Posts Tagged ‘דפני ליף’

כל העולם כולו גשר צר מאוד

1 באפריל 2012

כבר לפני כמה חודשים, מישהו החליט שהמחאה החברתית היא הכי has been. עד כדי, שבתקשורת מצד אחד ובחוגים רדיקליים מצד שני ממש אסור להזכיר את הנושא הזה – ואם הוא מוזכר הוא מתקבל בתנועה מזלזלת. כשמדובר על המחאה החברתית, מותר ואפילו מומלץ להיות ציני. זה מוזר, כי פרויקטים מופרכים הרבה יותר של השמאל נהנים בתוך המחנה ממעמד מקודש, ויוצרים במהירות אווירה של "שקט, מוחים". כמובן, תמיד יש ביקורת, אבל היא תיכתב רק בהודעות אישיות בפייסבוק, ולא על הקיר – לפחות עד שקורה משהו ממש חמור.

אבל לא כך המחאה החברתית. כבר חצי שנה, נראה שהמחאה משמשת מבחינת לא מעט אנשים לצורך תרגיל אקדמי בחידוד תיאוריות סוציולוגיות ופוליטולוגיות. אומרים שהבעיה היא שהמחאה הדירה ערבים, ואומרים שהבעיה היא שהיא הדירה מזרחים; אומרים שהבעיה היא שלא היתה אלימות, ואומרים שהבעיה היא שלא היו דרישות. כשאני שומע שיש כל כך הרבה טענות שונות, אני מגיע למסקנה שכנראה הסיבה לביקורת היא בכלל אחרת. במיוחד, כשהטענות האלה גם סותרות אחת את השנייה. למשל: מגוחך להתלונן שהשתתפו במחאה רק תל אביבים, ובו זמנית שהשתתפו בה אנשים שהולכים למילואים בעזה. אם אתם רוצים מחאה עממית, איך אתם רוצים שהיא תהיה פוסט-ציונית טהורה? כאילו – איפה אתם חיים? אנשים בשמאל נעים בין שנאה עזה לעם בישראל, לבין פנטזיה על איזה עם רפאים טהור ומדוכא שבעצם רוצה כל הזמן לצעוק סיסמאות של חד"ש אבל פשוט מצנזרים לו את הטוקבקים. למעשה, האמת ידועה – כמה אנשים יש כאן שלא טבלו את הידיים בדם הפלסטיני? אבל כל הרעיון של המחאה היא שאנשים יוציאו את הידיים מהדם ויעשו איתן משהו אחר.

יש כאן סוג של נרקיסיזם של "המחנה". אנשים חווים למעשה את הקולקטיב שלהם בתור המחנה הרדיקלי. אבל זאת מנטליות של אוהדי קבוצות כדורגל כושלות, לא פוליטיקה.

לכל אלה שמבקרים את המחאה החברתית מנבי סלאח: מה בעצם אתם רוצים? הייתם מצפים שמיליון אנשים בישראל יסעו לנבי סלאח? הרי זה מופרך לגמרי, וזאת תהיה הפקעה של המאבק הפלסטיני מידי הפלסטינים. "שדפני ליף תלך לרמאללה", אמרו בקיץ. אבל אתם כל כך בטוחים שרמאללה זקוקה עכשיו לדפני ליף? יש כל מיני דברים שאפשר לעשות לגבי זה, אבל נכון לעכשיו יש שני קולקטיבים לאומיים בין הים לירדן. ישראלים צריכים להתנגד למהלכים הרצחניים של הממשלה שלהם, ולתוכניות הרצחניות עוד יותר, אבל אין שום סיבה לצפות מהם לעשות בשביל הפלסטינים את המאבק שלהם.

בכלל, אני מעז לומר בזהירות, ניכר שהפרויקט הלאומי הפלסטיני נמצא כרגע בתקופת התארגנות ו-re-alignment שתוצאותיה לא ברורות. דברים מאוד גורליים קורים מסביב, ובהיותו צורה של לאומיות ערבית הפרויקט הפלסטיני מעולם לא היה מנותק מההתרחשויות במרחב – כלומר בעיקר מההתפתחויות בסוריה ומצרים. אבל זה לא אומר שצריך לחכות לאבו מאזן, פיאד או הנייה. למרות היותנו יהודים כובשים, כבני אנוש יש לנו זכות להתקיים באופן פוליטי.

לגבי הטענות שבאות מכיוון המאבק המזרחי: מהתחלה היה ברור שהמחאה היא תנועת התעוררות עם דומיננטיות אשכנזית לא מועטה. ובכל זאת, אני חושב שאתם טועים בביקורת עליה. אני יכול לומר באחריות שבין האנשים שהיו ברחובות היו הרבה יותר שיתופי פעולה בין מזרחים לאשכנזים, משהיו אי פעם בתנועות שמאל אחרות. מה עוד, שלפי התרשמותי התנועה המתעוררת שהתפרצה אתמול היתה כבר הרבה יותר פריפריאלית והרבה פחות בורגנית – כמו חלק מההפגנות שהיו בקיץ.

כך שאני לא כל כך מבין. אפשר לשלול כל צורה של מחאה, ולמצוא בה שכפול של הסדר המעמדי הישן. כבר טענתי שרק לפני המבול היה מבנה פוליטי שונה באופן אבסולוטי. אבל השאלה היא מה האלטרנטיבה, ואת מי זה משרת. לצערי, אני חושש שבקונסטלציה הנוכחית הביקורת הזאת משרתת רק את ביבי ואת הממשלה הצינית והמפלצתית שלו.

אני חוזר ושואל: מה אם כן המקור לבוז התהומי של רבים בשמאל העמוק כלפי המחאה? נדמה לי שאנחנו חוזרים למושג "סחים", שתמיד מבצבץ יש מאין בהתייחסויות להפגנות. אבל זה הרי היה מהתחלה, לא? מהתחלה אנשים התלוננו שברוטשילד יש מוסיקה גרועה ואנשים לובשים שרוואלים. אני טוען שזאת בסופו של דבר הביקורת האותנטית ביותר על המחאה החברתית: ביקורת של אנשים שנוסעים לברלין, ונגעלים מהרעיון שהם צריכים לסבול אנשים שנוסעים להודו.

אז צריך להגיד את זה במפורש: הזלזול הזה הוא ממש דוחה, ובמידה רבה גזעני. תחת מסווה של ביקורת חברתית, יש כאן ביקורת של הקצפת הגלובלית של האליטה כלפי השכבות שמתחתיה – אשכנזיות או מזרחיות. כשאני רואה מישהו נורא ציני כלפי המחאות על שכר הדירה או על מחיר החשמל, אני מחכה בדרך כלל לחופשה הבאה, לרגע שבו הוא יסע לחו"ל ויפרסם בפייסבוק את הדירה הרחבה והמוארת שלו במרכז תל אביב. בדרך כלל זה מסביר הכול.

אז מי שרוצה ויכול לצקצק מברלין, שיעוף לברלין וייהנה שם, אבל שלא יפריע לאנשים שממש חיים כאן, ורוצים לנסות לעצב את החיים שלהם.

אישית, לא אכחיש שגם אני התייאשתי בנקודה מסוימת מהתוחלת של המחאה החברתית. חשבתי שהרעיון של התקפלות וחזרה לאוהלים "בקיץ הבא" הופך את כל העניין לסוג של מחנה קיץ, ושבאותו "קיץ הבא" זה כבר יראה באמת כמו קרנבל של סלקום. אבל ממה שראיתי בימים האחרונים, נראה לי שהמחאה של 2012 דווקא מחושלת יותר.

והגודל בכלל לא משנה. כיף לצעוד ולצעוק, גם כשיש מסביבך רק 15 אנשים. בסופו של דבר, אני מתעקש שהמחאה החברתית היא פעילות אקזיסטנציאלית יותר מאשר פוליטית. היא כמו תנועות המצוקה של מי שנחנק, או אם תרצו, של מי שמנסים לסמם אותו והוא מנסה לבעוט ולהתנגד.

בעיניי, המחאה החברתית היא האופק לקיום שלנו. מעבר לגבולות שלה יש רק מוות – מוות במובן המילולי ביותר.

לפעמים יש לנו נטייה להכניס את המציאות לתוך דפוס עלילתי של סיפור קצר, או אפילו של פרק בסיטקום. היתה מחאה, היתה דפני ליף, היו רגעי שיא, ואז היא איכזבה ושקעה והסיפור נגמר. עכשיו, לדבוק בסיפור הזה זה "פאתטי", זה כמו להתלונן על זה שבן גוריון פירק את הפלמ"ח.

אבל אפשר לראות את הדברים אחרת – לא כמו סיפור קצר אלא כמו רומאן ארוך של דוסטוייבסקי. ברומאן כזה הגיבורים מתאהבים, מפתחים אובססיות, ורבים ריבים מחרידים, אבל הריב הוא אף פעם לא סוף הסיפור. אחרי הריב הדמויות מתאהבות שוב, שוב מאיימות לרצוח אחת את השנייה, וחוזר חלילה. עולות דמויות חדשות, מרשימות, אפילו באמצע הרומאן או בשליש האחרון שלו. ואולי אפילו לא שמענו על דפני ליף הבאה.

הגיע האביב, ובאביב אנו יוצאים לרחובות. כאשר הארנבות והשועלים יוצאים באביב ממחילותיהם כדי ללחך עשב, לטרוף ולהזדווג, אף אחד לא אומר להם: "כבר עשיתם את זה באביב הקודם".

בקיצור – שום דבר לא נגמר, אלא אם תרצו שהוא ייגמר. להיפך – משהו חדש נולד.

שלמה מעוז והאינטלקטואל החדש של הבורסה

14 בינואר 2012

אפתח בהצהרה: אני מתייצב מאחורי אמירותיו של שלמה מעוז בדום מתוח. יותר מזה: אין בדברים שלו שמץ של גזענות, ומי שקורא לו גזען הוא בעצמו גזען, וגם עיוור. מי שרוצה לקרוא רק משפט אחד בפוסט הזה, שיסתפק במשפט הזה וילך לישון ויחלום חלומות פז.

מעבר לזה, אני חושב ששלמה מעוז מבשר משהו משמעותי. אבל לבשורה הזאת יש כמה השלכות, שגם אליהן אי אפשר להתכחש.

בתור צופה נאמן של "לילה כלכלי", הפרשנויות של מעוז תמיד התבלטו בעיניי בתעוזה ובטוטאליות שלהן, אל מול חבריו האימבצילים. מי שעוקב אחרי הפאנל של שרון גל יודע שמעוז מוכן תמיד להסתכן. למשל ביולי, כשהוא אמר ש"הפאניקה סביב איטליה מוגזמת", ואין שום סיבה להורדת דירוג האשראי שלה, ובכלל יש אופנה לא מוצדקת לדבר על "כלכלות במשבר". אז נכון, דירוג האשראי של איטליה ירד אתמול ל-BBB+ וכלכלות אחרות באירופה נמצאות בבעיות אפילו יותר גדולות. אבל מעוז לפחות ניסה להגיד משהו נחרץ, ולא הסתפק באמירה פחדנית בסגנון "יש הרבה אי ודאות בשווקים".

אגב, למיטב הבנתי לפעמים הוא מאוד צודק. למשל כשהוא חזה ראלי בשווקים בדצמבר. אבל זה לא מה שחשוב. הפרופיל האנליטי של מעוז עומד בסימן תעוזה. כשהבורסות יורדות, מעוז תמיד נוזף בציבור ואומר ש"המשקיעים איבדו אחיזה במציאות". כי הבורסה הרי אמורה לעלות, ואם היא לא עולה זה סימן שהמשקיעים פחדנים. בסופו של דבר, מעבר לפוליטיקה כזו או אחרת, חזונו של מעוז מתבטא במלה אחת: לקנות. אין משברים, רק הזדמנויות. כי החלופה היחידה שעומדת בפני ציבור המשקיעים היא מניות. ואם נראה לכם שהבורסה יורדת, סימן שאתם לא רואים טוב, כי "הראלי קיים". ובכלל, אין שום סיבה שיהיה משבר. בעיקר כל עוד אתה האסטרטג של בית השקעות גדול.

 מה שאני רוצה לומר הוא, שמעוז הוא בנאדם שמדבר הרבה, ודיבר הרבה, ואי אפשר לבחור מכל מה שהוא אומר רק כמה משפטים שנוחים בנקודת זמן מסוימת. שלמה מעוז הוא לא צ'רלי ביטון. כשגורו השקעות מדבר, זה לא כל כך הוגן להתייחס למה שהוא אומר באותה צורה שבה מתייחסים לדברים של פוליטיקאי או פעיל חברתי. הוא לא התיימר להיות, ולא הוגן לשפוט אותו ככה.

מי שעוקב אחרי מעוז רואה שיש לו אידיאולוגיה די פשוטה: כלכלה ניאו-ליברלית חייבת להצליח. אם יש בעיות בכלכלה, הן נובעות מכך שהיא לא מספיק ניאו-ליברלית. מכאן נובעת מסקנה יותר קונקרטית: הצורה הנוכחית שבה ממשלת ישראל מנהלת את הכלכלה שלה היא פחות או יותר מושלמת. "בגדול ישראל צומחת היטב, בזכות משמעת פיסקלית מאוד מאוד טובה". ישראל לא הייתה מעולם במצב כלכלי כל כך טוב כמו עכשיו. כמו בנוגע לשווקים בכלל, אם אנחנו לא רואים את זה יש לנו כנראה בעיות ראייה. הבעיות נובעות משרידים שנותרו מהכלכלה הסוציאליסטית של העבר. הריכוזיות היא אם כל חטאת. אם כל תהליכי ההפרטה העכשוויים יימשכו בלי להיעצר, הכול יהיה בסדר.

 

קוראים רגישים עלולים היו לזהות במה שנאמר עד עכשיו שמץ של אירוניה. אבל זאת לא ממש הכוונה. החיים הם מורכבים. זאת לא סנסציה גדולה עד כדי כך ששלטון הליכוד באמת קידם מוביליות חברתית יותר גדולה ממה שהיה לפניו. אני לא יודע מה העדפותיו הפוליטיות המדויקות של מעוז, אבל הוא מתפקד כאינטלקטואל של האידיאולוגיה החברתית הליכודניקיות – המפלגה שאחראית לעלייתו. הוא פוליטירוק של המהפכה הניאו-ליברלית הישראלית.

לא במקרה, מעוז הוא חסיד של סין ושל הודו. גם ברמה הגלובלית, אירופה וארה"ב, כלומר המערב, מגלות מאז 2008 סנטימנטים קיינסיאניים. לעומת זאת, הסוכנים העיקריים של הכלכלה הניאו-ליברלית הם הסינים וההודים – כלומר הכלכלות המתפתחות, "החומות-צהובות" במושגיו של מעוז. עכשיו הקומוניסטים של סין דורשים מארה"ב לצמצם את התקציב. הסינים כידוע מתים על מילטון פרידמן.  יש בזה הרבה צדק: אסיה לא מסכימה שישנו את הכללים דווקא עכשיו, דווקא כשהיא סופסוף בתנופה. באותה צורה, גם מעוז לא מוכן שיעצרו את ההפרטה דווקא עכשיו, כשלדפני ליף קשה לשלם שכר דירה.

אבל מעוז לא מאמין גם בעזרה לחלשים. כמו סין, גם הוא רוצה תנופה, תנועה, תעוזה. אין מקום לצביעות, ואין גם מקום לאנשים חלשים, ליבשות גריאטריות. בשונה מסתם יועצי השקעות, הוא לא מסתכל רק על המאזנים, אלא אינו חושש מאבחנות גיאו-פוליטיות פרובוקטיביות, למשל שגרמניה משליטה על אירופה "רייך רביעי" כלכלי.

בכך, מעוז דומה לקבוצה של אינטלקטואלים מעורבים מסוג חדש שפרצו בשנים האחרונות דרך מדורי הכלכלה. אלה אנשים מסעירים, וכדאי מאוד לשים אליהם לב ולהתייחס אליהם ברצינות. חלקם מעניינים הרבה יותר משומרי החומות של האקדמיה ומהפילוסופים האפרפרים שיושבים באוניברסיטאות. מה שמשותף לרובם הוא הקריאה להיפטר מהקבעונות ומהשאיפה לביטחון, ולחיות חיים של סכנה. אלה אנשים שאין להם סנטימנטים כלפי העולם הישן, כיוון שהם בעצמם באים מהעולם החדש.

אני מתכוון למשל לרוברט קיוסאקי, המחבר של "אבא עני, אבא עשיר"; או לנאסים טאלב, מחבר "הברבור השחור". טאלב העניק לשיטתו הפילוסופית ניתוח מרגש ומטאפיסי במיוחד, למשל בכתבה הזאת בכלכליסט

אתה צריך לשאול מה עדיף, לחיות בשבי או לחיות בטבע. ברגע שהתשובה היא שעדיף לנו לחיות בשבי ולא בטבע כי ככה יש לנו כולסטרול טוב יותר, סימן שנכנסנו לעידן חדש. מה שחסר לנו הוא גורמי לחץ טבעיים, כמו תחושת הרפתקה. לא נוצרנו כדי לשבת בכלובים ולהילחץ מהבוס שאנחנו שונאים או מהמשכנתה. נועדנו לחיים אחרים לגמרי.

מובן שאנשים מתעצבנים כשאני אומר שתעסוקה היא דבר משחית, אבל זה לב האמירה שלי: זה דבר משחית במובן זה שאתה מאמץ השקפת עולם אתית מסוימת כדי לשמור על הקריירה שלך. זה אתגר גדול מאוד שלא היה קיים בעבר, הוא נוצר עם עליית מעמד הביניים. אני לא מתבייש לומר שאני לא מאוהב במעמד הביניים. זה כמובן מנוגד לכל הלך הרוח הפוליטי ששורר כיום באמריקה, כולם מדברים רק על מעמד הביניים, אבל זה מעמד שלוקח משאבים מהמעמד התחתון, נקודה.

