עוז גורה
ההתקפה, כביכול, על ח"כ מירי רגב במאהל המחאה בתל-אביב, והעניין התקשורתי שלווה לכך, הצליחו לייצר ניסוי מעבדה מרתק. ח"כ רגב הגיעה, בעקבות החוויה שעברה עליה, לאולפן של דן מרגלית, יחד עם סתיו שפיר, מיוזמות המחאה, כדי לשוחח על שהתרחש. בניצוחו של מרגלית זכינו לשיחזור, מתועד, בתנאים סטריליים, לכל (או רוב) מה שבעייתי בשיח הפוליטי בישראל.
ראשית, למי מכן שטרם צפתה בניסוי, ניתן לצפות בו באתר העוקץ.
הפליא בניתוחו אייל ניב, אך המבט שהוא מציע לנו מתמקד בח"כ מירי רגב, ולדעתי על מנת להבין את עומק הבעיה יש דווקא להתמקד בדן מרגלית ובאופן בו הדיון עצמו מנוהל באולפן.
בפתיחה, הדגיש דן מרגלית כי סתיו שפיר הינה מיוזמות המחאה "ברוטשילד בתל-אביב". לא ברור כיצד ההדגשה הזאת תרמה להצגתה של שפיר, אך אין ספק כי כבר כאן מרגלית מכין לח"כ רגב את המרחב כדי למקד את הדיון בטענה, לכאורה, של המוחים כי הם מעוניינים בדיור ברוטשילד. במילים אחרות, דן מרגלית עושה פריימינג למחאה כמחאה של תל-אביבים ברוטשילד, עוד בטרם התחיל הדיון.
לאחר שהקהל צופה במה שעבר על ח"כ רגב במאהל המחאה, קטע שבו נראית חברת הכנסת צועקת "תגיד לי, אתה סתום?" על מפגין, והמפגינים נראים כי מי שצועקים לה "לכי הביתה" ושופכים עליה מים, דן מרגלית מוטרד. "פחדת?" הוא שואל את ח"כ רגב. כלומר, מה שמעניין הוא החוויה של ח"כ, ולא לצורך העניין חילופי הדברים בינה ובין המפגינים – ובראש ובראשונה העובדה כי נבחרת ציבור בפרלמנט הישראלי צועקת על מפגין כי הוא סתום. מבחינת הראיון, אין זה חריג מספיק כדי לשאול על כך שאלה.
קטע אחר מתוך ההתרחשות שהיה ראוי לשאול עליו מופיע לקראת סוף ה'קליפ' בו נראית ח"כ מירי רגב צועקת וטוענת כי "את לא מייצגת את הצעירים! את מייצגת את השמאל הקיצוני!" זוהי נקודה חשובה ביותר כי היא ממחישה בדיוק את הפטרונות בשיח הפוליטי בישראל – הפוליטקאים, מעצם מעמדם, הם אלו שקובעים מי מייצג את מי ועל מה המחאה. ח"כ מירי רגב רואה לנכון להגיע למאהל המחאה כדי להסביר למוחים את מי הם מייצגים. גם על כך, לא היה נראה למרגלית כי יש טעם לשאול. וכאילו כדי להדגיש שמה שקרה שם אינו מקרה חד-פעמי, חוזרת על כך ח"כ רגב גם באולפן ומסבירה לסתיו שפיר כי אחד מהמשתתפים במחאה הוא בעצם לא משתתף במחאה. שוב, מרגלית שותק.
