו של אושו.

האליטה החדשה. גם הם היו שם, בגנגוטרי – במכנסיים טובים ומצלמות משוכללות. למשל כמו זה שפגשתי במונית (ככה הם קוראים פה לג'יפ עמוס בלפחות עשרה אנשים, כולל זה שצמוד לנהג וההילוכים בין רגליו). הוא היה מכוער למדי, עם אוזניים גדולות – גדולות עד כדי כך שדימיתי לראות בו התגלמות אנושית של גנפתי (או גאנש), האל הפיל (או פילפילון. באיורים הוא נראה ידידותי למדי).

גנפתי עבר בגיל 15 ללונדון, לחיות עם קרובי משפחה. הוא עבד שם כמה שנים ב-recruitment. עכשיו, בן 24, הוא חזר להודו, "להתחיל קריירה". שם הוא התגורר, חשבתי, ברובע מהגרים קודר. כאן הוא חוד החנית של הודו החדשה.

אתה מפה מסיבות דתיות? שאלתי. לא לא, הוא הזדרז להשיב. ואחרי שהות קצרה הוסיף: אתה יכול לקרוא לזה "סיבות רוחניות".

גנפתי שמח לשמוע שאני מתחיל ללמוד בקולומביה, ומייד הניח שזה יהיה ב-great business school שלהם. לא רציתי לאכזב אותו (מה גם שבשלב זה הבנתי שלימודי פילוסופיה נשמעים להם מוזר, מאוד מוזר), אז הסתבכתי בטבעת שקרים מענגת, כולל משהו על הפירמה המשפחתית שאני אמור לרשת בסופו של דבר.

במחשבה לאחור, אולי זה לא נבון לעצבן את גנפתי. אלים יודעים לבחון כליות ולב. אבל כנראה גם זו מחשבה שבאתי איתה מהבית.

מלים מלים מלים. אי שם בדרך, בין כפרים ועיירות, עלתה משפחה על המונית – לא לגנגוטרי, רק לעיירה הבאה, מרחק שעה נסיעה. בהפסקת ההשתנה אב המשפחה פנה אליי. הוא לא ידע מילה באנגלית. אבל הוא דיבר. אליי הוא דיבר. ודיברתי בחזרה. היו שם הרבה מלים באויר, מה גם שבשלב מסוים הבנתי שאין שום צורך לדבר באנגלית. דיברתי אליו בעברית, ואף דיקלמתי כמה שורות של טשרניחובסקי ("שחקי שחקי על החלומות זו אני החולם שח. שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך. כי עוד נפשי דרור שואפת. לא מכרתיה לעגל פז").

איזו מין תפישה של תקשורת מניחה הפנייה הזו? אני חושב כעת. מה התכלית של הפנייה? היא ודאי השיגה רוח טובה, ומידה רבה של משחקיות. אפילו יש על מה לכתוב הביתה. אבל תכלית לא היתה שם. הוא פשוט דיבר – כי הייתי שם. גם אני כבר דיברתי, מבלי להחליט שעכשיו אדבר. חייכתי, גופי אמר כמה דברים עלומים. הוא פשוט המשיך את השיחה.

הוא לא חשב שהמלים שייכות לו. שהוא מבין את המלים, שהוא מתכוון דווקא למלים הללו ולא לאחרות. כמו אחד הברהמינים מהספר של נאיפול, זה שסבא שלו דיקלם מנטרות בסנסקריט מבלי להבין מה הן אומרות. ואולי גם כמו בהארטי. למה התחתנת בנישואים מוסדרים? שאלתי אותה."ככה עשו תמיד. יום אחד ההורים הודיעו, ואני בדיוק סיימתי קולג' למסחר". וקודם, לא רצית לאהוב? "לא חשבתי על אהבה או על נישואים. התרכזתי בלימודים".

אלה אנחנו שהחלטנו שלדיבור יש תכלית, ויש את הכוונה, זו ששייכת רק לי, וזה אני שאמור להעביר אותה – ואחרים אמורים לקבל, ולאכסן אותה אי שם בראשם. ופתאום אנו מגלים שזה פשוט לא עובד. הכוונה לא עוברת. ה"משמעות" הולכת לאיבוד.