אפשר לראות שטאלב חורג בהמלצות שלו מייעוץ השקעות שגרתי. הוא עונה לאנשים על שאלות עמוקות יותר: איך לחיות בעידן של משבר ואי ודאות, של חוסר קביעות, ובעצם: איך לחיות בעידן שאחרי המעמד הבינוני.

לא פלא שהרבה יותר אנשים מקשיבים היום למוצא פיהם של קיוסאקי, טאלב ומעוז מאשר לאינטלקטואלים מסורתיים כמו הברמאס או חומסקי, שיושבים בקתדרות שלהם. בשונה מפילוסופים שעוסקים בבעיות סכולסטיות מופשטות, האינטלקטואלים החדשים עונים לאנשים על שאלות שבאמת מטרידות אותם, ובראשן: איפה לשים את הכסף?

אבל ההיגדים של האינטלקטואלים החדשים הם גם די שונים מאלה של האינטלקטואלים הישנים. קודם כל, יש להם קהל מוגדר – בעלי המניות. למי שאין לו כסף לקנות מניות, אין מה לעשות עם הפילוסופיה שלהם. אין לה תביעה לאוניברסאליות.

בעצם, כשהאינטלקטואל החדש יוצא משוק ההון, הוא כמו דג מחוץ למים. לכן הוא גם לא יכול להיות פוליטיקאי – הפוליטיקה שלו היא השוק. כי בפילוסופיה של הבורסה, יש רק דרך אחת להוכיח שאתה צודק: להיות עשיר.

קיוסאקי שונא לוזרים. הוא גם לא מעמיד פנים שכולם יכולים להיות כמוהו –

 זה שאני עושה את זה לא אומר שכולם יכולים לעשות את זה… האקדמיה היא לא המקום הנכון ללמוד להתעשר. צריך ללמוד מאנשים עשירים. השכלה אקדמית יכולה לעזור בחיים, אבל לא חייבים אותה כדי להצליח. לא לומדים להיות יזמים באוניברסיטה. אם אני רוצה ללמוד לתקן את האוטו אני הולך למכונאי. אם אני רוצה ללמוד להתעשר, אני צריך ללמוד מאנשים עשירים. לא ממורים. כל בני משפחתי היו מורים. מורים הם אנשים עניים".

אלה המבשרים של ימי הביניים החדשים, של הרייך הרביעי – עידן הפוסט-חינוך, פוסט-רווחה, פוסט-בריאות. עידן הסכנה, קרבות האבירים, המלחמה במפלצות. זה עידן חדש עם ערכים חדשים.

כדאי להיות חזקים. כדאי לעשות מנוי למכון כושר, לפני שהוא ייסגר.

מה קורה באוקלנד? צ'יטוט טרנס אטלנטי

30 באוקטובר 2011

שאול סתר וישי מישורי

שאול: אז מה בדיוק קורה באוקלנד, ישיובסקי? כשעזבתי את אזור המפרץ, לפני כחודשיים, עשה רושם שהמקום מנומנם בצורה חסרת תקנה; שדבר לא יעירו מתרדמתו הפרוגרסיביתליברלית הדוגמטית.

ישימעניין שאתה שואל, הרי צדקת. אז אוקלנד. מחאת האוהלים שם תפסה איזו תאוצה בזמן האחרון' למרות שגם היא כמובן לא חפה מאותם המאפיינים המעיקים של כל סדרת האירועים הזו מבחינה גלובאלית אקטיביסטים שגילו אתמול את המליאה, אשכנזים שבשם "איאלימות" סותמים את הפה לכל הלאלבנים שמסביבם (ואתה יודע שבקליפורניה יש לתופעה הזו שורשים אפלים במיוחד), וההיבט המעיק מכל: שיטת ה"הגברה" הבלתינסבלת, במסגרתה חוזרת מקהלת פקאצות על דברי הדובר האחרון במין הטעמה של מסכת בתיכון. זוועה.

ובכל זאת, כשגרים איזה זמן בארה"ב מבינים שמדובר בכל זאת בהתפתחות מרשימה ביותר. וההתפתחויות האחרונות פיזור אלים במיוחד של המאהל באוקלנד, כולל שימוש בגז מדמיע (!), רימוני הלם וכדורי גומי (!!) לפיזור ההפגנה עומד כנראה לסמן את "אוקיופיי אוקלנד" כחוד החנית בתנועה הזאת. השוטרים ירו באחד המפגינים, סקוט אולסן, בראשו וכמובן שהיו חייבים לבחור מטרה טפשית במיוחד מבחינתם, חייללשעבר, וטראן המלחמה בעיראק (אין לי מושג איך אומרים דבר כזה בעברית), ששוכב כעת בתרדמת בבית החולים. אני קורא כעת שהמשטרה השתמשה בכדורי גומי גם לפיזור המחנה בדנבר, כך שייתכן שמסתמנת פה תופעהההשפעה המיידית של הדבר די מדהימה – מתוכננת באוקלנד שביתה כללית בשני בנובמבר אירוע שלא התרחש כאן מאז שנות השלושים.

שאולותהיה שביתה כללית כמו שהשמאל האירופי בתחילת המאה העשרים כל כך קיווה? אם כן, זה בהחלט דרמטי. וחייל המלחמה בתרדמת באמת הצליח לעורר גם את התקשורת האמריקאית הממוסדת, סוף סוף. אבל באמת יש שם תחושה של מאבק? כי מפה זה נראה כאילו כוחות השיטור באמת אימתניים ואלימים באופן שמבייש אפילו את ישראל/פלסטין, אבל במקביל שההפגנות עצמן הן קצת, אפעס, פרווה. ובכלל המהפכה תוכל לבוא בימינו מאמריקה?!

ישי: תראה, אני לא באמת יודע. כי אני הרי לא הולך לשם [אני מזכיר לקוראים הישראלים שמדובר בנסיעה בת כמעט שעה ברכבת מסן פרנסיסקו]. השותף מעדכן אותי בפרטים, והוא טוען שמדובר ממש בקטע צבאי. והאם השוטרים אימתניים כמו בישראל/פלסטין? אתה רואה שכל הסדרים נפרעים בראש רגע אחד הם הכי מנומסים ואדיבים ואומרים לך "יס סר, נו סר", דקה אחרי זה הם רוצחים אותך בכדור גומי לראש. זה דברים שמצחיק אמנם לציין, אבל לא היו מתרחשים ברוטשילד, בכל זאת. אני גם חייב לציין שאישית זה מאוד מפחיד אותי ללכת להפגנה ולא לדעת בדיוק מה החוקים. ככה בדיוק חוטפים לפנים, הרי.

לגבי שאלתך השנייה, זה הרי בדיוק הקטע האמביוולנטי: ברור שאמריקה לא תוביל את המהלך הזה, אפילו לא אוקלנד שנחשבת מאז ומעולם רדיקאלית. רוב הדרישות של התנועה במתכונתה האמריקאית (ויותר מכך, בקונסטלציית החוף המערבי) הרי מגוחכות בעיניי; למשל, מי המציא את ה"99 אחוז" הזה?! אתה חייב להודות שמדובר בסיסמה די מטומטמת.

שאול: היו רוצחים אותי אתמול בהפגנה אם הייתי מודה בזה.

ישי: חחח! אז הלכת?

שאול: הלכתי, כן. ולמרות מה שכתב היום גדעון לוי ב"הארץ"היה די מדהים. עשרות אלפי אנשים, ורביע פהוםסטודנט פלסטיני לסוציולוגיה, שנאם, וויקי וענונו מהקטמונים ששלהבה את הקהל. "העם רוצה להגדיל את התקציב": כל כך פשוט, אבל איפה עוד אומרים את זה עשרות אלפי אנשים? ודיור ציבורי, עובדי קבלן, חוק ההסדרים? נכון, אף מילה על הפלסטינים, על השטחים הכבושים, על 1948, אני יודע (למרות שמחיאות הכפיים לחנין זועבי, לפחות מאיפה שאני עמדתי, היו רמות ומשכנעות). והמערכון של החמישיה שכתב אתגר קרת היה מטופש. ועם זאת:זה סוחףובכלל, מתי בדיוק נהיה גדעון לוי טייקון של תקשורת? במסווה של כתבנו מהכיבוש, המדווח על העוולות של היומיום, הוא הפך למי שכותב שוב ושוב את העמדה הממלכתית בעמוד הראשון של "הארץ" כל פעם שאירוע "חשוב" מתרחש: הוא הרי כבר הספיק לחגוג את האחדות הלאומית ביום ביצועה של עסקת השבויים ("יום שחרור גלעד שליט") ועכשיו גם להספיד את המאבק. הוא וקרן מרצאינו ושרון גל, הוא כקרן מרציאנו ושרון גל. מעצבן.

ישיוואלה. אני מאוד שמח לשמוע על ההפגנה. ראיתי קטע עם ויקי וענונו ביוטיוב ולא האמנתי שאני שומע דברים כאלה מרגשים בעברית. פעילי הדיור בירושלים הורסים את הבריאות הרי. לגבי גדעון לוי, אני מקבל את הביקורת שלך אבל אני חייב לציין שהוא לפחות עדיין מדווח מכדור הארץ. זאת, בניגוד לנחמיה שטרסלר, שאני פשוט לא יכול להתאפק לגביו כי קראתי בטעות את הטור המטומטם שלו ב"הארץ", ואני חייב להגיד שאם הטיפש הזה היה טורח לפחות לקרוא עיתונות באנגלית, היה קולט שמגוון פובליקציות אנארכיסטיות ושמאלניות ידועות כגון "ניו יורקר" ו"ביזנסוויק" (!) הקדישו מאמרי דיעה מחמיאים לתנועת אוקיופיי (או לפחות ביקורתיים מאוד כלפי הבנקים). מעניין מתי המבזק הזה יגיע לשטרסלר; או שאולי האורתודוקסיה הניאוליבראלית אצלו זה פשוט בילטאין, נגיד כמו הזקן הזה שתמיד בא להפגנות עם חולצה של סטאלין? חחח

יש לי כאן אסוציאציה על ולטר בנימין, שטען הרי שתפקיד ההיסטוריה לשמר את זכר הרגע המהפכני. האמנזיה הלאומית של אזרחי ארה"ב מעלה על דעתי שאולי תפקיד הרגע המהפכני (בהיפרסותו) הפוך: להזכיר לאזרחים שיש דבר כזה היסטוריה, גם ובעיקר מחוץ לגבולות "העולם", כלומר ארה"ב. כמוכן אני לא רוצה להישמע כמי שעומד מהצד ורק מתלונן. מדובר עבורי בחוויה אמביוולנטית, כי אתה מבין שמצד אחד אני מאוד מתרגש מזה ומצד שני זה הרי בדיוק מה שברחתי ממנו. מופיעות אצלי קצת חוויות דחק פוסטטראומטי שאני יכול להרחיב עליהן רק אם תבטיח שלא להגיד שאני דקדנטי.

שאולאבל אולי הדבר המהפכני (היחיד) באמריקה הוא דווקא שאין בה תודעה היסטורית? אולי עומס ההיסטוריה דווקא מונע ממשהו מהפכני לא רק מהפכה, אלא משהו מהסדר המהפכני להופיע? הרי זה מה שהאירופאים (החל מדהטוקוויל ועד בודריאר למשל; טוב, הצרפתים) חגגו באמריקה שאין לה היסטוריה, שהיא לא רוצה היסטוריה.

ומהצד השני, אולי זה לא מקרה שאוקלנד היא זו שבה ההתקוממות עזה, או לפחות שבה מיגורה ברוטלי במיוחד? זו הרי אוקלנד של הפנתרים השחורים בסוף שנות ה-60 תחילת ה-70, אוקלנד עם סצינת שירה עכשווית מרקסיסטיתרדיקלית, שחברתנו יוספה היא חלק ממנה, אוקלנד ענייה יותר, שחורה בוודאי שהרבה יותר, תוססת יותר מסן פרנסיסקו. כי הרי שום דבר לא יקרה אף פעם בסן פרנסיסקו, כפי שאמרנו לא פעם בעודנו מתהלכים ברחוב ולנסיה, או וביתר שאת ברחוב פולסום. על זה אנחנו עדיין מסכימים, נכון? או אחרת – In Oakland, now there is there there?!

ישימסכימים כל כך שזה כואב. אני חושב שהרבה פחות עוד הולך לקרות בפולסום מאשר בוולנסיה השנה בכלל היו דיווחים מכאן ועד להודעה חדשה על איך הנהלת פסטיבל הרחוב המפורסם בפולסום (שאמור להיות מוקדש למיניות קינקית, פטיש וכולי) מצנזרת אירועים וחברות על ימין ועל שמאל, נומינאלית משום שהם עסוקים בקידום מין לא מוגן. וכזכור הזירה המינית היא היחידה שעוד היה לה כאן אופק מהפכני כלשהו.

אני חושב שדווקא המאבקים המוצלחים ביותר בהתרחשו ומתרחשים בארה"ב (למשל המאבק שסיפרתי לך שהשותף שלי לא הדוגמן תחתונים אלא השני – מעורב בו נגד חברות כריית הפחם במדינת וירג'יניה המערבית) – ואני מתכוון למאבקים הבלתיסקסיים, נעדרי הוויז'ואל הטלוויזיוני, "סתם" מאבקי עובדים בני שנים מתרחשים דווקא במקומות שבהם אקטיביסטים יוצאים מגדרם לייצר היסטוריה מקומית.

כותבת אורחת מתווכחת עם שחקן פורנו: "התנועה העממית לאן?"

שאול: טוב, נכנסנו פה למצברוח קונטררבולוציונרי מסוכן. צריך להתעשת ומהר. ההיסטוריה לא תחכה לנו, או אנחנו לא נחכה לה. בכלל, אני לא אוהב את כל הדיבורים בשם ההיסטוריה. עכשיו זה לא רק "ההיסטוריה תשפוט" – כאילו זה מה שחסר בעולמנו, שיפוט – אלא צריך גם "להיות בצד הנכון של ההיסטוריה".

אולי הרגע המהפכני, כפי שכתבה פה הגר לפנינו, הוא דווקא נגד מהלכה ה"נכון" של ההיסטוריהקצת כמו רעידות האדמה שחוויתם שם בברקלי/אוקלנד/סן פרנסיסקו בשבוע האחרון – זה לא משהו שאמורים להיבנות ממנו, אלא איזה כוח הרס, כזה שפועל נגד המהלך הנכון? במובן הזה, השוטרים באוקלנד שהצליחו לירות דווקא בחייל שהיה בעיראק עשו כמובן טעות היסטרית מבחינתם. אבל הטעות הזאת היא חלק מה"טעות" שמוליכה את ההתקוממות מלכתחילה. כי הרי "הווטרנים נגד המלחמה" או "שוברים שתיקה" אצלנו גם אלה טעויות מבחינת מערך הכוח, או אפילו מבחינת מהלכה הנכון של ההיסטוריה. ואולי במובן הזה אני כן אומר משהו על ה"99 אחוז": שהטון הטריומפאליסטי שבו אנחנו הרוב המוחלט, המוחץ, בעל הכוח והשררה האמיתיים הוא אסוני בעיניי. מה אם ייאמר ההפך מזה: אנחנו חסרי הכוח הפוליטי, אולי לא כל המדינה מאחורינו ודווקא משום כך אנחנו יוצאים לרחובות?

ויותר מזה: הרי ברור שבתוך ה"99 אחוז" האלה יש קבוצות רבות עם אינטרסים פוליטיים וכלכליים שונים וסותרים. והאם אין תפקיד המהפכה קודם כל לחשוף את הסתירות המבניות המכוסות בשכבה דקה של "אחדות לאומית"? הרי ה"99 אחוז" מתיר לכל בעלשררה שאיננו יצחק תשובה לחשוב שהוא חלק מהמאבק הזה, שזה בעצם מאבק על זכויותיו. תודה רבה באמת. מה עם ה"אנחנו תשעת האחוזים התחתונים וגם אתם, שם בעשירון השלישי, קצת מתחזרים אלינו"?

ישי: אני מאוד מסכים.

אני רוצה להתחבר למה שאתה אומר כאן ממקום אחר, דרך זה שאני אודה קודם כל שאני די עייף מהפגנות. אני מתבייש בזה ורוב הסיכויים שאצא לדפוק בתוף שלי ביום ראשון כמו ילד טוב, אבל האמת היא שהדברים שדורשים כאן לא נורא מלהיבים בעיני (לא כל כך מעניינים אותי בנקים, למה לא לדרוש החזרת כל האדמות לבעליהן הילידיים? או נגיד החזרי כספים – Reparation – עצומים לשחורים על תקופת העבדות? למה לא ללכת בגדול באמת?). ושהייתי בהמון, המון הפגנות בשנים האחרונות, ושדי נמאס לי. אני כן מציין בפני עצמי (ובפניך) בסיפוק גדול שהשתתפנו שנינו בהפגנה נגד מובראכ חודשיים אחרי שעברתי לגור כאן, הרבה לפני שקראו לזה האביב הערבי.

אני לא רוצה לגולל את השיח של האקטיביסט שכל מיני "חדשים" גזלו לו את האנרכיזם שלו. אבל בהחלט כתבתי בפייסבוק שאני מתאמן בלא להרגיש אשמה כשאני לא הולך להפגנה באוקלנד שמישהו מת בה. זה עושה לי סרטים רעים ומפחיד אותי, ואני רוצה שלא להרגיש אשמות סביב זה. אני מנסה, בקיצור, למצוא גושפנקא פוליטית לעובדה שבלילה שהרגו את הבחור הזה יצאתי עם בחור לסרט. ושלצאת איתו לסרט באותו הערב היה, מבחינת החיים האישיים שלי, הדבר הכי מהפכני שקרה אצלי כבר בערך עשור. אתה מבין למה אני מתכוון? כי אני לא מנסח את זה מאוד טוב.

