Posts Tagged ‘דת ומדינה’

יהודוקרטיה

30 באוגוסט 2011

יותם חותם

 1.

קשת רחבה של מתחים בין חילונים ודתיים התעוררה מחדש לאחרונה בארץ. עניין זה נשכח מעט, לאור האופן שבו הדיון הציבורי במרי האזרחי של השבועות האחרונים כבר את הכותרות. בדברים הבאים אני מבקש אפוא לשוב לעסוק בשאלה רחבה יותר הקשורה בהתעוררות מחדש של המתח בין חילון ודתיות בארץ, שהושלכה לאחרונה מעט לשוליים. התעוררות מחדש של מתחים אלו חשובה לא פחות, ואולי יותר, מאשר הדיון על יוקר המחייה. הסיבה לטענה זו נעוצה בכך שהתעוררות זו מלמדת על שינוי עמוק בתפיסתה של המדינה את עצמה, שבוודאי וקשורה – גם אם בעקיפין – במרי האזרחי אותו אנו חווים כעת: פניה חדה מזהות חברתית ופוליטית יהודית-דמוקרטית אל מסגרת חיים יהודוקרטית. ההבדל המרכזי בין שתי צורות החיים החברתיים-פוליטיים נעוץ בכך שהמדינה היהודית-דמוקרטית מצאה את עצמה בין המשפתיים של המתח הלא פתור בין האידיאלים הלאומיים-חילוניים ובין הזהות היהודית שנקבעה למדינה. אך הכוחות החזקים שמניעים אותה עתה להיות מדינה "יהודוקרטית" מתיכים את הקצוות הללו לכדי סיפוח מוחלט של המעשה הלאומי לרצונו של האל, ללא שארית.

מספר רב של אירועים עכשוויים מלמדים על המעבר החד למערך החברתי-פוליטי החדש. רובם מתחוללים סביב סמלים מכוננים של המדינה, בהם מתרחשת מלחמה של ממש על שליטה והגמוניה. אחד הסמלים הללו הנו בית המשפט העליון, ועל המאבק המתמשך במסדרונותיו, ועל האיוש של כיסאותיו נכתב לא מעט לאורך השנים האחרונות. אלא שעתה שמים לב יותר ויותר כי מוקד חשוב לא פחות להבנת מלחמת הדת שניטשת עתה, הנו הצבא, אחד המוסדות המרכזיים – ואולי המשמעותי שבהם עבור הקונצנזוס הישראלי – של הלאומיות החילונית. הצבא אינו מגן החוקה החילונית, בין השאר משום שאין חוקה כזו בישראל. אך הוא סמל מכונן של התודעה הלאומית-חילונית, שבמרכזה עומד ה"הומו-פאבר" בגרסתו היהודית מודרנית, כלומר העברי החדש, החזק, האקטיבי, האחראי על גורלו והמסרב להיות נתון לגחמותיהם של אחרים. על הנעשה עתה במסגרת מוסד זה ניתן ללמוד דווקא מאירוע שנדחק לאחרונה מעט לשוליים: הוויכוח על תפילת "יזכור" החילונית, שהתגלע לפני כמה חודשים. בעקבות לחצים של גורמים דתיים, נדרש מהצבא לערוך שינוי בטקסט המקורי באירועי הזיכרון וההנצחה הרשמיים. השינוי הנדרש בטקסט, המבוסס על חיבור של ברל כצנלסון שנכתב לאחר הקרב בתל-חי, הינו העמדת "האל" במקומו של "העם" כמי שיזכור את חללי מלחמות ישראל.

