Posts Tagged ‘דמוקרטיה’

כיכר העיר זה הפייסבוק החדש

21 ביולי 2011

טל מסינג ויואב ליפשיץ

אחד השמות ששומעים בעיר האוהלים, על אף שאינה נוכחת במקום, הוא השם של ויקי כנפו. עבור רבים מאנשי האוהלים, ויקי כנפו היא המודל. אנחנו רוצים לדבר על ויקי אחרת, ויקי פדיה שהשנה חוגגת עשור להקמתה.

עיר האוהלים היא יצירה שיתופית. ההיווצרות של המיקרו-פוליטיקה במקום היא מוח כוורת. היא מושפעת מהאינטרנט, מחשיבה דיגיטלית. אפשר למצוא קווים מקבילים בין הכאוטיות של הרשת, לבין הצורה שבה ההיידפארק נארג.

זהו אינטרנט ללא אנשי אינטרנט. כלומר, ללא מומחים למדיה חברתית, או יועצים פוליטיים, או בלוגרים מתלהמים שמבקשים תרומות על השמעת דעתם, בקיצור ללא יח"צנים למיניהם. אינטרנט נקי, טהור, כמו האינטרנט שהיה אמור להיות לפי חזון הנביאים. מה שאנחנו צופים בו ברוטשילד הוא העולם הפוסט דיגיטלי. אתם מסוגלים לדמיין את העולם שאחרי האינטרנט 2.0? זהו העולם של אנשי התחתונים.

לא יכול להיות שינוי פוליטי מהותי, איזושהי דמוקרטיה עתידנית או מה שזה לא יהיה, ולא צריך להיות. הדבר הכי חשוב עכשיו הוא הזהות, שמאפשרת את התרבות והתווך שלה. מה רואים בהיידפארק הזה? תווך שממלא את הואקום. אנשים מדברים. צורה כלשהי, אולי מתקדמת ומשונה, של דיאלקטיקה. זה ה-public reason של קאנט, שז׳יז׳ק מדבר עליו עכשיו בהקשר של ויקיליקס (דפני ליף היא ברדלי מאנינג הישראלית?), המקום בו ההיגיון הציבורי נשמע, שלא היה כאן עד עכשיו.


אבל יותר משהם מדברים, אנשי האוהלים נבדלים מאנשי האינטרנט בכך שהם לא עסוקים רק בלדבר עצמם לדעת, הם בעיקר מקשיבים. כשיושבים במעגלים הפנימיים של ההיידפארק אפשר ממש אפשר לשמוע את ה"מוח" של המהפכה הזאת – איך היא חושבת – והאמת היא שיותר משהיא יודעת מה היא עושה, היא רוצה לשמוע. אנשים במאהל פשוט רוצים להקשיב, לשמוע. אין שם אף "מומחה", אקדמאי, או אוטר כלשהו – אין הגות שעומדת מאחוריה – ובמובן הזה, הקלולסיות הזאת מראה דווקא שהם יודעים הכי טוב מה הם עושים: זה פשוט קורה מעצמו. תבונת ההמון קולקטיבית עדיפה על כל ועדת מומחים.

אנשי התחתונים אולי לא קראו את The Wealth of Networks של בנקלר, אבל עושה רושם שדווקא הם, ולא אנשי האינטרנט, נענים בצורה הכי מוצלחת לאתגר הפוליטי שהוא מציב בספר. אי אפשר שלא להסתכל עיר האוהלים ולא לחשוב על זה שמדובר בעצם בקוד פתוח שנכתב לנגד עיננו. כל נאום חדש בהיידפארק הוא שורת קוד נוספת. בעידן הפוסט-דיגיטלי הההוויה עצמה היא דיגיטלית. המסר של האינטרנט הופנם, ולכן אנשי התחתונים אולי לא צריכים את האנשים שמבינים באינטרנט שייעצו להם. הם חיים את הרשת, את השיתופיות והקישוריות.

דוגמא לכך אפשר לראות בצורת השיח שהתפתחה בהיידפארק, שאומרים שהושפעה מהמחאה בספרד ודומה מאוד לשפת הסימנים. שפה גלובלית, מודולרית. אפשר לעשות לייק למישהו על משפטים שהוא אומר, ואפשר גם להגיב. השיחה היא אינטראקטיבית.

בעולם הפוסט דיגיטלי אין היררכיה, אם כי יש כמה צמתים מרכזיים. אחת מהן היא דפני ליף. ליף היא בחורה נחמדה, סטודנטית לקולנוע, שעשתה את זה בשביל עצמה, בלי להתכוון. יותר נכון לומר שהמהפיכה קורית מעצמה, שכבה על גבי שכבה, בלי שאף אחד מתכנן אותה. למהפיכה הזאת אין שם אחד או פרצוף. כלומר, זו עוד הוכחה לכוח המהפכני, המתקדם והכאוטי של האירוע הזה – זה כמו התלקחות ספונטנית, נקודת הקיצון האובדנית של הקפיטליזם, הנקודה בה כלכלת הביקוש וכלכלת ההיצע מגיעות לשיווי המשקל שלהן. עיר האוהלים הופכת את הכלכלה על פיה: הומלס הופך לדייר, גניבה הופכת לשיתוף, רכוש הופך לעול… אנרכיזם אמיתי.

אגב, בעולם הדיגיטלי עדיין יש היררכיה, והמדיה הדיגיטלית לא יכולה לספר סיפור בלעדיה. כפי שצפינו, טיים אאוט בחר לשים את דפני ליף על שער העיתון. הנה נחמה לעתיד לבוא: בעולם הפוסט דיגיטלי לא קוראים את טיים אאוט. אם האורבניות היא דיגיטלית, לא פלא איפוא שהעולם הפוסט דיגיטלי הוא עולם פוסט אורבני. האם לזה התכוון גיל סקוט הרון כשאמר שהמהפיכה לא תשודר בטלוויזיה? הטלוויזיה לא יכולה לתפוס אירועים כאוטיים.

גם אם האוהלים יתפרקו מחר, גם אם הם ישמידו את עצמם מבפנים או מבחוץ (אף אחד מאנשי התחתונים לא תיאורטיקן פוליטי, אף אחד מהם לא יצליח לאפס את הציוויליזציה), ההישג שלהם, ההישג העל-פוליטי, כבר הושג. מם האוהלים נוצר, הזהות החדשה מתפשטת בצורה ויראלית לערי אוהלים נוספות עם מאפיינים מקומיים של הקהילה ממנה היא צומחת (אפילו הוקמה עיר אוהלים חרדית), מוקרנת, מתוקשרת, אנחנו רוצים להיות הם. הם זה אנחנו.

למה זה השטח הכי מעניין, מרגש ואינטנסיבי בישראל עכשיו? כי זוהי באמת הממשות הישראלית – תעלת הניקוז של הכל, שם מה שיכול לקרות קורה. בצורה הכי פשוטה, זה לאו דווקא מאבק מול אחר כלשהו, אלא החייאה עצמית. לידה מחדש. ישראל שואלת את עצמה סופסוף: מה ישראלי בעינייך?

סוג של אסקימוסים: על השמאל כמיעוט

14 ביולי 2011

דניאל רוזנברג

ישנן דרכים רבות להבין את השינוי שעבר על השמאל בשנים האחרונות. ניתן לדון ביחס שלו לנושא הציונות בתור המשתנה הראשי, ניתן להעניק לסכסוך הישראלי-פלסטיני את החשיבות המכרעת, זאת בזמן שאחרים קובעים את התשובות שמעניק השמאל בעניינם כלכליים-חברתיים בתור הדבר אשר עליו עומדת הטרנספורמציה במחנה השמאל. אני הייתי רוצה להציג כאן טיעון שונה, המעמיד את משקלו היחסי של השמאל בתוך הציבור הישראלי, ואת מיעוטו של זה, בתור הגורם עליו יש לתת את הדעת. לעניות דעתי, היה זה בראש ובראשונה התמעטותו של השמאל, או ליתר דיוק של אנשי שמאל, אשר הוביל לשינויים אשר פוקדים אותו בשנים האחרונות, ובאופן ספציפי בתקופה האחרונה בה אנו חיים. השינוי האיכותי, כמו שיודע כל מרקסיסט טוב, מובל על ידי השינוי הכמותי. בטקסט זה אנסה לבדוק את הטיעון ולהסביר אותו באופן עמוק ככל שאוכל.

מאז פרוץ האינתיפדה השניה, בשנת 2001, מהווה השמאל מיעוט קטן בקרב הישראלים. ניתן לתאר מספר שלבים בהתגבשות ההפסד הזה של השמאל, ההפנמה שלו והמסגור שלו כמצב קיומי כרוני. ניתן לציין מספר ארועים בתהליך זה, אשר הוביל את השמאל לראות את עצמו כמיעוט נצחי וכרוני, ביניהם כשלון המו"מ שניהל אהוד ברק עם יאסר עראפת, פריצת האינתיפדה השניה ודיכויה בידי ממשלת שרון, תכנית ההתנתקות ומלחמת לבנון (בפרט כהונתו של עמיר פרץ במשרד הבטחון במלחמה זו). ארועים אלה הובילו לוויתור של השמאל על השאיפה להשפיע על הציבור הישראלי, בין אם מהכיוון הפוליטי הטהור, לכיוון מרכז המפה, שנתפס על ידי מפלגת קדימה, ובין אם בפניה לשכבות סוציולוגיות חדשות. וויתורים אלה, שנכפו במידה רבה על השמאל, הביאו אותו להסתגרות ולהשלמה עם מצבו המיעוטי הקיומי.

צריך להבהיר ראשית כל את מושא המחקר: תחת המונח "שמאל" אגדיר את כל הגורמים בציבוריות הישראלית – אנשים, ארגונים, תנועות ומפלגות –  הרואים עצמם מחויבים לסיום הכיבוש, פינוי התנחלויות (או קונסטלציה אחרת של פתרון שליו לסכסוך) ומעמד שוויוני לאזרחי ישראל הערביים. זאת לאו דווקא מתוך שאיפה פרגמטית או ריאליסטית כזו או אחרת, אלא מתוך השקפת עולם רחבה יותר, המעמידה במרכזה את זכויות האדם, זכויות האזרח, שוויון פוליטי וחברתי וכיוצא בזאת. ניתן לראות את החתך הפוליטי של השמאל, באופן גס, כמשתרע מחלק מתומכי בל"ד ועד האגפים השמאליים של העבודה. ראוי עוד לציין כי הטקסט יסקור את הפעילות של אותם גופים שמאליים בקרב הציבור הישראלי-יהודי, ולא את גישתו ומהלכיו לגבי הציבור הפלסטיני, משני צדי הקו הירוק.

פרק ראשון – ההסתגרות

השמאל הישראלי, אם כן, השלים עם תהליך הפיכתו למיעוט, שהתרחש בין השנים 2001 ל-2006. מיעוט אשר זוכה למעמדו ככזה לאו דווקא בגלל כוחו המספרי גרידא, אלא במובן המנטלי, האיכותי. ההבדל בין תנועה פוליטית, חלשה ככל שתהיה, לבין מיעוט, הוא ראשית כל בשאיפות השונות. מבחינה מספרית, השמאל איננו המיעוט הפוליטי היחידי בישראל, כמובן: המתנחלים, נכון להיום, מייצגים מספר נמוך יותר מתומכי המפלגות ותנועות השמאל. אך בעוד המתנחלים שואפים לחדור ולהשפיע על הציבור הישראלי, בין אם דרך הסתננות לשורות הבירוקרטיה האזרחית או הקצונה הצבאית, ובין אם דרך קמפיינים ציבוריים, השמאל וויתר על השפעה זו, והוא עוסק בחיזוק קירות המבצר בלבד. המיעוט שואף להגן על עצמו, להקיף עצמו בגדר, להתרכז בשמורות (גטאות, אם תרצו) ובאופן עקרוני לנהל את חייו ותרבותו הייחודית תוך מינימום של מגע עם העולם החיצון.