שאול: אני אנסח זאת כך, ותגיד לי מה אתה חושב: מבחינתי ה"מהפכני" הוא דברמה שמשנה את הסדרי ההיקשרות החברתיים, את צורות החיברות, את אופני ההתקהלות; הוא מחשבהפועלת ביחס ל"קולקטיביות" [נשמע מוכר? נכון, אני דוקטורנט ואני כותב על זה את הדיסרטציה.]

כשאתה אומר שלצאת עם בחור לסרט זה דבר מהפכני שקרה לך, אני מבין מכך שמשהו במעבר שלך מתל אביב לסן פרנסיסקו חולל שינוי בצורות ההיקשרות החברתית שאתה לוקח בהן חלק, שמתוכן אתה חי ופועל: שללכת לסרט עם מישהו, שלא לומר להזדיין כמו שהזדיינת בשנה האחרונה, היה כרוך בפתיחת אופני היקשרות מיניים, ארוטיים, ביןתרבותיים, לארקאינטלקטואלים/שמאלנייםרדיקלים, שהיו חסומים עבורך בתל אביב. זה חשוב. בתל אביב "להיות פוליטי" עבורך היה חייב לעבור דרך ההליכה להפגנות, על כל המרטירולוגיה שכרוכה בכך, ואילו בסן פרנסיסקו זה משהו אחר אבל מהו המשהו הזה, אתה יכול לומר?

ישי: הגדרת את זה יפה מאוד בעיני, ובוא נודה שיותר מחמיא לי התיאור הזה מאשר התיאור האלטרנטיבי ("סתם נמאס לו, אז הוא הלך להשתרלל עם כמה גויים בחו"ל"). יפה תיארת גם את פריעת הסדרים הפוליטיים והאירוטיים בחיי היומיום: היכולת לחבב – הן מבחינה חברתית והן מבחינה מינית – את ההומו הבורגני, או את האקטיביסטית הלבנה שאין לה מושג מהחיים שלה, או את האקדמאי שמשוכנע שבזה שהוא כותב טקסטים במחלקה לקווירולוגיה הוא מאיץ את בוא המהפכה. יש משהו מהפכני מבחינתי ביכולת לחבב בני אדם – על כל פגיעותם וחוסרמחויבותםהאורתודוקסיתלרעיוןהמהפכההנכונה – פשוט לחבב אותם כי הם שם. לעמוד בסולידאריות עם המאבק באוקלנד – לא מתוך שריפה פנימית מרטירולוגיתאישיותית כמו בכיבוש, אלא מתוך עניין ומחוייבות, אבל גם ריחוק בריא. נדמה לי שזה תרגיל שעברו גם חברי בתלאביב מול מחאת האוהלים. אני מעדיף לעבור אותה כאן 🙂

אני מציע שנתחיל לסכם כי זה גם נהיה ארוך מאוד וגם השעה היא שתיים בלילה (כרגיל).

שאול: לסיכום – כן למהפכה, כן לאוקלנד (אני יודע שזה כשלעצמו מהפכני מבחינתך – סנוב מסן פרנסיסקו), כן למהפכה באופני הגדרת המהפכה, לא לכוח השלטוני (ל-Gewalt), לא לכימות (של אחוזים, של מפגינים), לא לברוטאליות של המשטרה, וכן לזיונים.

ישי: רק זיונים מלאי תשוקה כמובן, בהסכמה והמון כבוד הדדי. ובטוחים. ומלוכלכים. נשיקה גדולה ורטובה ויאללה, לילה טוב.

בימים ההם אין מלך בישראל – וטוב שכך

11 באוקטובר 2011

1.

ספטמבר", החודש והמושג, חלף הלך לו ונדמה שאנו שבים ומתבוססים בביצה המוכרת – מבוי סתום מדיני המלווה באסרטיביות גוברת של הימין: מעשה ענתות, הצתת המסגד בטובא זנגריה, בית הקברות ביפו. קומץ אנשים צודקים, כלומר השמאל, מרים קול צעקה גדולה, והמדינה נקראת להתערב להשליט סדר שברירי, מראית עין של הציביליזציה הליברלית שאנו מכירים ואוהבים. לא בכדי, אני חושב, מיהרה "סולידריות שייח ג'ראח" לפנות ליועץ המשפטי לממשלה ולשרי הביטחון וביטחון הפנים. המדינה עודה עומדת (ומעולם לא הפסיקה לעמוד) באופק המחשבה והדמיון הפוליטיים שלנו כן, גם (ובעיקר) של השמאל.

נדמה שהזעזוע הגדול על מעשה ענתות היה פחות על אלימות המתנחלים ויותר על העובדה שרבים מהם שוטרים ללא מדים. והיו גם שוטרים במדים, שלא עשו דבר. אנחנו בסופו של דבר עדיין מתייחסים למדינה הזו, רעה ככל שתהיה, כאמא שלנו. רובנו גדלנו בתחושה שהמדינה היא אנחנו, שאבותינו הקימו אותה בצלמם, וכאשר היא עומדת מן הצד, מסתמן השבר הגדול באמת.

2.

הגיאוגרפיה, הריאלית והמדומיינת, של ענתות השליכה אותי לספר שופטים, במיוחד אחרי שקראתי את הדיון, באתר סולידריות, בשאלה האם אנשי ענתות – ומדינת ישראל בכלל – הם יותר כמו תושבי העיר גבעה שבבנימין – שרבים מהם לא היו חוטאים ורשעים או שמא גרועים יותר, כמו אנשי סדום. המציאות של ספר שופטים נושאת דמיון רב לביצה העומדת שלנו – הוא נפתח ברשימה ארוכה של ערים כנעניות (ואמוריות!) שבני ישראל לא טרחו לכבוש בבואם אל הארץ. או אז מלאך ה' עולה מן הגילגל ונוזף בעם הממרר בבכי:

ויֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם, וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶלהָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם, וָאֹמַר, לֹאאָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָםוְאַתֶּם, לֹאתִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאתמִזְבְּחוֹתֵיהֶם, תִּתֹּצוּן; וְלֹאשְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי, מַהזֹּאת עֲשִׂיתֶם.

ואכן, בני ישראל לא ניתצו את המזבחות. במקום לממש את ההבטחה הגדולה שתלה בהם האל האחד — להתחיל היסטוריה חדשה של גאולה — הם התבוססו בביצה הכנענית הפוליתיאיסטית, חגים במעגל של חטא ותשובה. אלוהיהם", ממשיך המלאך, “היו לכם למוקש". מעתה ואילך יושפעו בני ישראל מההרגלים הרעים של העממים היושבים בקירבם. אז יעניש אותם ה', וכאשר הם יחזרו בתשובה ויקראו לעזרה, ישלח אליהם את אחד (או אחת) השופטים להושיעם. המחבר המאוחר של ספר שופטים, המונותיאיסט והמונרכיסט, אינו מותיר מקום לספק באשר לעמדתו: “בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה".

ובחזרה לעתיד (או לעבר קרוב יותר): גם במקרה שלנו כובשי הארץ לא גמרו את העבודה, לא רק מפני שרבים מתושבי הארץ נותרו במקומם, אלא בעיקר כי הרוח האוריינטלית, הדתית, החשוכה (לכאורה) שלהם עדיין כאן ומתחזקת. הציונות המיינסטרימית ביקשה להתחיל בארץ הזו היסטוריה חדשה וליניארית של גאולה, להיות חלק מהמצעד הגדול של הקידמה המערבית (כלומר הנוצרית), אבל תקוותיה התנפצו אל מול סכסוכי רועים, אדמות, מקומות קדושים, גברים בגלביות וזקנים, נשים ברעלות ושביסים, סקס בין ערבים ליהודיות, בין ערבים ליהודים, זהבה בן בקהיר. או במלים אחרות: הם התנפצו אל הבליל הפוליתיאיסטי שגועש מתחת למערך המושגים הטהרני המכחיש אותו (אותו הבליל שתיאר כאן איתמר טהרלב חד ההבחנה).

כאשר ערבים הם דתיים וחשוכים זה לא מפתיע. הם חלק מהמקום הזה. ואם לא גירשנו אותם, אפשר פשוט "להיפרד" מהם לשלום. הם שם, אנחנו כאן. אבל כאשר יהודים הם דתיים וחשוכים, כאשר הם לא מתמסרים למיתוס הגאולי המודרני שלנו, זה אסון. הם ודאי מושפעים מאלילי הכנענים. או אז צריך להרים קול צעקה גדולה כדי שהמדינה – לא המדינה הקונקרטית, אלא יותר כמו המדינה האידיאלית, הגאולית, המודרנית, הליברלית, זו שאבותינו הסוציאליסטים הקימו – תקרא אותם לסדר. השלב הבא כמובן הוא שהמדינה הזו תשיב בנים לגבולם (כלומר לשטחי 48'), כדי ששוב לא יושפעו בני העם החדש והמודרני שלנו מהכנענים המתבוססים בחטאם. לזה קוראים לעתים "פינוי התנחלויות" (ואייל קליין עמד ביום כיפור על הבעיה המוסרית הכרוכה בכך).

אני מנסה איפוא לקרוא את ספר שופטים נגד המחבר שלו – כמו גם את הסיפור שלנו נגד המחברים ההגמוניים שלו (נגיד א”ב יהושע הבלתי נלאה, ב"הארץ" של יום כיפור). ייתכן בהחלט שבני ישראל די נהנו לחיות בקרב הכנענים. פוליתיאיזם היא שיטה סובלנית וסבלנית למדי, שאינה שוללת מונותיאיזם (וזה לא הדדי), וידועים גם המנהגים המיניים הליברליים יותר, החרדתיים פחות, של תושבי הארץ המקוריים. זה לא אומר שלא היו סכסוכים, אבל מה שהופך לעתים סכסוך מקומי – מעין ריב בין רועים – לסכסוך לאומי או קוסמי, הוא האופן שבו מספרים אותו.

קחו למשל את מעשה ענתות. יאסין אל-ריפאעי הקים אוהל על אדמתו הפרטית. בתגובה זכה להתנכלויות מצד תושבי ההתנחלות. ביום שישי אחד באו כמה פעילי שמאל לתמוך בו, והותקפו על ידי אנשי המקום. מבחינת המתנחלים, הפעילים שוללים את זכותם לחיות שם, מבחינת הפעילים, המתנחלים מתנכלים ליאסין אלריפאעי ומנשלים את הפלסטינים החיים סביבם. אבל האם יש לאירוע הזה משמעות גדולה, קוסמית? האם אכן, כפי שכותבת שרה בנינגה, עכשיו הוכח שהפאשיזם אכן כבר כאן? בשבוע שעבר סיפרה כאן יסמין הלוי על אירוע דומה שהתרחש כבר לפני עשר שנים, ולא בענתות אלא בתל אביב.

אני לא מתכוון לומר שכולם אותו הדבר, עולם כמנהגו נוהג, וכל שנותר לנו זה להביט בשלווה בבליל הפוליתיאיסטי מבלי לבחור צד. ברור לי באיזה צד אני. ברור לי גם שמתרחש שינוי, שיותר אירועים כאלה מתרחשים כיום מאשר בעבר. אבל עד כמה שזה מפחיד, אני מציע לראות בזה לאו דווקא הידרדרות אלא הזדמנות למחשבה פוליטית חדשה, או הזויה.

3.

מה שקרה בענתות, לדעתי, הוא לא שהמדינה גילתה את פניה הפשיסטיות, אלא שהתגלה, שוב, שהמדינה חלשה יותר מאי פעם בעבר. פעולות "תג מחיר", בקבוק התבערה על בית הכנסת ביפו, התנגשויות בין יהודים לערבים בעכו לפני שלוש שנים, השריפה הגדולה בכרמל – כל אלה סימנים לכך שהממלכתיות הישראלית במשבר מעמיק, כולל זרועות הביצוע שלה (ועפרי כתב על כך כאן).

בענתות, השוטרים, במדים או בלי מדים, לא בחרו צד כסוכני המדינה אלא כאנשים פרטיים, המחוברים בסבך של יחסים אישיים ואינטרסים עם תושבי ענתות. באותו אופן היססו השוטרים לנהוג ביד קשה בהפגנות האוהלים, רק לפני כמה שבועות. אז היו השוטרים בעד המחאה, בענתות הם היו נגדה – אבל בשני המקרים הוכח שניתן לערער את הקשר בין השוטרים למדינה.

לפני שבוע השתתפתי בהפגנת Occupy Wall Street בניו יורק, שצעדה אל גשר ברוקלין. לא פחות מ-700 איש נעצרו שם. באירוע, שדובר עליו בכל העולם, היו (כמעט) רק אנרכיסטים/סוציאליסטים/קווירים ונוןאמריקאים אחרים, (כמעט) כולם צעירים. אם בתל אביב יש 150 מאיתנו, בניו יורק יש 10,000, ואכן, זה היה מספר המשתתפים. השוטרים נותרו לאורך כל האירוע זקופים, עם פנים חתומות, למרות שחלקם, אני מניח (רבים מהם היספאנים או שחורים), אוהדים את המחאה. המקצועיות היתה ללא דופי. פינוי הגשר התבצע כהרף עין. איפה המאות אלפים שגדשו את רחובות תל אביב, והפנים המחוייכות והחפיפניקיות של שוטרי מחוז תל אביב? אני לא קובל כמובן על השוטרים שלנו. ההפך, גיליתי שהם הרבה יותר נחמדים מעמיתיהם האמריקאים (טוב, רק כשהם מטפלים ביהודים). למעשה, אני חושב שהנחמדות שלהם — ומנגד, בסיטואציות אחרות, הרוע שלהם – משקפים את חולשתה הגדלה והולכת של המדינה הישראלית.

אני גם לא מנסה להספיד את המחאה בארה"ב (היא רק בתחילתה) אלא לומר את שההפגנות והאוהלים בקיץ, בישראל, היו תופעה עצומה בהרבה – ובכך היו סימן מובהק (נוסף) להיחלשות המדינה שלנו. גם אם רבים מהמפגינים רצו לשקם, למעשה, את הממלכתיות הזו – ברוח ימי מפא"י סבא וההגמוניה האשכנזית – המחאה הציפה את הסתירה הפנימית הטמונה בכך, ובכך את חוסר היכולת של המדינה לסכור את האינחת שנחשפה.

מה שהיה מעניין במחאת האוהלים הוא שהיא ביקשה, לפחות במיטבה, ללכת מעבר למדינה – וזה בניגוד לתגובה של "סולידריות" לאלימות של המתנחלים-שוטרים בענתות. בסירובה להציב דרישות קונקרטיות, לפחות בפאזה האוהלית שלה, המחאה לא רק הדגימה את חולשת המדינה אלא הסיקה ממנה את המסקנות הנדרשות. המדינה היא לא הסובייקט הפוליטי הרלוונטי שלנו. אנחנו לא מבקשים ממנה אישור, אפילו לא פתרונות. אנחנו מתחילים מחדש, כאן ועכשיו, ויוצרים שיח שהמדינה איננה הנמען הראשי שלו אלא דווקא מעגל רחב ככל האפשר של אזרחים. לרגע קט – כאשר נפוצו שמועות השווא על הביקור של דפני ליף באריאל – אפילו המתנחלים נראו כסובייקט פוליטי רלוונטי, אמנם לא ממש כמתנחלים אבל לפחות כחלק חשוב מהמעמד הבינונינמוך בישראל.

הקיץ האחרון היה רגע מרגש כל כך בשביל השמאל היות שעד אז (ושוב עכשיו), רוב אזרחי המדינה (שלא לומר המתנחלים) היו בשבילו רק ערב רב, שחור משחור, אובייקט שתפקידו רק לשוב ולאשר את הכוונות הטהורות שלנו. הסובייקט הרלוונטי היחיד הוא המדינה הליברלית, המצופה להתנהג כפי שאבותינו רצו אותה – להגן על החירויות שלנו, ובתקווה (אם כי זו הולכת ואוזלת) לפנות את המתנחלים ולאשרר את הפנטזיה הליברלית כאילו היה פה שמח לפני שנולדנו, כלומר בין 48' ל-67'. לפעמים זה כאב (ואולי קצת נהננו מהכאב?), אבל המדינה, בגדול, לא הכזיבה. היא שבה והוכיחה שאנחנו (עדיין) בניה המועדפים. עכשיו, אחרי ענתות, אולי זה משתנה. (בשוליים הרדיקאליים ביותר של השמאל [הרדיקאלי] המדינה היא כבר לא סובייקט אבל נמצא סובייקט מערביליברלי אחר – זה שאפשר לכנות אותו, בעקבות עפרי, כנסיית הבד"ס העולמית. היא זו שאמורה לגאול אותנו מהביצה הפוליטית העומדת)

המסקנה שלי מאירועי ענתות היא לא שכולם רעים (במיוחד המתנחלים) ועכשיו גם המדינה חשפה את פניה האמיתיות – כלומר שהיא לא האמא הליברלית השומרת שלנו – ובתור שכזו היא מסוכנת מתמיד. המסקנה, לדעתי, היא שהמדינה פחות ופחות רלוונטית (מה גם שמאז ותמיד היא היתה ליברלית ומודרנית רק בעבור חלק מהאוכלוסייה). במקום זאת יש לייצר שיח פוליטי חדש, כזה שהופך את המתנחלים לסובייקטים פוליטיים רלוונטיים, ואז, יחד איתם (וקבוצות אחרות), מאפשר לדמיין עתיד שהולך מעבר למדינה בתצורתה הנוכחית. כל עוד המתנחלים הם רק אובייקט, חלק הכרחי מהמשחק הבדס"מי שהשמאל משחק עם המדינה, קשה לצפות מהם להיות לא אלימים. ברור לי שיש לא מעט מתנחלים שרעיונות דמוקרטיים זרים להם לחלוטין (כמו שיש לא מעט — כנראה יותר — לא-מתנחלים כאלה), אבל אני מאמין ששיח אחר, מכיל, יכול לחשוף את ציבור המתנחלים כמורכב יותר (כפי שהוא באמת).

