"לא חשוב על מה אתם נלחמים, העיקר שאתם נלחמים לצדנו"

אלירן בר-אל

בפוסט שלו עפרי אילני העלה מספר נקודות מעניינות וחשובות הסוללות דיון מתבקש. על השתיקה הישראלית בקשר למתרחש סביבנו במצרים ובסוריה, על השבר במחשבה של השמאל הליברלי, ועל הנחיצות בתנועה עולמית אחת, או אידיאל אוניברסלי חדש שיקבץ תחתיו כל אדם בעולם. אך בדיוק משום החשיבות של משמעות הדברים שעלו, יש לחדד כמה דברים, על מצרים ובכלל.

ראשית, מיותר (וכדאי בכל זאת) לציין שיש הרים וגבעות של כתיבה על האביב הערבי ויחסיו לישראל. בנוסף מתקיימים ימי עיון וכנסים רבים, ומוקמים צוותי חשיבה וניתוח המוקדשים במיוחד לבחינת ההשפעות של האירוע על ישראל והאזור. עם זאת, אסכים לגמרי שהצמצום בכתיבה הרווחת שוכן בממד האיכותי ולא הכמותי שלה. חד גוניות הכתיבה מתבטא בניסיון להבין מהו בסופו של דבר השיפוט של האירוע – האם זה טוב לנו, לישראל, לישראלים ולמערביים, או שזה רע לנו. רק לאחר מכן מועלות שאלות לגבי מדיניות ומעשים. מסתבר שכל צד, טוב או רע, מחיל סכמות ביצוע שונות הנובעות מהשיפוט הראשיתי, אחריו כולם תרים במבטם על המתרחש במצרים או בסוריה מאז 2011.

הפילוסוף החברתי סלבוי ז'יז'ק שואל במאמרו המוקדם על "רפובליקת הגלעד של מזרח אירופה", מדוע היה המערב כה מוקסם מהמתרחש בפולין, הונגריה, סלובניה ואחרות (אז, ב-1989)? התשובה לכך מנוסחת דרך הקשר הזה בין החוקר לנחקר, ממנו מתעלמת גישת המבט הרווחת על האביב הערבי. אז כמו היום, המערב מצא במזרח אירופה את מקורותיו האבודים, את האישוש לחוויה האותנטית של המצאת הדמוקרטיה. אך הבדל אחד מהותי נותן כעת אותותיו, הוא הסביבה הכלכלית בין 1989 לבין זו שפועלת (בקושי) היום.

הניגוד האידיאולוגי שמצטייר כדומיננטי בכתיבה הרווחת על האביב הערבי הוא בין הצלחה דמוקרטית לכישלון אסלאמיסטי. ניגוד זה נשען על שני יסודות רעיוניים המבססים את ליבת הסדר המודרני כולו – הכלכלי: שאלת חלוקת הקניין ויחסי הייצור; והפוליטי: שאלת הדת והמדינה ויחסי הייצוג. הצד הפוליטי מצטייר כסתירה בין חילוניות לדתיות ואילו הצד הכלכלי מתואר כסתירה בין חופש וכפייה. בקצרה, אלו הן הטענות המוכרות לפיהן במערב מתקיימים חופש וחילוניות, לעומת המזרח שבקרבו תמיד ישכנו כפייה ודתיות. אך כאמור, אלו רק ניגוד אידיאולוגי וסתירות משניות שביחד משמרים את הדימוי הנצחי של ישראל וכותביה כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

המתח הפוליטי של הסדר הקיים נובע מהניסוח הנוצרי של 'מדינת-הלאום המודרנית'. כסט מוסדי המארגן תחת היגיון היררכי פעולות, ערכים ומנהגים שונים, המדינה המערבית דורשת יחד עם הפרדת רשויות גם את הפרדת הדת והמדינה. לפיכך, כל היאחזות של כוח דתי בשלטון פוליטי תחשב אוטומטית ככישלון מסוכן כמו שקרה באיראן (1979) וגם במקרה של מצרים, תוניסיה או סוריה; או אף, העולם הערבי כולו?

המתח הכלכלי, מצדו, עונה למסמנים כגון 'צדק חברתי' ו'יוקר המחיה' של כלכלות המערב, למן ארה"ב, אנגליה, יוון, ספרד, אירלנד וכלה בישראל. מאז שנת 2008 חוות כלכלות ארה"ב ואירופה משברים פיננסיים חוזרים ונשנים, המתווים מדיניות חירום המוכרת מההיגיון הצבאי: איחוד שורות (בין ימין ושמאל) וחילוץ כוחות (כתספורות בחובות).

השאלה הפוליטית בין חילוניות לדתיות נוסחה גם צבאית (לאחר מלחמת שלושים השנים) וגם פילוסופית. מגדולי הטוענים בשבחה היה עמנואל קאנט. כמי שניסה להשאיר את "הדת בגבולות התבונה בלבד", קאנט היה המנסח העיקרי של הצורך להפריד בין החילוני והדתי. המרחב המדיני-ציבורי, כך קבע, הנו מרחב של תבונה ולכן עליו להיות נייטרלי, חילוני ופיזי. הגל, שקם להתגבר עליו, הבהיר שכל רציונאל נייטרלי נשען על אמונה, ושההפרדה הקאנטיאנית לא קיימת באמת. ובכלל, זה דיון נוצרי מובהק. ביהדות ובאסלאם, שם קובע המעשה ולא האמונה, הפרדה כזו היא לכל היותר מזויפת. בעקבות הקשר הגורדי בין הציונות לנצרות, כינונה של מדינת ישראל לא יכול היה להיות קרוב יותר למערב, בהשוואה גורפת למדינות ערב. נדמה שכל מדינת ישראל הוקמה כבבואה של הפנטזיה למערב שמחוץ למערב.

נוסף למתח בין דת וחילון, המתח האחר עליו נשענת כתיבת אירוע האביב הערבי הוא בין המערב למזרח. בין תפיסת המערב כמוצלח ועשיר בעל כלכלה חופשית, לבין ראיית המזרח כנכשל ועני בעל כלכלה מושחתת. למרות שמדי פעם לפעם עולה לכותרות 'מושחת סדרתי' אחר, גם המוחים המערביים כבר מזהים את הדפוס השיטתי שמייצר את השחיתות. אולם, מדדי החירות המערביים מתרכזים בהיבט התרבותי-פוליטי ולא בכלכלי. כל שנדרש ממדינה כדי להראות יציבות ולהיות 'תקינה' או 'מפותחת' הוא פעילות עקבית בשוק העולמי (לצד בחירות פרלמנטריות). היחסים החברתיים-כלכליים שתומכים בפעילויות האלו אינם מהווים את המדד לחירות, ולכן מתפשט הניצול בכלכלות המערביות ואנו כולנו עובדים יותר (זמן וכמות) ומרוויחים פחות (כסף ואיכות).

עצם הטענה השגורה שישנה הפרדה בין האירועים במזרח ובמערב נשארת כבולה בניגוד האידיאולוגי של הצופה במציאות ושיפוטו הראשוני. יש לטעון בניגוד לכך שאירועים אלה הם חלק מאותו תהליך. המאבק כעת הוא לקרוא את שתי המגמות ביחד, הן הכלכלית והן הפוליטית, כסימנים לדעיכת הסדר הגלובלי, וכן הסדר המקומי – הוא סייקס-פיקו. הסכם זה משנת 1916 חילק את שטחי המזרח התיכון לאזורי השפעה בין מעצמות המערב. מדינות אזור הסהר הפורה הן כולו, כפי ששם זאת ההיסטוריון פרומקין, "הילדים של אנגליה וצרפת". מדינות מומצאות, ולאומים מפוברקים עם מסורות מתחדשות הן תכונות איזוריות ולא רק מדינתיות.

המושגים (כאידיאות ומימושן) של מדינת הדמוקרטיה הייצוגית, וכן של הקפיטליזם הניאו-ליברלי מתפוררים למול עיננו. ממזרח, כמרחב לא-מערבי הכולל למשל גם את ברזיל, מאז שנת 2011 ישנן מחאות פוליטיות שמגדירות מחדש את המושג דמוקרטיה ואת שאלת היחסים החברתיים-פוליטיים בניסיון לענות לשאלת הייצוג; מהמרחב המערבי ישנן מחאות כלכליות שמנסות להגדיר מחדש את המושג קפיטליזם ואת שאלת היחסים החברתיים-כלכליים בניסיונן להידרש לשאלת הייצור. במרחב המזרחי מוחים טורקים, ברזילאיים, הודים, מצרים וסורים על סוגיות של שוויון פוליטי (שכמובן, כולל גם השלכות כלכליות), ודורשים שינויים פוליטיים; במרחב המערבי המחאות דורשות שינויים כלכליים, ולא את הפלת המשטר הפוליטי. תהליך כפול זה משפיע באופנים שונים על היחס הגיאופוליטי של ישראל.