השמאל, שעבר כאמור תהליך של "התמעטות" פוליטית, החל באופן טבעי לאמץ דפוסי התנהגות של מיעוט כזה. ראשון לכל הדפוסים האלה היה המדיניות המאורגנת של הפניה לבית המשפט. בעשור הראשון של שנות ה-2000 הוגשו עתירות לבג"ץ, שאותן ניתן להגדיר כ"פוליטיות", במספר גבוה עשרות מונים מכפי שהוגשו בעשורים שקדמו לו. בג"ץ לעתים קיבל את העתירות ולעתים דחה אותן, אך לא היה ספק בכך שמדובר באסטרטגיה חדשה, יחסית, שאימץ השמאל הפוליטי המאורגן. מדובר היה לא רק בעמותות וגופי חברה אזרחית, אלא גם אנשים פוליטיים וחברי כנסת (כגון זהבה גלאון) שלקחו ולוקחים חלק באסטרטגיית הבג"ץ.

יש להבהיר זאת: בית המשפט לא יכול להיות הגוף המופקד על הגנת הדמוקרטיה. דמוקרטיה, בין אם נבין אותה במובן המינימלי כשלטון הרוב, ובין אם נשתמש בהגדרה הרחבה יותר, כהשתתפות פוליטית רחבה ככל הניתן בהליך קבלת ההחלטות, לא זקוקה לבית המשפט כמעט כלל. בית המשפט יכול, לכל היותר, להגן על זכויות חוקתיות, והוא אכן עושה זאת, אך לא מדובר בהגנה על הדמוקרטיה ככזו, אלא בהגנה על שלטון החוק, שיכול לעמוד או לא לעמוד בקנה אחד עם העקרונות הדמוקרטיים. בית המשפט, אם לומר זאת בפשטות, איננו גוף דמוקרטי ברוב תפקודיו (שאינם נוגעים למשל לבקרה על הליכי בחירות וכדומה), ופניה אליו על מנת שיעשה את ה"צדק", להבדיל מיישום פשוט של החוק, אינה דמוקרטית בהכרח.

הדפוס החשוב השני שאימץ מיעוט השמאל היה ההימנעות. מאז 2001, שכלל השמאל והביא לשלמות צעדים כגון סרבנות, אי-ציות אזרחי וחרם. האמצעי האחרון התגלה כנפוץ וכיעיל במיוחד: בין אם חרם על מוצרי התנחלויות או על כל פרויקט המתקיים מחוץ לקו הירוק, בין אם על הכיבוש או על ישראל כולה, החרם היה הדרך היחידה, במובן מסוים, בו השמאל הפוליטי הצליח להביא תוצאות. השקעות כלכליות נמשכו מהשטחים, פרויקטים בוטלו ומפעלים הועברו לתוך הקו הירוק. הגרסא העולמית של קמפיין החרם, כפי שזו אומצה על ידי פעילים ואוניברסיטאות באירופה וארה"ב, הצליחה להדיר שינה מעיניהם של פוליטיקאים ישראלים בכירים, והיתרגמה ל"דה-לגיטימציה". קמפיין ה-BDS (Boycott Divestment, Sanctions), החרם הכלכלי, התרבותי והאקדמי על ישראל, שכולו ליברליזם ג'פרסוני אמריקאי צרוף, אינה שונה באופן איכותי מהקמפיין נגד התנחלויות: הרי לא ניתן, באופן משכנע, לנתק חד וחלק בין תעשיות מחוץ לקו הירוק לבין תעשיות ישראליות "לגיטימיות"; לא ניתן לחלק בין האחיין שגר בטלביה לבין הדודה שגרה בגילה או בפסגת זאב. החרמת הכיבוש מובילה להחרמת ישראל.

כאן יש צורך לומר כמה מילים על הפילוסופיה שמאחורי פעולת החרם. חרם, לרוב, איננו מהלך פוליטי. הוא מהלך של אנשים פרטיים, תנועות פרטיות וארגונים פרטיים, אשר תובעים להשפיע באמצעות השוק הפרטי (או המופרט) על מעשיהם והתנהלותם של גופים ואנשים פרטיים אחרים. ההגיון שאומר: הבה נפסיק לקנות חלווה תוצרת אריאל, על מנת שהמפעל יפסיד כסף ויאלץ לעקור לתוככי הקו הירוק, לא זקוק ליותר מאשר התקשרות בין פרטיים חופשיים, לפי מיטב הליברליזם הא-פוליטי האוטופיאני. הגיון החרם אינו הגיון של קונפליקט, שהוא הנחת היסוד של כל תפיסת עולם פוליטי באשר היא, אלא הגיון של הבנה הדדית ושל סמיכות אינטרסים, בין אם האינטרסים האלה מיוצגים על ידי המוסר, המצפון האישי, או על ידי הכלכלה, השוק החופשי. בניגוד לפעולה הפוליטית, המניחה משבר וקונפליקט, החרם מניח הרמוניה, או לפחות הרמוניה פוטנציאלית, בין בני אדם, ואת היכולת שלהם להשפיע איש על רעהו ללא כפיה או מאבק.

[ניתן לראות זאת במסורת היהודית הגלותית, בה נפוץ מוסד החרם; רק קהילה א-פוליטית לחלוטין, נטולת מנהיגות וכוח כפייה כלשהו, שמקדישה את כל מעינייה להישרדות חומרית וללימוד, יכולה לאמץ באופן רחב מוסד כמו חרם, שלא מפר, או אפילו קורא תיגר על חוקי המדינה והסמכות הריבונית, אלא נשאר כולו ברמת הקהילה הא-פורמלית.]

פרק שני – ההוקעה

התוצאה של אימוץ אסטרטגיה זו היתה ברורה, וצפויה במידה רבה. תוצאותיה היו יכולות להיות חזויות על ידי כל אחד שלמד את ההיסטוריה של השמאל האמריקאי בשנות ה-80, אשר פנה לפוליטיקה של הזהות וחגג אותה, בזמן שבארצות הברית שלט רצף הממשלים הרפובליקנים הארוך ביותר מאז שנות ה-20. התוצאה היתה הסתלקות של השמאל מהבמה הציבורית. השמאל, במובנים רבים הפך נרדף בביתו. הוא החל, יותר מבעבר, להתפס כבוגד, כאנטי-פטריוטי, ככזה המקיים קשר עם גורמים בינלאומיים על מנת להכפיש את שמה של ישראל בניכר (בשיתוף פעולה עם מנסחי דו"ח גולדסטון, למשל). הפורמולה "אנטי-ציוני" נשלפה מהבוידעם של השיח הפוליטי הישראלי, יחד עם מקבילתה האופנתית, "פוסט-ציוני", על מנת לתייג את אנשי השמאל ואת דרכי הפעולה שלהם. למרות אי אלו קולות בשמאל שניסו להתנגד לתוויות אלה (לאחרונה, תנועת השמאל הלאומי, שעליה ידובר עוד בהמשך), נראה כי רוב הפעילים והגופים הפוליטיים מתעלמים מסטיגמה זו, ואפילו מאמצים אותה בחיוב.

בד בבד, חדל השמאל בתקופה זו מלייצג אמירה פוליטית קוהרנטית ובעלת משמעות, והפך יותר ויותר להצהרה תרבותית או אישית, ל"הביטוס"; השמאל הפך ל"ציבור הנאור" ומשם ל"פרט הנאור", נושא של אתיקה אישית מסוימת. לא במקרה חלה בתקופה זה התמקדות בקרב השמאל בנושאים "זהותיים", כגון פמיניזם או זכויות הקהילה הגאה, הרבה יותר מבעבר. בתקופה זו הוסר האבק מעל ססמאות הסיקסטיז כגון "האישי הוא הפוליטי" על מנת להצדיק את ההימלטות מהספירה הציבורי אל נוחיות הספירה הפרטית והדאגה לזכויות הפרט וליכולת שלו לנהל את חייו ללא הפרעה וללא התערבות, באופן א-פוליטי בעליל. ה"סמולני" המתואר במצע תנועת השמאל הלאומי, "שותה האספרסו" ה"אומו הפלצן", היתה תדמית שטופחה לא רק בידי הימין, אלא גם זכתה להסכמה, בין אם בשתיקה ובין אם באמצעות קבלה אירונית (למשל בקמפיין "אשכנזיפטים חיוורים" של ארגון בצלם) על ידי השמאל.

הצעדים המוסדיים המקבילים להוקעה\הימלטות זו מהספירה הציבורית, מיהרו לבוא. הקמת ועדות חקירה לארגוני זכויות האדם, מניעת מימון מגופים ציבוריים המאזכרים את ה"נכבה", הצעת חוק "נאמנות = אזרחות", ולאחרונה, חוק האיסור על קריאה לחרם על התנחלויות – כל אלה היו הדרכים בהם ניסה הרוב הישראלי, באמצעות הייצוג הפרלמנטרי שלו, לדכא את מה שנתפס לדידו כחתרנות מסוכנת, המכרסמת תחת יסודות הריבונות הישראלית עצמה, תוך שיתוף פעולה עם גורמים פלסטינים, ערביים ובינלאומיים. ההתבצרות של השמאל בארגוני החברה האזרחית (נושא גדול מכדי לעסוק בו במסגרת זו, אך קשור לתהליך המתואר כאן), תרמה אף היא לדינמיקה זו.

מיעוט השמאל התנגד כמובן במלוא מאודו לצעדים אלה. מלות הקוד לכך, כאמור, היו רבות: "זכויות", "מרחב ציבורי" ועוד. אבל גבוה מעל כולן התנוססה ה"דמוקרטיה". החוקים הללו הוגדרו כפוגעים בדמוקרטיה ואף כ"אנטי-דמוקרטיים". השמאל, אשר מצא את עצמו משתף פעולה תחת נושא זה עם גורמים פרלמנטריים שונים, מן הגורן ומן היקב, לבש על עצמו את מסיכת "המחנה הדמוקרטי" הנאבק ב"פאשיזם". לא היה עוד אידיאל, עוד נושא משותף להתאחד תחתיו, מאשר הפגיעה באושיות ה"דמוקרטיה". גם מפלגת קדימה, ואפילו חלקים בליכוד (כגון חבר כנסת רובי ריבלין, אשר הוטבל כשמאלן-של-כבוד) היו כשרים לשיתוף פעולה. רוב מאמציו של השמאל, החל מנקודה זו, יופנו למאבק בשם ה"דמוקרטיה" ונגד מהלכים "אנטי-דמוקרטיים"; מרגע זה ואילך, יהיה זה השדה החדש בו נסוב המאבק בין השמאל לימין.

פרק שלישי – ההתמעטות

מה אומרת, אם כן, התווית "אנטי-דמוקרטי"? מהו הדבר אותו מאחדת תפיסת הדמוקרטיה, אותה "דמוקרטיה" שנפגעת תדיר מהחוקים אותם מעביר הימין? ראשית כל ומעל הכל, "אנטי-דמוקרטי" משמעה: הרוב אמר את דברו. העקרון אותו מבקשת תפיסת ה"דמוקרטיה" של השמאל לקעקע, הוא את עקרון שלטון הרוב. המכנה היחיד המשותף השייך לכל הצעדים אותם מכנה השמאל "אנטי דמוקרטיים", הוא, כי הרוב הכריע עליהם. אין באמת קשר בין מדיניות חוץ ניצית, מדינות כלכלית ליברלית, מהלכים הנוגדים את הזכות לחופש ביטוי, ועדות חקירה פרלמנטריות כאלו ואחרות וכו', מאשר בהיותן צעדים שהוחלטו על ידי הרוב, המיוצג בכנסת, המוסד השלטוני הנבחר היחידי אשר מייצג את רוב הציבור.

