מכתב גלוי לנחמיה שטרסלר

תהל פרוש

למה בעצם אני כותבת לך נחמיה, הרי יכולתי כפי שעשיתי בפעמים קודמות כשקראתי אותך לחלוף הלאה ולשכוח. אבל אני משוררת נחמיה, וזהו תפקיד שמביא איתו אחריות, לא פחות אחריות מזו שכרוכה בלהיות פובליציסט או מתכנתת מחשבים. המשוררת והסופרת האמריקאית הגדולה גרייס פיילי כתבה פעם (בתרגום אסתר דותן): "זאת אחריות המשוררת ללמוד את האמת/ ממי שהכוח אינו לצידו/ זאת אחריות המשוררת לומר שוב ושוב: אין/ חופש בלי צדק, כלומר צדק/ כלכלי וצדק בין אוהבים/.. זאת אחריות המשוררת להשגיח על/ העולם הזה ולזעוק כמו קסנדרה, אבל/ שיקשיבו לה הפעם". אז אתה מבין נחמיה, האחריות המקצועית שלי היא לא להתעלם ולזעוק עד שיקשיבו.

וככה יוצא שעל אף שאני חושדת בזה שלי ולך אין בעצם מילים משותפות להתחיל לדבר איתן, בכל זאת אני כותבת לך. הנה כמה דברים שנחרתו בזכרוני מקריאת הטור שלך: יצרת משוואה מוזרה בין מדעי הרוח והחברה ובין משהו שקל ללמוד אותו, שהוא בשביל הכיף ו"תחביב נחמד". השתמעה מהדברים שלך חלוקה בינארית ודיכוטומית בין עבודה לכיף, בין עבודה לקלות, בין עבודה לתחביב ובין כיף-קלות-תחביב לכסף. טענת כי מי שלומדים מדעי חברה ורוח אשמים במצבם הכלכלי, שהם דנים את עצמם "לשכר נמוך ולמרמור מתמשך" ושאם "לומדים משהו שאין לו ביקוש בשוק העבודה, אין לטעון אחר כך שהשכר נמוך מדי". כתבת שמי שמעוניינים "לשפר את מצב הכיס" שיילכו לעבוד בתחומי ההיי טק והטכנולוגיה ושזהו גם "אינטרס של המדינה".

כך קרה נחמיה, שמי שקראו את הדברים שלך השבוע, אלה שאינם עוסקים בתחומי ההייטק והטכנולוגיה ולרוע מזלם גם סובלים ממחסור בכסף, חוו איזו ריאקציה טבעית נפשית ופיזית: זעם וחלחלה ושאט נפש, בחילה וכאב בטן. בכל אלה אני מתכוונת לעיתונאיות, מורות, עובדים סוציאליים, רופאים, גננות, פסיכולוגיות, משוררים, סופרות, מוזיקאים, חוקרים באקדמיה, בעלות עסקים קטנים, אמנים ואומנים, משרתי ציבור, ממציאי המצאות, חולמי חלומות וכיוצא מי שעובדים במקצועות זניחים שמעצבים את החברה שלנו. אני מניחה שגם הכלכלן הגאון הבא שיישב בפקולטה למדעי החברה וכתב סמינריון בנאלי על כשלי השוק החופשי שאל את עצמו אחרי הקריאה בטור שלך במה לעזאזל הוא אשם.

אני אנסה לומר זאת בבהירות כעת: אתה בנה של כנסיית הכלכלה הניאו-קלאסית, נחמיה, וככל חסיד אדוק שלה אתה ממולל בין אצבעותיך מחרוזות של שוק חופשי רדיקאלי נוסח מילטון פרידמן. אתה בן לכנסייה שיש לה שני ספרי תפילה, כפי שכתב את זה סארטר: "סידור התפילה של הבורגני העני והשאפתן הוא ספר 'אמנות ההצלחה הכלכלית' וסידור התפילה של הבורגני העשיר הוא ספר 'אמנות הפיקוד'". הכנסייה שלך, שכבר למעלה ממאה שנים מעצבת את פני החברה האנושית, היא ההגמוניה בעלת הכוח על חיינו ויש לה מספיק שליטה כדי לבצע אינדוקטרינציה חברתית הדרושה לשם המשכיות האמונה ותחזוקה שלה. לכן צריך לשים לב ולהדגיש את יחסי הכוחות בינך לביני נחמיה, בינך לבין אלה שנעשו מושאי ההתקפה שלך באותו טור, כי ביצעת בנו התקפה מעמדית חסרת בושה.

