Posts Tagged ‘הובס’

לקראת קמפיין הבחירות של המפלגה הדו-לאומית

21 במרץ 2012

איתמר מן

1.

זמן קצר אחרי שגל קרא כאן להקמתה של מפלגה דו-לאומית, וח"כ טאלב א-סנע מסיעת רע"ם-תע"ל יצא בהודעה שיגיש למפלגתו הצעה לתיקון המצע ברוח זו. בין אם יאושרו התיקונים ובין אם לא, עוד לא ברור איך תיראה המפלגה. אני מקווה שח"כ א-סנע הוא רק סנונית ראשונה, ובקרוב נראה דומינו של מפלגות, בשמאל ובימין, שיציעו גרסאות שונות ומגוונות של הרעיון הזה. נדמה לי כרגע שעדיף שמפלגה דו-לאומית כזו תהיה גוף חדש, נגיד בראשותו של חסן ג'בארין, אם היה מסכים.

הכותרת בוואלה מהרה להכריז: "בניגוד לחוק יסוד." הכוונה לסעיף 7א(א) לחוק יסוד: הכנסת, שקובע כי "רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת.. אם יש במטרותיה… (1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית."

אבל הקביעה הזו ממש לא נכונה. כי אם עד עכשיו פרש בית המשפט העליון בצמצום את הדרישה של סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, והגן על אפשרותן של מפלגות שאינן גזעניות במוצהר להתמודד בבחירות, ברור לגמרי שמפלגה דו-לאומית תעמוד בדרישות הסעיף. דו-לאומיות, מעצם הגדרתה, היא תפיסה שאמורה לתת ביטוי ללאומיות יהודית, לצד לאומיות פלסטינית. במלים אחרות, מפלגה כזו לא תשלול מדינה יהודית ודמוקרטית, אלא תקרא להקמתה של מדינה יהודית, דמוקרטית, ופלסטינית, בכל סדר שתרצו.

אפשר אפילו להרחיק לכת ולומר שמה שהולך ומתחוור כרגע זה שמפלגות דו-לאומיות – לפחות כל עוד מדינה פלסטינית אינה נראית באופק – הן הסוג היחיד של המפלגות שיכול לעמוד בדרישות הסעיף. כמובן, לא מבחינת הדרישה ל"יהודית", אלא מבחינת הדרישה ל"דמוקרטית". ואני רוצה להסביר את זה דרך עמדות שהשמיעה לאחרונה חתנית פרס ישראל, הפרופ' רות גביזון.
   

 

2.

לא רק טאלב א-סנע חושב כעת על דו-לאומיות, גם  גביזון עסוקה באותן הסוגיות. בשבוע שעבר הגיעה לסדנת זכויות האדם בבית הספר למשפטים של ייל, על מנת לדבר על "פתרון המדינה האחת". בטיוטה שהגישה מפנה גביזון בין היתר לספרו של עלי אבו-נימה, שלאחרונה התפרסם עליו גם מאמר מעניין במגזין היהודי-אמריקאי המקוון The Jewish Forward. בין היתר, מסבירה גביזון שיש אפילו כמה יהודים ישראלים שהתחילו לתמוך ברעיון של מדינה אחת, מתוך מחשבה שהסיכויים לכך שבסופו של יום הוא יתממש הם גבוהים, ומוטב שיקבלו את פניו בדרכי שלום ונועם.

בחלק האנליטי של הטיוטה הבחינה המשפטנית הוותיקה בין שלוש תפיסות עולם שצריכות, לדעתה, לעמוד בבסיסו של כל דיון פוליטי: ליברליזם, דמוקרטיה וזכויות אדם. אלא שבמסגרת אף אחת מתפיסות העולם כשלעצמן אין סיבה להתנגד למדינה אחת יהודית-פלסטינית. צריך אפוא לדעתה למצוא מקור אחר, פוליטי, להתנגדות. אם הבנתי אותה נכון, שתי ההתנגדויות שלה הן שמדינה כזו לא תוכל לספק ביטחון לאזרחיה, ושאף אחד מ"הצדדים" בעצם לא רוצה בה. מפלגה דו-לאומית היא, פוטנציאלית, התשובה הכי טובה לשתי ההתנגדויות של גביזון.

