Posts Tagged ‘האמורי’

החיים בקולוניה מצרית

19 באפריל 2011

1.

"מבחינה גיאולוגית, ארץ ישראל היא טריז המפריע לים התיכון להתחבר לים סוף. אבל גם זה עניין זמני".

(גרפיטי על קיר המכון הגיאולוגי. מיוחס לאחד מנכדיו של ד"ר בני בגין)

מה שמקומם בסיפור יציאת מצרים הוא לא אי-האמת שיש בו, אלא האמת שהוא מסתיר. כבר יותר ממאה שנה, יודעים הארכיאולוגים שסיפור יציאת מצרים הוא פיקציה פוליטית מתוחכמת. אלא שהבעיה היא בכלל לא חוסר הדיוק של התיאור, או חוסר הסבירות של אירוע נסי כזה או אחר. כשמדובר בטקסט שנכתב לפני אלפי שנים, כל זה לא מפתיע. מבחינה פוליטית, מה ששערורייתי בסיפור המסופר בפסח הוא שיציאת מצרים בכלל לא יכלה להתרחש, כי גם הארץ המובטחת היתה חלק ממצרים. לכן אין בכלל לאן לצאת.

"בארץ-מצרים קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי נתינות בדרגות שונות שבין שגשוג לשעבוד". הקביעה הזאת היא די טריוויאלית, ועולה מהטקסט עצמו. פרעה הוא הראשון שמכנה את בני ישראל "עם", ורק אחריו בא משה. רק פולני אלים בעל מחשבה מעוותת כמו בן גוריון יכול היה לטעון – בדיוק בניגוד לנאמר במפורש בתורה – שהעם היהודי קם בארץ ישראל, ועוד להפוך את זה למוסכמה כלל אנושית.

מה שאינו עולה מהטקסט עצמו הוא שממילא, גם ארץ ישראל היא מצרים. התנ"ך מכחיש ומעלים עובדה ידועה: לאורך רוב התקופה המתוארת בתנ"ך, הארץ הזאת היתה קולוניה פרעונית. במשך 400 שנה לפחות, שרר שלטון מצרי בארץ, וגם אחר כך חלקים גדולים ממנה היו נתונים להשפעה מצרית. הניסיון להבחין בין ישראל למצרים הוא למעשה מאולץ למדי.

אפשר אם כן להתחיל מזה. כאשר נתניהו או עותניאל שנלר מדברים בנוסטלגיה על נחלת האבות ועל ההתנחלות בהר, אפשר להזכיר להם שבתקופה שהם מדברים עליה היה כאן מצרים. כדי להוכיח שאני לא ממציא כאן שום תיאוריה, להלן ציטוט ממאמרו של יוחנן אהרוני, אולי בכיר הארכיאולוגים הציונים:

ארץ כנען נכללה באימפריה של הממלכה הפרעונית החדשה שנוסדה על גדות היאור… [אך] עוזה של מצרים הקדומה ושלטונה בארץ בתקופת ההתנחלות אינם משתקפים במקרא. בקראנו את תיאור כיבוש הארץ על ידי יהושע, קשה לנו לתאר שמאורעות אלה התרחשו במאה ה-13 לפנה"ס, בימי שלטונו הממושך של רעמסס השני, שמשל גם בארץ כנען…

יש משהו משעשע בכך שההוכחה ההיסטורית העיקרית לקיומו של עם ושמו ישראל בתקופת התנ"ך הוא כתובת מרנפתח, שבה מלך מצרי מספר כלאחר יד כיצד הכה את אותו עם ומחה את זרעו. אם התנ"ך היה מספר את האמת, אפשר היה לסכם את הסיפור בערך במלים האלה: "היו כאן מצרים, וכל השאר הוא קצף על פני המים". אלא שבאופן מכוון, התנ"ך מעלים את הפרט ההיסטורי השולי הזה. זה בערך כמו שמדינת ויסקונסין היתה מספרת את ההיסטוריה שלה במאות השנים האחרונות בלי להזכיר ישות ושמה ארצות הברית.