ממקומי לצד אלה שאינם נמנים על הזרם ההגמוני אני מסתכלת על עיקרי האמונה שלך בתערובת של תדהמה וזעזוע כנים: למשל האמונה שהמערכת הכלכלית מורכבת מבני אדם רציונאליים, כאלה המעוניינים למקסם את רווחיהם וחיים בשוק חופשי המתנהל לפי עקרונות של היצע וביקוש. אף כי פסיכולוגים חברתיים ובראשם החוקרים כהנמן וטברסקי סתרו את הנחת הרציונליות שעומדת בבסיס המודלים הכלכליים, הצליחו הכלכלנים ההגמוניים להתעלם מהעובדה הזאת ולהמשיך להחיל עלינו מודלים מתמטיים של כלכלה שמתעלמים מהעניין הפעוט שאנחנו אנושיים. אנושיים מדי לפונקציות יורדות ועולות, אנושיים מדי לשיוויי משקל כלכליים, ואנושיים מדי לפונקציות תפוקה שולית.

ככה קורה, שטעית שוב ושוב: רוב בני האדם אינם מכונות של מקסום רווחים, וסופרת לא חשה בהכרח שהיא צריכה להרוויח הרבה כסף כמו מהנדסת מכונות. מכיוון שבני אדם שונים זה מזה בכישרונותיהם, במזג שלהם, בתשוקות שמנחות אותם, ברעיונות שיש להם לגבי השאלה עבור מה ראוי לחיות, הם אפילו עשויים להיות מרוצים מקיום כלכלי צנוע. אני מודה שהדבר הזה אמנם לא תואם את המערכת שבנתה הכנסייה שלך המבוססת על צריכה אינסופית ועבודה אינסופית שתתמוך בה, אבל כאן אנחנו מגיעים נחמיה לנקודה חשובה: אחד הדברים שהכנסייה שלך מיטיבה לעשות הוא להסתיר את העובדה שכלכלה היא מנגנון פוליטי לסידור חברתי. אתה הצגת את הסדר הכלכלי כאילו הוא כוח טבע שלא ניתן לשנותו אבל זאת הונאה.

כפי ששואל בחוכמה הפרופסור לתולדות מחשבה כלכלית רוברט היילברונר: "האם עניינים כלכליים קריטיים כמו חלוקת העושר והכנסות נקבעים בידי המקבילה החברתית לכוח הכבידה? האם המסים, זכויות הירושה או קיומן של סדנאות יזע הם ביטוי לחוקיו הלא משתנים של הטבע? או שמא הם נקבעים בידי אופיו המשתנה-תדיר של הסדר הסוציופוליטי שאנחנו חיים בו?". התשובה ברורה כמובן לכל מי שעיניו בראשו, חיי החברה של המין האנושי הם חיים פוליטיים, והכלכלה הקפיטליסטית אינה יוצאת מהכלל הזה.

ופה טמון הצער העמוק נחמיה, מתחת לזעם, והוא קשור בפרוגרמה החברתית שנובעת מהטור שלך. כי לפי התוכנית החברתית הזאת, כל מי שאינה ואינו נולדים עשירים ונותרים עשירים, נדונו לחיים חסרי דרגות חופש, משוללי חירות, בינאריים: של עוני או רדיפה אחרי כסף. אין דרגות ביניים של בחירה לגבי כמות כסף והתעשרות. במערכת שנוצרה מי שאינם עשירים ובוחרים להיות עיתונאים, מורים, חוקרים, אמנים, פעילי שלום, פוליטיקאים ועוד ועוד – ירעבו, ומי שלא רוצים לרעוב – חייבים להיות מהנדסי מחשבים או למצער מנהלי בנק. הדבר הזה קורה בכל העולם כפי שהיטיבה לתאר בשבוע החולף דוקטור לאנתרופולוגיה בבלוג AlterNet: בארצות הברית ואירופה הקריירה האקדמית נעשית נגישה יותר ויותר רק לאליטה הכלכלית. נחמיה, האם זוהי החברה שאנחנו רוצים לחיות בה? זאת השאלה שהיית צריך לשאול בסוף הטור שכתבת ולקיים באופן הזה את האחריות שלך.

*

דימוי: ז'אק לואי דויד, מותו של סוקרטס (1787).

עוד על נחמיה שטרסלר:

שלא יעבדו עליכם: קרניים זה סקסי.