אז היתה מעט קדושה גם ברגע ההוא, בין העיירות בדרך לגנגוטרי, בהפסקת ההשתנה. חזרנו על מלים כמו בטקס עתיק, וכמו המיתוסים ההודיים שקראתי, היה בזה משהו משחקי, בלתי צפוי. אנשים מספרים את הסיפור, בכל פעם קצת אחרת – אבל מדמיינים שכך זה סופר מאז ומתמיד, שהמלים אינן באמת שלהם (אבל במידה מסוימת, הן כן).

המונסון. כעת כולם כאן, במדינת אוטרקאנד, מחכים למונסון. "רק עוד כמה ימים והמונסון יופיע", הבטיח ההינדוסטאן טיימס לקוראיו. אני, לכשעצמי, בקרוב אסע לשימלה. אולי כך אמלט מהגשם.

אבל אולי צריך לקבל אותו, להיכנע. זה קורה לי פה הרבה: זו היתה החלטה רצונית להיכנע לחום, לוותר, וכך גם את הנסיעות האינסופיות והצפופות עד מחנק, ואבק הדרכים, והפקקים ביציאה מדלהי.

Yoga-oriented nation: הצד האפל של ברכת השמש

חלק ב'

הפוליטיקאים בצפון הודו פוחדים מהגורו סוואמי ראמדב. ברשת החינוך היוגית שלו לומדים יותר ממיליון תלמידים. בשנים האחרונות, הוא הפך לאחד הכוחות הפוליטיים המשמעותיים במדינה. לפני שבועיים, ביקר ראמדב במדינת מדיה פראדש. המושל, שיוורג' סינג צ'ווהאן, ערך לו קבלת פנים חמה. הוא הכריז שהיוגי הכריזמטי "מעניק להודו מחדש את זהותה", ושבשורת הרוחניות היוגית שהוא מביא תנקה את השלטון משחיתות ותהפוך את הודו "למדינה המשגשגת ביותר בעולם". ראמדב החרה החזיק אחריו, ושיבח את המושל על כך שהוא משמש דוגמא ומעביר בעצמו שיעורי יוגה באזורים כפריים.
בפוסט הקודם כתבתי על הצורה שבה התהווה התרגול היוגי בצורתו המודרנית במקביל לבניית הלאום ההודי. כמה מגיבים חשבו שהתכוונתי "ללכלך על היוגה", או להוכיח שהיא לא אותנטית. בדיוק להיפך. הכול מאהבה. מה שניסיתי להראות הוא שהיוגה שאנחנו מכירים היא תופעה מודרנית, למעשה כמעט כמו כל תופעה בחיים שלנו. כמו לגבי העם היהודי, כך גם לגבי התרגול היוגי: העובדה שיש לו היסטוריה, ושהוא מושפע מתנאים חברתיים כמו כל דבר אחר, דווקא מוכיחה שלא מדובר באיזו פיקציה אוריינטליסטית או עטיפה שיווקית מרשרשת. 

פוליטיקאים מ-BJP במדיה פרדש עושים יוגה. האם זה חוקתי?

מתברר שהיוגה היא אחת הסוגיות הפוליטיות הטעונות ביותר בהודו העכשווית, לפחות כמו שיעורי המורשת הציונית של גדעון סער אצלנו. כבר כמה עשורים, הילדים בבתי הספר בהודו מגויסים למפגני יוגה ענקיים בימי העצמאות. אבל מאז שנות ה-90, בעקבות התחזקותה של מפלגת BJP (מקבילה הודית די מדויקת לליכוד, שכיום שוב אינה בשלטון אבל שולטת בכמה ממדינות המחוז), מתגברת התופעה של כפייה יוגית. התרבות הלאומית היוגית מזוהה יותר ויותר עם הימין הדתי-לאומני, שמנופף בה כדגל בהתקפה על היסודות החילוניים של המדינה שהונחו על ידי גנדי. במדינת המחוז מדיה פראדש, הונהגו לפני שלוש שנים שיעורי יוגה חובה. מנהיגי המפלגה מתרגלים יוגה באופן הפגנתי, כפי שניתן לראות בכתבה הזו.  