המאבק להבנת המחאות איננו רק מאמץ תודעתי, שבמסגרתו הוגים וחוקרים אומרים לנו מה מתרחש שם, במצרים או בסוריה. זהו גם מאבק אונוטולוגי על הדבר עצמו ובתוך המחאות עצמן. במקום להניח שמישהו אחר יודע מה באמת מתרחש, חוקר או משתתף אחר, יש להניח שמבחינה ממשית גם המוחים עצמם לא יודעים עד הסוף מה הם עושים. בעבור מה הם מוחים, מהן הדרישות שלהם וכיוצא באלה. מבחינה זו המאבק כבר מתרחש, גם אצלנו בישראל, על הדרך להמשיג ולהבין את המציאות סביבנו כחלק ולא כשלם. במקום לחפש אידיאה חדשה אחת או תנועה אחת אחרת, ובמקום לדחות ולו במעט ולחכות לתנאים 'נכונים' יותר, יש לראות שדווקא כעת, בכל מקום סביבנו, ישנן הזדמנויות ליצור ריבויים של חברים חדשים. ולצדם, כן, גם אויבים חדשים. כמו שיודע כל ילד מתבגר שנכנס לחצר המשחקים של בית הספר בפעם ראשונה, חובה עליו להפעיל מסך בערות והשעיית שיפוט, ולהכריע בדרך של קפיצת אמונה או הימור מחושב לאיזה צד ללכת ועם מי להתחבר.

פוליטיקה של הפחתה (Subtraction), ולא של הוספה, חותרת נגד הדחף העכשווי להתבדל ושואפת לסולידריות מעשית מגוונת. היא שוברת את הדיכוטומיה בין (הדמיון של) פוליטיקת הזהויות לבין (השוני של) פוליטיקת ההבדל. יש להביא לביטול מאפייניו הספציפיים של כל מאבק כדי להגיע להבדל המינימלי בינו לבין מאבקים אחרים. הוא מינימלי מפני שהוא משותף לכל אחד פחות הזהות הייחודית לו. באופן גנרי, זה שמשותף בכך שכולם – סונים, עלאווים, קופטים ושיעים – כאחד חדש, נמנעים מביטויים והצגתם של הייחודים שלהם במרחב המשותף.  יש לחזור ולומר, "לא חשוב על מה אתם נלחמים העיקר שאתם נלחמים לצדנו, כרגע, נגד הדיכוי והניצול". מה שמכריע הוא שיתוף הפעולה הרגעי, כחיבור הטרוגני חוצה גבולות שנוצר ומאז מניב חיבורים אפשריים חדשים, ואפשרויות של דברים חדשים.

לא צריך לייחל למשהו אחר חוץ מהכאן ועכשיו, אלא יש לבחור ולהחליט לקחת צד אחר, של האחר, בדיוק כדי להציל את העצמי (האישי והקולקטיבי) הישראלי. ישנה כבר תנועה אחת, של ריבויים, למען שינוי הסדר הקיים – אם בכלכלה נגד הקפיטליזם ואם בפוליטיקה נגד הדמוקרטיה. מעבר לגלובליות של המחאות, גם במישור האזורי הסדר שהטביע את חותמו על טריטוריית המזרח התיכון נראה כמתפרק והיחסים שהחזיקו אותו ככזה מתפוררים גם כן. אך כמה מאתנו מסוגלים לפעול ולחשוב מחוץ למונחים של הפרדת דת ומדינה או מחוץ ליחסים של בעלות פרטית? כבר אין אפשרות לחשוב באותה דרך פשטנית של ביקורת האידיאולוגיה המרקסיסטית הרואה בדת "אופיום להמונים", ובמדינה ישות אחידה ורציפה. השאלות שחייבות להישאל כעת הן מן היסודיות ביותר לתרבות המערבית, ואינן קשורות ישירות להתרחשות האביב הערבי דווקא במדינות מוסלמיות. כל מי שחרד לגבי ה'כאן' (ישראל בפרט והמערב בכלל) חייב כיום להיות חרד לגבי ה'שם'.

מתחת לאלמנט הדתי שמנסים בכתיבה הרווחת להבליט כגורם מסביר, נמצא האלמנט האוניברסלי בעצמו בתור הסינגולריות המצרית. לכן כל אחד מאתנו שצפה במתרחש במצרים, בעיקר בראשית 2011, הבין על מה הם נאבקים. גם מבלי להיות מומחה למזרח התיכון יכול היה המתבונן באירוע להבין שמתרחש דבר מה בעל השפעה עולמית. מכאן, ולמרות ההרגשה הנפעמת, קמו 'בבוקר למחרת' המוני הכותבים והמשיכו לסקר ולנתח את "המהפכות הערביות" או את "הטרור האסלאמי" ובכך לשמור על ההבחנה שבין דת ומדינה, לפחות מהצד שלהם כמובן.

מיעוט הכתיבה שעוסקת בקשר בין המחאות באביב הערבי לבין המחאות בישראל ובעולם המערבי נועד בדיוק כדי להסוות את הניסיונות לערער את היסודות הרעיוניים של התרבות המערבית. אחרת, המכונה הכלכלית שהיא אזרחי המערב ועם ישראל, "שלא סוגרים את החודש", עלולה להפסיק פתאום. היא עלולה לעצור, ולחשוב על המשך דרכה כיהודית, כציונית אולי (לא) כדמוקרטית. תכונות אלה יעמדו במבחן כל רגע בעתיד הנראה לעין ביחסי ישראל עם הפלסטינים בגדה ובעזה, עם המצרים והסורים, עם ארה"ב ואירופה, טורקיה ואיראן, סעודיה וירדן. בכל אחת מהמדינות הללו ישנן כעת פצעים פתוחים ומחלת ההתעוררות נראית מדבקת בהחלט. קשרים בלתי צפויים הם היחידים שניתן לסמוך עליהם, ומיני קליקות ישנות, בין מושגים במחשבה ובין קבוצות בחברה, מאבדים אחיזתם במציאות המתהווה.

מריבה במשפחת השמאל המזרח תיכוני (תגובה)

מתן קמינר

תגובה לפוסט "ניסיון להגיד משהו על מצרים, ובכלל"

היש קהילה יותר מדומיינת מאשר "השמאל המזרח תיכוני"? מה מקשר בין לוחמי גרילה כורדים, פמיניסטיות תימניות, פעילי איגודי עובדים מצריים ומפגינות מחאה חברתית בישראל? ברוב הימים, לא הרבה. אולם כמו הבורגני הבריטי שקורא את עיתון הבוקר שלו ומדמיין את מיליוני הבריטים האחרים שעושים כך, גם אני חש לאחרונה את החוויה הכמו-מיסטית הזאת של השתייכות לקולקטיב, ודווקא סביב אירוע לא מעודן כלל: המריבה המשפחתית.

בשנה-שנתיים האחרונות, ברחבי האזור, אני יכול להגיד בוודאות שעשרות אם לא מאות אלפי משפחות שמאלניות מתקוטטות ביניהן בקולי קולות ומפריעות למנוחת השכנים. בהרים הצחיחים של כורדיסטאן, בשיכונים הצפופים של אלכסנדריה, בדירות פרבריות ברמת אביב ובטייבה, מפנים את הכלים, מוזגים כוסית ויסקי ומתחילים לצרוח. התחלנו עם לוב, המשכנו עם סוריה, עכשיו יש לנו את מצרים. משהו מאחד אותנו: הגרונות הניחרים והסחרחורת הקלה שמלווה את הקימה המאוחרת והמיואשת מהשולחן.

בחלקו, הוויכוח נסוב סביב שאלת השאלות הפוליטית – מה לעשות? לדור המבוגר, זה שחטף בצעירותו מכות ויריקות ומאסרים על חלוקת כרוזים, יש תשובה: להוציא גילוי דעת. עדיף לטעות, אומר הדור הזה, מאשר לשתוק. לגילוי הדעת עצמו יש לדעתם יכולת להשפיע על המציאות. הדור הצעיר, זה שגדל על שפע בלתי-אפשרי של מלל תיאורי ודימויים גראפיים, צמא דווקא לניתוח – איך הגענו לשוקת השבורה הזאת – ולהצעות ארגוניות חדשות. מעל כולם מרחף זיכרונן של שלוש השנים האחרונות, של הפער בין התקוות האופוריות של 2011 לבין המדמנה המדממת שבה כולנו מתבוססים בואכה שנת 2014.

לכולנו דווקא ברור שהתנגדות לאימפריאליזם איננה אידיאל מעורפל. האימפריאליזם המערבי הוא שהפיל משטרים מתקדמים באיראן, עיראק ותימן. הוא שמממן ומחמש את המשטרים הרצחניים באזור, מסעודיה ועד מרוקו. הוא שפיתה ורוקן מתוכן את התנועה הלאומית הערבית במצרים ובפלסטין והקים עליהן את הפונדמנטליזם האיסלאמי, שאותו טיפח בשמחה. הוא שמונע את פיתוחם של משאבי האנרגיה באזור לטובת תושביו ומרוויח מכאן ומכאן על כל מלחמה שפורצת והורגת בנו. הוא שבשירותו נכלאו, עונו ונרצחו חברינו וקרובי משפחתנו.