מה שצריך בשביל עיתון שמאל

בסתיו האחרון, כשהתקשורת בישראל החלה להפנות עורף למחאה, עלתה טענה בשמאל שהגיע הזמן "להתנתק מהתקשורת", ולהקים עיתון אינטרנט עצמאי. הטענות האלה מלוות בדרך כלל בחרחור בוז כלפי התקשורת הקיימת.

אני חושב שעיתון אינטרנט עצמאי הוא באמת מטרה חשובה – חשובה אולי יותר מכל דבר אחר. עיתון הוא במובן מסוים המסד לרפובליקה העתידית. הוא מיקרוקוסמוס של המבנה פוליטי אחר שיהיה כאן. גם לציונות, כמו לתנועות פוליטיות טובות יותר וגרועות יותר, היו עיתונים עוד לפני שהיו מוסדות פוליטיים משמעותיים אחרים.

אני רוצה לנסות להציע מה נדרש כדי להקים עיתון שמאל, ומה המכשולים שצריך להתגבר עליהם כדי שזה יקרה. אך לפני כן, אני רוצה להתייחס לזלזול בעיתונות מצד "האינטרנט", זלזול שהוא לדעתי חלק מהבעיה. כאן ברצוני לציין שהביקורת שאכתוב כאן על הבלוגוספירה חלה כמובן גם על הבלוג הזה.

מה שמעניין הוא שהטענות הגורפות נגד התקשורת מגיעות בדרך כלל מאנשים שרוב עיסוקם סובב סביב האקדמיה, שלא עסקו מימיהם בעיתונות וכנראה גם לא יעסקו בה בעתיד. למה להם? באוניברסיטה הרבה יותר נוח. מהעמדה הזאת, קל לצחוק על הבורות והמוגבלות של העיתונאים.

אין הרבה דברים טובים להגיד על התקשורת הישראלית. טענתי כבר שהתקשורת בישראל עוסקת בעיקר בהסתרת המציאות. ובכל זאת, יש משהו די מרגיז בזלזול המתחסד בעיתונאים. בתור מישהו שעבר פחות או יותר מהעיתונות לאקדמיה, אני חייב להודות שמבין שתי האוכלוסיות אני מעדיף בהרבה את העיתונאים. לאנשי אקדמיה קל לאהוב את עצמם: לכאורה הם הרבה יותר אינטליגנטים, וכמובן חושבים בצורה הרבה יותר "נכונה". נורא קל גם לדבר בשבחי המחקר המדעי, בעוד העיתונות נחשבת למשהו קצת מלוכלך.

אני לא מוצא סיבה להיעלב בשם העיתונאים, כי הם יודעים להיעלב די טוב בעצמם. אבל היומרה לזרוק לפח את העיתונאים היא קצת מתנשאת. עם כל הביקורת על עיתונאים, ומבלי להיגרר לאנטי אינטלקטואליות, אי אפשר לקחת מהם דבר אחד: הם אנשים שמתחככים עם המציאות הקיימת, ולא עם ממלכת האידיאות.

למעשה, ההיכרות של אקדמאים עם העולם הממשי מועטה בהרבה; הם מדברים יפה, אבל לרוב רק על מה שרלוונטי לשדה ההתייחסות האקדמי שלהם; ולמרות השחיקה המשמעותית במעמדם, הם  הרבה יותר מפונקים מעיתונאים. על אף התככים והפוליטיקה שקיימת כמובן באקדמיה, ברמה המיידית זו סביבה חברתית מוגנת למדיי. אקדמאים לא רגילים שצורחים עליהם או מאיימים עליהם – מה שעיתונאי ממוצע חווה לפחות פעם ביומיים (ולפעמים הרבה יותר). כדי לכתוב טקסט, לרוב יש לאקדמאים חצי שנה ולא חצי שעה. יש לציין גם שבאקדמיה הישראלית, ובמיוחד בפקולטות למדעי הרוח, יש גם הרבה פחות מוביליות חברתית מאשר בעיתונות.

כל זה על בסיס הנחת היסוד, שעיתון הוא עסק כלכלי, שפועל בתוך הקפיטליזם. הדבר הזה מוטח לפעמים בעיתונות כאילו היה עלבון נורא, בעוד למעשה הוא עובדה די מובנת מאליה. בתוך תנאי האפשרות האלה, שבה היא פועלת, יש בעיתונות הישראלית הרבה יותר אומץ מאשר באקדמיה. למעשה, כמעט כל ידיעה בעיתונות שמנסה בכל זאת להגיד את האמת ולבקר את מנגנוני הכוח היא כיום בבחינת פעולה בניגוד לאופן שבו המערכת רוצה לפעול, במובן הרחב. זאת בניגוד לכתבי עת מדעיים בינלאומיים באנגלית, שמאוד מלטפים אנשים ביקורתיים, אם הם רושמים כמו שצריך את ה-footnotes.

