Posts Tagged ‘הדמיון לשלטון’

הם יגידו "תפוקה שולית", אנחנו נגיד: "ביטול העבודה!"

3 בספטמבר 2012

אז מה בעצם היה כל כך מכעיס בטור של נחמיה שטרסלר? מה הביא כל כך הרבה אנשים להגיב בזעם, מעל דפי "הארץ" ובבמות אחרות? סביר שהסיבה הראשונה היא די פשוטה: שטרסלר ערער על זכות הקיום של קוראי העיתון שלו עצמו. בשונה ממאמרים קודמים, הוא לא תקף קבוצה כמו החרדים או הוועדים, אלא את אלה שמשלמים את משכורתו בדמי המנוי שלהם. לא ראיתי אף פעם את רשימת המנויים של הארץ, אבל יש לי תחושה חזקה שחלק הארי של המנויים אינם מנהלי השקעות או אנליסטים חברים של שטרסלר, אלא בוגרי חוגים למדעי הרוח, החברה והאמנויות. זה ללא ספק הקהל הכי נאמן של העיתון הזה, וגם הכי שבוי: קוראי דה מרקר יכולים לעבור לגלובס או כלכליסט בלי להרגיש בהרבה הבדל, ולקוראי "גלריה" או "ספרים" אין ממש לאן ללכת.

קבוצת האוכלוסייה הזאת מחזיקה את "הארץ" בשיניים, ולפעמים מוותרת על דברים אחרים כדי לשלם את דמי המנוי הגבוהים להפליא ולתמוך בעיתון הזה. לא נראה לי שיש עיתון גדול בעולם שיש לו קבוצת קוראים כל כך מסורה. לכן, דווקא לפי ההיגיון של שטרסלר, צריך להזכיר שלהחזקה של פרשן כמוהו פשוט אין הצדקה מבחינה כלכלית טהורה. זה מה שהופך את הטור שלו לחצוף ומגוחך במיוחד: הוא מתכחש לתנאי האפשרות של עצמו.

זאת נקודה אחת שראוי לציין לגבי הטור הזה. נקודה אחרת נוגעת לכמה מהתגובות, שהן מבחינות מסוימות מדאיגות יותר מהטור עצמו. מה שמשותף לתגובות האלה הוא הניסיון להוכיח שמדעי הרוח "זה כן פרקטי".  דימיטרי שומסקי כתב שלמדעי הרוח "יש משמעות יישומית מובהקת";  יאיר אסולין טען ש"מדינה שרוצה כלכלה חזקה צריכה לעודד עיסוק במדעי הרוח" ושהמדינה "צריכה  לקחת על עצמה את 'הנטל' של חוסר היצרנות המיידי של התחומים האלה".

אז קודם כל, בכלל לא ברור שהנימוקים האלה נכונים עובדתית. בשנים האחרונות צומחים מודלים של מדינות עם כלכלה מצליחה למדי, שלא משקיעות כמעט כלום בחברה אזרחית ומשקיעות מעט מאוד בהשכלתם הכללית של תושביהן. יתכן מאוד שדווקא נוח יותר לנהל ככה כלכלה יעילה.

אבל יש בעיה חמורה יותר: זאת גישה אפולוגטית, אפילו תבוסתנית, שמאמצת את ההיגיון האינסטרומנטלי של שטרסלר עצמו. רטוריקה של "תנו לנו להתקיים בפינה הקטנה שלנו" יכולה להוביל רק לעוד ועוד תבוסות. היא גם מקבעת את המעמד של כל מי שעוסק בספרות, סוציולוגיה או היסטוריה כמין אספן בולים מסוגר, שמבקש רק שיניחו לו בשקט. לעמדה כזו יש השלכות שליליות גם על היחסים בין האינטלקטואלים (במובן הרחב) לבין החברה – היא הופכת את האינטלקטואלים למוצג מוזיאוני.

אימוץ העמדה הזאת מעיד על הערכה עצמית נמוכה. לא זו בלבד שבסיטואציות פוליטיות מההיסטוריה הלא-רחוקה משוררים ופילוסופים תפסו את ההנהגה;  אפילו במחאה החברתית של השנה האחרונה ראשי המוחים יצאו מהפקולטות למדעי הרוח. שטרסלר יודע את זה, ולכן הוא רוצה להביס אותנו כשאנחנו עייפים.

צריך לצאת מנקודת מוצא אחרת לגמרי.

כנקודת פתיחה למו"מ, הייתי מזכיר שהכול רוח. לכל הפחות, בהיותנו בני אדם אנחנו חווים הכול, כלומר: הכול, כתופעה נפשית. אפילו ירון לונדון, אירופי ורציונלי ככל שיהיה, לא מסוגל לתפוש את האירועים בחייו באופן בלתי מתווך, בתור פונקציות גל או פרוטונים ונויטרונים. למעשה, עצם הלגיטימיות של החומר בעולם היא תוצר של פשרה שאנחנו מוכנים לקבל בערבון מוגבל. אפשר לומר שהחומר צריך להודות לנו שאנחנו בכלל מכירים בו. חשוב לציין שגם המטריאליזם המרקסיסטי לא מתייחס ל"חומר" במובן הוולגרי המקובל כיום. מושג החומר כישות אובייקטיביות שאינה תלויה באדם ובהיסטוריה הוא מושג בורגני, כלומר עוד צורה של ניכור.