דרישה זו היא בעלת משמעויות עמוקות: אם חילון הזיכרון העניק לעם את מה שהיה שייך במסורת היהודית לאל, הרי שעתה יש הדורשים להחזיר עטרה ליושנה תוך השבת האל למקומו הקדום במקומו של "העם". דרישה זו מתריסה בכל עוזה כנגד התשתית החילונית להוויה הישראלית בכך שהיא מקבעת את מלכות האל על הארץ. לא פחות מאשר רסטורציה של מלכות שמיים בקונטקסט הלאומי. אני חושב כאן על סיפרו הוותיק של ריצ'רד ניהבור "מלכות האל באמריקה", שם הצביע על הדתיות העמוקה שהניעה את המתיישבים הראשונים באמריקה. עבורם ההתיישבות הייתה לא פחות מאשר כינון האוטופיה הדתית, נקודת הסוף של גלות הקדושה מן הארץ, והתחלת זמן ה"הווה-הנצחי" המשיחי. משהו מתודעה זו, על פי ניהבור, עדיין מניע את גלגלי התודעה האמריקאית לדורותיה, גם אם במסלולים מחולנים למדי שהטרידוהו – אם לומר בלשון המעטה. החשיבות של דברים אלו של ניהבור נעוצה בכך שהם תקפים גם למקרה שלפנינו בעניין תפילת "יזכור", אם כי באופן מעט שונה. הרסטורציה של מלכות שמיים, הנדרשת עתה מהמוסד החילוני, מבקשת ממנו להכריז על קבלת ריבונות האל על הארץ במובן היהודי הלכתי, ולעצב מחדש את זהותו. לא עוד כסמל של ה"הומו-פאבר" החילוני-מודרני, אלא כשליח ההבטחה האלוהית בתרגומה הלאומי – כמי שמקבל עליו את "מלכות האל על הארץ". סמלי כל כך ומשמעותי, אפוא, שהדרישה הזו הונחה לפתחו של הצבא. גם אם נראה כי הצבא דחה את הדרישה לעת עתה, עצם העמדת מוסד זה במרכז המאבק לרסטורציה של מלכות שמיים בקונטקסט הלאומי, אינה דבר של מה בכך. היא משמעותית עוד יותר בצרוף התקפלותה המתמשכת של הממשלה מול האלימות פורעת החוק של פעילי הימין הדתי, או קבלת חוקים אנטי דמוקרטיים בהם מהדהדת הלוגיקה היעקובינית של נוער הגבעות. פירושה הסימבולי של הדרישה לתקן את נוסח "יזכור", הינה שבעתיד הלא רחוק, ואפשר שכבר עתה, הצבא לא יוכל עוד להוציא לפועל את פקודות המדינה כאשר אלו יסתרו את דברי הרבנים. על משבר עמוק זה כבר מצביעים לא רק אנשי אקדמיה החשודים מלכתחילה בניתוק מ"העם", אלא – אם לשפוט על פי מגוון הכתבות האחרונות שהתפרסמו בעיתונות הכתובה – אנשי צבא ומערכת הביטחון בכללותה, היודעים דבר או שניים על הדינאמיקות המתחוללות עתה בתוך המוסד הצבאי.

אך ישנו גם מימד אזרחי ליהודוקרטיזציה של המדינה, כזה שלא זכה עד עתה להרבה תשומת לב. דוגמה טובה לכך הנה ההתאגדות של קבוצות חילוניות ברחבי הארץ לאור כניסתם של גורמים דתיים לאזורי מגוריהם. לאחרונה חגגו חברים באחת השכונות הללו את הכרעת הוועדה לתכנון ובניה לסגור את גן הילדים של חב"ד שהוקם בשכונה, ושנתפס כמאיים על אורחותיה. מעבר לעימות על גני ילדים ושולחנות מאולתרים להנחת תפילין, מה שבולט לעין היא ההתגייסות של אנשים חילונים ליצירת קבוצות שמטרתן מלחמת תרבות על רקע דתי, מתוך תחושה כללית של איום קיומי – איום על אורחות החיים, המסורת והאידיאלים העמוקים ביותר של החילוניות הוותיקה והמבוססת. קבוצות אלו, של אותה חילוניות וותיקה, מזהות את עצמן כקבוצות מיעוט הנאבקות על שימור אורחות חייהם, על רקע ההוויה הדתית הכללית ששוטפת את המדינה. כאן לא מדובר במוסד לאומי שעבר טרנספורמציה כמו במקרה של הצבא. מדובר בהגמוניה שעברה היפוך. כאן כוונתי היא שבעבר הייתה זו ההגמוניה חילונית שהתמודדה עם לחצים ודרישות של קבוצות דתיות לשימור זהותן הפרטיקולארית באזורי מגוריהם, בשיטת החינוך הייחודית להם, או בקבלת הכרה כלשהי באורחות החיים הכלליות. עתה, מנגד, מדובר בתחילתה של הכרה כי ישנה הגמוניה דתית ושכנגדה קבוצות חילוניות וותיקות צריכות לפעול למען שימור זהותן הפרטיקולארית במקומותיהן. המעניין הוא שההתארגנות המדוברת של קבוצות חדשות אלו אינה מבקשת להיאבק על אופייה של המדינה. על כך כבר וויתרו. ההתארגנות החדשה מבקשת אך ורק לגדר – לשים סייג – בכל הקשור לתחום המושב הספציפי של חבריה, כפי שביקשו למשל ניטורי קרתא בעבר. שמירת החומות החדשה, אפוא, הנה זו של החילוני הוותיק למול המדינה היהודוקרטית.

 

2.

