Posts Tagged ‘האדם החדש’

אנחנו אנשים חדשים

30 בספטמבר 2010

כאן, בגטינגן, אני שוכר דירה בקומה העליונה של בניין עם גג רעפים, יחד עם מריוס, היסטוריון צעיר מהאוניברסיטה שחוקר תפישות בנושא מחלות בקר במאה ה-18. מניסיון העבר, קצת חששתי מהרעיון של להיכנס לדירה של גרמני. היו לי כבר חוויות עם אנשים די פדנטיים. אבל עם מריוס הסתדרתי מהרגע הראשון. די מהר הבנתי למה: הוא מזרח גרמני.

מריוס נולד בכפר בּוכה שתורינגיה. המשפחה שלו גידלה במשך דורות חזירים ותפוחי אדמה. כמקובל בתורינגיה, אמא שלו אפתה עוגה כמעט כל יום – זה מה שעושים בתורינגיה.  אבל חוץ מהעוגה, לא הרבה נשאר מהמסורת האיכרית המקומית. כי יום אחד, הכפר שלו עבר קולקטיוויזציה. החזירים הופקעו וסופחו למשק משותף עם ועדות ומכסות. אבא שלו הפך מאיכר לסוג של ביורוקרט, והילדים למדו את יסודות הסוציאליזם בבית ספר ובתנועת הנוער.

כל זה קרה הרבה לפני שמריוס נולד. אבל הקולקטיוויזציה חקוקה איכשהו בגוף שלו, ובצורת ההתנהגות שלו. קל לראות שהנפש שלו עוצבה על ידי הסוציאליזם. כי בשונה מהנאציזם שרק אמר לגרמנים להמשיך להיות גרמנים אבל ביתר אסרטיוויות, הקומוניזם באמת יצר אדם חדש. והאדם החדש הוא בערך אותו דבר בכל מקום. זה מתבטא למשל בחוסר תשומת לב ללבוש (בדרך כלל הוא לובש מין סוודר שחור); בגישה פרקטית ולא היסטרית לענייני היגיינה וסגנון חיים; ובנינוחות מסוימת לגבי ההפרדה (כלומר חוסר ההפרדה) בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי. וכך, למרות שמריוס גדל בנוף ובשפה אחרת, בהוויה שרחוקה שנות אור מההוויה שבה אני גדלתי, משהו באורח חיים שלו מוכר לי לגמרי: הוא מתנהג כמו קיבוצניק שעבר לעיר.

ילדים בקיבוץ יגור. סוג של שריטה

אני בעצמי לא חייתי אפילו שבוע מהחיים שלי בקיבוץ, ולא ישנתי אפילו לילה בבית ילדים. אבל גם אני עברתי קולקטיוויזציה עוד לפני שנולדתי. במשפחה שלי, התגלמותה של הקולקטיוויזציה היתה הכלים השחורים שהיו לסבתא שלי על השידה בחדר שלה בקיבוץ. הכלים האלה – מעין תחליף לויטרינה פולנית – היו בערך הדבר היחיד שנשאר לסבא וסבתא שלי מהגולה, חוץ מכמה מכתבים קשורים בחוט שמצאתי לא מזמן. הם נראו די קודרים, ופעם ככשאלתי סבתא שלי הסבירה שאלה כלים מכסף, אבל בקיבוץ כלי כסף נחשבו לדבר בורגני אז היא צבעה אותם בצבע שחור. מבחינתם של סבא וסבתא שלי, העסקה היתה משתלמת:  הם איבדו את כלי הכסף אבל קנו תמורתם את עצמם, כאנשים סוציאליסטים חופשיים מכבלי המסורת.