בשלב זה עוברת ח"כ רגב לתאר את הישגיה בכנסת ואת הפעולות שנקטה בהם כדי לטפל במצוקת הדיור, כדבריה, אך מיד עוברת להסביר מהי מצוקת דיור. ח"כ רגב טוענת כי היא "לא באה לדאוג להם לגור ברוטשילד" וכי "יש גם גבול למה שמבקשים". החלק הזה בדברי הח"כ מרתק בעיני. קודם כל, היא שוב מחליטה מיהם האנשים שמוחים ומהם הדרישות שלהם. אבל על זה כבר דיברתי. כדי להבין עד כמה הדברים שלה חשובים, הבא נניח כי המחאה היא אכן על הדרישה לגור ברוטשילד, כפי שח"כ רגב טוענת. ייתכן וח"כ רגב אינה מסכימה כי צריך לדאוג לאנשים לגור ברוטשילד, או שמא הדרישה הזאת מגיעה מציבור שאינו נמנה עם ציבור הבוחרים שלה. שתי האפשרויות האלה סבירות ואף לגיטימיות. אך, זוהי אינה הטענה של ח"כ רגב. הטענה שלה היא שהיא "באה לדאוג", כלומר אין כאן שאלה של ייצוג בכלל, אלא יש כאן מישהי שעושה מה שנראה לה לנכון, והציבור יכול להסכים או שלא. אין זה משנה כלל מיהם הדורשים, אלא רק מהי הדרישה ואם היא עולה בקנה אחד עם השקפותיה שלה. כמו כן, ח"כ רגב בעצם טוענת כי הדרישה עצמה אינה לגיטימית. אין הכרה בלגיטימיות של דרישה ציבורית והצעה למוחים כי ינסו את כוחם בקלפי היות והממשלה המכהנת אינה שותפה להשקפותיהם, אלא יש קביעה כי "יש גבול למה שמבקשים". הציבור לא יכול לבקש מה שהוא רוצה. בכל אופן, כפי שהזכרתי, המחאה כלל אינה על מגורים ברוטשילד, אך גם לתפיסה של ח"כ רגב היא מלמדת אותנו שיעור חשוב על השיח הפוליטי בישראל.
לאחר שח"כ רגב מונה את הפתרונות האפשריים למצוקת הדיור, עליהם לא ארחיב (ואסביר בהמשך מדוע), עובר דן מרגלית אל סתיו שפיר, ומוחק את כל מה שהתייחסתי אליו בפסקה הקודמת תוך הצגת השאלה – "אתם מצטערים שגירשתם אותה?" שוב , אין כל ניסיון לאתגר את העמדה של ח"כ רגב ביחס לתפקידה כחברת פרלמנט. שפיר פותחת את דבריה ואומרת כי מדהים אותה כי היא מבזבזת את זמנה בלהקשיב לדברים של ח"כ רגב, ולאור הכתוב מעלה ניתן להבין מדוע היא חושבת כך. בשלב זה ח"כ רגב מתרגזת ומכנה את שפיר "חצופה", כדי שיהיה ברור לצופים, וכנראה לעצמה, מהי ההיררכיה בין הדוברות. מדהים עוד יותר כיצד שואלת שפיר "אני יכולה לדבר" עונה ח"כ רגב – "בוודאי" ומיד ממשיכה כדי לקטוע את שפיר. הנוכחות של הצד השני בדיון הוא מס שפתיים בלבד, רק עוד הזדמנות להנכיח את סדר הדברים. עבור ח"כ רגב, שפיר נמצאת באולפן אך ורק כדי שיהיה אפשר לקטוע אותה. לאפשר לה לדבר, "בוודאי", כדי שיהיה אפשר לקטוע את דיבורה.
החלק המעניין ביותר הגיע לאחר ששפיר הציגה את המחאה, כפי שהיא מבינה אותה בתור יוזמת שלה. במקום להתמקד בכך שמתפתחת בישראל מחאה עממית אמיתית שבה אנשים שיושבים ביחד במאהל מנסים לנהל בצורה דמוקרטית פתוחה את המאבק שלהם, דן מרגלית מבקש משפיר שתתנצל כדי "שנוכל להמשיך הלאה". שפיר מתבקשת למלא את התפקיד שלשמו הוזמנה לאולפן. אין עניין במחאה עצמה, או באופן התנהלותה.