במובן מסוים, וחשוב לשים לכך לב, מתחים אלו על רקע דתי, שצצים עתה ביתר שאת ויתר עז, אינם רק סיפור מקומי. הם נותנים ביטוי מקומי לתהליכים רחבים יותר השוטפים את העולם בכללותו, ושרבים רואים בהם סימן למציאות ה"פוסט-חילונית" של תקופתנו. תחת המושג "פוסט חילוניות" בו עוסקים הוגים מרכזים כמו יורגן הברמאס, צ'רלס טיילור, לצד רבים אחרים, מבינים בדרך כלל שני עניינים. האחד הינו שיבתם של הדת והדתיים למרכז הבמה החברתית, תרבותית ופוליטית. האחר הנו ההבניה מחדש של הזהות החילונית עצמה. זו האחרונה אינה תופשת עצמה יותר כצורה של "התרחקות" מדת ומדתיות במובן פשוט כלשהו. היא תופשת עצמה יותר ויותר כמעשה מרכבה של יחסים בין קודש וחול, בין מוטיבים דתיים המבעבעים תחת תרגומם (החילוני) לענייני העולם הזה. כמובן, שני עניינים אלו, המלמדים על המצב הפוסט חילוני – שיבתה של הדתיות למרכז הבמה, והעיצוב מחדש של הזהות החילונית – כרוכים זה בזה. עבור הברמס מדובר במצב המזמין תפישת אזרחות חדשה עבור אירופה. הסוציולוג פיליפ ווקסלר מאידך מסיק כי מדובר בחברה השקועה ב"מיסטיקה של העולם הזה". בכך הכוונה כי מדובר בחברה חילונית, דהיינו שבמרכזה נמצאים ענייני העולם הזה ולא הענות לדרישותיו של האל, שמאמצת מחדש את החוויה הדתית המיסטית, כצורה של מטאפיזיקה והצדקה עצמית המספקות את הלכידות החברתית. לא רק קבוצות שוליים כמו, מתקשרים, אנשי ניו-אייג', תיאוסופים, נח-נח-נחמנים ומקבילותיהן הספיריטואליות, נותנות ביטוי לחוויה חילונית-רליגיוזית חדשה זו. יותר מכך, מדובר בחברה החילונית בכללותה, בהבנתה העצמית, הנותנת ביטוי לכך. רה-מיסטיזציה של העולם, ולא דה-מיסטיזציה של העולם – אם לשחק מעט עם המושג המכונן של מקס וובר – היא המאפיינת את העולם של זמננו.

אלא שהתכונות הללו קשורות בעולם המערבי בלבד. הלכה למעשה, עוסקת האקדמיה היום יותר ויותר בהשלכות השונות של הסיטואציה ה"פוסט-חילונית" הזו על אירופה, או אמריקה, ובוויכוחים הנוקבים על כיסויי הראש בצרפת; על בנייתם של מסגדים בערים המרכזיות בגרמניה; על חינוך בחברה מרובת זהויות אתנו-דתיות; ועל התחזקות של הימין הקיצוני, הנישא על גלים של שנאת מוסלמים (או יהודים), הנתפשים כזרים בחברה המזהה עצמה מחדש כתרבות נוצרית שעברה תהליך של חילון. אך אין פניה של ה"פוסט-חילוניות" בפינה הצפון מערבית של היבשת הארו-אסיאתית כפניה בישראל. אם לומר זאת בבוטות, הרי שפניה של הפוסט חילוניות בישראל קרובים הרבה יותר לאלו שבאירן ובטורקיה מאשר לאלו בגרמניה וצרפת. כאן למשל לא מדובר בשיבה של דתיות באותו מובן שמדובר בה באירופה, משום שהדת מעולם לא הפסיקה להיות נוכחת. התוצאה כאן היא אחרת. אם לומר זאת בקצרה, הרי שהתוצאה של המצב הפוסט חילוני בישראל הינו ניצחון סופי ומוחלט של החיבור בין לאומיות ודתיות. אלו הם אפוא פניה של היהודוקרטיה, שבה משתלטת הגרסה הרדיקאלית ביותר של תפישת העולם הדתית-לאומית על החיים במרחב הציבורי המשותף. מה שהיה עמדת מיעוט מרקד בסבסטיה, מסיים כדת הפוליטית שסיפחה לעצמה את המדינה. הדיבורים על "מדינת יהודה" שעוד נשמעו לפני כמה שנים, איבדו כעת מתוקפם, משום שאין צורך במדינה כזו, כאשר ישראל עצמה עברה יהודוקרטיזציה. התיאולוגיה הפוליטית החדשה של המדינה היהודוקרטית ניזונה הרבה יותר מהמשיחיות הגלויה, חסרת העכבות, של תלמידי הרב קוק, מאשר מזו הדיאלקטית, לפרקים פרגמאטית, של בן גוריון. והיא גם ביטוי לחיבור, אולי פרוורטי, של ניגודים: מהצד האחד תפישת הנעורים המודרנית המבוססת על השהיית החוק והחוקה של החברה והתרבות בשם הביטוי העצמי, האותנטיות וההתחברות עם הניצוץ האלוהי הפנימי, ומהצד האחר הדת היהודית הדורשת הליכה בחוקותיה ומצוותיה לשם קימומו של עם כהנים וגוי קדוש.