נכון, המצב כיום יותר מסובך מכפי שהיה עם נפילת ברית המועצות, ובניגוד לתחזיות (גם שלנו) הוא רק הולך ומסתבך. רוסיה וסין מטפחות יחסים אימפריאליים עם מדינות באזור בניגוד לאינטרס המיידי של ארצות הברית. אבל גם ברור לנו שאין להשוות את המצב היום למלחמה הקרה, כיוון שרוסיה וסין אינן מציגות כיום מודל לא-קפיטליסטי של פיתוח לאומי, וגם לא לעידן המעצמות הלוחמות של המאה התשע-עשרה, כיוון שכיום אין מאבק בין הונות לאומיים אלא הון גלובלי שמתמרן את היחסים בין המעצמות לצרכיו. יתר על כן, נראה שגם בתוך המחנה האימפריאליסטי המערבי נפער אל מול עינינו בקע בין פלג שתומך בצבא המצרי (סעודיה, ישראל) לבין פלג שתומך באחים המוסלמים (טורקיה, קטאר).

,

אז מה, אם כן, יש לעשות? אנחנו כבר לא מאמינים שפעולה פוליטית צריכה להישפט "על סמך התרומה שלה לתהליך ההיסטורי שאמור להביא לחברה חסרת מעמדות", לא בגלל שאנחנו לא מאמינים שחברה כזאת היא אפשרית אלא מכיוון שאנחנו לא כל כך בטוחים שאנחנו יודעים איך התהליך אמור להיראות. מצד שני, אנחנו גם דוחים את "העמדה הליברלית הצדקנית שמצמצמת את הפוליטיקה למניעת פגיעה בזכויות האדם" – לא רק משום שהאויבים שלנו מתהדרים בצביעות באידיאולוגיה הזאת, אלא משום שאנחנו רואים את הפוליטיקה כפרקטיקה חיובית של בניית שחרור אנושי, פרקטיקה שכרוכה בסבל רב.

אנחנו גם דוחים, בעקבות ר' בנימין, את האשליה הליברלית הבסיסית יותר שלפיה מטרות צודקות ניתנות תמיד להשגה באמצעים צודקים. לעתים יש להשתמש באמצעים נעוולים כדי להשיג מטרה צודקת, ולפעמים יש לעשות את המעשה הצודק גם ביודעין שהוא לא יוביל למטרה המיוחלת. בבחירה הטראגית הזאת, ובאפשרות הקיימת תמיד שנטעה טעות קטסטרופלית, נטועה תחושת האחריות של השמאל. זו היא הדיאלקטיקה בפוליטיקה: בין האמצעי למטרה נפערת תהום הטעות, אך כדי להגיע אל עברו השני של האסון יש לאזור עוז ולעשות את הקפיצה. כאן טמון סודו של השילוב בין תודעת החולשה המוחלטת לבין החשיבות העצמית העמוקה של השמאל, שילוב שנראה לצופים רבים מן החוץ מוזר ונגוע בתיאולוגיה. מצד אחד, אנחנו חלשים ואף חלשים מאד (לפחות רוב הזמן). ומצד שני, אנחנו משוכנעים עמוקות בחשיבותנו שלנו. בכפילות הזאת יש משהו משונה, משיחי כמעט.

"אידיאל אוניברסאלי חדש"; "תנועה עולמית אחת שאליה כל אדם בעולם יוכל להצטרף". במובן אחד, התנועה הזאת כבר קיימת – וקוראים לה השמאל. במובן אחר, היא מעולם לא התקיימה ומי יודע אם אי פעם תתקיים. "להימנע מהכשלונות של הפרויקט הקומוניסטי": שאיפה ראויה, אבל כיוון שאנחנו כבר לא חיים בעולם שבו התחולל הפרויקט הקומוניסטי, אולי יש יותר מקום לדאגה שמא ניכשל בכשלונות חדשים, כשלונות שאותם איננו יודעים לזהות מראש בדיוק משום שאין הם דומים לכשלונות העבר.

עפרי מציע "להתבסס יותר על הסכמה בנוגע לפרקטיקה מאשר בנוגע למטרה הסופית" – אבל פרקטיקה ללא מטרה היא לא יותר מריטואל מרוקן ומחולל – אפילו לריטואלים הפשוטים ביותר יש מטרה. ובכלל, המטרה הסופית היא לא הבעיה, אלא דווקא יעדי הביניים – אותו תחום "מקיאווליסטי" אפור ומעופש של אסטרטגיה שממנו עפרי מנער חוצנו. על אסטרטגיה ניטשות מריבותינו המשפחתיות המרות, לא על אופייה של הגאולה, שאותו אנחנו יודעים שאין לנחש.

רוצים להצטרף למשפחתנו האומללה? תמיד יש מקום בשולחן

נתזים, הדור הבא: "החברה החופשית לא מפחדת לא ממין ולא ממוות ולא ממלחמות" *

בעוד בישראל בטוחים שהאנטי-ישראליות גואה במצרים, האינטלקטואל הפלסטינו-אמריקאי המקורי ג'וזף מסעד מציג תמונה שונה לגמרי. לטענתו, בתקופתם של סאדאת ומובראק קמה שכבה דקה אך משפיעה של עשירים חדשים שמנהלים קמפיין של שמועות והשמצות נגד הפלסטינים, תוך בניית זהות מצרית פטריוטית שזונחת את הפרויקט הפאן-ערבי. בחודשים האחרונים, אינטלקטואלים ליברלים-לכאורה הפיצו שמועות בפייסבוק שהפלסטינים רוצים להשתלט על חצי האי סיני, ושרה"מ החדש הישאם קנדיל הוא חצי פלסטיני. בעקבות ההתקפה בגבול עם ישראל הקמפיין הסאדאתיסטי החמיר עוד יותר

ופרנקלין למב מתאר ב-Counterpunch את ההתרחשויות בסיני כהצטרפות של חצי האי לאביב הערבי ולציר ההתנגדות

ממשלת המחוז הימצ'ל פראדש בצפון הודו שינתה את המדיניות ופתחה בפשיטות על מסיבות סמים בקאסול שבעמק פרווטי, תוך נטילת דגימות שתן ודם. במסיבות הידועות לשמצה משתתפים בני לאומים שונים, אך בעיקר ישראלים, הנשאבים לעמק הקסום בחיפוש אחר הג'ראס המשובח מסוג "מלאנה קרים".

מאמר נרחב ב-Journal of Palestine Studies  בנושא השפעת שינוי האקלים על העם הפלסטינים. המחברים טוענים שסכנות ההתייבשות וההתחממות כבר מספקים לגיטימציה להפיכתם של הפלסטינים משאלה פוליטית למקרה הומניטרי, תוך הנדוסם של הפלסטינים למקבצי נדבות תמדיים. זאת בשעה שפגיעותם של הפלסטינים לסכנות אקלימיות נובעת מהסגר על עזה, גזילת המים והכיבוש בכלל –

The prevailing technical-managerial framing of Palestinians’ vulnerability to climate change is largely the product of a donor agenda that fuses international concern over dangerous climate change with the “emergency imaginary”of chronic human insecurity in the oPt.

הסכנה לעליית הפאשיזם באירופה היא החמורה ביותר מאז שנות ה-30

גל חדש של זואופיליה שוטף את ארה"ב: זוג תושבי אריזונה הורשעו בקשירת קשר לביצוע מין עם כלבים, תוך שימוש באינטרנט. השניים נידונו להרחקה מחיות

הכיווץ של כלכלת העולם כאן כדי להישאר, ולכן המחאות העולמיות יתפרצו כל פעם במקום אחר, טוען הסוציולוג עמנואל וולרשטיין

הטרנד החדש במדיה חברתית: זוגות שוכרים צלם מקצועי שיצלם את רגע הלידה של התינוק

ספר חדש סוקר את תולדות משיכתה של התרבות היהודית המזרח אירופית כלפי השפה והתרבות הגרמנית

פקיסטן אובסרבר מדווח על הגדר החשמלית שבנתה הודו בסיוע ישראל בקו הפסקת האש בקשמיר; ואינטלקטואלים הודים קוראים לממשלתם להפסיק לקנות נשק מישראל ולהצטרף לציר ההתנגדות, כמו פעם

מדיניות החוץ של מיט רומני עדיין לוטה בערפל. אבל צוות היועצים שלו לענייני חוץ מורכב רובו ככולו מנאו-שמרנים אלימים, שדורשים: עוד מלחמה, דחוף!

