אני רוצה לברוח. אני לא יכול לחשוב על שום דבר טוב יותר מאשר לברוח. באחד הפולמוסים שהיו כאן בחודשים האחרונים על שאלות הייצוג, הצעתי הצעה כלשהי כדי להתגבר על הבעיה – במקרה זה, את אופציית המין השלישי. בתגובה מישהי האשימה אותי שאני מנסה "להתחמק מהמתח". אחר כך האשים אותי מישהו אחר שאני "לא מסתכל במציאות בעיניים מפוקחות", שאני "מתנתק".
אפשר לדרוש כל מיני דרישות פוליטיות, וכל הדרישות עשויות להיות לגיטימיות, מלבד דרישה אחת לא אוכל לקבל על עצמי: הדרישה להתמודד כמו גבר ולא לברוח. כל העניין, בעיניי, הוא לא להתמודד כמו גבר. לא ברור אם יש לי זכות לדבר, אבל יש לי זכות לשתוק, אם אני רוצה לשתוק; יש לי זכות לא לענות, לא להביע את דעתי על נושאים מסוימים, ולהתעלם מנושאים אחרים, להתאבד או להמשיך לחיות.
אבל אני לא רוצה לברוח לשום מקום אחר, או לשום ארץ אחרת. לא רק כי אני לא יכול, אלא כי הבעיות לא נמצאות בשום מקום ספציפי. אפשר לברוח לברלין או לג'ייפור, והכול יישאר באותו מקום. אני רוצה לברוח לעולם שלא קיים, לעולם שאי אפשר לדמיין, כי הכול בו שונה לגמרי – העולם הבא, העולם שאחרי הקפיטליזם. אני רוצה לברוח לעולם הקודם, זה שלפני המבול, כלומר העולם הבא, זה שאחרי הקטסטרופה.
אני מניח שכאן נחוץ הסבר.
באופן כללי, אני לגמרי מסכים עם הטענה שנכון הרבה יותר להתחיל בהקמת העולם האחר, מאשר להיאבק בעולם הנוכחי, בתוך הזירות שהוא כופה עלינו. גם במחאה החברתית של הקיץ, האמנתי שיש פחות חשיבות למאבק נגד המדינה הקיימת, ויותר חשיבות ליצירה של רפובליקה חדשה. הבעיה היא שמעט אנשים יודעים לתאר באופן משכנע איך ייראה העולם שאחרי הקפיטליזם. המשפט "קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר לדמיין את סוף הקפיטליזם" הפך בתקופתנו לאמירה נדושה. מצד שני, בלי לדמיין את העולם שאחרי הקפיטליזם קשה לשכנע אנשים להאמין ש"עולם אחר הוא אפשרי".
אני חושב שבמרחבים האוטונומיים שנוצרו במקומות שונים במחאות של השנה האחרונה אפשר היה למצוא רמזים מטרימים לעולם שאחרי הקפיטליזם. ועם זאת, אלה היו רק רמזים. בשנים האחרונות, על רקע משבר העולמי, מתפרסמים כל מיני ספרים שמנסים לתאר את השיטה הכלכלית והפוליטית הבאה. אבל כשמסתכלים בספרים האלה, כמעט תמיד מתאכזבים. לאורך 90 מהספר מאופיינת תמיד השיטה העכשווית, והגורמים שמאיימים עליה. רק בעמודים האחרונים יש לפעמים צל חיוור של ניחוש על דמות העולם הבא. יותר מכך: גם כל ספרי המדע הבידיוני שמתיימרים לתאר חברה עתידנית מצליחים לדמיין בסך הכול את החברה העכשווית, עם כמה קישוטים ביוֹנִיים. סופרי מדע בדיוני לא מבינים בדיאלקטיקה היסטורית.
אני מכיר טקסט אחד ויחיד שמצליח לתאר עולם שונה לגמרי. הטקסט הזה הוא ספר בראשית, וגם זה רק בקטע הקצר שבין הגירוש מגן עדן למבול, כלומר בערך מפרק ד' לפרק ו'. זו התקופה שקרויה באופן מסורתי "העולם הראשון", העולם שהתקיים לפני המבול.