במשך הארוך, כנען היא פרובינציה מצרית. ההשפעה המצרית היא רלוונטית במיוחד לגבי מישור החוף. יפו, מהערים העתיקות בארץ, היתה עיר מצרית (שריד לכך נותר בשער רעמסס). ההשפעה המצרית על התרבות המקומית מתבטאת במגוון רחב של ממצאים, בין השאר בארונות הקבורה האנתרופואידים שכמה מהם משקיפים על העוברים בקומה השנייה של בניין גילמן. הדת התנ"כית גדושה ביסודות מצריים. הטקסט הראשון בשפה הדומה לעברית כתוב בכתב הירוגליפי. תקופות ארוכות, האליטה המקומית התחנכה במצרים והטמיעה את תרבותה. כאשר שליטים מקומיים הצליחו להשתחרר ממצרים, זה היה רק לזמן מוגבל ובתמיכתן של אימפריות אחרות.

לא שלא היו ניסיונות התנגדות. היו אמנם תקופות ארוכות שבהן המצרים איבדו את הארץ. אבל האירועים הגדולים בתולדות הארץ קשורים לרוב לחיבור המחודש עם מצרים. מצרים חזרה כל פעם. היא חזרה עם פרעה שישק וחזרה עם פרעה נכה. גם אחרי תקופת התנ"ך, מצרים חזרה. היא חזרה עם התלמיים, וחזרה עם סלאח א-דין ועם הממלוכים, וחזרה עם מוחמד עלי במאה ה-19 שבתקופתו נולד העם הפלסטיני. רק ב-1906 סומן קו הגבול הישר והמלאכותי בין מצרים הבריטית לפלשתינה העות'מאנית. אבל גם זה היה זמני. השלטון הבריטי איחד מחדש את מצרים ופלשתינה. מי שמסתכל בעיתונים מתקופת המנדט רואה שהדיווחים של סוכנויות הידיעות הגיעו דרך קהיר. למעשה, קהיר היתה הבירה שלנו.

2.

"אך ראה את ארץ-העיר ירושלים הזאת! לא אבי ולא אמי [נ]תנו לי אותה, – ידו ה[חזקה של מלכי] [נ]תנה אותה לי!

(קטע ממכתב לפרעה, מתוך תעודות אל עמארנה, תעודה מס' 287)

היסטוריונים הגונים כבר הוכיחו שהמיתוס הציוני על בלימת טור השיריון המצרי בגשר "עד הלום" אינו תואם את המציאות. דוד טל הראה שמסעו של הטור המצרי צפונה לא הופרע בכלל על ידי צה"ל, והוא נעצר בעיקר משיקוליו של המפקד המצרי. יותר מכך: המצרים לא ממש קיוו להגיע לתל אביב, ותכננו להגיע לכל היותר ליבנה.

עם זאת, המיתוס של "עד הלום" מצביע על משהו מהותי: החרדה העמוקה של הציונות מפני פלישה מצרית. זהו למעשה המצב הקטסטרופלי שאותו רואים הישראלים בסיוטיהם: המצרים באים. 25 שנה אחר כך, אותה סצנה התגלמה באופן טראגי הרבה יותר בקרבות הבלימה בסיני נגד הפלישה המצרית. כשדיבר דיין על חורבן בית שלישי, הוא ידע מה יבוא במקומו: שלטון מצרי על הארץ, שהוא ברירת המחדל – המצב הטבעי, הפוסט קטסטרופלי. אני, שגדלתי בצל הסכמי קמפ דיוויד, כבר שמעתי בעיקר את המשפט "הסורים על הגדר". הסכם השלום עם מצרים סימן שוב את הגבול, והאיום העיקרי עבר לצפון. אלא שהמצב שאחרי קמפ דיוויד הוא חריג ולא יציב: לא רק שמצרים אינה שולטת בישראל, כמקובל, אלא שבמובן מסוים ישראל שולטת במצרים, באמצעות שיתוף הפעולה של מובארק עם האימפריה האמריקאית-ציונית. קונסטלציה כזאת קרתה בפעם הראשונה בימי כיבוש מצרים על ידי החיקסוס, לפני כ-3,740 שנה.

ומה עכשיו, כשמצרים משתנה? ממה נבעה החרדה הגדולה כשכסאו של מובראק התחיל לרעוד? זוהי אותה חרדה קמאית מפלישה מצרית, שהיא יסוד כה ראשוני בקיום כאן. אולי צריך להשתחרר ממנה.