האוננות נכנסת לתוכנית הלימודים: ספר חדש מגולל את ההיסטוריה התרבותית של האוננות וקורא לקיים שיעורי אוננות בבתי הספר; ופרופסור בקולג' West Nevada דרש מהסטודנטים לאונן בכיתה ולתאר את הפנטזיות שלהם כדרישת חובה בקורס

כולם פוחדים ממטאוריטים ופצצות אטום, אבל סופר-וולקנו'ס ענקיים מתחבאים מתחת לאדמת אירופה, ועשויים בכל רגע להרוג מיליונים ולהשכיח את השואה

עשרת הספרים הקשים ביותר לקריאה בהיסטוריה

קמפיין במפלגה הרפובליקאית: רומני צריך למנות את סו אלן יואינג לסגניתו

הנאצים ביצעו הכלאות מוזרות של חיות כדי לשחזר מינים אריים שנכחדו, ובראשם את האוורוך (Auroch) שור הבר האירופי שנכחד במאה ה-17

אלן בלום, מחבר "הידלדלותה של הרוח באמריקה", בכלל לא היה שמרן כמו שבדרך כלל מציגים אותו

במוזיאון בקסוריה שבאיטליה שורפים יצירות אמנות. מנהל המוזיאון מסביר: הממשלה מייבשת את האמנות, ולאף אחד לא איכפת, ולכן אני מקריב את היצירות שלי בתור זעקת מחאה. אמנים ברחבי אירופה מביעים סולידריות ושורפים את היצירות שלהם

אבות טריים סובלים לעתים קרובות מדיכאון אחרי לידה, אך הבעיה זוכה ליחס מזלזל, בשונה ממקבילתה הנשית

ספר חדש מבקש לשים קץ לפולמוס המתמשך על מקור האשכנזים ומסכם בסופו של דבר: כנראה שהאשכנזים הם ברובם אוקראינים (ולא כוזרים, אבל בטח אין להם קשר ליהודי אשכנז של ימי הביניים)

כיצד הפכה הציונות, פרויקט סוציאליסטי במקורו, לתנועה דתית אוונגליסטית?

נשיא הבנק הפדרלי בן ברננקי קורא ללמוד יותר פילוסופיה, כי הכלכלה עוסקת ב"איך" אבל השאלה הבסיסית היא "למה"; ובינתיים הפילוסופיה נעשית פופולרית שוב בקבוצות דיון שמשגשגות מפאבים ועד פסטיבלים

הומואים וחנונים היו פעם אוכלוסיות נפרדות, אבל בשנים האחרונות שתי התרבויות מתמזגות זו בזו יותר ויותר, מה שמתבטא למשל באינפלציה של דמויות הומואים בסדרות כמו X-Man

ז'אנר פורנוגרפי חדש פורח בארצות הים: פורנו פוסט-אפוקליפטי, שעוסק בהתנהגותם המינית של בני האדם שישרדו. ועוד סרט אפוקליפטי: The Hipster Holocaust

כתבה נרחבת בגרדיאן מציגה כיצד המשבר הכלכלי החזיר את המרקסיזם למיינסטרים. במקביל, גוברת ההסכמה שמעמד הוא שוב הקטגוריה החברתית הרלוונטית ביותר

Al Ahram Weekly, שהיה עיתון די צייתני תחת שלטון מובארק, מגלה סימנים של אופוזיציונריות בעידן מורסי. כתבה מעניינת עוסקת בהשפעתם של האחים המוסלמים על התרבות במצרים, ומזהירה מפני כיסוי פסלים ואיסור על טלנובלות ברמדאן. על כל פנים, נכון לעכשיו נראה שמורסי פשוט לא מתעניין בתרבות

בושם חדש להומואים אלימים (או שהיו רוצים להיות) נושא את השם Querelle, על שם המלח הרוצח גיבור ספרו של ז'אן ז'נה וסרטו של פאסבינדר שנעשה בעקבותיו

האם אבות האנושות היו מונוגמיים כמו שטוענים האנתרופולוגים באופן מסורתי, או שברירת המחדל היתה אורגיות וגידול ילדים משותף? כך טוען ספר חדש

נשים מגלות עוינות כלפי מין אנאלי כיוון שהגבר הנחדר גוזל מהן את התפקיד הפאסיבי. כך טוען מרטין ובר, מחבר הספר "הייתי אחיו ההומו של קזנובה", במאמרו "הפילוסופיה של המין האנאלי"

המשטרה וכוחות הביטחון בשוודיה מחפשים קשיש שאנס מאות כבשים

האם ארה"ב מחכה שמשטר אסד יפול כדי לתקוף באיראן?

האם מנהיג איראן חמינאי הוא היפסטר?

חזית הריאקציה

עצומה לביטול מדינת ישראל ולאוטונומיה יהודית בארץ ישראל באתר צופר ניוז

בעוד המרכז הרדיקלי קורא לגייס חרדים וערבים לשירות לאומי, הימין הקיצוני פותח בקמפיין נגד: אתר "הקול היהודי" מתריע מפני ההתבוללות המתרחשת בבתי חולים שבהן משרתות בנות שירות לאומי יחד עם ערבים. כולל סיפורי מקרה

מאמר מעניין ב-Press-TV האיראני המזהיר מפני מזימה משותפת של וואהביסטים מסעודיה, ציונים וגרוזינים, המתכננים לפורר את דרום רוסיה. לטענת העיתון, המזימה מיועדת לייסד שם רפובליקות סוניות פונדמנטליסטית שיהיו כפופות לקטאר, ותגשים למעשה את חזונם של הנאצים להקמת Reichskommissariat Kaukasus

מיגל אשפינוזה, אוונגליסט לשעבר, טוען: למרות ההבטחה לאברהם, הנוצרים חובבי ישראל צריכים להתחיל לתמוך בשתי המדינות, אחרת יהיה רע

ב-CUNY בניו יורק ייערך באפריל כנס מקיף בנושא “Homonationalism and Pinkwashing", בהנהגת ג'ודית באטלר, ג'סביר פואר וחנין מעיכי (אל-קאוס). ב"דיילי ביסט" מזדעקים

 * הציטוט: שמואל מור, מתוך "שיסריח אבל טוב" (ריאיון עם יותם פלדמן)

ואולי הכסף באמת נגמר

 "בחיתוך הברק נחשפו לי הרחק / הימים שנותרו בלעדי"

אלתרמן, שירים שמכבר

לפני קצת פחות מעשר שנים כתב ההיסטוריון יורי סלזקין באחד העמודים האחרונים של ספרו "המאה היהודית" את הדברים הבאים –

"בין מפני שהצליחה, בין מפני שנכשלה – המהפכה הציונית הסתיימה. האתוס המקורי של אתלטיות ונעורים, תוקפנות ונחישות נישא עתה על כתפיה של אליטה עייפה של גנרלים זקנים. חצי מאה אחרי היווסדה, יש לישראל דמיון משפחתי רחוק לברית המועצות חצי מאה אחרי מהפכת אוקטובר. הנציגים האחרונים של דור הצברים הראשון עדיין נמצאים בשלטון, אך ימיהם ספורים. בגלל שהציונות היא צורה של לאומנות ולא של סוציאליזם, ישראל לא תמות כאשר הם ימותו, אך הגנרלים החדשים והאזרחים שיבואו אחריהם יהיו רשאים לבחור איזון חדש בין נורמליות לבין אסרטיביות אתנית".
(תרגום: כרמה ושחר פלד)

אני אוהב את הציטוט הזה. יש בו משהו אופטימי. אבל לא ברור אם התחזית שלו מתגשמת. הדור החדש של הגנרלים והאזרחים כבר הגיע. הוא אכן בחר "איזון חדש" אבל לא לכיוון הנכון: כרגע נראה שהאיזון הזה נוטה לכיוון "האסרטיביות האתנית" אפילו יותר מהאיזון הקודם.

מה שכנראה נכון הוא שישראל דומה לברית המועצות בשנותיה האחרונות, כלומר בתקופת מלחמת הכוכבים. כזכור, רונלד רייגן הכריז בשנות ה-80 על תוכנית יקרה ברמות אסטרונומיות של הגנה מפני טילים באמצעות לוויינים מצוידים במערכות לייזר. בתגובה לכך, נאלצה ברה"מ להשקיע משאבי עתק משל עצמה כדי לעמוד במרוץ החימוש. אלא שלסובייטים לא היו מספיק משאבים. גורבצ'וב הבין שאינו יכול להמשיך במרוץ, ונאלץ ליזום רפורמות עמוקות, שהביאו במהירות להתפוררותה של ברה"מ.

בעידן של "כיפת ברזל", האסטרטגיה של ישראל מקבילה לכאורה לזו של ארה"ב בתקופת רייגן. אבל קל לראות שהיא דומה יותר לברה"מ. בזמן האחרון, ניכר שהוצאות הביטחון המתנפחות של ישראל מתחילות להיות גדולות על מידותיה. היו לזה כבר כמה וכמה רמזים. מי שקורא בערנות את העיתונים, יכול למצוא די הרבה מהם, אף על פי שהשלטון מנסה כמובן להקרין חוסן מקסימלי, והאנליסטים של הבורסה לא פחות. לפני חודשיים, אישרה הכנסת לגייס 22 גדודי מילואים בגיוס חריג. במקביל, הצבא מתגבר את כוחותיו גם בגבול ירדן. לכך יש להוסיף צוללות גרעיניות, קירות פלדה וכיפות ברזל במזרח, במערב, באוויר ומתחת לאדמה. בינתיים, הצבא דורש עוד 15 מיליארד  שקל (!) להתמודדות עם האיום ממצרים – ואף על פי כן בכלל לא ברור שהוא מוכן למלחמה. וזאת, בכלל בלי להכניס לתמונה את המלחמה נגד איראן.