הנקודה היא בדיוק כזו: מיעוט השמאל לא יכול לדמיין מצב בו יהפוך, או ליתר דיוק יחזור להפוך להיות רוב. השמאל, כמיעוט, דורש לשריין את זכויותיו ככזה, באמצעות כבילת ידי הרוב. אין כל דרך אחרת להבין את מושג הדמוקרטיה בו עושה שימוש השמאל, מעבר לתפיסה זו. מדיניות חוץ מסוימת אינה "אנטי-דמוקרטית", במובן הרגיל של המלה, יותר ממדיניות אחרת, במידה ובשתיהן בחר העם. החלטה לאסור החרמה של התנחלויות, או למעשה כל מוסד או חלק אוכלוסיה אחר, אינה אנטי-דמוקרטית יותר מאשר הגבלה של הזכות לחופש ביטוי מכל טעם אחר, במידה ולטובת שתיהן הכריע הציבור בבחירות. בדיוק שלטון רוב זה הוא מה שנתפס על ידי השמאל כמאיים כל כך; הטיעון השמאלי אינו: המדיניות לא טובה משום שהיא פוגעת בזכויות אדם, בזכויות הפרט, בשוויון האזרחי וכו' וכו', אלא משום שהיא נוגדת את זכויותינו כמיעוט, לקיים את הפרקטיות והטקסים האנתרופולוגיים הנהוגים בקרבנו (כגון חרם על התנחלויות). השמאל, בפשטות, רואה כטבעי וכנצחי את המצב בו הוא מייצג את המיעוט בעוד הימין מייצג את הרוב.

היו ימים בהם המצב היה שונה. היו ימים בהם השמאל ניסה לפנות לציבור הישראלי כולו ולנסות לשכנע אותו באמצעות טיעונים בזכות היציאה מהשטחים, פינוי ההתנחלויות, החלת חוקה שוויונית בישראל, מדיניות כלכלית פרוגרסיבית וכדומה. היו אלה הימים לפני שהשמאל נהפך למיעוט, ואיבד, ככזה, את התקווה שלו להשפיע בצורה כלשהי על החברה הישראלית. כיום, לא ניתן לדמיין טיעונים בעד הצטרפות לשמאל, יותר מאשר שניתן לדמיין טיעונים בעד הצטרפות לנטורי קרתא, טיעונים הנועדים לשכנע אדם בריא להפוך לחירש או טיעונים הנועדים לשכנע הטרוסקסואל להפוך להומוסקסואל. למיעוט לא ניתן להצטרף, ניתן רק להכיר בו ולכבד את זכויותיו כמיעוט.

לא מדובר כאן, אפוא, בניתוח בסגנון זה של הטקסט המעניין והחשוב של יותם פלדמן, הרואה את המוביליזציה בעד ה"דמוקרטיה" כנובעת מהצורך של הפעילים המקצועיים (תרתי משמע) לעשות לביתם ולהגן על פרנסתם. לא מדובר כאן גם לא בעקיצה רהוטה, כגון זו של יואב ליפשיץ הרואה בקמפיינים הללו נטיה להסתגרות אנתרופולוגית מסוימת. הניתוח שהצעתי לעיל מדבר על שינוי הפאזה שעבר על השמאל בשנים האחרונות, שהפך מזרם פוליטי משמעותי, אף אם קטן, לקולקטיב המזכיר יותר מיעוט, או קבוצה, במובן הסוציולוגי של המלה, אשר שומרת על השפה והשיח הפוליטי שלה על מנת להגן על עצמה ועל העמדה הסטואית שלה ביחס לציבוריות הישראלית. השדה הלקסיקלי נותר בעינו: זכויות אדם, חופש הפרט, חופש הביטוי ושאר המוטיבים הליברליים שזוהו עם השמאל בעשורים האחרונים, אך השימוש שעושה בהם השמאל נועד להגן על מעמדו כמיעוט, ולא להשפעה על מדיניות או לתפיסת השלטון וההנהגה הפוליטית.

לדמותה של המנטליות הפאשיסטית בישראל

11 ביולי 2011

צריך להודות: המצב כאן די רע. אמרו את זה קודם, לפניי – זה לא משנה. אפשר להתחמק, לעמוד על הראש, לנסוע לברלין ולחזור, לסלול כבישים עוקפים ובכל זאת: המצב די חרא. אחרי אביב רגוע במקצת –  אולי בהשפעת גל ההלם של המהפכות הערביות או החקירות נגד ליברמן – אווירת הג'ינגואיזם הממוסד מרימה ראש באלימות מועצמת, ונראה ששום דבר לא יעמוד בדרכה.

חוק החרם, חוק העמותות, החוק הביומטרי, וההתנפלות האלימה של השב"כ והמשטרה על קומץ פעילי השלום שנחתו בנתב"ג– כל אלה מבשרים את פתיחתו של קיץ מייגע, ארוך ומסוכן. מה שמדאיג עוד יותר הוא שהנוגדנים הדמוקרטיים המועטים שעוד היו לחברה הישראלית הולכים ונשחקים. אם בחורף של פאינה קירשנבאום הצעות חקיקה אנטי-דמוקרטיות עוד עוררו פולמוס כלשהו בתקשורת, הקיץ הקרוב נראה כמו הצגת יחיד של זאב אלקין. אפילו פרשני הטלוויזיה היותר נאורים מסתפקים בהמהום רפה.

זה לא נראה כמו גרמניה 34', אלא יותר כמו רוסיה 2005. וזאת לאו דווקא נחמה. ההשוואה לנאציזם מבשרת לפחות איזושהי הידרדרות מהירה המובילה למפלה עתידית – במיוחד כשמדובר על מדינה כמו ישראל, שכוחותיה מוגבלים ומצביאיה מטומטמים. לעומת זאת, סמכותנות בסגנון פוטין יכולה לשרור כאן גם אלף שנים, ולהחמיר בהדרגה. אפילו אם תוקם מדינה פלסטינית, ואפילו בגבולות 67', כנראה שהמשטר בפנים ישראל רק ידרדר. ואם להיות כנים, לאף אחד בעולם גם לא יהיה ממש איכפת. בסין וברוסיה יש כיום משטרים סמכותניים קפיטליסטיים שזוכים לתמיכה של קבוצת הרוב בשתי המדינות. ובשונה מהמצב בתקופת המלחמה הקרה, אז התיימר המערב להילחם "בשם החירות", כיום המשטרים הדכאניים האלה נמצאים למעשה באותו מחנה "שלנו", סוחרים "איתנו" בנפט ובסמרטפונים, ופתאום שאלת החירות של נתיניהם הרבה פחות מטרידה את מנהיגי המערב. אפשר לראות גם באופן הזה את המשמעות של העידן שאחרי המלחמה הקרה: אין שום כוח משמעותי שיש לו אינטרס להתנגד לעריצות.

בכל מקרה, אם נחזור לפרשת "המטס", נדמה לי שאפשר ללמוד ממנה כמה דברים על הפאזה הנוכחית של המנטליות הפאשיסטית בישראל. רבים ציינו את האימה הפרנואידית שעוררו כמה עשרות אידיאליסטים מאירופה ואמריקה. היו שהשוו את חרדת החדירה לניסיון לכווץ את פי הטבעת, שרק הופך את החדירה לכואבת יותר. אבל אני מעדיף להתמקד בצורה שבה דיווחו אמצעי התקשורת על האירוע, למשל יניב קובוביץ, כתב עיתון הארץ –

במשטרה, הנערכת למטס, לא צופים לפעילים בדמותם של אלה שהגיעו על המרמרה, אלא לאנרכיסטים שככל הנראה לא צפויים להגיע עם אמל"ח או חפצים חדים מאחר שעברו בידוק במדינות שמהם הגיעו.

במשטרה הבינו שהנשק העיקרי של הפעילים הם מצלמות ומכשירים ניידים שבאמצעותם ינסו להפיק סרטים המראים אלימות משטרתית. ההערכה היא שכל פרובוקציה תגרור אחריה אירוע משמעותי גדול יותר, ומזה ינסו להימנע… השוטרים קיבלו הנחייה לפיה מרגע הגיעם לשדה התעופה עליהם להבין כי הם נמצאים ב"תכנית האח הגדול", כלומר סביר כי יהיו מצלומים וכל פעולותיהם יתועדו על ידי הפעילים.

הדבר הבולט בדיווח הזה הוא האינסטרומנטליות והטריוויאליות שבהן מתוארת פעולת דיכוי מכוערת ומרושעת. אין בידיעה – שבנויה כך נראה בעיקר מהודעות יחצ"ניות של המשטרה – שום הטלת ספק בצורך שבהפעלת אלימות ומעצרים נגד פעילי שלום – אנשים שהיו זוכים בעבר לכינוי הפטרוני-אמפתי "ביטניקים". אותם פעילים מתוארים כ"הפרעה", טיפוסים "בעייתיים" שמעוררים רק שאלה אחת: איך "לבלום" אותם, כלומר לזרוק אותם למעצר בלי שתמונות מביכות ידלפו החוצה.

בתיאור הזה ובמנטליות שעומדת מאחוריו אין שום קנאות דתית ושום לאומנות קיצונית. האידיאולוגיה הזאת גם לא בדיוק קשורה לכיבוש או לדיכוי הפלסטינים, ובטח לא לציונות. כלומר, היא לא קשורה למשהו שברל כצנלסון אמר או לא אמר לפני 70 שנה. היא קשורה למבנים מנטליים די אוניוורסליים בתקופה הנוכחית, שנוכחים באופן מועצם בישראל של היום (ובפרט, אגב, ב"ישראל היום", שופרה של השמרנות הפונקציונליסטית של עידן ביבי). לכן צריך גם נשימה ארוכה כדי להתמודד איתה.

האידיאולוגיה התועלתנית שולטת היום ללא מצרים באופן הסיקור של התקשורת – ולא רק בישראל. השאלה היחידה שעומדת על הפרק היא "מה עובד", מה צריך לעשות כדי להמשיך להיות מה שאנחנו עם מינימום שינויים. עשרות שנים של שטיפת מוח על כך שהקפיטליזם הוא המבנה החברתי האפשרי היחיד שכנעו אותנו שהחברה שלנו היא בעצם מושלמת, גם אם היא מצריכה שיפוצים פה ושם. בהתאם לכך, אף פעם לא מחפשים את הבעיה במבנים החברתיים עצמם, אלא תמיד יזהו אותה עם הקצוות או עם איומים חיצוניים – בין אם זה "הפוליטיקאי המושחת" או "האב הרוצח". החברה מתוארת כמעין משפחה מלוכדת ושמרנית, גם אם "שובבה" – בת דמותה של המשפחה המבעיתה שמככבת בסדרה הדוחה "כאן גרים בכיף".

וככה, קל להתייחס לאקטיוויסטים שנוחתים בנתב"ג כאל סוג של הפרעה, אולי כמו מדוזות. זאת גם הצורה שבה התייחסו לפרשה הזאת אנשים לגמרי לא קיצוניים כמו אושרת קוטלר, צ'יקו מנשה ואלון בן דוד. מבחינה זו, אותם פעילי שלום מאיימים לא רק על מצבה הגיאו-פוליטי של ישראל, אלא גם על המבנה החברתי, על "אורח החיים הישראלי". בסופו של דבר, אנחנו הולכים לעבודה ומגדלים את הילדים ואילו הם מסתובבים בעולם ועושים רעש. אנחנו מתפרנסים והם מגלגלים בראש כל מיני רעיונות הזויים. למעשה, אם הסדר קדוש בעיניך, כמעט בלתי אפשרי שלא לרצות למגר הפרעה כזאת, ולצפות שהשוטרים יעשו את זה בשבילך.

2.