בעקבות כמה חיכוכים שהיו לי לאחרונה, שמתי לב שלשריטה הזאת של הקולקטיוויזציה עדיין יש משמעות די גדולה בנפש שלי. למרות שאני חי בלב תל אביב, גיליתי שהאנשים הקרובים אליי באמת, או לפחות אלה שנשארו, הם ברובם תוצרים של הסוציאליזם. החברות הטובות שלי, למשל, הן כולן עירוניות לגמרי, אבל עם שורשים באליטה האינטלקטואלית (המצומצמת, יש לציין) של התנועה הקיבוצית. אבל זה לא רק זה. יש דברים שרוב האנשים בעיר עושים וחושבים, ואני פשוט לא יכול להבין. רוב הזמן אני לא שם לב לזה, כי אני חי בין בורגנים, ומנסה לחיות כמוהם. אבל למעשה אני רק כאילו חי כמוהם; אני לא כמוהם. אני מנסה לשתות את הקפה כמו בורגני, אבל בעצם עושה משהו לגמרי אחר; אני מנסה ללכת בעיר כמו בורגני, אבל בעצם עושה משהו לגמרי אחר.  מי שמספיק מתוחכם מסוגל להסתיר את זה, וכך קרה שאנשים שהכירו אותי בשנתיים האחרונות כבר חושבים שגדלתי ברעננה. אבל לא גדלתי ברעננה. אני בטח לא פרולטר או איכר, אבל אני גם לא בורגני. כנראה איבדתי את הבורגנות שלי כשסבתא שלי צבעה את הכלים בשחור.

אני לא יודע מה אני. לצורך העניין, אגדיר את עצמי "אדם חדש". מיותר לציין, שהאדם החדש הוא היום די ישן. גם בגרמניה, הבעיה של יוצאי המזרח היא הקושי שלהם להיות מעודכנים, שיוצר רושם כללי של היעדר סטייל. כל הגינונים של הסוציאליזם, הקולקטיוויזם והמודרניות הנלהבת מסמנים היום דווקא את "הישן".

קולחוז במזרח גרמניה. בערך אותו דבר

אפשר גם להגדיר אותי ואת מריוס "סוציאליסטים". אבל אני בכלל לא מתכוון כאן לסוציאליזם כאידיאולוגיה, אלא אם כבר כאנתרופולוגיה. חלק ניכר מהאנשים שאיבדו את הבורגנות שלהם מתישהו לאורך המאה ה-20 הם כיום קפיטליסטים נלהבים יותר מהבורגנים – ע"ע אהוד ברק. אבל אולי אהוד ברק היה יותר אנושי אם הוא היה סתם בורגני. העניין הוא שהוא לא. הוא לא בורגני, אלא מוטציה של הסוציאליזם.

אני מדבר, אם כן, על משהו שאפשר להגדיר כ"זהות סוציאליסטית". כי מה נשאר מהסוציאליזם? נשארו ממנו כמה מפלגות מידלדלות באירופה, וכמה משטרים שקוראים לעצמם סוציאליסטיים באסיה, ועוד כמה מפלגות קצת פחות מידלדלות באמריקה הלטינית. אבל נשאר ממנו גם משהו הרבה יותר משמעותי: נשארו ממנו כמה עשרות מיליוני או מאות מיליוני אנשים, שהסוציאליזם שרט את הנפש שלהם, וגם אם הם ינסו (ורובם מנסים) הם לא יוכלו למחוק את השריטה הזאת. בישראל, אלה בעיקר יוצאי קיבוצים, אבל גם כל מיני תוצרים אחרים של חברת העובדים, ההסתדרות, מפא"י והשומר הצעיר. ואם תרצו (כדי להרחיב את השורות), גם תוצרים של אידיאולוגיות מודרניות אחרות חזקות מספיק, מהפאשיזם ועד הפאנק.

לפני כמה חודשים, במסגרת דיון שהיה כאן בבלוג על הנכבה, הופיע איזה חסיד של יגאל אלון ותיאר את הנכבה בתור "מודרניזציה של שטחי ארץ ישראל". הניסוח הזה די זעזע אותי, אבל הוא מבטא אמת מסוימת. זה שכתב את התגובה הזאת נשרט על ידי המודרניות, ואנשים כאלה מאמינים בדרך כלל שצריך להעביר הלאה את השריטה שלהם, גם בדרכים אלימות למדי.

במדגה בקיבוץ גן שמואל. אנחנו אנשים מהונדסים

הבעיה היא, שהם גם לא יודעים ממש להגדיר מה זאת השריטה הזאת. כאמור, רוב מחזיקי הזהות הסוציאליסטית הם כיום ליברלים או אפילו שמרנים, ובכלל לא מאמינים בסוציאליזם. ובעולם שסוגד לכל מיני צורות של מורשת או זהות, הזהות של "האדם החדש" זאת אנטי-זהות, כי היא במהותה שבר עם המורשת. לכן, בישראל למשל, קיבוצניקים נראים בערך כמו אשכנזים אחרים. ובכל זאת יש הבדל: אין להם לאן לחזור.