ברור, שבידיעות האלה יש לא מעט דיסאינפורמציה שנועדה לנפח את תקציב הביטחון. ובכל זאת, הבעיה קיימת. אחת הטעויות הכי גדולות של השמאל היא ההכחשה של הסכנות הקיומיות, של מה שקרא אלתרמן "חיים על קו הקץ". אין טעות גדולה יותר מלהגיב בזחיחות ולומר שהגנרלים "סתם פרנואידים". הם אכן פרנואידים, אבל לא סתם. במצבה כמדינת מבצר, כשמערך משטרי החסות שמסביבה קורס, ישראל אכן בסכנה.

מבחינה זו, ההתפתחות המפתיעה של התקופה האחרונה אינה הקיצוץ בתקציב, אלא דווקא החלטתו של נתניהו להגדיל את הגירעון פי 2. סטנלי פישר כבר נזף בנתניהו. יש מי שחוזה שהגרעון כבר בדרך ל-8%. ושוב, גם כאן יש בלי סוף דיסאינפורמציה – הפעם מצד "ראשי המשק" והלוביסטים של האוליגרכיה הפיננסית. ועם זאת, לא הכול עסקים כרגיל. כאידיאולוג נוקשה של צמצום תקציבי, אין לנתניהו שום סיבה להגדיל את ההוצאות מרצונו החופשי, במיוחד לא בימי משבר עולמי. העובדה שהוא עושה זאת עשויה להצביע על כך שמשהו יצא משליטה. זאת הפעם הראשונה שבה מסתמן סדק משמעותי בחוסן הכלכלי שעליו הצליחה ישראל לשמור כלפי חוץ לאורך כל העשור האחרון. זה מה שמיוחד במצב המתהווה: מצור מדיני חסר תקדים, בתוך משבר כלכלי חסר תקדים.

ואיפה הרזרבות שהבטיחו רווחי הגז? נראה שהן כבר התפוגגו בין התבצרות להתחמשות, היו כלא היו. כרגע, נראה שהן דווקא צפויות לעלות לנו עוד 3 מיליארד שקל. שר הביטחון כבר הפליט כלאחר יד שארה"ב תצטרך לשלוח לנו עוד 20 מיליארד דולר. האם האמריקאים ישלמו בשבילנו את החשבונות? לא בטוח.

האם יתכן שהכסף באמת נגמר? יכול מאוד להיות שכן. כשדבר כזה קורה, אין שום סיבה שהאזרחים יידעו עליו מראש.

באופן תאורטי, הכת הצבאית יכולה לדרוש מהאזרחים להצטמצם יותר ויותר לצרכי ביטחון, כמעט עד אינסוף. יכול להיות שזה מה שיקרה, וישראל תנוהל פחות או יותר כמו אריתראה, כלומר כמחנה צבאי בלי שום מסווה של חברה אזרחית. בעצם, זה נאמר כבר במפורש, עם קמפיין "הגיוס לכולם" – שאינו אלא דרישה להפוך את ישראל ליחידה צבאית עם משמעת ברזל. השלב הבא הוא להעביר אלפי אנשים למחנות אוהלים, או לצריפים ופחונים. זה נשמע מופרך, אבל בעצם זה כבר קרה פעם, וזה קורה עכשיו.

החדשות הטובות הן שגם מחנות ריכוז עולים כסף. כמו שאמר נתניהו, אין ארוחות חינם. בנוסף, כנראה שזה לא יעבוד. יותר מאי פעם בעשורים האחרונים, הציבור הישראלי מחזיר התנגדות, ומבהיר לממשלה שאין לו יותר לאן להצטמצם. הנה, הגנרל-טייקון עודד טירה כבר פקד עלינו שבהתחשב באיומים "יש לשכוח מהמחאה החברתית עד האביב הכלכלי שיבוא, כך אני מקווה, בשנת 2014". אבל משה סילמן כנראה לא היה יכול לשכוח מהמחאה החברתית, וכך גם רבבות אנשים אחרים שחיים כמו רוחות רפאים. הצבא רוצה מהאזרחים עוד כסף, אבל האזרחים אומרים לו: "אין לי". כמו ברה"מ, החברה הישראלית לא מספיק שרירית כדי לעמוד במרוץ החימוש. אבל מולנו לא עומדת ארה"ב, אלא המציאות.

זה, שוב, מה שהופך את המחאה החברתית לחשובה כל כך, ומעניק לה משמעות מיוחדת ברגע הזה. ולכן כל מחאה חברתית היא היום רדיקלית – כלומר, כל מחאה חברתית שאינה מתקפלת, ואינה מכוונת לקידום אג'נדת הגיוס. בסופו של דבר, המחאה מציבה גבולות למרחב התמרון הסאדיסטי של החונטה התוקפנית ששולטת בנו – בזירה החברתית והמדינית גם יחד. היא אומרת לשלטון: "אם ישראל לא יכולה להחזיק את עצמה בלי להרעיב את תושביה – מצדנו שלא תחזיק את עצמה". כרגע היא אומרת את זה במובלע, אבל קרב הרגע שבו היא עשויה להגיד את זה במפורש. היא לא תצטרך "לדבר על הכיבוש" או "לדבר על ההתנחלויות". עצם ההתנגדות הקיומית יבטא משהו הרבה יותר רדיקלי: דרישה למשטר חדש. בעצם, כמו בברה"מ.

ואז, מה בעצם יקרה? התסריט האופטימי הוא הדרדרות מהירה אבל לא פתאומית: תוך כמה שבועות או חודשים, הבורסות בעולם יקרסו בעשרות אחוזים. בישראל יכה משבר כלכלי חסר תקדים בעקבות קריסתה של ספרד. יהיו לו כל מיני תוצאות, אבל אחת מהן תהיה ירידה חדה בהכנסות ממסים. הממשלה פשוט לא תוכל לבנות יותר חומות. מחנות האוהלים יישארו בנויים למחצה. בכך יתפורר מקור הלגיטימיות היחידי של הציונות כיום. פליטים ימשיכו להגיע בקצב מואץ, ולרשויות ההגירה לא יהיה מה לעשות בעניין. הממשלה תגיד לאזרחים שאין לה כסף להחזיק את מערכת הביטחון.

 כדאי להזכיר את אחד החלקים המעניינים והמפתיעים בנאומו של ראש השב"כ יובל דיסקין בפורום מג'די לפני שלושה חודשים:

"השליטה במה שקורה מעבר לגדרה וחדרה היא חלשה, גם בפן של יהודים וגם בפן של ערבים…  החלשות השלטון בישראל וכשלון הממשלה בתחום החברתי יכולים להביא לישראל "אביב" כמו שפקד כמה ארצות שכנות"

כשהדברים נאמרים על ידי ראש שירותי הביטחון, כלומר האיש שממונה על השליטה באזרחים, צריך לקחת אותם ברצינות. אבל זה היה באפריל. באותה תקופה רחוקה, עוד הכריזו בעולם שתל אביב היא אי של נהנתנות שלווה בלב המזרח התיכון הסוער. שבוע אחרי זה כבר התרחשו בתל אביב מהומות, ואחר כך הסתערות על בנקים. אם לוקחים צעד אחד אחורה כדי לבחון את המצב, אפשר לראות באירועים של הקיץ הזה אוסף של סימנים להתפוררותו המהירה של המבצר שבו אנו חיים. ואם זה המצב עכשיו, אפשר לדמיין איך הוא יתפתח בעקבות משבר כלכלי קשה.

אמנם, הציונות כבר התגברה על אינספור איומים. מביך לומר את זה, אבל אנחנו עם ויטאלי. יותר מכך: יש מסביב לא מעט ישויות פוליטיות שמצבן לכאורה גרוע יותר משלנו. אבל זאת לא ממש נחמה. ההיחלשות הזאת רלוונטית רק אם לוקחים בחשבון תסריט של מלחמה חזיתית. גם אם המשטרים העוינים מסביבנו יתפוררו, המשמעות תהיה הצפה גדולה עוד יותר בפליטים. במקום מדינות אויב יש בני אדם נזקקים שמבקשים לבוא להתארח.

כמובן, תמיד יכול לבוא דאוס אקס מאכינה – כלומר משהו גרוע יותר שיקרה למדינות סביבנו. לדוגמא, סכסוך בין שתיים מבין המעצמות האזוריות – טורקיה, מצרים או איראן – עשוי לדחוף אחת מהן לכרות ברית אסטרטגית גלויה או סמויה עם ישראל, שתיתן לה עוד אוויר. למעשה, נתניהו וברק יודעים את זה, ולכן הם רוצים כנראה לנסות את מזלם ולטלטל חזית אחרת.

*

עד כאן הניתוח של עתיד ישראל בחודשים הקרובים או בשנים הקרובות. ומה יקרה אחר כך, אחרי הקריסה? אני נוטה לקוות שישראל תתחנן לעזרה, אבל העזרה הזאת תבוא בתנאים שונים לגמרי מבעבר. זה, כאמור התסריט האופטימי.