3.

חכמים אומרים, כי בעת התרחש השבר הסורי
אפריקני, שוכני המקומות לא היו
מעודכנים. עסק איש איש
במלאכתו. בשחיזת גרזינים. בביקוע חיות

(אבות ישורון, מתוך "השיר על ליל היום הזה")

לפני כמה שנים השתתפתי באחת מאותן פגישות שמארגן האיחוד האירופי לעיתונאים מהמזרח התיכון. זה היה בזמן "עופרת יצוקה". העיתונאים הירדנים היו מודעים היטב למשבר התודעתי-אסטרטגי שבו נמצאת ישראל, שמביא אותה להגיב באופן אלים כל כך. אבל הם לא הבינו למה אנחנו מתעלמים מאופציה שנראית להם מתבקשת: לתת למלך הירדני לנהל את העניינים בפלסטין. "המלך ואבא שלו, הם אנשים מתוחכמים מאוד", הם אמרו. "הם יודעים איך לטפל בעניינים האלה".

ואכן, האופציה של קונפדרציה עם ירדן נמצאת תמיד איפשהו באופק. אלא שירדן היא משענת קנה רצוץ – מדינה חלשה, פיקטיווית עוד יותר מישראל. זהו גם משטר ריאקציונרי ששנוא על הפלסטינים.

לעומת זאת, יש באזור מעצמה אחרת שאיתה אפשר להתאחד: מצרים. מצרים היא העתיד. היא הכוח האקטיווי והיצירתי היחיד בסביבה. לטוב או לרע, הדברים המעניינים באזור קורים במצרים: מנאצר, דרך מלחמת אוקטובר, הסכמי השלום ומהפכת תחריר.

יותר מכך: הדיבורים על איחוד כזה או אחר בין ירדן, הגדה וישראל מתעלמים תמיד מעזה, שנשארת בבחינת הפרעה הנידונה לאומללות תמידית. הפרשנים לענייני ערבים ששים להסביר שתושבי עזה ותושבי הגדה בכלל לא שייכים לעם אחד – העזתים מדברים בניב מצרי ומושפעים מהפוליטיקה המצרית.

רק איחוד עם מצרים, בצורה כזו או אחרת, יעניק תפקיד מהותי לרצועת עזה – לא כסרח עודף דרומי של פלסטין, אלא כנקודת חיבור בין אפריקה, אסיה ואירופה, תחנת מעבר מסבירת פנים לפליטים, מהגרים, צליינים ותיירים.

אלפי שנים (בלי להגזים) של אינדוקטרינציה גרמו לנו לחשוב שהרעיון הזה מופרך. אלא שהוא עשוי להיות רלוונטי, ואפילו בקרוב. כשאסד יפול בסוריה, עשוי לקום בה משטר-אח למשטר שיקום במצרים. במצב כזה, לא בלתי סביר שיוקם איחוד כלשהו בין שתי המדינות, בדומה לקע"ם של נאצר. אלא שהפעם, ישראל-פלסטין חייבת להיות חלק מהאיחוד.

למעשה, התמזגות במצרים היא האופציה היחידה שיכולה להבטיח כאן יציבות ושגשוג. דווקא בגלל שהוא נוגד את האינטואיציה הכוזבת שלנו, הוא מלהיב הרבה יותר.

על פני השטח, ההשפעה של התרבות המצרית על ישראל העכשווית היא זניחה. היא מורגשת אולי רק במחוזות הדרומיים כמו אילת וניצנה. אלא שברובד עמוק יותר, מצרים היא הכול. הניסיון להתנגד להשפעה המצרית, להציב חומות, מבצרים ומחסומים בינינו לבין מצרים, הוא במקרה הטוב הירואי אך חסר טעם ובמקרה הרע פאתטי ואכזרי. לא רק החומה של שרון, גם החומה של ביבי תיפול יום אחד.