 

3.

"פוסט-חילוניות" בישראל פירושה, אפוא, יהודוקרטיה על אחת משתי צורותיה, ממנה הזהירו את כולנו לפני יותר מארבעה עשורים הוגים כמו ישעיהו ליבוביץ. עתה בשלו כנראה התנאים להתבססותה, משום שהשיבה לדת ודתיות, לצד העיצוב מחדש של ה"אני" החילוני מאפשרים זאת. תיאוקרטיה יהודית, או יהודוקרטיה, נעה על ציר מתחים חדש, שיש להכיר בסכנותיו. זהו הציר שבין מדינה בשליטת כוחות הדת ההלכתית, השומרת לכל הפחות על חלקים מהמסגרת הפורמאלית, הפרוצדוראלית, והדמוקרטית ובין הגרסה היהודו-פשיסטית שבה אין מי שיגביל את זכויותיו של הריבון היהודי לפגוע במיעוטים או במתנגדים. מאמרו של רונן שובל על ה"תיאוקרטיה החילונית" מעוגן בדיוק בצומת הזה. שובל מבקש לחוקק חוק יסוד "ישראל כמדינה יהודית" שמשמעותו המוצהרת היא להותיר את המעטפת הדמוקרטית על כנה, ומשמעותו הסמויה עיקור הדמוקרטיה מכל תוכן. העיקר טמון בכך ששובל וחבריו אינם ביטוי לעמדה ימנית רידקאלית, יש שיאמרו פאשיסטית, במשמעות ההיסטורית של המושג. זו הבנה שגויה של התופעה, המתעלמת מהאופן שבו העמדה המדוברת אינה אימוץ של הגיון ימני לאומי מהסוג של ז'בוטינסקי למשל, אלא ביטוי מובהק של הגיון דתי מהסוג שדובר בו כאן. לא לחינם האויב של שובל וחבריו היא ה"תיאוקרטיה החילונית" כפי שהגדיר זאת במאמרו. אגב כך, הצעתו של שובל קיבלה משמעות קונקרטית  כאשר 40 חברי כנסת תמכו בהצעת חוק היסוד "ישראל מדינת הלאום של העם היהודי", שבמרכזו ביכור אופייה ה"יהודי" של המדינה על פני אורח החיים הדמוקרטי.

אם לשפוט לפי מצב העניינים העכשווי, אם כן, האפשרות השנייה של נפילה לתהום המדינה היהודו-פשיסטית אינה בלתי סבירה. אפשרות זו, שאין להקל בה ראש, מבשרת, כמובן, על סופה של הדמוקרטיה הליברלית, משום שכבר עתה ישנם רבנים שאינם מהססים לתמוך – באופן ישיר, על דרך השתיקה, או מתוך "הליכה עם הזרם" – ברדיפתם של מיעוטים, או דיכויים של מתנגדים, מתוך פרשנות מעוותת, חסרת עידון, יצרית ואפלה, לרעיון "אתה בחרתנו" ואלו יחזיקו במסגרת החדשה את מפתחות הריבונות. ומדינה יהודו-פאשיסטית, כמו מדינה אילסמו-פאשיסטית, היא איום קיומי בראש ובראשונה על עצמה. אך באופן עמוק ביותר היא מעידה על חוסר היכולת להחזיק באופן קולקטיבי, לאורך זמן, בשטח ההפקר, העמום, המורכב, של התיאולוגיה החילונית, שאינה חסרת אל, אך בה בעת היא כופרת, ושממנה ניזונה ה"דיאלקטיקה של רציפות ומרד" של הציונות. אני משתמש בביטוי זה, משום שהוא מחזיר אותנו לדבריו של גרשם שלום ואולי גם לחרדה שתקפה אותו לנוכח המשיחות הגלויה המוצהרת של הציונות הדתית אותה הכיר היטב. מכל מקום, דיאלקטיקה של רציפות ומרד הייתה בסופו של חשבון בדיוק זו שעמדה בבסיס נוסח התפילה החילונית שמילותיה היו "יזכור עם ישראל", כמו גם בזהות היהודית-דמוקרטית שנקבעה למדינה, ושאיתה פתחתי את דברי. זו הייתה תפישת עולם חילונית-תיאולוגית, שלא וויתרה על הטרנסצנדנטיות האלוהית אלא הפכה אותה למוחלטת – דהיינו למנותקת לחלוטין מענייני העולם הזה, וככזו מהדהדת בהם, כקול מן העבר, נוכח ונפקד בעת ובעונה אחת. התיאולוגיה החילונית הזו לא ביקשה לפתור את המתחים הרליגיוזיים שהרכיבו אותה, אלא להפוך את העמימות העוטפת אותם לבסיס הלכידות החברתית של הדורות הבאים, ולעשות זאת תוך שימוש בחינוך הממלכתי. אפשר שחוסר היכולת להכיל מקום שכזה על ציר של זמן, ובאופן משותף, מגביר כעת את החשש כי כיליונה של המדינה קרב ובא. גם לחשש זה, אני מעז לומר, יש מקום חשוב ביציאתם של כה רבים לרחובות ל"מרי האזרחי" אותו אנו חווים כעת.