 וכאן, לקראת סיום, הייתי רוצה להגיד משהו בנוגע לנושא הפזורה הישראלית שנדון כאן בהרחבה בשבועות האחרונים, ועל הקשר שלה לאותו קיום על קו הקץ. כי משפט כמו "מצדנו שישראל לא תחזיק את עצמה" יכול להיאמר די בקלות דעת כאשר הכותב יודע שהוא לא יהיה כאן כשזה יקרה. בנקודה מסוימת, שמתי לב לתופעה כזאת לגבי עצמי: כשאני מחוץ לישראל, או כשאני מדמיין את עתידי מחוץ לישראל, הרבה יותר קל לי לדמיין את ישראל נעלמת.

לפרקים, הסנטימנט הזה עלה כאן בבלוג – לא כל כך אצל כותבי הפוסטים אלא בחלק מהתגובות. יש כמה מגיבים שמופיעים מדי פעם בבלוג, שממש רוצים לראות כבר את בני עמם לשעבר נעלמים להם מהעיניים. בסך הכול זה די טבעי. אתם בונים לעצמכם עתיד חדש בארץ אחרת. יהיה הרבה יותר נוח אם המקום הבלתי נסבל שגדלתם בו יתנדף איכשהו. נכון, יש לכם כאן חברים ומשפחה. אבל גם לבן גוריון היו חברים ומשפחה בפולין. ובכל זאת, גורלם לא היה בראש מעייניו. בהיבט הזה, הפזורה הישראלית החדשה עלולה לשכפל את היחס בין הציונים בפלשתינה ליהודי אירופה. זה לא אומר שאתם רעים, כמו שהציונים לא היו במיוחד רעים. פשוט ככה זה.

לא מזמן, כשדיברתי עם מישהו על ההבדל האבסולוטי בין נקודת המבט של מי שחי ישראל לבין זו של מי שחי בפזורה, הוא דחק אותי לקיר ושאל אותי האם אני מוכן להתחייב שאשאר בישראל עד הסוף המר. למען האמת, אני לא מוכן להתחייב. אמנם, אני לא מצליח לחשוב מה אוכל לעשות לאורך זמן בארץ אחרת – בעיקר כי אני לא ממש שולט בשום שפה חוץ מעברית. ובכל זאת, עדיף לא להבטיח.

אבל הגורל האישי שלי הוא לא מה שחשוב כאן. מה שחשוב הוא, שתמיד ישארו מיליונים שלא יוכלו לעזוב. אנחנו מוצפים בפנטזיות על חזרה לגלות, אבל גרמניה עדיין לא נתנה לנו את מדינת תורינגיה, ואפילו לא את זקסן אנהלט. לכן, כשמדברים ברצינות על כל סוג של חזון לעתיד של המקום הזה, צריך לדעתי להתייחס למצב כאילו אופציה של בריחה לא קיימת. כאילו אין פזורה. כששמאלנים ישראלים בחו"ל מדברים על ה-BDS, על העולם אחרי הציונות, הם חייבים לשאול את עצמם אם הם באופן אישי היו מוכנים לעמוד בהשלכות של זה. אחרת זה נשמע קצת לא אמין, לא כן?

אפשר, ואפילו מומלץ, לדמיין את סופה של ישראל, אבל לדמיין אותו מבפנים זה שונה מלדמיין אותו מבחוץ.זה נשמע טריוויאלי, אבל בעצם זה בכלל לא. מרגע שחושבים על המקום הזה בלי אופציה של עזיבה, כאילו ברלין לא היתה מעולם, כל השאלות נראות פתאום כבדות ומבהילות הרבה יותר.

אנחנו באמת כאן, ממש ממש כאן. אין שום אופציה של גלות, של "יציאה מהמשחק". ואף על פי כן, אנחנו לא מוכנים לשלם את החשבון על עוד חומה ועוד מערכת הגנה מטילים. האם הייתם מוכנים לעמוד מאחורי זה?

זה, אם תרצו, המבחן המוסרי האמיתי.

لبيك يا الله

יוני שדמי

בחצי השנה האחרונה הפכה הקריאה "لبيك يا الله", "אנחנו בידיך, אללה" לקריאה הנפוצה ביותר בהפגנות בסוריה, לפחות באלו שזוכות לחשיפה ביוטיוב. הקריאה הספונטנית מושמעת בהפגנות בין השירים המהפכניים, וגם ברגעים המביכים קצת שיש לפעמים בהפגנות, כשהמפגינים פשוט מחפשים משהו לצעוק. במובן זה הקריאה היא המקבילה הסורית ל"الشعب يريد إشقاط النظام" המצרי, "העם רוצה להפיל את השלטון", שהתגלגל ל"העם דורש צדק חברתי" בישראל.

הקריאה הסורית נשמעת כמו labayik ya Allah:

"בידיך, אלוהים" היא קריאתו של האוונגרד הפוליטי המעניין והמסתכן בעולם כיום. זוהי קריאתם של האקטיביסטים ה"אקטיביים" ביותר, שמקריבים את חייהם בפועל ממש, אקטיביים בהרבה מאיתנו בקיץ האחרון, או מתנועות Ocuupy.

אבל למרות האקטיביות של הפעילים הסורים, הרטוריקה שלהם היא של העלמות, של איון, של "בריחה מאחריות" במונחים מערביים. "בידיך, אללה", דהיינו לא בידיי שלי האישיות, האינדיבידואליות, העצמאיות, וגם לא בידינו כעם או כתנועה פוליטית.

היציאה היא נגד מסורת בת עשרות שנים של ציות לאסד הבן והאב. כביכול, האזרחים הסורים תופסים סוף סוף את מקומם בעולמם שלהם.  אך כעת, ברגע המרד האולטימטיבי, רגע של כינון סובייקט כביכול, או תנועה פוליטית, דווקא אז הסובייקט הסורי כלה. הירידה לרחוב לא נעשית כמעבר ממצב של אובייקט סביל לאזרח עצמאי, אלא להפך, מתוך וויתור על האינדיבידואל כדי להעלם אל תוך האל. אקטיביזם מתוך כיליון. האקטיביסטים המהפכניים מופקדים בידי האל, לא בידי עצמם: "בך ה' חסיתי, אל אבושה לעולם… תנחני ותנהלני… בידך אפקיד רוחי" (תהלים ל"א).

זהו שינוי ניכר מתפיסות מערביות מודרניות של אקטיביזם פוליטי. האזרח הסורי, כפי שתפיסתו משתקפת בקריאה ספציפית זו, לא יורד לרחוב מתוך הכרזה על מקומו בעולם, אלא כדי לפנות את מקומו בעולם לטובת האל. מתוך מאמץ גופני, מתוך היפעלות ואקטיביות ונוכחות גמורה בגוף, מגיעה ההעלמות המוחלטת, "המוות הקטן", האורגזמה. כותב ההוגה הסופי א-רַחַאוִי: "נוכחים הם בעולם, אבל ליבותיהם שרויים במחיצת האל, והם מרוקנים מכל מה שאינו האל" ("האורות הקדושים", תרגום: שרה סבירי, שתירגמה גם את את הציטוטים האחרים המופיעים כאן).

איך מיישבים מצב תודעה סביל כזה עם הפעילות להפלת אסד, שאין חולק על הסיכון העצום הכרוך בה?

"בידיך, אללה" היא קריאה עם שורשים פרה-איסלאמיים, כשהשם המפורש החליף שמות של אלילים מוקדמים יותר, כפי שקרה לא אחת גם ביהדות.

כיום הקריאה מאחדת הפגנות של פלגים שונים מאוד במרד הסורי, על אף שהאופן בו הקריאה מתפרשת עשוי להשתנות מקהילה לקהילה. התפיסה הדתית של המורדים הסלפיים של דומא שונה מזו של אנשי הסלפיה ג'יהדיה של ג'בהת אל-נצרה בחלב, דמשק וחומס, ושתי הקהילות שונות מהדרך בה הגדודים הסוניים המסורתיים יותר ב"צבא סוריה החופשית" מפרשים את האיסלאם. עבורנו, הקריאה מכניסה אלמנטים דתיים לשיח האקטיביסטי.

הפעילים הסורים ברובם אינם סופים, והמסורת הדתית שלהם שונה. אבל יש עניין בהשוואתם לסופיות הפוליטית, שעוסקת באופן אינטנסיבי בשאלות של יצירת שינוי חברתי בעולם הזה מתוך הסתכלות מיסטית.

כותב הסופי אל-כַּלַאבַּאדִי ("ספר ההכרות", פרק 59):

מה שקוראים כיליון הוא מצב שבו כלים כל נכסי הנפש עד שלא נותר בנפש דבר שהיא משייכת לעצמה וכושר ההבחנה של בעליה מתפוגג. מתוך שהוא שקוע באל וכלה בו, הוא כלה ביחס לכל הדברים כולם. לפיכך אמר עאמר אבן עבדאללה: לא אכפת לי אם אישה אני רואה או קיר. במצב הזה האל הוא המפעיל והמנהג את האדם… את חובותיו לאל הוא מקיים… ואילו מזכויותיו שלו הוא מנותק…

כיליון משמעו גם זה:…שתכונותיו האנושיות של האדם, כגון בערות ועושק, כלות.

