Posts Tagged ‘דן מרגלית’

"יש גם גבול למה שמבקשים": מירי רגב, דן מרגלית והמעבדה

23 ביולי 2011

עוז גורה

ההתקפה, כביכול, על ח"כ מירי רגב במאהל המחאה בתל-אביב, והעניין התקשורתי שלווה לכך, הצליחו לייצר ניסוי מעבדה מרתק. ח"כ רגב הגיעה, בעקבות החוויה שעברה עליה, לאולפן של דן מרגלית, יחד עם סתיו שפיר, מיוזמות המחאה, כדי לשוחח על שהתרחש. בניצוחו של מרגלית זכינו לשיחזור, מתועד, בתנאים סטריליים, לכל (או רוב) מה שבעייתי בשיח הפוליטי בישראל.

ראשית, למי מכן שטרם צפתה בניסוי, ניתן לצפות בו באתר העוקץ.

הפליא בניתוחו אייל ניב, אך המבט שהוא מציע לנו מתמקד בח"כ מירי רגב, ולדעתי על מנת להבין את עומק הבעיה יש דווקא להתמקד בדן מרגלית ובאופן בו הדיון עצמו מנוהל באולפן.

בפתיחה, הדגיש דן מרגלית כי סתיו שפיר הינה מיוזמות המחאה "ברוטשילד בתל-אביב". לא ברור כיצד ההדגשה הזאת תרמה להצגתה של שפיר, אך אין ספק כי כבר כאן מרגלית מכין לח"כ רגב את המרחב כדי למקד את הדיון בטענה, לכאורה, של המוחים כי הם מעוניינים בדיור ברוטשילד. במילים אחרות, דן מרגלית עושה פריימינג למחאה כמחאה של תל-אביבים ברוטשילד, עוד בטרם התחיל הדיון.

לאחר שהקהל צופה במה שעבר על ח"כ רגב במאהל המחאה, קטע שבו נראית חברת הכנסת צועקת "תגיד לי, אתה סתום?" על מפגין, והמפגינים נראים כי מי שצועקים לה "לכי הביתה" ושופכים עליה מים, דן מרגלית מוטרד. "פחדת?" הוא שואל את ח"כ רגב. כלומר, מה שמעניין הוא החוויה של ח"כ, ולא לצורך העניין חילופי הדברים בינה ובין המפגינים – ובראש ובראשונה העובדה כי נבחרת ציבור בפרלמנט הישראלי צועקת על מפגין כי הוא סתום. מבחינת הראיון, אין זה חריג מספיק כדי לשאול על כך שאלה.

קטע אחר מתוך ההתרחשות שהיה ראוי לשאול עליו מופיע לקראת סוף ה'קליפ' בו נראית ח"כ מירי רגב צועקת וטוענת כי "את לא מייצגת את הצעירים! את מייצגת את השמאל הקיצוני!" זוהי נקודה חשובה ביותר כי היא ממחישה בדיוק את הפטרונות בשיח הפוליטי בישראל – הפוליטקאים, מעצם מעמדם, הם אלו שקובעים מי מייצג את מי ועל מה המחאה. ח"כ מירי רגב רואה לנכון להגיע למאהל המחאה כדי להסביר למוחים את מי הם מייצגים. גם על כך, לא היה נראה למרגלית כי יש טעם לשאול. וכאילו כדי להדגיש שמה שקרה שם אינו מקרה חד-פעמי, חוזרת על כך ח"כ רגב גם באולפן ומסבירה לסתיו שפיר כי אחד מהמשתתפים במחאה הוא בעצם לא משתתף במחאה. שוב, מרגלית שותק.

