Posts Tagged ‘ההבדל המגדרי’

"הדבר הזה"

20 בפברואר 2013

עוז גורה

בטור חשוב מאוד שפורסם כאן לאחרונה התייחסה תהל פרוש להרגשת הפחד, והכעס המלווה לה, שחשות נשים ביחס לחווית "האונס" -אותה רוח-רפאים שרודפת אותן כנשים-בחברה. פרוש מצליחה לעמוד על מהותו הכמו רפאי (Specter) של פונציאל התקיפה המינית, ואף מעבר לכך להצביע על השלכות של מהות זו על חוויתן של נשים, על הוויתן שהופכת להיות מהולה בפחד וכעס כלפי עצמן. הטור חשוב היות והוא מצליח לעמוד בצורה טובה על הדיכוי שנמצא מאחורי אמירה כגון "מה את מפחדת, זו הליכה של חמש דקות", ולהמחיש את השורשיות שבחוויה הנשית ביחס לאלימות המינית.

את טורה, פותחת פרוש בהשוואה בין גברים ונשים ביחס ללילה, אותו תחום שהיחס כלפיו מלמד, אולי יותר מכל, על ההבדל התהומי שבחווית המגדר. בטור זה ארצה להציע השוואה נוספת, כזו שיכולה ללמד על הממשות הנוראה של רוח-הרפאים, של "הדבר הזה" שהוא אונס בחוויה הנשית. אינני מנסה לתת מובן ו"לפטור" אגב כך נושא מורכב זה, אלא בדיוק להפך – להוסיף למורכבות שפרוש מעלה. ארצה לעשות זאת דווקא תוך בחינה של חווית לא-נשית, חוויה גברית של מי שנמצא ביחס מיני אל גברים. ההבדל בחוויה אינו הבדל שנעוץ בהסתברות סטטיסטית בלבד של נשים להיאנס, אלא בקיומו ואי-קיומו של "הדבר הזה" בצל, או בנוסף אל, היחסים הבין-אישיים.

אז מדוע חוויה גברית של מי שנמצא ביחס מיני אל גברים יכולה לעזור לנו ללמוד על החוויה הנשית? ובכן, בעיקר ע"י מה שנעדר ממנה, ומה הוא מלמד אותנו על החוויה הנשית המכילה נעדר זה.

Wrestling_Mingiyan+Semenov+Olympics+Day+9+Wrestling+OjH_WXqjJtMl

אתחיל ממה, שבאופן מפתיע אולי דווקא, נמצא מאוד ביחס מיני בין גברים – יחסי כוח פיזיים, בדומה (באופן עקרוני) לאלו שבין נשים וגברים. אם נביט על הגוף גדירא, מעטים הגברים שנפגשתי איתם שלא היו חזקים ממני פיזית. חלקם יותר וחלקם פחות. במילים אחרות, פוטניצאל התקיפה המינית קיים גם כשאני נפגש עם גברים, ולכן לא יהיה נכון למסמס את היתכנותה של האלימות רק בשל הנתונים הפיזיים. אלא אם כן אגלה כוחות חבויים ברגע מצוקה, ככל הנראה במידה והגבר השני יהיה מעוניין בכך, הוא יוכל לתקוף אותי.

אם כן, היכן ההבדל מצוי? וכאן אנו מתחילים לשים לב לדבר שנעדר מן הסיאוטציה הבין אישית –  "הדבר הזה" שפרוש מדברת עליו, אותו מובן מאליו של אלימות, נעדר. שכן הצד שמתבונן עליי, לעומת על אישה, אינו מניח כמובן מאליו שהוא יכול לתקוף אותי. גם אני איני מניח כמובן מאליו שאני מסוגל לתקוף אותו, למרות שפיזית ייתכן שאני מסוגל. כאמור זה לא קשור להבדל הפיזי, אלא להבדל המגדרי. "מובן מאליו שאפשר לתקוף פיזית" זה משהו שקשור לנשים; "אונס" זה משהו שקורה לנשים. אחזור לזה בהמשך, אך הנקודה החשובה כאן היא כי (באופן כמעט אבסורדי ושמבחינה רפלקסיבית מוזר אפילו לי) גם אם יופעל עליי כוח פיזי, המובן מאליו שלי יקשה עליי מאוד לחוות את זה כהפעלת אלימות. המגדר הנשי כמעט מקפל בתוכו את חווית האלימות.