הייתי רוצה להתבונן בעולם הקדום הזה, ולנסות ללמוד ממנו איך ייראה העולם העתידי שיקום כנראה עוד בחיינו. במלים אחרות: אילו מרכיבים צריכים להיות בעולם הבא, כדי שהוא יהיה העולם הבא, ולא וריאציה נוספת על העולם שלנו.
אנשים עשויים כעת לחשוב שאני נודד שוב להגיגים תיאולוגיים תלושים. אבל אני מבקש מכם להתייחס רגע ברצינות למה שאכתוב כאן – לא צריך "להאמין בתנ"ך" בשביל זה. גם אם התנ"ך הוא לא אמיתי, מחבר התנ"ך הצליח לתאר באופן פלאי, אפילו בלתי ניתן להסבר, עולם שונה לגמרי. העולם שהוא מתאר קשור מצד אחד לעולם שלנו (יש בו חיות ובני אדם שחיים ומתים ועושים מעשים טובים ורעים) ומצד שני הוא שונה לגמרי, מכיוון שהכללים שעל פיהם הוא מתפתח הם שונים לגמרי מאלה שאנחנו מכירים.
כי כמו שאראה תיכף, המבול לא רק הרג את רובו המוחלט של המין האנושי, אלא שינה לגמרי את כללי היסוד של העולם. הוא שבר היסטורי מסוג שאנחנו לא מכירים. רובנו נולדנו בעולם שאחרי המלחמה, אבל כולנו נולדנו בעולם שאחרי המבול. חלקנו, לעומת זאת, נמות בעולם אחר. העולם שלפני המבול יכול לשמש לדעתי תמונת ראי לעולם שאחרי המבול הבא.
אני מזהה בעולם הטרום-מבולי ארבעה מאפיינים מהותיים שמבדילים אותו מהעולם שלנו:
א. אנשים חיים אלף שנה. אנחנו חיים בתודעה מוזרה. מצד אחד, נראה שהסוף מעולם לא היה קרוב יותר. קטסטרופה מסוג כלשהו – סביבתית, גרעינית או פוליטית – שתגרום למוות המוני נראית בלתי נמנעת בטווח הבינוני. מצד שני, אומרים שהאיש הראשון שיחיה עד גיל 200, כמו לובסטר, כבר נולד. החיים המתארכים הם גם אחד הגורמים המשמעותיים הגורמים לקריסת הקפיטליזם – ראו משבר גיל הפנסיה.
מבחינה זו, החיים שלנו מתחילים להידמות לאלה של מתושלח, שחי 969 שנה, או של בני תקופתו שחיו לא הרבה פחות. כמו אדם הראשון, אנחנו עשויים לעשות ילדים גם בגיל 130.
אין הכרח שאחרי קריסת הציוויליזציה חייהם של בני האדם יהיו "solitary, poor, nasty, brutish, and short", כפי שתיאר הובס את המצב הטבעי. יכול להיות שתרופות מאריכות חיים יומצאו לפני כן או תוך כדי. אנשים בני 600 יימצאו בכל מקום. ממילא, לגיל תהיה פחות משמעות כי לא תהיה היסטוריה.
אנשים שחיים אלף שנה חיים בעולם שונה לגמרי מזה שלנו. האדם, כמו שהוא מוכר לנו, הוא יצור שהמוות נוכח בחייו. גם הכלכלה, כפי שמלמד מרקס, מבוססת על הרעיון שהזמן הוא מוגבל, ואנשים מקבלים שכר לפי החלק מהחיים שהם מוכנים להקריב למען העבודה.
מתושלח נולד שבעה דורות אחרי אדם, 687 שנים אחרי הבריאה. ועם זאת, הוא הספיק לחיות יותר ממאתיים שנה יחד עם אדם הראשון. אנחנו לא נחיה בתקופה שאחרי הקפיטליזם, אלא את התקופה שאחרי הקפיטליזם. נחיה את כולה, אלא אם מישהו יהרוג אותנו. המשמעות היא שיהיה הרבה יותר מסוכן לחצות את הכביש – לאורך 800 שנות חיים, יש סיכוי גדול פי עשרה להידרס. אבל בעולם שאחרי הקפיטליזם גם לא יהיו לאנשים מכוניות – כולם יסעו בתחבורה ציבורית (תיבת נח).