בשלב זה עוברת ח"כ רגב לתאר את הישגיה בכנסת ואת הפעולות שנקטה בהם כדי לטפל במצוקת הדיור, כדבריה, אך מיד עוברת להסביר מהי מצוקת דיור. ח"כ רגב טוענת כי היא "לא באה לדאוג להם לגור ברוטשילד" וכי "יש גם גבול למה שמבקשים". החלק הזה בדברי הח"כ מרתק בעיני. קודם כל, היא שוב מחליטה מיהם האנשים שמוחים ומהם הדרישות שלהם. אבל על זה כבר דיברתי. כדי להבין עד כמה הדברים שלה חשובים, הבא נניח כי המחאה היא אכן על הדרישה לגור ברוטשילד, כפי שח"כ רגב טוענת. ייתכן וח"כ רגב אינה מסכימה כי צריך לדאוג לאנשים לגור ברוטשילד, או שמא הדרישה הזאת מגיעה מציבור שאינו נמנה עם ציבור הבוחרים שלה. שתי האפשרויות האלה סבירות ואף לגיטימיות. אך, זוהי אינה הטענה של ח"כ רגב. הטענה שלה היא שהיא "באה לדאוג", כלומר אין כאן שאלה של ייצוג בכלל, אלא יש כאן מישהי שעושה מה שנראה לה לנכון, והציבור יכול להסכים או שלא. אין זה משנה כלל מיהם הדורשים, אלא רק מהי הדרישה ואם היא עולה בקנה אחד עם השקפותיה שלה. כמו כן, ח"כ רגב בעצם טוענת כי הדרישה עצמה אינה לגיטימית. אין הכרה בלגיטימיות של דרישה ציבורית והצעה למוחים כי ינסו את כוחם בקלפי היות והממשלה המכהנת אינה שותפה להשקפותיהם, אלא יש קביעה כי "יש גבול למה שמבקשים". הציבור לא יכול לבקש מה שהוא רוצה. בכל אופן, כפי שהזכרתי, המחאה כלל אינה על מגורים ברוטשילד, אך גם לתפיסה של ח"כ רגב היא מלמדת אותנו שיעור חשוב על השיח הפוליטי בישראל.

לאחר שח"כ רגב מונה את הפתרונות האפשריים למצוקת הדיור, עליהם לא ארחיב (ואסביר בהמשך מדוע), עובר דן מרגלית אל סתיו שפיר, ומוחק את כל מה שהתייחסתי אליו בפסקה הקודמת תוך הצגת השאלה – "אתם מצטערים שגירשתם אותה?" שוב , אין כל ניסיון לאתגר את העמדה של ח"כ רגב ביחס לתפקידה כחברת פרלמנט. שפיר פותחת את דבריה ואומרת כי מדהים אותה כי היא מבזבזת את זמנה בלהקשיב לדברים של ח"כ רגב, ולאור הכתוב מעלה ניתן להבין מדוע היא חושבת כך. בשלב זה ח"כ רגב מתרגזת ומכנה את שפיר "חצופה", כדי שיהיה ברור לצופים, וכנראה לעצמה, מהי ההיררכיה בין הדוברות. מדהים עוד יותר כיצד שואלת שפיר "אני יכולה לדבר" עונה ח"כ רגב – "בוודאי" ומיד ממשיכה כדי לקטוע את שפיר. הנוכחות של הצד השני בדיון הוא מס שפתיים בלבד, רק עוד הזדמנות להנכיח את סדר הדברים. עבור ח"כ רגב, שפיר נמצאת באולפן אך ורק כדי שיהיה אפשר לקטוע אותה. לאפשר לה לדבר, "בוודאי", כדי שיהיה אפשר לקטוע את דיבורה.

החלק המעניין ביותר הגיע לאחר ששפיר הציגה את המחאה, כפי שהיא מבינה אותה בתור יוזמת שלה. במקום להתמקד בכך שמתפתחת בישראל מחאה עממית אמיתית שבה אנשים שיושבים ביחד במאהל מנסים לנהל בצורה דמוקרטית פתוחה את המאבק שלהם, דן מרגלית מבקש משפיר שתתנצל כדי "שנוכל להמשיך הלאה". שפיר מתבקשת למלא את התפקיד שלשמו הוזמנה לאולפן. אין עניין במחאה עצמה, או באופן התנהלותה.