אבל בעצם, אין לנו בעיה עם חומר. אנחנו אוהבים לחיות בעולם שיש בו גם חומר. אנחנו לא רוצים להיות ישויות נפשיות טהורות. ננסח שוב את נקודת המוצא: הכול "כיף". הכול זה עונג. מה שנקרא "מציאות אובייקטיבית", תועלתניות, פונקציונליות – כל מה ששרירותי ולא תלוי בנו – הוא בסך הכול פשרה שאנחנו מוכנים לסבול למען שימור עצמי, כדי לא להתקיים כהתפרצות עונג רגעית שמתחלפת מיד בכאב. למטרות מסוימות, אנחנו מוכנים לוותר על חלק מהעונג ולכפוף אותם לפיקציה שנקראת "אילוצי המציאות".

במושגים המובנים לשטרסלר, אפשר לומר שהקיום האנושי, ובכלל זה העבודה, הוא מעין עסקה: אנחנו מוכנים לסבול לא מעט בשביל לשמר את עצמנו. אבל לא בכל מחיר. אם העבודה, במובנה הרחב, מאיימת להשתלט על החיים, העסקה מבוטלת. וזה בעצם מה שקורה עכשיו, בעידן המשברי הנוכחי. המנהלים האחראים על פונקציונליות אומרים לנו: "עכשיו יש משבר, No more fun! ", מבחינה זו, בשונה ממה שנטען כאן בחלק מהתגובות לפוסט של תהל פרוש, המאמר של שטרסלר הוא לא סתם שכפול של "שאלה דודתית", אלא תופעה מסוכנת מאוד. עד עכשיו הקפיטליזם אמר לנו: "תודו ש-fun לכם". עכשיו הוא אומר משהו אחר: "אין מה לעשות, כרגע אין זמן ל'כיף', כולם צריכים לעבוד בפרך". זה שלב בדרך להפיכה הזוחלת של החברה למחנה עבודה בבגדים אזרחיים.

לכן, אם שטרסלר רוצה להפר את הסטטוס קוו של הקפיטליזם המאוחר– כלומר, לשנות את המצב הנוכחי שבו הביקורת של האקדמיה סגורה בתוך גני חיות מידלדלים של פילולוגים באוניברסיטאות, ועוסקת בשימור "המורשת התרבותית" – צריך לומר לו: תפאדל. על כל דרישה חצופה שלו, נציב דרישה לא פחות חצופה. הוא אומר: "תפוקה שולית", אנחנו נגיד: "ביטול העבודה!". הוא אומר "חוקי הכלכלה", אנחנו נגיד: "הדמיון לשלטון!"; הוא אומר "מנגנון המחירים", אנחנו נגיד: "עבודה כמשחק!". ממילא, עבודה כבר לא נחוצה בימינו.

כעת, יהיו מי שיגידו שלצעוק "ביטול העבודה" זאת עמדה שמאלנית ילדותית. שהשמאל צריך עכשיו אחריות, ונדרש להתחבר לצרכים הבסיסיים של המעמדות המדוכאים: אוכל, דיור, בריאות. ובכן – לא. הפנטזיה, ההנאה והשחרור מניכור הם לא מטרות שמעניינות רק את המעמדות המיוחסים. להיפך – בתקופה הנוכחית יתכן שיותר קל לעורר התלהבות מביטול העבודה מאשר מרעיונות סוציאליסטיים קלאסיים כמו הלאמה או סובסידיות. כתב על כך מרקוזה ב"קץ האוטופיה" –

הסגולות החדשות של החופש, שעליהן רמזתי כאן, לדעתי לא באו עד עכשיו לידי ביטוי מספיק בהתלבטויות בדבר מושג הסוציאליזם… מושג הסוציאליזם עדיין נתפס יותר מדי, גם אצל השמאל החדש, במונחים של התפתחות כוחות הייצור והגברת פריון הייצור. גישה זו היתה מוצדקת ואף הכרחית בשלב הפרודוקטיביות, שבה התפתחה האידיאה של הסוציאליזם המדעי. ואילו כיום נחוץ לפחות דיון מחודש במושג. אנו חייבים עתה ליטול עלינו סיכון ולברר ולנסות ולקבוע ללא היסוס את ההבדל בין החברה הסוציאליסטית בתור חברה חופשית ובין החברות הקיימות – אף אם הניסיון הזה נראה נועז מדי. ודווקא כאן… עולה מאליו – מכל מקום בתודעתי שלי – המושג "סגולות אסתטיות ארוטיות"… דווקא באותו צמד מושגים נעוץ אולי הבדל האיכותי במאפיין את החברה החופשית והמרמז על זיווג בין הטכניקה והאמנות לבין המשחק.

ובינינו – זה לא שמישהו בינינו יודע כל כך טוב איך לנהל את החברה בצורת כלכלה מתוכננת, שהוא יכול להרשות לעצמו לזלזל בדרישות מרחיקות לכת יותר, ובהגשמת מטרות כמו שלילת הצורך להתפרנס, שלילת ההכרח של מלחמת הקיום, שלילת הצורך בפרודוקטיביות ושלילת הצורך בדיכוי דחפים – מה שכינה מרקוזה "המרה טכנית גמורה של עולם החיים" שבעקבותיה יווצרו יחסים חדשים לגמרי בין בני אדם. אם לא נדע להבטיח עולם יותר טוב מהעולם הנוכחי, אין סיבה שמישהו יקשיב לנו.

אלה הן אמיתות בסיסיות. לא שום דבר רדיקלי או מרחיק לכת מדי.

הציור: חואן מירו, קונסטלציה