ב. אין היסטוריה. אחד הרעיונות המושמצים ביותר בכל צורה של מחשבה אוטופית הוא הרעיון של קץ ההיסטוריה. במרקסיזם, למשל, קוראים לזה "חברה חסרת מעמדות" – כלומר נטולת קונפליקטים חברתיים. לרובנו זה נשמע כמו בדיחה: עולם שבו כל הבעיות נפתרו, ואנשים פשוט חיים בשלווה נטולת פגמים, נשמע בלתי אפשרי וגם משעמם.
אבל עולם מחוץ להיסטוריה לא חייב להיות עולם סטאטי. המשמעות של עולם כזה היא פשוט שהוא שאינו מתנהל בהתאם למה שאנחנו מכירים בתור "חוקיות היסטורית", כלומר חץ הזמן לא חל עליו.
הכלל העיקרי של החוקיות ההיסטורית המוכרת לנו הוא הקידמה. גם אם ננסה להיות פוסט-מודרניסטים אדוקים, נמצא שאנחנו עדיין מאמינים בקדמה במידה כזו או אחרת. אנחנו עדיין מניחים שהטכנולוגיה הולכת ומשתפרת, שאנחנו יודעים היום יותר מאשר בעבר, ושרעיונות פוליטיים ותרבותיים מסוימים הם "מיושנים". ובעיקר, בלתי נסבל בעינינו לחשוב שהעולם מידרדר, שהדמוקרטיה נשחקת ושזכויותינו מתמעטות.
בעולם שלפני המבול לא היתה קידמה. התנועה בזמן היתה דו-כיוונית, ואולי כאוטית לגמרי. הדורות הראשונים שאחרי אדם הראשון ידעו כבר הכול, או ידעו דברים שהדורות האחרונים לא יודעים. אדם וחווה לא היו אנשי מערות. וכך גם הצאצאים שלהם – יובל כבר ידע לנגן, כלומר שלט באמנויות היפות, ותובל קין כבר פיתח את הנפחות, כלומר שלט בטכנולוגיה. העולם הראשון ניצב בפסגת ההתפתחות כמעט מראשיתו. יש שיטענו שהוא הידרדר משם, אבל סביר יותר שמושגים של הידרדרות והתפתחות לא היו רלוונטיים.
במה זה דומה לעולם שיבוא אחרינו?
העולם שיבוא אחרינו לא יבוא מעצמו. הוא יבוא אחרי שהעולם שלנו יחטוף מהלומה, כלומר אחרי שהציוויליזציה שלנו תקרוס. הציוויליזציה תקרוס, אבל חלק משמעותי מהאנושות ישרוד, מן הסתם – שרדנו כבר בתנאים קשים למדיי, למשל באירופה של תקופת הקרח.
על כל פנים, לאנשים בעולם שאחרי סוף העולם (כלומר אנחנו, כי זה יקרה בקרוב) יהיה יחס מורכב לעולם הקודם. מצד אחד, הם יהיו מאושרים מהשחרור, מהחופש שמעניקה ההתפרקות הכללית של כל המוסדות המדכאים. מצד שני, ברור שהרבה דברים שקיימים בעולם שלנו לא יהיו קיימים בעולם ההוא. הילדים שלנו יידעו שההורים שלהם ידעו דברים שהם לא יודעים.
בד בבד, אין שום הכרח שהעולם שאחרי הקריסה יהיה ברברי ואפל, כמו זה שמתואר למשל ב"הדרך" של קורמאק מקראתי. אין סיבה שנחזור לאיזשהו "מצב טבעי", ברברי של מלחמת הכול בכל, כי חלק מהטכנולוגיות ישרדו, וטכנולוגיות אחרות ייווצרו. העולם יהיה פרגמנטרי. במקומות מסוימים אנשים ינסו ויצליחו לשמר חלק מהמבנה של העולם הנוכחי, במין איים אנכרוניסטיים. במקומות אחרים הוא יוחלף במבנה אחר לגמרי, למשל בולו'בולו.