אבל איך כל זה מתיישב עם האנרכיה הכללית בישראל, עם חוסר הכבוד למוסדות שכבר תואר כאן?

כשהשתחררתי מהצבא עבדתי כחצי שנה בתור מדריך טיולים ב"אגד תיור". הייתי כנראה קצת חסר כריזמה, והאמנתי שפליניוס הצעיר הוא טקסט מספיק מסעיר בשביל להקריא לילדים בכיתה ט'. במקרים מסוימים התוצאה היתה די מביכה, אם לא מסוכנת: בטיול אחד, הילדים ניסו לסנוור את הנהג עם פנס מגלייט כדי שיעשה תאונה; ובפעם אחרת, במצדה, בזמן שניסיתי להקריא את נאומו של אלעזר בן יאיר, הם עשו תחרות מי יצליח לזרוק אבן שתיכנס לי לפה. המורים שלהם עמדו בצד, שתו נסטי ודיברו על תעריפים של סלולרי. אחר כך שאלתי את המורה שלהם אם לא מפריעה לה הצורה שבה הכיתה שלה מתנהגת. היא ענתה בלי לחשוב פעמיים: "הצבא כבר ירסן אותם".

אני זוכר שכשהיא אמרה את זה הנהנתי בהסכמה. אף על פי שדי סבלתי בצבא, היה לי נוח לחשוב עליו בתור מוסד שמיישר אנשים ומבטיח סדר חברתי. למעשה נהניתי לדמיין את הילדים האלה צועדים בשורה עם תגיות אדומות בדרך למעצר. כשאני חושב על זה, אני מבין שלמעשה התשובה הזאת כבר היתה כבר היתה גלומה בשאלה, שהתייחסה לילדים כאל בעיה, כאל פראים שיש לרסן. מצד שני, חלקם באמת היו אלימים – כלפיי וכלפי אחרים.

הניגוד הזה בין מין "מצב טבעי" אלים לבין משמעת צבאית הוא המבנה הבסיסי של המנטליות הפאשיסטית בישראל. דווקא מכיוון שלפרט יש חופש די גדול, לא רק במובן של זכויות ליברליות קלאסיות אלא גם במובן של היעדר נורמות, סמכות וגבולות חברתיים נוקשים, גוברת ההזדהות עם מנגנון המדינה שמאפשרת לו את החופש הזה. הציונות, בסופו של דבר, איפשרה ליהודים להשתרש בארצם ולהתנהג כמו מניאקים. זה הישג לא קטן.

זה מזכיר לי מאמר מעולה שהתפרסם לפני כשלוש שנים על ידי האנתרופולוגית דבורה גולדן, שעוסק בסדר החברתי (social order) בגני ילדים ישראליים. גולדן מגדירה את סוג הסדר הזה  כ-Structured Looseness – אולי "הפקרות מוסדית". באותה מידה שבצה"ל, עוד מאז הפלמ"ח, אין משמעת פרוסית, כך גם גן הילדים הישראלי לא נראה כמו גן ברייך השלישי, ואפילו לא הרייך השני. הסמכותנות הישראלית לא פועלת ככה.

לכאורה, בגן אין שום סמכות: אין סדר יום מחייב ואין כללים כתובים המחייבים את הגננות ואת הילדים; "הריכוז" והפעילויות לא נגמרים בנקודת זמן קבועה, אלא מתפוגגים ומתפזרים לאטם; הילדים מדברים בלי להצביע, נדחפים קדימה וכמובן קוראים לגננת בשמה; וגם הארוחות אינן מסודרות. הגננת אינה עקבית במדיניות הענישה והתיגמול, ואינה מקפידה שהוראותיה יתבצעו

גולדן כותבת למשל –

This looseness in regard to tidying and cleaning duties stands in contrast to the “ideological preoccupation with order and cleanliness” (Norman 1991:132) in a kindergarten in a small Bavarian village, in which all the children were made to participate in the ongoing upkeep of the kindergarten, including an hour devoted to tidying up at the end of the day.

כאמור, אנחנו לא בבוואריה. אך האם הבלגאן הזה מגלם פדגוגיה דמוקרטית ברוח 68', או תפישה חינוכית פוסט מודרנית? זהו, שלא. הסמכות מבוססת על הזדהות עם הגננת, שמושגת באמצעות היגדים כמו "אם לא תהיו בשקט אני אצעק ויכאב לי הגרון". הגננת ממלאת תפקיד פחות פורמלי ויותר אמהי, ובזכות כך היא משוחררת ממגבלות בירוקרטיות ומהווה דמות כריזמתית ודומיננטית. התנהגות פרועה מדי מובנית כפגיעה אישית בגננת, ובקנה מידה גדול יותר – במדינת הלאום. וכך, אותם ילדים אמנם יעשו קצת בלגאן לגננת, (ואחר כך למורה ולמעשה אפילו למפקד הישיר) אבל יהיו צייתנים מאוד כלפי המדינה, ויגלו הזדהות אישית עם האידיאולוגיה שלה. כיוון שהמדינה היא משפחה, הציות וההזדהות אינן נתפשות ככפיפות אלא כיחס חם, רגשי, אינטימי ואפילו כיפי. הסדר החברתי נתפש טבעי כמו המשפחה, באופן שלא מצריך אפילו הסבר או הנמקה לציות.

כל זה לא יכול שלא להזכיר את אבחנותיו של מקס הורקהיימר במאמר "סמכותיות ומשפחה בימינו" מ-1949 (תרגום: דוד ארן). הורהיימר מתאר שם את ההבדל בין המשפחה הסמכותית ההבורגנית-מסורתית (כמו זו שמופיעה למשל ב"סרט לבן" של הנקה) לבין המשפחה החלשה שבחברה המודרנית –

חיש מהר הוא [הילד] מגלה שהאב בשום פנים אינו אותה דמות רבת-עצמה, השופט ללא משוא פנים והמגן הנדיב כפי שהוא מתואר… חולשת האב המותנית חברתית – שגם התפרצויות של גבריות לפרקים אין בהן כדי להזימה – מונעת את הזדהותו האמיתית של הילד איתו. בעבר חיקוי אוהב של הגבר הבוטח בעצמו והנבון, המסור לחובותיו, שימש לפרט כמקור לאוטונומיה מוסרית. כיום מחפש הילד הגדל – שבמקום דמות אב, קיבל רק את הרעיון המופשט של עצמה שרירותית – אב חזק יותר, אב-על, כפי שמספקו עולם הדימויים הפאשיסטי… כיום יקרה תכופות שהאב מוחלף על ידי קולקטיב, על ידי כיתת בית-הספר, נבחרת כדור הרגל, אגודה כלשהי או המדינה. ככל שמצטמצמת בנפשו של הפעוט התלות במשפחה לפונקציה פסיכולוגית גרידא, כך נעשית היא מופשטת ומעורפלת יותר בתודעתו של המתבגר.

מיותר לציין מה ממלא אצלנו את התפקיד של אותו קולקטיב מחליף-אב: קורסי הכנה לצה"ל. אני זוכר את המורה לספורט בחטיבת הביניים שבה למדתי, בוגר סיירת נאה, שהצליח לראשונה לאכוף משמעת מרצון בכיתה שלי ויצר סביבו הערצה פאשיסטית למדי. לחילופין, אפשר לחשוב למשל על אברי גלעד –נביא הניאו-שמרנות האלימה בישראל. גם כשגלעד יוצא באמירות הריאקציונריות והפאשיסטיות ביותר, הוא מכיל בתוכו את אותו נער מופרע מ"העולם הערב". בדיוק בגלל זה הוא כל כך מסוכן.

3.

אז מה אפשר לעשות? איך אפשר להתנגד לפאשיזם הקז'ואלי הזה, פאשיזם בסנדלי שורש, פאשיזם אנטי-סמכותני, א-פורמאלי, קומון-סנסי, אפילו דמוקרטי, המובנה בתוך המושגים הבסיסיים ביותר של "טבע" ו"משפחה"?

אין לי מושג. אבל מכינים לנו רייך בן אלף שנים של ליברמן, כנראה שתצטרך להתפתח כאן סוג כלשהו של תרבות דיסידנטית, כמו שהיה בברה"מ של ברז'נייב, למשל – עם תקליטים של פינק פלויד מוברחים מהמערב. במצב הזה אפשר להחזיק מעמד די הרבה זמן – יותר זמן מהציונות. אנחנו, בכל מקרה, מתכוונים להמשיך להציג כאן ציורים של מין בין בני אדם לחיות.

ביקשתי קצת זמן לארוז: הטוויטר של זנג ג'יניאן

13 ביוני 2011

רחל בית אריה
בייג'ינג

זה תרגום מסינית של פיד הטוויטר של זנג ג'יניאן מהימים האחרונים. ג'יניאן היא בלוגרית, תושבת בייג'ינג, מנהלת ארגון סיוע למשפחות חולי איידס שנסגר השנה בגלל "העלמות מס", דוברת עקבית בשמם של עצורים ואסירים ומשפחותיהם, ואמא של צ'יאן צי, קרבן רדיפה פוליטית בת שלוש וחצי. היא נשואה לחו ג'יה, חתן פרס סחרוב לחופש המחשבה שישתחרר מכלא בבייג'ינג בסוף החודש – אם כי לא בטוח ש"שחרור" היא מילה מתאימה כאן. מאז שבני הזוג הכירו, כשג'יניאן הייתה סטודנטית בת 18, היא נמצאת תחת לחץ מתמיד, מעצרים תכופים, מעקבים בלתי פוסקים ותקופות ארוכות של בידוד מהסביבה. את כל אלה היא מתעדת באובססיביות, עד פרטי הפרטים של שיחות עם קציני משטרה ושליחיהם. הדוגמה כאן מפרטת את מסכת ההצקות האחרונה בינתיים, בה המשפחה עומדת בפני איום בפינוי.

אפשר לקרוא את הטקסטים – קצרים, מידיים ובלתי ערוכים ברוח הטוויטריה – כיומן של רדיפה או כמסה שמעלה שאלות על חירות הגוף וחירות המחשבה, כמו שהזוג זנג-חו עשו בעבר בסרט קצר שצילמו בזמן מעצר הבית שלהם, "אסירים בעיר החירות". אפשר לחשוב על מה זה אומר עלינו, לתהות מה אני או את היינו עושות בנסיבות כזה, ולהגג על התהליך שגורם לאנשים רגילים לגמרי  – או מכריח אנשים כאלה – להפוך ללוחמי חופש. הקריאה נתונה לפרשנות. הכתיבה, מצידי, היא בעיקר תחליף מזיק וכואב פחות לדפיקת הראש בקיר מתסכול על חוסר אונים מוחלט וחוסר יכולת להגיש איזושהיא עזרה מעשית לחברה אהובה שנמצאת על סף איבוד החירות.

7 ליוני:

תודה לכולם על הדאגה והאיחולים. חו ג'יה ישתחרר ב-26 ליוני וצפוי לשנה נוספת של שלילת זכויות פוליטיות (*הליך מקובל בחוק הסיני לעבריינים משוחררים). אנחנו מתכוננים לתקופה של מעצר בית

*

בעלת הבית לא עומדת בלחץ כנראה. דחוף לה מאד שנעזוב (את הדירה השכורה). הילדה הולכת לגן. חייבת למצוא פתרון לבעיית הדיור

*

בעלת הבית התקשרה, הקול שלה נשמע מתוח מאד. המחשבה הראשונה שלי: איזו מסכנה! אחר כך חשבתי, איפה אני והילדה הולכות לגור? היה לא קל להחליט לעבור דירה בפעם הראשונה. אין לי כוח לעבור שוב. נציגי המשרד לתכנון המשפחה ביקרו כאן כמה פעמים כדי לפקח עלי. מה עוד הם רוצים?