אני נזכר שכשעבדתי ב"הארץ", היו כל מיני אנשים שאהבו להטיף לי שאין בעיתון מספיק ידיעות על הכיבוש. הם אמרו שבמצב נורמלי כל העיתון היה צריך לעסוק בכיבוש. שאלתי אותם: ואם העיתון היה ככה, הייתם קונים אותו? הייתם קונים אותו יום אחרי יום? עיתון הוא בסך הכול עיתון. היו גם תמיד את הטלפונים שביקשו ממני "להכניס" איזשהי ידיעה על משהו חשוב, למשל עניין כלשהו שקשור למצור על עזה. הרבה פעמים עשיתי את זה. אין לי טענות – זה בעצם מה שקראתי "השמאל ככת סתרים", כלומר מודל של השמאל כמעין רשת סודית פחות או יותר שפועלת במסגרת הקפיטליזם האוטוקרטי וגורמת מדי פעם לאיזה שיבוש מקומי. זאת גם צורת פעולה לגיטימית של עמותות שמאל. אבל צריך לומר בכנות שהיא מבוססת על צורה של טפילות: מצד אחד שונאים את התקשורת ומשמיצים אותה, מצד שני מחפשים כל הזמן את אנשי שלומנו שאפשר לפעול להם על המצפון שיגניבו ידיעות כשהעורכים לא שמים לב.

מבחינה סוציולוגית, השתדלנות הזאת מבוססת על העובדה שהתקשורת בתל אביב בנויה מהרבה מאוד אנשים שמחזיקים בהשקפות שמאליות. וזאת בעצם עוד נקודה מגוחכת בביקורת של השמאל על אנשי התקשורת: שמחנה השמאל בעצמו מורכב מלפחות 30% עיתונאים, ואם מכלילים אנשי תקשורת במובן הרחב יותר אז הרבה יותר. כך שבמסגרת הקבוצה הזאת יש מין פיצול של הנפש והגוף: עורך בדסק יכול להיות אנרכיסט, אבל במסגרת תפקידו הוא יעלה על העמוד טקסטים של נחמיה שטרסלר.

בקיצור – אלה כל מיני פרדוקסים, או מחלות כרוניות, שקשורות למצבו של השמאל הישראלי. אבל הצטדקות והטחת עלבונות בעיתונאים לא תעזור הרבה. זה גם ממש לא חכמה לדבר על אמצעי תקשורת אלטרנטיבי, אבל לדלג באלגנטיות על השאלה איך בעצם אפשר לממש את האלטרנטיבה הזאת, בהתבסס על כך ש אנשים צריכים לחיות ממשהו.

דבר אחד צריך להגיד: אנחנו אפילו לא קרובים להגשמה של המטרה הזאת. יש כבר כמה שנים איזה דיבור בבלוגוספירה הפוליטית הישראלית, שאוטוטו הבלוגים האמיצים מחליפים את העיתונות המושחתת. בולשיט. יכול להיות שבלוגים מחליפים את הפובליציסטיקה. אבל תראו לי יותר מחמישה פוסטים משמעותיים שהתפרסמו בעברית שלא מבוססים על מידע שהביאו עיתונאים. עם כל הכבוד לבלוגרים (וזה כולל כמובן גם את הבלוג הזה), עיתונאים ממש קמים בבוקר, נוסעים למקומות, מבקשים תגובות, ורודפים אחרי אנשים.

נכון שזאת העבודה שלהם. אבל בתמורה הם עושים דבר שנקרא עבודה עיתונאית. כרגע אין לזה ממש תחליף. בלוגי השמאל הקיימים הם ממש לא עיתונות. במקרה הטוב, הם מתפקדים כמו התוף שנותן קצב בהפגנות. לא יותר מזה.

אבל אני לא בעניין של לבקר סתם. בהתבסס על מה שנאמר עד כה, אני רוצה כאמור רוצה להציע שני קווי יסוד לעיתונות אינטרנט עצמאית שיכולה להיות ברת קיימא.

הדבר הראשון שצריך להיות בעיתון אינטרנט אלטרנטיבי הוא קללות והשמצות.