וכאן אנחנו מגיעים לסיבה בגללה אני כותב את הפוסט הזה. היום בערב יתקיים בבית העם בתל אביב מפגש ציבורי עם "ארץ יושביה", קבוצת אזרחים שאני גאה להיות חלק ממנה. כל החברים יהודים משני צדי הקו הירוק וערביי 48' – ספקנים באשר לישימות ולצדק שבפתרון שתי המדינות, ומציעים לחשוב על ארץ ישראל/פלסטין כמרחב פוליטי אחד, דולאומי, כזה המכיר בזכותיהם השוות של כל תושבי הארץ, ואינו לועג לרעיונות כמו שיבת הפליטים הפלסטינים או שיבת עם ישראל לארצו כמין פנטזיה “לא מעשית”. אני מקווה שהמפגש הזה יתרום משהו לתחילתו של דמיון פוליטי חדש, כזה שאינו רואה במדינת ישראל – לא זו העכשווית ולא זו הדמיונית של 48'-67' – כאופק הפוליטי הבלעדי שלו.

דולאומיות בשבילי, לפחות כרגע, היא לא ניסיון לשרטט הסדר מדיני. אנחנו רחוקים משם הרבה יותר מדי, ופתרון שתי המדינות, למרות אכזבת ספטמבר, עדיין חי ובועט. הוא משרת את האינטרסים של הרבה אנשים שרוצים להנציח את המצב הקיים. תחת זאת, דו לאומיות היא פרדיגמה חדשה המאפשרת לחשוב מעבר להפרדומשול הליברלי – המעשי והמושגי כאחד. הושקעו כאן מאמצים רבים להפריד בין דרוזים (כלומר ערבים ממוצא דרוזי) לבין ערבים פלסטינים, בין יהודים שמאלנים לבין ערבים, בין מזרחים (או יהודיםערבים) לבין ערבים. במקום לאתגר את ההפרדומשול בנקודות הצפויות כל כך, הפרדיגמה הדו לאומית מזנבת במדינה במקומות בהן היא הרבה פחות מוכנה לכך. פתאום ערבים ומתנחלים יכולים להיות חלק מאותה קבוצה פוליטית! שלא לדבר על שמאלנים ומתנחלים.

אבל דו לאומיות היא לא רק התחלה של קואליציות חדשות, אלא בירור מחדש של זהותנו שלנו – התחלה של פיוס עם ההיסטוריה שלנו, הזדמנות לסמן נתיבים מעבר נשכח לעתיד אחר (וראו הריאיון שעשינו עם דמיטרי שומסקי). פתאום כל מיני מושגים וצירופים, שהדוגמה הליברלית רואה כתרתי דסתרי עשויים להפוך שימושיים, חלק מיצירתיות פוליטית חדשה: מדינה יהודיתדמוקרטית (אבל לא רק יהודית), מתנחלים דמוקרטים, שמאל רדיקלי ציוניארץ ישראל/פלסטין השלמה, אפילו ביסקסואליות! אולי כולנו, בעצם, מתנחלים דמוקרטים, ביסקסואלים, אשכנזיותערביות וכיוצא באלה.

אולי מעבר לביצה העומדת שלנו לא מצפה לנו דבר. הציפייה לגאולה טרנסצנדנטית – מצד המדינה הליברלית או כנסיית הבד"ס, ה' צבאות או ג'ודית באטלר – מונעת מאיתנו לראות את המציאות נכוחה, את האנשים איתם אנחנו חיים, פלסטינים ויהודים דתיים, קיצוניים לעתים, אפילו מתנחלים. ברור לי שגם דו-לאומיות יכולה להיתפש כגאולה — גאולה בריבוע — אבל לדעתי היא דווקא המציאות כהוויתה. צריך רק להשתחרר מספיק כדי להכיר בה, ובהמשך גם לזהות את הפוטנציאל הדמוקרטי הטמון בה. ואולי ימי שפוט השופטים לא היו גרועים כל כך. אחרי הכל, אם אין מלך בישראל אפשר להחזיר את האחריות לידי הריבוי הנפלא של גוף האזרחים, ולמנהיגים לעת מצוא – דפני ליף, למשל, בהחלט יכולה לעבור כשופטת בסגנון תנ”כי, שלא נדבר על אריה דרעי.

ולסיום, אנקדוטה. לפני כמה ימים שאלתי אקטיביסטית מקומית בניו יורק, יהודייה טובה שראתה כמה דברים בחיים (ואפילו גרה בירושלים כמה שנים) אם יש לדו לאומיות פוטנציאל תמיכה בקרב יהודים פרוגרסיבים בארה"ב. היא שללה זאת מכל וכל, ומייד. וכששאלתי מה עם הסמן השמאלי בקהילה, נגיד Jewish Voice for Peace, היא אמרה שגם אצלם אין סיכוי, כי מעורבים בעניין מתנחלים. בשבילי הסיפור הזה הדגים היטב עד כמה הפוליטיקה הבינלאומית בכל הנוגע לישראל, כולל (ואולי בעיקר) בקרב יהודים, אחוזה בפנטזיה, כזו המנותקת מהשטח ומוסיפה להפריד הפרדה חדה בין יהודים לערבים, חילונים ודתיים, ליברלים ומתנחלים. פתרון שתי המדינות נחשק כל כך (גם) מפני שהוא אמור לאשר מחדש את הדיכוטומיות הללו (בקרב השוליים הרדיקליים של השמאל, הדיכוטומיות יאוששו על ידי חיסולה המוחלט של הציונות, אבל ההיגיון דומה, לדעתי. ארחיב בכך בהזדמנות קרובה).

אל מול זאת, אני חושב שדו לאומיות היא האופציה הריאלית. היא מבטאת מבט נוכח במציאות בין הים לנהר, כמו גם במיתוסים המכוננים של שני העמים. אלא שבמקרה הישראלי הפנטזיה עקשנית במיוחד – היא ממוסדת, מתוחזקת ומתוקצבת, מבית ומחוץ. למולה הפתרון היותר ריאלי נאלץ להתחפש להזייה. ואכן, לא בכדי כמה מהפעילים המרכזיים ב"ארץ יושביה", בהזמנה לדיון הפתוח ביום שלישי, מגדירים עצמם כהוזים. בימים שכאלה מדובר במחמאה.

 *

הדיון הפתוח עם "ארץ יושביה" – דף האירוע בפייסבוק.

(אגב, גם בניו יורק ידברו השבוע על דו לאומיות. ביום רביעי בשעה 19:00, בתיאטרון מילר של אוניברסיטת קולומביה, יתקיים פאנל בהשתתפות הפילוסופים אלן בדיו וסלבוי ז'יז'ק. הם ידונו בספרו החדש של אודי אלוני, עם השם המבטיח גם אם היומרני משהו – What does a Jew Want? On Bi Nationalism and Other Specters. אבל נראה לי שיהיה יותר כיף בתל אביב).

מסמך העקרונות של "ארץ יושביה", באתר החדש של הקבוצה.

חינוכו של המין האנושי

6 באוקטובר 2011

1.

התקופה הזאת מתאפיינת בסוג של תודעה כפולה. מצד אחד, הכול לגמרי כרגיל. ומצד שני, כמה דברים ב"הכול כרגיל" הזה מרגישים קצת מוזר. קחו למשל את הדיון שהיה כאן על אירוע-הזוועה שאירע בענתות. כולם דיברו על הדברים הרגילים – על ההידרדרות לפאשיזם, ועל זה שאנחנו כבר שם, וכבר ממש שם, וכבר ממש ממש שם. לכאורה, ניכר שההידרדרות ממשיכה בקצב משביע רצון. ובכל זאת, לרגעים עלתה בי התהייה: האם באמת שום דבר לא השתנה? הכול בדיוק כמו לפני חצי שנה? ואולי רק במוח שלי נותר איזשהו זיכרון מעומעם, של רחובות גדושים במאות אלפי בני אדם, עם דגלים אדומים, זעם ועצרות עממיות?

גם אני חשבתי לפני שנה שתוך כמה חודשים אראה את הרחובות מלאים בחוליות של פאשיסטים. אבל בפועל, ולגמרי במפתיע, מה שראיתי קרוב יותר לחוליות של קומוניסטים. אפילו אם מישהו חושב שמחאת האוהלים היתה כלא היתה, נדמה לי שאי אפשר פשוט להתעלם מהעובדה שהיא התרחשה, ולהמשיך להגיד שכולם נגדנו וכולם פאשיסטים כאילו כלום, כאילו שמגפי הקלגסים נשמעים ברחובות ואתם השושנה הלבנה. יש מקום להסביר מה בכל זאת קרה כאן, או במלים אחרות: איך אפשר בכלל לתאר את התקופה הזאת.

2.

לצורך כך, אני רוצה דווקא להתרחק לרגע ככל האפשר מזעקת המוכים, לעשות זום אאוט מהיר ולנסות להתבונן על הדברים מהפרספקטיווה המרוחקת והקוסמית ביותר: הלא היא הפרספקטיבה אלוהים. אני מתנצל בפני כל נציגיו של "השטח", אבל לפני כמה חודשים, כשהייתי בגרמניה, התברר לי שמבחינה פורמלית המקצוע שלי הוא תיאולוג (לותרני, דרך אגב). כך שמבחינתי, תיאולוגיה היא "השטח". זאת העבודה שלי, ממנה אני מתפרנס, וכידוע, על פרנסה לא מתנצלים.

כזכור, לפני כשבועיים, נשא ראש הממשלה בנימין נתניהו נאום לכל באי עולם בעצרת האו"ם בניו יורק. מעבר לשקרים ולכל הפגמים האחרים, מה שבאמת זעזע אותי בנאום הזה, הוא עזות המצח שבה עמד נתניהו וירק על האנושות כולה. מבחינה זו, יש חשיבות דווקא לפסקה הזאת –

"אפילו כאן, בעצרת הכללית, האמת יכולה לפלס את דרכה. ב-1994, כשמוניתי לשגריר באו"ם, ביקרתי את הרבי הגדול מלובביץ'. הוא אמר לי 'אתה תשרת בבית של שקרים רבים. זכור שגם במקום החשוך ביותר, את אורו של נר יחיד ניתן לראות למרחוק. אני מקווה שאור האמת יזרח למרחוק".

נתניהו עמד שם, ובאמצעות הרבי מלובביץ' הטיף מוסר וביקש לחנך את המין האנושי כולו, שאותו הוא צייר כמעין עמק בכא עטוף שקרים וחושך. יוסי גורביץ' כתב בצדק מסוים על האדנות שביטא נתניהו כלפי היהודים שאותם הוא מתיימר לייצג. לדעתי זאת לא הבעיה. למעשה, אם נתניהו היה מדבר פשוט בשם העם היהודי, היה משהו נאצל בגבורה הזאת לעמוד מול העולם.

3.

העניין הוא שנתניהו לא מייצג רק את העם היהודי. הוא מייצג כוח עצום בהרבה, קואליציה בראשה הוא עומד הלכה למעשה – כוח שאכן מאיים על האו"ם, המוסד העליון של המין האנושי (ועובדה שנתניהו הצליח לנטרל בינתיים את הצעד שבו תומכות כמעט כל מדינות העולם מלבד שתיים). לקואליציה הזו אין ממש שם, אבל אפשר למנות את הכוחות העיקריים ששותפים בה. קודם כל, שותף בה כמובן הקונגרס האמריקאי, או לפחות רובו. בנוסף, שותפות בה תנועות הימין הפופוליסטי באירופה, וחלק מהימין הפחות פופוליסטי – בעיקר בבולגריה, רומניה והבלקן. שותפות בו גם אינספור כנסיות ותנועות רוחניות מהודו ועד כוש – ממהגרים טורקים חובבי ישראל ועד הציונות הקוריאנית שהוזכרה כאן פעם. דגל ישראל הוא כבר הרבה יותר מהדגל של מדינת ישראל: לדוגמא, הוא גם הדגל של קבוצות פרוטסטנטיות מיליטנטיות בצפון אירלנד. שותפים בה גם חלק גדול מהיהודים בעולם, שבהשפעת ישראל נעים יותר ויותר לכיוון הימין. המאמר הזה, למשל, מראה איך היהודים איך המדיניות הפרו-ישראלית של הממשלה השמרנית בקנדה מושכת אל הימין חלק ניכר מהיהודים, שהיו בעבר מבסיסי התמיכה של השמאל.

ולבסוף – שותפים בו כוחות הביטחון וארגוני הביון של הרבה מאוד מדינות. כפי שתיאר כאן איתמר מן (על סמך הכתבה הזאת), ישראל עומדת בחזית המחנה המבקש לשכתב את עקרונות החוק הבינלאומי כדי להעניק לצבאות חופש רב יותר להרוג אזרחים.

במובן זה, לא נכון לומר שהעולם הוא אחד. העולם מחולק, אך לא לשני קטבים אלא לשתי רשתות.

4.

בשנים האחרונות, יותר משהיא פונה נגד המוסלמים, הקואליציה הזאת פונה נגד האנושות עצמה, במובנה כישות החותרת להתארגן מבחינה פוליטית. לא רק נגד האו"ם, אלא נגד כל הארגונים הבינלאומיים והארגונים המבוססים על הצהרת זכויות האדם והאזרח.

כעת יכול מישהו להסתייג, ולטעון שאני מבצע אידיאליזציה של ארגון האו"ם, שהוא בסך הכול גוף מושחת למדי, שאנשיו מעורבים שוב ושוב בפרשיות שחיתות ופדופיליה בקנה מידה ענק. כל זה נכון. אלא שהסולידריות עם הפלסטינים היא בדיוק אחד הדברים היחידים שבהם האו"ם מנסה דווקא להגשים את הייעוד שלו. פלסטין היא השריד האחרון של רעיון הסולידריות הבינלאומית שהיה הבסיס לקמפיינים רבים כל כך בשנות ה-60 וה-70. במלים אחרות: אם יש דבר אחד שלגביו האו"ם הוא בסדר, זה לגבי השאלה הפלסטינית. אפשר רק להצטער, שהוא לא פועל באופן דומה גם בזירות אחרות.

5.

מה שאפשר אם כן לומר, הוא שהקואליציה של נתניהו, במובנה הרחב, מבקשת לחתור כנגד פרויקט חינוכו של המין האנושי. לחילופין, אולי היא מבקשת להנחיל לאנושות חינוך אחר, חינוך אלטרנטיווי. כי מה יקרה אם הציונים ינצחו? אינני היטלר. בפועל, מה שיקרה בעצם לא יהיה הרבה יותר גרוע מהמצב הנוכחי. תהיה זו צורת ארגון אחרת, מלכות אחרת. אלא שאת אותה מלכות שמבקשת קואליציית נתניהו להקים אי אפשר ממש לתאר במושגים הפוליטיים המוכרים לנו. הפנטזיה שלה היא תיאוקרטיה, אבל התיאוקרטיה הזאת היא נוצרית יותר משהיא יהודית.

באותו שבוע בספטמבר, חיזרה ישראל כזכור על פתחה של ניגריה כדי שתתמוך בה בהצבעה במועצת הביטחון. נדב אייל כתב על העניין במעריב –

לפני שנה בערך נכנסו שני בכירים ישראלים לארוחת ערב עם ג'ונתן גודלאק (מזל טוב), נשיא ניגריה, האיש שאמור להציל אותנו מידי המדינה הפלסטינית.  הארוחה הייתה אמורה להתחיל בשעות הערב. הם המתינו עד רבע לשלוש לפנות בוקר, ואז הושבו אחר כבוד לשולחן האוכל. אחרי שיחת נימוסים קצרה, תהה הנשיא גודלאק בפני הישראלים הנבוכים על הדמוגרפיה בישראל. "האם כולם נוצרים אצלכם או שיש גם מיעוט יהודי?", הוא שאל. שתיקה קצרה נפלה בחדר, שתיקה דיפלומטית.

הו נדב אייל. אתה כה שנון ומתוחכם. אם תתאמץ עוד קצת, אולי תצליח להפוך לירון לונדון כבר בגיל 32. אבל יש משהו שאתה לא ממש מבין. הנשיא גודלאק צדק. אנחנו באמת נוצרים. לכל דבר ועניין, אנחנו שייכים לעולם הנוצרי. למעשה הניתוח שלו הוא מדויק: יש כאן רוב נוצרי (מה שנקרא "חילונים") ומיעוט יהודי.

הסיפור שאתם חיים בו הוא סיפור נוצרי, בייביז. אך מכיוון שרובכם חילונים מאוד, או לפחות חושבים ככה, אתם מתכחשים למישור הזה, ולכן גם לא מודעים לו. השמאל הישראלי חי בקליפת אגוז שמתנודדת על פני אוקיאנוס דתי, ומנסה לשכנע את עצמו שהסירה שלו היא כל העולם. לידיעתכם, גם אירופה היא כבר לא חילונית, אם היא היתה חילונית אי פעם. למעשה, גם הצורה שבה מופיע הסיפור של ישראל בשבילכם, כאנשים המתיימרים להיות מערביים-מודרניים, היא תמיד-כבר נוצרית.

6.

אבל מה בעצם אומרת המנטרה שעליה אני חוזר באובססיוויות כל הזמן, בעניין חינוכו של המין האנושי? במקום להסביר, אצטט ממאמרו של ההיסטוריון יהושע אריאלי, "תורת זכויות האדם" –

ייתכן שעומדים אנו על סף תקופה חדשה, עידן שאותו ראתה ההשכלה הנאורה כתכליתה של ההיסטוריה: הכוונה למימוש רעיון אחדות המין האנושי מבחינת כבודו ושוויונו האונטולוגי במימד ההיסטוריה. רעיון זה הוא שגיבש את דעתו של לסינג, ולפיה תולדות הדתות והאמונות שימשו ל"חינוכו של המין האנושי" לשלמות מוסרית, לאהבת האדם ולשלטון התבונה… מסגרות הזיקה וההתייחסות של הדמוקרטיה הליברלית השתנו במאה ה-20 והן מחייבות שינוי בעולם שהפך להיות אחד, ושאינו ניתן עוד לחלוקה.