הרובע הקווירי ברחוב מטודלה: סיפור אופטימי בעקבות יום ירושלים

15 במאי 2010

1.

לפני כמה חודשים אמרה לי מישהי, חצי בצחוק, שברחוב בנימין מטודלה מתהווה רובע קווירי. רחוב מטודלה, יש לציין, הוא רחוב ממוצע למדי, אולי קצת יותר סואן מהרגיל ברחביה. יש שם חנות פרחים, סניף של קופת חולים כללית, ולאחרונה גם בית קפה חביב, “קרוסלה" שמו, במפגש עם דרך עזה. הניגוד בין חזותו השלווה של הרחוב לבין הצגתו כרובע קווירי שעשעה אותי. אחרי הכל, כשאומרים רובע קווירי (הגם שכל העניין די פאסה) אני חושב על המארה בפאריס, שכונת קרויצברג הברלינאית או צ'לסי בניו יורק. לכן מיהרתי לצייץ על כך בטוויטר שלי: “ברחוב מטודלה מתהווה רובע קווירי, עם שלוחה ברחוב התיבונים" (את התיבונים הוספתי סתם כי אני אוהב את הרחוב הנידח הזה, ולו בגלל השם).

לאחר שבועייםשלושה קיבלתי פתאום טלפון מכתב חביב של אחד העיתונים הארציים היוצאים לאור בתל אביב. “הבנתי מעוקב שלך בטוויטר שבירושלים יש התעוררות לאחרונה, בעיקר בסצנה ההומואית, ובעיקר סביב רחוב בנימין מטודלה".

בתחילה חישבתי לפרוץ בצחוק, אבל אחרי כמה שניות התעשתתי והחלטתי ללכת על זה. אחרי הכל, זו יכולה להיות דוגמא ל"מיתוס יוצר מציאות" במובן הכי חיובי של הביטוי. אם תתפרסם כתבה על כך שמתהווה רובע קווירי במטודלה, אולי אכן יתהווה רובע קווירי במטודלה. חוץ מזה, אמרתי לעצמי, הרי זה נכון שבירושלים יש התעוררות מסוימת בשנה האחרונה – בתי קפה חדשים נפתחים, חלקם נעימים, גם חנויות ספרים חדשות, והפעילות הפוליטית בשייח ג'ראח ובמוקדים אחרים (למשל המאבק נגד מכירת רחביה לתושבי חוץ) גורמת לאנשים להתחבר מחדש לחיים בעיר. אלא שבדרך כלל מופעי השינוי הללו הולכים לאיבוד בתוך הנראטיב המוביל, הכמעט בלעדי בשנים האחרונות – ירושלים שוקעת, נעלמת תחת הגלים השחורים ה"לא ציוניים", כלומר חרדים וערבים. הנה, זו עשויה להיות התרומה הקטנה שלי: “הרובע הקווירי במטודלה" כחלק מהתהוותו של סיפור חדש.