להלן ההסבר: הדבר הראשון שעיתון אינטרנט צריך להשיג כדי שיהיה לו קיום משל עצמו, כלומר שהוא ייפטר מאותן מחלות שתוארו למעלה, היא שאנשים ממש ירצו לקרוא אותו. זה מאוד שונה מהטקסטים שמתפרסמים היום בחלק ניכר בבלוגי השמאל, שמבוססים לעתים קרובות על הציוויי "חובה לקרוא!" שמופיע ליד הלינק בפייסבוק. אני לא מזלזל חס וחלילה – כשאומרים לי חובה לקרוא אני מיד לוחץ על הלינק ועושה לייק. אבל יש כאן איזה פרדוקס, שמומחש בתופעה הזאת באופן בוטה במיוחד: כל האנשים שחושבים ש"חובה לקרוא" את הטקסטים האלה, ממילא מסכימים מראש עם רוב מה שכתוב בהם. החובה פועלת רק על מי שמקבלים אותה על עצמם. מבחינת אותם אנשים, קריאת טקסטים צדקניים היא מין תפילה או ריטואל. על כל פנים, על רוב האנשים זה לא עובד. אנשים לא מרגישים שהם בעונש, ושיש להם סיבה לקחת על עצמם איזשהן חובות מעבר לאלה שכבר יש – ויש הרבה.

אז מה יכול להפוך עיתונות אופוזיציונית למשהו שהרבה אנשים ממש ירצו לקרוא? הדבר האטרקטיווי הראשון שהיא יכולה להציע, זה זעם. ראינו בקיץ שלהרבה מאוד אנשים בישראל יש זעם על כל מיני כוחות שולטים, ולזעם הזה אפשר בהחלט להתחבר. זה גם מה שיכול להבדיל בין עיתונות אופוזיציונית לדיבורים המלוקקים שמוכרים מהתקשורת. אבל יש הבדל מהותי בין זעם לצדקנות. זעם מתבטא למשל בניבולי פה. שמאל עם רצון חיים צריך לדעת לקלל, ולא רק "להציע קריאה ביקורתית". ושוב, התקדים נמצא במהפכה הצרפתית. הלוואי שהיה לנו עיתון כמו "פר דושן" (Père Duschene) – העיתון המהפכני שהיה מלא בניבולי פה נגד האצולה והכוחות הקונטר-רבולוציונריים. למעשה, אפילו המוטו שלו כלל קללה. אחר כך הוא קם מחדש בקומונה הפריזאית, ובתקופות משבר אחרות. הלוואי שהיינו רואים יותר טקסטים עם מלים כמו "חלאת המין האנושי". מי שלא נוח לו עם אלימות מילולית – צריך כנראה להזכיר שבשונה ממטוסי קרב ופגזי פלאשט, אלימות מילולית לא הורגת. אם המצב כל כך גרוע, תתגברו על האנינות ותקללו. ואם מה שיש זה זעם, תכתבו עיתון של זעם. אבל זעם אמיתי אי אפשר להכיל רק במלים יפות.

בישראל, המופתים העיקריים שאני מכיר לסוג כזה של עיתונות, מכיוונים שונים, הם "העולם הזה", "חץ מסילבי קשת" והבלוג YES.

הבעיה היא שבתנאים הנוכחיים, אף אחד לא רוצה לחטוף תביעת לשון הרע של שלושה מיליון שקל בגלל איזו קללה נגד דן מרידור. זאת בעיה שאפשר אולי לפתור, אבל היא רצינית מאוד, אפילו לפני שינויי החקיקה של הזמן האחרון. זה אומר שעיתון כזה יצטרך אולי להתבסס על שרתים בחו"ל, ואולי אפילו על כותבים עם שמות בדויים. כל זה ירחיק אותו מהמציאות.

כאן אנחנו מגיעים לרכיב השני שצריך להיות לעיתון עצמאי: תיאור של המציאות. זה גם משהו שאפשר היה לראות במחאה: אנשים צמאים לקרוע את מסך השקרים והיחצ"נות, לשמוע על דברים שקרו לאנשים אחרים ושדומים למה שקרה להם. אני יודע שהיו כבר כל מיני יוזמות כאלה, של עיתוני גולשים. ההבדל הוא שכאן יהיה לעיתון קו מערכתי, וגם סוג של כתבים קבועים בכל מיני מקומות בארץ, שפשוט יתארו דברים משמעותיים שהם רואים, או יעשו מאמץ סביר לצאת מהבית ולהביא אינפורמציה. סוג של ארגון. זאת כבר התחלה של מודל.

אבל צריך להדגיש שני דברים: קודם כל, ועם כל ההערכה, שהדיווחים לא יכולים להיות רק מהפגנות, או מאירועים מאורגנים שגם ככה היו בהם הרבה אנשים. כל העניין הוא שהם צריכים לעסוק ממש בחיים, בדברים שבגללם עושים הפגנות.