7.

כדי להבהיר כמה הנקודה הזאת של חינוך המין האנושי רלוונטית בשבילנו, אני רוצה לחזור למקור, ל"חינוכו של המין האנושי" – מאמר אלגנטי ויפה ולהפליא שכתב גוטהולד אפרים לסינג ב-1777. מה שמעניין במאמר הזה, הוא שכל המחצית הראשונה שלו לא עוסקת בכלל במין האנושי, אלא דווקא בעם ישראל.

ככלל, לסינג מפרש מחדש את מושג ההתגלות ומתאר אותה כהתפתחות הדרגתית של השכל האנושי, מפראות לתבונה ועידון. תהליך חינוכו של המין האנושי הוא הוא ההתגלות. אבל במי בחרה ההשגחה לשמש כמחנכה של האנושות? צדקתם: בעם ישראל.

בפני עם פראי זה בחר האל להתגלות, בראשונה רק שאלוהי אבותיהם… באמצעות הנפלאות, שבעזרתם הוא הוציא אותם ממצרים, ויישב אותם בארץ כנען, הוא העיד על עצמו בפניהם כאל, החזק מכל אל אחר.

כעת שואל לסינג:

אבל איזה סוג של חינוך מוסרי היה יכול להתאים לעם גס כל כך, כל כך בלתי כשיר לחשיבה אבסטרקטית, שהיה מצוי עדיין כל כך בילדותו? לא אחר מאותו חינוך שמתאים לילדים: חינוך הנעשה באמצעות פרסים ועונשים המכוונים לחושים.

ושוב:

אבל לשם מה, ישאל השואל, להקדיש חינוך כזה לעם כל כך גס, עם שאיתו נדרש האל להתחיל לגמרי מהתחלה? אני משיב: כדי שבמשך הזמן יוכל האל להשתמש בביטחון מוחלט בבנים לאותו עם כמחנכים של כל העמים האחרים. הוא גידל אותם, כדי שיהיו מחנכיו של המין האנושי. היו אלה היהודים, ורק היהודים יכלו להיות כאלה – רק הבנים לעם שחונך בדרך זו.

העם העברי היה, אם כן, כלי בידיו של האל לצורך עידון המושגים החושניים שבהם החזיק המין האנושי בימי בערותו, ולמען קידומו ההדרגתי לדת אוניברסאלית תבונית. השלב הבא בדרך ליעד זה הוא הבשורה הנוצרית, אבל גם זה לא השלב האחרון: זו מצדה תוחלף בעתיד בדת חדשה שתביא את תהליך החינוך ליעדו.

8.

יש אומרים שנושא הבשורה השלישית הזאת היה היהודי שפינוזה, או היהודי מרקס, וכו' וכו' – אולי גם פרופ' שכטמן. בכל מקרה, זה התפקיד של העם היהודי: לחנך את האנושות. כעת, אם נסתכל על מאתיים השנים האחרונות, נראה שבתוך המערך העולמי התפקיד הזה התגלם בכמה צורות. כל צורה כזאת החליפה את קודמתה, אבל גם היתה בנוי עליה.

התפקיד הראשון (1789-0) היה זה הדתי-מסורתי, כלומר העם הנבחר, העם הראשון שהאמין באל האחד. התפקיד השני (1939-1789) היה זה של היהודי המערב אירופי המודרני, סוכנה של האוניוורסליות והקדמה – מרקס, פרויד, איינשטיין וכו'. בד בבד, כדאי לזכור שליהודים היה תפקיד מעניין נוסף, שעליו ממעטים כיום לדבר. למעשה, המקור היחיד המוכר לי שממנו אפשר לצטט בעניין הזה בלי להיחשב אנטישמי, הוא "יסודות הטוטליטריות" של חנה ארנדט –

לקיומה של [מדינת הלאום] היה דרוש, החל משלהי המאה השבע עשרה, מרחב חסר תקדים בהיקפו של אשראי מדינה, בעקבות התרחבותו וגידולו של היקף האינטרסים הכלכליים והעסקיים של המדינה… לפיכך היה זה אך טבעי שהיהודים ייקראו לתרום את עזרתם, הודות לניסיונם עתיק היומין בהלוואת כספים ומכוח קשריהם עם האצולה האירופית – שלא פעם העניקה להם הגנה מקומית. אכן היה זה עניינם המובהק של עסקי המדינה החדשים להעניק להיהודים זכויות-יתר מסוימות ולטפל בהם כבקבוצה נבדלת. (עמ' 61)

אבל נמשיך הלאה. כמו שכותבת ארנדט –

 "שקיעתה המהירה של אירופה לאחר המלחמה [מלחמת העולם הראשונה] מצאה את היהודים מנושלים מכוחם הקודם, מפוררים לכדי אוסף של יחידים אמידים. בעידן האימפריאליסטי איבד העושר היהודי את משמעותו… הגורם היהודי הלא-לאומי, התוך אירופי, [נהפך] למושא לשנאה כללית, משום עושרו חסר התועלת, והיה יעד לבוז בגין היותו נטול כוח. (עמ' 66)

בנקודה טראגית זו אנו מגיעים לתפקיד השלישי (או השלישי וחצי) של היהודי (1939 – ): הקורבן האולטימטיווי של הפשע האולטימטיווי. מכאן כמובן התפקיד המרכזי של יהודים בכינונם של מוסדות החוק הבינלאומי אחרי השואה. היהודים, על כל פנים, נצלבו כעם, ובכך גם כיפרו פוליטית על צליבתו של ישו. הציונות צמחה במידה רבה מתוך הפוזיציה הזאת, אך הפכה במהירות ל"יהודי רביעי" (1948 – ?), ששוב מכיל בתוכו את כל התפקידים האחרים. אלא שבפאזה הרביעית הזאת פורץ בעוצמה הולכת וגדלה התפקיד הראשון, הדתי, של העם הנבחר הכובש את הארץ המובטחת ועוקר/משמיד את יושביה. המדענים והפילוסופים, לעומת זאת, הוחלפו בסוחרי נשק וברוני גז, והדברים ידועים.

9.

 בשנים האחרונות ממש, צומח סוג של יהודי חמישי – הלא הוא היהודי של ה-BDS. שהרי, גם החרם על ישראל הוא מעין כנסייה בינלאומית שקמה אל מול הכנסייה הציונית הכלל-עולמית. זוהי כנסייה, שבה ממלאים הפלסטינים את הפונקציה של היהודים בתור הקורבן האולטימטיווי. למה דווקא הפלסטינים? לא ברור. כנראה בגלל שהאויבים שלהם הם היהודים, אבל לפטור את העניין ב"אנטישמיות" זה קצת פשטני. התמיכה בפלסטינים היא אנטישמית כמו שהמודרניות עצמה היא אנטישמית – לא יותר ולא פחות. כל הפרויקט המודרני, או הפרויקט של השמאל, מבוסס במובן מסוים על הניסיון למנוע מהתיאוקרטיה לקום – לפחות במישור הארצי. החזון של ממלכת דוד צריך להתחלף במלכות שמים האוניוורסלית של החוק הבינלאומי (או של הקומוניזם). המערך של האנושות vs. הקואליציה הציונית הוא במובן זה לא מקרי.

בעניין זה, אני רוצה לומר משהו קצת לא פופולרי. חסידי החרם מסבירים בדרך כלל שהם "נענים לקריאה הפלסטינית". אבל לפעמים אני חושד שהם נענים בעיקר לקריאה של היהודייה ג'ודית באטלר, היהודייה נעמי קליין וכו'. לא שזה כל כך נורא. אבל מבחינה מסוימת, גם בתנועת החרם נראה לפעמים שהיהודים ישלטו (או לפחות יהיו מאוד דומיננטיים) או יחוסלו (כלומר, התנועה תיעשה אנטישמית במובהק). אם היהודים ינצחו, תנועת ה-BDS תהפוך במשך הזמן למעין אנטי-ציונות, ההסתדרות האנטי-ציונית העולמית, מה שכיניתי פעם "ציון השמימית" הקמה אל מול ציון הארצית.

או בשורה התחתונה, עוד נצרות. שוב פעם נצרות.

10.

מה שבעצם ניסיתי לטעון עד כאן, הוא שכמה שלא נתאמץ ונהפוך אותו, הסיפור של "ישראל מול העמים" יהיה תמיד סיפור תיאולוגי, ולמעשה נוצרי. זה הסיפור שנתניהו מספר, אבל למעשה זה גם הסיפור שאנחנו מספרים לרוב. כל טיפה של משמעות, כל טיפה של גורליות וכל טיפה של אלימות שיש בסיפור הזה נשאבת משם.

אז מה אפשר לעשות עם המערך הזה? פעם חשבתי שאפשר לשחק עם התיאולוגיה. כלומר, כיוון שאנחנו נמצאים במקום כל כך טעון תיאולוגית (שמתם לב שאתם חיים שעה נסיעה מהמקום שבו אלוהים ירד מהשמים והפך לבנאדם??), אפשר אולי ללחוץ על הכפתורים הנכונים ולהפעיל את התיאולוגיה נגד עצמה. שאם נתאמץ, אולי נוכל להמציא איזו דת חדשה שתבלבל את העולם הנוצרי, ותפנה את גלן בק נגדנו. למשל, לצלוב את ישו מחדש. אגב, הוא יוכל להמשיך לחיות אחר כך. שמעתי שאפילו מוחמד א-דורה עדיין חי.

אבל תיאולוגיה היא משחק מסוכן. הוא לא מומלץ לנשים בהיריון, או לגברים עם בעיות לב.
אף פעם אי אפשר לדעת מה תפעיל הדוושה שעליה תלחץ.

11.

למען האמת, זה גם ילדותי. לעומת זאת, מה שהיה כאן בקיץ האחרון לא היה ילדותי בכלל. בשונה מהרוח שעלתה מכל מה שנכתב עד כאן, נדמה לי היום שמה שצריך זה להשתין על התיאולוגיה, ולברוח כל עוד נפשנו מהתפקיד של מחנכי האנושות, על צורותיו השונות. לחיות כאילו שכל הסיפור הנוצרי הזה על העם היהודי – עם ישו, והשואה, ושפינוזה ומרקס ובנימין ונתניהו והרוטשילדים וכריס כריסטי – לא היה מעולם. יותר מאי פעם בעבר, אני מאמין שזה אפשרי. רפובליקת האוהלים היתה בסופו של דבר אנטי-תיאולוגית. היא קרתה כאן, ולא בשום פנטזיה. בגלל זה, דרך אגב, היא כמעט לא עניינה אף אחד בעולם.

האנושות לא מתעניינת בנו כשאנחנו לא משחקים במגרש של הנוצרים. העולם רואה רק את ישראל שברוח. הבשר לא מעניין אותו, וגם לא הקוטג'. אם תרצו, אנחנו ישראל שבקוטג'.

כסמל אנחנו הדבר הכי חשוב בעולם. אבל כאנשים אנחנו כלום, כמו ילדים.

12.

כי כמו שציינו, העם העברי לא נבחר בגלל תכונות תרומיות כלשהן שבהן הוא ניחן. להיפך: העברים נבחרו ככלי בידי ההשגחה דווקא בגלל הגסות והפשטות שלהם. ואכן, כפי שכתב שילר, אחרי שהכלי מילא את תפקידו, אפשר היה לשבור אותו, וליצוק את התוכן בכלי אחר. והרדר אומר שבעוד עמים אחרים המשיכו להתעדן ולהתפתח מבחינה תרבותית, דווקא עם ישראל התאבן וקפא במצבו הפרימיטיווי.

ובכל זאת, הכלי עדיין כאן, בלי שום קשר ליעוד שלו.

לסינג אומר משהו מעניין בנוגע להמשך התפתחותו של הילד שזכה לחינוך, מול הילדים שגדלו פרא –

בעוד האל הנחה את עמו הנבחר בכל הדרגות של חינוך הילד, התקדמו האומות האחרות על פני הארץ לאור התבונה. רובן נשארו הרחק מאחורי העם הנבחר; אבל מעטות התקדמו הרבה מעבר לו. והרי גם זה קורה אצל ילדים שנותנים להם לגדול מעצמם. חלקם נותרים פראים לגמרי, ומעטים מצליחים לחנך את עצמם לדרגה מפליאה… [לעומת זאת], הילד שזכה לחינוך מתחיל בצעדים בטוחים אך איטיים; הוא מאחר להדביק רבים מילדי הטבע שהתרקמו טוב יותר; אבל לבסוף הוא עוקף אותם, ומרגע זה הוא יישאר תמיד לפניהם.

לכל זה יש הקשר אינטלקטואלי מסוים, שהוא לא כל כך משנה עכשיו. אבל אפשר לקרוא את זה ככה: גם אם עם ישראל מצוי במצב ילדותי, גס ומשובש יותר משאר העמים, הוא עשוי לתקן את עצמו – הפעם לא בתור שליח הנושא איזו בשורה, אלא בתור ישות העומדת כשלעצמה. זאת גם רוח התקופה: בצ'ילה, ביוון, בספרד, וכמובן כאן במזרח התיכון, פונים העמים אל המישור הגופני, הפנימי, ולא אל המישור הסמלי החיצוני. זאת התקווה היחידה, וזה הדבר היחיד שעובד.

ואכן, אני מתעקש שבקיץ האחרון, העם הישראלי זינק במפתיע זינוק נחשוני, חשף את כוחותיו הנסתרים, והגיע לדרגות של תודעה שאליהן הגיעו מעט עמים בתקופה הנוכחית. באמריקה, אומה בת מאות מיליוני בני אדם, השמאל לא מצליח להוציא יותר מכמה אלפים לחסום את הרחובות.

המהפכה הזאת יכולה וצריכה להימשך באותו מישור חברתי-תרבותי שבו היא התקיימה, כתנועה של בני אדם שמתעלמת לגמרי מההקשר הלאומי שנכפה עליהם (כן, מה שנקרא "הכיבוש"). אם היא מביטה אל העולם, הרי זה רק אל המהפכות האחרות שקורות עכשיו, ולא אל אובמה, אבו מאזן או נתניהו. בסופו של דבר, אולי דווקא מתוך אותה התפתחות פנימית בישראל תצמח בסופו של דבר בשורה חדשה למין האנושי.

אבל כרגע אסור לחשוב על זה.

מכתב לדפני ליף

15 בספטמבר 2011

אריאלה אזולאי

דפני יקרה,

הקיץ הזה נפל בחלקי, בחלקנו, מזל גדול. לא רק שיכולנו להשתתף בהתעוררות אזרחית שלא נראתה כדוגמתה במדינת ישראל מאז קמה, אלא שאת ההתעוררות הזו, סוחפת ההמונים, מנהיגה אשה, המשתפת עוד נשים ואנשים ביצירה של שפת כוח חדשה, כוח-יחד, כוח אזרחי. ארחיק לכת ואומר שמדובר בנס, משום שדבר בקיץ הזה לא התרחש לפי תסריט נתון, שאפשר היה לצפות ולחשב את מהלכיו. מדי יום אני מייחלת שהנס הזה יימשך, ושיחלוף מספיק זמן כדי ששפה האזרחית החדשה תתאזרח בקרב אלה ש"מדברות" אותה עכשיו לראשונה בקול רם, מתנסות בה בתנאים אופטימליים, כלומר כשאחרים ואחרות נמצאים שם כדי להשיב באותה שפה, גם אם בדיאלקט שונה. המרכאות הן משום שאת השפה הזו לא רק מדברים, בשפה הזו גם פועלים, חולמים, מתהלכים. אם יחלוף מספיק זמן, אני אומרת לעצמי, אלה שהתנסו בה יסרבו לחזור לאחור, יסרבו לקבל את כללי הדיכוי של המשטר, של "השיטה", ואולי בעקבות הנס של ההתעוררות האזרחית, יתרחש תוך זמן מה נס נוסף – נפילתו של המשטר הנוכחי שתחתיו יקום משטר שיכיר בכל אלה שיושבים בגבולותיו (שמעולם לא נקבעו) בתור אזרחים ואזרחיות שלרווחתם עליו לדאוג. אחרי שנים שישראל נראתה לי כארץ אוכלת יושביה, הקיץ הזה עורר בי מחדש תקווה ומרחב לחלום. בשנים האחרונות אני עסוקה בלנסח שתי זכויות אדם חדשות, האחת על דרך השלילה, מתוך מאמץ לגבור על מה שמציאות החיים כאן מזמנת לי ולאחרים החיים כאן – "הזכות שלא להיות שותפה לפשע", והשניה, על דרך החיוב – “הזכות לדמיין את העתיד", שאמורה להוות מסגרת לכל הזכויות היסודיות האחרות שמאפשרות לממש את העתיד הזה.

היום ידידה שלחה לי לקרוא ראיון שהתפרסם אתך. שמחתי לקרוא את הראיון, שמחתי לקרוא אותך ממשיכה להתעקש על חשיבות החלום, הדמיון, התקווה: "לקחו ממני את האפשרות ליצור, לחלום. ממני באופן אישי נלקחה החירות האינטלקטואלית, היצירתיות שלי נחסמה. זה מצב מסוכן. אני לא פה כדי לשרוד, אלא כדי לחיות. זה השינוי התודעתי הכי חשוב שיש פה בחודש האחרון. מלהגיד 'העיקר הבריאות והביטחון', אנשים התחילו להתעורר, התחילו לחלום". בכל התקופה הזו המשכת לא לאכזב, המשכת להתעקש על שבירה של הכללים המקובלים, לא נכנעת למבקרים שבאדנות כינו "עילגות" את העוצמה והאומץ שלך שלא מיד לאמץ גינוני שפה פוליטית עבשה ושלא לסלק מההופעות הפומביות שלך את סימני החיים והיום – לפעמים עייפות, או מיאוס, לפעמים גמגום, בכי או התלהבות. המשכת להיות מורכבת, בלתי ניתנת לקיטלוג מראש, נעה בקלות בין מישורים שונים של מחשבה וקיום, מפנה מקום לעוד ועוד דברים להפוך לבוערים – התאבדות, חוסר תעסוקה, משבר יצירה, דיור לא נגיש, אלימות נגד ילדים, אונס והפקרה של נשים. ועכשיו – מתנחלים.