אחרית דבר תיאולוגית: ביטול הפסח

בליל הסדר אני בגן העצמאות

(מיוחס לחזי לסקלי)

מהגדרתה, הדת המונותיאיסטית היא בראש ובראשונה שלילה של ריבוי אלים. "לא יהיו לך אלוהים אחרים על פניי", אמר משה כשייסד את דת ישראל. בהתאם לכך, הדת המונותיאיסטית שלובה ברדיפה ושלילה של דתות אחרות. לכן ייסוד דת מונותיאיסטית מלווה בהרס של מקדשים ובטבח של מאמינים.

לפני הולדתו של המונותיאיזם במצרים, לא היו למעשה דתות בעולם. לכל עיר או ממלכה היו אלים משלה, אך כאשר יווני מתביי ביקר במצרים או בסוריה הוא הקריב קורבנות לאלים המקומיים. האגיפטולוג התיאורטי יאן אסמן מצביע על יציאת מצרים בתור  הרגע ההיסטורי שבו נולדה הדת המונותיאיסטית הראשונה. הוא מכנה אותו "The Mosaic Distinction", "האבחנה של משה". זהו קו שסומן על האדמה, וקבע: עד כאן עבודת האלילים המצרית, מכאן עבודת "האל האמיתי". זאת בעצם האבחנה האידיאולוגית הראשונה; אם תרצו: הטיהור האידיאולוגי הראשון בהיסטוריה. באותו רגע נולד גלאי המתכות, ונולדה החומה, ונולדה גם אותה סטריליות מצמיתה שמורגשת כשנכנסים לרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים מרבעים סימפטיים יותר. מרגע שסומן הקו, נולדו ממנו במהרה אינספור אבחנות משניות, מלוות באלימות הרסנית. ואכן, מיד אחרי ההתנתקות ממצרים בא הטבח של האמורי ושל עמי כנען.

למעשה, הטענה של אסמן היא יותר מורכבת. בספר Moses the Egyptian הוא מוכיח די בהצלחה שסיפור יציאת מצרים הוא למעשה עיבוד של אירוע טראומטי בהיסטוריה המצרית: המהפכה הדתית המונותיאיסטית של פרעה אחנתון. ללמדכם, שגם האירוע המכונן של ההיסטוריה היהודית הוא למעשה התרחשות מצרית פנימית.

והרי פרויד, ואחרים לפניו, טענו כבר שמשה היה למעשה כהן מצרי. מבחינה זו, השיבה אל מצרים, או שיבתה של מצרים אלינו, היא לא רק התרחשות דרמטית ברמה המקומית או האזורית. זוהי  סגירת מעגל דתית-קוסמית. כי חג הפסח מבוסס כולו על האבחנה הזאת, בין מצרי לבין עברי:

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל.

לכן אחרי שנתאחד עם מצרים אפשר יהיה לבטל באופן טקסי את חג הפסח. כן: החג החשוב ביותר של היהדות, עם כל היידישקייט והמורשת והדמעות והשירים, ה-חג ה-מונותיאיסטי, החג שחגג ישוע עצמו ושחגגו יהודי גטו ורשה לפני המרד – החג הזה לא יהיה נחוץ יותר.

כל זה נשמע דמיוני, אבל זה יכול לקרות ואפילו בקרוב. במוקדם או במאוחר, מצרים תחזור. התנאי העיקרי שצריך להתקיים הוא שהמצרים ירצו אותנו בחזרה.

ארץ האמורי בת שנה

19 בפברואר 2011

ארץ האמורי בת שנה.

לא היו לנו הרבה ציפיות כשפתחנו את הבלוג הזה, אבל בינתיים הוא הצליח הרבה יותר ממה שיכולנו לקוות. בשנה הראשונה לקיומו, התפרסמו בבלוג 158 פוסטים (כ-45 מתוכם של כותבות אורחות) והוא צבר מעל 300,000  כניסות. מתוך כמעט 5,000 תגובות נכתבו, סיננו עד עכשיו פחות מעשרים – בעיקר תגובות סקסיסטיות וגזעניות באופן בוטה, האשמות אישיות שלא יכולנו לבדוק נגד כותבים או מגיבים או תגובות של טרדנים שיטתיים.