 הסופים הנקשבנדים,  המסדר הסופי הגדול ביותר, מובילים פעילות פוליטית בקווקז, בעיראק ובמקומות נוספים. בסוריה אפשר למצוא נקשבנדים הן בשורות המורדים והן בקרב בכירים המקורבים לשלטון. הנקשבנדים אינם רואים ניגוד בין שהייה מיסטית רוחנית עם האל לבין אקטיביזם פוליטי. לתפיסתם הכמיהה אל הכיליון לא נעשית מתוך התרחקות מחיי העולם הזה. הנקשבנדי קם וישן, הולך למכולת, יושב במשרד, משתתף בהפגנות, וכל העת בתוכו מתרחש מאורע רדיקלי, איון, ישיבה בחיק האל.

מיסטיות, שבישראל של יום מקושרת תכופות להתבודדות והתרחקות מחיי היום יום, לא חייבת להוביל לפסיביות. מיסטיות יכולה להוביל לאקסטזה פוליטית. עירוי האלוהות הנקשבנדי הקבוע מזכיר את השתעבדותנו היומיומית לטרדות יום יום חסרות חשיבות, לפוליטיקה במובנה הצר, לפייסבוק. כולם עבדים, חוץ מעבדי ה'.

לטקס הז'יכר הנקשבנדי הזה, למשל, שצולם בגרמניה, אני מקשיב לפעמים לפני יציאה להפגנות, כדי להיכנס למצב רוח הנכון, כמו שיר טוב ששומעים לפני יציאה למסיבה:

אם רוצים למצוא משהו מההתעלות הזו במאבק של הקיץ האחרון, אפשר להזכר ברגעים האקסטטיים בהפגנות הכי טובות, כשאדם מתאחד מתוך קריאות קצובות עם ההמון שמסביבו ותכונותיו טובעות בתכונות המפגינים האחרים (כך לפחות אני הרגשתי). אבל יכול להיות שבהסתכלות כזו, שמחליפה את ההיבלעות באל בהיבלעות בבני אדם, את אלוהים בהמון, יש קצת אוריינטילזציה ליברלית, וניסיון לתרגם בכוח רעיונות דתיים לתנועה מחולנת.

מאבק פוליטי אינו אקסטזה מתמשכת. בתנועות לשינוי חברתי יש גם הגות אינטלקטואלית מרוחקת מ"השטח", אבל הגות פוליטית כזו היא במיטבה כשהיא שבה וחוזרת לרחוב. כך אִבּֽן אל-עַרַבּי, "הגילויים המכאיים", פרק 73, כרך 3:

אחד הסימנים לכך שחפצו של בעל החפץ כן – שהוא בורח מפני הבריות; אחד הסימנים לכך כי בריחתו מהבריות כנה – שהוא מוצא את האמת; אחד הסימנים לכך שמציאתו את האמת כנה – שהוא שב אל הבריות.

אם יש עתיד לאקטיביזם הפוליטי בישראל הוא נמצא בשאיבה ובהשתלבות באקטיביזם הערבי המזה"תי. בפעם הבאה שנצא לרחובות, בואו נעשה זאת עם ספר תהילים. בידיך, ה'.

בקרוב לא יישארו נשיאים לשלוח לכלא

כשהרגו את הדיקטטור צהלתי. סוף סוף, הגיע הזמן שהרוצח ישלם על פשעיו. חגגתי גם כששלחו לכלא את הנשיא (סוטה מעוות!). וגם כשעצרו את הנשיא של המדינה השכנה (רודן, מפלצת!). עם זאת, בנקודת הזמן הזאת התחילו לנקר בי ספקות. שהרי, הדיקטטור והנשיא היו אויבים בנפש אחד של השני, וגידפו זה את זה באינספור נאומים. אם שניהם מחוסלים, מי בעצם המנצח? בינתיים הדיחו גם את ראש הממשלה של מדינה א', ובעקבותיו התפטר גם ראש הממשלה של מדינה ב'. פרש גם מנהיג האופוזיציה, שהיה ממילא מושחת כמו מנהיג הקואליציה. אפילו עורך הביטאון הספרותי האופוזיציוני סגר את הבסטה. כל מנהיגים, הפטריארכים, האבות, הסתלקו בזה אחר זה. כל מי שנאם  ונזף ושאג נאלם. נשתררה דממה.

והנה, דווקא בתקופה זו החלו להירשם תופעות מוזרות. כך למשל, ביום שבו הנשיא נכנס לכלא, עלה מחיר הצנונית. וכשראש הממשלה התפטר השוטרים נעשו אלימים מתמיד. אלא שעכשיו, לא היה אפילו את מי להאשים. יותר גרוע: לא היה אפילו על מי לכעוס. בממשלה ישב איזה אימפוטנט, שמונה על ידי קרן המטבע העולמית.

צריך להודות: החודשים האחרונים הוכיחו שהנהגת מדינות היא אחד המקצועות המסוכנים בתבל. הדבר נכון בעיקר כשמדובר במדינות מזרח תיכוניות או ים תיכוניות. מאז שתלו את מוסוליני ואשתו לא ראינו כל כך הרבה גופות של מנהיגים כמו בשנים האחרונות. סדאם חוסיין – גופה. בין לאדן – גופה. קדאפי – גופה. בפרט, האמריקאים אוהבים לפזר בשטח גופות של מנהיגים ערבים שהם לא אוהבים. עד כדי כך שכאשר מופיע עכשיו על המסך פרצוף של נשיא ערבי, קשה כבר שלא לדמיין כיצד הוא הופך לגופה עם פנים נפוחות, בעוד נשיא ארה"ב עולה לאוויר במסיבת עיתונאים עם חיוך של מיליון דולר.

אם מסתכלים על הכול ביחד, אין ספק שמשהו משמעותי קורה כאן. במושגים פסיכולוגיים, משהו התערער בסמכות ההורית. המנהיגים הסמכותיים איבדו לא מעט מאותו כוח דימיוני שמעניק להם כוח ממשי – והאפקט הזה מדבק. זה לא קורה רק בעולם הערבי. את גופתם של של ברק אובמה או של ניקולא סרקוזי כנראה לא נראה בקרוב, אבל גם באירופה מתרחש תהליך מקביל. תפקיד המנהיג הפוליטי פשוט מאבד ממשמעותו. למעשה, אני חושש שהעובדה שכל כך הרבה מנהיגים עפים פתאום בבת אחת מתאפשרת במידה רבה בזכות הירידה ביוקרתו של מקצוע ההנהגה, ולא להיפך. עובדה, שבאף אחד מהמקומות לא בא מנהיג חזק אחר להחליף את המנהיג המודח. הם מוחלפים תמיד על ידי דמויות חיוורות, בלתי נראות כמעט.

במה דברים אמורים? כידוע, במשך השנה הקרובה יערכו בחירות בצרפת, ספרד, יוון, וככל הנראה גם באיטליה ובעוד כמה מדינות אירופיות חשובות. בנוסף, יערכו בחירות במצרים, באיראן וכמובן בארה"ב. אלא שיותר מאי פעם בעבר, יש תחושה שלבחירות האלה אין שום משמעות. התוצאות שלהן יהיו כמעט שרירותיות: בספרד וביוון שלטו ראשי ממשלה מהמפלגה הסוציאליסטית כשהתחיל המשבר, לכן הימין צפוי לנצח שם בבחירות הקרובות. באיטליה ובצרפת, לעומת זאת, צפוי השמאל לנצח, פשוט מכיוון שהימין שולט שם כרגע. זאת, למרות שאותו משבר כלכלי מכה בכולן (גם אם לא באופן זהה).

אך ממילא, כולם ייאלצו כנראה לנקוט באותה מדיניות של קיצוצים פראיים בתקציב אם ירצו להישאר בגוש היורו. כך שלמעשה הבחירות לא באמת נחוצות. לא פלא שביוון ובאיטליה עלה בשבוע שעבר משטר מוזר, פוסט-פוליטי: ממשלות של טכנוקרטים, מומחים פיננסים, שאמורות "לנהל את הכלכלה" – למעשה לנהל את המדינה כמו בנק, או בתור בנק. המדינה היא מבחינתם סרח עודף של הבנק המרכזי שלה.

יותר מאי פעם בעשורים האחרונים, יש כרגע כוחות שעשויים לאתגר את ההגמוניה הקפיטליסטית.  אבל בינתיים, ההתרחשות בפועל היא הפוכה: הקפיטליזם מופיע בצורתו הטהורה ביותר, ללא רסן, עד כדי ביטול של הספרה הפוליטית והפיכת הכול לכלכלה, כלומר לספרי חשבונות.