להבדיל מרבים ורבות מחברי בשמאל, לא כל מתנחל או מתנחלת נראים לי כהתגלמות הרוע. אלה שפושעים באופן ישיר נגד שכניהם הערבים – כן, ברור. מקומם בכלא – והעובדה שהם לא, אינה אשמתם – פשעם הוא אשמתם – אלא אשמת המערכת המשפטית, הפוליטית והצבאית, שנותנת להם להמשיך להתפרע, ובעקיפין, כשהיא פוטרת אותם מעונש, מעודדת אותם לכך. יש סיבות רבות לבוא חשבון עם ההתנחלויות, אבל אסור לשכוח שמשלב מאוד מוקדם, באופן ציני למדי, המתנחלים שימשו בתור מוציאים לפועל של תוכניות מדיניות של התנחלות בשטחים. איני מתכוונת לפטור אותם מאחריות לפשעי הגזל, הדיכוי והנישול של הפלסטינים, אבל אני לא מייחסת לרובם אחריות גדולה בהרבה מזו שיש לאזרחים ישראלים אחרים, החיים בתוך הקו הירוק ושולחים את בניהם לשרת בצבא הכיבוש.

אני כותבת לך על ההתנחלויות, משום שההצהרה שלך ושל סתיו שפיר שהתחנה הבאה שלכן היא ההתנחלויות, היא צומת חשובה עבורי ועבור רבים. התגובה האינסטנקטיבית הראשונה שלי, כמו למקרא הידיעה בעתון היום על החוק להכרה במוזיאונים בשטחים הכבושים ולתקצובם, היא לגנות ולהחרים. שהרי ההתנחלויות הן אחד מכלי הדיכוי הגדולים המופעלים כנגד הפלסטינים והפלסטיניות ואיני מוכנה לשתף איתם פעולה. איני יודעת מה מביא אותך להתנחלויות, ומה בדעתך לעשות שם. עד היום לא אכזבת – ולכן, אחכה בסבלנות לשמוע. לא אכזבת ומשום כך זכית בתמיכה שלי ושל רבים אחרים, משום שגילית נחישות בלתי מתפשרת לאפשר לכל הקולות להישמע, לכל המצוקות לבוא לפני השטח, לכל התביעות הצודקות לזכות לבמה, מבלי להעדיף מראש אף קבוצת של נשלטים ונשלטות, מבלי להפוך אף תביעה צודקת לכזו שבשלה קבוצות אוכלוסיה אחרות צריכות להיות מושתקות. בכך יצרת מרחב אזרחי שבו אפשר לומר לשלטון, בקול רם, בקולות שונים ומגוונים, וביחד – אנחנו כאן כדי לעצב את חיינו, אנחנו כאן כדי לחלום, אתה כאן כדי לשרת אותנו, להבטיח לנו עתיד, לא עתיד לבטחון, כי אם עתיד אזרחי של חיים בכבוד, של יצירה, של שותפות, של דמיון.

بيت الشعب. תצלום: הגר אופיר

זהו המנדט שקיבלת מאתנו עד היום, זו הסיבה שחצי מליון איש יצאו אתך לרחובות בשלישי בספטמבר, ובזכות העקרון הזה לבדו – תמשיכי להינות מתמיכה שכולנו עוד לא מסוגלות לשער את הפוטנציאל הטמון בה לעתיד טוב יותר. אני תומכת בהליכתך למתנחלים, אם זו הליכה שמשמעותה קשב לעוד קבוצה שגם היא דוכאה על ידי המשטר הישראלי. אבל אני תומכת בהליכה הזו רק אם היא תמיכה במתנחלים כקבוצת אזרחים ולא תמיכה בהתנחלויות, רק אם היא תמיכה לא פוליטית במובן שהיא לא מקבלת את סדר היום של השלטון ואומרת בלכתה לשטחים – “מתנחלים כן / פלסטינים לא”. אם את הולכת לשטחים כדי להפוך את המתנחלים לחלק מהמאבק, עליך ללכת לרמאללה, לעזה, ליריחו, ולהפוך את הפלסטינים, שתביעתם לצדק חברתי לא פחות מוצדקת מזו של כל היתר, ומזה למעלה מארבעים שנה, הם נשלטים תחת אותו משטר ישראלי שאנחנו נשלטות על ידו.

אם תלכי לפלסטינים, לא רק שההליכה שלך למתנחלים תזכה לאהדת רבות מאתנו, אלא שגם תצליחי לקעקע אחת ולתמיד את הזיהוי השגוי של המונח "פוליטי" עם כל מה שקשור לפלסטינים. בתור מובילת המחאה הזו, הליכה שלך לפלסטינים כמו אל עוד קבוצה של נשלטים שסובלת מהמשטר הישראלי, תסמן להנהגה הפוליטית בישראל עוד קו גבול ביחס למה שאנחנו מוכנים לסבול. הליכה שלך לפלסטינים היא הרת משמעות לגבי היכולת שלנו לחלום על עתיד אחר. הליכה שלך לפלסטינים כשותפי גורל, יכולה לסמן את ראשיתו של תהליך של התאזרחות מלאה של כולנו במרחב המשותף בין הים לנהר.

אמנם אף אחד לא מבטיח לך שהפלסטינים יקבלו אותך בזרועות מושטות, אבל גם בשום מקום אחר אף אחד אינו יכול להבטיח לך מראש קבלת פנים אוהדת. אם התביעה היא לצדק חברתי – יופע נא מיד, לאלתר, לא לפי סדר היום של השלטון, כי אם לפי סדר היום שנקבע על ידי אזרחים ואזרחיות. אם ההתעוררות האזרחית של הקיץ הזה קובעת סדר יום חדש, זה אינו יכול לפסוח על הפלסטינים, שהשלטון, אף כי הוא אינו מוותר על שליטה בהם, קובעת בקביעות שהם מחוץ למשחק. האם היית מעלה בדעתך שלא לגשת לאיזושהי קבוצת אוכלוסיה של יהודים רק משום שהשלטון ששולט בהם, פסל אותם מלממש את זכויותיהם האזרחיות?

אם תצמח בשורה מהקיץ הישראלי, היא תהיה בדמות מדינה שנהפכת בידי אזרחים ואזרחיות למדינה שמשרתת אותם, מבטיחה להם קיום סביר, ואפשרויות לחלום. בכוחך, דפני, להמשיך ולהוביל את השינוי הזה לא כשינוי פוליטי אלא כשינוי אזרחי. בכוחך דפני, לגרום לאנשים להבין שאנחנו לא רוצים ולא רוצות להמשיך לקיים את חיינו כשבשמנו מדכאים אחרים, יהודים וערבים כאחד. בכוחך דפני, להפוך את ההליכה למתנחלים לראשיתו של שינוי בהבנה של ההרכב ההטרוגני של החברה הישראלית-פלסטינית שחיה כאן, ובשותפות הגורל שכורכת אותם יחד.

פעם אחר פעם, שמעתי את הטענה ש"המחאה הזו אינה פוליטית", ושעד שהיא לא תעסוק בכיבוש היא תישאר ענין פנים יהודי. הטענה הזו מניחה שהפוליטי הוא מה שקשור ל"כיבוש" או ל"פלסטינים" וכל היתר הופך בתוך כך להיות חברתי. ההבנה שלי מהו פוליטי שונה לגמרי, והיא ממוקדת בעצם הקיום יחד שלנו עם בני אדם אחרים. הבחירה שלכן, מארגנות המחאה, לקבוע מן ההתחלה כלל ברזל אחד שעליו לא עוברים – לא יישמעו במאהל אמירות, פעולות, מחוות וביטויים גזעניים או כאלה המוציאים מישהו/י מהכלל (בתחילה ברוטשילד ואחר כך עקרון שהתפשט לכל הארץ) היתה עבורי תמצית המסר הפוליטי של המחאה הזו, ועקרון יסוד שצריך לארגן חיים משותפים בקני מידה משתנים מבית ועד מדינה. העקרון הזה לבדו, עוד לפני שפורטים אותו לפרוטות, הוא היפוכו הגמור של המשטר הקיים שכל כולו מבוסס על הדרה, דיכוי ואפליה מתמשכים. מה שהמחאה הזו הביאה לפני השטח, היא שהמשטר הישראלי פועל לא רק נגד אזרחים ולא אזרחים ממוצא פלסטיני, אבל גם נגד אזרחים ואזרחיות ממוצא יהודי. מעצם העובדה שמארגנות המחאה הנוכחית המירו את עקרון האקסקלוסיביות המאפיין את המשטר הישראלי – "רק ליהודים/יות", בעקרון האינקלוסיביות  – "כולם/ן, אלה לצד אלה, אלה יחד עם אלה", הן יצרו מרחב פוליטי חדש, שלראשונה מאז שקמה מדינת ישראל, ראוי לתואר "מרחב אזרחי". לא בכדי, מאבטחים, חיילים ושוטרים הפכו בו למיותרים. ישראליות/ים שקודם לכן, הסכימו למולך הבטחון והאבטחה – מרצון או מכורח – מפגינים בשבועות האחרונים, מעצם נוכחותן במרחב הפתוח ללא מאבטחים, שהם מאסו במרחב ציבורי שמתקיים רק תחת אבטחה.

פוליטי, השבתי לכל אלה שאמרו שהמחאה אינה פוליטית, אינו האופן בו בני אדם מדברים על המציאות או האופן בו הם מייצגים לעצמם אותה אלא האופן בו הם הווים, נמצאים זה עם זה, חולקים עולם.

בכוחך דפני, להמשיך ולחולל את השינוי הזה, בכוחך דפני, להפוך את המדינה שלנו למדינה אזרחית, בכוחך דפני, להמשיך לתת לנו את התקווה לחלום, ולדמיין עתיד טוב יותר, לא רק עבור עצמנו, אלא עבור כולנו, כל מי שחיות כאן.

שלך

אריאלה אזולאי

14.9.2011

גם אני בכיתי בנאום של דפני ליף

10 בספטמבר 2011

רוני הירש

בהפגנת המיליון לא הייתי בארץ. אני חושבת שאולי ספרו אותי בכל זאת. את הנאום של דפני ראיתי באור יום, מקרטע דרך חיבור אינטרנט פיראטי בוויינט. לפחות נחסכו ממני דברי הפרשנים וגם הקאט באמצע. הייתי לבד והרשיתי לעצמי לבכות על הכל. זה לא שפוליטיקה לא גורמת לי לבכות, עניינים כמו חופש הביטוי ואפילו שוויון זכויות לא אחת גורמים לי להזיל דמעה של התרגשות כשנדמה לרגע שהם ניצחו. זו אחת הסיבות שאני פה, מרחק שתי יבשות ואוקינוס, בצעדים הראשונים לקראת דוקטורט בפילוסופיה פוליטית. ובכל זאת, ולמרות שאף אחד לא ראה, ולמרות ההרגל הזה, מול מסך המחשב, רציתי להבין על מה הדמעות. רציתי להבין למה הן כל פעם מתחילות מחדש. איך לכל אורך הנאום הדי ארוך הזה, הוא מצליח לשמור על מומנטום. למה אפילו השורות הקיטשיות על משוררים וחלומות עשו לי את זה. גם אם יכולתי לצפות אזכור כלשהו, מרומז, לנאום של מרטין לותר קינג בוושינגטון, 1963.

כי אפילו לבד, באור יום, עם כל ההכנה הפוליטית, כל המגננות האינטלקטואליות וכל הביקורתיות כלפי הממלכתיות העודפת, המשיחיות המוגזמת, הלאומנות המופגנת של העצרת, היה משהו כמעט מביך בדמעות האלו, שנכנעו לרגש ולדימוי המתוזמן היטב של ההמונים בככר.

ובכל זאת, בימים האחרונים, ולמרות שאספתי המון נקודות ומחשבות, לא מצאתי לנכון לכתוב. אף אחת מהן לא נראתה לי כמו הדבר עצמו וכל אחת איימה לגרור אותי למחשבות מנוסחות חלקית שעלו בחודשיים האחרונים. ניסוח חלקי שלא מעונין עדיין בנוסח סופי, שלא מסוגל עדיין. אהבתי שדפני פתחה את הנאום בצעידה לעבר התהום. למשל. זה התחבר ישר לתחושה שליוותה אותי לאורך המחאה, שמדובר במלחמת השרדות, בקרב המאסף, היריה האחרונה של האיש הגוסס (דימוי נכון רגשית, אבל לא מדויק, נקווה). אני לא יודעת כמה אנשים הסתובבו עם התחושה שעוד כמה שנים כל העסק גמור, שלא יהיה לאן לחזור. אני משערת שיותר משחשבתי, התהום הגדולה והריקה נעשתה מוחשית כל כך מאז ראשית ימי המהפכה, שאפשר היה ממש לראות אותה – ברקע של הפסטיבל המרצד ברוטשילד, בחרדה הקלה שליוותה את המפגש עם המוני בני אדם בהפגנות. התהום החשוכה חיכתה מעבר לכל פינה, בקצה של כל רחוב, והשתלבה עם השחור התל אביבי של הפיקוסים, האספלט.

ואז דפני אמרה שפקחנו עיניים. וגם זה היה נכון, ביותר ממובן אחד. כי זה לא היה קיץ של תובנה אחת, של נפילת אסימון, של התעוררות. זה היה קיץ של מראות וגילויים יומיומיים. זה היה הקיץ המשכיל והמעמיק ביותר שחוויתי אי פעם. חרשתי את העיתונים, קראתי את הכלכלה כאילו שזה הספורט, התעמקתי בתגובות, עקבתי אחרי הבלוגים, טיילתי בין ההרצאות להופעות לדיונים לדימויים בשדרה. בבת אחת עולם שלם נחשף, וזה היה העולם שבתחתית ה-rabbit hole (ביטוי שלא זכה לתרגום נאות בלשון הקודש), עולם של דימויים מפעימים של אבסורד, של גדילה פתאומית, של הצטמצמות רגעית, של הזיות שהופכות למציאות ומציאות טורדנית שיצאה מכלל שליטה. המרחב בערי האוהלים ובמיוחד ברוטשילד היה רווי בשפת איגיון, בשלטים הפונים לכל הכיוונים, באכול אותי ושתה אותי, בעשן ותה חשוד, במסכי פלזמה שבצבצו מהעצים והודיעו הודעות חמורות סבר על מצב החירום הטוטאלי. הגילויים היו מלאי חדווה ואימה, החיוכים התמזגו ברצינות, אנשים נפנפו בידיים וכולם הבינו. בהתחלה עוד חשבנו שהמהפכה לא תתרומם כי אין סמים כמו בסיקסטיז. אחרי חודש כבר היה ברור שהידיעה העשירה, רבת הפרטים והדקויות, רבת הפנים והשמות והמספרים והצבעים – מעצימת תודעה לא פחות.

אך בחזרה לנאום, אשר שרטט את הדרך מייאוש לתקווה לפי מיטב המסורת הקלאסית, דרך טענות המתנגדים אשר הופרכו אחת לאחת. בנאום היה מרכיב אחד בולט, שחשבתי לציין. "מסלול המכשולים" הסתיים בהתקפות האישיות על דפני, ולא בכדי. לכל אורכו הוא הצליח לנסח לא רק את תחושת העלבון האישית, שלה ושל כולנו, ולא רק את תביעת העלבון שהיתה לקולקטיבית, אלא גם את העלבון כרגש מופרט ומפריט, כרגש פרטי אולטימטיבי. הקול המיוסר והמרוגש של דפני, לכל אורך הנאום, היה קולו של הנעלב אשר משיב למעליביו, והתנסח בדיוק רב כשהיא אמרה "יש חוקים נגד העלבת עובד ציבור, אבל אין שום חוק נגד העלבת האזרחים"ואחר כך הוסיפה "אני לא יודעת מה אתכם, אני לא אוהבת שצוחקים עלי ואני לא אוהבת שמורחים אותי." לפני יומיים חטפתי כמה קללות מאדם זר, ספק שיכור, בשעת לילה מאוחרת. כרגיל, לא עניתי לו. למדנו כבר להיזהר מאנשים כאלו, אין טעם להשיב, לא כדאי להסתבך. זה טיבו של העלבון. הוא משאיר אותך עם טעם חמוץ בפה, הוא מיותר, הוא בלתי מתחשב והוא טומן בחובו איום. העלבון, כמו הייאוש, כמו הבדידות, כמו הדמעות, הוא רגש שלמדנו להצניע, לבלוע, להתמודד איתו לבד. הוא שייך לאותו משטר של "שבריריות כלכלית", חוסר ביטחון בסיסי, מסלול התקדמות אישי, מסכים, רכבים פרטיים ומגדלים של חברה מופרטת. הוא רגש ששולח אותנו להתכנס בתוך עצמנו, להבליג, להתנתק (אלא אם אנחנו מדינות, או פוליטיקאים, ולפעמים גם שם).

אבל בנאום, מגובה במאות אלפי אנשים, דפני עשתה את ההפך. היא עשתה להם 'למה מה קרה?', היא אמרה: "מאיפה הם יודעים מי אני? מאיפה הם יודעים מי אתם? מאיפה החוצפה הזו בכלל?", היא אמרה: "איזו אמירה מתנשאת ואיומה זו. מה זה 'לכו לפריפריה'?", היא אמרה: "מדינת ישראל דפקה ודופקת את הפריפריה שלה באופן שיטתי ומסודר מאז יום הקמתה", היא אמרה: "איך בכלל מעיזה ממשלת ישראל לעשות כזה סוג של הפרד ומשול. היא, שהפקירה את תושביה…" היא אמרה לבריון התורן, לבריון הקבוע – לך לעזאזל, מי אתה שתדבר אלי ככה בכלל, מי אתם, ממשלות ישראל, נבחרי הציבור, הטייקונים ועוזריהם, שתגנבו אותנו לאור היום, שתשקרו לנו, שתמכרו אותנו, שתסכנו אותנו, שתעליבו אותנו.