המוסלמים, הסיקים והשמאל החילוני רואים בצדק ביוגיזציה של מערכת החינוך פגיעה בהפרדה בין דת ומדינה, המנוגדת לחוקה. זאת בעיקר מכיוון שהתרגול כולל גם מלמול של מנטרות בעלות משמעות דתית. אותה סוריה נמסקה (ברכת השמש) שאנחנו נהנים לעשות על מזרון ברוטשילד היא גזירה בלתי נסבלת בשביל מאות מיליוני מוסלמים שרואים בה עבודת אלילים, וכך גם בשביל סיקים, נוצרים וסתם הודים שפשוט לא רוצים לעשות יוגה.
הפילוסופית המרקסיסטית מירה ננדה הוציאה לאחרונה ספר בשם How globalization is making India more Hindu. במאמר מעניין שפירסמה השבוע, היא מזהירה מפני העלייה בפופולריות של הריטואלים המסורתיים בהודו, שכרוכה בעלייתה של כלכלת השוק וצמיחתו של מעמד הביניים ההודי. התופעות האלה מתוארות גם ברומאן שיצא ממש עכשיו, The Temple-Goers , שמתאר את בני המעמד הבינוני-גבוה החדש והמתחסד של דלהי, שעושים כסף בבורסה והולכים למקדש ביום ראשון (סליחה, שלישי) כמו נוצרים טובים.  

טקס יג'נה. שופכים כסף על מקדשים

ננדה מתארת די הרבה תופעות פוליטיות בהודו העכשווית, כמו טקסי יג'נה וֵדיים המוניים שמאורגנים בחסות פוליטיקאים פופוליסטיים. היא גם מתארת איך מושלי מחוזות ימניים תומכים במחלקות מפוקפקות (לפחות לטענתה) למדע וֵדי באוניברסיטאות; ופוליטקאים שופכים כסף על מקדשי ענק ועל אינספור אתרי צלייניות הינדיים, שמוקמים במקרים רבים בניגוד לחוקי התכנון.
אפשר לזלזל ביובשנות המרקסיסטית של ננדה, ולראות בגישה שלה העדפה של צורות הידע החילוניות שמקורן במערב על פני אותם מדעים וודיים והמוסדות שלהם. הגישה הזאת מוכרת די טוב מכאן, למשל בחרדה מפני ש"ס וכו', כך שאין צורך לפרט.  אבל כשמתייחסים לתחייה הניאו-הינדואיסטית כתנועה פונדמנטליסטית אגרסיווית, רואים כמה דברים באור שונה. הסדואים – אותם יוגים נודדים לבושי כתום שנראים באתרי הצליינות – משמשים כמעין פלוגות סער מטעם BJP, ואפילו מטעם מפלגת שיוו סנה ("צבא שיווה") ההינדו-הפאשיסטית, כפי שמתואר במאמר הזה. עם כל הגנג'ה שהם מעשנים, הבאבות של "הבריגדות הכתומות" (Saffron Brigades) יכולים להיות די מאורגנים כשהם מגויסים לקמפיינים המוניים נגד רצח פרות (בעיקר על ידי מוסלמים ונוצרים), ובשנים האחרונות אפילו הפגנות "נגד הטרור" – הכינוי העכשווי להתנכלות למוסלמים.  

סאדואים בקומבמלה. יכולים להיות די מאורגנים

ננדה מזהירה במיוחד מפני יוגי-אוונגליסטים מסוגו של סוואמי ראמדב, היושב בעיר היפה הרידוואר שליד רישיקש. ראמדב, שבשיעורים הטלוויזיונים שלו צופים עשרות מיליוני הודים, עומד בראש תנועה פוליטית המטיפה ל-Yoga-oriented nation. הארגון שלו הוא הכוח העיקרי מאחורי הקמפיין ליוגיזציה של בתי הספר. מבחינה דתית הוא לגמרי פונדמנטליסט, שדורש "לחזור לפטנג'אלי" ולקרוא אותו כפשוטו. בשיעורי היוגה שלו, ראמדב משלב הטפות פופוליסטיות נגד השחיתות השלטונית, המזון המהיר וההשפעות הזרות. הוא כמובן מטיף באגרסיוויות נגד התרת הומוסקסואליות בטענה שהיא פוגעת בערכי המשפחה היוגיים.
תומר פרסיקו תיאר בבלוג שלו מפגש עם גורו מהסוג הזה, גם אם הרבה פחות משפיע. הוא משווה אותם לרב אמנון יצחק שלנו. מדובר בדמויות מעניינות למדי, ולעתים די אפלות. אחת הפרשיות הבולטות של השנים האחרונות נסובה סביב סוואמי לקשמננדה, יוגי מפורסם מאוריסה שתקף בהטפותיו באגרסיוויות את הקהילות הנוצריות במחוז. האלימות בין ההינדואיסטים בהנהגתו לבין הנוצרים הפכה ממש למלחמת דת, כולל שריפה של כנסיות, פוגרומים והמרות דת אגרסיוויות (תעשה כלב מביט למעלה או שאני יורה בך!!). היוגה היא הדגל של הכנופיות האלה, אף על פי שהמנהיגים שלהם טוענים שמי שעושה יוגה לא יכול להיות טרוריסט.  