להפך, עצם ההתנהלות של המחאה העממית ככזו מאיימת לגמרי על הסדר הנוכחי, ואת זה ניתן לראות בהתעקשותו של דן מרגלית על פתרונות. שפיר טוענת שאינה מומחית לכלכלה (טענה שבשיח הנוכחי היא אמיצה כשלעצמה), וכי המחאה אינה מכוונת לפתרונות, בהכרח. הניסיון המחאתי הוא בדיוק באי לקיחת חלק במשחק הנוכחי, בשיח כפי שהוא מובנה כרגע. הצעת פתרונות קונקרטיים היא בדיוק מה שהשיח הנוכחי צריך כדי להשתיק את המחאה "ולהמשיך הלאה", כדברי מרגלית. פתרונות קונקרטיים אפשר לבטל, בתקיפה אישית כפי שעושה ח"כ רגב, או בצורות אחרות. המחאה הנוכחית, שמבקשת מהממשלה "להסתכל לצדדים", כדברי שפיר, היא בדיוק האיום הנוראי. בדומה לצבא שאינו מסוגל להתמודד עם מחאה בלתי-אלימה, כך הסדר הפוליטי המושתת על רדוקציה של מצוקות לפתרונות מנוסחים – במקום לטפל במצוקה שהסדר מייצר בשינוי הסדר עצמו – אינו מסוגל להתמודד עם מחאה שאינה מוכנה לנסח דרישות קונקרטיות.

האיום הזה על הסדר הקיים בא לידי ביטוי בניסיונות החוזרים ונשנים של דן מרגלית לחלץ משפיר ניסוח של דרישות. "את מציעה להלאים להם את הדירות?" תוקף מרגלית את שפיר. כאילו ברגע שהדרישות הללו תנוסחנה, נוכל להמשיך הלאה, שכן מה זה משנה באמת מהן הדרישות הקונקרטיות של קבוצה כזו או אחרת. למעשה, מרגלית צודק – ברגע שהדרישות תנוסחנה ניתן יהיה להמשיך הלאה, וזו הסיבה שהחתרנות האמיתית הינה באי-הסכמה לשחק את המשחק של הסדר הנוכחי, באי-המוכנות לנפק לסדר את הכלים שבעזרתם הוא יוכל לדכא את המחאה.

ח"כ רגב מסכמת כי מדובר באנשים "שאינם מחוברים לעשייה", כאילו שהציבור הוא זה שצריך להיות מחובר לעשייה הפרלמנטרית ולא להפך, וכי אם "האנשים האלה" "ימשיכו להגיד (בטון מזלזל כמובן) כי הם רק רוצים להעלות פתרונות הם לא יצליחו לפתור את הבעיה". במילים אחרות, ח"כ רגב מאשרת כי יש דרך אחת לפתור את הבעיה, והצורות החדשות הללו שהמחאה מנסה לייצר היא בעצם חלק מהבעיה, ולא ניסיון להתרה.

ניצוחו של דן מרגלית, כעיתונאי שבסך הכול מנהל את הדיון, מדגים בצורה טובה לדעתי כיצד השיח הפוליטי בישראל היום מוטה צורנית. השאלות והדיונים חייבים להיתחם בתוך צורות מסויימות, כדוגמת "שמאל קיצוני" או "רוטישלד בתל-אביב", שכן אחרת לא ברור מיהם "האנשים האלה". אין זה מפתיע כי כאשר הדיון מולבש לתוך צורות מוכנות מראש, כאלו שלמעשה אינן מאפשרות לדיון להגיע לשום מקום אחר מנקודת הפתיחה שלו, אין זה מפתיע כי הדרישה של השיח היא כי גם הפתרונות כולן יהיו בצורות מוכנות מראש. דן מרגלית מדובב את השיח הפוליטי הישראלי בצורה מושלמת, כשהוא דואג להשאיר את התוכן של הדיון בצורה שמעקרת אותו ומאפשר ליחסי הכוחות בין ח"כ דורסנית ליוזמת של מאבק ציבורי להשתעתק מבלי לאתגר אותו ולו לרגע.

באופן אירוני, דווקא דן מרגלית, באופן בו הוא ניהול את הדיון אצלו באולפן, מספק ניסוי מעבדה מרתק שמדגים את הבעיות של השיח הפוליטי הנוכחי, ומדוע בעצם המחאה הזו חשובה מעין כמוהה. לכל מי שטרם מבין על מה נאבקים האוהלים ברוטשילד, 10 הדקות הללו עושות עבודת הסברה נהדרת.