גביזון מסמנת משבר באידיאולוגיה של "שתי מדינות". בשלב זה, היא סבורה, ספק אם אפשר יהיה להגיע להסדר עם הפלסטינים. הטיוטה שלה מנסה להתמודד עם אתגר: מדינה ליברלית, דמוקרטית, המגנה על זכויות אדם, צריכה בעקרון להעניק לכל האוכלוסיה תחת שליטתה זכויות לייצוג פוליטי, ולכן במקרה שלנו, גם לפלסטינים בשטחים. בהנחה שהסדר שבו יש לפלסטינים זכויות פוליטיות משלהם אינו בהישג יד, כיצד ניתן לשמור על מדינה דמוקרטית מבלי להעניק זכויות פוליטיות בישראל לפלסטינים המתגוררים בשטחים?

נדמה לי שלפחות בגרסה הקיימת, פרופ' גביזון אינה מצליחה להתמודד עם האתגר. גם אם שלוש תפיסות העולם אינן יכולות להחליף סדר יום פוליטי (ואני מסכים לכך), הן כן מתיימרות לומר מה אסור בשום פנים ואופן לכל סדר יום פוליטי לכלול. ציווי אחד כזה, הוא לא להחזיק אוכלוסיה אזרחית תחת שליטה קבועה בלא זכויות פוליטיות. נחזור אפוא רגע חזרה לדרישות של סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת. לפי הניתוח הזה, מצע מפלגתי ששולל זכויות פוליטיות מפלסטינים עד שתהיה להם מדינה משלהם – נפרדת או במסגרת דו-לאומית – הוא מצע ששולל את אופיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. במלים אחרות, לא ניתן להתנגד להענקת זכות בחירה לפלסטינים במסגרת הדרישות של חוק היסוד.

3.

בעניין הטענה שאין מי שרוצה מדינה דו-לאומית, לא ברור לי אם זו טענה נכונה. מעבר לשאלה האמפירית, מה שמאשפר לה להישמע הוא שלמרות ההצעה של א-סנע, אין בינתיים מסגרת פוליטית מאורגנת שפועלת למען המטרה הזו, ובגלל זה חשובה מפלגה דו-לאומית. כדי לנסות לברר מהן האפשרוית של מפלגה כזו לפעול, אני רוצה לפנות רגע לסעיפי חוק המפלגות. אני מתנצל על כך, אבל נראה לי שהמסקנות מעניינות, וזה שווה את זה.

חשוב שמפלגה כזו לא רק תקרא להסדר דו-לאומי, אלא שגם תהיה מורכבת מרשימה שמייצגת – או שלפחות שואפת לייצג – את כל האוכלוסייה הרלבנטית. יכול להיות שזה מפתיע, אבל קריאה מילולית של חוק המפלגות מתירה באופן עקרוני לפלסטיניות שאינן אזרחיות מדינת ישראל להיות חברות במפלגה הזו, ולבחור במסגרת מוסדותיה את הנציגים של המפלגה לכנסת.

אפשר לקרוא את סעיפי חוק המפלגות ולחשוב שנדרשת אזרחות ישראלית על מנת להיות חבר/ה במפלגה. למשל, לפי סעיף 2 "מאה בני אדם או יותר, שהם אזרחי ישראל בגירים ותושביה, רשאים לייסד מפלגה על ידי רישומה בפנקס המפלגות".  סעיף 6  קובע ש"כל אזרח ישראל בגיר שהוא תושב הארץ רשאי להתנגד לרישום מפלגה". וסע' 20(א) אומר ש"אזרח ישראל כשמלאו לו 17 שנים והוא תושב הארץ, המקיים את התנאים שנקבעו בתקנון לחברות במפלגה, רשאי להיות חבר במפלגה, ובלבד שאינו חבר במפלגה אחרת." לכאורה, שלושה סעיפים שמלמדים על כך שמפלגה ישראלית היא גוף שהחברים בו יכולים להיות אך ורק אזרחי ישראל.