בעוד שחברותיי עסוקות במקרים רבים בניסיון להבין האם הערב הקודם שהעבירו במחיצתו של גבר היה ערב שכלל תקיפה מינית, במידת ההסכימה שלהן לאינטרקציה המינית שהתרחשה ובכמה אלימות הופעלה עליהן – בעוד שהן עסוקות בלקודד את החוויה עם הגברים אל המרחב של הפוליטי, אני נותר חופשי לקודד את מירב החווית אל המרחב של המין, או של הרומנטי או של האינטימי. הרי, כפי שהזכרתי, "אונס" קורה לנשים. במובן הזה, המגדר שלי מאפשר לי טווח חוויות אחרות לגמרי. זה לא שאני לא מפחד מאותם הדברים שקורים לנשים. בוודאי שלחוות אלימות מינית זה משהו שמפחיד אותי. הנקודה היא שבכל הקשור למובן מאליו, אלימות מינית זה לא משהו שמי שיש לו מגדר נשי עלול לחוות, ולכן גם מי שיש לו מגדר גברי עלול לחוות – אלא שלחוות אלימות מינית זה המגדר הנשי.

wrestling_7725598916_92e4bb2eb8_k

זאת בשל שלמרות ההבדל הפיזי האמיתי, החוויה שלי כגבר אינה חוויה של סכנה. בדיוק בשל היעדר "הדבר הזה" שמבנה מובן מאליו מסויים. במפגש שלי עם עוד גבר, הגבר אינו אפשרות-לאלימות-בפוטנציה. עד כדי כך, שאני לא מרגיש כל מניעה להיפגש עם גבר בביתו, או בביתי, בחלל הבודד של ה"ביקשת את זה". זה נחווה לי הגיוני לגמרי, כסיטואציה כמו-חברית. גם כשאני מנסה להצדיק את עצמי מול חברותיי בקשר להחלטה להיפגש עם מישהו בביתו, איני חווה זאת כזקוק להסבר. גם אם זה דייט ראשון. גם אם המטרה שלי אינה מין. במילים אחרות, אם הצד השני יבין את כוונותיי לא נכון, אם הוא ירגיש מרומה או שמא אני אטעה אותו – החטא שלי יהיה חטא שבין אדם לחברו, וזאת לעומת מה שנשים עושות ושמובן כחטא שבין אדם למקום. אני לא פושע כנגד הסדר החברתי.

זו בדיוק הנקודה שפרוש מדברת עליה כשהיא קוראת לדמיסטיפיקציה של האונס. תקיפה מינית בין גברים אינה מיסטית. היא אמנם עלולה להיות אמיתית, אך היא אמיתית ללא המימד הרפאי, הממשי כשלעצמו, של האונס איתו נשים מתמודדות. היעדר המיסטיפיקציה של התקיפה המינית הגברית משנה את החוויה של "מה הוא הדבר שקרה", וכן גם את החוויה של המקום שלי בתוך הדבר הזה ביחס לסביבה, אך גם ביחס לאחריות ולזהות עצמית.

שהרי כשמין מקודד אל הפוליטי, אז בוודאי שתהייה אשמה. וכשיש אשמה יש אשמות. הרגשת הכעס שפרוש מתארת, כלפי ההחלטות על נתיב צעידה, הבחירות בנוגע ללבוש או שעת ההופעה בציבור,  כל ההעדפות האישיות הללו –שהן למעשה הזהות העצמית בעולם ליברלי של צריכה– הן המחשה מזעזעת לביו-פוליטיקה. "הפיתרון" לסוגייה החברתית של 'האונס' כאובייקט שזקוק לטיפול חברתי מופיע במשהו שמתרחש בגופה של האישה עצמה, בהרגשת הכעס שלה כלפי הפחד, כלפי ביטוי אמוציונאלי שלה. בהפנמת הזהות העצמית שלה כמפחדת. הפוליטי מופיע גם בהרגשה הכי אינטימית של אישה הצועדת ברחוב ומפחדת. הדיכוי הוא כפול מבחינה זו.

באחת מהרצאותיו מספר סלבוי ז'יז'ק, בבדיחות הדעת אך ברצינות תהומית, כיצד הוא נשאל באחד הכנסים איך זה ייתכן שהוא מתעסק בניתוח פסיכואנליטי של סרטיו של היצ'קוק כשהוא אזרח במדינה שעוברת מלחמה אתנית עקובה מדם. כלומר, חווית הדיכוי בתור אזרח שנמנה על מדינה שעוברת מלחמה רצחנית אינה מספיקה – יש גם לדכא את עיסוקיו האינטלקטואלים אל המרחב הזה בלבד. קרי, המערב יכול לנתח את מיקי מאוס, אבל סלובנים צריכים לנתח סכסוכים פוליטיים.

כך, גם בנוגע ל"דבר הזה". אישה שהולכת ברחוב מפחדת, והיא גם תכעס על עצמה. רוח-הרפאים של "הדבר הזה" משאירה את האישה כל הזמן בפוליטי. גברים יכולים להתעסק בדברים אחרים. במין למשל. או במיקי מאוס.

Wrestling_Haakan+Erik+Nyblom+Olympics+Day+9+Wrestling+piFyjPB-Y44l