עוד בנושאים סמוכים:
עוד 30 שנה, אולי גם רונית תירוש תתאסלם

השמאל הדו לאומי

18 באפריל 2010

1.

"השמאל הלאומי", המניפסט האנטי ליברלי של שמוליק הספרי ואלדד יניב, מביא לשיא תופעה שנולדה אי שם בשלהי האינתיפאדה השנייה. זהו גלגול עכשווי להתבכיינות קדומה יותר, שהיתה ידועה בשמות כמו "שמאלנים לשעבר", “שמאלנים שהתפכחו", “השמאל המאוכזב". ממה הם התאכזבו? מהפלסטינים כמובן, שאחרי עשור בו הוכפל מספר המתנחלים והקולוניזאציה של השטחים העמיקה, תקעו סיכה בבלון הנפוח שכונה "אוסלו". במקום להסיק מסקנות, להביט פנימה לשם שינוי, יניב והספרי יחד עם גדי טאוב, דן מרגלית, בן כספית (והרשימה ארוכה) — גילו את הנוסחה להצלת השמאל: עוד מאותו דבר. עוד מפא"י, עוד חולצות כחולות, עוד פוזהסוציאליסטיתלהמוניםומגדליאקירובלמנהיגים, עוד גזענות נגד ערבים ומזרחים, עוד הטוביםלטייסוהטובותלחייםרמון.

משה אורנג'דה. מי שצוחק אחרון

השמאל הלאומי הוא איתות מצוקהכותביו (ובני מינם) עדיין נהנים מהשפעה רבה, מציפי לבני ועד האחים עופר, אבל אין להם מה להגיד לציבור הישראלי. לכן הם חוזרים על הסיסמאות הישנות והשחוקות, אלה שאפילו לרבין הביאו ניצחון על חוט השערה, וזה היה לפני רוב העלייה מרוסיה ושינויים דמוגרפיים אחרים. הקבוצה החברתית שיניב ואלדד מייצגים, זו שברוך קימרלינג כינה פעם "האחוס"לים", איבדה את זה לבלי שוב: היא אמנם נהנית מהכיבוש ברמת החי"ל ובהרצליה פיתוח, אבל היא הולכת ומתכווצת מבחינה דמוגרפית ונפרדת משארית היוקרה הסימבולית שהיתה לה. אם ימצאו פעם את מכתב ההתאבדות של דודו טופז, זה מה שיהיה כתוב שם: הצ'חצ'חים ניצחו. מזמן.

עם זאת, אני שמח על תופעת השמאל הלאומי – ולא רק מפני שהפוטנציאל האלקטורלי שלה קלוש כל כך. המסכות נקרעות. במשך עשרות שנים היה "השמאל הלאומי" המובן מאליו הפוליטי. איש לא טרח לנסח אותו. היו המרוקאים שהקימו את ש"ס והרוסים שהקימו את "ישראל בעלייה". האחוס"לים, לעומת זאת, היו התקן של החברה הישראלית, אלה שאינם זקוקים להגדרה. גם האידיאולוגיה שלהם נותרה מטושטשת. כפי שכותבים הספרי ויניב, "ימני הוא שמרן, מאוהב במלים, פולמוסן", ואילו השמאל "עושה”, לא מדבר יותר מדי (סעיף 2 במניפסט האימים).

כעת הם נאלצים לדבר סוף סוף וחושפים את פרצופם האמיתי: צריך לתמוך במלחמה הרצחנית בעזה (המכונה במניפסט "מלחמונת, עזה סימן 2”), להציע לממשלה “להכות על המקום, בכוח והרבה”, להתנות זכויות אזרח בסיסיות בשירות במה שהם מכנים צה"ל 2 ("צבא החובה לישראל"), כלומר בשת"פ עם הרפובליקה הגזענית והמיליטריסטית שלהם. בקיצור: דמוקרטיה ליברלית ליהודים טובים מהמיינסטרים, דמוקרטיה מוגבלת ומפוקחת לערבים בשטחי 48 (כלומר לאלה מהם שלא גורשו), דיכוי ואלימות כלפי הערבים בשטחי 67, “קיר ברזל" מול העולם הערבי. כך מתגלה האג'נדה הגזענית שלהם קבל עם ועולם, ופותחת את הדרך ליותר לחץ וחרם.