בעולם שלנו קורים כל הזמן דברים חדשים, אבל גם שום דבר הוא לא חדש, כי גם היחסים בין הישן לחדש נקבעים לפי חוקיות מוכרת. אנשים בעלי חושים חדים יכולים לחזות את הטרנד הבא – למשל מה יבוא אחרי משקפי ההיפסטר. בעולם האחר לגמרי, החדש הוא חדש לגמרי. ההתרחשויות קורות בסדר שעשוי להיראות לנו שרירותי ואקראי. כדי להבין את הסדר הזה, נצטרך כנראה לחיות בעולם האחר.
ברור שלעובדה שאין קידמה יש עוד המון משמעויות. כשאין קידמה גם אין אנשים "מודרניים" ואנשים "פרימיטיביים", ולכן למעשה אין קולוניאליזם במובן המוכר לנו. אין גם אוריינטליזם: גן עדן נמצא במזרח, משמע שהמזרח הוא המקום שממנו יצאו הקומוניסטים הראשונים והשתלטו על אירופה. בעולם של ספר בראשית, המזרח כובש את המערב. זה קורה כבר עכשיו, כשהסינים וההודים קונים את ספרד ואת ארה"ב.
למעשה, החוקים של ההיסטוריה כבר התחילו להשתנות. אבל יש אנשים שמסרבים לראות את זה, ומדברים בקלישאות שמאלניות שהיו נכונות ללפני 15 שנה. זה דומה לאותם קומוניסטים שנאבקו למען סולידריות עם ברה"מ גם אחרי כשברה"מ כבר התפרקה.
ג. אין פוליטיקה. כלומר אין פוליטיקה במובן שאנחנו מכירים. קין בנה עיר, אבל איש לא טען שהוא בנה מדינה. שנאמר: "ומאלה נפרדו הגויים בארץ אחר המבול" (בראשית י ל"ב).
בעולם שאין בו היסטוריה, קל יותר לדמיין שגם אין מדינות. אני מניח שאנשים לא יסכימו לצאת למלחמה, כי היה להם המון מה להפסיד: מאות שנים של חיים. כשאתה חי 800 שנה ויוצא למלחמה כל כמה עשורים כמעט בטוח שתמות באחת מהן. בנוסף, כיוון שרוב תושבי העולם הראשון הכירו את אדם הראשון כמעט באופן אישי, הם ידעו שלכולנו יש מקור אחד. אנשי העולם הראשון חיו באימפריה עולמית אחת, שבשל כך אין משמעות להיותה אימפריה. אבל יש סוגים שונים של שחקנים: יש בני אדם ויש בני אלוהים, יש בני קין ויש בני אנוש.
נכתב כאן כבר שאחרי הקטסטרופה אין פוליטיקה. הפוליטיקה נועדה למנוע את הקטסטרופה, ומרגע שהקטסטרופה כבר התרחשה היא חסרת משמעות.
אגב, אין גם יהודים. אדם הראשון לא היה יהודי. יהודים זה המצאה של אחרי המבול.
ד. יחסים מוזרים עם העולם שמעבר. בתנ"ך, העולם שלפני המבול מתואר בקיצור רב, ורוב התיאור מורכב מרשימות יוחסין. עם זאת, לכמה אנשים שם קורים דברים מוזרים. כולנו יודעים מה קרה לחנוך, אביו של מתושלח. ביחס לבנו ולבני תקופתו – חנוך חי מעט מאוד זמן – 365 שנה בסך הכול. אבל זאת לא מכיוון שמת, אלא, ככתוב: "ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו האלוהים" (בראשית ה כ"ד).
בפרק שאחרי זה בא הסיפור האניגמטי על בני האלוהים שבאו אל בנות האדם. כאן לא המקום להתייחס לשלל הפרשנויות בנושא. בהקשר הנוכחי, אפשר לראות ברעיון של יחסי גומלין בין בני אדם לבני אלוהים ביטוי לאחרות המוחלטת של העולם הראשון. אין כאן דת או פולחן מהסוג המשעמם שנולד אחרי אברהם, כלומר שהיהודים הביאו לעולם. אין אל שאפשר לרצות אותו, אלא פעולות שרירותיות של כוחות עלומים.