לכן אישרתי באוזני הכתב שבירושלים אכן יש התעוררות, כולל בסצנה הקווירית. הבטחתי גם להשיג לו במהרה מספר קווירים מרחוב מטודלה שיוכלו להעיד על כך (מצאתי לפחות שלושה ועוד אחד מרחוב אלפסי הסמוך). ואולם, זה לא עבד. הכתב דיבר עם אדם או שניים מ"הבית הפתוח", כלומר מבכירי הממסד הלהט"בי בעיר, והם ביטלו זאת מכל וכל. לא רק שאין התעוררות, יש הידרדרות. ועכשיו, אני שואל אתכם, קוראים וקוראות יקרים: זה לא מיתוס? ואיזה מיתוס אתם מעדיפים?

המפגש בין הרחובות עזה, האר"י ובנימין מטודלה, 1950 (תצלום: חנה לוירר)

לא בטוח שאנשי הבית הפתוח הם הכתובת המוסמכת לשאול על מצבם של קווירים בירושלים, אבל אני מסכים שהם ודאי אוחזים ביותר נתונים רלוונטיים ממני. נסכים גם שבעיר בה דקרו משתתפים לא מזמן במצעד הגאווה המצב יכול להיות יותר טוב. עם זאת, אני מנסה לומר שהעובדות הן לפעמים פחות חשובות מהמשמעות הפוליטית והתרבותית הניתנת להן, ולבטח פחות מהסיפור שבו הן משתלבות.

שתי דוגמאות יעזרו להבהיר את כוונתי. השבוע קראתי ראיון עם האדריכל הירושלמי דוד קרויאנקר לרגל זכייתו ב"אות יקיר ירושלים" או משהו כזה. קרויאנקר ביכה כצפוי – כל כך צפוי – את ירושלים של פעם, וספציפית את רחביה שהפכה, לדבריו, ל"שכונה דתית חרדית". עכשיו, כמי שגר ברחביה, אני יכול להעיד שזו טענה תמוהה. גרים פה יותר דתיים מאשר בתקופת ילדותו של קרויאנקר, אבל גם הרבה חילונים וסטודנטים, והפרהסיה בה די מזמינה לחילונים.

אבל אני לא רוצה "להפריך" את הטענה של קרויאנקר, פשוט מפני שאני לא רואה בטענה "רחביה הפכה לשכונה דתיתחרדית" טענה עובדתית. זו טענה שאמנם נסמכת על עובדות אובייקטיביות, אבל היא בה במידה מבטאת את המשמעות הסובייקטיבית שדוד קרויאנקר מעניק לעובדות. ניתן – ורצוי – להעניק להן משמעות אחרת. כך, מזווית הראייה הסובייקטיבית של קרויאנקר, זה לא בלתי סביר לקרוא לרחביה שכונה דתיתחרדית. אם בילדותו היו בה, לצורך העניין, 10% דתיים, ועכשיו, שוב לצורך העניין, יש בה 60% דתיים או חרדים (איני מכיר את הנתונים המדויקים), אז למה לא לקרוא לה ככה? מתי הופכת "שכונה חילונית" ל"שכונה דתית”? אולי מספיק לכך רוב דתי של 60%?

לעומת זאת, מהזווית שלי כתושב חדש יחסית ברחביה זו טענה מוזרה. אני לא מרגיש שזו שכונה דתיתחרדית, ויותר חשוב – אני חושש שזו טענה מזיקה ומייאשת מבחינה פוליטית. ודאי שהעובדות חשובות פה, כלומר אם היו ברחביה 95% דתיים, אז להתנגד לטענה "רחביה היא שכונה דתיתחרדית" היתה ממש הכחשה של המציאות, גם אם זה בשם אידיאל פוליטי נאצל. אבל המצב אינו כזה – העובדות, כפי שהן, מאפשרות לנו טווח רחב יחסית של משמעויות לבור מתוכן.

דוגמא שנייה: אפריים סידון נשאל ביום ירושלים, שוב כצפוי, מדוע עזב את ירושלים. ירושלים, לדעתו, היא "העיר המלוכלכת ביותר בארץ". עכשיו, ברור שירושלים היא לא העיר הכי מלוכלכת בארץ (ויעיד על כך אחד הטוקבקיסטים שהזמין את סידון לבקר באשקלון). יותר מזה, אני מניח שבשנות השבעים והשמונים – עליהן מתרפק סידון – שכונות רבות בירושלים היו מלוכלכות מאוד (אותן שכונות שגם כיום הן הכי מלוכלכות, אלה שמדחיקים מהתודעה ב”יום ירושלים”). אם ככה, שוב יש פה מקרה בו מוענקת משמעות מסוימת, בעלת השלכות תרבותיותפוליטיות מזיקות, לעובדות שיכולות לקבל משמעות אחרת.