דבר שני – הידיעות צריכות להיות ידיעות, ולא פרופגנדה. תיאור עובדתי וממצה. אם המציאות כל כך מחרידה, מספיק לתאר אותה ולא צריך להסביר כמה היא מחרידה. בשונה מבלוג, בעיתון צריך גם לבקש תגובה על הטענות – ולו רק כדי להבין מה הרציונל של שני הצדדים בפעולה שהם ביצעו.

קללות ותיאור של המציאות – זאת הסינתזה שיכול עיתון אופוזיציוני להציע. שני הרכיבים האלה הם ברי השגה. אבל יש גם בעיות בסיסיות יותר שעומדות בפני עיתון שמאל. עיתון, למשל, הוא לא לוח מודעות של החבר'ה. הוא לא יכול לפרסם טקסט רק בגלל שמי שכתב אותו "נורא נחמד", "נורא בסדר" ו"ביקש נורא יפה", או כי איזשהו חבר ממשרד יחצ"נות עושה על זה קמפיין. הוא צריך לפרסם טקסטים מעניינים ורלוונטיים.

יותר מכך: כדי לעמוד, לתאר את המציאות ולהשמיץ את הראויים להשמצה, צריך גם לדעת מי אתה. לא מספיק לנהל כל מיני קמפיינים, או להתנגד לצעדים כאלה ואחרים. לא מספיקה צדקנות ועיקום אף. צריך חזון, צריך תפישה של המציאות, וצריך גיבורים. צריך נראטיב, צריך מיתוס, וצריך גוף. כי העיתון הוא משהו שקיים בעולם. הוא לא סתם שלילה טהורה.

למרבה הצער, כל אלה דברים שקצת חסרים במחנה השמאל. אבל כמו שאומרים – בראשית היה המעשה. יכול להיות שקודם יהיה עיתון, ורק אחר כך נראטיב.

(הדימויים מתוך עיתונים במהפכה הצרפתית)

תשדורות אחרונות מפלשתינה/א"י

לקט פיסות הוויה מחרידות מתקופת המנדט הבריטי *

היד השחורה

 

בהלוויה

 

אימת הדיירים

 

הטפת מוסר

 

עילה למאסר

 

אוכל לדגים

 

ובינתיים בגולה

 

פנטזיה אוריינטלית

 

עמק, עמק

 

עוד ממעלליו של הד"ר (?) שמיכין

 

המורה לאה ברקן מוחה

 

מומחיותו של הערבי

וראו גם: תשדורות אחרונות מממלכת ירושלים

* מתוך גליונות עיתון "הארץ" משנות ה-30

שלא יעבדו עליכם: קרניים זה סקסי

לרוב מומלץ להתעלם מנחמיה שטרסלר. ניכר שהוא איש חביב, ואת כתיבתו המעצבנת אני מייחס פחות לרשעות ויותר לסוג מסוים של נאיביות ופשטנות, היעדר מוחלט של תחכום. ובכל זאת, מאמרו אתמול על "האח הגדול" משקף איזו קלישאה רווחת מדי, שחשוב לערער, לפיה "האח הגדול" מנפץ סטריאוטיפים ומפיץ סובלנות.

עכשיו, אחרי התכנית, ידוע גם לסקפטים ש"פותנה היא בן אדם מקסים – למרות שהיא ערבייה ואפילו מתפללת לאללה", כותב שטרסלר. ואכן, את הסובלנות ששטרסלר מתפייט עליה אפשר לכנות "סובלנות הלמרות ש". הוא בסדר למרות שהוא הומו. הוא אפילו היה מ"פ. היא סבבה למרות שהיא ערבייה. היא אפילו מהנדסת תוכנה. אין פה שום ניפוץ דיעות קדומות, כפי שכותב שטרסלר, אלא קיבוע שלהן. הסובלנות השטרסלרית אמורה להתבסס על הזדהות, על גילוי הדמיון בין הצופה לבין פותנה, ועל הדחקת ההבדלים (העובדה הקשה לעיכול שהיא מתפללת לאללה). אלא שהדחקה משמעה ייצוב ושימור של ההבדלים כפי שהם. רק דיבור על ההבדלים, ביטוי הפחדים והקונפליקטים שהם מעלים, עשוי לאתגר אותם.