סוואמי ראמדב מעביר שיעור בהארידוואר. פונדמנטליסט והומופוב

ב-2008, לקשמננדה נרצח בזמן פסטיבל הקרישנה ג'נמשטמי על ידי כנופייה של כ-40 חמושים, יחד עם שלושה מנאמניו ועוד ילד. לטענת הממשלה, לקשמננדה נרצח על ידי המחתרת המאואיסטית (הנקסליסטים). תמונותיו של היוגי הרצוח, שהיה בן 84 במותו, הופצו בהרחבה באינטרנט, והפרשה גררה מהומות פוליטיות באוריסה, שכוונו בעיקר נגד אנשי מפלגת הקונגרס החילונית.
יש איזו עצמה בדמויות האלה של הגורואים. אפילו כשהם עוברים גלובליזציה מוחלטת, ועומדים בראש תעשייה קפיטליסטית למדי, כמו ממציא האשטנגה פטבי ג'ויס שמת בשנה שעברה, היוגים איכשהו נשארים יוגים. גם עם תחתוני הקלווין קליין והחיבה לסיגרים, פטבי ג'ויס היה טיפוס די מיוחד של סלבריטאי: אי אפשר לומר שתעשיית הפנאי עיכלה אותו לגמרי. מבחינה זו, הודו ניצחה.  

גופתו של לקשמננדה. ממש מלחמת דת

מה אפשר ללמוד מכל זה? לא ברור. בסופו של דבר, הכול תלוי בהקשר. בישראל, יוגה היא כיום בעיקר מסמן של אשכנזיות. בכל מערכון על תל אביבים לבנבנים יגידו שהם עושים יוגה. כמו שכתב אביהו אטיאס, יוגה היא כבר חלק מהבניית הגוף האשכנזי. יותר מכך: בהיותה שיטת תרגול אשכנזית, מורים מסוימים ליוגה מייצרים מיתוסים די מדהימים, על פיהם הסנסקריט, "שפת היוגה", היא שפה אירופית (!). שימו לב למה שכותב גורו האשטנגה גלעד חרובי לתלמידיו בפורום של "מרכז היוגה", כהבהרה לגבי שיעורי סנסקריט שהוא מארגן: "הסנסקריט היא שפה אירופאית במקורה… היא הגיעה לתת-היבשת ההודית תוך יחסי מסחר והגירה של שבטים מרכז וצפון אירופאים, שהביא אתם גם את הדת הוודית… כך שה'אשכנזים' האירופאים יש להם חלק עקרוני ביותר בתרבות ה'ספרדית' ההינדית".
אפילו שלגל מתהפך בקברו. היוגה עברה הלבנה מוחלטת. בשביל ישראלים זה נוח, כי מה שלא קשור לערבים ולאיסלאם ממילא לא נחשב כאן מזרחי. אבל אפשר לסיים בפוסט הזה בקפה דה מרקר, שאולי מאיר מזווית אירונית את תרבות היוגה התל אביבית. מה קורה כאן? יש כאן יאפים תל אביבים שעושים יוגה בגינת דובנוב, ואז מתבוננים על עצמם ומבינים פתאום שהם הפכו לאוריינטלים, או בביטוי גס יותר: לערבים, מה שאומר שצריך להזמין מיד את השב"כ. הרי ההבדל בין "יוגה מודרה" לסוג'וד – תנוחת התפילה המוסלמית – הוא בעצם לא מאוד גדול.