אבל החוק לא מחייב חברי מפלגה להיות אזרחים. סע' 1 מגדיר: "מפלגה – חבר בני-אדם שהתאגדו כדי לקדם בדרך חוקית מטרות מדיניות או חברתיות ולהביא לייצוגם בכנסת על-ידי נבחרים". "בני אדם" ולא "אזרחים" – בניגוד לסעיפים למעלה בהם הזכויות מוגבלות לאזרחים בלבד. אין לי מושג אם יש בארץ מפלגות עם חברים שאינם אזרחים, אבל לפי החוק, אין סיבה לחשוב שלא.

אז נכון שצריך מאה אזרחים כדי לרשום מפלגה דו-לאומית (דבר אפשרי), ושפלסטינים מהשטחים ומעזה לא יוכלו לרשום התנגדויות. זה נראה לי בסדר בינתיים. אפשר לחשוב אולי שדווקא בסעיף 20 טמונה הבעיה. הסעיף מתיר לאזרחים להיות חברים במפלגות, ומכאן אפשר אולי להסיק שמי שאינם אזרחים אינם רשאים להיות חברים במפלגות. אבל  במבנה של החוק הסעיף מגיע מאוחר יחסית, ומה שהוא נועד לעשות זה להבחין בין אזרחים בני 17 לבין בוגרים. אבל גם אם הקריאה המילולית הזו אינה משכנעת לדעתכם, זה לא סוף הסיפור.

מעבר להתנגדויות הנוגעות לנוסח החוק, יכולה כמובן להיות גם התנגדות עקרונית יותר: מפלגה היא גוף שנועד לייצג את הקהילה הפוליטית, ואין סיבה שמי שאיננה חברה בקהילה הפוליטית תוכל לעצב מפלגה שכל מטרתה היא לשנות את הגדרתה של אותה קהילה. אבל זה דווקא היופי ברעיון הזה, שמשכפל את מבנה הכוח כפי שהוא קיים כעת – אבל הופך אותו לבעיה. הפלסטינים בשטחים הרי כן חברים בקהילה הפוליטית הרלוונטית, לפחות ככל שהשאלה היא איזו קהילה פוליטית יכולה לעשות הבדל בחיים שלהם. במובן הזה, טעות לחשוב שמפלגה דומה צריכה לקום ברשות הפלסטינית ולרוץ לפרלמנט הפלסטיני. רעיון כזה רק ישחזר אשליה של סימטריה, כאשר המונופול על השימוש באלימות נמצא אך ורק בידיה של ישראל. כל פעילות פוליטית צריכה להתייחס אליו.

בהנחה שזה המצב, הניתוח המילולי של החוק הוא באמת לא העניין החשוב ביותר. גם אם לא היה החוק נוקט בשתי מלים שונות "בני אדם" ו"אזרחים", אפשר היה לקבוע בתקנון המפלגה שרשימת חבריה לכנסת נקבעת על ידי גוף אחר, שבו יתקיים ייצוג דו-לאומי מלא. בסופו של דבר, התוצאה היא אותה התוצאה: אם תהיה מתישהו מפלגה דו-לאומית היא תוכל לייצג את כולם. כמובן שזה לא יהיה ייצוג דמוקרטי, כי חלק (אני מקווה שחלק גדול) מחבריה לא יוכלו לבחור או להבחר ביום הבחירות. ועדיין, זו התחלה טובה.

4.

אפשר אפילו ללכת רחוק ולהפוך את הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית למשהו פתוח עוד יותר, שיכלול פליטים פלסטינים שנמצאים בבגדאד או בטורונטו וסבתות יהודיות בלוס אנג'לס או איסטנבול. כך, כל מי שהמדינה העתידית תשאף לייצג אותה, תוכל כבר עכשיו להשתתף בדו-לאומיות מעשית. חשבו על סוג של אאוטסורסינג של הפוליטיקה. האיחוד האירופי (שאמנם לא נמצא כרגע בשיאו אך בינתיים שורד), למד אותנו שיכולים להיות לכך גם יתרונות. כך, כמו שהפוליטיקאים ברומא מאשימים את בריסל בכל פעם שהם צריכים ליישם מדיניות לא-פופולרית, יוכלו נציגי המפלגה בכנסת להפנות אצבע מאשימה החוצה. הם יראו את עצמם כבאי כוחה של קהילה לא-טריטוריאלית שמתכנסת אחת לשנה במלון ארבעה כוכבים; או בהעדר תקציב, קהילה וירטואלית שעורכת פגישות סקייפ אד-הוק.