כשההמון בככר צעק בוז נפלט לה מין "כן! בוז!" קצר כזה, נזפני, כועס. אך כשבשם כולם היא הוציאה לממשלה אצבע משולשת, היא נתנה תוקף גם לאמירה המשלימה, החשובה מאוד אף היא – לא רק העלבון, כפי שגילינו, משותף לכולם, ולא רק הייאוש. גם המחאה, גם התקווה שיצאה ממנה, גם השמחה, אינן רק רגש פרטי, רק התלהבות מוזרה, אישית, לא נורמלית. המחאה, התקווה, השמחה, גם אלו רגשות משותפים, גם בהן אפשר לחלוק, להשתתף, להיות ציבור. וגם אם זה ברור, זה בכלל לא כזה ברור, לדעתי. ה"צמצמנו את המרחק הפיזי בינינו וגילינו שטוב ככה, שאנחנו רוצים להישאר קרוביםהפך ל"אנחנו רוצים לחיות בחברה, כחברה", ושניהם ביחד ניסחו את הודאות ביכולת, שלנו, להביא שינוי, בכך ש"מכאן כבר לא נסכים לחזור אחורה!"

ניפגש בשש אחרי המהפכה

20 באוגוסט 2011

את הסתירות הפנימיות של גל המחאה הנוכחי לא יצר אהוד ברק. הוא גם לא שלח את המחבלים לפיגוע בדרום. זה גם נכון שנפילת מבארכ במצרים – ובמהרה בימינו אסד בסוריה – מטילה איומים ביטחוניים כבדים על ישראל. כל עוד האוכלוסייה היהודית בישראל תופסת עצמה כנטע זר באזור – ונתפסת כך בעיני אחרים – היא תלויה בפצצות האטום שלה ובמספר הטנקים בחזית הדרום. כל עוד היא כך, הסכנה הנשקפת לה היא אמיתית, לא תודעה כוזבת המופצת מלשכת נתניהו. ההיגיון הציוני המתבצר הוא זה שמכתיב את הפסקת, או לפחות את השהיית, המחאה החברתית בעתות משבר ביטחוני. והיות שהשבועות הקרובים יעמדו בסימן משבר כזה, אני לא אופטימי באשר לסיכויי הישרדותה.

אני לא מתכוון לטעון שההיגיון הזה הוא מחויב המציאות, מין טבע שני שאין סיכוי לערער. אבל נדמה לי שהרטוריקה שמלווה לרוב את המאבק – "העם" נגד הממשלה – נוטה לקחת אותו בקלות רבה מדי. ההיגיון הביטחוניסטי עובר פרסונאליזציה ומיוחס לקנוניה של כמה מניפולטורים בצמרת, וזה לעומת "העם" העומד לנער מעצמו, סוף סוף, את כורי התודעה הכוזבת. אם רק ניפטר מה"ספינים" של נתניהו, והמלחמה המתוזמרת שהוא מבשל לנו, נראה בהתגשמותה של מהפכה שוויונית.

אבל בואו נדבר, למשל, על "ספטמבר". המהומה המדינית והביטחונית הצפויה בספטמבר היא לא ספין של נתניהו אלא מופע של איבה ממשית לגמרי בין יהודים לפלסטינים. הפלסטינים אינם דורשים רק את סוף "הכיבוש" (במובן המצומצם שניתן לו במיינסטרים הציוני) אלא שינוי מן היסוד של יחסי הכוח בין הים לנהר – שהתביעה לשיבת הפליטים היא ביטוי שלו – חזרה ל”שעת האפס” של 48'. היהודים, מנגד, מסרבים לשינוי כזה היות שהוא יטיל איום כבד על הישרדותם האישית והקולקטיבית במרחב, ומנוגד להנחות היסוד האידיאולוגיות והתרבותיות עליהן גדלנו כולנו (היהודים) בארץ הזאת.

יתרה מכך, להיגיון המתבצר יש תפקיד חשוב בגל המחאה עצמו. “העם" בשימושים הנוכחיים שלו הוא בדרך כלל העם הציוני הנוסטלגי, זה שמתגעגע, כפי שכתבו יסמין דאהר ואילת מעוז, לשנות השיא של מדינת הרווחה הישראלית. זו הרווחה שנבנתה על הפקעות הקרקע והגירוש של 48' ועל הדרה מתמשכת של פלסטינים ומזרחים. אני לא מדבר על "הכיבוש". למעשה, לרבים היה נוח לדבר על הכיבוש, בגל המחאה הנוכחי, כדי להדחיק את מבני הדיכוי היסודיים יותר. אלה המבנים, כאמור, שמכוננים את הציבור הציוני כנטע זר באזור, ובכך הופכים את הסכנה הנשקפת לו לממשית, תוך דחיקת הסוגיות החברתיות במורד סדר העדיפויות.

הדימויים: ארבעה ציורים של גרהארד ריכטר

כל האמור לעיל אינו מבקש לבטל את חשיבותו של גל המחאה, בבחינת לעשות לו רדוקציה לתביעה ציונית אגואיסטית לשימור המצב הקיים. אמנם יש לי חבר ציניקן שמכנה את האירועים האחרונים "מסיבת הסיום של האשכנזים". אבל הציניות קשורה ודאי לעובדה שהוא מתגורר לאחרונה בשיקגו, ולכן אינו חווה את האנרגיות העצומות, המרגשות, של המאבק הזה. אני עצמי חזרתי מברלין לפני כשבועיים, שם ביליתי את רוב הקיץ, והמחשבה הראשונה שלי היתה שזו דווקא התחלה חדשה – כן, גם בשביל "האשכנזים". אני מהלך בערבים בשדרות רוטשילד, הלוך ושוב, ומנסה לאגור זיכרונות לקראת ימי הקור בניו יורק. אני מרגיש, חזק מאי פעם, שלכאן אני רוצה לחזור.

שהרי הסתירה – לא רק האגואיזם הציוני אלא גם התביעה לשינוי – נוכחת בקרב "העם" עצמו, אצל מובילי המחאה ומי שנהרו אחריהם להפגנות. המרחב הציבורי הפתוח שיצר המאבק הציף סירוב ממשי למצב הקיים — תביעה לשינוי שלו גם אם היעד מתקשה להתנסח. והוא מתקשה להתנסח מפני שכל אופציה אוטופית – מדינת הרווחה נוסח שלי יחימוביץ' מצד אחד או חזון שוויוני אוניברסלי (נוסח חד"ש, נגיד) – מבטלת את אחת או אחרת מקרנות הסתירה. יחימוביץ' מתעלמת ממבני הדיכוי היסודיים, אלה המכתיבים את המשך ההשקעה המאסיבית בביטחון ואת הדרת האזרחים הערבים (שלא לדבר על הלאאזרחים הערבים); ואילו האוטופיה האוניברסליסטית מתעלמת מהאיבה הממשית בין יהודים לערבים, כאילו ניתן לקפוץ מעליה באחת במעשה של אלכימיה רטורית, כאילו מלים עבריות, בעקבות גרשום שולם – אפילו מלים אוניברסליסטיות לכאורה, כמו "צדק", “עם" או "רווחה" – אינן מלאות עד גדותיהן חומר נפץ.

אבל העובדה שיש כאן סתירה אין משמעה שהמחאה הזו אינה מוצדקת, או שאין זה טוב שהיא היתה (ונמשכת). כדי ללכת מעבר לסתירה צריך להראות אותה, לחיות אותה במלוא הדרמה האפשרית. אין זו, כמובן, דרמה לשם דרמה, שעשוע אסתטי לשלהי הקיץ. אלה החומרים של חיינו. האם אנחנו יכולים אחרת? אנחנו (אני) רוצים שוויון, כלכלי ואזרחי, אבל אחוזים בחטאים, בפחדים ובתקוות של האבות והאימהות (או יותר נכון, הסבים והסבתות) הציונים שלנו.

אני מאמין באמונה שלמה שניתן ללכת מעבר לסתירה הזו, אבל לשם כך יש לחיות אותה במלוא העוצמה לגנות את הטיח ולא לפחוד ממבוכה. אחד הדברים היפים במחאה הזו, ללא ספק, הוא הסרת המבוכה. זה לא רק היעדר המבוכה לחיות באוהל מול היכלות הבאוהאוס של רוטשילד, אלא היעדר המבוכה להודות, כמו דפני ליף, ש"עשינו המון טעויות", או שאיננו כלכלנים או מומחים אלא, כמו סתיו שפיר, סטודנטים להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות.

אבל זה לוקח זמן. אנחנו עודנו שבויים עד צוואר בהיגיון הישן, לכודים בממשות (ולא רק המניפולציה) של האיום הביטחוני המוכר זה שהפיגועים בדרום שבו והנכיחו. מצד שני, אני חושב שזו ריצה למרחקים ארוכים, ואם נראה את השמאל הישראלי כמין מירוץ שליחים כזה, אז יש סיבות להיות אופטימיים. אירועי הקיץ הזה הוכיחו שבשעת כושר, קבוצה קטנה יחסית של אנשים, המטפחים שיח אלטרנטיבי, יכולה לשנות את סדר היום הציבורי, ולתת קול וביטוי פוליטי לאינחת עממית רחבה. גם אם "ספטמבר" ונגזרותיו יסירו את האוהלים מהרחובות, ברור שהסתירות הפנימיות של המיינסטרים הציוני מעולם לא היו גלויות וחסרות מנוחה יותר, ונוצר תקדים שיאפשר מהלכים דומים בעתיד, אפילו הקרוב.


אני כותב את המאמר הזה כי אחרי הפיגועים הרצחניים השבוע – והתגובה הרצחנית של ישראל – חששתי שאנשים קרובים לי שבים באחת לעמדה המתבדלת והמתנכרת, זו הרואה ברוב רובו של "העם" עדר פשיסטי ושטוף במניפולציות של פוליטיקאים קטנים. דמיינתי את האנרכיסט הנחמד שפגשתי בטיסה מברלין – שהחליט באופן ספונטאני לקנות כרטיס הישר למאהל בגן לוינסקי שב ומתנכר לקיום הישראלי, וזה אחרי שהוא הסכים אתי, בעודנו מחפשים את המושב שלנו, ש"עכשיו מותר להיות קצת פחות אנטי פטריוטים".

מישהו כתב אתמול בפייסבוק:

"הפחד הבאמת גדול הוא מלגלות שהכל היה פירכה אחת גדולה. שה"עם" שדרש צדק חברתי אבל סירב להיות פוליטי, לא יהיה מסוגל להתמודד עם מציאות "פוליטית" של מוות מ/לערבים".

פירכה? איך אפשר לכנות את מה שקרה (ועדיין קורה) כאן פירכה? מדוע, רק מפני שזה לא מתמסר לתסריט הכתוב מראש של המהפכה? נכון, העם שדרש צדק חברתי אך מקפל את האוהלים ביום פקודה אחוז בסתירה, סתירה טראגית. אבל סתירות הן פירכה רק בשביל דמיון פוליטי מוגבל וקצר טווח, כזה המחפש בעולם תמונת ראי של עצמו.

או ראו את השיר המוצלח הזה, שאהבתי, מתוך שירון המהפכה: שירת האוהלים. כותב אמיר נעמן, בקיצורים הכרחיים:

"כמה שנאתי את ההתקרחות המוקדמת של גברי ישראל
את השערות על הכתפיים רחמנא ליצלן
כמה שנאתי נשים

(…)

עכשיו אני אוהב אותם פתאום לרגע
אחלוץ שד בבית קברות כנרת,
אקריב חתול לשטן בהרצליה,
אחתוך את ורידיי ברעננה צפון

תאכלי זין אירופה
אני צועק במגאפון"


אני מציע, כאמור, לחיות את הסתירה, לממש אותה עד הסוף, ולהשתמש במבוכה כדי להרחיב את גבולות הדמיון הפוליטי שלנו. בהזדמנויות קודמות אני ואחרים כתבנו פה על כיוון אפשרי, הלא הוא דו לאומיות, כזה שיאפשר ללכת מעבר להיגיון הציוני אבל מבלי לבטל אותו כתודעה כוזבת שאבד עליה הכלח. לדעתי זו התרה אפשרית של הסתירה, אבל אולי יש אחרות. בשדרות רוטשילד (בעיקר ב”אוהל 1948”), וגם במאהלים אחרים, אלה מלים שנשמעו לראשונה, ורק הודות למבוכה ניתן להשמיע אותן.

לנוכח המאניהדפרסיה הצפויה של השמאל – האופוריה ממחאת יוליאוגוסט לעומת הדיכאון שוודאי יבוא בספטמבר — שמא אפשר לוותר על תנועת המטוטלת? הסתירה המונחת בבסיס הקיום שלנו פה היא ממשית, לא ספין של נתניהו, וזו מערכה ארוכת טווח ללכת מעבר לה. מחאת רוטשילד, גם אם תידלדל בשבועות הקרובים, תרשום פרק מפואר במערכה הזו, ומסמנת דרך להמשך. אני חושב שאנחנו עומדים בפתחו של עידן מבוכה חדש, לא רק בישראל אלא הרבה מעבר לה. וזו סיבה לאופטימיות. אלה זמנים סוערים בהם יש עדנה לדמיון פוליטי קודח, כזה היכול לתת מלים כדי למשמע מחדש מציאות מתערערת.

מי שמתעקש על תסריטים כתובים מראש יישאר בעמדת הצופה מן הצד, פולט קלישאות חילוניות ואוניברסליסטיות אל מול נחשולים של שינוי (ועפרי כתב יפה, בהקשר זה, על התגובה של בלוגים מסוימים למהפכה במצרים). מבחינה זו מחאת רוטשילד, אם תיעלם (זמנית) תחת גלי לאומנות, אינה שונה ממהפכת תחריר, אם האחרונה תוביל לרוב פרלמנטרי של האחים המוסלמים. מהפכות בשנת 2011 אינן מתנהלות לפי תסריטים שנכתבו באמצע המאה ה-19. במקום להתאבל עליהן מוטב לחפש מלים חדשות לתאר אותן, לראות כיצד הן בכל זאת מקדמות אותנו למקום טוב יותר.

אחזור, לסיכום, להתחלה. חזרתי מברלין, כאמור, בתחושה חזקה שזה המקום אליו אני רוצה לחזור בסופו של דבר, בתום לימודיי בניו יורק. ההוויה החד פעמית של רוטשילד, כך הרגשתי, גורמת לי להתחייב מחדש למקום הזה – לא לאוטופיה שתבוא או לא תבוא (היות שעדיין איני יודע איך היא תיראה), אלא לסערה הדיאלקטית המתמידה המתחוללת פה, שלעתים יש לה ביטויים נפלאים כל כך כמו המחאה הנוכחית. אני מעדיף את המבוכה הזו על פני המבוכה המודחקת ברבעים מסוימים של ניו יורק, הגם שגם שם, אני מעז להתנבא, היא תתפרץ במוקדם או במאוחר, לנוכח המשבר שבפתח.


אז עד כמה שאני מתעב את אהוד ברק ואת הרצחנות שלו – ועד כמה שהחמצן אוזל לעתים אל מול גילויי התמיכה בצה"ל – אני מרגיש, נכון לעכשיו, אחוז במקום הזה. גלי המחאה מוכיחים שאכן יש כאן סתירה בין שני קטבים – כלומר שאין כאן רק רק תמיכה עיוורת בממסד הביטחוני אלא גם תביעה עמוקה, ממשית, לשינוי. הסתירה אולי לא תפרק את הכל ברעש גדול, אבל היא כבר משבשת, מערערת, אוכלת בכל פה – גם אם לאט – בחזות הבטוחה בעצמה של המיינסטרים. אני רוצה להיות פה כשזה קורה. זה קורה (כבר) עכשיו.

אין שום שגרה לחזור אליה

15 באוגוסט 2011

1.
מתי ייגמר הקיץ הזה? זאת לא רק שאלה פוליטית, אלא קודם כל אקלימית. רבים אומרים ש"האוהלים יתקפלו כשיתחיל הגשם". בשנה שעברה, הקיץ נמשך כמעט עד דצמבר – אבל אולי השנה שעברה היתה יוצאת דופן? בעניין זה מעניינת ההערה של חוקר אקלים בריטי כלשהו, שציין לא מזמן כי בעידן שינוי האקלים, המושג של "מזג אוויר רגיל לעונה" איבד את משמעותו. מזג האוויר יכול להיות גשום, בהיר או חם, אבל הוא לא יכול להיות רגיל לעונה, כי אין דבר כזה. מערכת האקלים השתגעה, היא פועלת באופן שאינו מוכר לנו. השגרתי כבר לא קיים, ואין טעם לחפש אותו.

במצב הזה, לא רק הציפורים והצפרדעים מתבלבלות. כאורגניזמים החיים בתוך הביוספרה הזאת, גם ההתנהגות שלנו מושפעת מהיעלמותה של השגרה. אנחנו יצורים של העולם החדש. אנחנו לא מאמינים יותר בשגרה.

2.
ובכל זאת, יש מי שרוצה לשוב ליומיום. לתקשורת נמאס מהקיץ הזה. היא רוצה לחזור לשגרה. מי שצופה בטלוויזיה, רואה שהיומיום חוזר. אנחנו, לעומת זאת, כבר למדנו שהיומיום הוא מלאכותי. היומיום הוא תוצר של הקפיטליזם: הזמן שבו אנחנו עובדים ומכלים את חיינו, והכסף נצבר אצל הבוסים. שהרי, כמו שלמדנו ממרקס: זמן הוא כסף, אבל השאלה היא כסף של מי.