*

בעלת הבית תפצה אותי על הפרת החוזה, אבל הילדה הולכת לגן קרוב לכאן ובלי דירה, איך נגדל אותה? נעבור לגור בפארק כמו ני יולאן? או שנשאיר את הילדה איתנו במעצר בית כמו צ'ן גואנצ'נג?

*

עזבתי את בייג'ינג כדי לנסות לבנות לה חיים נורמליים, אני לא רוצה לדון אותה לחיים במעצר. עכשיו מסלקים אותנו מהבית החדש, מה עוד אנחנו יכולים לעשות? למה לנסות בכלל למצוא פתרונות?

*

אם נחזור לבית של ההורים (באזור אחר בסין) ההורים יושמו במעצר בית יחד איתנו. כבר התנסינו בזה כשהיינו שם קודם. שתי מכוניות של המשטרה המקומית חנו לפני הבית, ועקבו אחרינו לכל מקום. להורים שלי יש חנות. איך הם יחזיקו אותה במצב כזה? איך זה ישפיע על כל המשפחה?

*

הבעיה הגדולה שלי היא שאין מי שיכול להישאר עם הילדה לתקופה ארוכה במקומי. אמא של חו ג'יה חולה. היא ובעלה בני יותר משבעים ועדיין חשופים למעקב צמוד ולהטרדות תכופות. אמא שלי יכולה לבוא רק לתקופה קצרה, והילדה נכנסת למצבי רוח קודרים ובוכה בלי הפסקה אם אני עוזבת לכמה ימים כדי לארגן עניינים. מראש חסרה לה תחושת בטחון כי היא כבר חוותה מעצרי בית, והטראומה נשארה מאז

*

בעלת הבית מסרה לי הודעת פינוי. אלה האופציות שלי: 1. למצוא בעל בית שיעמוד בלחצים. 2. להקים מאהל בפארק ולגור שם עד סוף שנת הלימודים. 3. לזכות ב-2 מיליון יואן בלוטו ולקנות דירה באזור הגן. 4. לחזור לבייג'ינג ולחיות כמו אסירה. 5. לתת את הילדה למשפחה אומנת.

*

בעלת הבית היא עובדת ציבור. לא יכולה להתנגד ללחץ של המשטרה. אין לה ברירה אלא לפנות אותי

*

הילדה חזרה משחייה. היא עדיין לא יודעת מה קרה. אחרי הגן היא אכלה כרגיל, שתתה, הלכנו לשחות, בערב סיפרנו סיפור לפני השינה והיא ביקשה שיר: "הבית שלי". מחר אולי נהיה ברחוב אבל הערב איחלתי לה שינה מתוקה

*

חברים מהתקשורת, בבקשה תבינו: יש לי בעיה להיפגש איתכם עכשיו. אני מנסה לתפקד קודם כל כאמא. באפריל עזבנו את בייג'ינג. אנחנו לא אנשים חופשיים אלא נתונים ברשת שקופה, בלתי נראית.

*

8 ביוני:

עדיין מטרידים אותי כאן, המשטרה והמשרד לתכנון המשפחה באים "לבקר" אותי מדי פעם, אבל זה הרבה יותר טוב ממה שעברנו בבייג'ינג והילדה התרגלה לחיים כאן, לכן אני מנסה להיאבק לשמור על מה שהשגנו כאן. מקווה שנצליח.

*

ננסה הומור: אנחנו יכולות לקנות אוהל, להקים לילדונת מועדון מעריצים ולטייל בכל המדינה הענקית הזאת, לפגוש חברים, לעשות חיים ולמלא אותה בזיכרונות ילדות. חה חה חה. קיבלנו כבר כמה הזמנות.

*

ב-2009 ניסיתי לפתוח גן פרטי. שבועיים אחרי ששכרתי מבנה לגן, בעל הבית נסוג מהחוזה תחת איומים

*

כשניסיתי למצוא עבודה, הם התקשרו לבוס ואיימו עליו. כשניסיתי להקים עסק, הם איימו על השותף שלי. הם מודיעים למנהלי כוח אדם בכל חברה שאני מישהי שלא כדאי להעסיק.

*

בעלת הבית שאלה מתי נעזוב. באמת צריך להתחיל להתכונן לחיות באוהל. הילדה תשמח. להיכנס לאוהל. זה המשחק האהוב עליה.

*

אין ברירה, אנחנו חייבות לעזוב, אבל לא יודעת עדיין לאן. הלחץ הזה של השלטונות הופך אותי לאמא נמרה. מאשה שברירית אני הופכת למורדת קשוחה. (בעשר השנים האחרונות) הסבל הפך אותי מסטודנטית לפעילה ציבורית, מפעילה ציבורית צמחתי להיות דיסידנטית. היום, בפעם הראשונה, אני מרגישה שהפכתי למהפכנית.

*

אני והילדה כבר התרגלנו לחיות כאן והיא הולכת לגן בשמחה. למדנו להכיר את הפארקים בסביבה, את חוף הים, את בעלי החנויות. היא עמדה להתחיל שיעורי פסנתר ויש כאן ספריית ילדים בחינם. אנחנו קצת בודדות, אבל זה יותר טוב מאשר להיות אסירות בבית.

*

התקשרו מהנהלת הבניין, שאלו אם שמי זנג. כשאישרתי הם צחקקו במבוכה, בלעו רוק, לא ידעו מה להגיד. משערת שהמשטרה דיברה גם איתם. אמרתי לבעלת הבית שאנחנו עוזבים ורק ביקשתי קצת זמן לארוז.

10 ליוני

מהמשרד לבטחון המדינה בבייג'ינג אמרו לי שהעניין לא באחריותם. במשרד לבטחון המדינה בשנג'ן אומרים שאני לא יכולה להישאר כאן. אני אעזוב בשבוע הבא. בשבת, אני רוצה להזמין את החברים מטוויטר וכל התומכים לתה כדי להגיד תודה – משלמת על זה מהפיצויי פינוי שקיבלתי מבעלת הבית. אנשי המשרד לבטחון המדינה מוזמנים גם.

חוזרת לבייג'ינג לקבל את חו ג'יה כשיחזור הביתה, ואחר כך נראה מה יהיה המצב. לא חושבת שיצא מזה משהו טוב אבל אשתדל ככל יכולתי להימנע ממעצר.

זי לי הציע שנשכור בכל פעם דירה קרובה לגן ולא נפחד מפינוי. נגור חודשיים כל פעם, נקבל פיצויים ונשכור דירה אחרת. ככה לא נצטרך לעבוד. המשטרה תעזור לנו לעבור. ציחקקתי כשקראתי את המסר.

נתזים (β): אם אתה לא מנוצל, כנראה שאתה פרזיט

11 באפריל 2011

איורים: אתנסיוס קירשר (1601-1680)

יואב פלד ואורית הרמן מסבירים בהרחבה לשמאל העולמי ב-New Left Review את הפאזה הפוסט-פוסט-ציונית של האינטליגנציה הישראלית העכשווית (או במלים אחרות: בכירי גילמן וקפה נח), תוך התייחסות לשלושה ספרים שיצאו כאן לאחרונה:  "משטר זה שאינו אחד" של אריאלה אזולאי ועדי אופיר, "תשוקת החלוצים" של בועז נוימן ו"במלכודת הקו הירוק" של יהודה שנהב.
לטענת המחברים, המשותף לשלוש היצירות הוא ההבנה של קריסת קונספציית שתי המדינות. בין השאר, הם מבקרים את הערפול, לשיטתם, בפרוגרמה הפוליטית של שנהב בדבר דמוקרטיה הסדרית במבנה של קנטונים; את היעדר התוכן בפרוגרמה של אופיר ואזולאי; ואת הרהביליטציה של השפה הציונית שגלומה בספרו של נוימן. כל מי שמחויב לערכי הנאורות צריך לטענתם לתמוך בפתרון פשוט: מדינה דמוקרטית לא-אתנית ובעיקר חילונית בין הים לירדן.

ריאיון מעניין ב-New Left Project עם התיאורטיקן הסוציאליסט ליאו פאניץ',על הדרכים שבהם השמאל העולמי יכול לצאת מהמשבר בו הוא מצוי. פאניץ מזכיר שגם במאה ה-19, עברו כ-40 עד 50 שנה בין כשלון השמאל במהפכות 1848 לעלייתו המחודשת בסוף המאה. לכן לא צריך לאבד תקווה. בנוסף הוא טוען שפוליטיקת הזהויות "גמרה את הסוס", לאחר שהשיגה הישגים אבל גם  גרמה להטמעה של נשים ושחורים בשיטה הקפיטליסטית

מפלגת הירוקים, שהיתה בעבר המפלגה הרדיקלית ביותר בגרמניה, הלכה והתמתנה במשך השנים. אחרי שניצחה בבאדן-וירטמברג, יש לה עכשיו סיכוי ממשי לנצח בבחירות הפדרליות הבאות. עיתונות השמאל בגרמניה דנה בהרחבה בסיטואציה: האם השמאל יכול לתת בירוקים אמון? האם הם מוטרדים ממצבן של הקבוצות החלשות בחברה, או רק מהיערות והמורשת האדריכלית של שטוטגרט? ודי צייט מציג את ההיסטוריה של המפלגה מאז שהכניסה לבונדסטאג היפים רדיקלים עם זקנים

בית המשפט בצרפת פסק שמשתתפי תוכניות ריאליטי ראויים לשכר מינימום על שעת עבודה כמשתתפים בתוכנית. עו"ד שניצח בתביעה מסתער עכשיו על תוכניות "האח הגדול", שבהן עובדים המתמודדים 24 שעות ביממה, וטוען: מדובר בעבדות

פרויקט נחמד של FP על פרוזה של דיקטטורים: הסיפורים הקצרים של מועמר קדאפי, האלגוריות הפורנוגרפיות של סדאם חוסיין ושל סטאלין וביקורות הקולנוע של קים ז'ונג איל (שכתב לא פחות מ-1,500 ספרים)

אז איך בעצם נראו חיי המין של המעמד הבינוני והנמוך בעשורים שלפני המהפכה המינית? ספר חדש ומעניין מנסה להציג לא את המין שדוכא, אלא את המין שהיה

הדיון הציבורי על שאלת מהגרי העבודה מתעלם לרוב מהצד הדתי שיש לשהות בישראל מבחינת המהגרים עצמם. מאמר בכתב העת Feminist Review עוסק באופן שבו עובדות סיעוד פיליפיניות בישראל מקנות לשהות ולעבודה שלהן פה משמעות רוחנית נוצרית (תודה לעידו)

הפגנה של עובדות תעשיית המין בברלין מול ה-Schaubühne, שהדיר אותן מדיון על זנות

תרבות המנגה מגיעה לשיאים חדשים של פופולאריות בקרב צעירי גרמניה

המדריך לסקס בטיולי תגלית מספק כמה המלצות לצעירים האמריקאים שהחליטו להיות פעילים מינית בזמן שהם מגשימים את זיקתם לפרויקט הציוני. בין שאר ההמלצות: לא לקנות קונדומים ב-makolet; להיזהר מחיילים שרק רוצים את הדרכון שלך כדי לעבוד בלוס אנג'לס; ובעיקר – לא להזדיין עם מורי דרך ועם נהגי אוטובוס (תודה לחגי)

הפמיניזם נהנה מפריחה חסרת תקדים בפולין

גם הימין וגם השמאל משלבים בימים אלה בין אנטישמיות לפילושמיות ומתאמצים להבחין בין "יהודים טובים" ל"יהודים רעים". היהודים צריכים להתנגד, טוען הסוציולוג קית קאהן-האריס

