Posts Tagged ‘דרכונים אירופים’

הפזורה העברית החדשה

6 ביולי 2012

אחרי עשור שחור למדי, בצל אינתיפאדה מדממת שהובילה להתגבשות קונצנזוס לאומני חסר תקדים בעוצמתו, בשנה האחרונה הבהיקו כמה ניצוצות של גאולה. נדמה שהמתח המשיחי מעולם לא היה חזק יותר בשביל בני דורם של עורכי הבלוג הזה. אש המחאה החברתית הנחנקת ומתחיה חליפות, יחד עם ההתערערות הכללית של המשטר העולמי הנוכחי, העלתה אותנו לגבהים של אופטימיות, אבל אלה מאיימים להתנפץ, ובשקט בשקט כבר מתנפצים – בעיקר אם תבוא המלחמה הגדולה מכולן. המתקפה על איראן אינה כאן, וספק אם אי פעם תהיה כאן, אבל כפי שנכתב פה פעם, איראן היא מצב קיומי, אנו מתבוססים בו.

עם כניסתנו לתוך הקיץ, החלטנו להפנות מבט לאחת התופעות המרכזיות שהותיר אחריו העשור הקודם. הרבה מהתקוות והפחדים שתוארו בפיסקה הקודמת אינן מורגשות בתל אביב, אפילו לא בירושלים, אלא בניו יורק, ברלין או לונדון. העשור המדכא הזה גרם ליותר ויותר אנשים כמונו – נקרא להם המחנה השמאלי-ליברלי – לארוז מטלטלים וללכת. המעגל, כפי שכתב פה עפרי, מצטצמם והולך. אנשים כמונו מתקשים לשמר את הוויית החיים אליה התרגלו. התיאטראות שלהם מופיעים באריאל, ההורים שלהם מצביעים ליאיר לפיד, שכר הדירה גבוה הרבה יותר מדי, באוניברסיטאות אין תקנים. ההגמוניה התרבותית והפוליטית ממנה נהנו במשך עשורים ארוכים מתכרסמת, שלא לומר נופלת ברעש גדול. תל אביב, העיר שבחלומותינו נהייתה מקצף גל ועננה, מעולם לא היתה שברירית יותר, גם כשלבשה מגדלים לרוב.

לעזוב את הארץ זה כמובן לא עניין חדש. הרי מאז עזב אברהם את ארצו ומולדתו ובית אביו, ארץ ישראל היתה חדורה במקום האחר. אברהם מעולם לא ממש נחל את הארץ, ונכדו כבר ירד לשבור שבר במצרים. אנו נוהגים לספר לעצמנו את הסיפור כמחזוריות של חורבן וגאולה, של חוץ ופנים, אבל ברוב תולדות הזמן היה גם חוץ וגם פנים, והם היו מפולשים ביניהם. סך האנשים שהגדירו עצמם ביחס לארץ ישראל היה גדול, לעתים גדול הרבה יותר, ממי שממש חיו בתוכה. גם בעשורים האחרונים, יהדות העולם מגדירה עצמה ביחס לישראל. חלק (הרוב) אוהבים, חלק שונאים, אבל ישראל היא מה שצריך להתמודד איתו. “השאלה היהודית היא שאלת ישראל", עדי אופיר כתב לאחרונה.

אבל עם תנועת העזיבה הנוכחית יש לנו, מטבע הדברים, אינטימיות מיוחדת. כמו תמיד, יש מגוון סיבות לכך שאנשים עוזבים. הם רוצים ללמוד, “לפתוח אופציות", לממש את הדרכון האירופי בצורת תשלומי רווחה בגרמניה, לעשות אמנות. אבל כמו תמיד הסיפור הקולקטיבי שהם מספרים לעצמם הוא יותר חשוב, וכמו תמיד זה סיפור של איום מרחף בחורבן. צריך לפתוח אופציות כי כאן קשה, כי יהיה יותר קשה, כי ברוך מרזל, כי הפשיזם. אמנם מדובר לעתים בגוזמאות, אבל הגוזמאות האלה הן החומרים של המיתוס שלנו. אין לנו מיתוס אחר.

בשבועות הקרובים אנו רוצים לפרסם כאן טקסטים הבוחנים את הקונסטלציה החדשה הזו, “הפזורה העברית החדשה", מזוויות שונות. למה לעזוב, למה להישאר, למה אסור לעזוב, למה אסור אלא לנטוש. האם יש סיכוי לקיום עברי בגולה, ואם כן, אז בשביל מה, ומה זה אומר על הקיום בארץ, שתמיד היתה (גם) הגעגועים לגולה. האם יכול להיות תפקיד פוליטי לגולים, האם הם גולים פוליטיים או סתם אופורטוניסטים, האם השהות בחו"ל יכולה לגבש תודעה פוליטית חדשה, זהות חדשה? ומה על העברית? האם יש סיכוי לתנועה ציונית חדשה, רוחנית משהו? מי יכול לעזוב ומי לא? למי יש דרכון ולמי לא? כיצד הכלכלה של העזיבה מכפילה או דווקא משבשת את הקונסטלציה הפוליטית המוכרת בארץ? יהודים-ערבים, מזרחים-אשכנזים, גברים-נשים, הומו-לאומיים, דו-לאומיים, טרנס-לאומיים – בקיצור כל הדברים שאנחנו אוהבים לכתוב עליהם בארץ האמורי. אבל עכשיו זה הזמן לכתוב עליהם בזיקה לסוגיה הספציפית הזו.

אנו מזמינים את קוראות וקוראי הבלוג לשגר לנו מאמרים, שירים, סיפורים (קצרים) ואפילו דימויים. אנו בארץ האמורי, שבין עורכיו מפריד כעת אוקיינוס, מוטרדים מאוד מתנועת ההגירה. בשבילנו זו הזדמנות לחשוב את הפער הזה, לנסות לבנות גשרים חדשים, או לפחות לסמן את גבולות התהום. אבל מעבר לכל המחשבות, זה הרי עניין רגשי למדי. הוא נוגע בשורש זהותנו. זה מאוד מפחיד. זה מפחיד להישאר מאחור, כמו גם לרדת ממטוס במקום אחר, בעיר זרה. אנו מקווים שתצטרפו אלינו בניסיון להבין יותר איך זה מרגיש, ואיך אפשר, אם אפשר, לעשות עם זה משהו פרודוקטיבי. מה גם שאפילו טקסט, ודאי בלוג שלם, הוא לעתים נחמה.

*

תודה לחברנו ישי מישורי על עיצוב הבאנר. הדימוי בגוף הטקסט הוא של מיכאל סגן-כהן.