גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות

חיכינו לקיץ? אז הנה הקיץ הגיע. והפעם, כמו שקיווינו, יש גם חלונות שבורים, ואפילו קצת אלימות. רק שהפעם, עדיף לבוא בלי ילדים על הכתפיים.

הקיץ של מיכאל בן ארי לא קורה רק בשכונת התקווה. הוא קורה גם באוניברסיטת תל אביב, שם סטודנטים בעלי השקפה טכנוקרטית שואגים "הבאנו נכבה עליכם" על סטודנטים פלסטינים ושמאלנים. הוא קורה גם במקומות אחרים שבהם אפשר לעורר שנאה ואלימות אתנית. משתתפים בו אשכנזים ומזרחים, חילונים ודתיים. אבל מול הקיץ הזה, הקיץ הקודם עדיין יכול להתעורר.

הרבה אנשים זוכרים את הערבים ההם במאהל לוינסקי, לפני קצת פחות משנה. עמדו שם ביחד פליטות מדרום סודאן ומצפון סודאן, תושבים מהשכונה, תומכים ממאהל רוטשילד ועוד אנשים שצעקו "רוטשילד, לווינסקי – אותה מהפכה". ולא שהיתה שם הרמוניה. כשאחת הפליטות לקחה את המגפון ודיברה, היו נערים שהתפרצו לעברה וצעקו. אבל למרות המתח, היתה שיחה, ואף בנאדם לא היה מחוץ לשיחה. והיתה גם תחושה מסוימת של התעלות.

יכול להיות שכמה מהנערים האלה, שבאו למאהל לוינסקי והתווכחו, אבל גם הצטרפו לאותה "שאגת הדרום" שיצאה מהמאהל, השתתפו אתמול בפרעות בדרום תל אביב. אפשר להצטער על זה, אבל אפשר גם לראות בזה מקור לתקווה. תקווה במובן זה, שעמדות פוליטיות תלויות תמיד בקונסטלציה, וכמאמר המשורר, "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות". ואפילו לא מזמן.

אבל אין טעם להתנחם בידיעה המעורפלת שהאדם טוב מיסודו. היד היתה פתוחה בסיטואציה מסוימת, ושמה מאבק לצדק חברתי ולחלוקה שוויונית. ויש רק תרופה אחת לאגרוף הקפוץ – המחאה החברתית. אל מול ההתלהטות הגזענית יש רק שתי דרכי פעולה. אחת היא התבצרות בצדק ובחרדה, הכנת מרתפי מילוט וכרטיסי טיסה. והשנייה היא ניסיון לבנות גשרים, על ידי פנייה נגד השלטון – נגד כל צורות המדיניות שפוגעות בכולנו.

בכל יום שעובר, קטן הסיכוי להתעוררות מחודשת בקנה מידה גדול, ומתחזקים המאפיינים הפאשיסטיים של ההתעוררות שכנגד. נכון ש"המחאה" לא במצב טוב. אומרים שיש את אלה שקוראים למחאה פוליטית, אבל הם ילדי שמנת אשכנזים מתנשאים. ויש את אלה שהם פחות אשכנזים, אבל אם הבנתי נכון – הם גם אלה שצועקים "לא פוליטי". יש גם כאלה שהם כן "פוליטיים" ולא "ילדי שמנת" – אבל לא הצלחתי להבין איפה בדיוק הם נמצאים.

מה שבטוח, הוא שבמצב הנוכחי אין מקום לאנינות טעם. אני שוב טוען, שחוץ מתנועת המחאה שפרצה בקיץ הקודם אין בשטח שום תנועה שיכולה להוציא יותר מכמה מאות אנשים. אם יש תנועה כזאת, היא תייצג רק את האליטות המגלגלות עיניים לשמיים, והיא תהיה לבנה ומתחסדת הרבה יותר מהמחאה. אין גם שום תנועה אחרת שהצליחה לקום מול השלטון, בלי לשסות קבוצות בחברה אחת נגד השנייה.

המחאה היא לא אחת, ויש בה ניגודים ושסעים שהולכים ומתרחבים. אבל מי שמוכן לוותר כלאחר יד על המחאה – צריך לקחת בחשבון שלא יהיה שום דבר יותר טוב במקומה. מי שחושב שהמחאה היא מזויפת, או שקרית, או בורגנית, וצריך לחסל אותה כדי שתצמח "מחאה אמיתית" – יצטרך לתת דין וחשבון לפני ההיסטוריה. כלומר, בהנחה שהוא בכלל יישאר בחיים.

כי יום אחד, אולי איזה ילד ישאל: "ולא היתה שום התנגדות לדני דנון ולמיכאל בן ארי?". ואז תיזכרו – "האמת שהיה משהו. האמת שבקיץ שלפני יצאו מאות אלפי אנשים להפגין, וראש הממשלה כינס מסיבות עיתונאים מבוהלות, ואפילו ש"ס כמעט הפילה את הממשלה". ואז הילד ישאל: "אז מה קרה?", ואתם תענו – "נדמה לי שהיה סכסוך בין סתיו שפיר לתמיר חג'ג'. או בין דפני ליף לסתיו שפיר. או שאמרו שהמחאה לא פוליטית. האמת שאני כבר לא זוכר, צריך להסתכל בארכיון של פייסבוק".

לא יהיה יותר טוב אחרי שיהיה יותר רע. עכשיו מספיק רע, והיה כבר משהו די טוב. מי שאומר שצריך לזרוע זרעים כדי שתצמח יום אחד תנועה חברתית אמיתית, צריך לקחת בחשבון שאין זמן. הזמן נדחס. אירועים קורים במהירות. תהליכים ארוכי טווח אפשר לנסות לתכנן, אבל בינתיים האדמה בוערת.

אנשים אחראים צריכים למצוא פשרה, למחול על כבודם, לסתום את האף וליצור קואליציה חברתית שתוכל לפעול ביחד. ומי שצריכים למחול על כבודם ולפנות מקום הם גם, ואולי בעיקר, אלה שנחשבו בקיץ הקודם לפנים של המחאה. כדי שיהיו בה חיים, המחאה צריכה להשתנות. ועם זאת, מי שסובל מאלרגיה לסתיו שפיר ומעדיף להישאר בבית מאשר לצעוד לידה, מתנהג לדעתי בחוסר אחריות. כל המאבקים הצודקים יכולים להתרחש בתוך המסגרת הרחבה של המחאה. גם מי שעסוק רק בלהזדעזע מכמה העם הוא פאשיסטי, ולהתענג על המרטיריות שלו, ולחשוב שהוא שם אצבע בסכר – כדאי שידע שהוא רק מחמיר את המצב.

אני לא יודע מה קורה בחדרים האחוריים, ולא ממש מתעניין מי נגד מי כרגע. אבל בסופו של דבר, האם זה באמת כל כך מסובך? האם באמת כל כך בלתי אפשרי לגשר על הפערים? לא מדובר כאן על חלוקת תיקים, או על הסדר קבע של חלוקת הנכסים. מדובר בסך הכול על ועד הצלה חברתי לקיץ הקרוב. כלומר לעכשיו.

כי אין זמן. יש כמה שעונים, וכולם מתקתקים ביחד לכיוון אחד: הבאנו נכבה עליכם.