* נספח בנושא שירת למך: מוסר בעולם שאחרי המבול
ברור שאי הוודאות היא חלק מהעולם שאחרי הקפיטליזם. ברור גם שבעולם הזה לא יהיו חילונים, כי הספירה האלוהית תהיה נוכחת בחיים.
העולם שלנו הוא עולם צבוע, כי את כללי המוסר קובעים החזקים. בעולם שלפני המבול היו לפחות שתי מערכות מוסריות מקבילות: זו של בני קין וזו של בני אנוש.
כיוון שנוח היה צאצא של אנוש, והוא זה ששרד את המבול, ההיסטוריה שלנו נכתבה על ידי בני אנוש, ולכן היא מוטה לטובתם ונגד בני קין. אבל אפילו מההיסטוריה הזאת אפשר להסיק שבעולם הראשון דווקא בני קין היו הכוח הויטאלי. יובל ותובל קין, שהוזכרו קודם, היו מצאצאיו של קין. למעשה, אין לדעת מה קרה באמת בין קין להבל.
לכן אפשר רק לדמיין איך נראו החיים בעיר המסתורית "חנוך" שהוקמה על ידי קין. שימו לב שקין נשא אות קלון, אבל מבחינות מסוימות הוא היה גם האיש הבולט ביותר בעולם הקדום, במושגים עכשוויים: היזם המצליח ביותר. מה המציאו בני שת ואנוש? כמעט כלום, מלבד דבר אחד חשוב שקרה בתקופתו של אנוש: "אז הוחל לקרוא בשם ה'".
ניכר שגם אם בעולם הראשון היתה חוקיות מסוימת (שכאמור אינה ברורה לנו), היתרון הטכנולוגי והפוליטי לא חפף אז ליתרון מוסרי, ולהיפך. זאת, לשיטתם של היהודים והנוצרים, הסיבה שבגללה העולם הראשון נחרב.
כדי להדגיש את עולמם המוסרי המעורפל של בני העולם הראשון, אני רוצה לסיים בציטוט שירתו המסתורית של למך, אחד מהגיבורים הארורים של שושלת קין:
וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו:
עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.כד כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.
כידוע, לא ברור את מי הרג למך, ואיך זה קשור לקין. לא ברור גם איך זה קשור לבניו הגאונים של למך, שייסדו כאמור את כל המדעים והאמנויות. לא ברור גם מדוע למך הוא הדמות היחידה מבין אבות האנושות שהתנ"ך מזכיר גם את בתו, נעמה. כל זה אולי יתברר בעתיד.
לא מזמן, עם זאת, נתקלתי ברמז כלשהו – משפט שקשור ליחסים בין אסון, זכרון וציוויליזציה. אני מודה לליאורה לופיאן על ההפניה. מדובר על משפט מדהים שאמר אייל אופנהיים, מנהל ערוץ 8, בריאיון לעופר מתן ב"ז'ורנל" –
"יסודות התרבות שלנו הם כמו השואה. חייבים לתעד ולשמר את זה כדי שהזיכרון לא ייעלם בדורות הבאים".
כמו אחרי השואה, גם אחרי המבול, כשהעיר של קין נהרסה והזיכרון של העולם הראשון הלך ונמוג, היו כאלה שרצו לשמור את זכר העולם שהיה, והיו כאלה שרצו לשמור את זכר הקטסטרופה, כלומר המבול – שדווקא אותה לא ישכחו. התרבות שלנו היא תרבות זיכרון המבול. וככה העולם שלנו גם נראה.
מאלפיים השנה של העולם שלפני המבול, אנחנו זוכרים בעצם בעיקר אירוע אחד: המבול. אבל קרו כל מיני דברים בעולם שלפני המבול, ויקרו כל מיני דברים בעולם שאחרי הקפיטליזם. כל מה שצריך זה לנסות לשרוד.
(כל הדימויים לקוחים מתוך "גן התענוגות הארציים" של הירונימוס בוש)
גל כץ
ofrilany
כותבת אורחת
ofrilany
ארץ האמורי 