הקבוצה שהכי מעצבנת את האלדד יניבים, הבן כספיתים והגדי טאובים היא היהודים הרעים, השמאל היהודי. עם הערבים אפשר לחיות. הם ערבים. כך גם עם "הזירה הבינלאומית". מה כבר אפשר לצפות מכמה פקידי או"ם חיוורים? כל אחד ממלא את תפקידו במשחק. אבל השמאל עושים בעיות. הם זזים, חוצים את החומות במקום לפטרל לאורכן, הם מעבירים לגולדסטון מידע על פשעי מלחמה, הם מזדיינות עם ערבים. אנשים כמו כספית, בן דרור ימיני וגדי טאוב עוסקים באופן אובססיבי בסימון גבולות, לא רק בינם לערבים אלא בעיקר בינם לבין השמאל הרדיקאלי, הבוגדני והחתרני.

2.

עמיר בניון. גם הוא נגדנו

אחת הטענות השגורות נגד השמאל הרדיקאלי – או יותר נכון, נגד השמאל היהודי הרדיקאלי – היא שהשמאל הזה מנוכר למציאות הישראלית ולקבוצת ההתייחסות שלו, ציבור דוברי העברית בארץ. במניפסט של יניב והספרי נאמר שהשמאל אכן "שכח מה זה להיות יהודי". כך טוען גם אסף שגיב, עורך כתב העת "תכלת", בסוף לא אינטיליגנטי לסקירה אינטיליגנטית שפרסם לאחרונה על השמאל הרדיקאלי בישראל. שגיב חוזר על הקלישאה לפיה צריך לעמוד במחסום ו"לתקן מבפנים".

כעת, אם ישראל היא אכן המדינה שהספרי ויניב אוהבים (והיא כזו, לצערנו), קשה להאשים אותנו בניכור. יתרה מכך, לא סביר שימדדו את המעורבות של השמאל בחברה הישראלית לפי השירות הצבאי, שהרי הטענה השמאלית אינה רק מוסרית –כלומר גורסת שהשירות הצבאי מהווה שיתוף פעולה עם דיכוי ורצח פלסטינים. זו טענה הפונה פנימה, קוראת תיגר על התוכן המקובל של המושג "ישראליות", ומציעה תוכן חלופי שאינו כולל את המיליטריזם האלדד יניבי.

ובכל זאת, אני רוצה להרים את הכפפה של תוקפי השמאל. אני מסכים שבשמאל הרדיקאלי היהודי לא מדברים מספיק עלינו, היהודים, וכבר כתבתי על זה בפוסט הראשון שלי בארץ האמורי, כביקורת על יצחק לאור. לכן, בהשראת ספרו מעורר המחשבה של יהודה שנהב,"במלכודת הקו הירוק", אני מציע אלטרנטיבה שמאלית, שוויונית ולאומית למופע האימים של הספרי ובני מינו: השמאל הדו לאומי.

במקום להתווכח שוב סביב ההבחנה מדינה אחת/שתיים, אני מציע הבחנה אחרת, מעוגנת יותר בקרקע המציאות: חשיבה דו לאומית מול חשיבה הגמונית.

חשיבה דו לאומית רואה את השטח שבין הים לירדן כיחידה פוליטית אחת, שניהולה מחייב שיתוף פעולה הדוק ושוויוני בין שתי הקבוצות הלאומיות החיות בה. קשה, עד בלתי אפשרי, להציב גבולות בין האוכלוסיות המעורבבות, ולבטח אי אפשר לחצות את מאגרי מי התהום. לכן, גם אם פורמאלית הפתרון יבוא בדמותן של שתי מדינות, המדינות הללו ייאלצו לקיים מערך צפוף של קשרים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים. יתרה מכך, בישראל גופא (של אחרי החלוקה) תימשך התביעה העיקשת והצודקת של האזרחים הערבים לזכויות קולקטיביות, וקבלתה תגרור הסדרים דולאומיים בשטחי 48 (כפי שכבר מוצע במסמך "החזון העתידי של הערבים הפלסטינים בישראל”). מגמה זו תתחזק אם יינתן מענה הולם לבעיית הפליטים הפלסטינים, באופן שיגדיל מן הסתם את מספר האזרחים הערבים בצד המערבי של הקו הירוק.