אנטון היסן: שחקן הכדורגל המקצועי הראשון בהיסטוריה שיצא מהארון

נרציסיסטים – לא מה שחשבתם

ספר חדש על להט"בים בשמאל האמריקאי של שנות ה-60

וביוגרפיה חדשה של מלקולם X

חזית הריאקציה

ועוד סוג של מדינה אחת: בעוד הגזענות והסגרגציה מגיעות לשיאים חדשים בימין, בחוגי ימין מסוימים צומחת תנועה אידיאולוגית חדשה ומסקרנת, התובעת להשתחרר מהיגיון ההפרדה ולהטמיע את הפלסטינים בעם היהודי. בדומה לשלמה זנד ואחרים, טוענים חברי הקבוצה שהפלסטינים הם יהודים שהתאסלמו, ומביאים עדויות ל"ערבים שמניחים תפילין שמוחבאים בגרביים". לטענתם, "הגיעה זמנה של התנועה הציונית להשלים את יעודה ולפעול לביצוע השיבה האמיתית – זו של הפלשתינאים לעמם המקורי, תוך צירופם ללאום הישראלי ללא כפייה בענייני דת, כמקובל בהלכה היהודית הרלבנטית לארץ ישראל". אחד מדובריה הרהוטים של הקבוצה הוא המוסיקאי דודו אלהרר – אדם מעניין כשלעצמו. לאתר שלהם קוראים "התחברות"

במגזין "פטריוט ישראלי" לא שונאים רק ערבים ופליטים, אלא גם יפאנים – ודווקא בזמן אסונם. בניסיון להסביר ולהצדיק את רעידת האדמה, מסביר המגזין שהיפאנים הם מניאקים

ד"ר לאשה דארקמון על הקונספירציה היהודית באמנות המודרנית. וזאת, בלשון המעטה

לפני כמה שבועות נמצאה ליד ההתנחלות רבבה גופתו של הרב משה טלבי, רב צבאי בדרגת רס"ן מחיספין בגולן. המשטרה הודיעה שמדובר בהתאבדות. הקול היהודי טוען: "טלבי  לא ראוי לפגיעה הזו בשמו הטוב." אז מי הרוצח?

אמריקן ספקטייטור מוכיח, באופן די משכנע, שיותר עשירים מצביעים לדמוקרטים מאשר לרפובליקנים

מגזין האינטרנט "ההומו השמרן" מתוסכל שוב מהמפלגה הרפובליקנית, מושא תשוקתו. זאת, בעקבות מנהיג סטודנטיאלי מבטיח של ה-GOP שכינה את יריביו nerds and fags והזהיר אותם שהם יצטרכו להתאושש מכאב בתחת. חוץ מזה קורא המגזין להומואים צעירים לא להיות הומואים ו"להשיב מלחמה" כשהומופובים מציקים להם

אחרי שהימין המילטון-פרידמני פיתח את רעיון הוואוצ'ר כמודל תקציבי למערכת החינוך, הטלגרף מביא הצעה לטיפול בבעיית ההשמנה הקיצונית באמריקה על בסיס עקרונות השוק החופשי: ואוצ'רים לשמנים

לא נאצים, לא פאשיסטים. סינים!

24 בפברואר 2011

רחל בית-אריה
בייג'ינג

"סין היא ארץ נהדרת. כלומר, כל עוד את מבינה את החוקים הלא כתובים, מסתגלת אליהם ולומדת להשתמש בהם, כל עוד את חושבת שלא נורא כל כך שהמערכת פוליטית אינה מתורבתת ואינה בוגרת, שאין איזונים ובלמים, שהעתיד אינו בטוח; כל עוד את בוחרת לא לראות את היעדר שלטון החוק, חוסר הצדק החברתי, הפער בין עשירים ועניים; כל עוד את לא צריכה חופש דיבור, חופש דת, חופש ממחסור או חופש מפחד, וכל עוד לא ממש אכפת לך מניצול יתר של משאבים, התמוטטות מערכות אקולוגיות, זיהום אוויר, מים וקרקע, זה פשוט גן עדן.

(צ'נג ייג'ונג, עיתונאי, בציוץ שהוסר על ידי הצנזורה משירות המיקרובלוגינג הסיני "סינה וויבו”).

בשיח, או יותר נכון הרטינה השמאלנית על הידרדרות והתרסקות הדמוקרטיה הישראלית, מועלות לא פעם השוואות לרפובליקת ויימאר ולמה שבא אחריה. השוואה שללא ספק פורטת על מיתר כלשהו אצל כל ישראלי, אצל כל אדם, יש לקוות, ומעוררת, בצדק, רגשות עזים מכל כיוון.

אבל יש השוואות אחרות. פחות נפיצות, יותר אקטואליות, ופחות מסתבכות עם חוק גודווין. אחרי הכל, גם אם תחילת התהליך דומה למה שהיה אז בגרמניה, בכלל לא ברור שסופו יהיה דומה. הנה אפשרות אחת לקיום מדינה שבהחלט איננה גרמניה הנאצית, שמהווה היום מודל לחיקוי בחלקים נרחבים של העולם, ושגם היא מחזיקה עם אחר (למעשה שני עמים אחרים), תחת משטר כיבוש מתמשך. זאת מדינה שהצליחה לבסס חילופי שלטון מסודרים במועדים קבועים מראש ומגבלת תקופת כהונה, ואגב כך הגבילה מאד את כוחו של ראש המדינה. מדינה שמאפשרת לאזרחיה הרבה יותר חופש אישי מאשר בעבר, או כמו שאומרת אחת האזרחיות שלה, הסופרת ליג'יה ג'אנג: סורגי הכלוב התרחבו כל כך, שלפעמים אנחנו לא מרגישות בהם כלל. זאת גם מדינה שמצליחה לקדם פרויקטים גדולים, שאפתניים ומעוררי השראה שכמה מהם מביאים שיפור ממשי לחייהם של עשרות מיליונים, ומדינה שהצמיחה הכלכלית בה אמנם בלתי שוויונית באופן מבהיל, אבל עדיין מצליחה לדחוף קדימה שכבה רחבה מאד, ולא רק אליטה שלטונית מצומצמת.

 

מהפכת היסמין בבייג'ינג, שבוע שעבר. מספיק כדי למלא את רחבת הסינמטק?

והדחיפה הזאת קדימה היא כנראה הסיבה לכך שההמונים לא יוצאים בינתיים לכיכר טיאנאנמן כמו שיצאו לכיכר תחריר. אוטוקרטיה שמצליחה להיות גמישה וללמוד את גבולות הכוח של עצמה יכולה להחזיק מעמד הרבה, הרבה זמן וליהנות מתמיכה לא מועטה של הנשלטים, וזה בדיוק מה שמפחיד כל כך באפשרות הזאת. הנה כמה סיפורים סיניים מהזמן האחרון שינסו להדגים איך עובדים המנגנונים בדיקטטורה "רכה". הם מבוססים בחלקם על חומר מהעיתונות ומהרשת בסין ובחלקם על שיחות אישיות. דימיון למקומות אחרים עלול להימצא בין השורות שלא במכוון.

הדילמה של ג'אנג:

סיפורה של מהפכנית כושלת: ג'אנג, ניצולת הפגנות הסטודנטים ב-1989, עובדת היום במשרד ממשלתי באחת הפרובינציות ומפעילה מן הצד עסק קטן שמשגשג, בין השאר, בזכות המשרה הציבורית שלה. שחיתות? כן, אבל בקטנה. היא מאזנת את המצפון עם הרבה פעילות צדקה, חינוך, העצמה נשית. היא מודה שהייתה רוצה לכתוב מאמרים פוליטיים ולזעוק את אשר על ליבה, מודה שהיא מודאגת מהכיוון אליו החברה סביבה צועדת. אבל הדאגות האלה מושמעות מעל כוס תה לכמה חברים קרובים. במאבק הפרטי מאד הזה בין בטחון יחסי למשפחתה ובין חופש הביטוי והרצון לתיקון עולם, היציבות, בינתיים, מנצחת. את הסיפור שלה אפשר לשכפל עשרות, אולי מאות מיליוני פעמים  ולקבל נתחים גדולים מהחברה הסינית של היום. האם מתישהו, שוב, המגבלות ואי הצדק יהפכו בלתי נסבלים מספיק בשביל לנער שוב את הכבלים? אולי, אבל למדוכאים האלה, זה ברור, יש הרבה יותר לאבד מאשר את כבליהם.

גם דיסידנטים אוהבים יין:

ליו שיאובו הוא חתן פרס נובל לשלום לשנת 2010. פעם, עוד לפני שהוכנס לכלא בעוון ניסוח עצומה, הוא סיפר פעם היה רוצה לקנות יין יקר לו היה לו כסף. זה, כמובן, מוכיח באיזה אדם מושחת ומנוון מדובר. כך לפחות סברו ב"צ'יינה דיילי",  כשנאלצו שם להפסיק להתעלם מקיומו ולהסביר לציבור במי מדובר. באותו מאמר מערכת, שהתפרסם במקביל בעוד כמה עיתונים בסין, הוסבר לקוראים שליו הוא בוגד בארצו שמקבל כסף מסעודיה, סליחה, מארה"ב, כדי לחתור תחת סמכות המדינה הסינית ולהשליט בה ערכים מערביים מזויפים. זאת פרופגנדה מטעם, כמובן, אבל היא משכנעת לא מעט אנשים. למה, אחרי הכל, כשהמצב טוב כל כך, ירצה מישהו לבקר כך את ארצו המתקדמת בצעדי ענק אם אינו משרת של מדינת אויב?

תצלום: רחל בית אריה

מהפכת היסמין בבייג'ינג, שבוע שעבר. איפה ההיפסטרים כשצריך אותם?

הדיסוננס הקוגניטיבי:

– קראתי במאמר בעיתון שישראל היא קולוניאליסטית. אתם צריכים להפסיק את זה. הקולוניאליזם היה רע מאד. הם הרסו לנו את סין, השפילו אותנו.

– כן, צודק, אבל אתה לא חושב שגם סין היא קולוניאליסטית?

– סין? מה פתאום? אנחנו היינו קרבן של הקולוניאליסטים. את בטח מתכוונת לטיבט. התקשורת המערבית משקרת לכם בקשר לזה. אני יודע, עבדתי שנה בטיבט. החיים שלהם כל הזמן משתפרים. חוץ מזה, טיבט תמיד הייתה חלק מסין.

(שיחה במהלך נסיעת רכבת עם יו, מהנדס שקיבל הטבות כדי לעבוד שנה בלהסה)

מקרה מיוחד:

לסין חמשת-אלפים שנות היסטוריה. היא אינה דומה לשום מדינה אחרת. היא עם לבדד ישכון עם תנאי גיאוגרפיה ודמוגרפיה יוצאי דופן. ניסיון להחיל עליה את הקריטריונים הדמוקרטיים של מדינות המערב יוביל לאסון ולהתפרקות, וכנראה שלכך מכוונים כל מי שקוראים לדמוקרטיזציה מיידית

(עיבוד חופשי של טענה שנשמעת באינספור מאמרים, הצהרות מדינאים, פוסטים ברשת, נאומים לאומה וסתם שיחות מסדרון)

להרוג את התרנגול, להפחיד את הקוף*:

אחת הבעיות של דיקטטורות הארד-קור הייתה שהן כילו את עצמן. הרעבה המונית, השמדות עם, טיהורים רחבי היקף, מעצרים המוניים, כל אלה משבשים את החיים באופן חמור, עוצרים את הכלכלה ומדרדרים את הדיקטטורה למצב של מדינה כושלת שאינה מסוגלת להאכיל את אנשיה. הדיקטטורה הרכה אינה נוקטת  – בדרך כלל – באמצעים כאלה. היא מכוונת את האלימות שלה כלפי בודדים שעלולים להוות אתגר רציני לשלטונה. לכן ליו שיאובו יישב בכלא 11 שנה בעוד כמה משותפיו לדרך ספגו לא יותר מאשר שיחת נזיפה. לכן צ'ן גואנגצ'נג וכל משפחתו כלואים בביתם ומנותקים מהעולם, לכן גאו ג'ישנג הועלם, ורק העדות על העינויים שעבר נשארה אחריו.