תנוחת הלוחם: יוגה והאימפריה ההודית

לפני כמה ימים כתבתי כאן על היהדות, והואשמתי במידה מסוימת של צדק באנטישמיות ובשנאה עצמית. בפוסט הנוכחי אני רוצה להסתכסך עם חסידיה של מסורת דתית שיקרה לכולנו אף יותר: היוגה. אני מרשה לעצמי לצאת מהנחה שכל קוראי הבלוג הזה מתרגלים יוגה, תרגלו בעבר, או יתרגלו בקרוב, וחלקם אפילו עובדים כמורים ליוגה או לפחות מתחזים לכאלה. אם נחשוב לרגע על התרגול הזה בתור מה שהוא, כלומר פולחן דתי, נגיע למסקנה ששום ריטואל לא מבוצע כאן באדיקות רבה יותר מהיוגה. יוגה היא כיום הדת הכי חזקה בתל אביב. 

למעשה, יוגה היא לא סתם תרגול, אלא מגדיר משמעותי למדי של זהות – משמעותי לא פחות ואולי יותר מהארוחות המשפחתיות התקופתיות שהופכות אותנו ליהודים. אבל מה זה בעצם אומר, אם בכלל? איזה משמעות תרבותית או פוליטית יש לעובדה שכולנו משננים אסאנות בסנסקריט ולוחשים בדבקות "יוגה מודרה"? בעיניי, הדרך האופטימית להסתכל על התופעה הזאת היא לחשוב שהתרבות ההודית באמת כבשה אותנו. כאשר מדברים על שקיעתה של האימפריה האמריקאית, אחד הסימנים לכך אמור להיות שכוחות אחרים יתחילו לתפוס את מקומה בזירות שונות. למרבה הצער,  במישור התרבותי זה קורה במידה מוגבלת מאוד. ההשפעה של התרבות הסינית על חיינו היא מזערית, בטלה בשישים לעומת ההשפעה האמריקאית. 

מלדיהאלי סוואמיגי'. התרבות ההודית משתלטת?

 

ומה לגבי ההשפעה של התרבות ההודית? היא כבר יותר משמעותית: הנוכחות של מוצרים תרבותיים הודיים כמו ויפאסנה ויוגה בעולם הרוחני של האליטה המערבית היא בלתי מבוטלת. כפי שחוזה הכתבה הזאת של אדיטיה צ'אקראבורטי מה"גרדיאן", בתקופה שבה קבוצת "טאטא" ההודית היא הבעלים של נכס צאן ברזל בריטי כמו "יגואר", התוצאה המתבקשת היא שבקרוב "ילדים בריטים ייאלצו לשבור את הראש על סינית ואורדו, ולא רק על שייקספיר". 

האמנם? לגמרי לא. כל מה שנאמר בפסקה האחרונה הוא קשקוש מוחלט. המחשבה שתרגול יוגה מכפיף אותנו להשפעתה של התרבות ההודית היא אשליה, כי באופן שבו היא משווקת לנו, אין ביוגה שום דבר הודי. זה בסך הכול עוד מותג של תרבות הצריכה האמריקאית. שנטי/אשטנגי זה שיר של מדונה. על היוגה כמסורת תרבותית הודית אמיתית אנחנו הרי לא יודעים בעצם כלום, ואין לנו שום גישה אליה. גם אם ניסע להודו ונשב ברישיקש שבע שנים, מה שיהיה נוכח לפנינו הוא רק פבריקציות שנטי-פנטי אוריינטליסטית שהותאמה מראש לצרכינו כדי להוציא מאתנו כמה מאות רופי במצג שווא של אותנטיות. 

יותר מכך: "הרוחניות" שאנחנו רוכשים במחיר מציאה במסגרת היוגה (יחד עם הגמשת העָצֶה, שהיא חשובה לא פחות) אינה אלא נצרות פרוטסטנטית בעטיפה חדשה. אנחנו היהודים נופלים בידיה של התעשייה המיסיונרית הזאת בקלות רבה במיוחד, כי בשונה מאמריקאים לא מעטים, אפילו לא הלכנו לכנסייה ביום ראשון כשהיינו ילדים. אז כשאיזשהו גורו נחמד עם טיקה על המצח (בין אם הוא הודי, בריטי או יוצא סיירת גולני) מדבר איתנו על Compassion, זה מבחינתנו חידוש די מסעיר. 