להפך, עצם ההתנהלות של המחאה העממית ככזו מאיימת לגמרי על הסדר הנוכחי, ואת זה ניתן לראות בהתעקשותו של דן מרגלית על פתרונות. שפיר טוענת שאינה מומחית לכלכלה (טענה שבשיח הנוכחי היא אמיצה כשלעצמה), וכי המחאה אינה מכוונת לפתרונות, בהכרח. הניסיון המחאתי הוא בדיוק באי לקיחת חלק במשחק הנוכחי, בשיח כפי שהוא מובנה כרגע. הצעת פתרונות קונקרטיים היא בדיוק מה שהשיח הנוכחי צריך כדי להשתיק את המחאה "ולהמשיך הלאה", כדברי מרגלית. פתרונות קונקרטיים אפשר לבטל, בתקיפה אישית כפי שעושה ח"כ רגב, או בצורות אחרות. המחאה הנוכחית, שמבקשת מהממשלה "להסתכל לצדדים", כדברי שפיר, היא בדיוק האיום הנוראי. בדומה לצבא שאינו מסוגל להתמודד עם מחאה בלתי-אלימה, כך הסדר הפוליטי המושתת על רדוקציה של מצוקות לפתרונות מנוסחים – במקום לטפל במצוקה שהסדר מייצר בשינוי הסדר עצמו – אינו מסוגל להתמודד עם מחאה שאינה מוכנה לנסח דרישות קונקרטיות.
האיום הזה על הסדר הקיים בא לידי ביטוי בניסיונות החוזרים ונשנים של דן מרגלית לחלץ משפיר ניסוח של דרישות. "את מציעה להלאים להם את הדירות?" תוקף מרגלית את שפיר. כאילו ברגע שהדרישות הללו תנוסחנה, נוכל להמשיך הלאה, שכן מה זה משנה באמת מהן הדרישות הקונקרטיות של קבוצה כזו או אחרת. למעשה, מרגלית צודק – ברגע שהדרישות תנוסחנה ניתן יהיה להמשיך הלאה, וזו הסיבה שהחתרנות האמיתית הינה באי-הסכמה לשחק את המשחק של הסדר הנוכחי, באי-המוכנות לנפק לסדר את הכלים שבעזרתם הוא יוכל לדכא את המחאה.
ח"כ רגב מסכמת כי מדובר באנשים "שאינם מחוברים לעשייה", כאילו שהציבור הוא זה שצריך להיות מחובר לעשייה הפרלמנטרית ולא להפך, וכי אם "האנשים האלה" "ימשיכו להגיד (בטון מזלזל כמובן) כי הם רק רוצים להעלות פתרונות הם לא יצליחו לפתור את הבעיה". במילים אחרות, ח"כ רגב מאשרת כי יש דרך אחת לפתור את הבעיה, והצורות החדשות הללו שהמחאה מנסה לייצר היא בעצם חלק מהבעיה, ולא ניסיון להתרה.
ניצוחו של דן מרגלית, כעיתונאי שבסך הכול מנהל את הדיון, מדגים בצורה טובה לדעתי כיצד השיח הפוליטי בישראל היום מוטה צורנית. השאלות והדיונים חייבים להיתחם בתוך צורות מסויימות, כדוגמת "שמאל קיצוני" או "רוטישלד בתל-אביב", שכן אחרת לא ברור מיהם "האנשים האלה". אין זה מפתיע כי כאשר הדיון מולבש לתוך צורות מוכנות מראש, כאלו שלמעשה אינן מאפשרות לדיון להגיע לשום מקום אחר מנקודת הפתיחה שלו, אין זה מפתיע כי הדרישה של השיח היא כי גם הפתרונות כולן יהיו בצורות מוכנות מראש. דן מרגלית מדובב את השיח הפוליטי הישראלי בצורה מושלמת, כשהוא דואג להשאיר את התוכן של הדיון בצורה שמעקרת אותו ומאפשר ליחסי הכוחות בין ח"כ דורסנית ליוזמת של מאבק ציבורי להשתעתק מבלי לאתגר אותו ולו לרגע.
באופן אירוני, דווקא דן מרגלית, באופן בו הוא ניהול את הדיון אצלו באולפן, מספק ניסוי מעבדה מרתק שמדגים את הבעיות של השיח הפוליטי הנוכחי, ומדוע בעצם המחאה הזו חשובה מעין כמוהה. לכל מי שטרם מבין על מה נאבקים האוהלים ברוטשילד, 10 הדקות הללו עושות עבודת הסברה נהדרת.
עוד בנושאים סמוכים:
עוד 30 שנה, אולי גם רונית תירוש תתאסלם