כי לנו, הבנים של המאה ה-20, אין ממש בית, ואין לנו לאן לחזור. יש אנשים שמכירים את סבא רבא שלהם; אני בקושי מכיר את עצמי. הקולקטיוויזציה היא כמו  חומת אש, שמעבר אליה אי אפשר להסתכל. הסיפור מתחיל שם, כי שם נוצרנו בתור מה שאנחנו. וגם אם אפשר לברר מה היה לפניה, למצוא איזו עיירה מסריחה בפולניה – זה בכלל לא רלוונטי.

מצד שני, גם הקולקטיוויזציה בעצמה היא לא רלוונטית: מי עוד רוצה לדבר על הנושאים המעיקים האלה – על הקיבוץ, על הרפת שהפכה לקניון, על הלינה המשותפת? לכאורה, יש להתיישבות העובדת, ולתנועה הסוציאליסטית בכלל, מורשת משל עצמם; אבל אם להיות כנים, אף אחד לא ממש מעוניין במורשת הזאת, ובדור שלנו אף אחד גם לא יכול להחזיק בה ברצינות, מבלי להתמכר לפנטזיות על פארק היורה של מפא"י. ובכל זאת נשאר שם משהו, איזו רוח רפאים שאי אפשר לקרוא לה בשם.

מה שלגמרי ישנו זה בורגנים. כמו שברק אובמה הודיע לעולם ש"הרוע קיים", אני יכול לומר היום שהבורגנים קיימים. רק מרגע שהבנתי שאני לא בורגני, הבנתי שהבורגנות קיימת, גם אם היא בעצמה מכחישה את קיומה וקוראת לעצמה בכל מיני שמות אחרים. היא אמנם נולדה במאה ה-19, אבל היא לא נשארה רק בספרים של פלובר או של תומס מאן. הבורגנות יכולה להיות עניין די מוחשי: למשל, כשהבורגני מעיף אותך בבעיטה ברגע שאתה מערער בעצם הקיום שלך על המושגים שלו בדבר קניין, פנאי ומרחב ביתי, או במלים אחרות מפר את שלוותו הבורגנית. שלווה בורגנית: עוד מושג שאנחנו האנשים החדשים לא ממש מסוגלים להבין.

ובחזרה לקולחוז

ושוב, האבחנה כאן היא לא בהכרח כמות הקניין, אלא היחס לקניין. הזכות להחזיק בקניין היא הבסיס לחייו של הבורגני, לכן גם אם אין לו קניין (אבל בדרך כלל יש לו) הוא משוכנע שיש לו זכות לקניין, כלומר שמשהו נשלל ממנו. כשהייתי סטודנט לתואר ראשון עבדתי פעם כתחקירן יחד עם מישהי ממשפחה די עשירה, וכשחילקנו בינינו את המשימות לאיזה תחקיר נשאר לה להתקשר לאיזו קומוניסטית ותיקה מחיפה (שבינתיים מתה למיטב זכרוני). אני זוכר שזה ממש הפתיע אותי, כמה הבחורה הצעירה הזאת היתה מבועתת מהצורך לדבר עם הקומוניסטית המסכנה – כאילו שהיא עלולה כל רגע להלאים לה את הנכסים דרך הטלפון.

מרגע שהבנתי מהי הבורגנות, אני יכול להבין מה אני. כתוצר מובהק של המאה המודרנית, האדם החדש הוא כולו פרויקט. אין לו שורשים, ואין בו שום דבר אותנטי. הסוציאליזם הינדס את החברה, כך שאנחנו אנשים מהונדסים. נוצרנו למטרה מסוימת. ולא שהבורגנים הם לא מהונדסים; אבל המטרה שלשמה הם נוצרו (לצבור עוד נכסים) היא לגמרי תקפה גם (ובעיקר) היום, ולכן לא מרגישים את ההינדוס שלהם – הוא שקוף. "האדם החדש" הונדס לצורך מטרה מסוימת, אבל אף אחד, כולל הוא עצמו, לא מעוניין יותר במטרה הזאת. זאת לכן משהו בו נראה תמיד בלתי-שלם. זאת כנראה הבעיה שלנו.

ובכל זאת, העתיד שייך לנו. בשביל זה יצרו אותנו.