כמו שהצהרנו בדף האודות, המטרה שלנו היתה ונשארה להפוך את "ארץ האמורי" לבמה עדכנית, פרוגרסיווית ורחבת יריעה לדעות ולחידושים בכל תחומי המחשבה. זאת הסיבה שאנחנו לא מעלים לבלוג רק טקסטים שכתבנו בעצמנו, אלא גם פוסטים אורחים וסקירות כמו נתזים (ולאחרונה גם "חזית הריאקציה") על תופעות והתרחשויות מעניינות בעולם. נשמח לשמוע מכן, מה אתן אוהבות בבלוג ומה צריך לדעתכן לשנות. לרגל יום ההולדת החלטנו לפתוח כתובת אימייל חדשה haemori@gmail.com אליה אתן מוזמנות לשלוח תגובות או פוסטים אורחים. גם אם יש לכן רעיון שאין לכן זמן או כוח לפתח לפוסט, אתן מוזמנות לשלוח — אם נעשה איתו משהו, נודה לבעליו.

אחד הדברים הלגמרי בלתי צפויים שקרו בבלוג, הוא הקהילה הבינלאומית שנוצרה סביבו. זה כנראה מסימני הזמן, שכמעט חצי מהקוראים והמגיבים בבלוג עברי בנושאים פוליטיים-תרבותיים יושבים בניו יורק, ברלין, בייג'ין, סן פרנסיסקו, לונדון, אמסטרדם, טורונטו, ורשה, בוסטון, פאריס וגטינגן.

עם זאת, יש לציין שזאת לא הייתה הכוונה: היינו דווקא אנשים די שורשיים כשפתחנו את הבלוג לפני שנה, מה שמתבטא בשם המקראי-הבראיסטי שבחרנו לו. היו אפילו שחשדו ששנינו ירושלמים. אלא שהרבה דברים קרו בשנה הזאת – וזה אפילו לפני שמובראק עזב את הליופוליס. כשהתחלנו את הבלוג חיינו עדיין בעולם די שונה, שבו כולם עדיין דיברו על "אווטאר", ולא מעט אנשים לא ידעו איפה זה המדינה האחת. אלוהים אדירים, חלקנו אפילו לא ידענו איך נעשים סחים!

מה דעתך על משהו דינאמי בסגנון "ארץ האמורי"?

במקום סיכום, אנחנו רוצים בחלק השני של הפוסט הזה לסקור בקצרה, במבט רטרוספקטיווי, כמה מההתפתחויות העמוקות שקרו לדעתנו בשנה האחרונה, ושהופכות את נקודת הזמן הזאת לשונה כל כך מאשתקד, ולהגיד משהו על הצורה שבה אנחנו רואים אותן.

ונפתח במשבר ההומוסקסואליות הפוליטית.

משבר ההומוסקסואליות הפוליטית – פתחנו את הבלוג בדיווח על הרומאן ההומואירוטי של דוברו של שר החוץ ליברמן. מכמה בחינות, פרסום הרומאן הזה הוא יותר מאנקדוטה. דמויות כמו יוסי אבני-לוי, גידו וסטרוולה (שר החוץ הניאו-ליברלי של גרמניה), יניב ויצמן (ואולי אפילו אורד וינגייט), יחד עם המיליטריזציה של פוליטיקת הלהט"ב סביב שאלת גיוס ההומואים, הרומאן של הליכוד החדש עם "הקהילה", והשימוש הבוטה של ישראל בחיים הנוחים של הומואים בתל אביב  (שכזכור, בכל זאת גם נטבחים כאן מדי פעם) לצורך תעמולה באירופה, הפכו את דגל הגאווה לסמל ריאקציונרי במובהק.

אפשר להאשים את מי שרוצים, אבל צריך להודות: משהו תקוע בפוליטיקה הלהט"בית, אם היא משמשת בעיקר פוליטיקאים שמרנים ותאגידי ענק. הומואים, כמו יהודים, הם לא קטגוריה קדושה – אפשר להשתחרר גם ממנה. עכשיו, במסגרת עולם המחר של כיכר תחריר, אנחנו מזכירים שוב מה הצענו בעבר: להוציא את ההומוסקסואליות מחוץ לחוק. אבל גם את הסטרייטיות.