כמובן, אפשרי גם פתרון של שתי מדינות לפי הפנטזיה של "השמאל הלאומי", כלומר במסגרת החשיבה ההגמונית. במציאות כזו, של מדינה ענייה וצפופה (במיוחד אחרי קליטת מיליוני פליטים) לצד מדינה עשירה ומפונקת, הדרך היחידה להשאיר את הגבול סגור ואטום תהיה באמצעות שימור וביצור ההגמוניה היהודית במרחב – ורצועת עזה היא דוגמא מצויינת לכך. במציאות כזו, הכיבוש בעצם אינו פוסק ואילו הדיכוי וממדי ההרג רק מתרחבים. לפיכך, פתרון של שתי מדינות במסגרת החשיבה ההגמונית, משמעו בעצם מדינה אחת עם הגמוניה יהודית, בדומה למצב הנוכחי, כלומר דמוקרטיה לאדונים ומובלעות בנטוסטניות לילידים (נכון, כמו בדרום אפריקה). השטח שבין הים לנהר היה מחולק במאה הקודמת ל-19 שנים בלבד, וגם אז נחדר תדיר על ידי פליטים שביקשו לשוב לכפרים מהם גורשו. גם אז נשמרה החלוקה באמצעות מלחמות גבול תכופות והפלנגות של מאיר הר ציון ואריק שרון.

לפיכך, כל מי שתומך בשוויון, כלומר כל מי שהוא שמאלני, צריך לחשוב דו לאומית. אבל גם כל מי שהוא לאומי, כלומר כל מי שמזדהה עם הקהילה היהודית בארץ וחרד לשלומה, צריך לחשוב ככה. אחרי הכל, ההגמוניה הצבאית של היהודים היא הגמוניה אמריקאית במסכה, אולם אמריקה לא תהיה שם לעד. היא נחלשת כבר עכשיו. הריאלפוליטיק של אובמה מתחיל לבטא את התובנה הזו, אולם הפרשנים המלומדים שלנו עדיין מתקשים להבין את הכתובת המרוחה על הקיר. יתרה מכך, המשך ההתבצרות ההגמונית משמעו שיתוק תרבותי והמשך טיפוחה של הוויה מיליטריסטית וגזענית. מעבר לעובדה שלא כיף לחיות במדינה כזו, זה גם סותר כל רציונאל ציוני הומאניסטי.

לכן, כדי להגן על היהודים בישראל ולאפשר התפתחות ויצירתיות תרבותית יש להשתלב במרחב ולעמוד בנורמות הבינלאומיות – והדרך לשם עוברת בחשיבה דו לאומית. אתם יכולים (אבל לא חייבים) לקרוא לזה ציונות. ככה מרטין בובר והוגו ברגמן קראו לזה.

זאת ועוד, חשיבה דו לאומית גם פותחת אופציות לשוויון בתוך הקהילה היהודית. כשכתבתי קודם "הגמוניה יהודית", התכוונתי הרי להגמוניה של נוחי דנקנר, שרי אריסון, שלדון אדלסון ולהבדיל, אצולת הקרקע הוותיקה. חשיבה דו לאומית מערערת על משטר הקרקעות שהתעצב עם ההפקעה המאסיבית של 48 ועל המגמות הנאוליברליות של העשורים האחרונים (אלה ששימרו את הכיבוש באמצעים אחרים, כפי שהיטיב לתאר דני גוטוויין, למרות מסקנותיו השגויות). במסגרת שידוד המערכות הנדרש כדי לתקן את העוולות כלפי הפלסטינים, צריכה להתאפשר גם חלוקהמחדש של המשאבים, החומריים והסימבוליים, בתוך הציבור היהודי. הקבוצות שהורחקו היסטורית מהעוגה בשל הערביות שלהם יוכלו לקבל את מרכז הבמה. ערביותם של היהודים הערבים תהפוך בתוך כך לנכס תרבותי ופוליטי. חשיבה דו לאומית, איפוא, אינה רק שוויונית אלא גם יהודית. היא מונעת מתוך דאגה לאינטרסים התרבותיים, הפוליטיים והביטחוניים של הקהילה היהודית ומתוך סולידריות עם קבוצות מקופחות בתוכה.