למרבה הצער, שום אנרכיה לא מחליפה את המנהיגים המושפלים או הרצוחים. במקום זה המדינות הולכות ומתבטלות למעשה כישויות פוליטיות, ומתנהלות בניוטרל כמנגנון שמופעל על ידי פקידים עם תוכניות לשעת חירום – זהות בכל אחד מהמקומות. ולא רק באירופה: גם במצרים, מתברר שהמרווח לשינוי פוליטי הוא זעיר, לא כל כך בגלל היעדר רצון של העם אלא בעיקר מתוקף מגבלת הקרדיט שמוכנה המערכת הכלכלית העולמית להעניק לו. וקשה שלא להיזכר בתחינתו הנואשת של הגנרל טנטאווי – עוד סוג של טכנוקרט – בביקור במפעל בפאיום לפני כמה חודשים: "הכלכלה! הכלכלה זועקת!" (מי שרוצה להימנע מההערות הגזעניות של ירון לונדון יכול לדלג ל-7:07). בשונה ממנהיגים, אל הטכנוקרטים אי אפשר לבוא בטענות. הם בסך הכול עושים מה שהמצב מכתיב. הם לא מתיימרים אפילו להציע מדיניות משל עצמם. הם לכל היותר אומרים: אם תדיחו אותי, יבוא טכנוקרט אחר, שיעשה את אותו דבר פחות טוב.

*

וכך, עריפת הראשים הסיטונאית שנשמעת לכאורה כמו בשורה טובה לחובבי הדמוקרטיה והשחרור, עלולה עוד להביא אותנו להתגעגע לקונספט של מנהיג. כי בסופו של דבר, מה זה מנהיג? המנהיג הוא בסך הכול בנאדם. הכוח שלו נוצר על ידי המבנה החברתי שבראשו הוא עומד. עידן הפוסט-מנהיגות מעמיד אותנו מול אימת הריק, מול עיסה אפורה חסרת מובן, מול חזון אימים של ביטול הפוליטיקה – כלומר ביטול יכולתו של האדם לקבוע את גורל קהילתו. יש לציין שבישראל, התהליך הזה הושלם כבר מזמן. נתניהו, יותר מאשר "מנהיג חזק לעם חזק" (כמו שניסה להיות בקדנציה הקודמת), הוא כיום טכנוקרט כזה, שמעטים רוצים באמת להחליף. המעמדות המבוססים בישראל עדיין רואים בו מנהל סביר, או לכל הפחות את המגן האחרון שמסוגל להחזיק תחת שליטה את כוחות השחור. ברשות הפלסטינית שולט כבר שנים טכנוקרט שתפקידו העיקרי לא לעשות כלום.

אנו עומדים בפני מצב שבו כל תלונה או מחאה תיענה באופן קטגורי ב"ככה זה". המומחים הרי לא טועים. הם כמו נציגת שירות בסלקום: אתה יכול לצעוק עליה, אבל נציגה אחרת היתה נותנת לך בדיוק את אותה תשובה.

מה שאפשר לקוות לו, הוא שעידן הטכנוקרטים כבר צופן בחובו את השלב שאחריו. כי כאשר השיטה הקפיטליסטית מופיעה בצורתה הטהורה, היא גם חשופה לגמרי לביקורת. אי אפשר כבר להגיד: "הקפיטליזם הוא טוב, את הבעיות עושים הסוציאל-דמוקרטים", ואפילו לא "הקפיטליזם הוא טוב, זה רק ברלוסקוני אידיוט". הטכנוקרטים הם יעילים לחלוטין, ואין ספק שהם עושים את עבודתם באופן המושלם ביותר האפשרי. כשהטכנוקרטיה תיפול, מה שיכול לבוא במקומה זה רק דבר אחר לגמרי.

בינתיים אפשר להמשיך לחגוג על כל נשיא שנערף. אבל שימו לב: בקרוב לא ישארו מנהיגים להרוג, ויהיה צורך במשהו אחר.

דיווח משומקום

עודד נעמן

אני לא יודע מה הולך שם. בפעם האחרונה שהייתי ברוטשילד השעה היתה חמש לפנות בקר, ישבתי על ספסל והייתי לבדי בשדרה. עזבתי את ישראל ביום שישי החמישה–עשר ביולי בשבע בבוקר, כמה שעות לפני שהוקמו אוהלי המחאה הראשונים. גלי ההדף מגיעים אליי: הכותרות באתרי החדשות מתארות רומנטיקת מחנאוּת; מסרי הפייסבוק והאי–מיילים נקראים כולם כצווחת שחרור ארוכה; אבא שלי מתקשר נרגש מההפגנה ביום שבת: "עודדי, אתה לא תאמין מה שהולך כאן!" -"מה הולך שם?!" אני שואל, אבל מה הוא כבר יכול להגיד? הוא יכול לתאר מה קורה – "המון אנשים", "אוהלים עד קצה רוטשילד", וכו' – המוני האנשים ברחובות מגיבים למה שהולך, הם מתרגשים ממה שהולך ומבטאים את מה שהולך. אבל מה זה? מה הולך?

הפגנה מול שגרירות ישראל בברלין, יום שני (תצלומים: מתי אלמליח)

על–פי קולות, תנועות, מראות ושמועות שמגיעים ממוקד הרעש, נדמה שישראלים מסירים מעצמם את העול של השפה הפוליטית הישראלית. שאלת היעדים – "על מה המחאה?" – מוצגת שוב ושוב כתנאי ללגטימיות ולאפקטיביות של המחאה אך נקברת תחת סאון רגלי ההמון. מכאן, מחוץ–לארץ, נראה שהיעדר היעדים הוא המחאה עצמה, שהדרישה להגדיר יעדים היא דרישה להזדהוֹת, ושהזעם שמתפרץ בשבועות האחרונים מופנה בדיוק נגד הרודנוּת של הזהוּת, נגד הדרישה להזדהות בשם, להזדהות עִם אחד המחנות הקיימים, עם יעדים. המוחים דוחים את מערך המונחים שבאמצעותם הם נדרשים להגדיר את יעדיהם. בלי להזדהות הם מציפים את הרחובות, את המרחב הציבורי שעד לפני רגע נדמה היה שאין בו מקום לסיכה, והנה עכשיו יש להם בו מקום כי אין להם שם. סוף סוף ישראלים יכולים ללכת לאיבוד בשיחה, במקום לחרוש שוב ושוב את התלמים המוכרים של השיח הפוליטי הישראלי. מי שהיו יריבות פוליטיות יכולות להתאגד – לא משום שאחת מהן שינתה את דעתה אלא משום שהיריבוּת הפכה ללא–רלבנטית, לארכאית.

וההתרגשות הזו, מהאפשרות להשתחרר מסדר הדברים, האם יש לה בסיס? האם בשעת דימדומים נגלה שהמחאה הזו איששה את סדר הדברים? שהמחאה שריינה את השלשלאות במקום לרסק אותן? וודאי שאיני יכול לשפוט מכאן, מחוץ–לארץ, אבל נדמה שגם אלו שרואים מה קורה במו עיניהם לא מצליחים עוד להכריע. ומדוע למהר לשפוט? הנה אפשר לדמיין סוף סוף את מה שעד לפני שבועיים וחצי לא עלה על הדעת. אפשר לדבר על עם בישראל מבלי להרגיש שלוקחים חלק בתעמולת יום העצמאות. אפשר להביט במשהו שזה עתה יצא אל האור: האנשים שחיים שם, בישראל, כל הזמן הזה היה להם כוח לעשות דברים יחד. והכוח הזה התגלה פתאום – כשהם השתמשו בו. התברר שכל הזמן הזה האדמה היתה שיריון צב והנה פתאום הצב התרומם והתחיל ללכת.

למה למהר אל ההתפכחות כשישראלים לוקחים חלק באביב הערבי, סוף סוף תופסים את מקומם בין עמי המזרח–התיכון וקוראים לשקר בשמו? כשישראלים תופסים את מקומם בין עמי העולם וחושפים את השקר של מקצוענוּת השוּק? למה למהר כשסוף–סוף אפשר לשקול ברצינות לקנות כרטיס טיסה לארץ כדי לקחת חלק במשהו חשוב? אחרי שנים שאנשים מציאותיים היו אנשים מדכדכים, המציאות עברה לידיהם של חסרי–העכבות. מי מהאנשים ה"מציאותיים" ו"בעלי הניסיון" חזה את אירועי השבועות האחרונים? לא היה שום דבר "מציאותי" בשבועות האחרונים. הלך הרוח ששרר עד לפני שבועיים וחצי גרס ששינוי אינו מן האפשר, הכינוי למציאות בישראל היה "המצב". מי יכול לדבר היום (יום שלישי, השניים באוגוסט, 2011) על "המצב" בארץ? אין מצב בישראל היום. לפני שבועיים וחצי הצורך בשינוי היה נואש כל כך עד שאנשים פינטזו על אפוקליפסה – על שינוי לרעה. והנה עכשיו מרגישים לרגע ששינוי הוא מן האפשר, שלא חייבים לערוג אל האסון. והאפשרות הזו, אפשרותו של שינוי – האפשרות בלבד, עוד טרם מימושה – מערערת את אמות הסיפין.

הייתי מת לדעת מה הולך בארץ. המצב בגרמניה: גשוּם.