שטרסלר מגלה ש"לטרנסקסואלית אין קרניים". מסתבר שגם טרנסקסואלים – לא רק הומואים בוגרי סיירות – יודעים להיות סטרייטים חסרי קרניים בצאתם וחריגים באוהלם (או בחדר השינה). לכאורה הכל טוב ויפה, אבל עד כמה זו באמת התקדמות?

אל מול "סובלנות הלמרות ש", אפשר להעמיד את "סובלנות הבגלל ש". לצערי אמנם אין אנשים עם קרניים, אבל אם היו – ולו אחד! – הם היו מעניינים אותי הרבה יותר מהשטאנץ הרגיל. לא למרות הקרניים, אלא בגללן. "סובלנות הבגלל ש" עובדת באופן יומיומי, למשל בתחום המיני. כולם נמשכים למי ששונה מהם, במידה כזו או אחרת, לא למרות שונותו, אלא בגללה.

המדיום של האח הגדול, הראייה הכל–יודעת, מביא את “סובלנות הלמרות ש” לשיא מסוכן. המבט דרך עיני האח הגדול מאפשר לצופה להרגיש חזק מספיק כדי להתעלם מהצדדים המאיימים, החריגים, של הערבייה או הטרנסקסואלית. אלא שבחיי היומיום, מיליוני הנתינים של "קשת" חלשים מתמיד – כלכלית ותרבותית – הרבה הודות ל”קשת” עצמה ולשאר זרועות התמנון האוליגרכי. כשהם נתקלים בערבי הם ימשיכו לפחד, כי העוצמה המזויפת, הפשיסטית, שה"אח הגדול" הערה בהם כבר לא תהיה שם. או אז הסובלנות תיעלם ויישאר מה שאחרי ה"למרות" – הפחדים האילמים, הלא–מנוסחים ולכן גם הבלתי–נשלטים, מהאחר.

יותר מזה, הצופים הרואים–ואינם–נראים הם פאסיביים לחלוטין. הסובלנות המתעוררת כלפי האחר היא רדודה במיוחד כי היא אינה תולדה של פעולה לצדו, או פעולה הדדית מולו. הצופה הסביל אינו מגלה את הצדדים המועילים או המרגשים באחר, מה שיגבש "סובלנות בגלל ש", אלא לומד רק להתעלם מאחרותו. קל יותר להשליך על הדמות הטלוויזיונית את הדימוי הממצע, הנורמאלי. אבל שוב, כאשר הצופה נתקל בערבי או בטרנסקסואלית בעולם האמיתי, הדימוי השטחי של מה שמשותף לו ולאחר יידחק לטובת הדימוי המושרש של החריגות. אפשר לכנות את "סובלנות הלמרות ש" "סובלנות ראייה”, ואילו את "סובלנות הבגלל ש" – "סובלנות פעולה". רק אינטרקציה פעילה עם האחר מאפשרת לסובייקט לגלות שהשונות היא הזדמנות ולא איום: הזדמנות לקידום מטרה משותפת כמו גם להיכרות טובה יותר של הסובייקט עם עצמו.

כמובן, גם בעולם האמיתי "סובלנות הלמרות ש" יכולה לעבוד. בסופו של דבר, רוב הזמן לא נדרש מאיתנו הרבה יותר מאשר ראייה סובלנית שכזו. אנשים רואים טרנסקסואלים או ערבים ברחוב וכל שמתבקש זה לא להסב את הראש, או פשוט לחשוב על כמה זה נחמד, איך שכולם מסתובבים להם בחופשיות בעירנו הפלורליסטית.

אלא שדווקא בתחומים החשובים יותר מבחינה פוליטית, כמו קשרים חברתיים, מין ופעילות פוליטית, “סובלנות הלמרות ש" אינה מספיקה. היא מזיקה: אנשים מתבשמים בליברליות הראייתית שלהם, ואינם באים במגע משמעותי עם האחר. ברגע שהם באמת יצטרכו לעשות משהו – לא רק להסתכל עליו – למשל לשכב איתו, לעבוד איתו, לפעול איתו באותה מסגרת, הם יירתעו. הם יתמקדו דווקא בצדדים השונים והחריגים שלו, והסובלנות של "האח הגדול" תתגלה כמעטה שברירי במיוחד.

“האח הגדול" תואם את האינטרסים של האוליגרכיה ושופרה נחמיה שטרסלר. הרבה ראייה פאסיבית מתבשמת, כמה שפחות פעולה. הרבה פסאודו–סובלנות, כמה שפחות אינטרקציה וארוטיקה. כך נוצר דימוי מזויף של הסכמה ונורמאליות, או כפי שמתענג–כותב שטרסלר, בעליצות וללא שמץ ציניות: "לכולנו יש אותו טעם ואנחנו אוהבים אותו ריח".