מיותר כמעט לציין שהטענה ש"הודים הם יותר רוחניים מאיתנו" היא שקר אוריינטליסטי פרימיטיווי אבל די אפקטיווי, שנועד בעיקר לאפשר לתיירים מערביים לחיות טוב עם העוני והאומללות שהם רואים סביבם בהודו. אני נשבע לכם שהתווכחתי בכלכתה עם ישראלית אחת, שטענה בתוקף שאין הודים עניים, ושהם פשוט מעדיפים לחיות ככה כי הם לא חומרנים. 

בכל מקרה, "הודו" כאידיאה תרבותית שמייצגת אותנטיות ואלטרנטיוויות לרציונליזם ולחומרנות נטרפה ועוכלה כבר מזמן על ידי התרבות המערבית. היא שייכת אליה לפחות מאז שפרידריך שלגל החל ללמוד סנסקריט בפאריס לפני כמאתיים שנה, ולפני שגמר לשנן את האותיות הכריז ש"הכול, הכול בא מהודו בלי יוצא מן הכלל". דרך אגב: האידיאה הזאת היא גם די אנטישמית. המיתוס של היוגי האציל הומצא על ידי שלגל כדי להציע מקור(Ursprung)  אלטרנטיווי, הינדו-ארי, ללאומיות הגרמנית המתהווה, וכך להשתחרר ממרותו של סיפור גן העדן היהודי. כך שהרוחניות ההודית בגרסתה הגרמנית-אמריקאית היא תמיד אנטישמית, וכל השאר הוא היסטוריה. 

פרידריך שלגל. המצאת מיתוס הרוחניות ההודית

 

זה מה שחשבתי עד שנתקלתי בטקסט מאיר עיניים של המשוררת, הבלוגרית ומדריכת היוגה המעניינת כרמית רוזן. רוזן תשתתף ביום שני הקרוב (8.3)  בכנס הדי מעניין כלשעצמו בנושא ניו אייג' ורוחניות עכשווית באוניברסיטת חיפה. היא תדבר על "גוף, מגדר ולאומיות בהיווצרות היוגה המודרנית"  (את תקציר ההרצאה  אפשר למצוא כאן, עמ' 101). 

רוזן סוקרת כמה מחקרים אנתרופולוגיים מהשנים האחרונות, שמתארים את היוגה כפרקטיקה אנטי-קולוניאלית שהתהוותה במשולב עם תנועת העצמאות ההודית. כפי שהיא כותבת, "כאוכלוסיה משועבדת או כנועה, הודו הקולוניאלית נפגעה הן בכוחה המורלי והן בכוחה הפיזי… עבור ההודים יוגה הייתה אלגורית לעבר נערץ קדם-קולוניאלי, כי היא הציעה לא רק רעיונות ופרקטיקות אלא גם גיבורים וסיפורי הצלחה, שניתן היה לעשות בהם שימוש בפרויקט הלאומיות העולה. בנוסף, יוגה הציעה סוג של אימון פיזי שיכול היה לספק להודים את הצורך הלאומי בזקיפות קומה". 

אני מכיר מורים ליוגה שאפילו מלמדים קורסים על קולוניאליזם, ובכל זאת למיטב ידיעתי רוזן היא הבנאדם הראשון בשטחי 48' שהתעניין בשאלות האלה. החשיפה לרעיון הזה הביאה אותי לכמה ספרים שאותם רוזן מצטטת, ושעוסקים באופן שבו תרבות היוגה המודרנית התהוותה בפועל, מחוץ למיתוס הניו-אייג'י (שהוא כאמור למעשה די אולד-אייג'י). הראשון הוא הספר של ג'וזף אלטר שיצא ב-2004. אלטר מסביר שיוגה, בצורתה המוכרת לנו, היא פרקטיקה מודרנית לגמרי. היא מודרנית לא פחות  ממכונת הכביסה או מהטלוויזיה (שגם בה הרי טבועים רעיונות מטאפיסיים שנהגו לפני 2,500 שנה על ידי אנשים חצי עירומים שישבו מתחת לעצים. אני מתכוון ליוונים. בלי המערה של אפלטון כנראה לא היתה טלוויזיה). יותר מכך: הוא טוען שהספרות היוגית הקלאסית, ובראשה "יוגה סוטרה" של פנטנג'לי שחי לפני כ-2,000 שנה, היא למעשה לא מאוד רלוונטית לפרקטיקה היוגית המוכרת היום. 