משבר המשבר הסביבתי – התנועה הירוקה אמנם הפילה את גלנט, אבל מחוץ למושב עמיקם הפוליטיקה האקולוגית נמצאת במשבר עמוק. אף על פי שהאפקטים של ההתחממות העולמית הולכים ומתחזקים, והוכרו אפילו על ידי מנהיג הליכוד (!), אנו מצויים בנקודת שפל מבחינת רמת העניין בצעדים למניעת משבר האקלים. אחד הדברים המעניינים שהשתנו בשנה האחרונה, הוא ההכרה המתרחבת בכך שהרעיון למנוע את הקטסטרופה מבעוד מועד הוא בעייתי – ולו רק מכיוון שהקטסטרופה כבר התחילה מזמן במקומות אחרים, ועכשיו היא כבר כאן. בעצם, זה נכון לא רק לגבי הקטסטרופה הסביבתית, אלא גם לגבי קטסטרופות אחרות. נשאר רק לחשוב מה זה אומר.

השמאל והמהפכה הלאומנית – יהיו שיאמרו שהתהליך החשוב ביותר שקרה בשנה האחרונה בישראל הוא שחיקת הדמוקרטיה וחופש הביטוי וצמצום המרחב הדמוקרטי. אבל אפשר גם לנסח את זה אחרת: מדינת ישראל הכריזה מלחמה על קבוצה של כמה אלפי אנשים, שנושאת את השם "השמאל". קבוצה קטנה אבל לא זניחה, בעיקר בגלל זיקתה לחוגים ליברליים נרחבים יותר ברחבי העולם, והשפעתה על צעדים משמעותיים כמו החרם על ישראל. התהליך הזה כנראה לא מוצא חן בעינינו, אבל קשה לומר אם הוא מסמן ריאקציה קיצונית או דווקא מהפכה פופוליסטית ודי דמוקרטית.

מי שעקב אחרי הבלוג, הבחין בוודאי שניסינו לחשוב כאן פעם אחרי פעם על הקונסטלציה הזאת של "השמאל נגד העם" (או אם נוח לכם יותר, נגד המדינה) ומה המשמעויות שלה, על כל הייסורים והחרדות הכרוכים בדבר, והאפשרות הגוברת שנאלץ לרדת למחתרת, להיעלם כמו הצלבנים, או לפחות ללמוד תורה. זה נושא מסובך מכדי להגיד עליו משהו משמעותי בכמה שורות, אבל עצם העובדה שהיא מטרידה אותנו נובעת מכך שלדעתנו השמאל לא חושב עליו מספיק ברצינות.

המעמד העברי הגלובלי – ציינו למעלה שרבים מהקוראים את שורות אלה, וחלק מהכותבים אותן, לא נמצאים בישראל. הבלוג הזה הוא רק סימפטום לכך שהתרבות העברית כבר לא לגמרי מתרחשת בעבר המערבי של נהר הירדן (וגם לא של נהר הפרת). לטוב או לרע, ובמסגרת המצב הפוסט-קטסטרופלי העכשווי, אנחנו מאמינים שההתמקמות על הרשת הגלובלית הזאת רק תתעצם בחודשים והשנים הקרובות. אפשר להגיד בזהירות שהאומה החדשה-ישנה הזאת עוד זקוקה להגדרה עצמית – אם לא לסוג מסוים של הסתדרות (לא) ציונית.

קהילות עיקריות של קוראי ארץ האמורי, פברואר 2011

 

אחת או שתיים – המאמר הכי פופולרי באתר "הארץ", בחודש הולדתה של ארץ האמורי, היה מסתו של מירון בנבנישתי: "כך הפכה ישראל למדינה דו לאומית". המדינה האחת יצאה מהספרים של ז'בוטינסקי ובובר – או מכנסים של "בני הכפר" – והפכה לאייטם פוליטי לוהט, לפחות בהארץ ובארץ האמורי. אם הייאוש נעשה יותר נוח, זה אולי מפני שהוא מזמן את החופש לדמיין. ואכן, ניסינו לדמיין את המדינה האחת, או לפחות את הדרך אליה, וגילינו שזו דרך לחשוב מחדש לא רק העתיד, אלא גם את ההווה, לא רק את הזירה הפוליטית, אלא גם את הגוף. ציפי חטובלי זכתה לחמש דקות התהילה שלה כיקירת הבלוג, ונמצא המענה הציוני ההולם לשמאל הלאומי: השמאל הדו-לאומי. בסוף השנה הזו עדיין לא ברור מה יהיה, אבל המהפכה במצרים מוכיחה, לפחות, שהכל יכול להיות. זה מרגש ומעורר אימה כאחד.