עלילותיו של בן טובים

בשבועיים האחרונים זכיתי לכמה דקות תהילה. אמנם התמונה לא יצאה מוצלחת במיוחד, אבל לא בכל יום אתה עומד במרכזה של כתבה המתפרסמת בעמוד הראשון של "הארץ". אחרי ששוטר אגרסיבי למדי ערך עליי, ללא סיבה, חיפוש פולשני, התברר שזו פרקטיקה מקובלת במשטרת ירושלים, במסגרת מה שהם מכנים "הגברת תחושת הביטחון של התושבים". לא ברור מי התושבים שהם מגבירים את תחושת הביטחון שלהם – כנראה קומץ מיליונרים אנגלו–סקסים שאינם מתגוררים בדירותיהם, ולכן ממילא אינם מעוכבים על ידי שוטרים.

אני מקווה שהכתבה של ניר חסון, שזכתה אתמול להרחבה ב"הארץ השבוע", תזיז משהו במשטרה העירונית. אבל אני חושש שגם אם השוטרים ברחביה יהפכו מנומסים יותר לתקופת מה, זה לא ישנה את דרכיהם בשכונות אחרות בירושלים, במיוחד בצדה המזרחי (אבל לא רק שם). למעשה, אני בטוח שחיפושים פולשניים ושאר פגיעות בזכויות הפרט הם עניין נפוץ למדי בג'בל מוכבר, עיסאוויה וקרית מנחם. רק כשזה הגיע לרחביה, בה מתגוררים סטודנטים עם קשרים ב"הארץ", זה זוכה לתשומת לב ראויה.

אלא שתשומת הלב רק עלולה להזיק אם היא ממסגרת את התופעה כפגיעה ב"בני טובים" (ביטוי החוזר כמה פעמים בכתבה מאתמול). ואכן, זה נורא מוזר ששוטרים מטרידים ככה צעירים ממושקפים ובהירי עור (ואני ביניהם, למרות שאני מתקשה לחשוב על עצמי כ”בן טובים”. זה מרגיש לי בריטי מדי).

אבל למה בעצם שהם יטרידו צעירים שחומים, אפילו כאלה עם מבטא ערבי? השאלה הזו לא נשאלת בגלוי, אבל דווקא בשל כך זוכה למענה המובן מאליו: צעירים שחומים הם שוורים מועדים, בניגוד ל"בני טובים" אשכנזים.

הגישה הזו היא פן נוסף של משטר הכיבוש בעיר. משטרה ששליש מנתיניה נתונים תחת כיבוש תפעיל נגדם פרקטיקות ההולמות משטר כיבוש. אלא שפרקטיקות כאלה זולגות במוקדם או במאוחר גם לאזורים אחרים בעיר – תחילה לשכונות יהודיות שחומות משהו, ולבסוף, כך אנו מגלים לאחרונה, גם לשכונות היוקרה של מרכז ירושלים, רחביה, טלביה ובקעא. משטרת כיבוש כזו מסוגלת גם להציב במרכז כיכר ציון, בערבים ההומים של סוף השבוע, ניידת משטרה מהבהבת. שמעתם פעם על עיר נורמאלית במערב שבה במרכז הכיכר המרכזית יש נוכחות משטרתית אינטנסיבית כל כך?

נכון, ירושלים אינה עיר נורמאלית. אבל זה בדיוק מה שפרשת החיפושים ברחביה אמורה להראות. לא צריך לקבל את הרושם כאילו מספיק להרביץ מעט חינוך בשוטרים והכל יבוא על מקומו בחלום.

אמנם מותר להתלונן על הפגיעה בזכויות הפרט, אבל רק אם זוכרים שהתלונה בלבד תתקשה להביא לשיפור בר קיימא במצב. אחרת זה נראה כאילו מדובר בחבורה של לבנבנים מפונקים שרוצים רק שיאפשרו להם לעשן בשקט.

ובכל זאת, לתלונה מודעת–לעצמה יש תפקיד ביקורתי חשוב, ולא רק כי אין שום רע בעישון בשקט: היא מסייעת לחשוף את ההפרדה הבלתי אפשרית המתקיימת בירושלים ובארץ בכלל – דמוקרטיה ליברלית לצד משטר כיבוש ברמות שונות של דיכוי. בלי ערעור בסיסי יותר על יחסי הכוח, החירויות הליברליות נתונות בסכנה. ברחביה – ובהמשך גם במרכז תל אביב.