5.

החשש הביטחוני של גביזון לא שכנע את כל המאזינים. שני פרופסורים בכירים בקשו להבהיר לה שכל חשש כזה יכול להיות לגיטימי רק בגבולות שלוש תפיסות העולם עליהן הצביעה: "אחרת אנחנו בעולם של הובס." אבל צריך להתייחס לחשש הזה בכבוד. אם תהיה אי פעם מדינה דו-לאומית, אפשר אפילו להניח שיתממש. אין סיבה לחשוב שלא תהיה אלימות על רקע לאומני או דתי. החברה שתיווצר תהיה מעמדית באופן קיצוני אפילו יותר מעכשיו, דבר שיוביל כנראה לעלייה בפשיעה פלילית. בארה"ב הובילה הדה-סגרגציה לכליאה מסיבית של גברים שחורים, ולא בטוח שכליאה המונית עוד יותר ממה שיש עכשיו של פלסטינים היא דבר רצוי – אפילו אם יחד עמה יגיעו זכויות פוליטיות. גם דרום-אפריקה היא כמובן דוגמה רלבנטית.

הליברליזם מניח שזה סיכון ששווה, ואפילו חובה לקחת אותו: שלילת חירות ממי שהורשעו או נחשדו בעבירה היא מותרת, בעוד ששלילת חירויות פוליטיות על בסיס קבוצתי היא אסורה. מי שמגדיר עצמו ליברלי, לא אומר – לפחות לא בקול רם – שמוטב היה לו הייתה דרום אפריקה משמרת את שלטון האפרטהייד, כדי למנוע את גל הפשיעה. אבל אם התשובה העקרונית הזו לא עושה את העבודה, אפשר לענות על השאלה גם בצורה פרגמטית ולשאול באיזה מצב צפויה כלכלת האלימות להיות בזבזנית יותר: מדינה דו-לאומית, או מדינה ששולטת באופן בלתי מוגבל בזמן באוכלוסיה אזרחית חסרת זכויות. בכל מקרה, מה שחשוב הוא לענות על השאלה הזו, ולא לדבר באמצעותה על משהו אחר.

אבל התשובה הטובה ביותר להתנגדות של גביזון לאור האפשרות לאלימות, היא להציע לה להצטרף למפלגה דו-לאומית. אם דו-לאומיות מעשית במסגרת מפלגתית תצליח עוד לפני כל כינון אפשרי של הסדרים מדיניים חדשים, תהיה בכך הוכחה נוספת – למי שעדיין לא מאמינה – שקיימת פוליטיקה משותפת, מעל ומעבר לאלימות. במלים אחרות, מדינה כזו תוכל לעבוד. לפחות, טוב יותר מעכשיו.

 

נתזים: מוות יפה מדי

30 באוקטובר 2010

עַבּדִחָבִּ מלך ירושלים היה מסוכסך עם שכניו. הוא החשיב את עצמו לנאמן של פרעה מלך מצרים. כשהיה כותב לו, הוא היה מכנה את עצמו "האבק על נעליך". זה היה בשנות ה-30 של המאה ה-14 לפנה"ס. עַבּדִחָבִּ דיווח בדאגה לארמון במצרים על הנעשה בעיר הקרובה לכיש: עבדיו של המלך זמרד הצטרפו לעַפִּרֻ הבזויים ורצחו את המלך. הוא האשים את שכניו בנאמנות לעַפִּרֻ, אויביה המרים של מצרים.

לא הרבה זמן אחר כך, הוא כבר התפייס עם העַפִּרֻ, והעסיק אותם בתור שכירי חרב שלו.

עבודת הדוקטורט של אילן אבקסיס באוניברסיטת בן גוריון עוסקת ברציחות פוליטיות במזרח הקדום, ומתבססת על 54 מקרי רצח פוליטי מהמזרח הקדום, 65% מהם של מלכים.