אפשר לתקוף זאת מעוד כיוון – מה כל כך רע בלכלוך? כחובב ערים מושבע, אני מוצא ערים מלוכלכות מעניינות הרבה יותר. באירופה, לצערי, הפכו מרכזי הערים לדיסנילנד סטרילי ומצועצע. זכור לי שפעם הילכתי באוסלו יום שלם, מבקש את נפשי למות מול ארמון המלוכה הצהבהב ובטיילת הים שטופת הרוחות. רק כשהגעתי במקרה לגרונלנד – שכונת הצעירים והמהגרים המלוכלכת – נצרבו בתודעתי כמה חוויות משמעותיות יותר.

ארמון המלוכה באוסלו. ביקשתי את נפשי למות

הנראטיב המוביל בשנים האחרונות בכל הנוגע לירושלים הוא זה של השקיעהבכייהתלונהחרדה. זה מתחיל כאמור במשמעות המוענקת לעובדות שניתן למשמע גם באופן אחר, וממשיך בסיפור הגדול יותר שבו הן משולבות. כך למשל, הלכלוך (שלא נכחיש שיש בה) הופך אותה מיד ל"הכי מלוכלכת", ואילו אז ממקמים את הטענה הזו בסיפור של שקיעה, בבחינת "אומרים שהיה פה נקי לפני שנולדתי".

כמובן, ירושלים היא רק מיקרוקוסמוס של נראטיב השקיעהבכייהתלונהחרדה התקף לישראל כולה. קוראות רבות ודאי שמעו באיזו שיחת סלון את המשפט: “תסתכלו על ירושלים ותראו מה יקרה פה בעתיד". הנראטיב הזה עובד לכל רוחב הקשת הפוליטית: בימין חרדים משקיעה בגלל התרבות הערבים, במרכז הקיצוני (או במה שמכונה ה"שמאל הציוני") חרדים מהחרדים ומהערבים, בשמאל חרדים מהחרדים ומהימין.

אני לא מאשים את העיתונאי החביב מפרשת מטודלה: כוונותיו טובות, אבל העיתונות היום שמרנית ופחדנית מכדי לאמץ גישה יצירתית יותר בהצגת המציאות. העיתונות הזו מעדיפה לחשוב שהיא מתארת את המציאות כפי שהיא, בעודה ממחזרת למעשה, ללא שמץ מודעות עצמית, את הנראטיבים השגורים – במקרה דנן ירושלים השוקעת, הנעזבת (קראו את כרמית גיא בהקשר הזה, על הטלפונים השבלוניים מכתבים לפני יום ירושלים). גם את דוד קרויאנקר אני מתקשה להאשים. אחרי הכל, לכמה מודעות עצמית אפשר לצפות מאדם ש"עקרונית מתנגד לבנייה בשייח ג'ראח", אבל בוחר להתכבד בפרס "יקיר ירושלים" ביום המסמל יותר מכל את הדיכוי והנישול במזרח העיר?

מה שכן, נראה לי רצוי שלפחות השמאל – בירושלים בפרט ובארץ האמורי בכלל – יאמץ גישה אלטרנטיבית ויצירתית למציאות. הגיע הזמן לספר אותה באופן שהופך את העתיד לקצת יותר מזמין. אחרי הכל, חלק מהמשמעות של היותשמאל היא איזו מכוונות לעתיד, ופחות נוסטלגיה מהסוג המתרפק.

במובן הזה ירושלים היא אכן מיקרוקוסמוס, ועשויה לבשר משהו לערי הארץ האחרות. דווקא כאן, אל מול הרעות המאיימות עלינו לכלותנו, תיבחן היכולת לזקק, מהעובדות היבשות, סיפור חדש ומרגש.

2.

אם דרשתי סיפור אחר, הנה ניסיון קצר להתחיל לכתוב אחד כזה: עברתי לפה לפני שנתיים, אחרי שלוש שנות מגורים בתל אביב. אני נהנה לגור בירושלים, אבל גם את תל אביב אהבתי ואני עדיין אוהב לבקר בה. לכן הסיפור הירושלמי שלי לא ייגזר לפי הניגודים המוכרים בין ירושלים לתל אביב. אני לא חושב שכיף בירושלים כי "שקט" ו"קדוש" ו"תרבותי" פה לעומת הרעש החולי והפרחי של תל אביב. הניגודים הללו אמנם מפרנסים את הדמיון העברי לפחות מאה שנה ואני לא חושב שאפשר או כדאי לבטל אותם (לפני שנה קראתי את "תמול שלשום" וגיליתי שכבר בתחילת המאה הקודמת הם היו נפוצים, עוד טרם היות תל אביב – בהשוואות בין ירושלים ליפו). ואולם, יש טעם לנסות ולנסח, כאמור, גם סיפורים אחרים.