הפוליטיקה הפוסט-שלומניקית – מישהו עוד מדבר על שלום, חוץ מסאיב עריקאת וציפי לבני? נדמה שבשנה החולפת כולם מדברים על דמוקרטיה, ואולי, בשוליים, גם על צדק. "השלום" נפל בפח של רעיונות חשובים לא פחות – חירות, פמיניזם או שתי המדינות – והופך לא אחת לסיסמא ריאקציונרית. בארץ האמורי ניסינו לחשוב על אלימות צודקת (או לפחות מוצדקת) התאסלמות צודקת, שיפוט קהילתי צודק, ואפילו על שנאה צודקת – ומיקמנו את הריאקציה המקומית בהקשר גלובאלי, מול מגמות דומות בגיאורגיה ובסרי לנקה. בינתיים אין שלום ואין צדק, אבל לפחות הממשות ברורה יותר, פרדוקסאלית ומרתקת עד כאב (לפעמים אפילו מצחיקה).

הפנטזיה הליברלית – בשנה האחרונה מראה ההוויה הליברלית הישראלית סימנים מתקדמים של גסיסה. בקרוב יציגו את ברכט באריאל, מה שמלמד שאת ברכט כבר אי אפשר להציג בתל אביב, לא משנה כמה קיטש אודי בן משה ידחוף בהתחלה. שחקני תיאטרון ספורים למדו השנה לייצר תדהמה, אבל רובם מעדיפים, כמעט תמיד, להיות רק רדיו ולשלוח את ילדיהם ל-8200 או לגילמן (שהם לאחרונה, כך חשפנו, כמעט היינו הך).

ניסינו לחשוב על המשבר הזה כחורג מגבולות הארץ, ועל הליברליזם כצורת חיים המתכחשת לתנאים הפוליטיים שלה, כולל לחורבנה הבלתי נמנע, ולסבך הסתירות המקננות בה. משכנו קווים לדמותו של הליברל מכחיש המסורת והדת, זה שנולד לכאורה מן הים, לדמותו של ההורה הליברל, החרד מהומואים, ממזרחים, ממוסלמיות, מבתי ילדים בקיבוץ, מעופרה חזה ואפילו מניאנדרתלים, או לליברל המתרברב בשפיותו הריקה. בה בעת, ניסינו לראות את המציאות מחדש, בניסיון (נואש לעתים) ללקט פוטנציאל פרוגרסיבי באפריה של השריפה השמרנית: אפילו הכנסייה הקתולית זכתה למלה טובה, שלא נדבר על ירושלים.

שקיעת המערב — כידוע, ישראל יצאה מהמשבר הכלכלי העולמי כמעט ללא פגע. או זו לפחות גירסת האידיאולוגיה הביביסטית השלטת. בחוץ העולם היה, גם בשנה האחרונה, כמרקחה: בין ההפגנות הסוערות והכושלות ביוון, להפגנות המוצלחות בתחריר, ברור שמסמר נוסף ננעץ בארון החבוט של "המערב". איחלנו לאירופה ליל מנוחה. מה שלא ברור, עדיין, האם זה ניצחון (דיאלקטי כמובן) של הסיפור הגדול שהיגל ומרקס (המערביים) סיפרו לנו, או שמא אנו כבר לא יודעים את שפת הפוליטיקה. זה תלוי כמובן, בפתיחות שלנו ושל כמותנו, אם כי יש המעדיפים שמכונת הכביסה הליברלית תמשיך לתפקד, כל עוד אפשר, ולעזאזל המוסלמים והסינים.

ארץ האמורי סיפקה לכם בשנה האחרונה דיווחים מהשטח על ההתפתחויות הגלובאליות — מגטינגן, ניו דלהי, ברלין, לונדון, פאריס וניו יורק, וגם (ובעיקר) מתל אביב ומירושלים. אנחנו מקווים להמשיך להיות כאן גם בשנה הבאה, משני צדי האוקיינוס, משני צדי הנהר.