הבטחתי לעופרי את הפוסט הזה כבר לפני שבוע אבל במשך כמה ימים לא הצלחתי לכתוב אותו, ולא רק מטעמי קוצר זמן. בלתי אפשרי להסביר ממש את הסתירה בתנועה שהיא סין של היום, בטח בכמה פסקאות, קשה להבהיר את האנלוגיות, שכמובן אינן מלאות או מדויקות, ולא בטוח שאפשר להעביר את תחושת אי הנוחות המלווה בחרדה קלה כשרואים דברים כאן שמזכירים יותר מדי דברים שקורים שם.

במהלך השבוע הזה שבו התחמקתי מהכתיבה התחילו לצוף הודעות פייסבוק וטוויטר, כנראה ביוזמה של כמה סינים שחיים בחו"ל, שקראו ל"מהפכת יסמין" סינית בהשראת תוניסיה ומצריים. זה לא היה נראה כמו משהו שיכול להתפתח למימדים משמעותיים אבל יצירת גוגל אחת סיפקה מפה מדויקת של מוקדי ההפגנות בערים השונות ואמרתי, נסורה נא ונראה את המראה הגדול. בבייג'ינג, באופן שאין הולם ממנו, המהפכה תוכננה לפרוץ בכניסה לסניף מקדונלדס בוואנגפוג'ינג, רחוב הקניות הראשי של העיר. כיוון שהגעתי קצת מוקדם מדי ניצלתי את הזמן ללכת לראות את חנות "גאפ" החדשה באותו רחוב עם רעיון לבדוק את מידת ההצלחה של רשתות זרות בסין (בעוונותי, אני מתפרנסת חלקית מכתיבה על כלכלה ועסקים).

 

תצלום: רחל בית אריה

מהפיכת היסמין בבייג'ינג בשבוע שעבר. אחזקת פרחי יסמין שלא כחוק

המהפכה התחילה כמתוכנן בשעה שתיים אחה"צ בדיוק והסתיימה בשעה שתיים ועשרה. נכחו בעיקר כתבים זרים, שוטרי חרש וסתם עוברי אורח מבולבלים שניסו להבין מי הסלבריטי שמשך לכאן כל כך הרבה מצלמות. אה, והיו גם כמה מפגינים שמחוסר ניסיון באירועי מחאה לא ממש ידעו מה לעשות, צילמו את עצמם וחיכו שמשהו יקרה. על כל האופרציה הלא מרשימה הזאת פיקח כוח של לפחות מאה שוטרים, עם מכוניות משטרה ומשטרת פיזור הפגנות שהתפרשו לאורך הכביש בין וואנגפוג'ינג לכיכר טיאנאנמן. בסוף, מפגין אחד נעצר בעוון אחזקת פרחי יסמין בציבור, ועוד אחד התעמת קלות עם שוטר והועלה למכונית משטרה. השאר פוזרו בכמה דחיפות קלות. בשיא האירוע נראתה אשה עם ילד קטן על המדרגות המובילות לסניף מקדונלדס. אחד השוטרים התקרב כדי להדוף אותה ונעצר כשהסבירה לו שהיא בסך הכל צרכנית עייפה של יום ראשון שמעוניינת להשתיק את הילד המנג'ס בעזרת ארוחת ילדים. נציג מנגנון האופל החווה בשיא האדיבות לעבר הדלת, ואפילו עזר לה לסחוב את התיק. אחד מחבריו הדף כמה צעירים מעל המדרגות בדחיפות עדינות למדי תוך שהוא קורא אליהם: לכו תעשו קניות. אז הם הלכו.

וככה עובדת דיקטטורה נאורה: השימוש בכוח מוגבל (לפחות כשעוסקים בחלק שבע וצייתני יחסית של האוכלוסיה. דיכוי מהומות באזורי הכפר נראה אחרת לגמרי, שלא לדבר על מהומות אתניות באזורים הכבושים) והגירויים מסביב רבים. כל אחת עושה את החשבון, והמתמטיקה מצביעה על כך שעדיף לבלות בחנות גאפ מאשר בתחנת משטרה. העולם החדש המופלא הזה יכול להתקיים לנצח.

או שלא. כדי להשתלט על תנועת מחאה בלתי קיימת ולהבטיח חוסר השתתפות בהפגנות שאורגנו ברישול ולא עוררו עניין כלשהו בציבור, המשטר נאלץ להכניס לפעולה כוחות עצומים של משטרה ביותר מעשרים מוקדים ברחבי המדינה, מנגנוני הצנזורה שודרג ושוב ובדוגמה מרהיבה במיוחד של נחש הבולע את זנב עצמו, בין מילות החיפוש החסומות ביום ראשון נמנו לא רק "יסמין" "מהפכה" ו"חברה אזרחית", אלא גם המילים "היום" ואפילו "סין". לפחות עשרים פעילים מוכרים נעצרו מראש ועוד מאות הוכנסו למעצר בית או הוזהרו, הכל כדי להבטיח שלהפגנות לא תהיה הנהגה כלשהי. נראה כאילו ככל שהמעצמה הזאת הופכת חזקה ועשירה יותר, היא גם הופכת יותר היסטרית, פחות בטוחה בעצמה, ומתקרבת יותר ויותר לקו שבו המסווה הכאילו נאור נקרע מעל פניה והיא צריכה להחליט אם היא צפון קוריאה או דרום קוריאה. הרגעים האלה, שבהם את צופה בענק בחולשתו, מרתקים ממש.

* פתגם סיני עתיק, ושיטה קיסרית עתיקה לשליטה באוכלוסיה. ידועה באזורים אחרים של העולם כשיטת "שעיר לעזאזל".

חיל ורעדה

30 בינואר 2011

כדאי להישאר דרוכים: אם המהפכה במצרים לא תיעצר, האירועים הבאים עשויים להתרחש במהירות. כמו הנפילה של האימפריה הסובייטית במזרח אירופה, כך גם הנפילה של האימפריה האמריקאית במזרח התיכון עשויה לקרות כמעט בבת אחת, אולי תוך כמה חודשים או שנים בודדות. וכמו ששנת 1989 הגדירה את הפרק השני בחיים שלנו כמו שהם נראים מאז ועד היום, כך גם שנת 2011 מגדירה את הפרק השלישי. אפשר לומר שהחודש התחיל פרק חדש לא רק בהיסטוריה של מצרים, אלא גם בחיים של כל אדם שחי במזרח התיכון.

מה שקורה במצרים הוא כל כך מפעים ומכונן, שקשה אפילו לשפוט אם הוא טוב או רע במובן שאנחנו מכירים. מה שאפשר להגיד זה שהמהפכה היא משמחת, והיתה צריכה לקרות – לטוב או לרע. אבל צריך לזכור שהסכמי קמפ דיוויד, כלומר האפשרות לנסוע לקהיר ולשתות קפה בזמאלק, הם במובן מסוים חלק ממשטר מובארכ, ומשטר מובארכ הוא חלק מהם. המשולש הוא: ברית עם ארה"ב = תמיכה אמריקאית במשטר הדיכוי של מובארכ = שלום עם ישראל. כאשר צלע אחת קורסת, הצלעות האחרות קורסות יחד איתה, או צריכות להגדיר את מקומן מחדש. אבל לא רק הן: מיותר לציין שגם הפיאדיזם ברשות הפלסטינית הוא חלק מאותו מערך שקורס עכשיו. מי שחושב שהוא בעצמו, ועצם הקיום שלו כאן, הוא לא חלק מהאימפריה האמריקאית במזרח התיכון, שירים את היד.

כך שמבחינת האזור כולו, מה שמתרחש לעינינו הוא משחק חדש, התארגנות חדשה של הכוחות ושל הקטבים הפוליטיים. מהמקום שבו אנחנו נמצאים, אפשר יהיה לשפוט את המערך החדש רק אחרי שהוא יתממש. התנועה וההתרחשות היא מלהיבה ואפילו מרוממת, אבל לגמרי לא ברור איפה נהיה בסופה, אם בכלל.

 

קהיר, 2007

אפשר לצחוק על התקשורת הישראלית שמשקשקת בפחד מול ההמון המצרי, אבל במקרה הזה היא דווקא משקשקת בצדק. גם הטענות של התקשורת על אובמה, ש"הפקיר את מובארכ", מבוססות על אמת מסוימת: הסבטקסט שלהן הוא שאמריקה תפקיר את ישראל בדיוק באותה צורה – וגם זה נכון. בקיצור, השקשוק הוא תגובה טבעית. זאת אולי תגובה יותר סבירה מהתגובה הנינוחה של גדעון לוי, שכתב:

סופו של משטר שנשען על כידונים – ידוע מראש. זה יכול להימשך שנים, והנפילה באה לעתים ברגע הפחות צפוי, אבל סופה שתקרה. לא רק דמשק ועמאן, טריפולי ורבאט, טהראן ופיונגיאנג, גם רמאללה ועזה מועדות לטלטלה… היום מצרים ומחר פלסטין; אתמול תוניס ומחרתיים עזה. לא רק שלטון הפתח ברמאללה ומשטר החמאס בעזה מועדים ליפול, אלא אולי גם, יום אחד, הכיבוש הישראלי, שבוודאי עונה על כל הקריטריונים של רודנות פשע ומשטר רשע.

הדיאגנוזה אולי נכונה, אבל הפרוגנוזה מוסרנית ודי אינפנטילית: הצדק מנצח, הדמוקרטיה הליברלית תשלוט, ושלום נצחי ישרור מפיונגיאנג ועד עזה. מתבקש להמשיך ולהגיד ששליטים נאורים דמויי גדעון לוי ימשלו בצדק בכל האומות. גם יוסי גורביץ, האיש שמגדיר את עצמו "איסלמופוב", משחק אותה גבר שלא מפחד, ופורס גרסה בורגנית-ויגית של ההיסטוריה, שבה המלך פארוק היה מין מגן הדמוקרטיה, נאצר חיסל את המורשת הזאת, ועכשיו תבוא המהפכה ותחדש את "העבר ה"חצי דמוקרטי" של מצרים. הוא לא מזכיר שחופש העיתונות בתקופה של פארוק היה רלוונטי בערך לתושבי שכונה וחצי בקהיר ובאלכסנדריה, ושנאצר היה זה שחיבר אלפי כפרים מצריים לחשמל. ובאותה רוח, מתבקש להמשיך ולהגיד שפארוק היה בעצם בלוגר ליברל, שגלש בשעות הפנאי בפורומים של משתמשי לינוקס.

הבעיה בעמדה הזאת, שאופיינית למשקיפים ליברלים שמביטים על שינויים פוליטיים דרמטיים מהמהפכה הצרפתית והלאה, שאחרי האופוריה תמיד בא השלב של "האכזבה". פתאום העם, או השליט הכריזמטי שהוא המליך על עצמו, לא מתנהג כמו שמצפים ממנו, ואז מתחילים לשאול איפה טעינו. נראה לי שעדיף לתת למהפכה במצרים להחליט לאן היא רוצה להוביל – כולל שלטון של האחים המוסלמים –  ואז לארגן אחורה את המסלול ההיסטורי שהיה צריך להוליך לשם. ונראה לי שעדיף להכיר בכך שלמצרים יש רצונות משלהם, שלא חופפים בהכרח לרצון של יוסי גורביץ (או של עפרי אילני).