חשיבה דו לאומית היא בראש ובראשונה פוליטית, במובן זה שהיא אינה חרדה מהמציאות אלא רואה בה כר לשינוי והתפתחות. בניגוד לחשיבה הגמונית, הנצמדת להווה מתוך אשליה שהוא לא ייגמר לעולם, חשיבה דו לאומית מביטה לעתיד אבל גם לא חוששת להביט לעבר. לעומת החשיבה ההגמונית, המשותקת על ידי רגשי אשם ו”חוק הנכבה”, חשיבה דו לאומית חוזרת לעבר כדי לחפש בו מפתח לעתיד אחר. היא לא נעולה על הפנטזיה לפיה כל הרעות החלו ב-67 ו"היה פה שמח לפני שנולדתי" (פוליטיקה היא לא נוסטלגיה, למרות שגם אני מחבב את אריק איינשטיין), אלא חוזרת ל-48 ולשנים שקדמו לה – גם כדי להביט נכוחה בעוולות שנעשו וגם כדי לאתר אופציות לקיום יהודי וציוני אחר בארץ שלנו. בקיצור: חשיבה הגמונית היא מפוחדת ומשותקת, חשיבה דו לאומית — מקווה ויצירתית.

ב-1948 כתבה חנה ארנדט, שבצעירותה היתה חברה בתנועה הציונית "ברית שלום", את הדברים הבאים:

גם אם היהודים ינצחו במלחמה, בסופה יימצאו האפשרויות הייחודיות וההישגים המיוחדים במינם של הציונות בארץ ישראל פגועים ללא תקנההיהודים ה'מנצחים' יהיו מוקפים באוכלוסייה ערבית עויינת לגמרי, מסוגרים בתוככי גבולות מאוימיםתמיד, שקועים בהגנה עצמית פיזית במידה כזו שתאפיל על כל הפעילות והאינטרסים האחרים. התפתחותה של תרבות יהודית תחדל להיות דאגתו של העם כולו; ניסויים חברתיים יינטשו בשל היותם מותרות לא מעשיים; המחשבה הפוליטית תצטמצם לכדי אסטרטגיה צבאיתוכל זה יהיה גורלה של אומה אשר – יהיה אשר יהיה מספר המהגרים שתוכל לקלוט וככל שתרחיק ותרחיב את גבולותיה – תמיד תישאר אומה קטנה מאוד מוקפת מספר גדול לאין ערוך של שכנים עוינים" (מתוך מאמרה To Save the Jewish Homeland: There is still Time).

ארנדט. עוד אפשר להציל?

בנבואת הזעם הזו נתקלתי בזמן שירותי הצבאי, כשקראתי את ספרה של עדית זרטל "האומה והמוות". לספר הזה היתה השפעה עמוקה ומעצבת עליי. הבנתי שהנבואה של ארנדט במידה רבה התגשמה. אני לא רוצה לחיות במדינה של אביגדור ליברמן ובוגי יעלון, במוצב קדמי ופרנואידי של “המערב”, או יותר נכון, של האוונגליסטים המטורפים שמממנים את “אם תרצו”.

האם יכולה להיות לנו מדינה אחרת? אני מקווה. מדינה כזו צריכה להשתנות מהיסוד, מבחינת המבנה החוקי וסדר היום התרבותי שלה. פחות רלוונטי כרגע אם היא תהיה בסוף מדינה אחת מתוך שתיים, או מדינה אחת שהיא שתיים. אני נוטה לחשוב שהמבנה ההולם יותר את החשיבה הדו לאומית הוא אכן מדינה דו לאומית, דמוקרטיה הסדרית שתיתן ביטוי פוליטי ועצמאות תרבותית לשני הקיבוצים הלאומיים. אבל על זה עוד ידובר. לא חייבים להסכים. מה שכן, כדאי שיהיה לנו בסיס משותף לשיחה. לשם כך מוטב ללכת מעבר לקלישאות של יניב והספרי, ולהיות שמאל אחר – שמאל דו לאומי שחושב דו לאומית.