לטענתו של אבקסיס, ישנן כמה ממלכות ותקופות שבהן הפכו רציחות פוליטיות לתופעה של ממש. מדובר על ממלכת ישראל בשלהי ימיה (שבה ארבעה מלכים נרצחו בתוך 15 שנה), וממלכת עילם כמה דורות לפני סופה. בעילם שֻתרֻק נֻחַנתֶ הודח על ידי חַלֻשֻ אחיו שנרצח. כֻדֻרנחֻנתֶ אחי חַלֻשֻ ויורשו נרצח אף הוא. כל זאת בשבע שנים. גם באימפריה הפרסית לקראת סופה הפכו הרציחות לתופעה.

בדרך כלל, מצא אבקסיס שרצח פוליטי קורה לרוב דור או שניים לפני קריסת היחידה הפוליטית. יותר מכך: הרציחות הפוליטיות תורמות לאי-היציבות הפנימית ומאיצות את נפילת הממלכה.

ז'וזף דזירה קור, מות היפוליטוס

ועוד נתזים:

רוח המרד נשמרת באוניברסיטת נאנטר (פאריס 10): הסטודנטים לא מסירים את המצור מהקמפוס, במחאה המשמעותית ביותר מאז 68'; והפרייטאג על המיתוס של צרפת כארץ ההפגנות ועל התקווה למהפך שמאלי בגרמניה 2013

"אם תרצו" במומבאי: פונדמנטליסטים הינדואיסטים הפעילו לחץ, והאוניברסיטה הוציאה מהסילובוס רומאן שלא מצא חן בעיניהם

הפופולריות הגואה של שיעורי יוגה בעירום מעוררת התנגדות בקרב גורואים ומורי יוגה טהרנים

בישוף אמריקאי קתולי ממוצא לבנוני אמר שההבטחה האלוהית לעם ישראל בדבר הזכות על הארץ בוטלה על ידי ישו, ולכן ליהודים אין זכות בלעדית על הארץ המובטחת. דני איילון זועם

ספרייתו של ולטר בנימין שוחזרה ותוצג בזולינגן שבמערב גרמניה

5 סרטים פלסטינים או על פלסטיניות בת זמננו שמוצגים בפסטיבל הסרטים בדוחה; ופסטיבל לתיאטרון ניסיוני בקהיר

למה החליטו פתאום לתלות את טארק עזיז? האם זה קשור להכרזתו שידבר על התמיכה האמריקאית בעיראק בזמן מלחמת איראן-עיראק?

מיזם אינטרנט פמיניסטי חדש מעניק במה לגברים כדי שידברו נגד פורנו. והפרייטיאג מסקר

ספר חדש מצייר את אובמה כנשיא-פילוסוף ברוח המסורת הפרגמטיסטית

הימין האמריקאי המתעורר הוא, בין השאר, מיזוגני ברמות אלימות

תנועת אנטי-דויטש הפרוורטית בגרמניה פירסמה מניפסט הטוען שישראל היא פסגת שאיפותיו של הקומוניזם העולמי. New Left Project קוטל

יותר ויותר ספרים אקדמיים כוללים פרקים שלמים מועתקים מויקיפדיה, מגלה מחקר חדש

למה יש כל כך הרבה רוחות רפאים באנגליה?

ולמה המשוררים האנגלים לא כותבים על המלחמה?

מחקר חדש טוען: 2% מההומואים עושים 23% מכלל הסקס

המועמד המבטיח לפרס סצנת הסקס המביכה בספרות הוא טוני בלייר, בתיאור מתוך הביוגרפיה שלו העוסק במין החייתי שלו עם אשתו שרי

מלמסברי, עיירה מנומנמת שבה כנראה נולד תומס הובס, תמותג כ"בירת הפילוסופיה" של בריטניה

ויכוח בקהילת הפילוסופיה העולמית בדבר "יום הפילוסופיה העולמי" שאמור להתקיים בטהראן

פיטר ווטסון החליט להסביר לבריטים כמה הגרמנים הם גדולים מהחיים ופירסם את "הגניוס הגרמני" – המנון בן אלף עמודים לתרבות, המדע והמחשבה הגרמנית

הגיע הזמן שהומואים יעשו ילדים, דורש הגרדיאן

והפעילה הלסבית השמרנית תמי ברוס מכריזה: ימנים הם יותר סובלנים כלפי דיעות שונות