אין דבר כזה יוגה אותנטית או נאמנה למקורות. הגורואים ההודים שהקימו את הרטריטים הגדולים כמו כמו Divine Life Society ו-Yoga Niketan Trust הושפעו גם, ולעתים בעיקר, מתנועות מערביות כמו הקמפיינים להגברת ההיגיינה ולמען אורח חיים בריא. "זה עלול להישמע כמו כפירה, אבל אני חושב שליוג'ין סנדואו, אבי ה-body building המודרני, היתה יותר השפעה על הצורה והתרגול של היוגה המודרנית מאשר אאורובינדו או ויווקאננדה", כותב אלטר. 

תרגול יוגה במייסור בשנות ה-30. מודרניזציה ומדיקליזציה

 
עם זאת, לדבריו אין כאן שום אחיזת עיניים מערבית. היוגה היא פרקטיקה מודרנית הודית. הקונטסט שבו היוגה עברה מודרניזציה ומדיקליזציה, והפכה למערכת הקשורה לתרבות הגוף הוא הודו המודרנית. ובשביל להבין מה זה אומר, צריך קודם כל להבין שהודי שיושב ומתרגל יוגה הוא לא איזה מאובן שקפא בזמן מראשית ההיסטוריה, אלא הוא אדם מודרני עם מניעים מודרניים. 

מתברר שהיוגה היא כיום רכיב משמעותי מאוד בתרבות הלאומית ההודית שהתהוותה מאז העצמאות. אלטר מזכיר קולקציה שלמה של פוליטיקאים, רופאים ומדענים הודים לאורך המאה שעברה שהפכו את היוגה למה שהיא היום. כזה הוא למשל סוואמי קובלאיאננדה (Kuvalayananda), מדען שב-1924 ניסה למדוד את התופעה המכונית "ריק מדהוודאס" (Madhavdas Vacuum) על ידי החדרת מד לחץ לרקטום של מתרגל יוגה תוך שזה ביצע נאולי (מומלץ לצפות). או הד"ר ק' נ' אודופה שניסה לחקור את ההשפעות הנוירולוגיות של היוגה, באמצעות דחיפה של חולדות למבחנות במצב שאמור לדמות את התנוחה סירסאסנה (עמידת ראש). 

סוואמי שיווננדה. לייצר אזרחים הודים מועילים

מעניין לא פחות הוא הספר Positioning Yoga של שרה שטראוס מ-2005, שמתאר בין השאר את האופן שבו גויסה היוגה לפרויקט הלאומי ההודי. במרכז עומדת דמותו של סוואמי שיווננדה, רופא טמילי שהקים ב-1932 את האשראם הנקרא על שמו ברישיקש, והפך את העיר לבירת היוגה העולמית. כמה עשורים לפני שהביטלס שמעו על רישיקש, נהרו לשם אלפי הודים מהמעמד הבינוני. שיווננדה אחראי למעין רפורמציה יוגית: הוא הפך את השיטה הזו מפרישות בעלת פוטנציאל אנרכיסטי, שכרוכה לפעמים בנטישת הבית והמשפחה לפרקטיקה גופנית בעיקרה ששלובה בתוך החיים היצרניים. "המגבלות האלה התאימו היטב לפרוגרמה של הלאומיות הניאו-הינדית, שביקשו לפתח אזרחים טובים ושומרי חוק שיהוו בסיס לאומה ההודית העצמאית, לא אנשים שיתמסרו להרהור חופשי, תפילה מבודדת או ריקודים פראיים ברחובות". תחת שיווננדה התמסדה המסגרת של ריטריט לזמן מוגבל, שייאפשר למתרגל לחזור אחרי כמה ימים לחיי המשפחה והעבודה. 
 

בפוסט הבא: על כפייה יוגית והימין ההודי החדש