הדבר הראשון שזכור לי לאחר המעבר לירושלים הוא התחושה החריפה והמסקרנת של היותמיעוט, ככל שגבר אשכנזי בישראל יכול להכליל עצמו בקטגוריה הזו. בהתחלה היתה לי אובססיה: למיין ולאפיין את העוברים והשבים. בעוד שנשים קל מאוד למיין להיותן דתיות או חילוניות (נגיד, לפי החצאית), אז באשר לגברים רבים, הייתי צריך להמתין שהם יעברו על פניי כדי להביט לאחור ולבדוק אם הם חובשים כיפה. אבל עם הזמן למדתי להבחין, כבר מרחוק, ב"אנשים כמוני", לאו דווקא חילונים אלא צעירים מהמרחב התרבותי והחברתי שאני משתייך אליו (שיש גם דתיים ששותפים לו, לפחות בירושלים). בקיצור, נראה לי שפיתחתי את השפה האיזוטרית המאפיינת מיעוטים, מין רדאר המאפשר להתביית על סימנים לא מפורשים, כאלה שרק חברי הקבוצה יודעים לקרוא. זה מוכר ממיעוטים מיניים (הגיידאר המפורסם) אבל גם, למשל, מאבותינו האנוסים בספרד ופורטוגל.

אני מוצא שזה הופך את ההסתובבות ברחוב להרבה יותר מעניינת. העוברים ושבים ממקדים אליהם את מבטיי, ואילו אני נהנה לחשוב שאולי גם אני זוכה ליותר מבטים. מעבר לכך, זה מגביר את מרכיב האיודאות של האינטרקציה הרחובית: אחרי הכל, אולי חצאית היא סימן ל"דתייה", אבל יש גם חילוניות רבות שלובשות חצאיות. ואפילו בעל הכיפה השחורה עשוי להתגלות כאחר מאיך שהוא נראה בתחילה. אולי הוא דווקא אחד מאותם צרפתים כמעטחילונים החובשים כיפה שחורה ולא סרוגה? או שמא מדובר ביהודה שאול הנערץ, מייסד שוברים שתיקה? (ופה המקום לציין שהשמאל הירושלמי, כך אני מתרשם, הוא יותר פלורליסטי מהמקביל התל אביבי). בירושלים, מפני שהדתיים מהווים בה רוב די בטוח בעצמו, מתגלים למבט הבוחן הרבה יותר גווני גוונים של קיום דתי וחרדי, מאשר הגוש המונוליטי של הדוסים כפי שנהגתי לחשוב עליו בעבר (במידה רבה כי כך הם מציגים את עצמם בדרך כלל, בהיותם מיעוט מתגונן).

הכניסה להוספיס האוסטרי. השטרודל דווקא לא משהו

בקיצור, אני נהנה לגור בירושלים כי יש בה הרבה מרכיבים שהופכים סביבה אורבנית לסביבה אורבנית מוצלחת – ערב רב של אנשים מגוונים, רחוב משתנה המזמן הפתעות לרוב, ארוטיקה ודינאמיות של המרחב הציבורי, רגשות חזקים. בהליכה של כמה שעות אפשר לחוות את התזזית הקדםשבתית במאה שערים, ללגום קפה בבית קפה וינאי, להפגין עם יהודים וערבים בשייח ג'ראח ולנוח בצל החרובים של רחביה.

אני יודע שזה נשמע מתענג ומרוצה-מעצמו להחריד, קצת כמו כתבה של נירה רוסו: לשתות קפה לפני או אחרי העוולות בשייח ג'ראח. אחרי הכל, היכולת לנוע כרדיקל חופשי בין הקשרים שונים ודאי מעידה על הפריבילגיות שלי כיהודיאשכנזי. נאסר גאווי, למשל, ממנהיגי המאבק נגד הנישול בשייח' ג'ראח, אינו יכול לזוז מהאוהל שנטע בחזית הבית הגנוב שלו.

אבל הפריבילגיות שלי לא ילכו לשום מקום אם אתעלם מהן. זה סתם יוביל לניכור עצמי. יתרה מכך, אני מאמין שאפשר לנתח ברצינות את יחסי הכוח בירושלים (ובכלל) ולפעול בהתאם להיאבק למשל בדיכוי בשייח ג'ראח אבל מבלי להיכנס לדיכאון בעצמך. זה טוב יותר לבריאות, אבל ודאי גם אפקטיבי יותר מבחינה פוליטית. אני בספק עד כמה סיפורי שקיעה ודיכאון עשויים לסחוף את ההמון.