3.
למאבק האוהלים אצלנו ולמהומות בלונדון משותף הסנטימנט הזה: יותר מאשר מחאה פוליטית, זאת התקוממות נגד העולם, נגד צורת הקיום, שאומרת בעיקר: אנחנו לא רוצים לחיות את העולם שאתם מציעים לנו. אנחנו רוצים להמשיך להיות ילדים.

4.
כמו פנסיונרית נוירוטית שחשה לבדוק כל בוקר על העציץ שלו כדי לראות שהוא לא נבל, אני הולך כל יום לשדרה בדאגה: אולי זה נגמר? אולי האוהלים פוחתים?
אנשים מנסים להרגיע אותי. ואומרים שמי שהשתתף במחאה הזאת כבר לא יוותר על החירות שלו. אולי. אבל איכשהו אני לא ממש סומך על ההמונים. מי שהלך אתמול אחרי דגל אחד, יכול ללכת עוד חודשיים אחרי דגל אחר.

5.
כאן ושם, השאלה שמופנית שוב ושוב אל הצעירים שברחובות היא: מי אתם? מאיפה הגעתם? אם הם היו פשוט "שמאלנים", "מהגרים", "איסלאמיסטים", "קומוניסטים", אפשר היה לדעת מאיפה הם הגיחו ולייבש את הקנים שלהם. אך מכיוון שהם הופיעו משום מקום, הם עלולים תמיד לחזור. זה הכוח שלהם.

6.
אחרי ההפגנה הגדולה, ראיינו לרגע קט את דפני ליף. הפרשנים באולפן הסכימו: דפני ליף היא מנהיגה מקרית לגמרי. אם לא היא, מישהו אחר היה עומד בראש המחאה. אולי זה נכון; אבל האם בנימין נתניהו הוא לא מקרי? האם יש בעולם דבר שרירותי יותר משמעון פרס?

7.
ברגעים מסוימים בשבוע שעבר נראה היה שרפובליקת האוהלים הופכת לתמונת ראי של החברה הישראלית. לטוב ולרע, כל מה שיש בישראל יש גם בה, גם אם בתמהיל שונה – כולל כהניסטים. ההבדל העיקרי הוא שלמדינת האוהלים אין צבא. זה גם היתרון העיקרי שלה.
אבל המהפכה במצרים הצליחה כשהצבא הצטרף והפיל את מובארכ. כך גם במהפכות אחרות בעולם. מה יקרה אם הצבא יצטרף למחאת האוהלים? זאת אופציה מבהילה, אבל כדאי להתכונן אליה – היא עשויה להתגשם.

8.

"אדיס אבבה הפכה לסמינר בלתי פוסק. על כל דבר דנו, כל דבר נבחן לעומק, דבר לא חמק מהאש המתגלגלת של הביקורת. אבל הסרת הצנזורה על העיתונות, צעד  שנועד להיות רק מנגנון בלימה להוצאת קיטור, הפך לזרז. שיכורים מהחירות שהשיגו זה עתה, כל הכוחות החברתיים החלו להרים עוד ועוד את אופק הדרישות שלהם. אדיס אבבה יצאה שוב לרחובות"
(רנה לפורט, תיאור המהפכה באתיופיה, 1974)

9.
הפוסט שפורסם כאן לפני כמה ימים מבטא בעיה שאיתה עוד צריך יהיה להתמודד: צועקים "מדינת רווחה", אבל האמנם בטוח כל כך שכולנו רוצים אותה? זאת לא רק שאלה של אפשרות לגדל ילדים בבית, או בכלל לשמור על המבנה המשפחתי שלתוכו גדלנו, שמבוסס לגמרי על החברה המופרטת. זה קשור לוויתור מוחלט על סגנון החיים שמוכר לנו.
אין לי ספק, למשל, שבמדינת הרווחה העתידית יהיה מקום להרבה פחות הומואים. מה שנקרא היום "תרבות הגייז" כבול לחלוטין לצריכה, לקפיטליזם ולגלובליזציה. בלעדי שלושת אלה, אין לתרבות הזאת קיום. אנחנו ילדי הקפיטליזם. כשהוא ייעלם, גם אנחנו לא נזהה את עצמנו.

10.
מצד שני, אין מה לדאוג. ציינתי כבר שמי שמדמיין איזה מצב סטאטי שייוולד מתוך המחאה הזאת, כלומר מדינת רווחה עם פקידי הסתדרות שתשרור חמישים שנה, משלה את עצמו. אני מתעקש שבעולם שלנו אין ולא יהיה יותר מצב סטאטי, וזאת צריכה להיות הנחת היסוד.
יותר מכך: אני בעצמי לא בטוח שאני מעוניין בחמישים שנה של מדינת רווחה. אני מקווה ששלי יחימוביץ תנחל הצלחה במפלגת העבודה, אבל למעשה, אני די מבוהל מהמחשבה של חיים במדינה שהיא עומדת בראשה – מדינה צדקנית, מוסרנית ועמלנית, שנראית כמו וריאציה עכשווית על דירה של דוד מפא"יניק עם ספרים של ספריית דבר. אודה ואתוודה: אני בכלל לא בטוח שאני מעדיף את זה על המדינה המושחתת והקפיטליסטית שאנחנו חיים בה עכשיו.
אז מה אני רוצה? אני לא מצפה לשום שינוי חיובי, מתון או קיצוני, בישות שנקראת מדינת ישראל. המדינה שלי כבר קמה: קוראים לה רפובליקת האוהלים. רק בה אני רוצה לחיות. אני לא מתכוון להצביע בשום בחירות. הבחירה שלי היא איה שושן.

12.
אולי הכישלון הוא התקווה. יש המזהירים: אם המהפכה תיגמר בלי שהשיגה הישג כלשהו בשטח, לא יישאר ממנה כלום ואף אחד לא יזכור אותה. והנה, לפני מעט יותר מאלפיים שנה נולד בבית לחם איש אחד ושמו ישו. בגיל 33 הוא נצלב. אחר כך, ההיסטוריה נמשכה ולכאורה כלום לא השתנה. האימפריה לא קרסה; הקיסר ברומא בכלל לא שמע על ישו, ואפילו פונטיוס פילאטוס המשיך למשול עוד כמה שנים אחר כך. יותר מכך: שום דבר במדיניות הממשלה לא השתנה. לא הוענקו שום הקלות במס לתושבי הגליל. כלום.
במושגים של פרשנים פוליטיים, ישו נכשל. ובכל זאת, אי אפשר לומר שישו לא השיג משהו בחיים שלו. הוא הקים כנסייה.

 13.
אם כבר מציגים דרישות, הדרישה הראשונה צריכה להיות: יבוטל הרכב הפרטי. כן, זה כולל גם אופניים.

14.
אם המהפכה תיכשל, זה יהיה באשמתי. אני מרגיש שלא התאמצתי מספיק.

העתיד הוא אוהלים

18 ביולי 2011

קול צקצוק הלשון נשמע שוב בארצנו. מהשמאל ועד הימין, כולם מחלקים עצות ומנופפים באצבע לשוכני האוהלים. בימין מזעקים שההתארגנות היא פוליטית, ומאחוריה מסתתרת קונספירציה שמאלנית אנטי-ציונית. בשמאל, לעומת זאת, מסבירים ליושבי האוהלים שהמאבק שלהם לא פוליטי, שהמאבק שלהם צריך להיות פוליטי, או במקרה הטוב – שהמאבק שלהם הוא כבר פוליטי והם לא יודעים את זה.

כולם שואלים "מה ייצא מזה?", ומצפים שיושבי האוהלים יעברו פתאום לדבר על הכיבוש. אני חושש שמי שמצפה לזה יתבדה. נעזוב את הכיבוש: אפילו מי שמצפה שהמחאה "תשיג משהו", במובן של שינוי במדיניות הכלכלית של השלטון שהיא מעבר לספין – יתבדה גם הוא. למעשה, המשאלה הזאת להפוך את עיר האוהלים ל"מחאת שמאל" מבטאת בדיוק את סוג הפוליטיקה שמעולם לא ממש הצליחה בישראל.

בראש ובראשונה, כי זה לא מה שהם רוצים. שוכני האוהלים הם ממש לא "שמאלנים שלא יודעים שהם שמאלנים". אם תסתכלו על האייטם הזה למשל, תראו שלפני כל דבר אחר, שוכני האוהלים נמצאים שם כי כרגע יותר טוב להם לגור באוהל בשדרות רוטשילד מהאפשרויות האחרות שמצבם מעמיד בפניהם. חלקם באמת מחוסרי דיור – באופן קבוע או זמני. אחרים פשוט אוהבים לגור באוהל, בעיקר כשהוא נמצא בלב תל אביב, ויש מסביבם עוד אנשים צעירים, מוסיקה והופעות.

מכל זה, אין סיבה להסיק שעיר האוהלים היא "סתם פסטיבל" או "סתם מסיבה". קודם כל – כדאי לשים לב שבשונה מכל אירוע המוני אחר שמתקיים היום בישראל, בעיר האוהלים אין מאבטחים, אין שוטרים, אין דוכנים של סלקום ולמיטב ידיעתי גם אין יחצ"נים.

אוהלים בכיכר תחריר. מה כבר יקרה?

מעבר לכך, העובדה שבעיר האוהלים היתה מהרגע הראשון ממש מוסיקה ודינמיקה קבוצתית היא לא עניין מקרי. לא פחות מאשר מחאה, האוהל הוא צורת חיים ותרבות נגד – כמו התרבות החתרנית של ה-Survivalists בארה"ב. כמו שאמרה לי היום חברה שסיירה במקום, נראה שחלק מהאנשים הם חובבי טיולים – עובדה שיש להם אוהל (שהרי, לא לכל תל אביבי יש אוהל). מבחינה זו, זה גם מרד נגד תל אביב, נגד קשקושי האורבניות, נגד ולטר בנימין שהעלה עובש.

אני נזכר בשביתת הסטודנטים הגדולה של 2007. בשלב מסוים, נראה היה שמושג הסכם. אבל הרבה אנשים היו באקסטזה פוליטית, וממש לא רצו לחזור לשגרה. בעצם, מה שהסטודנטים רצו הוא לשבות. כך גם יושבי האוהלים תובעים את הזכות להקים מאהל בלב תל אביב. שימו לב למה שאומרת דפני ליף כששואלים אותה "מה היא רוצה שיקרה": היא אומרת ש"המטרה שלנו היא למלא את שדרות רוטשילד באוהלים". השאר כבר פחות משנה.

אני לא חושב שאפשר להגיד שיושבי האוהלים רוצים לגור באוהל כל החיים שלהם. עם זאת, אפשר לדעתי להגיד שהמחאה שלהם היא לא רק נגד אידיאולוגיה פוליטית כזו או אחרת, אלא נגד החיים האורבניים עצמם, כלומר נגד התל אביביות. אצטט בעניין את תגובה ממצה של יואב ליפשיץ מהפוסט הקודם –

מה שמדהים בעיני במאהל כצורת מחאה היא הארכיטקטורה שלה. היא שוברת את מה שמכונה הניכור האורבני. לא עוד כל אחד בביתו, באינטרנט שלו, אלא פסטיבל עממי, כמו ערי הירידים של פעם, שבו אנשים נפגשים, מדברים, ללא מחיצות בטון או טכנולוגיות.

מישהו אמר לי שזהו מאבק על האורבניות, כי התל אביבים מרגישים שהמרחב האורבני מצטמצם, ושזה מאוד הולם שהוא מתרחש בלב העיר – המקום היחידי שיש בו דופק, וצעירים רוצים להרגיש חיים. אם להתחבר לקו המחשבה הזה, אז מעניין לשים לב שהמאבק על האורבניות מתנהל בצורה מאוד לא אורבנית. כמו נגיף שמוכנס לגוף על מנת לפתח נוגדנים ולהתחזק. תל אביב כקיבוץ.

כמעט מהיום הראשון, גררה המחאה עיקומי אף מצד היפסטרים וטיפוסים אורבניים מקצועיים, שהתלוננו על סוג המוסיקה שנשמעת במאהל. ואכן, נראה שהאנשים שגרים במאהל הם לאו דווקא התל אביבים הכי אורבניים, ובטח לא "אנשי הסצנה". אלה דווקא אנשי הצללים, שגרים בדירות שותפים, עובדים במשמרות וחוזרים בסופי שבוע להורים במושב או בקריות.

אנשי האוהלים לא סומכים על הפוליטיקאים, במובן הכן והמילולי ביותר. אלה לא אנשים שמאמינים בשמאל או בימין, והם גם לא מנסים להגשים מטרות של שמאל. הם רוצים לקחת את גורלם בידיהם – גם במובן זה שהם דואגים לעצמם, וגם זה שהם מתארגנים בעולם שנעשה עוין. איש האוהלים הוא אדם חדש, עתידני, פוסט-אפוקליפטי, פוסט-היפסטרי – כמו אותו טיפוס כמעט-עירום שנאם אתמול בפני כרמל שאמה ויוליה שמאלוב. הוא סובייקט חדש, שמחשל חברה חדשה לחלוטין. לכן זאת חדשה טובה מאוד שבמאהל הוקם גם אוהל פמיניסטי, כי החיים הפוסט אפוקליפטיים נוטים לפעמים להיות מצ'ואיסטיים למדיי.

יותר מאשר צורה של פוליטיקה, עיר האוהלים היא צורה של טכנולוגיה – מה שכיניתי כאן לא מזמן טכנולוגיה לקריעת האופק.

איש התחתונים ממאהל המחאה. אדם חדש נוצר בקיץ התל אביבי

*

למה זה משמעותי? למה למרות שכלום לא ישתנה במדיניות של השלטון, עדיין משהו מאוד חשוב קרה כאן? ולמה בשורה התחתונה זה בכל זאת פוליטי, פוליטי יותר מהרבה מחאות אחרות?

כי החיים בישראל מבוססים על הפחדה. מפחידים אותנו שעכשיו יש לנו ביטחון, אבל אם ניקח סיכונים או ננסה לשנות משהו הכול יקרוס. בכלל, בכל העולם, החיים בעידן הזה מבוססים על האיום של קריסת הכלכלה, של המשבר הגלובלי האולטימטיווי.

טועה מי שחושב שבורגנים ישראלים, גם כאלה שיש להם בית משלהם באיזה פרוור, משלים את עצמם שהמצב כאן נורא יציב ושהחגיגה תימשך לנצח. כל ישראלי יודע שחייו מונחים על כרעי תרנגולת. אבל במצב הנוכחי, כל עוד הקטסטרופה לא הגיעה, לרוב האנשים אין דבר יותר טוב לעשות מאשר להמשיך לחיות, ובינתיים לנסות לחמוס ולצבור כמה שיותר נכסים וכמה שיותר כסף, בתקווה שזה יעזור להם כשהכול יקרוס. אני חושד שהכלכלה הישראלית פורחת דווקא בגלל שהיא כלכלה של "הסוף מעבר לפינה", שבה כולם ממהרים לפעול, לחמוס במהירות כדי לתפוס עוד קצת מהבשר, ככתוב בבמדבר י"א –

וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. לג הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד

והרי מה מעלה את מחיר הנדל"ן אם לא החמסנות הזאת? מעניין לבדוק איזה סוג של השקעות אנשים עושים בישראל. אני חושד שאלה בעיקר השקעות לטווח קצר. כולם יודעים שבישראל אין דבר כזה טווח ארוך. כמו שאמרו פעם באיזו טלנובלה, ישראלים אפילו לא קונים אבוקדו קשה כי הם לא יודעים אם הם יספיקו לאכול אותו.

אוקלהומה. איש האוהלים הוא סוג של Survivalist

בכל מקרה, נאמר שהכלכלה תקרוס. נאמר שייגמר הגז, שייגמר הנפט, שהבורסה תצלול ב-90%, שמניות הנדל"ן יתרסקו. נאמר אפילו שישראל תקרוס, ואחרי תקופה מסוימת של אלימות יוצבו כאן איזה כוח של האו"ם. מה יקרה במצב הזה?

בסך הכול, נגור באוהלים. הרי בדיוק לפני שבוע, וילנאי ואטיאס הודיעו שהם מכינים לנו ערי אוהלים בערבה למלחמה המתקרבת. נגור באוהלים, נצטרך להתארגן באופן שיתופי, לבשל ביחד, אולי לצוד חתולים ואחרי שהם ייגמרו לאכול צדפים מהים או פירות של פיקוס. כאלה הם החיים אחרי הקטסטרופה.

והנה, שוכני האוהלים חיים ככה כבר עכשיו. עיר האוהלים ממסמסת את האבחנה בין "החיים של עכשיו" לבין "החיים שאחרי". יושבי האוהלים מבשרים: "החיים שאחרי" כבר התחילו, והם למעשה לא כל כך נוראים כמו שמספרים לנו. יושבי האוהלים מכריזים: האדם הוא יצור טוב מיסודו.

אדם שחי באוהל כמה שבועות כבר הרבה פחות פוחד מ"איומים", והרבה פחות מאמין ב"ביטחון". לכן אני ממליץ גם לבעלי משפחות לבוא עם ילדיהם הפעוטים והאורבניים למאהל, להרגיל אותם לחיים העתידיים כמו שמרגילים חתול לנוכחותו של תינוק, או להיפך.

בערב הראשון של מחאת האוהלים, חשבתי שכל זה ייעלם תוך יום. חשבתי שלמחרת חולדאי והמשטרה יתעשתו, היחצ"נים יבשלו איזה קמפיין, והאוהלים יהיו כלא היו.

עכשיו אני מבין שהאוהלים לא ייעלמו. הם כאן כדי להישאר. גם אם הם יתפנו מתישהו מרוטשילד, הם יצוצו במקומות אחרים. האוהלים הם עתיד שלנו.