ועוד הערה: גורביץ כותב ש"מחליא לראות איך הקונסנסוס הישראלי קובע שכאשר הערבים חושבים על עתידם, הם צריכים לדמיין מגף ממוסמר רומס את פניהם לנצח". אבל האבחנה הזאת לא כל כך מדויקת. אפילו מי שהסתכל על הטוקבקים ב-Ynet בימים האחרונים, יכול היה לראות שבישראל דווקא לא היה קונסנסוס, אלא תגובות מגוונות ומעניינות למתרחש במצרים – גם אם לא בדיוק התגובות שמוצאות חן "בעינינו". למשל התגובה הזאת:

בקרוב אצלנו ,נגד האליטות האשכנזיות האנטישמיות ,בעד סודנים

וערבים ונגד העם היהודי .בית השפט העליון החונטה ששולטת בעם עושקת גונבת גוזלת .דורית בייניש יושבת ראש הערב רב  . (27.01.11)

או זאת:

בישראל 3% שמאל שולטים בעליון בפרקליטות ובתקשורת (לת) (27.01.11)

או זאת:

2012

מלחמת גוג ומגוג בשער

(משה, תל אביב, 25.01.11, נשלח מהסלולרי)

וגם זאת:

אלוהים ישמור,רק לא חזרה 1973,,,,,,מזה פחדתי תמיד

(אברהם פרנקל, תל אביב, 26.01.11)

,

הוא צודק: אפשר להגיד שהנפילה של משטר מובארכ היא הכרחית ומשמחת, ובד בבד להודות שיתכן שהתוצאה שלה תהיה מלחמה כוללת. ואז, יכול להיות שהמלחמה הכוללת תביא תבוסה צבאית, שתביא לנפילת הציונות בצורתה הנוכחית – אבל לפני נפילת הציונות יש את השלב של התבוסה הצבאית, על כל המשתמע מכך.

בקיצור, אפשר לקפוץ כמו פרעושים על פיל שמתעטש. אישית, את תחושתי אל מול התמונות ממצרים הייתי מנסח בשתי המלים שבכותרת: חיל ורעדה.

ובינתיים, הרבה איחולים והערצה לעם המצרי.

"צריך לבדוק": דו"ח על פשיסטוֹן ושלטוֹן

9 בנובמבר 2010

חגי אלעד

מרוב שזרזירי הפשיזם החוץ-פרלמנטארי הולכים אצל עורבי ה'נאמנות' אשר מסביב לשולחן הממשלה, קשה לפעמים להבדיל בין תפקידו של זה לבין אחריותו של רעהו. ובכל זאת, זו אבחנה חשובה, קריטית.

הבעיה הקריטית שלנו איננה עם "אם תרצו", המכון לאסטרטגיה ציונית או שאר הגופים הלא-ממשלתיים מסוגם; הבעיה הקריטית היא עם השלטון. אם תרצו, המכון לאסטרטגיה ציונית ושות' זכאים, כמובן, להיאבק על עמדותיהם ולהציגן בשוק הדעות. וכן – זה נכון גם כשעמדותיהם רחוקות מאוד מעמדות האגודה לזכויות האזרח. אנחנו שמחים להתווכח איתם, ואת ניסיונות ההשתקה נשאיר לאחרים. כשהיה צריך, האגודה לזכויות האזרח כבר הגנה על חופש הביטוי של אם תרצו, וכך נעשה גם בעתיד. אלא שכאשר רשויות המדינה הן חלק ממהלכים אנטי-דמוקרטיים, כאשר שרים ופקידים בכירים מדברים גבוהה גבוהה על פלורליזם אבל בפועל המדינה הופכת לשותפה פעילה ביצירת אווירה של סימון והחשדה (וחקיקה) כנגד מי שעמדותיו אינן מיושרות לימין השלטון – אז מדובר במצב אחר. נגד המציאות הזו, בה נבחרי הציבור רומסים את כללי המשחק הדמוקרטיים ומובילים את המתקפה על הדמוקרטיה – נגד המציאות הזו אנחנו יוצאים ומול רשויות המדינה אנחנו פועלים.

לפני כחצי שנה התקיים בוועדת החינוך של הכנסת דיון בעקבות יוזמה של "אם תרצו", בכותרת (לא נגענו) "הדרת עמדות ציוניות באקדמיה". בדיון ההוא, יו"ר הוועדה אורלב לא אפשר לנציגי האגודה לזכויות האזרח לדבר, ובעקבותיו שלחנו לוועדה את המכתב הזה. הדיון דאז הסתיים בהנחיה התמוהה של אורלב ל"אם תרצו", להגיש דו"ח כתוב למועצה להשכלה גבוהה, על מנת שזו תתבסס עליו בדיוניה ולאחר מספר חודשים תשוב ותדווח לוועדה.

לפני מספר ימים כינסה הוועדה את דיון ההמשך בנושא. היחס הגס והמשתיק לו זכו נציגי האגודה לזכויות האזרח בדיון הקודם ובכמה דיונים אחרים בכנסת לאחרונה (ובמיוחד אצל אורלב), גרם לנו להתלבט בשאלה האם יש טעם להתאמץ ולהשתתף בדיון באותו בוקר. אני השתכנעתי מעמדה שביטא מחמוד קרעין (מפרויקט זכויות האדם בירושלים המזרחית של האגודה), כי דווקא בדיונים הציבוריים בהם ישנם מי שמעדיפים להשתיק אותנו, יש משנה חשיבות לנוכחותנו ולביטוי עמדותינו. אז הלכנו לדיון, עו"ד דבי גילד-חיו שהיא מקדמת המדיניות והחקיקה של האגודה, ואני.

הדיון התחיל עם דברים של אורלב (ששוב הסביר, כמו בדיון הקודם, כי הנושא כלל אינו קשור לשאלות של חופש אקדמי וכמה למעשה הוא מגן על החופש האקדמי) ושל שר החינוך (שהוא כידוע גם יו"ר מל"ג) שכמובן נשבע אמונים לחופש האקדמי, אלא שיש טענות וצריך לבדוק, והוא כבר כינס דיון רציני של מל"ג בנושא, וכולם הסכימו איתו שמדובר בנושא חשוב ביותר שיש להסדירו, אם כי כמובן שאסור לאיים בביטול תרומות למוסדות אקדמיים (ניסיון קצת מגושם להרגיע את עסקני "אם תרצו", שאולי התלהבו קצת יותר מידי מדברי הכיבושין של סער בכנס שלהם), ובכל אופן הבדיקה של הנושא תימשך בזכות היוזמה המצוינת של אם תרצו.

"ילדים רעים": השלטון מחנך את חופש הביטוי וחופש העיתונות. פרוסיה, 1849

בהמשך ניתנה רשות הדיבור לאורחי הכבוד של הכינוס – נציג המכון לאסטרטגיה ציונית (שהם, כך למדתי מהשקף בו הם הציגו את עצמם, למעשה ארגון זכויות אדם) ונציג אם תרצו.

עדי ארבל (ראש 'פרויקט המחקר' של המכון לאסטרטגיה ציונית, אם קלטתי נכון את תוארו) הציג את ה'מחקר' שלהם על "פוסט ציונות באקדמיה". השיא היה שקף שמסביר איך מזהים אנטי-ציונות ומבדילים בינה לבין ציונות. היו עוד המון קש וגבבה, כשכל הפארסה הזו מוקפת ביחס רציני לחלוטין – דיון של ועדת החינוך בכנסת, עם שר החינוך, ויש ברקע תהליך בירור של יו"ר מל"ג עם ראשי האוניברסיטאות, תהליך שמבוסס כולו על ה"מחקרים" האלו. ושר החינוך, במקום לבעוט בשטות הזו, מהמהם "צריך לבדוק", ומל"ג בודקת, והכול כאילו נורמאלי וענייני, כאשר בעצם – איך אפשר להתייחס לדברים כאלו ברצינות? שהרי מדובר ב"פשוט שטויות" כמו שקרא נשיא האוניברסיטה העברית פרופ' בן-ששון בשלב כלשהו, ואורלב מיד יצא נגד המקארתיזם (!) שמנסה להשתיק את הקולות הציונים והבטיח שכאן, בוועדת החינוך, הוא לא ייתן יד להשתקה כזו, וארז תדמור מ"אם תרצו" דיבר בעלבון על התנשאות של פרופסורים… החמישייה הקאמרית לא הייתה מבצעת את זה בצורה מדויקת יותר, דורון רוזנבלום לא היה כותב את זה טוב יותר מהמקור.

אלא שלא מדובר בבדיחה.

אחרי שהוצגו ממצאי ה'מחקר', דיבר תדמור. ברקע, בהדרגה, היו יותר ויותר חילופי דברים בין הח"כים בדיון וגם מהקהל, עד שהגענו לשלב שבו הורחקנו מהדיון, כפי שרועי ילין תיעד בפוסט שהעלה באתר פרויקט דמוקרטיה:

ארז תדמור: …לא ציוני

עו"ד דבי גילדחיו: ואתה תקבע מי ציוני ומי לא ציוני?

יו"ר הועדה, ח"כ זבולון אורלב: מי דיברה? שתצא החוצה עכשיו. אני לא יודע מי זאת האישה הזאת, לא מכיר אותה

ח"כ אחמד טיבי: הוצאת את האגודה לזכויות האזרח

יו"ר הועדה, ח"כ זבולון אורלב: האגודה לזכויות האזרח? שלא תהיה כאן

מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, חגי אלעד: האגודה עדיין כאן

יו"ר הועדה, ח"כ זבולון אורלב: תצא גם אתה.

יצאנו. באו שלושה מאבטחים ממשמר הכנסת לרשום את מספרי תעודות הזהות שלנו, וזהו.

***

הדיון הזה בכנסת, צריך להזכיר – זו לא הייתה ועידת אם תרצו. זה היה דיון של ועדת החינוך של הכנסת, וזה היה מדכא ומבהיל. מי שחושב על הכרסום בדמוקרטיה כעניין פוטנציאלי, עתידי, עדיין רחוק, היה משנה את דעתו לו היה נוכח בדיון הזה. אני השתכנעתי כי לא ירחק היום בטרם יהפכו המכון לאסטרטגיה ציונית וגופים מסוגו לאורים ותומים בתחום החינוך לזכויות האדם, אזרחות ודמוקרטיה. ההזיה הזו הולכת ומתממשת לנגד עינינו, כאשר מִנעד העמדות, האיזונים והבלמים שהם חלק מהדיון אינו לרוחב קשת עמדות סבירה, אלא מתנהל כולו בטווח המתכווץ שבין ה"נאמנים" לבין ה"נאמנים למהדרין". ומה שמתחולל לנגד עינינו אינו דיון או ויכוח בין עמדות שונות, אלא הצגה של כאילו ויכוח, בהפקתם של שותפים לדרך.

בהצגה הזו יש את אלו שתפקידם להיות וולגאריים וישירים, דוגמת ח"כ מיכאל בן ארי או "אם תרצו", ויש את אלו שתפקידם לשים על כל זה ציפוי עבה של מכובדות ליברלית, דוגמת שר החינוך. אבל אין מה להתבלבל: כולם לוקחים אותנו לאותו הכיוון. ההצגה בוועדת חינוך בין אורלב וסער מחד, לבין ארבל ותדמור מאידך – זה לא הון ושלטון, זה פשיסטוֹן ושלטון. אלו מתחילים לכדרר, "הממסד הממלכתי" כאילו מרסן (אבל מקשיב בכובד ראש, מהנהן ובודק ברצינות), אבל למעשה, אי אפשר אפילו לטעון שנבחרי הציבור המכובדים נגררים אחרי האג'נדה של הקיצונים, או קלישאה אחרת מהסוג הזה – כי הם כולם פשוט חלק מאותה האג'נדה, אותו החזון ואותו העתיד שהם מגשימים ביחד.

מי אמר שהממשלה לא יודעת לעבוד עם ארגוני החברה האזרחית? יודעת, ועוד איך יודעת. תשאלו את זבולון אורלב והמכון לאסטרטגיה ציונית, את "אם תרצו" ואת גדעון סער.